תוספות יום טוב על בבא קמא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על בבא קמא · ג · >>

משנה א[עריכה]

ונתקל בה ושברה פטור. כתב הר"ב לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. גמרא. ופירש נ"י משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דלביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל ע"כ. ותוספות כתב דשאני משור פקח דאמרינן איבעי ליה עיוני ומיזל [כמו שכתב הר"ב במשנה ו' פ"ה] דשור עיניו למטה טפי מאדם. וכתב עוד נ"י שמעינן מהא דדוקא נתקל שלא עיין. הוא דאמר דפטור. וכפשטיה דמתניתין. הא ידע ושבר חייב אע"ג דחבירו הניח כדו שלא ברשות. וכגון שלא מלא רוחב הדרך וכדאמרינן בסמוך [בגמרא] שהרי יש לו מקום לעבור ואין צריך לשבר כדו של חבירו. ע"כ. כלומר שאדם הוא בר דעת יעבור לו למקום אחר. וליכא למימר כל המשנה ובא אחר ושינה פטור. כדאמרינן בשור הבא ושינה. כמ"ש פרק דלעיל במ"ב:

בעל החבית חייב. גמרא פתח בכד וסיים בחבית. וה"נ במתניתין ה' דפרקין. והכי נמי במתני' ד' דפרק בתרא [ולי עוד בסוף דמאי כמ"ש שם. וכן במ"ז פ"ג דמעילה קרי כד לחבית דספ"ד דסוכה] [משנה ו'] לומר לך היינו כד היינו חבית למאי נ"מ למקח וממכר. ובאתרא דרובא קרי לכדא כדא ולחביתא חביתא. ואיכא נמי דקרי לכדא חביתא ולחביתא כדא. מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר תן לי חבית דקרי לחביתא כדא [לפי שהוא מוחזק]. ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא. והקשו בתוספות דהא הולכין בדיני ממון אחר רוב הדיינין. וכדתנן במ"ו פ"ג דסנהדרין. ותירצו דגבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו. וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה. לא אזלינן בתר רובא. ע"כ. והא דתנינן לה בכמה דוכתי. וכן ברפ"ו דב"ב תנן נמי דאין הולכין בממון אחר רוב כמ"ש הר"ב שם. כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דכן רגילות וכו'. [ועיין במ"ג פ"ד דאהלות]:

נשברה כדו. שלא הניח אלא נתקל ונשברה והיינו דהר"ב קרי ליה נתקל למזיק בכדו שנשבר:

והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה. כתב הר"ב דסבר נתקל פושע הוא וכו'. כלומר ובלאחר נפילה [פליגי] דהא בדר' יהודה מפרש במתכוין. אם נתכוין לזכות בחרסי' וכו' היינו אחר הנפילה. דאי בשעת נפילה לא שייך לומר נתכוון לזכות בחרסיה אלא מתכוין לשוברה כדפירש"י [דף כ"ט ד"ה מפקיר]. ונ"י פירש במתכוין להשליכו בשעת נפילתו כי היכי דלא ליתזק בה. ואע"ג דמחמת אונס נפילה קא עביד. כיון דבכונה קא עביד חייב דאפילו תימא כל לאצולי נפשיה ברשות קא עביד לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי אזיק חייב [כדלקמן במתניתין]. ע"כ. ש"מ דבאחר נפילה פלוגתא דמתניתין. וסבר ר"מ דנתקל פושע. ואפילו כי אמרת דמסתמא אפקרינהו הוי הפקר דלאחר פשיעה ולאו כל כמיניה להפקיר נזקיו. מידי דהויא בור ברה"ר דחייב. כדתנן במ"ה פ"ה. ור"י סבר נתקל לאו פושע הוא וכו'. והרי החרסים והמים הפקר וכו'. והכי אית ליה לרבי יוחנן דאמר לאחר נפילה מחלוקת. אלא מיהת מסקי' בגמרא דלאו למימרא דבשעת נפילה אין ביניהם מחלוקת דכי היכי דפליגי בלאחר נפילה ה"נ קמיפלגי בשעת נפילה. ורבי יוחנן הכי קאמר דפלוגתייהו דהפקר נזקיו ליתא אלא בלאחר נפילה. דשייך ביה דלאו פושע הוא. אבל מפקיר נזקיו דעלמא לכולי עלמא חייב. וסובר הר"ב דלר"י מתניתין לא אתיא לאשמועינן [כלום בשעת נפילה] ולא קמיירי אלא בלאחר נפילה. והא אתיא מתניתין לאשמועינן דדוקא לאחר נפילה פוטר ר' יהודה למפקיר נזקיו אבל לא דעלמא. ואילו בשעת נפילה לא מיירי בה מתניתין אי פליגי אי לא פליגי. זו היא דעת הר"ב שלא פירש למשנתינו אלא בלאחר נפילה. ואי הכי תקשה הוחלק במים ולקה בחרסיה תרתי ל"ל דבגמרא דייק לה אביי דמש"ה תני תרתי. חדא לשעת נפילה. וחדא לאחר נפילה. ולר' יוחנן במסקנא דמלתא דלא אתא אלא למימר דבהפקיר נזקיו דעלמא ר' יהודה נמי מחייב. א"כ מתניתין מיירי נמי בין לאחר נפילה בין בשעת נפילה. ולהכי תני תרתי. ועיין מ"ש במ"ג פ"ה א):

במתכוין חייב. כתב הר"ב אם נתכוין לזכות בחרסיה וכו'. גמרא. וכתב נ"י דמתכוין להשליכה ממש ליכא למימר דא"כ היה משמע דבכגון האי הוא דמחייב רבי יהודה. אבל אם לא כיון להשליכה אע"ג דהוי פושע לגבי נפילה פטור. וליתא. דע"כ לאפטרי רבנן [דר"י כותייהו ס"ל]. אלא במפקיר נזקיו דנתקל [כו']. ע"כ. ומ"ש הר"ב דסבר נתקל לאו פושע הוא הרי החרסים והמים הפקר. ל' הרי"ף הוי ליה הנך מים וחרסים כהפקר דאתי ממילא. ומ"ש הר"ב והלכה כרבי יהודה משום דבגמרא מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא. ור' יהודה כחכמים דברייתא. עיין בסוף פ' ששי דב"מ:

משנה ב[עריכה]

השופך מים וכו' ואפילו אפקרינהו דהכא שופך ומצניע שלא באונס. וקי"ל לעיל דמפקיר נזקיו שלא באונס לכ"ע חייב. נ"י: ב)

חייב בנזקו. פירש דעצמו ולא כליו כמו שכתבתי בסוף מ"ו פ"ה:

והגודר את גדרו בקוצים. פירש רש"י [דף כ"ט] שעשה גדר קוצים דסתם גדר של אבנים הוא. דכתיב (משלי כד) וגדר אבניו נהרסה. וכ' הר"ב והפריחן לרשות הרבים [שהוציא חוץ מרשותו. המגיד פי"ג מה' נזקי ממון] אבל המצמצם וכו'. גמרא. ופירש נ"י ונסמך אדם שם יותר מן הראוי. ע"כ:

וגדר שנפל וכו'. כיון דאניס. צריך לן לאוקמי הך סיפא בדלא אפקרינהו ואתזק לאחר נפילה דה"ל לסלק ולא סילק דבהכי ר' יהודה מודה כדתנן אם נתכוין וכו'. נ"י. ועיין במ"ד פ' בתרא ג) דב"מ:

והוזקו בהן אחרים. הכא דכמה גווני נזיקין קתני. מצניע קוץ וכו' וגודר בקוצים וגדר שנפל תני לה נמי לניזקין בלשון רבים. ויש ספרים דגרסינן ה"נ והוזק בהן אחר כמו ברישא:

משנה ג[עריכה]

תבנו וקשו. מפורשים במ"ג פ"ך דשבת. ופ"ט דב"מ [מ"א]:

וכל הקודם בהן זכה. ואע"ג דכהפקר הם חייב בנזקו. דמפקיר נזקיו שלא באונס חייב:

רשב"ג אומר כל המקלקלים וכו'. פירש הר"ב אפילו עושים ברשות. וכפירש"י בלשון אחרון. ותמהו התוספות דתקשי ליה רבן שמעון בן גמליאל אדרשב"ג דמ"ה פ' בתרא דב"מ דאמר מתקן הוא את מלאכתו וכו' ופירשו בגמרא ואינו חייב בנזקן [וכמו שכתב הר"ב שם]. ושמא אין הענינים שוים אע"ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי. ע"כ. ול' ראשון פירש"י דרשב"ג שמעי' לת"ק דלא קנס אלא שבחא. אבל גופה לא כדקתני בברייתא בגמרא. ואתא רשב"ג למימר דבגוף נמי כל הקודם זכה. ע"כ. ולרב דקי"ל כוותיה דאמר קנסו גופן אטו שבחן ופרכינן בגמרא לימא כתנאי ודחינן דלא פליגי בהכי אלא בהלכה דקנסו גופן ואין מורין כן דלתנא קמא אין מורין. ואתא ר' שמעון בן גמליאל וכו' איכא לפרושי מתניתין נמי בהכי דכי היכי דמפרשת לברייתא מפרשי' למתניתין. והרמב"ם לא כתב בפי"ב מה' נזקי ממון להאי שינויא דואין מורין כן. וכתב הכ"מ משום דס"ל דדחויא בעלמא הוא. צריך לומר דרב כתנאי וכרשב"ג ס"ל משום דכל מקום ששנה וכו'. ועיין פ"ח דעירובין [מ"ז]:

ההופך את הגלל וכו' חייב בנזקו. מפרשי' בגמרא דכ"ט מדקתני ההופך ולא קתני המגביה ש"מ בלמטה משלשה ובמתכוין לזכות בו [דבהפקר קני לכ"ע בהגבהה פחות משלשה. רש"י. והתוספות כתבו עוד פירושים אחרים. ועיין מ"ש במ"ד פ"ק דקדושין] דחייב משום ממונו. אבל אם הגביה ג' דאסתלקא מעשה ראשון שהוציא הגלל אע"פ שלא נתכוין לזכות בו חייב. דהא קי"ל מפקיר נזקיו שלא באונס חייב. ובמסכתא דמאי פ"ג מ"ג תנן המוצא פירות בדרך וכו' לא יצניע עד שיעשר. ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור. וכתב הר"ש דבירושלמי פריך מהא דמחייבין בנזקין אע"ג דלא נתכוין לזכות. ומשני א"ר בון תמן כתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם. הכא כתיב (דברים יד) עשר תעשר משלך אתה מעשר ולא משל אחר. ע"כ. כלומר תבואת זרעך כתיב ומסיפיה [דקרא] דייק. ובעל הבור ישלם מסיים בירושלמי בעל הנזק ישלם. וצ"ל דדרשה פשוטה נקט דהא בגמרא פ"ה דף נ' דרשינן הכי לרבי ישמעאל. אבל לר"ע דקי"ל כותיה מוקים בעל הבור לחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו. אלא דמשום דאף רבי עקיבא סבירא ליה בור ברשות הרבים חייב נמצא דבנזקי בור לא קפיד קרא אשיהא שלו אף על גב דלאו מהאי קרא דבעל הבור משתמע לרבי עקיבא אפילו הכי נקטה הירושלמי משום דדרשה פשוטה היא:

והוזק בהן אחר חייב בנזקו. ואילו כל הקודם בהן זכה לא קתני. דגלל דבר שאין בו שבח דגלל זהו רעי ואינו משביח ברה"ר דהא משובח ועומד הוא לא קנסו. גמרא. פירש הר"ן משום דמאן דמפיק ליה לרשות הרבים לאו לאשבוחי מפיק אלא לנקות חצרו הוא דמפיק. ולא עביד לשהויי התם:

משנה ד[עריכה]

הראשון חייב וכו'. כתב הר"ב וכגון שהיה יכול לעמוד וכו'. אבל לא היה יכול לעמוד פטור. ואע"פ שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו. כדאי' בגמרא. ועיין מ"ש בסוף פ"ו דב"מ:

משנה ה[עריכה]

זה בא בחביתו וכו'. ופגע זה בזה רש"י:

נשברה כדו וכו'. עיין בריש פרקין שכתבתי הגמרא. פתח בכד. וסיים בחבית וכו':

ואם עמד בעל הקורה חייב וכו'. כגון שלא הוה ליה לעמוד והיינו שלא עמד אלא לנוח. אבל עמד לתקן הקורה דאורחא הוא פטור. דהא [במשנה ד'] לעיל לא מחייבינן ליה לנתקל אלא (כשלא היה) [כשהיה] יכול לעמוד. שמע מיניה דכל כי אורחיה לא הוה פושע. גמרא [דף ל"א]:

[חייב. ולא אתולדה דבור מחייבינן ליה. דא"כ לא חייב אחבית. דבור פטור בכלים. אלא כיון שאינו מוטל לארץ דלא שליט בגופיה. אלא קאי אנפשיה כמאן דאזקיה בידים דמי. נמוקי יוסף]:

וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו. בגמרא לא עביד צריכותא ואיכא למימר דכיון דפשתן בהריחו האש נשרף וברי הזיקא דנר בפשתן ה"ל לבעל הנר ליזהר ביותר ולעולם נחייביה קמשמע לן. אי נמי איפכא דבעל הפשתן הוי ליה ליזהר ביותר ולא נחייב כלל לבעל הנר. קמ"ל. והתוספות דקדקו בפ"ב דף כ"ג [ד"ה ולחייב] דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק לכן הראשון עיקר. והרא"ש והטור סימן שע"ט השמיטו בבא זו:

משנה ו[עריכה]

אחד רץ ואחד מהלך. כתב הר"ב מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני בע"ש וי"ט וכו' וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בגמרא קאמר נמי בין השמשות. וכן לשונו בחבורו פ"ו מהלכות חובל ומזיק. ומ"ש הר"ב שהלך לדבר מצוה להכין לצרכי שבת. ובסתמא לצרכי שבת דיינין ליה. דזיל בתר רובא ואפילו לא נקט מידי בידיה. דהא [בעי] למימר עשרתן ערבתן וכו'. או למימשא פניו ידיו ורגליו. או לשנויי כסותיה. אבל אי בריר לן דלא רהיט אלא לשאר צרכיו דלא שייכי בהו צרכי שבת. כבחול דמי. כן כתב נ"י בשם הרמ"ה. ולשון הרמב"ם בחבורו [שם] שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס שבת והוא אינו פנוי. ע"כ. משמע דאע"פ שלשאר צרכיו רץ. הוא מצוה לכבוד שבת וברשות רץ. שמפני כן רץ למהר לעשות. והשתא ניחא טפי דלכל רץ פטרינן דהא סתמא תנן. ובש"ע סימן שע"ח העתיק המחבר לשון הרמב"ם. ובסעיף שאחריו העתיק המגיה לשון נמוקי יוסף לפרש ולא לחלוק. אבל נראה וודאי דחולקין הן:

והזיקו זה את זה פטורין. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין. אלא כלומר הוזקו זה בזה. תוספות:

שניהם פטורין. כתב נמוקי יוסף בערב שבת. שמה שהוא בחול משונה. בערב שבת הוא ברשות לא שנא מהלכים זה לקראת זה. או זה אחר זה פטורים. אבל שניהם רצים דפטורים בחול משום דכי הדדי נינהו. איכא לאפלוגי כדפלגינן גבי זה בא בחביתו וזה בקורתו. בין מהלכין זה לקראת זה. או זה אחר זה. או מיהר האחרון. או עמד הראשון:

משנה ז[עריכה]

והזיק. שנתזה חתיכה מן עץ המתבקע. או נשל הברזל מן העץ. נ"י:

ברשות הרבים והזיק ברה"י וכו'. ובגמרא מצרכינן להו דאי אשמועינן מבקע ברה"י והזיק ברה"ר. הוה אמינא משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצויין שם. אבל כשמבקע ברה"ר והזיק ברשות היחיד שאין רבים שם אימא לא מחייב. ואי אשמועינן מבקע ברה"ר משום דלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברה"י דברשות קא עביד אימא לא מחייב. ואי אשמועינן הני תרתי [הא] משום דשכיחי רבים [והא משום דשלא] (ושלא) ברשות אבל כשבקע והזיק הכל ברשות היחיד אימא לא. צריכא. ומסיים נמוקי יוסף וכי תימא לתני הא. וכל שכן הנך. לא זו אף זו קתני:

חייב נזק שלם. דכחו הוא וכגופו דמי וקיימא לן [סוף פ"ב] אדם מועד לעולם. נ"י:

משנה ח[עריכה]

במותר חצי נזק. כתב הר"ב שמין וכו' ואף ע"ג דלעיל תנן לה במשנה ג' פ"א שום כסף כמ"ש הר"ב שם. כבר כתבו שם התוספות [ד"ה פרה] דתנא לה התם. והדר הכא מפרש לה:

חצי נזק. ומגופו. דאם האחד אינה שוה כל כך. אינו מנכה לו אלא מה שיוכל לגבות מגופו. נ"י:

מועד בתם משלם במותר. כתב הר"ב כלומר אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו [תם] וכן לשון רש"י. וכתב עליו הרא"ש וז"ל. ומה הוצרך לפרש מועד בתם וכו' כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא דקדק בלשונו אם הוא הזיק בו יותר משהזיקו תם לומר לך שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים ותם במועד ארבעים הדין נותן שישלם המועד בתם ל'. קמשמע לן שאין משלם אלא עשרה. דהיינו יותר על מה שהזיקו תם וסברתו משום שהתחילו כאחת. [דאי לאו הכי אלא האחד התחיל וחזר השני ונגחו בכעסו שהכעיסו השני פטור. כדכתב הרא"ש לעיל מהך] אין כאן חבלה אלא המותר. ולשון במותר משמע כפירושו דמשמע אמותר חבלה קאי ולא אמותר חיוב תשלומין ע"כ. א) כלומר דכי קאמר המותר. קאי אמשלם ושניהם דבר אחד. דמותר נמי דתשלומין הוא. אבל אי תנא במותר משמע דמותר דבר אחר הוא ובו משלם. ואע"ג שאין דעת א) הפוסקים לשלם כדרך הזה לשון משנתינו דייקי הכי טפי הלא תראה כמה הוצרך נ"י לדחוק בפירושו תם במועד משלם במותר ח"נ. דאילו לפירוש זה כפשטה דהיינו נמי ממותר החבלה משלם ח"נ:

תם באדם. משלם במותר ח"נ. כתב הר"ב דכתיב כמשפט וגו' כמשפט שור בשור. גמרא. ואי לאו כמשפט הוי דייקי הזה כדר"ע ללמוד מדינא דסליק מיניה. אבל השתא דכתיב כמשפט דרשינן הזה לפוטרו מד' דברים כדאיתא בגמרא דרבנן הזה להכי מצרכו. וא"ת לפוטרו מד' דברים למה לי הזה. דמכמשפט נפקא כמשפט השור בשור. וי"ל דזה אין ללמוד משום דגבי שור לא שייכי ד' דברים דצער ובשת ליכא. ורפוי ושבת הוו בכלל נזק. דכששמוהו כמה היה שוה מתחלה וכמה שוה עכשיו אם ירצה בעליו לא ירפאהו אלא ימכרהו מיד ויקנה אחר נמצא כשמשלם לו יוכל לקנות שור בשלו. אבל אדם על כרחו צריך לרפאות עצמו. ושבת נמי איכא. תוספות:

משנה ט[עריכה]

נוטל את השור. קמ"ל דהוחלט השור כר"ע ודלא כרבי ישמעאל דאמר יושם השור. דמזיק בעל חוב דניזק הוא ויתן לו המזיק דמי השור. גמרא. ועיין מה שכתבתי במשנה י"א וריש פרק דלקמן [דבור המתחיל ר"ש אומר]:

ולא קיימת וגם את המת יחצון. ור"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. שאם פחתה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין. פחת דניזק. ורבי יהודה אי למחצין בחי לחוד קאתי א"כ נכתוב ואת המת יחצון מאי וגם. שמע מיניה תרתי דשתפיה רחמנא בשבחא. גמרא. והא דלא דריש איפכא ששיתף בהפסד ולא בשבח כתב נ"י דסברא הוא דרחמנא חס עליה דמזיק למשקל פלגא דשבחא וכי היכי ) דחייביה לאטפולי בה בהדי דניזק ולאשלומי ליה דמי חצי מן החי. ע"כ. ומיהו לא אמר רבי יהודה דפליג בשבחא ליטול שאם השביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין עד שיעלה השבח יותר מהזיקו לא אמרינן דפליג בשבחא שנאמר שלם ישלם [במועד כתיב וכתב שני תשלומין חד לתם וחד למועד] בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. גמרא:

משנה י[עריכה]

שורו שבייש וכו'. פתח במאי דסליק. ועיין מ"ש בריש נדרים:

פטור. הוא הדין לשאר ארבעה דברים לבד מנזק. דאדם חייב ושור פטור [כדתנן מתניתין ב' פ"ח]. וכל שכן בשת דבעי כונה טפי אלא דנקט בשת לאשמועינן הוא דומיא דשורו מה שורו מתכוין להזיק ואין מתכוין לבייש. אף הוא אע"ג דאין מתכוין חייב נ"י. [ומה שכתב הר"ב דכתיב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש"י. ועיין מ"ש על זה בפ"ח מ"ב]:

שורו שחבל באביו ובאמי. דמריה. נ"י:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת. לענין שור אין חלוק בין שבת לחול דאפילו בחול חייב. ומיהו חצי נזק דמשונה הוא. אלא נקט שור בשבת לאשמועינן דמיירי באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפילו הכי פטור מתשלומין. נ"י:

חייב. כתב הר"ב חצי נזק דמשונה הוא. וכן כתב רש"י ולא קשיא מכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דפירש הר"ב דצרורות הוא וכן כתב שם רש"י ואע"ג דבלשון אחר כתב דמשונה הוא אין נראה [לומר] דהכא פירש דוקא לאותו לשון. כ"ש להר"ב שמפרש לעיל בהדיא דצרורות הוא. ונפקא מינה בין צרורות למשונה לשלם מן העליה כמ"ש בריש פ' דלעיל אלא דשאני התם דמיירי בנטל חררה. ואורחא דחררה שנדבקין בה גחלים כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם. גם רש"י מפרש לעיל בגמרא דבאנח אנוחי הוה מחייב אמקום גחלת נזק שלם דאורחא הוא ליטול חררה עם הגחלת. ע"כ:

מפני שהוא מתחייב בנפשו. ואפילו שוגג כמ"ש לעיל בשם נ"י. והכי איתא בגמרא. ואפ"ה פטור כמ"ש הר"ב לקמן פ"ז מ"ב. ועיין מה שכתבתי במ"ב פ"ג דכתובות. ופסק הר"ב במ"ה פ"ב דשבת. וכן במ"ה פ"י דשבת דמלאכה שאינו צריך לגופה חייב:

משנה יא[עריכה]

לא כי אלא בסלע לקה. פירש הר"ב בסוף פ"ו דשבועות לא כי לא כן היה ע"כ. ואע"ג דהתם בברי. כתב נימוקי יוסף דמצינו לישנא כי האי דאמר לא כי. והויא טענת שמא. במשנה ו' פ"ק דכתובות כמ"ש שם. הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי. ומזיק טוען שמא ואפ"ה תנן המוציא וכו'. וא"כ שמעינן מהא מתניתין תרתי. חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזיוהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה. אפילו ניזק ברי. ומזיק שמא. אלא אמרינן המוציא וכו' ואידך דגרמא בניזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה. ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ"ה פטור. וכ"כ הרמ"ה ז"ל. ע"כ:

היו שנים רודפים וכו' שניהם חייבים. כתב הר"ב בגמרא מפרש כגון ששניהם תמים וכו' וכי אתנהו לתרוייהו קמן וכו' ודוקא כי איכא סהדי דחד מינייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע"ג דמודה מרייהו דחד מינייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיימא לן פלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור [כמ"ש בסוף פ"ק] נ"י. ומה שכתב הר"ב אבל ליתנהו לתרווייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה וכו' ולא אמרינן כיון דיוחלט השור כמ"ש במ"ט. משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהם. ליהוי כשני שוורים של שני שותפין שאם נאבד האחד נאבד לשניהם. קמל"ן דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהם ה"ל חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא"ש:

היה אחד גדול וכו'. אסיפא דמתניתין קאי דקתני שאם היו של איש אחד שניהם חייבים. נ"י:

קטן הזיק. לשון הר"ב ודמי הקטן תקח. וכן לשון רש"י. ותמיהני דהא קי"ל יוחלט השור כמ"ש במשנה ט'. וא"כ לא יוכל לסלקו בדמי וכ"כ שם התוספות בהדיא. ולשון נ"י והקטן תקח:

אחד תם ואחד מועד. אשמועינן דאפילו לר' יוחנן דאמר בר"פ המוכר פירות [ד' צ"ג]. גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו. מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין. תוספות:

המוציא מחבירו עליו הראיה. כתב הר"ב ואם לא הביא ראיה אין לו כלום וכו' שהטוען את חברו בחטים והודה לו בשעורים פטור. כדתנן במ"ג פ"ו דשבועות. ושם אפרש בס"ד. ומיהו באחד תם. וא"נ כששניהם תמים בלאו האי טעמא נמי פטור. דהא מודה בקנס פטור כדאמרן. ומ"ש הר"ב ואי תפס לא מפקינן מיניה. כתב המגיד פ"ט מהלכות נזקי ממון. ואע"פ שמודה בקנס פטור. כבר תירץ הרא"ש ז"ל בפירושיו דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו. ע"כ. ומ"ש הר"ב שיעור מה שהודה לו. נראה דהיינו אי תפס בסהדי אבל אי תפס בלא סהדי דאית ליה מיגו דלא היו דברים מעולם. אפילו שיעור תביעתו כשתובע ברי. לא מפקינן מיניה. וכדעת הרא"ש שכתב בטור סימן שצ"ט. אע"ג דלהרא"ש כשאין התביעה על שניהם לא מהניא תפיסה:

היו הניזוקין שנים וכו'. כתבו התוספות דהך סיפא אשמועינן דאי תפיס שקיל כדאמר מזיק. וסיפא דתם ומועד איידי דאיירי בבא דלעיל בגדול וקטן. ותם ומועד. איירי נמי הכא. ע"כ. אבל לפי מה שנראה מדברי הר"ב דבכוליה מהני תפיסה אף ברישא כמ"ש לעיל ליכא למימר דלאשמועינן הא אתא. וצריך עיון: