תוספות יום טוב על בבא קמא ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על בבא קמא · ד · >>

משנה א[עריכה]

שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים. כתב הר"ב ובכולם היה תם. פירש"י והיכי דמי כגון שראה שור ונגח. וראה שור ולא נגח. וראה שור ונגח. ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפילו מועד לסירוגין לא הוי. דשור לא נעשה מועד אא"כ נגח השלש נגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן. ונעשה מועד לסירוגין היכא דסירוגין שוין ע"כ. והוי מצי נמי לפרושי כגון דלא אייעוד בב"ד דהעדאה בב"ד צריכה להיות כדתנן במ"ד אלא משום דמסתמא מייעדין ביה בב"ד להכי לא פירש כן:

ארבעה וחמשה. עיין בפרק י"ח דשבת ובפי"ג דיבמות. ומשנה ט' פ"ב דבבא מציעא:

ישלם לאחרון שבהם. כתב הר"ב בגמרא מוקי למתניתין כגון שתפסו וכו' ונעשה עליו שומר שכר. כלומר וכר' ישמעאל סבירא ליה דישום השור ולא הוי אלא בעל חוב דידיה. ולפיכך כשתפס בחובו נעשה שומר שכר:

רבי שמעון אומר וכו'. כתב הר"ב ר"ש סבר שותפי נינהו וכו'. כלומר וכר"ע סבירא ליה דאמר יוחלט השור לחצי נזקו ונמצא שאם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו. אבל לר' ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור. לשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה. הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרוע ממנו. מלתא דפשיטא היא שחייב בשמירת כל החפץ. אבל לר"ע הוי כמו חפץ של שניהם שלפעמים זה שומרו. ולפעמים זה שומרו. ולעולם אחריותו על שניהם. הרא"ש ז"ל. ופסקו הפוסקים דהלכה כר"ש דאזיל בשיטת ר"ע:

האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וכו'. ואע"ג דקיימא לן דשותפים חולקין כפי מספר השותפין. לא לפי המעות כמ"ש במשנה ד' פ"י דכתובות. כבר כתב שם הר"ן דהכא היינו טעמא לפי שלא נשתתפו לדעת. הלכך ה"ל כלקח זה בשלו וזה בשלו דקיימא לן דחולקין לפי המעות:

משנה ב[עריכה]

ואינו מועד. מסקינן בגמרא דלא תנינן וי"ו אלא אינו מועד ודינא קאמר דאייעד לחד מינא אע"ג דלא מתרמי ליה מינא אחרינא למחזי אי נגח ליה אי לא. מסתמא אינו מועד אלא לאותו מין שהועד לו. נ"י:

מועד לקטנים. פירש הר"ב לעגלים. וכפרש"י ונ"י. ונ"ל דהא דנקטי לעגלים לפרש קטנים דבהמה מאי היא דלא תימא בהמה דקה וגדולים בהמה גסה. אלא תרווייהו בחד מינא. וה"ה באדם נמי מועד לקטנים אינו מועד לגדולים. ולא הוצרכו לפרש. כך נראה בעיני. ואין נראה לפרש דאדם כיון דאית ליה מזלא אין חלוק בין קטן לגדול וכי הוי מועד לקטנים הוי מועד לגדולים. דהא רש"י מפרש בפ"ק דף ב' דאית ליה מזלא שיש לו דעת לשמור את גופו ע"כ. והדבר ידוע שאין דעת לקטן כמו לגדול:

אינו מועד לגדולים. מסתמא אפילו לגדולים דההוא מינא. ולא אמרינן הואיל ופרץ בההוא מינא לא שנא גדולים דידיה. ולא שנא קטנים דידיה. גמרא:

אמרו לפני ר' יהודה הרי שהיה מועד לשבתות וכו'. משום דשמעינן ליה לרבי יהודה דמהני ימים לחזרה כמו להעדאה [במ"ד פ"ב] בעו מיניה כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה לדידך. הרי שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול שבינתים מהו. מי אמרינן כיון דחזא בימות החול שבינתים ולא נגח. סתר להו לשבתות כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה כל שכן דמהניא למסתר מקצת ימי העדאה. כ"כ נ"י. וכתב עוד בחזרה דשלש שבתות וכגון שיהו תינוקות ממשמשין בו באותן שבתות ואינו נוגח. דקי"ל כר' יוסי [דנימוקו עמו וסבירא ליה בהך כר"מ דבמשנה ד' פ"ב] דאמר תם זהו שיהו התינוקות ממשמשים בו. ותמיהני דבפ"ב כתב בשם הרא"ש דלר"מ נמי חזרה דשלשה ימים סגי. והעתקתי לשונו שם [ואותה סברא לר' יוסי נמי איתא]:

משיחזור בו שלשה שבתות. כתב הר"ב העבירו לפניו שוורים וכו' וכן ל' רש"י. ולשיטתיה אזיל שמפרש מועד לשבתות. מפני שהוא בטל ממלאכה. אבל לפירוש השני שכתב הר"ב והוא ירושלמי כתבוהו התוספות. צ"ל שהעבירו לפניו בני אדם וכו'. וכתבו התוספות אע"ג דכבר אשמעינן רבי יהודה בפ"ב [דף כ"ג] אצטריך דסלקא דעתך הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כל כך. ולפירוש הקונטרס ניחא דמפרש מועד לשבתות. לפי שאין עושה מלאכה דקמ"ל דאפילו שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח. לא הוי חזרה. ע"כ:

משנה ג[עריכה]

שור של ישראל שנגח שור של הקדש. ובמשנה ב' דפ"ק מפרש באיזה הקדש ומש"ה לא קשיא תנינא חדא זמנא כדלקמן דהכא לגופא ולעיל לפרושי באיזה הקדש:

שנאמר שור רעהו. ואע"ג דלגבי תם כתיב. בההוא אנפא דחייב בתם. חייב במועד. כדאיתא בגמרא. הלכך כיון דמיעט קרא רעהו. כל היכא דלא שוו ניזק ומזיק להדדי ודאי לאו רעהו קרינא בהו ומפטרו. נ"י:

שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור. בפ"ק מ"ב תנן לה. של בני ברית ומקשי התם בגמרא דף י"ג ע"ב דהא תנינא לה הכא ומשני תנא והדר מפרש:

פטור. כתב הר"ב דכתיב עמד וימודד ארץ וכו'. תימה דתיפוק ליה מרעהו. דודאי דעכו"ם לאו רעהו הוא. וכן ראיתי ברפ"ב מהלכות גניבה שכתב הרמב"ם הגונב את העכו"ם. או שגנב את נכסי הקדש. אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר (שמות כב) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש. לרעהו ולא לעכו"ם. וכתב המגיד בגמרא נפקא ליה מדכתיב רעהו פרט להקדש וממילא אימעט עכו"ם דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא ע"כ. ובגמרא ממה נפשך אי רעהו דוקא דעכו"ם כי נגח לישראל לפטור. ואי רעהו לאו דוקא. אפילו דישראל כי נגח דעכו"ם נמי נחייב. א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד וכו'. ומצאתי בספר חכמת שלמה שכתב וז"ל. נ"ל דוקא שור שלהם [שהזיק] שור שלנו שמוציאין ממנו תשלומין. משום דממוניהם היה הפקר כה"ג. אבל שור שלנו וכו' פטור מדין תורה דרעהו דוקא. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואומר הופיע. בגמרא מאי ואומר. וכ"ת עמד וימודד ארץ מיבעי ליה לכדרב מתנא [דאמר ויתר כמו לנתר בהן על הארץ שהגלה אותם מעל אדמתם] וכדרב יוסף דאמר ויתר שהתיר להם המצות. [שאפילו מקיימים אותם אינם מקבלים שכר]. ת"ש הופיע מהר פארן. ונראה דאע"ג דקרא דהופיע בוזאת הברכה. וקרא דויתר בחבקוק אפילו הכי מייתי גמרא משום דויתר משמע טפי להתיר מל' הופיע. וכתב הרמב"ם בחבורו פ"ח [הלכה ה'] מהלכות נזקי ממון. קנס זה הוא לעכו"ם לפי שאינן זהירים במצות. ואינן מסלקין הנזק. ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין איתה ומפסידין ממון הבריות ע"כ. ובפירושו כתב וז"ל ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות. ואע"פ שלא חטאו. לפי שמי שאין בו שלמות המדות האנושיות. אינו בכלל האדם על האמת. אבל תכלית מציאתו לצורך האדם ע"כ:

משנה ד[עריכה]

חרש. בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו. אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה. נ"י:

פטור. כתב הר"ב שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וכו' ואמרינן בפ"ק וכו' ואוקמינא ביתמי וכפרש"י וממילא דה"ה בחרש ושוטה. והתוספות תמהו דלא דמי כלל דהתם מיירי בהזיק בחיי האב. משום דמטלטלי דיתמי. לא משתעבדי לב"ח. ומסקי דהטעם הוא כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נזק שלם הלכך לגבי יתמי חשו[1] עלייהו:

בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכו'. ואע"ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא [במ"ד פ"ח] ותני פגיעתן רעה. שאני התם דלא אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמא למגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו. . אבל גבי שוורין אפשר. נ"י:

ומעידין להם בפני אפוטרופוס. כתב הר"ב דכי הדר נגח וכו' כלומר אחר ההעדאה. ומ"ש הר"ב ויגבה הנזק מקרקע של יתומים ואע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשלשה דברים שכתב הר"ב ברפ"ו דערכין. הכא שאני דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי כדאיתא בגמרא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו לאבא שאול דמתניתין ד' פ"ה דגיטין [והלכה כמותו] דסבר מנוהו ב"ד אינו נמנע התם טעמא דבההוא הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא וכו' כמ"ש שם הר"ב. אבל הכא גבי שור אינו נחשב לנאמן בשביל מנוי זה. שאין זה בשביל תקנת יתומים. אלא בשביל שלא יזיק לעולם. ואין נחשב אלא כשומר בעלמא ששומר השור שלא יזיק:

אפוטרופוס. פירש הר"ב במ"ד פ"ה דגיטין:

חזר לתמותו. כתב הר"ב דרשות משונה משנה את דין התראתו. גמרא. ופירש נ"י דכולין יתומים למימר אי הוו מייעדי ליה באנפא דילן הוה עבדינן ליה שמירה מעולה ולא הוי [נגח. ולפיכך דיינינן ליה] כתם עד שיעיד בפני בעלים. ולית הלכתא כר"מ לגבי ר' יוסי. ע"כ:

משנה ה[עריכה]

מועד משלם כופר. דכופר במועד כתיב. וכתב הר"ב דאע"ג דבקמא דנגח קטלינן וכו' אשכחינן מועד. כגון שהרג ג' עכו"ם וכו' וכ"כ הרמב"ם. ומסיים נ"י ובמועד לעכו"ם הוי מועד לישראל וכו' דלא כגירסת גמרא דידן. וכ"כ המגיד בפ"י מהלכות נזקי ממון. וכן מוכח עוד בפרק דלקמן מ"ג. ומ"ש הר"ב א"נ דקטל וערק לאגמא. בגמרא גרסינן תרי זימני דקטל וערק לאגמא. דקטל וערק לאגמא. וכלומר שבכל פעם שהרג ברח לו:

משלם כופר. ליורשים. דאילו לניזק ליכא למימר דלא חייבה רחמנא אלא היכא דמית ניזק דעל זה כתב וגם בעליו יומת אם כופר וכו' וליכא למימר יומת ממש דמות יומת המכה רוצח הוא כתיב (במדבר ל"ה) על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. נ"י:

כופר. פירש הר"ב במ"ג פ"ג דערכין. דמי ניזק:

וזה וזה חייבים מיתה. דבתם נמי כתיבי סקול יסקל. רש"י:

וכן בבן וכן בבת. פירש הר"ב תינוק ותנוקת. ומסקינן [בגמרא] דמ"ד דכתיב (שמות כא) או בי יגח או בת יגח [יגח יגח תרי זימני] נגיחה בתם נגיחה במועד. נגיחה למיתה. נגיחה לניזקין. לחייב על הקטנים כגדולים. וכתב נ"י דאיצטריך דאע"ג דליתנהו במצות מחייבי עלייהו בין במיתה. בין בכופר. ודוקא בקטנים בני קיימא. ולאפוקי בן ח' דלאו בר קיימא הוא. וכן פחות משלשים יום ואפילו בן תשעה דספיקא הוא. ומספיקא לא מפקינן ממונא. ובהדיא תנן במתניתין דלקמן דאפילו מתכוין לנפלים והרג את בן קיימא פטור מן המיתה. והתם הוא דמחייב בכופר דגבי כופר לא בעינן כוונה. אבל אנפל גופיה לא מחייב כופר. וכל היכא דאנפל לא מחייב. אספק נפל נמי לא מחייב. דאוקי ממונא בחזקת מריה והיאך מצי לאפוקי מיניה דמספיקא לא מפקינן. אבל בבא לצאת ידי שמים כיון דקי"ל כופרא כפרה הוא. מספיקא נמי מחייב. ע"כ:

נגח עבד או אמה. בעבד כנעני המוטבל לשם עבדות קאי דכיון דשייך במצות חייביה רחמנא לתורא קטלא עילויה. דהא מריה דתורא הוה מחייב נמי עילויה קטלא. דכיון דלאו עבדו הוא אינו בדין יום או יומים. אבל בעבד עכו"ם וה"ה שפחה לא מחייב תורא קטלא עלייהו. דאפילו נתכוין להם והרג את ישראל פטור. כדקתני בהדיא לעכו"ם והרג בן ישראל פטור. ולענין חיובא דבעלים היה ליה כמאן דקטליה לתורא או לחמריה. דאי תם הוא משלם חצי נזק מגופו. מועד משלם נזק שלם מן העליה. נ"י:

משנה ו[עריכה]

שור שהיה מתחכך בכותל וכו' פטור. כתב הר"ב ואם היה מועד. כגון שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם. וערק לאגמא וכו' כדלעיל ונתחכך בכותל להנאתו כלומר עכשיו בנפילה אחרונה והיא משונה קצת שהרג בנפילת הכותל. ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. תוספות בפרק דלקמן דף מ"ח כתבו שזוהי דעת רש"י. וכתבו שזהו דוחק דחשיב משונה מה שעשה מהנאתו להתחכך. וגם תימא הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכונה ע"י הראשונות שהיו בכונה. ע"כ. והכא העלו לגירסת רבינו שמואל בגמרא דבנפילה ראשונה מיירי הכא. ומשום דנתחכך בכותל להנאתו שלא בכוונה להפיל הויא שן. ולפיכך פטור מן הכופר כקרן שלא בכונה. ולשון אם היה מועד דנסיב הגמרא [כמ"ש הר"ב ג"כ] לאו מועד דוקא בשלש פעמים אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחלתו כגון שן. ע"כ. ודברי הרמב"ם כפירוש המגיד בפ"י מהלכות נזקי ממון [הלכה י'] הן כפירוש רש"י. ובגמרא מנא ידעינן דלהנאתו התחכך. ומשני דבתר דנפל קא מתחכך ביה. ופרכינן ואכתי צרורות נינהו. פירש"י ואין כופר כתיבא לא בנגיחה דהוי גופו ממש. אמר רב מרי בריה דרב כהנא דקאזיל מיניה מיניה לשון נ"י כלומר שכשנטה הכותל ליפול היה השור מכביד עליו והולך עד שנפלו שניהם על האדם הכותל מלמטה והשור מלמעלה בחבורין דהוי ליה כגופו ולאו צרורות נינהו ע"כ. ומ"ש הר"ב והבעלים משלמין כופר דכתיב אם כופר וכו'. וה"ה לכולהו הנך דאי אייעוד למקטל בכונה אף ע"ג דהשתא לא קטיל אלא שלא בכוונה ופטורין מן המיתה. מחייבי בכופר. נ"י:

משנה ז[עריכה]

שור האשה וכו'. כתב הר"ב דשבעה שור כתיבי בפרשה ואע"ג דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כמ"ש במשנה ז' פ"ק דקדושין. מסקי התוספות דהכא ודפ"ק ד' ט"ו דלא אתיא אלא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר. והשוה הכתוב דלא תימא לשון זכר דוקא. אבל היכא דכתיב איש איצטריך רבויא. והכא אע"ג דלא כתיב איש דהא דכתיב וגם בעליו יומת אינו אלא ל' זכר בעלמא. אומר ר"ת דדרשינן התם נגיחה לנזקין. נגיחה למיתה [כמ"ש במ"ה] והוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש. (כי יגח) [וכי יגוף]. שור איש. למעוטי אשה. אי לאו רבויא דקרא. ע"כ. וכתב נ"י ושור היתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו לא מחייבי. ושור האפוטרופוס דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש הזיקא (כלומר להבא) אימא חס רחמנא עלייהו דלא לפסדו יתמי לממונייהו. קמשמע לן. ושור המדבר אע"ג דלית ליה בעלים. ושור הקדש אע"ג דאיכא פסידא להקדש. ושור גר שמת לא איצטריך למתנייהו אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי. אצטריך תנא למתנייהו ע"כ. ותמיהני דקרא [גופא] צריך טעמא אמאי איצטריך לרבויי שור גר שמת. ונ"ל דאי לאו קרא הוה אמינא דוקא נגח ואח"כ הקדיש. נגח ואחר כך הפקיר. שהיו לו בעלים בשעת נגיחה הוא דחייביה רחמנא. אבל כי הוה דהקדש או גר שמת ואח"כ המית לא חייביה קרא כיון דלא הוו ליה בעלים בשעת נגיחה. הילכך אצטריך קרא לרבויי. והשתא דקרא איצטריך מתניתין נמי אצטריך. כך נ"ל:

רבי יהודה אומר. כתב הר"ב אפילו נגח ואחר כך הקדיש כו' מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין. שור הגר שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשים הוה ליה שור הפקר. היינו שור המדבר והיינו שור הגר שמת ואין לו יורשין. אלא לאו הא קמשמע לן דאפילו נגח ולבסוף הפקיר. גמרא:

משנה ח[עריכה]

שור שהוא יוצא להסקל. כלומר שנגמר דינו לסקילה ואפילו לא יצא. נ"י:

בשרו אסור. כתב הר"ב ממשמע שנאמר וכו' מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו אלא לומר לך וכו'. ומאת בשרו. דייקי בגמרא לעיל דף מ"א. אע"ג דעבדיה כעין בשר. וכבר כתבתי כן במ"ט פ"ב דקדושין וע"ש:

משנה ט[עריכה]

מסרו לשומר חנם ולשואל וכו'. עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מלתא אחריתא הוא. רש"י:

לשומר חנם ולשואל וכו'. והכי נמי סדורין במשנה ו' פ"ז ובבבא מציעא פרק ז' משנה ח'. וריש פרק בתרא דשבועות. וכתבו התוספות בפ"ק דף ד' [שנשנה כך בברייתא] וז"ל שומר חנם פטור מן הכל חוץ מן הפשיעה. שואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה. ונושא שכר חייב במקצת. בגניבה ואבידה. ופטור מאונסין. לכך נקיט להו בזה הסדר ולא כסדר שנכתב בפרשה ע"כ. וכך כתבו בפרק בתרא דשבועות. ועוד נראה מטעם אחר ששנויין בזה הסדר לפי שהשומר חנם והשואל דומין להדדי ששניהם יש בהם צד חנם. השומר חנם שומרו בחנם והשואל שואלו בחנם. והנושא שכר והשוכר דומים להדדי. ששניהם יש בהם צד שכירות:

נכנסו תחת הבעלים. בדלא עבדו שמירה כלל קא מיירי. ומשום הכי פסיק ותני נכנסו תחת בעלים דאי אפשר לומר דמחייבי בשמירת נזקיו כבעלים שהרי תם לכולי עלמא לא סגי ליה בשמירה פחותה ושומר חנם לא אשתעבד לבעלים אלא לשמירה פחותה. ואז כלתה שמירתו. א"כ בעל השור שמסרו למי שאינם מחוייבים לשמרו שמירה מעולה. איהו דפשע ומשלם. אלא מאי נכנסו תחת הבעלים דאי פשעו ביה ויצא והזיק מחייבי בנזקיו כבעלים נ"י:

חייב דברי ר"מ. קסבר קחייב רחמנא לתם דניבעי ליה שמירה פחותה [דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי]. הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד דנבעי ליה שמירה מעולה. ויליף נגיחה לתם. נגיחה למועד [בהיקשא שכתבתי במ"ה]:

ומועד פטור. כחב הר"ב דכתיב ולא ישמרנו וכו'. קסבר הא דחייב רחמנא לתם כי היכי דלעביד ליה שמירה מעולה דבלאו קרא סתם שוורים בעליהם שומרים אותם אלא לחייבו בשמירה מעולה הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו במועד דנעביד ליה שמירה מעולה הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט [מיעט הכתוב לשמירה מעולה]. וכי תימא נגיחה לתם נגיחה למועד. ונילף לתם ממועד. הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו. דהוי מצי למכתב ולא ישמור. גמרא. ומ"ש הר"ב דצד תמות במקומה עומדת ומשלם חצי נזק כתם. גמרא. וכתבו התוספות דמסברא אומר כן דאטו משום שנעשה מועד גרע ויפטור אפילו מחצי נזק בשמירה פחותה. והואיל וצריכין אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא. הוא הדין לקולא. [דאין משתלם אלא מגופו ואין מעמידין אפוטרופוס]. ומיהו לפטור בהודאתו לא אמרינן במקומה עומדת. דכיון דאייעד לאו קנסא הוא. ע"כ:

רבי אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין. גמרא. כדתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו. ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר (דברים כב) ולא תשים דמים בביתך. וכתבו התוספות דאיכא למימר דבור סגי בכסוי משום דאית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי. משור נגחן. ואי נמי דאף ר"א לא אמר לענין תשלומין אלא לאיסורא. והכי נמי בבור איסורא איכא. אבל כי שמרו שמירה מעולה והזיק פטור. מיהו בשמירה פחותה ודאי לא סגי מדאסור לקיימו. והכי אמרינן לעיל [הא מני ר"א היא] ע"כ:

  1. ^ צ"ל "חסו עלייהו", וכן הובא בהערות שעל ש"ס עוז והדר [ע"ד התוס'] בשם באה"מ ב"ש וכת"י.