לדלג לתוכן

משנה בבא קמא ד רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) שור שנגח - לארבעה חמישה שוורים,

זה אחר זה, זה אחר זה,
ישלם - לאחרון שבהם,
ואם יש בו מותר - יחזיר לשלפניו,
ואם יש בו מותר - לשלפני פניו,
והאחרון אחרון - נשכר,
דברי רבי מאיר.
רבי שמעון אומר:
שור שוה מאתים - שנגח לשור שוה מאתים,
ואין הנבילה יפה כלום - זה נוטל מנה, וזה נוטל מנה.
חזר ונגח שור אחר שוה מאתים -
האחרון - נוטל מנה,
ושלפניו - זה נוטל חמישים זוז, וזה נוטל חמישים זוז.
חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים -
האחרון - נוטל מנה,
ושלפניו - חמישים זוז,
ושנים הראשונים - דינרי זהב.


(ב) שור שהוא -

מועד למינו - ואינו מועד לשאינו מינו,
מועד לאדם - ואינו מועד לבהמה,
מועד לקטנים - ואינו מועד לגדולים,
למין שהוא מועד לו - משלם נזק שלם,
ולמין שאינו מועד לו - משלם חצי נזק.
אמרו לפני רבי יהודה:
והרי הוא מועד בשבתות - ואינו מועד בימות החול?
אמר להם:
בשבתות - משלם נזק שלם,
ובימות החול - משלם חצי נזק.
ומאמתי הוא תם?
משיחזור בו שלשה ימי שבתות.


(ג) שור של ישראל, שנגח לשור של הקדש,

ושל הקדש, שנגח לשור של ישראל - פטור,
שנאמר: "שור רעהו" (שמות כא לה) - ולא שור הקדש.
שור של ישראל, שנגח לשור של נוכרי - פטור.
ושל נוכרי, שנגח לשור של ישראל -
בין תם, ובין מועד - משלם נזק שלם.


(ד) שור של פיקח, שנגח לשור חירש שוטה וקטן - חייב.

ושור חירש שוטה וקטן, שנגח לשור של פיקח - פטור.
שור חירש שוטה וקטן שנגחו -
מעמידין להן אפטרופין - ומעידין עליהן בפני אפטרופין.
נתפקח החירש, נשתפה השוטה, הגדיל הקטן -
חזר לתומתו - דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: הרי הוא כחזקתו.
שור האצטדין - אינו חייב מיתה,
שנאמר: "כי יגח" (שמות כא כח) - לא שיגיחוהו.


(ה) שור שנגח את האדם - ומת,

מועד - משלם את הכופר,
ותם - פטור מן הכופר.
זה וזה - חייבין מיתה.
וכן בבן, או בבת.
נגח עבד או אמה - נותן שלשים סלע,
בין שהוא יפה - מאה מנה,
בין שאינו יפה - אלא דינר זהב.


(ו) שור -

שהיה מתחכך בכותל - ונפל על האדם ומת,
נתכוון להרוג את הבהמה - והרג את האדם,
לנוכרי - והרג בן ישראל,
לנפלים - והרג את בן קיימא,
פטור.


(ז) שור האשה,

שור היתומים, שור האפטרופין,
שור המדבר, שור ההקדש,
שור גר שמת - ואין לו יורשין,
הרי אלו חייבין מיתה.
רבי יהודה אומר:
שור המדבר, שור ההקדש,
שור גר שמת - ואין לו יורשין,
פטורים מן המיתה - מפני שאין להם בעלים.


(ח) שור שהיה יוצא להסקל -

והקדישו בעליו - אינו מוקדש.
ואם שחטו - בשרו אסור.
ואם עד שלא נגמר דינו -
והקדישו בעליו - מוקדש.
ואם שחטו - בשרו מותר.


(ט) מסרו לשומר חינם,

ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר - נכנסו תחת הבעלים.
יצא והזיק -
מועד - משלם נזק שלם,
ותם - משלם חצי נזק.
קשרו בעליו במוסרה - ונעל בפניו כראוי,
ויצא והזיק -
אחד תם, ואחד מועד - חייב,
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
תם חייב - ומועד פטור,
שנאמר: "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא לו) - שמור הוא זה.
רבי אליעזר אומר:
אין לו שמירה - אלא סכין.


הדף הראשי של משנה בבא קמא ד