משנה בבא קמא ד רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) שור שנגח - לארבעה חמישה שוורים,

זה אחר זה, זה אחר זה,

ישלם - לאחרון שבהם,

ואם יש בו מותר - יחזיר לשלפניו,

ואם יש בו מותר - לשלפני פניו,

והאחרון אחרון - נשכר,

דברי רבי מאיר.

רבי שמעון אומר:

שור שוה מאתים - שנגח לשור שוה מאתים,

ואין הנבילה יפה כלום - זה נוטל מנה, וזה נוטל מנה.

חזר ונגח שור אחר שוה מאתים -

האחרון - נוטל מנה,

ושלפניו - זה נוטל חמישים זוז, וזה נוטל חמישים זוז.

חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים -

האחרון - נוטל מנה,

ושלפניו - חמישים זוז,

ושנים הראשונים - דינרי זהב.

(ב) שור שהוא -

מועד למינו - ואינו מועד לשאינו מינו,

מועד לאדם - ואינו מועד לבהמה,

מועד לקטנים - ואינו מועד לגדולים,

למין שהוא מועד לו - משלם נזק שלם,

ולמין שאינו מועד לו - משלם חצי נזק.

אמרו לפני רבי יהודה:

והרי הוא מועד בשבתות - ואינו מועד בימות החול?

אמר להם:

בשבתות - משלם נזק שלם,

ובימות החול - משלם חצי נזק.

ומאמתי הוא תם?

משיחזור בו שלשה ימי שבתות.

(ג) שור של ישראל, שנגח לשור של הקדש,

ושל הקדש, שנגח לשור של ישראל - פטור,

שנאמר: "שור רעהו" (שמות כא לה) - ולא שור הקדש.

שור של ישראל, שנגח לשור של נוכרי - פטור.

ושל נוכרי, שנגח לשור של ישראל -

בין תם, ובין מועד - משלם נזק שלם.

(ד) שור של פיקח, שנגח לשור חירש שוטה וקטן - חייב.

ושור חירש שוטה וקטן, שנגח לשור של פיקח - פטור.

שור חירש שוטה וקטן שנגחו -

מעמידין להן אפטרופין - ומעידין עליהן בפני אפטרופין.

נתפקח החירש, נשתפה השוטה, הגדיל הקטן -

חזר לתומתו - דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: הרי הוא כחזקתו.

שור האצטדין - אינו חייב מיתה,

שנאמר: "כי יגח" (שמות כא כח) - לא שיגיחוהו.

(ה) שור שנגח את האדם - ומת,

מועד - משלם את הכופר,

ותם - פטור מן הכופר.

זה וזה - חייבין מיתה.

וכן בבן, או בבת.

נגח עבד או אמה - נותן שלשים סלע,

בין שהוא יפה - מאה מנה,

בין שאינו יפה - אלא דינר זהב.

(ו) שור -

שהיה מתחכך בכותל - ונפל על האדם ומת,

נתכוון להרוג את הבהמה - והרג את האדם,

לנוכרי - והרג בן ישראל,

לנפלים - והרג את בן קיימא,

פטור.

(ז) שור האשה,

שור היתומים, שור האפטרופין,

שור המדבר, שור ההקדש,

שור גר שמת - ואין לו יורשין,

הרי אלו חייבין מיתה.

רבי יהודה אומר:

שור המדבר, שור ההקדש,

שור גר שמת - ואין לו יורשין,

פטורים מן המיתה - מפני שאין להם בעלים.

(ח) שור שהיה יוצא להסקל -

והקדישו בעליו - אינו מוקדש.

ואם שחטו - בשרו אסור.

ואם עד שלא נגמר דינו -

והקדישו בעליו - מוקדש.

ואם שחטו - בשרו מותר.

(ט) מסרו לשומר חינם,

ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר - נכנסו תחת הבעלים.

יצא והזיק -

מועד - משלם נזק שלם,

ותם - משלם חצי נזק.

קשרו בעליו במוסרה - ונעל בפניו כראוי,

ויצא והזיק -

אחד תם, ואחד מועד - חייב,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

תם חייב - ומועד פטור,

שנאמר: "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא לו) - שמור הוא זה.

רבי אליעזר אומר:

אין לו שמירה - אלא סכין.

הדף הראשי של משנה בבא קמא ד

משנה בבא קמא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב