משנה בבא קמא ד ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ד · משנה ז | >>

[עריכה]

שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשים, הרי אלו חייבים מיתה.

רבי יהודה אומר, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת, פטורים מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שׁוֹר הָאִשָּׁה,

שׁוֹר הַיְּתוֹמִים,

שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס,

שׁוֹר הַמִּדְבָּר,

שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ,

שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים,

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִיתָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

שׁוֹר הַמִּדְבָּר,

שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ,

שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת,

פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה,

לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

שור האשה,

שור היתומים, שור האפטרופין,

שור המדבר, שור ההקדש,

שור גר שמת - ואין לו יורשין,

הרי אלו חייבין מיתה.

רבי יהודה אומר:

שור המדבר, שור ההקדש,

שור גר שמת - ואין לו יורשין,

פטורים מן המיתה - מפני שאין להם בעלים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

חזר בתורה מלת שור בדיני נזקי שור שבע פעמים, חד לגופיה והשש לרבות אלה המנויין כאן, והם שור האשה ושור האפוטרופסין [וכו'].

ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שור היתומים - שאין להם אפוטרופוס:

ושור האפוטרופוס - השור של יתומים, הוא אלא שעל האפוטרופוס לשמרו:

הרי אלו חייבין - דשבעה שור כתובים בפרשה בנוגח אדם. חד לגופיה, וששה לששה שוורים הללו ^כז: רבי יהודה אומר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה. אפילו נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ מת הגר, היה פוטר ר' יהודה ^כח. ואין הלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

שור האשה וכו'. כתב הר"ב דשבעה שור כתיבי בפרשה ואע"ג דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כמ"ש במשנה ז' פ"ק דקדושין. מסקי התוספות דהכא ודפ"ק ד' ט"ו דלא אתיא אלא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר. והשוה הכתוב דלא תימא לשון זכר דוקא. אבל היכא דכתיב איש איצטריך רבויא. והכא אע"ג דלא כתיב איש דהא דכתיב וגם בעליו יומת אינו אלא ל' זכר בעלמא. אומר ר"ת דדרשינן התם נגיחה לנזקין. נגיחה למיתה [כמ"ש במ"ה] והוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש. (כי יגח) [וכי יגוף]. שור איש. למעוטי אשה. אי לאו רבויא דקרא. ע"כ. וכתב נ"י ושור היתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו לא מחייבי. ושור האפוטרופוס דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש הזיקא (כלומר להבא) אימא חס רחמנא עלייהו דלא לפסדו יתמי לממונייהו. קמשמע לן. ושור המדבר אע"ג דלית ליה בעלים. ושור הקדש אע"ג דאיכא פסידא להקדש. ושור גר שמת לא איצטריך למתנייהו אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי. אצטריך תנא למתנייהו ע"כ. ותמיהני דקרא [גופא] צריך טעמא אמאי איצטריך לרבויי שור גר שמת. ונ"ל דאי לאו קרא הוה אמינא דוקא נגח ואח"כ הקדיש. נגח ואחר כך הפקיר. שהיו לו בעלים בשעת נגיחה הוא דחייביה רחמנא. אבל כי הוה דהקדש או גר שמת ואח"כ המית לא חייביה קרא כיון דלא הוו ליה בעלים בשעת נגיחה. הילכך אצטריך קרא לרבויי. והשתא דקרא איצטריך מתניתין נמי אצטריך. כך נ"ל:

רבי יהודה אומר. כתב הר"ב אפילו נגח ואחר כך הקדיש כו' מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין. שור הגר שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשים הוה ליה שור הפקר. היינו שור המדבר והיינו שור הגר שמת ואין לו יורשין. אלא לאו הא קמשמע לן דאפילו נגח ולבסוף הפקיר. גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כז) (על הברטנורא) ואע"ג דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, לא אתיא אלא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר, והשוה הכתוב דלא תימא לשון זכר דוקא. אבל היכא דכתיב איש אצטריך רבוייא. והכא אע"ג דלא כתיב איש אלא לשון זכר הוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש. תוספ'. ושור היתומים, דלא תימא כיון דלאו בני דיעה נינהו לא מחייבי. והאפטרופוס, דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש הזיקא, אימא חס רחמנא עלייהו. והמדבר, אע"ג דלית ליה בעלים. והקדש, אע"ג דאיכא פסידא להקדש. נ"י. ושור הגר, דלא תימא דהפקר והקדש דוקא נגדן ולבסוף הקדיש והפקיר אבל איפכא דלא הו"ל בעלים משעת נגיחה לא. להכי איצטריך. נ"ל:

(כח) (על הברטנורא) מדקתני תרתי מדבר וגר דהו"ל נמי שור הפקר. היינו רישא כו', אלא לאו הא קמ"ל דאפילו נגח ולבסוף הפקיר. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הרי אלו חייבין: דשבעה שור כתיבי בפרשה חד לגופה ושיתא להני שיתא דתנן וצריכי אשה דלא תימא כו':

ושור גר שמת: לא איצטריך למיתנייה אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי ליה שור יתירה איצטריך נמי תנא למיתנייה נמקי יוסף ז"ל. וקרא דכתיב שור יתירא מצינן למימר משום דלא הוו ילפי מהדדי לשום טעם ותו דהא לא מסיימי קראי:

הרי אלו חייבין מיתה: דוקא מיתה חייבין אבל מן הכופר פטורין וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם ביד פרק עשירי סי' ו' וז"ל ואין האפוטרופסי' משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכי' כפרה ע"כ:

ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורין וכו': כך צ"ל. ואפי' נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ מת הגר וה"ל הפקר היה פוטר ר' יהודה שנאמר והועד בבעליו והמית השור יסקל עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד וה"ק ר' יהודה בהדיא בברייתא וכתבתיה לעיל בפ"ק סוף סי' ב'. ועיין במ"ש שם בשם הרא"ש ז"ל: