תפארת ישראל על בבא קמא ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על בבא קמא · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה:    ובכולן היה תם דמשלם רק מגופו, וכגון דלא איעד בב"ד, או שאחר נגיחה ב' ראה שוורים ולא נגח, דאז אפילו מועד לסירוגין לא הוה, מדלא סירג ג' פעמים:

ישלם:    חצי נזק:

לאחרון שבהם:    ומיירי בתפסו ניזק כל פעם, דאף דניזק דינו כבע"ח, עכ"פ כשתפסו אחובו חייב ג"כ בנזקו, לפיכך רק לאחרון משתלם ח"נ:

ואם יש בו מותר:    בנזק ראשון מבנזק ב':

יחזיר לשלפניו:    דכשח"נ ראשון ק', ושל ב' נ', והמזיק שוה ר', לפיכך כשתפסו ניזק קמא, וחזר והיזק ונתחייב נ', משלם ניזק קמא מק' שלו נ', ונ' הנשארים נותרים לו, והבעלים יקחו ק':

רבי שמעון אומר:    קסבר שותפין נינהו בגוף השור, ועל שניהן לשמרו, וכשחזר והזיק, אף שתפסו ניזק קמא, גם בעלים חייבים בנזקו, לפיכך שור וכו':

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה:    ניזק ראשון ובעלים:

חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה:    דמגופו משלם, יהיה ממי שיהיה:

ושלפניו:    ניזק ב':

חמשים זוז:    מדהיה רק החצי שלו:

דינר זהב:    כ"ה דנרי כסף לכל א', מדהיה לשניהן יחד החצי, ואף דכל שותפין חולקין הרווח או ההפסד לפי מספר השותפין ולא לפי המעות [ כח"מ קע"ו ה' ]. שאני הכא דלא השתתפו מדעת, להכי חולקין לפי המעות [ כח"מ רצ"ב י' ]. וקיי"ל כר"ש. ולרמב"ם ולרש"י ר"ש מיירי בלא תפסו ניזק, אבל בתפסו, הוא לבד חייב בנזקו כש"ש [(שו"ע חו"מ, תא)]:

משנה ב[עריכה]

מועד לקטנים:    לעגלים או לילדים, ואח"כ נגח שור או אדם גדול:

אמרו לפני רבי יהודה:    דמדס"ל לר"י דמהני ג"י לחזרה [כפ"ב מ"ד], להכי שאלוהו כן, דאי מהני ג' ימים ליסתר העדא' גמורה לנוגח בחול ובשבת, כ"ש דמהני ג"י של חול לסתור מקצת העדאה שבשבת לחוד ולפטר אף בנגח בשבת:

הרי שהיה מועד לשבתות:    מדבטל אז ממלאכה דעתו זחה עליו ורגיל לנגוח, ועוד מדאנשים מלובשין בגדים אחרים, אינו מכירן ונוגחן:

משיחזור בו שלשה ימי שבתות:    בראה שוורים או אדם ג' שבתות ולא נגחן, [ועי' פ"ב מ"ד] וקמ"ל דבשבת ממלאכה בחול ג"י לא הוה חזרה, מדרגיל ליגח רק בשבת:

משנה ג[עריכה]

שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של ישראל פטור:    אפילו היה מועד דשור רעהו כתיב, ומצד השכל לא נחשב כמזיק דאפילו גורם לא הוה ע"י שלא שמר:

ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם:    מדאין זהירין במצות, אינם משמרין ממונם מלהזיק, ואם לא תחייבם כן יפסידו העולם:

משנה ד[עריכה]

ושל חרש:    שנולד חרש שאינו מדבר ואינו שומע, אבל פקח ונתחרש, הוא כפקח לכל דבר:

שוטה וקטן:    עי' מ"ש תרומות פ"א סי' ב', ג':

שנגח שור של פקח פטור:    דמדחס רחמנא על תם שלא ישלם נזק שלם, להכי חסו גם חכמים בתם איתמי ודומיהן:

בית דין מעמידין להן אפוטרופוס:    שישמרו, וישלם נזק שלם מקרקע יתומים כשיתיעד:

חזר לתמותו:    דס"ל כשנשתנה רשותו, מצי בעליו השני למימר אי אתיעד בפני הייתי שומרו יפה:

רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו:    והכי קיי"ל:

שור האצטדין:    שמלמדין אותו ליגח לשחוק:

משנה ה[עריכה]

מועד:    משכח"ל מועד שלא נהרג מיד כשנגח הראשונים, כגון שסיכן ג' בני אדם, ומתו השתא כולן. או דמיירי שברח כל פעם כשנגח תחלה, או שהוזמו השתא העדים שהזימו עדי נגיחותיו הראשונים. [אבל אין לומר דמיירי שהרג ג' בני אדם טריפה או ג' עכו"ם, דבכה"ג ג"כ אינו נהרג השור ליתא דככה"ג ג"כ אינו נעשה מועד]:

משלם כופר:    דמי הנהרג משלם ליורשיו:

ותם פטור מן הכופר:    דרק במועד כתיב:

וזה וזה חייבים מיתה:    סוקלין השור:

וכן בבן וכן בבת:    כשנגח תינוק או תינוקת בני קיימא, אף שאינן בני מצות:

נגח עבד או אמה:    עבדים כנענים שטבלו, וחייבים בכל עשה שאין הזמן גרמא, ובכל לא תעשה שבתורה:

בין שהוא יפה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד:    בין שהוא תם או מועד, והשור חייב מיתה. אבל בלא טבלו, תם משלם ח"נ ומועד נ"ש, ופטור ממיתה, כאילו נגח בהמה:

משנה ו[עריכה]

שור שהיה מתחכך בכותל:    להנאתו:

ונפל על האדם:    ומת האדם:

לנפלים והרג בן קיימא פטור:    ממיתה, ואפילו היה מועד, שהרג ג"פ בכה"ג שלא במתכוון, מיהו בהיה מועד בכה"ג, חייב בכופר אף שהרג שלא בכוונה [ועיי' בש"ס כאו דמ"ח ב'] ובמהר"ם לובלין, ולתוס' מדנתחכך להנאתו הוה ליה כשן דהוא מועד מתחלתו, וא"צ ג"פ. אבל אי"ל דמיירי דג"פ ראשונים הרג בכוונה כרמב"ם, דא"כ למה קאמר בש"ס דפטור דמתני' היינו ממיתה, לתחייב השתא קטלא על ג"פ ראשונים, דהרי מה"ט לא מוקי לה הש"ס נמי כשברח או כשאר אוקימתא דלעיל דמ"א א', ודו"ק]:

משנה ז[עריכה]

שור היתומים:    שאין להם אפטרופוס:

שור האפוטרופוס:    שור של יתומים, שעל האפטרופוס שלהן לשמרו:

שור המדבר:    ר"ל של הפקר:

רבי יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת פטורים מן המיתה:    אפילו הפקירו או הקדישו או מת הגר אחר הנגיחה:

משנה ח[עריכה]

שור שהוא יוצא להסקל:    מהב"ד שגמרו דינו להסקל:

ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש:    ואף דעכ"פ נהרג. אפ"ה נ"מ דבנהנה ממנו מעל:

משנה ט[עריכה]

מסרו:    לשור:

ולשוכר:    ונגח אצלן. [בתורה נזכרו בסדר רבוי חיובן, דש"ח אינו חייב רק בפשיעה, ואח"כ נזכר שומר שכר דחייב גם בגניבה ואבידה, ואח"כ נקט שואל דחייב גם באונסים, ואח"כ נקט שוכר, דדמי לשואל שכל הנאות שלו, רק שנתן מעות עבור זה, אבל התנא נקטן בכל דוכתא באופן אחר, משום טעם, והכא הזכיר סמוכין ש"ח לשואל. שיש להם דמיון יחד, דש"ח פטור על הכל ושואל חייב על הכל, ועוד יש להן השתוות, דש"ח שומרו בחנם ושואל משתמשו בחנם. ואחר כך נקט שוכר וש"ש יחד, מדשווין ג"כ בדינן להתחייב רק בגניבה ואבידה, ועוד יש להן השתוות דשוכר נותן שכירות וש"ש מקבל שכירות]:

מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק:    ובעלים פטורי [(שו"ע חו"מ שצו, ח)], ואע"ג דלעיל [סי' כ"א] אמרינן דהאפוטרופוס פטור כשיזיק, התם מדמנוהו ב"ד, אי נימא שיהא חייב מנכסיו לא יתרצה להיות אפוטרופוס [ש"ס שם]. מיהו אם מת השור פטור השומר בתם אע"ג שבין כך וכך לא ישתלם מגופו רק מהשומר, עכ"פ עיקר השיעבוד הוא על השור, אלא שהשומר צריך לפדותו כדי להחזירו לבעליו:

קשרו בעליו במוסרה:    [ליינע], או שנעל וכו':

ונעל בפניו כראוי:    דהיינו בדלת שעומדת ברוח מצוייה, וזו שמירה פחותה היא:

אחד תם ואחד מועד:    אע"ג דקאמר אחד אחד אפ"ה מדקאי אפלוגתא נקט הפשוט קודם [תוס' כתובות ד"כ ב' ]:

ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה:    דהא דקאמר רחמנא ולא ישמרנו בעליו, ר"ל שלא שמרו כלל, הא בשמרו מקצת פטור מנזק שלם, אבל צד תמות שלו במקומה עומדת, וחייב עכ"פ ח"נ:

רבי אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין:    דאפילו בששמרו שמירה מעולה חייב, וקיי"ל כר"י, ובשמר לתם שמירה פחותה, אפילו הוציאוה לסטין אח"כ והזיקה, חייב, דכל תחילתה בפשיעה וסופה באונס שמחמת פשיעה חייב, אבל באונס שלא מחמת פשיעה כגון שחתרה ויצאה, פטור [שם], ואפ"ה חייב כל אדם לסלק מביתו כל דבר שאפשר שיזיק, ככלב רע וסולם רעוע וכדומה [(שו"ע חו"מ, שצז) ו(שו"ע חו"מ, תכז)]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]