מלאכת שלמה על בבא קמא ד
<< · מלאכת שלמה · על בבא קמא · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שור שנגח ד' וה' שורים: ברוב הספרים גרסינן לארבעה וחמשה הר"ר יהוסף ז"ל. ונראה דמשום דכל הני מתני' דסוף פירקין דלעיל שייכי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא כדכתבינן לעיל בסמוך סמך נמי הא מתני' דשייכא נמי בהני כדאיתא בגמ' וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד. ובגמ' פריך מני מתני' לא ר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו פי' הניזוקין דא"כ היכי קתני האחרון אחרון נשכר ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה והאחרון יפסיד שהרי אין ראשון שותף בו שתהא שמירתו עליו להתחייב בניזקין ואי כר' עקיבא דאמר תורא דשותפי האי יש בו מותר יחזיר לשלפניו לכולם מיבעי ליה איש איש לפי מה שהיה לו בו. ומשני לעולם רישא דמתני' ר' ישמעאל ודקא קשיא לך ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה הכא במאי עסיקי' כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו וכדפי' רעז"ל ופי' רש"י ז"ל וכן שני וכן שלישי תפסוהו הלכך אין שמירתו אלא עליו ע"כ פי' כשתפסו ניזק ראשון נעשה עליו שומר שכר וכשהזיק לשני ותפסו שני לגבות הימנו איבד ראשון את זכותו והשני שתפסו נעשה עליו שומר שכר וכן כולם. ור"מ אליבא דר' ישמעאל אמרה למילתיה ור"ש כר"ע ס"ל וכן א"ל שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתני' ותא אבתראי ולא תיטרח לאוקומי פלוגתא דר"מ ור"ש אליבא דחד תנא:
ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו: שבע מלות הללו כתב הר"ר יהוסף ז"ל דברוב הספרים ל"ג להו ויש ספר א' דגריס לה הכי יחזיר לשלפניו ויש לו מותר יחזיר לשלפניו והאחרון וכו'. בפי' רעז"ל בריש לשון המתחיל ואם יש בו מותר וכו' עד כגון שחצי נזקו של הראשון. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל כגון שהיה נזקו של רביעי מרובה משל חמישי כגון שור של רביעי שוה מנה ויש לו במזיק חצי מנה ושל חמישי שוה חמישים אין לו על זה אלא דינר זהב יחזיר דינר זהב לשלפניו וכן כולם אם נזקו של ראשון יותר על של אחרון. וז"ל נ"י ז"ל אם יש מותר בנזקיו כגון שנזקי החמישי פחות מנזקי הרביעי וכן מה שהוזק הרביעי פחות מנזק השלישי וכן כולם כאילו תאמר שנזקי הראשון מנה והשני חמשים והשלישי דינר זהב והרביעי חצי דינר והחמישי רביעי דינר דהשתא אם תפס הניזק הרביעי השור שהזיקו נעשה ש"ש לנזקיו וכשהזיק רביע דינר לחמישי אותו רביע משתלם מחלקו כיון שהוא חייב בנזקיו נמצא שאינו נוטל מחצי דינר שהיה ראוי לו אלא רביע ואותו רביע עצמו משתלם מחלקו של שלישי היכא שתפסו ולא נזהר לשמרו נמצא שלא יטול דינר שהיה ראוי לו אלא פחות רביע. [הגהה נלע"ד צ"ל פחות שני רבעים]. וכן כולם חייבין כל אחד על נזקי חבירו משום שלא נזהרו בשמירה והמותר יחזור בסוף לבעל השור וכתבו הריא"ף ורש"י והרמב"ן ז"ל דבהא אפי' ר"ש מודה דהיכא שתפסו ניזק לגבות ממנו נעשה עליו שומר שכר לנזקיו ואע"ג דשותפים נינהו לר"ע הא תניא השותפים נעשין שומרי שכר זה לזה. אבל רבינו אפרים תלמידו של רבינו האלפסי ז"ל כתב דאפילו תפסו ניזק לגבות ממנו פליג ר"ש וסבר כדפרישית במתני' וכן דעת הרז"ה והרמ"ה ז"ל עכ"ל ז"ל. ועיין עוד שם ובס' המאור ובספר המלחמות ובשלטי הגבורים. עוד בפי רעז"ל בראש לשון המתחיל חזר צריך לומר כך חזר ונגח שור אחר שוה מאתים וכו':
שור שהוא מועד למינו: בגמ' פליגי רב זביד ורב פפא רב זביד אמר ואינו מועד לשאינו מינו תנן פי' דידעינן ביה דלא נגח וכיון דעברינהו להו קמיה ולא נגח הלכך למי שאינו מועד לו אם נגחו אחר זמן משלם ח"נ אבל מסתמא אם הועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים מועד לגדולים מסתמא ודייק לה מהאי סיפא דמתני' דקתני מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים אי אמרת בשלמא ואינו מועד קתני הא סתמיה הוי מועד הא קמ"ל דאפי' מקטנים לגדולים נמי מסתמא הוי מועד אלא אי אמרת אינו מועד קתני וסתמא לא הוי מועד השתא י"ל מקטנים לקטנים דעלמא סתמא לא הוי מועד מקטנים לגדולים צריכא למימר דלא הוי מועד. ורב פפא אמר לך איצטריך סד"א הואיל ופריץ ביה בההוא מינא פרץ ביה ל"ש גדולים דידיה ול"ש קטנים דידיה קמ"ל דלא הוי מועד. ורב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמא לא הוי מועד ודייק לה מרישא דמתני' דקתני מועד לאדם אינו מועד לבהמה אא"ב אינו מועד תנן דסתמא לא הוי מועד הא קמ"ל דאפי' מאדם לבהמה נמי סתמא לא הוי מועד אא"א ואינו מועד קתני הא סתמא הוי מועד השתא י"ל מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד ואפי' למין אחר מאדם לבהמה צריכא למימר דהוי מועד. ורב זביד אמר לך רישא אחזרה קאי כגון דהוה מועד לאדם ומועד לבהמה והדר ביה דקאי גבי בהמה תלתא זימני ולא נגח מהו דתימא כיון דלא הדר ביה מאדם חזרה דבהמה לאו חזרה קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה מתיבי סומכוס אומר מועד לאדם מועד לבהמה מק"ו ומה לאדם מועד לבהמה לא כ"ש מכלל דת"ק אינו מועד קאמר אמר לך רב זביד וכו' וכתב הרא"ש ז"ל והלכה כרב פפא וכן ברב אלפס ור"ח ז"ל וכן ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל וכן בא"ז וגם התוס' בריש פ"ק דמכלתין יישבו דברי רב פפא וכן בנמוקי יוסף ז"ל כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. וא"כ על דרך זו מתפרשי כולהו באבי דמתני' דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא שור שהוא מועד למינו מפני שלבו גס בהם כמו אלים המנגחין זה את זה דלא הוי מועד לשאינו מינו דהא סברא טובה דלא ליהוי מועד לשאינו מינו אלא אפילו מועד לאדם דאית ליה מזלא לא הוי מועד לבהמה אע"ג דלית לה מזלא ול"מ מאדם לבהמה דסוף סוף שני מינים הם אלא אפי' מועד לקטנים דהיינו עגלים דהיינו מינו לא הוי מועד לגדולים אע"ג דמינו הוא ששור כמותן הוא והדר אשמועינן דאפי' דהוי מועד למינו ולגדולים דכותיה בימות השבת יקרא תם בימות החול ועפ"י דרכנו נתננו טעם לפי' רש"י ז"ל שכתב לקטנים לעגלים דקשה דודאי לקטנים משמע נמי כל מין קטנים אלא לרבותא פי' לעגלים כנלע"ד אבל בתוי"ט מצאתי אח"כ שכתב ונ"ל דהא נקטי לעגלים וכו'. ואינו מועד בימות החול כ"ע מודו דבהך בבא תנינן ואינו כלומר שידוע לנו דחזא בימות החול שבנתים ולא נגח ומשום הכי כי בעו בני הישיבה השתא לר' יהודה ולא לר"מ דכולה מתני' סתמא ר"מ תנא לה ואפ"ה שבקי ר"מ ובעי לר' יהודה אלא משום דשמעינן ליה דמהני ימים לחזרה וכו' עכ"ל ז"ל:
אמרו לפני ר' יהודה הרי שהיה מועד בשבתות ואינו מועד בימות החול אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובימות החול משלם ח"נ מאימתי הוא תם וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל בשם רוב הספרים וכתב ויש ס"א לשבתות ונ"ל שהוא טעות ע"כ. ועיין במה שהקשה המגיד משנה שם פ' עשירי סי' ג' דהרמב"ם ז"ל קשה דידיה אדידיה והניחו בצ"ע אכן בשלטי הגבורים תרצוהו בדוחק:
שור של ישראל שנגח לשור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של ישראל פטור: שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש כך היא הנוסחא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל ובגמ' מתני' דלא כר"ש בן מנסיא דאיהו ס"ל שור של הקדש שנגח שור של ישראל פטור ושל ישראל שנגח לשור של הקדש בין תם בין מועד משלם נ"ש ובגמ' מפרש טעמיה. ודריש ר"ש בן מנסיא רעהו הכי רעהו הוא דמשלם תם ח"נ אבל להקדש נ"ש ולגבי היזק הקדש דריש הכי לרעהו הוא דמחייב אבל הקדש שהזיק פטור. והתם בר"פ הניזקין גם בפ"ק דמכלתין דף ו' אמרי' דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא ועדיפא מיניה דס"ל דמשלם לעולם להקדש מן העדית ואפשר לומר דלכ"ע דבר המחויב לשלם להקדש חייב לשלם מן העדית עיין במ"ש בשם הירוש' בגיטין ר"פ הניזקין:
שור של ישראל שנגח לשור של כו': ירוש' שור של עכו"ם שנגח שור של עכו"ם חברו אע"פ שקבל עליו לדין בדיני ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש מעשה ששלחה מלכות רומי הרשעה שני סרדיוטות ללמוד תורה מר"ג ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תילד את הנכרית אבל נכרית מילדת לבת ישראל בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה גזל של ישראל אסור ושל נכרי מותר באותה שעה גזר ר"ג על גזלות (של) נכרי שיהא אסור מפני חלול השם והדר מסיק שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור וכו' כדאיתא בבבלי בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות אפי' כן לא מטו לסולמא דצור עד דשכחו כלום. וביד שם רפ"ח סי' ה' וז"ל שם שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור לפי שאין הגויים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהם ושור של נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש קנס זה הוא לפי שאינם זהירין במצות ואינם מסלקין הנזק ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות ע"כ:
ושל חש"ו שנגח לשור של פקח פטור: ברוב הספרים גרסי' ושור חש"ו שנגח וכו'. ובחרש שאינו לא שומע ולא מדבר עסיקינן דהוי חרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה אבל חרש מעיקרו ושוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו ולא חייבינהו רחמנא לא במצות ולא במכות ולא בעונשין וכי היכי דפטורין בנזקי גופן כדתנן לקמן פ' שמיני והם שחבלו באחרים פטורין ה"ה בנזקי ממונם והך בבא דתני פטור ולא תני להעמיד אפוטרופוס להם סומכוס היא אבל חכמים אומרים מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו כדי לסלק היזקא מכאן ואי לך כו' וקיי"ל כרבנן:
שור של חש"ו שנגח בית דין וכו': ראיתי שמחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת של ומלת ב"ד:
מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין בהן וכו': דברי הכל היא ולא לאגבויי מגופן קתני דההיא פלוגתא דתנאי היא אלא ה"ק אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפוטרופוס לשמרם שאם נגחו שלשה פעמים בשלשה ימים לאחר שהעמידו להם אפוטרופוס אע"פ שבכולן תמין הן ואין משלמין מעידין להם בפני אפוטרופוס לשוויינהו מועדין ומנגיחה רביעית ואילך משלמין נ"ש מעליה של אפוטרופוס ולכי גדלי יתמי משתעי אפוטרופוס דינא בהדייהו. בפי' רעז"ל דרשות משונה משנה את דין התראתו. אמר המלקט נ"ל שמלת משונה טעות הוא. ובגמ' בברייתא פליג ר' יהודה בן נקוסא בשם סומכוס נמי אר' יוסי דר' יוסי ס"ל רשות אינה משנה וסומכוס ס"ל דרשות משנה ואף ר' יהודה ור' יעקב מסיק רבינא דפליגי ברשות משנה דר"י ס"ל דרשות אינה משנה ומשלמין בעלים נ"ש החצי מגופו והחצי מן העליה ככל תמין שהועדו ור' יעקב ס"ל דרשות משנה:
שור האיצטדין: ודכותה איצטדיא בפ"ק דע"ז ובערוך הביאם בערך איסטריא שניהם בסמ"ך ורי"ש וכתב ויש ספרים שכתוב בהן איצטדנין ע"כ. ופי' נ"י ז"ל איצטדין מושב שחוק שרגילין לעשות לפני המלכים מבהמות שמתגרות זו בזו וכולן עם אדם ואדם עם כולן ומתוך שמתגרין בו בשור מרגילין אותו ליגח כגון זה אם המית את האדם באותו מעמד אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח מעצמו ולא שיגיחוהו בעל כרחו לפיכך פטור דאינהו גרמי ליה ומינס אנסי ליה עכ"ל ז"ל. ועוד כתב בפ' כיצד הרגל גבי הא דאמרי' המשסה כלבו של שמעון בראובן דמשסה ודאי פטור דגרמא בנזקין הוא ואיבעיא לן התם בגמ' אי בעל הכלב חייב ופסק רב אלפס דחייב משום דקאמר רבא התם את"ל דחייב בעל הכלב שסהו בעצמו פטור מטעם דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כתב הוא ז"ל שם ואי קשיא מ"ש משור האיצטדין דאמרי' לקמן שפטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים וי"ל דשאני שור האיצטדין שהוא רגיל הרבה בכך ואין בו דעת כלל אלא שנגח דרך תרבותו כל זמן שמשסין אותו כפי מה שהרגילהו. אבל כלב דיש בו דעת וכמה פעמים שמשסין אותו ואינו נושך ליכא למימר שיגח ולא שיגיחוהו אחרים הרא"ה ז"ל. אמר המחבר וכתב הריטב"א ז"ל דשור האיצטדין דפטור היינו ממיתה אבל לשלם ניזקין אפשר דחייב ולי נראה דהשור ההוא הוא אנוס דאינו מנגח ע"י שסוי לבד אלא ע"י שמצערין אותו שאין בו דעת כמו הכלב דסגי ליה בשסוי כך נ"ל עכ"ל ז"ל. ועיין במ"ש לעיל פרק המניח סוף סימן ח' בשמו ז"ל שכתב בשם הרמ"ה ז"ל. ועיין במה שכתב תוס' ז"ל פרק כיצד הרגל דף כ"ד דשור האיצטדין אדם נלחם עמו להורגו עד כאן. דוק אם כונתם ז"ל כדברי נמוקי יוסף ז"ל. ונראה לעניות דעתי דיוד של יגיחוהו קריאתה בנקודת שב"א. ובגמרא רב אמר שור האיצטדין כשר לגבי מזבח ושמואל אמר פסול תניא כותיה דרב שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה. וצ"ע אם בעל שור האיצטדין משלם כופר דשמא לא משלם משום דלא סגי ליה בכופרא. ואין שם ביד זכר לדבר מ"מ למ"ד אם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ודאי שפטור:
בפי' רעז"ל א"נ וכו' אמר המלקט עוד שנויא אחרינא איכא תו בגמ' ורבינא מסיק דמשכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידין עליו מכירין את בעל השור ואין מכירין את השור כדי להורגו ובשלישית הוכר ופרכינן א"כ אמאי מחייבת ליה כופר מאי ה"ל למיעבד ומשני משום דאמרינן ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך נטורי לכוליה בקרך:
נגח עבד או אמה נותן שלשים סלע: פי' אם היה מועד:
בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד: פי' זוז אחד ובהרי"ף ז"ל שכתוב שם דינר זהב נראה שטעות הוא אכן הר"ר יהוסף ז"ל הגיה ומחק מלת אחד והגיה זהב:
ונפל על האדם ומת: גרסי' פי' ונפל הכותל ואם שור זה הוא תם כדמשמע פשטא דמתני' פטור ודאי ממיתה ומכופר כיון דבשלא בכונה הרג אלא אם שור מועד ורגיל הוא להתחכך על בני אדם בכותלים על זה אמר שמואל דפטור ממיתה וחייב בכופר. וז"ל נ"י ז"ל אוקימנא בגמ' להאי מתחכך כו' כגון דאזיל מיניה מיניה כלומר שכשנטה הכותל ליפול היה השור מכביד עליו והולך עד שנפלו שניהם על האדם כו' עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דבהכי מיירי שפיר לישנא דמתני' דקתני ונפל ולא קתני והפילו. ותוס' ז"ל דקדקו מלת ונפל למקשן דבגמ' כדאית ליה ולרב ולשמואל כל חד מינייהו כדאית ליה:
נתכוין להרוג את הבהמה וכו': גמ' הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ומתני' דלא כר"ש דאמר במתני' דבפ' הנשרפין נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור אם נתכוין להרוג את הבהמה או את האדם או להזיקן והזיק את אדם אחר או שיבר את הכלים תם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נ"ש כר' יהודה דקיי"ל כותיה לגבי ר"ש וכן פסק ג"כ הרמב"ם ז"ל שם פי"א סי' ח':
הרי אלו חייבין: דשבעה שור כתיבי בפרשה חד לגופה ושיתא להני שיתא דתנן וצריכי אשה דלא תימא כו':
ושור גר שמת: לא איצטריך למיתנייה אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי ליה שור יתירה איצטריך נמי תנא למיתנייה נמקי יוסף ז"ל. וקרא דכתיב שור יתירא מצינן למימר משום דלא הוו ילפי מהדדי לשום טעם ותו דהא לא מסיימי קראי:
הרי אלו חייבין מיתה: דוקא מיתה חייבין אבל מן הכופר פטורין וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם ביד פרק עשירי סי' ו' וז"ל ואין האפוטרופסי' משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכי' כפרה ע"כ:
ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורין וכו': כך צ"ל. ואפי' נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ מת הגר וה"ל הפקר היה פוטר ר' יהודה שנאמר והועד בבעליו והמית השור יסקל עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד וה"ק ר' יהודה בהדיא בברייתא וכתבתיה לעיל בפ"ק סוף סי' ב'. ועיין במ"ש שם בשם הרא"ש ז"ל:
שור שהוא יוצא ליסקל: כלומ' שנגמר דינו לסקילה ואפי' לא יצא נמקי יוסף ז"ל והכי מוכח בברייתא בגמ' בפירקי' דף מ"א וה"נ תניא בהדיא הכא בגמ' שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדשו מוקדש שחטו בשרו מותר משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדשו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור:
שחטו וכו': יש ספרים ואם שחטו וכו':
מסרו לש"ח וכו': ועיין במ"ש ר"פ בתרא דמסכת שבועות. ובברייתא בגמ' איתא דנכנסו תחת הני ד' שומרין גם לענין כופר שאם שמרוהו שמירה פחותה ויצא והרג תם נהרג ופטורין השומרין מן הכופר ואם היה מועד נהרג וחייבין השומרי' בכופר אפי' ש"ח דהא איהו נמי בעי כפרה וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ מש"ח דשא סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא פשע ואם שמרוהו שמירה מעולה כולם פטורים מדמי שור חוץ משואל שחייב באונסין ועיין בדין חיוב השומרים בכופר אי משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל או מדברי שאר הפוסקים ז"ל:
נכנסו תחת הבעלים: ויצא והזיק מועד משלם נ"ש וכו' כך מצאתי מוגה:
קשרו בעליו וכו': ר"פ הכונס ובפרק הגוזל קמא דף צ"ט:
אחד תם ואחד מועד חייב: דברי ר"מ דקסבר סתם שורים לאו בחזקת שימור קיימי פי' שאין משמר שורו כלל כו'. [הגהה לשון נמקי יוסף ז"ל טעמא דר"מ משום דקסבר סתם שורים לאו בחזקת שימור דבעלים קיימי דכיון דאצל עצמו בחזקת שימור קיימי כדאמרינן בפ"ק לטעמא דמ"ד פלגא ניזקא קנסא לא עבדי להו בעלים שימור כלל ואמר רחמנא וכו']. ור' יהודה סבר סתם שורים בחזקת שימור קיימי ור"א בן יעקב נמי סבר בברייתא דמועד בשמירה פחותה סגי ליה כר' יהודה ומיהו סבר אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה פטור דילפינן נגיחה דתם מנגיחה דמועד דתם נמי ליסגי ליה בשמירה פחותה ור"א בן שמוע שהוא סתם ר' אלעזר דמתני' ס"ל דאין לו שמירה למועד אלא סכין דדריש לא ישמרנו לא יקיימנו:
ר' אלעזר אומר וכו': ומפר' בגמ' אביי טעמיה דר' אלעזר כדתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמ' ולא תשים דמים בביתך ומשמע אע"ג דעדיין לא אזיק דה"ג נמי בפ"ק דב"ק דף ט"ו ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלק היזקא ופי' נ"י ז"ל בין כך ובין כך בין אזיק ובין לא אזיק היכא דידיע מילתא דכלבא בישא הוא. וקשה לע"ד א"כ היכא מייתי אביי ראיה מדר' נתן לר' אלעזר דהא ר' אלעזר לא איירי אלא במועד ושמא דה"ק מדר' נתן ולא כר' נתן דאילו ר' נתן אפי' בתם איירי ור' אלעזר דוקא במועד. ומ"מ קשה דהתם הוי הלכתא למעשה לשמותיה כמו שהביאה הרב אלפסי ז"ל והא הכא לית הלכתא אפי' במועד כר' אלעזר. ויש לתרץ קצת על דרך שתירץ הרא"ש ז"ל שם פ"ק על קושיא אחרת שהקשה דכלב וחתול שנויים גדול משנוי דקרן ולהכי משמתינן להו אבל שור או תם לא משמתינן ליה ואפי' מועד נמי אפשר דלא משמתינן כיון דאם הזיק משלם נ"ש מן העליה מה שא"כ בכלב וחתול וכמו שכתבתי דינם לעיל ספ"ק. וכתבו תוס' ז"ל דמעיקרא ס"ד דר' אלעזר לענין תשלומין קאמר אבל השתא דמסקי' טעמא כדר' נתן לאו לענין תשלומין איירי אלא לגבי איסור בעלמא דאסור לקיימו. ואיכא למימר דגבי בור נמי לא סגי ליה בכסוי אפי' כראוי אבל מודה ר' אלעזר שאם שמרו שמירה מעולה והזיק פטור מיהו בשמירה פחותה ודאי לא סגי מדאסר לקיימו עכ"ל ז"ל. וזו דעת רב אלפס ז"ל שכתב וז"ל ר' אלעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין כלומ' שאינו נפטר מדין שמים אלא בשחיטתו ע"כ. אבל נ"י משמע דס"ל דגם למסקנא ר"א לענין תשלומין מיירי שכתב וז"ל הא דר' נתן הלכתא היא ומיהו נהי דר' אלעזר אית ליה דר' נתן מיהו רי נתן לית ליה דר' אלעזר דאימור דאמר ר' נתן לענין איסורא אבל לענין חיובא לא ע"כ. אבל קשה קצת לע"ד דכיון שכתב הרי"ף ז"ל דר' אלעזר מדין שמים קאמר וכדכתיבנא כיצד כתב אח"כ אע"ג דקיי"ל כר' נתן לית הלכתא כר' אלעזר דאמר אין לו שמירה אלא סכין. ובגמ' אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל ופי' רש"י ז"ל הא ודאי לענין תשלומין לא איצטרי' ליה לרב לאשמועי' דלימין נ"ש ולשמאל שלא הועד לה משלם ח"נ דהא כי ה"ג טובא תנן דאפי' מועד לאדם אינו מועד לבהמה וכ"ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזק שבו אינו מועד לשמאל אלא רב לענין שמירה איירי ומסיק בגמ' דאליבא דר' יהודה מיירי רב ואשמועי' רב דאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בקרן ימין שהועד לה פטור דמועד בשמירה פחותה סגי ליה ואם נגח בשמאל חייב דתם לא אימעיט לשמירה פתוחה ולא ס"ל לרב הא דאמר רב אדא בר אהבה לא פטר ר' יהודה אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת ואפי' מועד משלם ח"נ דצד תמות אלא אשמיעי' רב דדוקא כה"ג דהוי מועד לקרן ימין ולא לשמאל משכחת צד תמות וצד מועדות בחד תורא לענין שמירה כדאמרי' דאם שמרו שמירה פחותה והזיק בקרן ימין פטור לגמרי ואם בשמאל משלם ח"נ אבל מועד לגמרי בשני קרניו לא משכחת ביה צד תמות כלל דליחייב ח"נ ע"כ עם פי' רש"י ז"ל ופסק הרמב"ם ז"ל שם ביד רפ"ז כותיה דרב אלא שפי' דגם בקרן ימין משלם ח"נ וז"ל שם היה מועד לקרן ימין ואינו מועד לקרן שמאל ויצא אחר ששמרו כראוי ונגח בין בקרן ימין בין בשמאל משלם ח"נ ע"כ וכתב שם המגיד משנה ופי' ח"נ מגופו וכן בהשגות אמר אברהם מגופו כר' יהודה ע"כ אבל הרא"ש ז"ל פסק כרב אדא בר אהבה דאמוראי סברי כותיה בשמעתתא דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו: