משנה בבא קמא ג ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ג · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

זה בא בחביתו, וזה יז בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה, פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.

היה בעל קורה ראשון, ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה, פטור בעל הקורה.

ואם עמד יח בעל הקורה, חייב.

ואם אמר לבעל החבית עמוד, פטור.

היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה, חייביט.

ואם עמד בעל חבית, פטור.

ואם אמר לבעל קורה עמוד, חייב.

וכן זה בא בנרו כ וזה בפשתנו.

נוסח הרמב"ם

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור אם עמד בעל הקורה חייב אם אמר לו לבעל החבית עמוד פטור היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב אם עמד בעל החבית פטור אם אמר לבעל הקורה עמוד חייב וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו.

פירוש הרמב"ם

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו כו': עיקר הוא אצלנו כי מי שהוא רץ משנה הוא ואם הזיק שום אדם בעת מרוצתו חייב אא"כ אותה שעה הוא ערבי שבתות או ערבי ימים טובים לפי שבני אדם נחפזים ללכת בדבר מצוה. ומש"ה זו חסרה וראוי לומר כן אם היה א' רץ וא' מהלך בערבי שבתות וי"ט או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה והזיקו זה את זה פטורין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

היה בעל קורה ראשון וכו' פטור - שזה מהלך כדרבו וזה מיהר ללכת:

פירוש תוספות יום טוב

זה בא בחביתו וכו'. ופגע זה בזה רש"י:

נשברה כדו וכו'. עיין בריש פרקין שכתבתי הגמרא. פתח בכד. וסיים בחבית וכו':

ואם עמד בעל הקורה חייב וכו'. כגון שלא הוה ליה לעמוד והיינו שלא עמד אלא לנוח. אבל עמד לתקן הקורה דאורחא הוא פטור. דהא [במשנה ד'] לעיל לא מחייבינן ליה לנתקל אלא (כשלא היה) [כשהיה] יכול לעמוד. שמע מיניה דכל כי אורחיה לא הוה פושע. גמרא [דף ל"א]:

[חייב. ולא אתולדה דבור מחייבינן ליה. דא"כ לא חייב אחבית. דבור פטור בכלים. אלא כיון שאינו מוטל לארץ דלא שליט בגופיה. אלא קאי אנפשיה כמאן דאזקיה בידים דמי. נמוקי יוסף]:

וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו. בגמרא לא עביד צריכותא ואיכא למימר דכיון דפשתן בהריחו האש נשרף וברי הזיקא דנר בפשתן ה"ל לבעל הנר ליזהר ביותר ולעולם נחייביה קמשמע לן. אי נמי איפכא דבעל הפשתן הוי ליה ליזהר ביותר ולא נחייב כלל לבעל הנר. קמ"ל. והתוספות דקדקו בפ"ב דף כ"ג [ד"ה ולחייב] דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק לכן הראשון עיקר. והרא"ש והטור סימן שע"ט השמיטו בבא זו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על המשנה) וזה כו'. ופגע זה בזה. רש"י:

(יח) (על המשנה) עמד. כגון שלא הוה ליה לעמוד, והיינו שלא עמד אלא לנוח. אבל עמד לתקן הקורה דאורחיה הוא, פטור. דהא במשנה ד' לעיל לא מחייבינן ליה לנתקל אלא כשהיה יכול לעמוד, ש"מ דכל כי אורחיה לא הוי פושע. גמרא:

(יט) (על המשנה) חייב. ולא אתולדה דבור מחייבינן ליה, דא"כ לא חייב אחבית, דבור פטור בכלים. אלא כיון שאינו מוטל לארץ דלא שליט בגופיה, אלא קאי אנפשיה, כמאן דאזקיה בידים דמי. נ"י:

(כ) (על המשנה) בנרו בו'. י"ל דקמ"ל דאף דפשתן בהריחו האש נשרף וברי הזיקא הוה ליה לבעל הנר ליזהר ביותר ולעולם ניחייביה קמ"ל. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

זה בא בחביתו:    וכתוב בנ"י ואע"ג דקיי"ל דכל שנתנו לו חכמים רשות והזיק חייב שאני הכא שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ע"כ. ונלע"ד דה"ה אם היו שניהם מהלכין זה בצד זה ובעל הקורה טעון כשלדא ושיבר החבית שהוא פטור או שמא משום דאי אפשר לצמצם שיהיו מהלכין זה בצד זה ממש ומספיקא פשיטא דלא מפקינן ממונא ומדקתני זה בא וזה בא ולא קתני שנים שהיו מהלכין בר"ה וטוענין זה חביתו וזה קורתו א"נ זה מהלך בקורתו וזה בחביתו משמע שזה בא בחביתו מצד מזרח והאחר בא כנגדו מצד מערב וכן מוכיח בגמ' דמפר' דפטור משום דתרוייהו קעבדי מעשה בהדי הדדי פי' שאף בעל חבית סייע בשבירתם שבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חברו. והקשו תוס' ז"ל א"כ למה לי טעמא דמתני' דקתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך אפי' אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה וי"ל דבא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך דהואיל והוא רץ שלא ברשות חייב אע"פ שבעל חבית עצמו הטיח החבית ואע"ג דפטר במתני' דבסמוך א' רץ וא' מהלך היינו משום דקסבר שיש לו רשות לרוץ בר"ה אבל כשנושא קורה על כתפו אין לו רשות לרוץ א"נ מתני' דאחד רץ ואחד מהלך מיירי בע"ש כדמוקי לה ר' יוחנן א"נ י"ל דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל חבית דכיון דאין לו רשות לבעל קורה להלך אין לבעל החבית ליזהר ממנו ע"כ: וכתבו הם ז"ל וגם נ"י בשם הרא"ש ז"ל דשמעי' מהא דאם עמד בעל חבית במקום שלשניהם רשות להלך חייב בעל הקורה לפי שעשה כל הנזק ואיבעי ליה לעיוני שלא יזיק בני ר"ה אע"ג דלגבי היזק גופן של עצמן אין דרכן להתבונן יותר יש להם להתבונן שלא יזיקו אחרים ולא דמי לאם עמד בעל החבית דסיפא דהתם שאני שמהלכין זה אחר זה דכיון שידע שבא אחריו בעל קורה ונושא כשלדא פשע בעמידה כדפירשנו לעיל במתני' דבין רישא דעמד בעל הקורה בין סיפא דעמד בעל החבית הקורה שאחריו מיירי שהוא נושא כשלדא אלא דגמרא לא איצטריך לה לאוקומא רק הרישא אבל אה"נ דה"ה לסיפא:

נשברה חבית בקורה פטור:    דכיון דלא שני חד מינייהו ובעל הקורה לא עביד מעשה בחבית אלא בעל החבית הוא דאיתזק בקורה דרך הלוכו פטור:

ואם עמד חייב:    דהא שני והא דלא דיינינן ליה כבור כיון דנייח גופיה לשמואל דאמר כל תקלה כי האי בור הוא ונפטר מן החבית דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים משום דלא אמרי' הכי אלא היכא דנפיל ושדי דומיא דבור דלא שליט בגופא אבל היכא דקאי אנפשיה לאו תולדה דבור היא אלא כמאן דאזקיה בידים דמי. ועמד דחייב היינו כשעמד לפוש דהוה משנה אבל לכתף דאורחא דמילתא למיעבד הכי לא משנה הוא כלל ופטור:

ואם אמר לו עמוד פטור:    כיון דאזהריה וידע ביה דעמד ולא אזדהיר איהו הוא דאפסיד אנפשיה ולא גרע מבור לגבי שור פקח ביום דפטור:

ובעל הקורה אחרון וכו' חייב:    אע"ג דשניהם ברשות כיון דמזיק בלחוד הוא דקעביד מעשה חייב דאיבעי ליה לאיזהורי:

ואם עמד וכו' פטור:    בעל הקורה מפני שהניזק שהוא בעל החבית שינה שעמד:

אם א"ל וכו' חייב:    דהא אזהריה וקיי"ל דכל היכא דידע ביה אפי' אזקיה ההוא דברשות לההיא דשלא ברשות חייב דגבי אדם לא אמרי' כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אבל כי לא אזהריה בין שעמד בעל החבית לכתף או לפוש פטור בעל הקורה דכיון דאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים לא ידע ביה דעמד כלל וכ"ש דלא ידע אי עמד לכתף או לפוש נמקי יוסף ז"ל. ופירשו תוס' ז"ל ואם עמד בעל הקורה חייב בגמ' מוקי דרמיא הקורה על כתפו כשלדא אבל אי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית כשראה שעמד בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק. אבל קשה דבסיפא אם עמד בעל חבית אמאי פטור דחבית לא מסתבר דהוי כשלדא שהיא דבר קטן וה"ל בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק כ"ש כשבעל קורה אחרון דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יזיק כדפי' גבי כלב שנטל חררה דיותר יש לו לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק ועוד ברישא אפי' כי מוקמת לה דרמיא כשלדא אמאי חייב נימא דפשע בעל החבית שהיה לו לשמור עצמו ולהתבונן שלא תשבר חביתו בקורה שהרי ראה שעמד בעל הקורה. ונראה לר"י דאורתחא דמילתא כשהולכין בעל חבית ובעל קורה זה אחר זה דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה ולכך כי לא הויא קורה כשלדא יש לאחרון ללכת בתחלת הלוכו באידך גיסא כדי שלא יזיק או כדי שלא יוזק ע"י עמידת הראשון אבל כשנושא את הקורה כשלדא אין לאחרון להסתלק באידך גיסא בין שהוא בעל קורה בין שהוא בעל חבית ולכך אין פושע אלא הראשון כשעמד ומיירי מתני' בין רישא בין סיפא שהקורה כשלדא עכ"ל ז"ל. אבל הרי"ף ז"ל לא הביא אלא המשנה כצורתה וכתב עליו הרא"ש ז"ל דמשמע דסבירא ליה דמתני' כפשטה ואפי' עמד בלא שלדא חייב ע"ש:


פירושים נוספים

בבלי לא ב  רמב"ם הלכות חובל ומזיק ו ח  שולחן ערוך חושן משפט שעט א