רמב"ם על בבא קמא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על בבא קמא · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

המניח את הכד ברשות הרבים כו': נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים כו': עיקר הוא אצלנו אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולפיכך אם בא אדם ונתקל בה פטור ולא נאמר היה לך להתבונן היאך אתה הולך. ומה שאמר נשברה כדו והוחלק אחד מהם במים חייב שענינו כי כשיזיק אדם בעת נפילתו או שבר שום דבר שחייב הנכשל לשלם מה שהזיק הוא דעת ר"מ שאומר נתקל פושע הוא אבל חכמים אומרים כי הוא אנוס בעת נפלו ואינו חייב כלום ודעת דברי יהודה שאומר דנתקל פושע הוא אם נתכוין לקחת החרסים. לפי שהוא אנוס כמו שבארנו וכאילו לא היה [לו] מעולם באותן החרסים רשות. והלכה כר"י ולא כר"מ:

משנה ב[עריכה]

השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר כו': מה שאמר המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והוזק בהן אחר חייב זהו כשהוציאו לרשות הרבים אבל אם עשה זה בסוף מצרו אינו חייב כלום. לפי שעיקר הוא אצלנו אין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים:

משנה ג[עריכה]

המוציא את תבנו ואת קשו לרשות הרבים כו': זה שאמרנו כל הקודם בהם זכה בהם קנס. וגלל צואת הבקר ואפילו בשעת הוצאת זבלים אם הזיק חייב:

משנה ד[עריכה]

שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה כו': זהו כשיהיה יכול הנופל לקום ולא קם אלא (שעמד) [נשאר] מושכב עד שנכשל בו זולתו ולכן הוא אם לא היה יכול לקום ונכשל בו זולתו לא יתחייב כמו שבארנו נתקל אנוס הוא:

משנה ה[עריכה]

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו כו': עיקר הוא אצלנו כי מי שהוא רץ משנה הוא ואם הזיק שום אדם בעת מרוצתו חייב אא"כ אותה שעה הוא ערבי שבתות או ערבי ימים טובים לפי שבני אדם נחפזים ללכת בדבר מצוה. ומש"ה זו חסרה וראוי לומר כן אם היה א' רץ וא' מהלך בערבי שבתות וי"ט או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה והזיקו זה את זה פטורין:

משנה ו[עריכה]

שנים שהיו מהלכין ברה"ר אחד רץ כו': עיקר הוא אצלנו כי מי שהוא רץ משנה הוא ואם הזיק שום אדם בעת מרוצתו חייב אא"כ אותה שעה הוא ערבי שבתות או ערבי ימים טובים לפי שבני אדם נחפזים ללכת בדבר מצוה. ומש"ה זו חסרה וראוי לומר כן אם היה א' רץ וא' מהלך בערבי שבתות וי"ט או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה והזיקו זה את זה פטורין:

משנה ז[עריכה]

המבקע ברשות הרבים והזיק ברה"י כו': הודיענו כי המבקע כשהזיק חייב בין שהוא ברשותו בין שהוא שלא ברשותו ובין שהזיק במקום שהרבים מצויין בו והוא רה"ר או במקום שאין הרבים מצויין בו והוא רה"י:

משנה ח[עריכה]

שני שוורים תמים שחבלו זה את זה כו': משלמין במותר הוא שישום כמה יתחייב זה במה שהזיק וכמה יתחייב השני ג"כ ואם נשתוו הנזקין יצא הא' בא'. ואם הותיר נזק הא' שהיה ראוי לשלם הא' מהם יותר ממה שראוי לשלם האחר ישלם מי שהזיקו יותר שיעור המותר ובזה אין צריך למשול משל לפי שהוא מבואר. ומה שאמר הכתוב או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו מחלוקת ר' עקיבא וחכמים בפי' זה הפסוק חכמים אומרים כמשפט שור בשור כך משפט [שור] באדם כלומר שהתם חייב חצי נזק והמועד נזק שלם וכבר קדם לנו שהכל מסכימין אדם מועד לעולם ור"ע אומר כמשפט הזה שהוא שור המועד לפי שבו הכתוב הזה מדבר כך יהיה לעולם דין שור שחבל באדם בין שהוא מועד בין שהוא תם. ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה ט[עריכה]

שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים כו': שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים כו': מחלוקת ר"י ור"מ בשבח נבלה. וזה לפי שעיקר בידינו נבלה לבעלים כלומר לניזק וישומו אותה לו בשויה והוא מה שאמר הכתוב והמת יהיה לו וישלם לו עליו חצי נזק אם היה תם או נזק שלם אם הוא מועד כי מה שאמר יתברך וחצו את כספו ר"ל שיתחייב הניזק במחצית החציין לבד וזהו מה שאמרו פחת שפחתתו מיתה חולקין והוא הנראה למעיין. ומה שנאמר ומכרו את השור החי רצונו לומר שהתם משלם חצי נזק מגופו כמו שקדם ואין בכל העקרים האלו מחלוקת. אבל מחלוקת ר"מ ור' יהודה כשהנבלה שוה סמוך למיתה על דרך המשל דינר והוסיפו דמיה והיא שוה קודם שיעמדו בדין שני דינרין ר"י אומר וגם את המת יחצון יחשב לו בדינר וחצי וישלם לו לתשלום חצי נזק כי הדינר שהותיר חולקין אותו ור"מ אומר לא יחשב לו אלא הדינר שהוא היה שוה בשעת מיתה כמו שנא' והמת יהיה לו כלומר כל מה שהותיר המת במותו לניזק. וכמו כן כשהנבלה אינה יפה כלום בשום פנים בשעת מיתה ואח"כ היא שוה כסף ר"מ אומר לא יחשב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק וזהו שאמר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו ור' יהודה אומר יחשב לו בחצי מה ששוה הנבילה לפי שדמיה כולן שבח הוא כי לא היתה שוה שום דבר בשעת מיתתה והוא מה שאמר ר"י לחלוק עליו קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון. והלכה כר"י:

משנה י[עריכה]

יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה וכו': עוד יתבאר לך כי המבייש ואפי' הוא אדם לא יחוייב בדין הבשת עד שיהיה מתכוין כ"ש כשביישו שורו שהוא פטור. וכבר ידעת כי מן העקרים שלנו אין אדם מת ומשלם ובארנו זה בשלישי ממסכת כתובות. ומה שאמרו הוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב ר"ל שיצא העבד בן חורין כמו שפי' הכתוב זו היא החובה שנתחייב בה:

משנה יא[עריכה]

שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק כו': כל זה מבואר וברור ומה שאמר המוציא מחברו עליו הראיה אם לא יביא ראיה אין לו כלום. ואפילו הדבר שהודה בו המזיק אין לו באמרו תם הזיק או קטן הזיק לפי שעיקר הוא בידינו בדינים טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים אבל אם תפש הניזק שיעור מה שהודה לו המזיק זכה בו ואין מוציאים אותו מידו. וכמו כן אם בא ברשות הטוען חטים שיעור מה שהודה לו מן השעורים אין מוציאין מידו: