רמב"ם על בבא קמא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על בבא קמא · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה כו': העיקר בזה המין כולו מן הנזקין שכל נזק שיבא מן הבהמה כשהיא עושה (מהם) [מה] שמנהגה לעשות תמיד או על הרוב זה הוא האמור עליו כדרכה משלם נזק שלם ושלא כדרכה הוא שיהיה אותו הדבר שעשתה תעשה אותו על המיעוט או שבא ממנה באמצעות מעשה אתר ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותה הפעולה פעל ראשון על זה יתחייב חצי נזק וזה הוא החצי נזק המחייב בצרורות הנתזים מתחת רגליה כי הוא ישלם מן העליה כמו שנבאר בשמיני מזו המסכת. ופירוש דליל דבר שהיה קשור ברגלה ומהדס שיחפור ברגליו בארץ וזה עושין התרנגולים יותר משאר העופות:

משנה ב[עריכה]

כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה כו': מה שאמר במה דברים אמורים הוא חוזר על מה שאמר אכלה פירות או ירקות אבל אכלה כסות או כלים [אפי'] ברה"ר חייב חצי נזק כי דרך בני אדם להניח כסות או כלים ברה"ר כפי צורך שעה. ופי' מה שנהנית כי ישלם מנכסיו מה שראוי לשיעור אותה אכילה מן הדבר שדרך אותה בהמה לאכלו כגון חמור שאכל עשרה ליטרים תמרים ישלם בעל אותו החמור דמי עשרה ליטרים משעורין. ואם היו השעורים יקרים יותר משלם דמי התמרים בלבד ועל זה הדרך תקיש ותדין. וכשהניחה תוך הרחבה ונטתה אל הצדדין ואכלה אז משלם מה שהזיקה:

משנה ג[עריכה]

הכלב והגדי שקפצו מראש הגג כו': חררה עוגה דקה ופעמים שהגחלים נדבקים בה וכשאכל אותה בגדיש והדליק הגדיש באותה הגחלת הנה באכלו העוגה עושה כדרכו ומשלם נזק שלם ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך ישלם חצי נזק:

משנה ד[עריכה]

איזה הוא תם ואיזה הוא מועד כו': ממשמשין ר"ל שמושכין אותו ומשחקים בו ואינו מנגחם. והלכה כר' יהודה בפירוש שור המועד והלכה כר"מ בפירוש שור תם. וכל זמן שהועד השור לנגיחה לא יחזור לתמותו עד שישחקו בו הנערים ולא יזיקם בנגיחה:

משנה ה[עריכה]

שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח נגף נשך כו': כשנתלמד דין מן הדינין בקל וחומר (והוא) לא יהיה אותו הלמד גדול מאשר למד ממנו אבל יהיה כמותו והוא מה שאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואין בזה מחלוקת לפי שהוא מן התורה והוא מה שאמר במרים ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה כי אם יקצוף [האב] עליו יתרחק ממנו שבעת ימים כ"ש מי שקצף הש"י עליו שראוי שיסתר ימים הרבה אבל אמר הכתוב תסגר שבעת ימים הנה שם דין השכינה הלמד מן האב כדין האב. ואמנם עיקר המחלוקת ר' טרפון וחכמים הוא כי ר"ט אומר סוף מה שאנו אומרים דיו לבא מן הדין להיות כנדון כשנרצה לחייב זה הדבר אשר נתלמד דין שלא למדנוהו קודם ואז לא יהיה אותו הדין גדול מן הדין אשר נתלמד ממנו כמו שלמדנו לקצף השכינה הסתר שבעת ימים וזה דבר שלא ידענו קודם לכן אמנם כשיהיה אצלנו דין ידוע בדבר מן הדברים כמו חצי נזק ואח"כ נלמד אותו בק"ו אם לא תוסיף לו דין ותשימהו נזק שלם יהיה זה הקל וחומר לשוא ולא יוסיף לנו ידיעת שום דבר שזה חצי נזק ידוע היה מבלי הקל וחומר ובכיוצא בזה לא נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון לפי שלא בא מן הדין אבל ידוע היה חצי נזק. וחכ"א כי אפי' בכיוצא בזה נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כי לא בא מן הדין אבל ידוע היה (חצי) נזק. ואמנם בארתי לך ענין זה שלא יעלה בדעתך שרבי טרפון לא היה דורש עיקר זה בשאר המקומות כי הוא אמנם בזה המקום בלבד שלא היה דורש אותו כמו שבארנו. והלכה כחכמים:

משנה ו[עריכה]

אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו': כשאדם ישן ובא אחר וישן בצדו השני הוא המועד לראשון ואם הזיק שני לראשון חייב ואם הזיק הראשון שהיה ישן בתחלה לאותו שבא לישכב בצדו פטור ואם שכבו שניהם ביחד כל מי שיזיק מהם לחבירו חייב לפי ששניהם מועדין זה לזה: