משנה בבא קמא ב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ב · משנה ו | >>
אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישןיט.
סימא את עין חבירו ושבר את הכלים, משלם נזק שלם.
אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם,
- בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד,
- בֵּין עֵר, בֵּין יָשֵׁן.
- סִמֵּא אֶת עֵין חֲבֵרוֹ וְשִׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים,
- מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:
אדם מועד לעולם -
- בין שוגג - בין מזיד,
- בין ער - בין ישן.
- סימא את עין חברו,
- ושיבר את הכלים - משלם נזק שלם.
כשאדם ישן ובא אחר וישן בצדו השני הוא המועד לראשון, ואם הזיק שני לראשון חייב, ואם הזיק הראשון שהיה ישן בתחילה לאותו שבא ושכב לצדו פטור.
ואם שכבו שניהם ביחד כל מי שיזיק מהם לחבירו חייב, לפי ששניהם מועדין זה לזה:
בין ער בין ישן - אם היה ישן ובא אחר וישן בצדו, והזיק שני לראשון, חייב. ואם הזיק ראשון לשני, פטור כ. ואם שכבו יחד, כל אחד מהם שהזיק את חברו חייב. לפי ששניהם מועדים זה לזה:
סימא את עין חברו - אפילו בשוגג כא חייב בנזק. אבל לא בארבעה דברים כב, דלא מחייב בארבעה דברים אלא מזיד, או קרוב למזיד:
בין ישן. משום שוגג איצטריך דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער. אבל ישן אנוס הוא קמ"ל דאפילו ישן נמי חייב. נמוקי יוסף. ומ"ש הר"ב שאם היה ישן ובא אחר וכו'. והזיק ראשון לשני פטור. וכך כתב הרמב"ם [פ"א מה"ח] והוא מהירושלמי העתיקו כ"י. ויהיב טעמא דשני הבא אצלו הוא פושע:
סימא את עין חברו. כתב הר"ב אפילו בשוגג. דאמר קרא (שמות כד) פצע תחת פצע [קרא יתירא הוא דהא כתיב (ויקרא כד) כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו'] לחייבו על שוגג כמזיד. ואע"ג דמיבעי ליה ליתן צער במקום נזק [כדפירש הר"ב. בריש פ"ח] א"כ לכתוב קרא פצע [בפצע]. מאי תחת פצע ש"מ תרתי. גמרא. וכתב הר"ב אבל לא בארבעה דברים. גמרא. מדתני סיפא דומיא דשבר הכלים מה התם נזק אין. ארבעה דברים לא [דלא שייכי בהו] אף סימא נזק אין ד' דברים לא. ולפיכך לשון אפילו בשוגג שכתב הר"ב אינו מדוקדק דהא מתניתין לא איירי אלא בשוגג דאי במזיד חייב בכולן. והא דרש"י כתב בפירוש המשנה. וכן בגמרא. אמנא הני מילי. לשון אפילו בשוגג. משום דהוא מפרש במשנה דאכתי לא ידעינן פירוש הגמרא דקתני סימא דומיא דשבר וכו'. וכן במנא ה"מ. לא היתה השאלה אלא על הנזק בלבד שיהא חייב בו השוגג ולא על הפטור דארבעה דברים. ולפיכך שפיר נקט לשון אפילו. אבל הר"ב שמפרש דסימא דומיא דשבר דבארבעה דברים לא. לא אתי שפיר לשון אפילו. וז"ל נ"י סימא את עין חבירו בשוגג משלם נזק שלם אפילו במקום דליכא ד' דברים דומיא דשבר וכו'. ע"כ. וטעמא דלא מחייב השוגג אף בד' דברים כתב נ"י דשבת ורפוי כי יריבון אנשים כתיב (שמות כא) [וכן כתב רש"י] צער נמי ילפינן מקרא דפצע תחת פצע ואין רבוי לחייבו שוגג. וא"כ אינו חייב אלא מזיד דומיא דכי ינצו אנשים דכתיב גביה דדבר הלמד מענינו הוא. בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין כדכתיב (דברים כד) ושלחה ידה והחזיקה. ע"כ. ועיין כולהו בפירוש הר"ב ריש פ"ח:
(יט) (על המשנה) ישן. משום שוגג איצטריך. דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער, אבל ישן אנוס הוא, קמ"ל. נ"י:
(כ) (על הברטנורא) הוא מהירושלמי. וטעמא דשני הבא אצלו הוא פושע. נ"י:
(כא) (על הברטנורא) בגמרא יליף ליה מקרא:
(כב) (על הברטנורא) מדקתני סימא דומיא דשבר הכלים, מה התם נזק אין, ד' דברים לא, אף סימא כו'. גמרא. ולשון אפילו שכתב הר"ב, אינו מדויק. ועתוי"ט:
אדם מועד לעולם: אאחד מן המועדין דקתני בספ"ק קאי דקתני והאדם דכיון דפירש שור המזיק ברשות הניזק כיצד אתא לפרושי נמי דיני אדם דתנייה לעיל בתריה דשור המזיק ברשות הניזק. ועיין בנ"י וגם בתוס' ר"פ המניח דבור המתחיל ושמואל גם בהרא"ש ז"ל שם איתא טעם לשבח בין אונס גמור לשאר אונס כגון ההיא דירושלמי דפוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן ולקמן ג"כ בפ' המניח תנן היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור וזולתם דוכתי אחריני נתנו טעם משום דנזק שעושה אדם באונס דומה כעין גניבה מדתנן בשלהי האומנין המעביר חבית ממקום למקום ושברה ר' יהודה אומר ש"ח ישבע שומר שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר ש"ח ולא מיחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרי' בהשואל דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דאי אפשר לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה ע"כ. ועוד האריכו ע"ש. וביד פ"א דהלכות חבל ומזיק סי' י"א ור"פ ששי ובטור ח"מ בסימן שע"ח ובסימן תכ"א [*) כאן חסר הרבה מן הכתב יד וחבל על דאבדין]:
יכין
אדם: ר"ל אדם דתנן בפרקא קמא מ"ד דה"ל מועד מתחלתו:
בין ער בין ישן: מיהו בהונח הדבר הניזק אצלו אחר שישן, אנוס הוא ופטור [(שו"ע חו"מ, תכא). ובהא תרצתי מה שתמוה במשנתינו. דתחלה נקט בין שוגג בין מזיד, דא"כ הו"ל זו ויאצ"ל זו, ואח"כ נקט בין ער בין ישן, דהו"ל לא זו אף זו, אתמהה. ולפי הנ"ל דישן דמתניתין מיירי שהיה מונח אצלו קודם שישן אצלו, ניחא דבין בין דסיפא נמי זו ואצ"ל זו היא, כרוב בין בין שבש"ס [וכסמ"ע סי' ע"ב סק"ח ], דהרי ער דקתני ע"כ דומיא דישן מיירי, דהיינו בשוגג. לפי זה ה"ק לא מבעי' בישן ודאי חייב דהו"ל לעיונא קודם שישן, אם יש דבר סביבו שיוכל לשברו כשישן, אלא אפילו בשוגג דער, דהשתמר כל מה שיוכל, סד"א דפטור, קמ"ל]:
סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם: אפילו היה שוגג, ונקט הנך תרתי, דבעי לאשמעינן דהך מועד לעולם, לאו בכל דבר רק לענין תשלומי נזק בלבד, ולהכי נקט סימא עינו שיש בו חיוב ה' דברים ואפ"ה מדסמיך לה לשיבר כלים קמ"ל דמה שיבר כלים חייב רק נזק אף סימא עינו חייב רק נזק לבד, אבל שאר ד' דברים פטור בשוגג. וי"א דרק בושת בשוגג פטור, וצער רפוי שבת בשוגג [קרוב למזיד] חיוב, אבל רק בישן שהוא אנוס, פטור גם בהן, אבל בנזק גם באנוס חייב, ורק באונס גדול פטור, כסי' מ"ד [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש