משנה בבא קמא ב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ב · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישןיט.

סימא את עין חבירו ושבר את הכלים, משלם נזק שלם.

נוסח הרמב"ם

אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חברו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם.

פירוש הרמב"ם

אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו': כשאדם ישן ובא אחר וישן בצדו השני הוא המועד לראשון ואם הזיק שני לראשון חייב ואם הזיק הראשון שהיה ישן בתחלה לאותו שבא לישכב בצדו פטור ואם שכבו שניהם ביחד כל מי שיזיק מהם לחבירו חייב לפי ששניהם מועדין זה לזה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בין ער בין ישן - אם היה ישן ובא אד [ר וישן בצדו, והויק שני לראשון, חייב. ואם הזיק ראשון לשני, פטור כ. ואם שכבו יחד, כל אחד מהם שהזיק את חברו חייב. לפי ששניהם מועדים זה לזה:

סימא את עין חברו - אפילו בשוגג כא חייב בנוק. אבל לא בארבעה דברים כב, דלא מחייב בארבעה דברים אלא מזיד, או קרוב למזיד:

פירוש תוספות יום טוב

בין ישן. משום שוגג איצטריך דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער. אבל ישן אנוס הוא קמ"ל דאפילו ישן נמי חייב. נמוקי יוסף. ומ"ש הר"ב שאם היה ישן ובא אחר וכו'. והזיק ראשון לשני פטור. וכך כתב הרמב"ם [פ"א מה"ח] והוא מהירושלמי העתיקו כ"י. ויהיב טעמא דשני הבא אצלו הוא פושע:

סימא את עין חברו. כתב הר"ב אפילו בשוגג. דאמר קרא (שמות כד) פצע תחת פצע [קרא יתירא הוא דהא כתיב (ויקרא כד) כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו'] לחייבו על שוגג כמזיד. ואע"ג דמיבעי ליה ליתן צער במקום נזק [כדפירש הר"ב. בריש פ"ח] א"כ לכתוב קרא פצע [בפצע]. מאי תחת פצע ש"מ תרתי. גמרא. וכתב הר"ב אבל לא בארבעה דברים. גמרא. מדתני סיפא דומיא דשבר הכלים מה התם נזק אין. ארבעה דברים לא [דלא שייכי בהו] אף סימא נזק אין ד' דברים לא. ולפיכך לשון אפילו בשוגג שכתב הר"ב אינו מדוקדק דהא מתניתין לא איירי אלא בשוגג דאי במזיד חייב בכולן. והא דרש"י כתב בפירוש המשנה. וכן בגמרא. אמנא הני מילי. לשון אפילו בשוגג. משום דהוא מפרש במשנה דאכתי לא ידעינן פירוש הגמרא דקתני סימא דומיא דשבר וכו'. וכן במנא ה"מ. לא היתה השאלה אלא על הנזק בלבד שיהא חייב בו השוגג ולא על הפטור דארבעה דברים. ולפיכך שפיר נקט לשון אפילו. אבל הר"ב שמפרש דסימא דומיא דשבר דבארבעה דברים לא. לא אתי שפיר לשון אפילו. וז"ל נ"י סימא את עין חבירו בשוגג משלם נזק שלם אפילו במקום דליכא ד' דברים דומיא דשבר וכו'. ע"כ. וטעמא דלא מחייב השוגג אף בד' דברים כתב נ"י דשבת ורפוי כי יריבון אנשים כתיב (שמות כא) [וכן כתב רש"י] צער נמי ילפינן מקרא דפצע תחת פצע ואין רבוי לחייבו שוגג. וא"כ אינו חייב אלא מזיד דומיא דכי ינצו אנשים דכתיב גביה דדבר הלמד מענינו הוא. בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין כדכתיב (דברים כד) ושלחה ידה והחזיקה. ע"כ. ועיין כולהו בפירוש הר"ב ריש פ"ח:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יט) (על המשנה) ישן. משום שוגג איצטריך. דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער, אבל ישן אנוס הוא, קמ"ל. נ"י:

(כ) (על הברטנורא) הוא מהירושלמי. וטעמא דשני הבא אצלו הוא פושע. נ"י:

(כא) (על הברטנורא) בגמרא יליף ליה מקרא:

(כב) (על הברטנורא) מדקתני סימא דומיא דשבר הכלים, מה התם נזק אין, ד' דברים לא, אף סימא כו'. גמרא. ולשון אפילו שכתב הר"ב, אינו מדויק. ועתוי"ט:



פירושים נוספים

בבלי כו א  רמב"ם הלכות חובל ומזיק א יא  שולחן ערוך חושן משפט שעח א