משנה בבא קמא ג י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ג · משנה י | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו.

שורו שבייש, פטורלא, והוא שבייש, חייב.

שורו שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו, פטור, והוא שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו, חייב.

שורו שחבל באביו ובאמולב, חייב, והוא שחבל באביו ובאמו, פטור.

שורו שהדליק את הגדיש בשבתלג, חייב, והוא שהדליק את הגדיש בשבת, פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו.

נוסח הרמב"ם

יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב שורו שחבל באביו ובאימו חייב והוא שחבל באביו ובאימו פטור שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא נידון בנפשו.

פירוש הרמב"ם

יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה וכו': עוד יתבאר לך כי המבייש ואפי' הוא אדם לא יחוייב בדין הבשת עד שיהיה מתכוין כ"ש כשביישו שורו שהוא פטור. וכבר ידעת כי מן העקרים שלנו אין אדם מת ומשלם ובארנו זה בשלישי ממסכת כתובות. ומה שאמרו הוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב ר"ל שיצא העבד בן חורין כמו שפי' הכתוב זו היא החובה שנתחייב בה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שורו שבייש פטור - דכתיב איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו. אי נמי, אין המבייש חייב אלא כשמבייש בכונה, ושור לאו מכוין לבייש הוא:

שורו שסימא את עין עבדו פטור - ואין העבד יוצא בן חורין על ידו:

והוא שסימא את עין עבדו חייב - שנאמר (שמות כא) לחפשי ישלחנו:

שורו שחבל באביו ובאמו חייב - בתשלומי נזק:

והוא שחבל באביו ובאמו פטור - מן התשלומין. שאין אדם מת ומשלם:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב - חצי נזק. דמשונה הוא לד:

פירוש תוספות יום טוב

שורו שבייש וכו'. פתח במאי דסליק. ועיין מ"ש בריש נדרים:

פטור. הוא הדין לשאר ארבעה דברים לבד מנזק. דאדם חייב ושור פטור [כדתנן מתניתין ב' פ"ח]. וכל שכן בשת דבעי כונה טפי אלא דנקט בשת לאשמועינן הוא דומיא דשורו מה שורו מתכוין להזיק ואין מתכוין לבייש. אף הוא אע"ג דאין מתכוין חייב נ"י. [ומה שכתב הר"ב דכתיב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש"י. ועיין מ"ש על זה בפ"ח מ"ב]:

שורו שחבל באביו ובאמי. דמריה. נ"י:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת. לענין שור אין חלוק בין שבת לחול דאפילו בחול חייב. ומיהו חצי נזק דמשונה הוא. אלא נקט שור בשבת לאשמועינן דמיירי באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפילו הכי פטור מתשלומין. נ"י:

חייב. כתב הר"ב חצי נזק דמשונה הוא. וכן כתב רש"י ולא קשיא מכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דפירש הר"ב דצרורות הוא וכן כתב שם רש"י ואע"ג דבלשון אחר כתב דמשונה הוא אין נראה [לומר] דהכא פירש דוקא לאותו לשון. כ"ש להר"ב שמפרש לעיל בהדיא דצרורות הוא. ונפקא מינה בין צרורות למשונה לשלם מן העליה כמ"ש בריש פ' דלעיל אלא דשאני התם דמיירי בנטל חררה. ואורחא דחררה שנדבקין בה גחלים כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם. גם רש"י מפרש לעיל בגמרא דבאנח אנוחי הוה מחייב אמקום גחלת נזק שלם דאורחא הוא ליטול חררה עם הגחלת. ע"כ:

מפני שהוא מתחייב בנפשו. ואפילו שוגג כמ"ש לעיל בשם נ"י. והכי איתא בגמרא. ואפ"ה פטור כמ"ש הר"ב לקמן פ"ז מ"ב. ועיין מה שכתבתי במ"ב פ"ג דכתובות. ופסק הר"ב במ"ה פ"ב דשבת. וכן במ"ה פ"י דשבת דמלאכה שאינו צריך לגופה חייב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לא) (על המשנה) פטור. ה"ה לשאר ד' דברים לבד מנזק, דאדם חייב ושור פטור. וכ"ש בשת דבעי כונה טפי אלא דנקט בשת לאשמעינן הוא דומיא דשורו מה שורו מתכוין להזיק ואין מתכוין לבייש. אף הוא אע"ג שאין מתכוין חייב. נ"י:

(לב) (על המשנה) באביו ואמו. דמריה. נ"י:

(לג) (על המשנה) שורו כו' בשבת. שור אפילו בחול חייב. ומיהו חצי נזק דטשונה הוא. אלא נקט שור בשבת לאשמועינן דמיירי באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפ"ה פטור מתשלומין. נ"י:

(לד) (על הברטנורא) ולא דמי לחררה דפ"ב מ"ג דצרורות קרי ליה. ונפקא מינא לשלם מן העליה דחררה אורחא שנדבקין בה גחלים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

יש חייב וכו' פטור וכו':    ספר אחר יש חייב על מעש' שורו ופטור על מעשה עצמו חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו וכן הוא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל כן מצאתי בכל הספרים:

שורו שבייש פטור:    צער רפוי שבת ודמי ולדות לא חשיב משום דשמעי' ממתני' דהחובל ואע"ג דבושת נמי קתני התם מ"מ תנא הכא לדקדק הוא דומיא דשורו או שורו דומיה דידיה:

וכן שור שהדליק:    איצטריך להכי כדאיתא בגמרא דלמילתא אחריני לא איצטריך דפשיטא דחייב דלענין שורו מה לי שבת מה לי חול ואגב הדליק את הגדיש דמיירי בנידון בנפשו קתני חבל באביו ובאמו אבל שורו שסימא את עין עבדו איצטריך שאע"פ שבעצמו חייב בשורו פטור דהא לא אשמועי' בשום משנה תוס' ז"ל וז"ל נמוקי יוסף ז"ל שורו שהדליק וכו' באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפ"ה פטור מתשלומין וטעמא הואיל דבמזיד מתחייב בנפשו הוא וכל הנידון במזיד פטור מן התשלומין אפי' כשעשה בשוגג כדאיתא בגמ' וצריך לומר שהדליקו משום דצריך לאפרו דאי לאו הכי ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ומתחייב בתשלומין עכ"ל ז"ל ונראה דמשום דתנן לעיל דשור מועד והאדם שניהן שוין סמך השתא זאת המשנה כאן לומר דמ"מ לא שוו אהדדי לגמרי דיש חייב על מעשה שורו וכו' ויש פטור על מעשה שורו כגון שורו שבייש או שסימא את עין עבדו או הפיל את שינו אפילו שהוא מועד לכך כמה זימנין פטור מכל וכל אלא שהוצרך להפסיק ביניהם מטעמי דכתיבנא לעיל בכל בבא ובבא ואח"כ סמך מתני' דשור שהיה רודף וכו' דאתיא כר' עקיבא דאמר שותפים נינהו וכדבעינן למכתב בסמוך ומאי דקתני יש חייב על מעשה שורו וכו' ולא קתני חומר בשור מבאדם וחומר באדם מבשור נראה דמשום דלא קתני הכא בהדיא כולהו חומרי דאדם משורו מן הטעם שכתבתי בשם תוס' ונ"י ז"ל להכי קתני יש חייב ועוד אפשר לומר דלא אפשר למיתני וחומר בשור מבאדם שזו אינה חומרא דמשום חומר מיתה דאית ביה הוא דפטור וכיו דלא מצי למיתני וחומר בשור מבאדם לא תנא נמי חומר באדם מבשור:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב:    פירשו רש"י ונמוקי יוסף ז"ל חייב ח"נ דמשונה הוא ע"כ. ומצאתי בספר המאור שכתב שורו דומיא דידיה דקא בעי לאיגנדורי בקטמיה כדי שיהא תולדה דשן לשלם נ"ש כאדם שאלמלא היה כונתו להזיק היה תולדה דקרן ולא היה משלם אלא ח"נ ע"כ וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות וז"ל אמר הכותב זה צריך תיקון ופירוש לפירושו דאכתי לא מחייב אלא ח"נ אכוליה גדיש משום דהוו להו צרורות ואין משלמין אלא ח"נ ואפי' מתכוין להנאתו כדאמרי' גבי חזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם ח"נ וכן כתב רש"י ז"ל גבי בהמה שהטילה גללים לעיסה מ"מ אי מנחה אנוחי לגחלת משלם נ"ש על מקום גחלת ולהכי קתני שורו דומיא דידיה עכ"ל אבל שם בהרמב"ם ז"ל וגם בטור אינו כתוב אלא חייב בנזקיו סתמא:


פירושים נוספים

בבלי לד ב  רמב"ם הלכות נזקי ממון ז ג  שולחן ערוך חושן משפט תה א