עיקר תוי"ט על בבא קמא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה בבא קמא ג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דלביה לאו אורחא לעיוני ומיזל. נ"י ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) החבית. פתדן בכד וסיים בחבית לומר לך היינו כד היינו חבית. למאי נ"מ למקח וממכר. עיין בגמרא:

(ג) (על המשנה) נשברה. שלא הניח אלא נתקל ונשברה. והיינו דהר"ב קרי ליה נתקל למזיק בכדו שנשבר:

(ד) (על הברטנורא) כלומר ובלאחר נפילה פליגי. דהא בדר"י מפרש במתכוין, אם נתכוין לזכות בחרסיה, היינו אחר הנפילה, דאי בשעת נפילה לא שייך לומר נתכוין לזכות בחרסיה אלא מתכוין לשוברה כפירש"י. וקשה דא"כ תרתי למ"ל, מים וחרסים. ובגמרא חדא לשעת נפילה (דביה נמי פליגי), וחדא לאחר נפילה, ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) דמתכוין להשליכה ממש ליכא למימר, דא"כ הוה משמע דבכגון האי הוא דמחייב ר"י, אבל אם לא כיון להשליכה אע"ג דהוי פושע לגבי נפילה פטור. וליתא, דע"כ לא פטרי רבנן דר"מ אלא במפקיר נזקיו דנתקל:

(ו) (על הברטנורא) הו"ל כהפקר דאתי ממילא. הרי"ף:

(ב)

(ז) (על המשנה) השופך כו'. ואפילו אפקרינהו דהכא שופך ומצניע שלא באונס. וקיי"ל לעיל דמפקיר נזקיו שלא באונס לכולי עלמא חייב. נ"י:

(ח) (על המשנה) בנזקו. פירוש, דעצמו ולא כליו:

(ט) (על המשנה) בקוצים. שעשה גדר קוצים דסתם גדר של אבנים תוא. דכתיב וגדר אב:ניו נהרסה. רש"י:

(י) (על הברטנורא) שנסמך אדם שם יותר מן הראוי. נ"י:

(יא) (על המשנה) שנפל ביון דאניס צריך לן לאוקמי הך סיפא בדלא אפקרינהו ואתזק לאחר נפילה דהו"ל לסלק ולא סילק, דבהבי מודה ר"י, כדתנן אם נתכוין כו' נ"י:

(ג)

(יב) (על המשנה) זכה. ואע"ג דכהפקר הם חייב בנזקו דמפקיר נזקיו שלא באונס חייב:

(יג) (על הברטנורא) וקשה דרשב"ג אדרשב"ג דמ"ה פ"י דב"מ. ושמא אין הענינים שוים. תוספ' ועיין תוי"ט:

(יד) (על המשנה) ההופך. מדלא קתני המגביה ש"מ בלמטה מג' ובמתכוין לזכות בו, דחייב משום ממונו. אבל אם הגביה ג' דאסתלקא מעשה ראשון אע"פ שלא נתכוין לזכות בו חייב. דהא קיי"ל מפקיר נזקיו שלא באונס חייב. בגמרא:

(ד)

(טו) (על המשנה) חייב. ואילו כל הקודם בהן זכה לא קתני. דגלל דבר שאין בו שבח ברה"ר תוא, לא קנסו. גמרא. דמאן דמפיק לתו לנקות חצירו הוא דמפיק, ולא עביד לשהויי התם. ר"נ:

(טז) (על הברטנורא) ואע"פ שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו. גמרא:

(ה)

(יז) (על המשנה) וזה כו'. ופגע זה בזה. רש"י:

(יח) (על המשנה) עמד. כגון שלא הוה ליה לעמוד, והיינו שלא עמד אלא לנוח. אבל עמד לתקן הקורה דאורחיה הוא, פטור. דהא במשנה ד' לעיל לא מחייבינן ליה לנתקל אלא כשהיה יכול לעמוד, ש"מ דכל כי אורחיה לא הוי פושע. גמרא:

(יט) (על המשנה) חייב. ולא אתולדה דבור מחייבינן ליה, דא"כ לא חייב אחבית, דבור פטור בכלים. אלא כיון שאינו מוטל לארץ דלא שליט בגופיה, אלא קאי אנפשיה, כמאן דאזקיה בידים דמי. נ"י:

(כ) (על המשנה) בנרו בו'. י"ל דקמ"ל דאף דפשתן בהריחו האש נשרף וברי הזיקא הוה ליה לבעל הנר ליזהר ביותר ולעולם ניחייביה קמ"ל. ועתוי"ט:

(ו)

(כא) (על הברטנורא) אבל בגמרא קאמר נמי בין השמשות:

(כב) (על הברטנורא) ובסתמא לצרכי שבת דיינינן ליה דזיל בתר רובא ואפילו לא נקיט מידי בידים. דהא בעי למימר עשרתם וערבתם כו' או למשוח פניו ידיו ורגליו, או לשנויי כסותיה. אבל אי בריר דלא רהיט אלא לשאר צרכיו דלא שייכי בהו צרכי שבת, כבחול דמי. נ"י. ובר"מ משמע, דאפילו רץ לשאר צרכיו ברשות הוא כדי שלא תכנס שבת והוא אינו פנוי. ועיין שו"ע פימן שע"ח. ועתוי"ט:

(כג) (על המשנה) פטורין. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו. ולא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו זה בזה. תוספ'. וכתב הנ"י דבע"ש, שמה שהוא בחול משונה כע"ש הוא ברשות. ל"ש מהלכים זה לקראת זה או זה אחר זה פטורים. אבל שניהם רצים דפטורים בחול. משום דכי הדדי נינהו איכא לאפלוגי כדפלגינן לעיל. בין מהלכין זה לקראת זה או זה אחר זה. או מיהר האחרון או עמד הראשון:

(ז)

(כד) (על המשנה) והזיק. שנתזה חתיכה מן העץ המתבקע או נשל הברזל מן העץ. נ"י:

(כה) (על המשנה) אחר. בגמרא מצרכינן להו. דאי אשמעינן מבקע ברה"י והזיק ברה"ר, ה"א משום דהו"ל לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצויין שם. אבל כשמבקע ברה"ר והזיק ברה"י שאין רבים שם אימא לא מהייב. ואי אשמעינן מבקע ברה"ר משום דלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברה"י דברשות קא עביד אימא לא מחייב. ואי אשמעינן הני תרתי הא משום דשכיחי כו' והא כו' אבל כשמבקע והזיק הכל ברה"י אימא לא, צריכא. וכתב הנ"י דלא זא"ז קתני:

(כו) (על המשנה) חייב. נזק שלם. דכחו הוא וכגופו דמי וקיי"ל אדם מועד לעולם נ"י:

(ח)

(כז) (על המשנה) ח"נ. ומגופו. דאם האחד אינו שוה כל כך. אינו מנכה לו אלא מה שיוכל לגכות מגופו נ"י:

(כח) (על הברטנורא) לומר לך שהתם משלם נ"ש בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם נ' ותם במועד מ'. הדין נותן שישלם המועד בתם ל', קמ"ל שאין משלם אלא י' דהיינו יותר על מה שהזיקו תם. וסברתו משום שהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא במותר. הרא"ש ועתוי"ט:

(ט)

(כט) (על המשנה) השור. קמ"ל דהוחלט השור כר"ע. ודלא כר' ישמעאל דאמר יושם השור דמזיק בעל חוב דניזק הוא ויתן לו המזיק דמי השור. גמרא:

(ל) (על המשנה) ולא קיימת כו'. ור"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, שאם פחתה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין, פחת דניזק. ור"י אי למחצין בחי לחוד קאתי א"כ נכתוב ואת, מאי וגם, ש"מ תרתי, דשתפיה רחמנא בשבחא. ומיהו אם עלה השבח יותר מהזיקו לא פליג בשבחא דבעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. גמרא ועתוי"ט:

(י)

(לא) (על המשנה) פטור. ה"ה לשאר ד' דברים לבד מנזק, דאדם חייב ושור פטור. וכ"ש בשת דבעי כונה טפי אלא דנקט בשת לאשמעינן הוא דומיא דשורו מה שורו מתכוין להזיק ואין מתכוין לבייש. אף הוא אע"ג שאין מתכוין חייב. נ"י:

(לב) (על המשנה) באביו ואמו. דמריה. נ"י:

(לג) (על המשנה) שורו כו' בשבת. שור אפילו בחול חייב. ומיהו חצי נזק דטשונה הוא. אלא נקט שור בשבת לאשמועינן דמיירי באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפ"ה פטור מתשלומין. נ"י:

(לד) (על הברטנורא) ולא דמי לחררה דפ"ב מ"ג דצרורות קרי ליה. ונפקא מינא לשלם מן העליה דחררה אורחא שנדבקין בה גחלים:

(יא)

(לה) (על המשנה) פירוש לא כן היה. ומצינו לישנא דלא כי בטענת שמא הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא ואפ"ה תנן המוציא מחבירו עליו הראיה. וא"כ שמעינן מהא מתניתין תרתי, חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזינהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה אפילו בברי ושמא. ואידך דגרמא בנזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה, ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ"ה פטור. הרמ"ה ונ"י:

(לו) (על הברטנורא) ודוקא כי איכא סהדי דחד מנייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים. אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע"ג דמודה מרייהו דחד מנייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיי"ל פלגא נזקא קנסא ומודה בקנם פטור. נ"י:

(לז) (על הברטנורא) ולא אמרינן כיון דיוחלט השור כמ"ש במשנה ט', משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממ"נ אית ליה חלק באחד מהם להוי כשני שוורים של שני שותפים שאם נאבד האחד נאבד לשניהם, קט"ל דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהן הוה ליה חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא"ש:

(לח) (על הברטנורא) רש"י. ותמיהני דהא קיי"ל יוחלט השור. וא"כ לא יוכל לסלקו בזוזי. ולשון נ"י, והקטן תקח. תוי"ט. ולי נראה לישב דברי רש"י ז"ל. ע"פ מ"ש לעיל באות ל"ה בשם הנ"י דדוקא כי איכא סהדי דחד מנייהו אזיק כו' א"כ כל הצדדים הנאמרים היינו לחייבו בתשלומין דהרי עכ"פ אחד מממונו הזיק אבל לענין להחליט השור כיון דאין העדים יודעים איזה מהן הזיק אמרינן לענין החלטת הקטן דלמא הגדול הזיק. ולעולם אינו משלם לו רק דמי הקטן. ולשון הנ"י והקטן תקח, אינו לענין החלטת השור שיטלנו בלא חפץ הבעלים אי רוצה לסלקו בדמים אלא שפי' טענת המזיק היא. ואף אי נימא לפרש לשון לא כי שהמזיק אומר ברי שהקטן הזיק, עם כל זה לענין ההוא חיובו דהחלטת השור הוי מודה בקנס דהא מצד העראת העדים אי אפשר להחליט שום אחד מהן עוד זאת דהוי טענו חטין והודה לו בשעורים דהרי הניזק אומר שהגדול נחלט לו ואין לו בגוף הקטן בלום. ודוקא לחייב ממון אמרינן דעכ"פ דמי הקטן יקח. ואכ"מ להאריך:

(לט) (על המשנה) מועד. אשמעינן דאפילו לר"א דאמר בב"ב דף צ"ג גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מודה הכא דלא תלינן במועד, כיון דשניהם רצין. תוספ':

(מ) (על הברטנורא) ובאחד תם אי נמי בששניהם תמים בלאו האי טעמא פטור, דהא מודה בקנס פטור:

(מא) (על הברטנורא) ואע"פ שמודה בקנס פטור. פלגא נזקא שאני משאר קנסות, שאם תפס אין מוציאין מידו. הרא"ש:

(מב) (על הברטנורא) היינו אי תפס בסהדי. אבל בלא סהדי דאית ליה מגו דלא היו דברים מעולם אפילו שיעור תביעתו, כשתובע ברי, לא מפקינן מיניה. ועתוי"ט: