משנה בבא מציעא ט יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ט · משנה יג | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המלוה את חברו, לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר (דברים כד, יד) בחוץ תעמוד.

היו לו שני כלים, נוטל אחד ומניח אחדלז, ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה לח ביום.

ואם מת, אינו מחזיר לט ליורשיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין.

אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, שנאמר (שם, יז) ולא תחבול מא בגד אלמנה.

החובל מב את הרחיםמג, עובר בלא תעשה, וחייב משום שני כליםמד, שנאמר (שם, ו) לא יחבול רחים ורכבמה.

ולא רחים ורכב בלבד אמרומו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר (שם) כי נפש הוא חובל.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ,

לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין,
וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִטֹּל מַשְׁכּוֹנוֹ1
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, יא): "בַּחוּץ תַּעֲמֹד".
הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים,
נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד.
וּמַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה,
וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם.
וְאִם מֵת, אֵינוֹ מַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר,
אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם;
וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן, מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.
אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה,
אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, יז):
"וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה".
הַחוֹבֵל אֶת הָרֵחַיִם,
עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה,
וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ו):
"לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב".
וְלֹא רֵחַיִם וְרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ,
אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר (שם): "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל":

נוסח הרמב"ם

המלווה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא ייכנס לביתו ליטול את משכונו שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו . (דברים כד יא) היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד מחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום ואם מת אינו מחזיר ליורשיו רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום משלשים ולהלן מוכרו בבית דין אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה (דברים כד יז) החובל את הריחיים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחיים ורכב (דברים כד ו) ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל (שם).

פירוש הרמב"ם

המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד כו': אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה כו': החובל את הרחים עובר משום לא תעשה כו': אמר רחמנא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו רצונו לומר לא תשכב ועבוטו אצלך אלא יחזיר לו מה שאינו יכול לעמוד בלתו ואין אצלו מה שיחליף במקומו כמו שבאר השם יתברך כי היא כסותו לבדה וגו' ואין הלכה כרשב"ג ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המלוה את חבירו - והגיע זמן ולא פרעו:

לא ימשכננו - ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק לד, אלא ע"י שליח בית דין, שיקח ממנו ברשות ב"ד:

ולא יכנס לביתו - אפילו שליח ב"ד לה לא יכנס לביתו. וכל שכן בעל חוב עצמו לו:

היה לו שני כלים - וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם:

נוטל אחד ומחזיר אחד - בשעה שהוא צריך לזה, יחזירנו ויעכב השני אצלו, כדמפרש ואזיל, מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום:

מת - הלוה. אין משיב העבוט ליורשים, שאין כאן מצות השבת העבוט, דהשב תשיב לו את העבוט כתיב (דברים כד), לו ולא ליורש:

עד שלשים יום - זמן בית דין. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו' - משום דאיכא למאן דאמר, עניה הוא דאין ממשכנין, שמתוך שאתה צריך להחזיר לה והיא נכנסת ויוצאת אצלך, אתה משיאה שם רע בשכנותיה, אבל עשירה דליכא למימר הכי מ, אימא ממשכנין, קמשמע לן האי תנא דלא, דכתיב לא תחבול בגד אלמנה, אחד עניה ואחד עשירה במשמע:

משום שני כלים - העליונה רכב. והתחתונה רחים:

פירוש תוספות יום טוב

לא ימשכננו אלא בב"ד. פירש הר"ב ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק. ואומר ר"י דמדרבנן הוא. כדקאמר בגמרא. בעל חוב. ניתוח נמי לא. גזירה שמא יכנס בביתו. תוספות. וכן כתב נ"י. ומהר"ר ואלק כתב בש"ע סימן צ"ז דהרמב"ם והטור סבירא להו דמן התורה עובר אפילו בחוץ. ויהיב טעמייהו. דביתו דכתיב בקרא דלא תבא אל ביתו לעבוט דלאו דוקא אלא הוא הדין או כל שכן דלא ישמיט בחזקה מה שעליו או שבידו. בפגעו בו בחוץ. ושליח בית דין שרייה קרא. דוהאיש אבחוץ תעמוד קאי. עכ"ד. וצריך לומר דבגמרא דקאמר שמא יכנס וכו'. טעמא דקרא מפרש. ולא גרס גזירה כלשון התוספות. וכן לא גרסינן בספרים שבידינו:

ולא יכנס לביתו. פירש הר"ב אפילו שליח בית דין וכו'. וכתב הרא"ש תימה ואם לא ימצא בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוותו. ולפירוש ר"ת ניחא דמפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון. אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו. אבל כשרוצה ליפרע ממנו. שליח בית דין נכנס לביתו. ע"כ:

שנאמר בחוץ תעמוד. דתניא ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד [ויוציא אליך העבוט] איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא. אלא מה תלמוד לומר והאיש לרבות שליח בית דין:

ומניח אחד. כלומר אחר שנטל שניהם למשכון מניח את שהוא צריך לו והדר מפרש איזהו מניח. ונקט ליה בלשון חזרה. והר"ב העתיק ומחזיר אחד. וכן הגירסא בירושלמי. ורי"ף והרא"ש. וניחא טפי:

ואת המחרישה ביום. והקשו המפרשים והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא. ואין ממשכנין אותו. ותירצו במשכנו בלילה. שאינו זמן מלאכת החרישה. ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה. וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום. חובלן בלילה. ומחזירן ביום. המגיד פ"ג מהלכות מלוה. ומרבינן [בירושלמי] להשבת כלי אוכל נפש. מהשיב תשיב. נ"י. וכתב עוד לענין קושית המפרשים דמתניתין באם עבר וחבל מיירי:

ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. פירש רש"י אלא ימכרנו ויגבה חובו. ע"כ. אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה. ובגמרא אמר רבי מאיר וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין [מעיקרא] שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. וכתבו התוס' שהקשה הר"ר אלחנן למה חוזרין וממשכנין. ויש לומר כדי שלא יוכל הלוה לכפור. וגם ימהר לפרוע חובו. ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכונו עד כאן:

אלא עד שלשים יום. כתב הר"ב זמן ב"ד. וכן כתב רש"י וטעמייהו דהכי אמרינן פרק דלקמן במשנה ד'. כמ"ש שם הר"ב:

בין שהיא עשירה. כתב הר"ב משום דאיכא למאן דאמר עניה הוא דאין ממשכנין וכו' אבל עשירה דליכא למימר הכי. דהא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הוא דכתיב (דברים כ"ד) ועיין מה שהקשיתי לשאול בזה במשנה ה' פ"ב דיבמות:

אין ממשכנין אותה שנאמר ולא תחבול. לשון נ"י אפי' לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו אלא לעבור עליה בשני לאוין. כן כתב הרשב"א. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא תחבול באלמנה אפילו בחוץ. דעל פי ב"ד נמי אין ממשכנין אותה. וכן כתב הרא"ש ז"ל ) בתוספות. דלא יחבול רחים ולא תחבול וכו' בא לאסור נתוח המותר במקום אחר. ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע. אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר. תנהו ענין לנתוח. ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה. ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי היא כמוכרה ושרי. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל. ע"כ:

החובל את הרחים. גם בזה כתב הרמב"ם ז"ל [שם] שאפילו בשעת הלואה אסור. ואינו מחוור. נ"י:

רחים. פירוש של יד שהוא מטלטלים ושייך ביה משכון אבל בתי רחיים של מים הרי הם כקרקע. ולא שייך ביה משכון. אלא גוביינה כשאר קרקעות דלא שייך ביה משכון אלא במטלטלים. שאין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. טור סימן צ"ז. וקצת קשה דבסוף סימן ק"ו. כתב בשם הרא"ש בבא להפרע שלא בפניו שיכולין ב"ד למשכן קרקע. כמו להפרע מקרקע. דמשכון יותר טוב לו ללוה:

וחייב משום שני כלים. פירוש אפילו בהתראה אחת. אם חבל בפעם אחת רחים ורכב והתרו בו משום לא יחבול רחים ורכב. לוקה שתים. דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב. כדאמר גבי נזיר [במשנה ד' פ"ו דנזיר] אמרו לו אל תשתה אל תשתה. חייב על כל אחת ואחת. ואין לומר דלעולם איירי בשתי התראות וקמ"ל דרחים ורכב אינם כלי אחד. שלא להתחייב אלא עד שיחבול שניהם. דא"כ הוה ליה למתני החובל רחים או רכב בלא תעשה וכו' ותו לא. אלא ודאי אתא לאשמועינן דבהתראה אחת חייב שתים. וכן משמע בהדיא בגמרא דחייב שתים וכו'. תוספות:

שנאמר לא יחבול רחים ורכב. כלומר וכיון דקרא פירש תרוייהו וכל אחד שם בפני עצמו הוא. התראותיהן חלוקות ולא הוי לאו שבכללות. וכן זג וחרצן דבמשנה ב' פ"ו דנזיר. כדמסקי התוספות. ונ"י:

ולא רחים ורכב בלבד אמרו. כלומר מה שאמרו חכמים דחייב בשני כלים. אף ע"פ שהם למלאכה אחת ולמדו זה מן הכתוב. לא על רחים ורכב שנאמר בפירוש בכתוב אמרו חכמים שחייבו הכתוב שנים. אלא על כל דבר וכו' והיינו דתניא חבל זוג של ספרים. וצמד של בקר. יכול לא יהא חייב אלא אחת. ת"ל לא יחבול רחים ורכב. מה רחים ורכב שהן מיוחדים שני כלים. ועושים מלאכה אחת וחייב כו' אף וכו'. [ברייתא בגמרא]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לד) (על הברטנורא) ואומר ר"י, דמדרבנן היא. כדאמרינן בגמרא. תוספ' ונ"י. והסמ"ע כתב דהר"מ והטור סבירא להו דמן התורה עובר אפילו בחוץ. עתוי"ט:

(לה) (על הברטנורא) דתניא ממשמע שנאמר בתוץ תעמוד וגו' איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוצא. אלא מה ת"ל והאיש לרבות שליח ב"ד:

(לו) (על הברטנורא) ותימה ואם לא ימצא בידו האיך יכפוהו לפרוע מלוותו. ור"ת מפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו (ר"ל כמ"ש אות מ' ודו"ק. ב"ד). אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח ב"ד נכנס לביתו. הרא"ש:

(לז) (על המשנה) ומניח אחד. כלומר אחר שנטל שניהם למשכון מניח את שהוא צריך לו. והדר מפרש ואיזהו מניח. ונקט ליה בלשון חזרה. והר"ב העתיק ומחזיר וניחא טפי:

(לח) (על המשנה) המחרישה. הקשו המפרשים והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא ואין ממשכנין אותה. ותירצו, במשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת החרישה. ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה. ונ"י תירץ, דמיירי באם עבר וחבל. ועתוי"ט:

(לט) (על המשנה) אינו כו'. אלא ימכרנו ויגבה חובו. רש"י. אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה כו' וממשכנין מעיקרא שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. גמרא. ובפעם אחת די. וחחרין וממשכנין כדי שלא יוכל לכפור. ועוד, כדי שיתבייש וימהר לפרוע. תוספ':

(מ) (על הברטנורא) דהא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הוא דכתיב.:

(מא) (על המשנה) ולא כו'. אפילו לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו. אלא לעבור עליה בשני לאוין. ודעת הר"מ דבאלמנה אפילו בחוץ ובב"ד אסור. ועתוי"ט:

(מב) (על המשנה) החובל כו'. דעת הר"מ שאפילו בשעת הלואה אסור (וכן דעתו באלמנה) ואינו מחוור. נ"י:

(מג) (על המשנה) רחים. פירוש של יד שהוא מטלטלין ושייך ביה משכון. אבל בתי רחים של מים. הרי הם כקרקע. ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך ביה משכון אלא במטלטלים. שאין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. טור:

(מד) (על המשנה) משום ב'. פירוש אפילו בהתראה אחת אם חבל בפעם אחת רחים ורכב לוקה שתים. דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב [שתים]. עתוי"ט:

(מה) (על המשנה) שנאמר כו'. כלומר וכיון דקרא פירש תרווייהו וכל אחד שם בפני עצמו הוא התראותיהן חלוקות ולא הוי לאו שבכללות:

(מו) (על המשנה) ולא כו' אמרו. כלומר מה שאמרו חכמים דחייב משום שני כלים ואע"פ שהם למלאכה אחד לא כו'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המלוה את חברו לא ימשכננו:    ירושלמי פ' האשה שלום בשם ר' יהושע בן קרחא ובפ' נערה שנתפתתה. וביד פ"ג דהלכות מלוה ולוה מפוזר. ובטור ח"מ סי' צ"ז. וכתוב בהרא"ש ז"ל גמ' אמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי אין משכוני לא אם היה בידו כלום והוא עומד בחוץ שומטה מידו ונותנה למלוה אבל לא יכנס לביתו ליטול משכונו וב"ח אפילו נתוחי לא גזרה שמא ימשכננו בביתו. תימא ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוותו ואנן קיימא לן פריעת ב"ח מצוה ומצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו וראיתי מפרשים שליח ב"ד מנתח נתוחי מנתחו ומושכו וכופהו ליכנס לביתו ולהוציא לו העבוט החוצה אבל לא יכנס לביתו למשכנו ולפי ר"ת ניחא דמפ' דלא מיירי במשכנו לפרעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכנו. והא דתנן לא ימשכננו אלא בב"ד לא ינתחנו הוא אבל לא יכנס לביתו ותניא כותי' דשמואל ע"כ:

ולא יכנס לביתו:    אפילו שליח ב"ד וילפינן לי' בגמרא מקרא דכתיב בחוץ תעמוד והאיש מלת והאיש יתירא הוא דממשמע שנאמר בחוץ תעמוד יודע אני שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעל הבית אלא לאו לרבות שליח ב"ד אתא שהוא כמלוה וה"ק בחוץ תעמוד וגם האיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושא בו דהיינו בעל הבית יוציא. וכתוב בנ"י אמר המחבר בתשובת הריא"ף ז"ל אם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע מותר ליכנס לביתו לדעת את מצפוניו אפילו ע"י שליח נכרי כדאמרי' ממשכנין על הצדקה וכן אנו עושין בצרכי הקהל ובגרמות ע"כ וספר התרומות חולק ע"ש בנמקי יוסף:

נוטל אחד ומחזיר אחד:    אית דגרסי ומניח אחד ומפ' בברייתא דוקא בשלא משכנו בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו:

מחזיר את הכר וכו':    פ"ק דתמורה דף ו'. ומוכרח לפרש מכח ההיא סוגיא דהתם דמתני' דקתני מחזיר את הכר וכו' במשכנו שלא ברשות מיירי דאי כשמשכנו שליח ב"ד מאי פריך התם מינה לרבא דאמר דכל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני מדקתני מחזיר את הכר בלילה וכו' דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר את הכל מיד דכיון שמשכנם שלא ברשות בין מחרישה בין כר היה לו להחזיר לעולם ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב כלומר ואיתרבו להשבה כל הכלים בין שעושין בהן אוכל נפש בין שאין עושין בהן אוכל נפש שאם משכנם בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך להם שאינו עשיר צריך להחזירם כסדר הזה. ומעיקרא מאי פריך דילמא הא דמחזיר משום דלא עבר דברשות משכנו ע"י שליח ביד אבל היכא דעבר לעולם אימא לך דלא מהני אלא ודאי כשמשכנו שלא ברשות מיירי. ותוס' ז"ל הכריחו שם ממתני' דבמשכנו שלא ברשות מיירי האי סיפא דומיא דרישא דקתני המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא אשלא ברשות קאי ע"כ. וי"ג כאן שנאמר בחוץ תעמוד ואם משכנו חייב להחזיר לו היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד מחזיר את הכר בלילה וכו' ונראה שהיא גרסת נמקי יוסף בשם הרנב"ר ז"ל ע"ש. עוד כתוב שם בשם הרנב"ר ז"ל דמכאן מקרא דהשב תשיב למדנו השבת משכון לכלים שעושי' בהן אוכל נפש וזו היא ששנינו ואת המחרישה ביום דבלאו הכי לא אשכחן השבה לכלים שעושין בהן אוכל נפש מדתניא במכלתא כי היא כסותה לבדה זו טלית היא שמלתו לעירו זה חלוק במה ישכב להביא עור מצע אבל בהנך כלים לא מיירי ע"כ:

ואת המחרישה:    פי' ר"ת שהיא מגרדת שמגרדין בה בני אדם בבית המרחץ דנראה לו דלא מיחייב בהשבת העבוט אלא בכלי העשוי לגוף האדם ולהנאתו ועוד מדסלקא אדעתין בגמרא לאוקומא במחרישה של כסף ואין דרך בני אדם לחרוש קרקע במחרישה של כסף ע"כ:

היו לו שני כלים:    וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם ואפילו כר ומחרישה שאינו רשאי למשכנם יחד אם עבר ומשכן א"נ שלא עבר אלא שמשכנם בשעה שאין עושין בהן מלאכה כמפורש בירושלמי וכו' נמוקי יוסף:

ומשלשים יום ולהלן מוכרו בב"ד:    לגמרי שלא ישאיר לו אפילו לפי צרכו בצמצום. וז"ל נ"י ואם מת הלוה אינו מחזיר את העבוט ליורשיו אלא ימכרנו ויגבה את חובו דהשיב תשיב לו כתיב לו ולא ליורשיו אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה ואע"ג דמשום השב תשיב בשלשים יום סגי שהוא זמן ב"ד ולא לכל ימי חייו שאני התם דכשמשכנו בתורת משכון עסיקינן ולא בתורת גוביינא ומשו"ה סבר ת"ק דלעולם הוא בתורת חזרה והטעם שלא ירד בתורת גוביינא מפני שרוצה מעות או קרקע ובין כך ממשכן כדי שלא תשמטנו שביעית. אבל אם בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא גובה את כולן ואין משיירין לו כלל ומוכרן בב"ד דלעולם אין מסדרין לב"ח. אבל הרמב"ם והראב"ד ז"ל והרבה מן המפרשים וכן הרי"ף ז"ל כתבו שמסדרין ולפי זה אתי שפיר דת"ק דאמר לעולם הם בתורת חזרה אם אותן כלים של סדור שהיה לו להניחם אצלו ולא הניחם מפני שלא יוכל למכרם. רשב"ג אומר עד שלשים יום שהוא זמן ב"ד דלרשב"ג לית ליה סדור כדמסקינן בגמרא וסבר עוד דאפילו באו לידו בתורת משכונא מוכרן בב"ד מל' יום ואילך ולית הלכתא כרשב"ג ע"כ אבל ר"ת ז"ל פסק דאין מסדרין משום דרשב"ג ס"ל הכי במתני' וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכתבו עליו דזו אינה ראיה דלאו כללא הוא ועוד הביא ראיות אחרות ודחו אותם עיין בתוס' ובנמוקי יוסף:

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו':    משום דאיכא למ"ד עניה היא וכו' פי' רעז"ל. אמר המלקט והיא סברת ר"ש וכמו שכתבתי בפ' שני דסנהדרין דאיתא להאי בבא שם בפ' כהן גדול דן דף כ"א. בסוף לשון רעז"ל קמ"ל האי תנא דכתיב לא תחבול בגד וכו'. אמר המלקט הוא ר' יהודה ומפירוש הרמב"ם ז"ל נראה דטעמא דעשירה נמי משום חשד:

ולא חבילת רחים ורכב בלבד אמרו:    כך הלשון ברב אלפס ז"ל וכן בכלים שעושין בהן אוכל נפש כתב הרב ז"ל שאפילו בשעת הלואה אסור ואינו מחוור וכן כתב הרנב"ר ז"ל. וכן דעת הרשב"א ז"ל דבשעת הלואה שרי בכולהו עכ"ל ז"ל וכן כתוב ג"כ בספר החנוך סדר כי תצא סימן תקצ"ב שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה ודאי מותר למשכן כל הכלים שבעולם דלא גרע ממכר שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנם ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו עכ"ל ז"ל. וכן היא דעת כל המפרשים והפוסקים ז"ל חוץ מהרמב"ם ז"ל עיין בח"מ שם סימן צ"ז. וגם הרב רבינו אליהו המזרחי הכריח כן בפרשת כי תצא לדעת רש"י ז"ל דלדברי הכל בשעת הלואה מותר ולא נחלקו ר"ש וחכמים אלא בעשירה שלא בשעת הלואה ע"ש:

החובל את הריחיים וכו':    פי' ריחים של יד שהן מטלטלין ושייך בהן משכון אבל בתי ריחיים של מים הרי הם כקרקע ולא שייך בהן משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך משכון אלא במטלטלין שאין ב"ד ממשכנין ליקח קרקע למשכון ומ"מ אם המלוה בעצמו נכנס לבית הריחיים ונטל הריחיים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים כבר נעשו מטלטלין ויש להן דין אוכל נפש ומחזיר אותה בשעת מלאכה כך כתוב בנמוקי יוסף בשם ספר התרומות אלא שהלשון מועתק מחשן המשפט. וכתב עליהם בתוספת יו"ט וק"ק דבס"ס ק"ו כתב בשם הרא"ש ז"ל בבא ליפרע שלא בפניו שיכולין ב"ד למשכן קרקע כמו להפרע מקרקע דמשכון יותר טוב לו ללוה ע"כ. וקשה לע"ד מאי האי דקתני במתני' ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו מאי אמרו דקאמר וכי זהו מדרבנן מקרא מלא הוא. ואפשר לומר דמיתור לשון שמעינן דה"פ ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו שחייב משום שני כלים אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש כגון זוג של ספרים וצמד של פרות חייב משום שני כלים כמו ריחיים ורכב וכדתניא בהדיא בברייתא בגמרא דמסייעינן מינה לרב יהודה והיינו דקתני אמרו שחכמים הם שפירשו שחייב משום שני כלים בריחיים ורכב והה"נ כל כלי אוכל נפש כך נלע"ד ודומה לי שגם בתוספת יו"ט פירש כן ע"ש. וכתוב בס' הלבוש בח"מ שם סי' צ"ז וז"ל וחייבין על כל אחד בפני עצמו דוי"ו דורכב במקום או היא דאל"כ ריחיים עם הרכב מיבעי ליה ע"כ. וכתוב בנ"י והלכתא כסתם מתני' אע"ג דאמוראי פליגי בגמרא עלה ע"כ. וקשה לע"ד דאמאי לא הקשו בגמרא ממתני' לרב הונא. ונלע"ד דודאי אליבא דכ"ע קרא דכי נפש הוא חובל אתי לשאר כלים שעושין בהן אוכל נפש ואעפ"כ ס"ל דכשחבל ריחים לוקה שתים משום ריחיים ומשום כי נפש הוא חובל. וכן כשחבל רכב לוקה שתים משום רכב ומשום כי נפש הוא חובל וכשחבל ריחיים ורכב לוקה שלש משום ריחים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל דאי ס"ד לשאר דברים לחוד הוא דאתא לא לכתוב מלת כי אלא ונפש לא יחבול אי נמי נפש הוא חובל דהא לא ס"ד לפרושי דר"ל דמותר לחבול כלי שעושין בו אוכל נפש דא"כ קשה קרא דידיה אדידיה אלא ודאי דהוה משתמע ומסתבר לפרושי דר"ל לא יחבול ג"כ שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש וא"כ למה כתיב מלת כי אלא לפרושי ג"כ דלוקה שתים על אחת או שלש על שתים והיינו דקאמר כי דמשמע דקאי אריחים ורכב הנזכרים ברישא דקרא כך נלע"ד. וכתוב בנ"י בשם הרנב"ר ז"ל בשם התוס' דאע"ג דקיימא לן דאין לוקין על לאו שבכללות היינו דוקא כשיש להם שם אחד כגון חלב ממיני בהמות או מעשר ממיני פירות אבל הכא ריחים ורכב כל אחד שם בפני עצמו הוא והתראותיהן חלוקות וכן זג וחרצן וכיוצא בהן ע"כ. ואפשר שבזה מדוקדק לישנא דמתני' דקתני החובל את הריחים עובר בלא תעשה וחייב וכו' דלא הוה צריך למיתני אלא החובל את הריחים חייב משום שני כלים אלא ה"ק אע"פ שאינו אלא לא תעשה אחד חייב עלי' שנים אם חבל ריחים ורכב כך פי' הר"ר אליעזר ארחא נר"ו. ואני נלע"ד דאפשר לפ' דה"ק החובל את הריחים עובר בלא תעשה אע"פ שהחזירו קודם שהוצרך לו בעליו ומ"מ אינו חייב דהוי כמו גזילה שניתן להשבון אבל אם נצטרך לו בעליו קודם שהחזירו אע"פ שאח"כ החזירו לו החובל חייב על מה שעבר וחייב משום שני כלים וכו' דוק:

תפארת ישראל

יכין

המלוה את חברו:    והגיע הזמן ולא פרעו:

לא ימשכננו:    אפילו שלח בביתו:

אלא בבית דין:    שב"ד שולחין שלוחן למשכנו:

ולא יכנס לביתו ליטול משכונו:    אפילו שליח ב"ד לא יכנס למשכנו, ואפילו לכתוב שם כל אשר להלוה לא יכנס, רק כשימצא לי דבר בחוץ, יקחנו ממנו בחזקה ואפילו להכותו רשאי כשממאן ליתן [צ"ז]:

היה לו שני כלים:    וחובו כנגד שניהן:

ומניח אחד:    כדמפרש ואזיל, מחזיר וכו':

ומחזיר:    מחזיר גרסינן:

ואת המחרישה ביום:    ואף דמחרישה דבר שעושה בהן אוכל נפש הוא. אפ"ה כיון דבלילה אין משתמש בה, מותר למשכנו אז. מיהו בנתן לו משכן בשעת הלואה, א"צ להחזיר אפילו כלי אוכל נפש:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום:    שהוא זמן ב"ד:

מוכרן בבית דין:    ולת"ק כל שהלוה צריך לו, לעולם נוטל ומחזיר, ולא ימכרום לעולם, ואפ"ה מהני שממשכנו, שלא תשמטנו שביעית, ושלא יהיה יוכל לוה לטעון פרעתי, כשמחזירו תמיד בעדים, ושכשימות יגבה ממנו, ולא יהיה כמטלטלין אצל בניו, שאין מטלטלי היורשים משועבדין לבע"ח מדינא דגמ'. מיהו כשאין הלוה צריך להמשכן, לכ"ע מניחו אצלו ל' יום, ואח"כ מוכרו בב"ד:

אלמנה:    לש"ך דוקא אלמנה, ולסמ"ע אפילו גרושה נמי, ולרט"ז אפילו בתולה [שם סי"ד]:

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה:    שלא בשעת הלואה, ואפילו ע"י שליח ב"ד:

החובל:    ר"ל הממשכן:

את הרחים:    של יד, שהוא מתטלטל ואפשר למשכנו:

ולא רחים ורכב:    האבן התחתון נקרא רחיים, מדמהודק בהרחיים, שהוא הכן [געשטעלל] בל"א, והאבן העליון הסובב עליו נקרא רכב. ולא הוה לאו שבכללות, דהרי מפורש כל א' בקרא:

בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש:    אוכל נפש ממש, כעריבות ויורות שמבשלין בהן, וה"ה סכין של שחיטה, או כל דבר שצרך לו מאוד, כמלבוש שעליו, וכלים שאוכל בהן, ומטה ומפץ שישן עליהן, ובמשכן א' מאלו חייב להחזירן לו, אבל שאר כלי אומנות שאין עושין בהן אוכל נפש, כזוג ספרים וחייטין, ופרות של חרישה, או אפילו כלי אוכל נפש גופן כשא"צ להן, ממשכנין. מיהו בנותן לו הלוה בעצמו למשכנות כלים של אוכל נפש, ואפילו שלא בשעת הלואה, מותר לקבלן:

כי נפש הוא חובל:    וכל המשנה מיירי רק בממשכן להיות בטוח אחובו, שלא הגיע זמן הפרעון וירא שיבריח, או שהגיע זמן הפרעון, ואפ"ה אין המלוה רוצה לגבות משום שרואה שאין ללוה כדי סידור שמסדרין לבע"ח, ליתן לו ממטלטליו מזונות לל' יום וכסות לי"ב חודש וכדומה [כח"מ סי' צ"ז], ויודע שכשיסדרו לו לא ישאר כדי חובו, לכן רוצה טפי לגבות לבטחון, דאז לא יסדרו להלוה. אבל בהגיע זמן הפרעון, והמלוה רוצה להשתלם, אז שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכן אפי' רחיים ורכב. ומוכרן בב"ד ומשלם לזה [שם ט"ז וש"ך שם סק"ז]. וכן באלמנה גובין ממנה כה"ג [ורמב"ם חולק באלמנה. ולא קיי"ל כוותיה]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי קיג א  שולחן ערוך חושן משפט צז ו בבלי קטו א  שולחן ערוך חושן משפט צז ו בבלי קטו א  שולחן ערוך חושן משפט צז ו