משנה בבא מציעא ט יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ט · משנה יב | >>

אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו (דברים כד, טו), כט ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר (ויקרא יט, יג).

אימתי.

בזמן שתבעו, לא תבעו, אינו עובר עליו.

המחהו אצל חנוני או אצל שולחני, אינו עובר עליו.

שכיר, בזמנו נשבע ונוטל, עבר זמנו אינו נשבע ונוטל.

אם יש עדים לג שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל.

גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר.

משנה מנוקדת

אֶחָד שְׂכַר אָדָם, וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה, וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים,

יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" (דברים כד, טו),
וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג).
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ;
לֹא תְּבָעוֹ,
אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי,
אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
שָׂכִיר,
בִּזְמַנּוֹ, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל;
עָבַר זְמַנּוֹ,
אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ,
הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
גֵּר תּוֹשָׁב,
יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ",
וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר":

נוסח הרמב"ם

אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים -

יש בו משום "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד טו),
ויש בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך עד בקר" (ויקרא יט יג).
אימתי? - בזמן שתבעו,
אבל לא תבעו - אינו עובר עליו.
המחהו אצל החנווני, ואצל השולחני - אינו עובר עליו.
השכיר - נשבע בזמנו, ונוטל.
עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל.
ואם יש עדים שתבעו בזמנו - הרי זה נשבע ונוטל.
גר תושב -
יש משום "ביומו תיתן שכרו",
ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך עד בקר".

פירוש הרמב"ם

שבועת השכיר הוא שבועת התורה ובלבד כששכר אותו בעדים. אבל אם לא שכרו בעדים, מגו דיכיל לומר ליה לא שכרתיך נאמן לומר כבר נתתי לך שכרך, וישבע שבועת היסת שנתן לו שכרו כמו שנבאר בשביעי ממסכת שבועות.

ופירוש המחהו - שהכניס את החנווני תחתיו לפורעו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך, כל שפעולתו אתך, ואפילו בהמה וכלים:

לא תבעו אינו עובר עליו - דכתיב אתך, לדעתך שלא מדעתו:

המחהו - נתקו ל מאצלו והעמידו אצל חנוני ואמר לו תן לפועל זה בדינר פירות ואני אשלם, או אמר לשלחני תן לו בדינר מעות:

אינו עובר עליו - דכתיב אתך, ולא שהמחהו אצל חנוני:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל - משום דבעל הבית טרוד בפועליו לא ולפעמים סבור שנתן והוא לא נתן, שקלוה לשבועה מבעל הבית לב ושדיוה אשכיר:

שלא בזמנו - אף על גב דבעל הבית טרוד בפועליו, כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר, ולא חשיד בעל הבית שהוא עובר על בל תלין:

גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות. אין בו משום לא תלין, דכתיב ברישא דקרא רעך, רעך ולא גר תושב:

פירוש תוספות יום טוב

משום ביומו תתן שכרו. כלומר משום כולה קרא דביומו. דאית ביה עשה דתתן. ולא תעשה דלא תבא וגו'. וכמ"ש לעיל בפירוש הר"ב:

המחהו. פירש הר"ב נתקו וכ"כ רש"י. ונ"ל שהוא מלשון ומחה על כתף ים כנרת דפרשת מסעי שענינו הגיע:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל. עיין בפירוש הר"ב דריש פ"ז דשבועות:

נשבע ונוטל. כתב הר"ב משום דבעל הבית טרוד בפועליו. גמרא ולאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה. דינא הכי. אלא טרוד בעסקיו קאמרינן והכי אמרינן בירושלמי אמר רבי בון בעל הבית ע"י שעסקיו מרובין וכו'. נ"י: וכ"כ התוספות ריש פ"ז דשבועות. ומ"ש הר"ב שקלוה לשבועה מבעל הבית. ופירש אם מודה מקצת הוא דחייב שבועה מדאורייתא. ואפילו היכא דכופר הכל טפי הוה ליה לחיובי בעל הבית שעליו לשלם. שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע. ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית. קאמר דשקלוה. תוספות [דף קי"ב]:

עבר זמנו. כתב הר"ב דכי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר ולא חשיד וכו' וכתבו התוספות וא"ת א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל. לימא בעל הבית איני זוכר עתה. אבל הניחני עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו. כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה. ועוד קשה במודה מקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומדכר שלא ישבע לשקר. ויש לומר דחזקת שאין בעל הבית עובר בבל תלין לא מהני. אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה. ואם היה יכול בעל הבית לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר. לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו. שהרי לא השהה אותו אלא תובעו ממנו בב"ד ולא רצו ליתן לו ושיהו אותו לעמוד השחר. ע"כ:

אם יש עדים שתבעו. פריך בגמרא והא קא תבעיה [ליה] קמן ומסיק דיש עדים שתבעו כל זמנו פירש הרא"ש כגון שכיר יום בסוף הלילה. ושכיר לילה בסוף היום. ופריך ולעולם תו לא פרע ליה. וכי שכיר משהה שכרו כ"כ זמן ארוך. אמר רב ) עוקבא בר חמא כנגד אותו יום של תביעה. פירוש אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד. שהוא כנגד אותו יום של תביעה. אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה. הרא"ש:

גר תושב. כתב הר"ב דכתיב רעך וכו' ומפרש בגמרא דממעטינן גר תושב מרעך ומרבינן בהמה וכלים מאתך ולא אמרינן איפכא. משום דמסתבר לרבות בהמה וכלים שכן ישנן בכלל ממון רעך. גר תושב אינו בכלל ממון רעך:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כט) (על המשנה) ביומו. כלומר משום כולה קרא דביומו, דאית ביה עשה דתתן, ולא תעשה דלא תבא וגו':

(ל) (על הברטנורא) ונראה לי שהוא מלשון ומחה על כתף ים כנרת דפרשת מסעי שענינו הגיע.:

(לא) (על הברטנורא) גמרא ולאו דוקא פועליו, דאפילו אין לו אלא פועל זה, דינא הכי, אלא טריד בעסקיו קאמרינן. נ"י:

(לב) (על הברטנורא) פירוש אי מודה מקצת הוא דחייב שבועה מדאורייתא. ואפילו היכא דכופר הכל טפי הוה ליה לחיובי לבעל הבית שעליו לשלם. שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע. ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית. קאמר דשקלוה. תוספ':

(לג) (על המשנה) עדים כו'. בגמרא. והא קא תבע ליה קמן. ומסיק דיש עדים שתבעו כל זמנו ופירש הרא"ש כגון שכיר יום בסוף הלילה ושכיר לילה בסוף היום. ופריך ולעולם כו' וכי שכיר משהה שכרו כ"כ זמן ארוך. ומסיק אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד כנגד אותו יום של תביעה, אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים:    דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר בהמה וכלים אין בהם אלא משום בל תעשוק בלבד:

יש בו:    ס"א יש בהן וכו':

יש בו משום ביומו תתן שכרו:    דמיירי בפעולת לילה ועובר ג"כ על לא תבא עליו השמש דכתיב בההוא קרא על לא תעשוק שכיר עני ואמון דסמיך לי':

ויש בו משום לא תלין:    דמיירי בפעולת יום וה"ה ללא תעשוק ולא תגזול דכתיב בההוא קרא נמצא דשכיר יום יש בו שלשה לוין ושכיר לילה יש בו שני לאוין ועשה אחד:

אבל לא תבעו אינו עובר עליו:    דכתיב אתך לדעתך ולא מדעתו. כלומר שלא מדעת הפועל שתבעך ולא תתן לו אז אתה עובר משום בל תלין אבל אם אתה מלינו לדעת הפועל דהיינו שלא תבעך אז אינך עובר:

המחהו:    והכריח הרי"ף ז"ל דבמעמד שלשתן מיירי ע"ש. ובטור סימן קכ"ו דח"מ. ואע"פ שאין לבעל הבית על השלחני כלום שוב אינו עובר ובלבד שקבל על עצמו ליתן לו. ואיתה למתני' בתוס' פ"ק דסנהדרין דף ו':

או אצל שלחני אינו עובר עליו:    בגמרא דייק רבה מיעבר הוא דלא עבר הא מיהדר הדר שאם לא נתן לו החנוני והשכים אצל בעל הבית ותבעו יתחייב בעל הבית לשלם ומ"מ אינו עובר עליו והלכתא כותיה דרבה אע"ג דרב ששת פליג עליה בגמרא. וכתב רב אלפס ז"ל ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דגיטין אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דאלמא לא מצי למיהדר התם מנה לי בידך קאמר ליה דקא מקני ליה להאי מאי דאית ליה אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקני לי' להאי אלא בהקפה הוא דבעי מיתן ליה הלכך כד לא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על בעל הבית ע"כ. וכתוב בנמקי יוסף שהכריח הגאון ז"ל שאע"פ שהשכיר יכול לחזור חנוני ושלחני לא מצי למיהדר בהו דאי ס"ד דאינהו נמי מצו הדרי בהו היכי תנן המחהו אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר עליו כיון דשלחני וחנוני לא מיחייבי ולא מידי לשכיר ושכיר הא הדר ביה ותבע מבעל הבית אמאי אינו עובר עליו אלא ודאי כדאמרן דאפי' לרבה שלחני מחייב ליה לשכיר ומש"ה אע"ג דהדר שכיר ותבעי' לבעל הבית אינו עובר עליו. ומיהו אע"ג דשלחני משתעבד לשכיר ס"ל לרבה דכיון דשכיר לא פטריה לבעה"ב בהדיא חוזר עליו ואפילו בדאית ליה גבי שלחני לההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דאע"ג דקני לי' במעמד שלשתן היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו אצל הלוה כל שלא פטריה בפירוש וכן דעת ר"ת ז"ל ע"כ. וכתב עוד בשם הגאון ז"ל בתשובה דאע"ג דדינא הכי הוא דמלוה מצי הדר ביה על לוה אם נתרשל מלוה ולא תבע לאותו שהמחהו עד שאירע לו עניות לוה פטור דה"ל כמי שהראה לו מקום שיש בו צרורות מונחים וא"ל טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מאורע דודאי פטור ע"כ. ובת"כ פרשה ב' דפ' קדושים:

שכיר בזמנו וכו':    ס"פ השואל:

נשבע ונוטל:    משום דבע"ה טרוד בפועליו שלפעמים סבור שנתן לו בשנתן לחברו והוא לא נתן וכו' בדפי' רעז"ל ותקנה קבועה שנו כאן חכמים דמדאורייתא מי שיש עליו לשלם הוא נשבע ונפטר דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם:

עבר זמנו אינו נשבע ונוטל:    פי' רעז"ל ולא חשיד בעל הבית שהוא עובר על בל תלין. אמר המלקט כתב הר"ר אפרים אשכנזי ז"ל נ"ל דלא תגזול בידו לתקנו כשיחזיר מה שאין כן בלא תלין ע"כ. והתוס' הקשו א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל לימא בעל הבית איני זוכר עתה אבל הניחו עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי לו כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה. וי"ל דחזקת אין בעל הבית עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכירותו בהדיה והשתא אין לו דאין שכיר וכו' אם היינו אומרים שהיה יכול בעל הבית לטעון הניחו לי שאזכור עד שיעלה עמוד השחר ע"כ וז"ל הגמרא וכי שכיר חשוד לעבור משום בל תגזול ומשני גבי בעל הבית איכא תרתי חזקי לזכותו חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין וחדא דאין שכיר משהה שכרו והכא חדא חזקה ע"כ:

אם יש עדים שתבעו ה"ז נשבע ונוטל:    גרסי' ובגמרא פריך והא קא תבע לי' קמן ומה אנו צריכין לעדים ומשני א"ר אסי שתבעו בזמנו ופרכינן ודילמא לבתר הכי דאזלו עדים מהתם פרעיה ובו ביום דלא עבר על בל תלין ומשני אמר אביי שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום בסוף הלילה ושכיר לילה בסוף היום ופרכינן ולעולם יהא נאמן השכיר לומר לא התקבלתי ולישבע וליטול ואם רוצה בעל הבית לישבע לא נאמין וכי שכיר משהה שכרו כ"כ זמן ארוך. אמר רב עוקבא בר חמא כנגד אותו יום של תביעה פי' אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו היום של תביעה אבל מכאן ואילך המע"ה כך פי' רש"י ז"ל ורב אלפס ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל מהלכות שכירות לא נתן זמן לפועל כל יום מחרתו אלא יום אחד אם היה שכיר לילה או לילה אחת אם היה שכיר יום. ובתוספתא דבבא מציעא פ' עשירי קתני אם יש עדים שתבעו בתוך זמנו ואפילו לאחר י"ב חדש ה"ז נשבע ונוטל. ואיתא בירושלמי שם ר"פ כל הנשבעין והביאה הרי"ף ז"ל שם ור' יוסי קאמר התם אין לו אלא אותו היום בלבד הכי נמי אמרינן בגמרא דילן בפ' המקבל עלה דמתני' דתנן התם אם יש עדים שתבעו בזמנו ה"ז נשבע ונוטל דלאו למימרא דלעולם נשבע ונוטל אלא אם יש עדים שתבעו כל זמנו דליכא למיחש דפרעי' בתר הכי כלומר בזמנו דלאחר שתבעו נשבע ונוטל כנגד אותו יום של תביעה. ומדברי רש"י ז"ל נראה שם דאין לו נאמנות בכך אלא יום אחד אחר זמנו אבל אחרים פירשו שלעולם יש לו נאמנות יום אחד אחר שתבעו שאם תבעו בזמנו נשבע למחרתו ונוטל וכן אם תבעו למחרתו נשבע מחרת אותו יום ונוטל וכן לעולם וטעמא דמילתא דכל שהוא מתמיד בתביעתו מידק דייק אבל בשנתרשל בדבר איכא למימר דפועל טרוד בעסקיו הלכך אינו נשבע ונוטל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שכירות אלא שהוא ז"ל לא נתן לפועל כל יום מחרתו אלא אם יום אם לילה ולשון הירושלמי מוכיח כן ע"כ:

גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין:    דלא כת"ק דר' יוסי בר יהודה דאמר אף גר תושב עובר על כולן בין אכתובים שבת"כ ובין שבמשנה תורה וכולה מתני' דבי ר' ישמעאל ושלשה מחלוקות בדבר תנא דמתני' דהיינו דבי ר' ישמעאל ס"ל אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו וכ"ש משום לא תעשוק דבגויה כתיב בשעריך כדכתיב גבי גר תושב לענין נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ואין בו משום לא תלין דת"כ וכן נמי אין בו משום לא תעשוק ולא תגזול דת"כ. והאי דנקט הני לחוד משום דמפרשי בהו שכיר יום ושכיר לילה וה"ק יש בו משום תתן שכרו דמשתעי גבי שכיר לילה ואין בו משום שכיר יום ות"ק דברייתא דמאחיך דמייתי בגמרא סבר דגר תושב יש בו ג"כ משום בל תלין ור' יוסי בר' יהודה ס"ל בגר תושב כתנא דבי ר' ישמעאל רק בבהמה וכלים פליג עליה דאין בהם אלא משום בל תעשוק בלבד כדכתבינן וטעמא דכולהו מפ' בגמרא:

תפארת ישראל

יכין

לא תבעו אינו עובד עליו:    וה"ה בתבעו ואין לו [שם]:

המחהו:    הגיעו, ור"ל שאמר לשולחני ולחנווני ליתן להפועל שכרו, ונתרצו הם והפועל.

אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו:    אפילו אין לבעל הבית בידיהן כלום, מיהו הפועל יכול לחזור מהמחאתו, אם לא שקנו מידו [שם]:

שכיר בזמנו:    שתבע לב"ב בזמנו שיתן לו שכרו, וב"ב כופר הכל או מודה במקצת:

נשבע ונוטל:    אם היו נדונין על הקציצה, וודאי ב"ב נשבע, דקציצה זוכר שפיר, מיהו בכה"ג אפי' הב"ב כופר הכל שאומר ב' קצצתי לך ופרעתים לך. ופועל אומר ג' קצצת לי. ולא נתתם לי' אפ"ה ישבע ב"ב בנק"ח שכך הוא כדבריו, דאע"ג דהוא כופר הכל החמירו עליו, משום דשכיר נושא נפשו אשכירתו [ח"מ פ"ט ד'], ולש"ך, אם ב"ב כופר הכל אינו נשבע רק היסת [שם]. מיהו הכא מיירי באינן מחולקין על הקציצה, רק בפרעון, שב"ב אמר פרעתי השכר או מקצתו, להכי אמרינן דפועל נשבע בנקיטת חפץ שהוא כדבריו, דב"ב טרוד בעסקיו, ואפשר דשכח. ודוקא ביש עדים ששכרו ושעשה המלאכה, דאל"כ ב"ב נאמן במגו:

עבר זמנו אינו נשבע ונוטל:    דכדמטי זמניה, רמי אנפשיה ומדכר, שלא יעבור בבל תלין, להכי ישבע ב"ב היסת ונפטר. [ואי"ל א"כ בתבעו בזמנו, נימא בעה"ב המתינו לי עד סוף הזמן תשלומין, שמא אזכור, ואם לא אזכור, אוכל לשבע אז. י"ל דחזקת בעה"ב שאינו עובר בבל תלין לא מהני רק במסייע נמי שאין שכיר משהה שכרו עד סוף זמנו, ודאי תבעו פרע, אבל אם אנחנו נכריח לשכיר שע"כ ימתין עד סוף זמנו, לא יהיה הב"ב רמי אנפשיה, מדאין אדם תובעו. ומה"ט גם במודה ב"ב במקצת לא מהני דרמי ב"ב אנפשי' שלא ישבע שד"א לבקר, דהרי בהא לא מסייע חזקה דשכיר לא משהה שכרו]:

אם יש עדים שתבעו:    ר"ל שכל זמנו היה בתביעה, דהיינו שתבעו בסוף זמנו בעדים, והשיב שישלם אח"כ, א"כ הרי שמעו שלא פרע תוך זמנו:

הרי זה נשבע ונוטל:    עונה א' אחר התביעה, והוא או יום א' לילה, דכשהיה זמנו בלילה ותבעו בסוף הלילה, ואמר שישלם אח"כ, אז ביום שאחריה ג"כ נשבע ונוטל, וכן לעולם בתבעו ואמר שיתן אח"כ נשבע ונוטל עונה שלאחר התביעה [ח"מ פ"ט ולרי"ף ורש"י אינו נשבע ונוטל רק יום א' אחר זמנו]:

גר תושב:    שקבל עליו בב"ד לקיים ז' מצות, והן אבר מן החי, ברכת השם [היינו שלא לקלל, ודלא כראבינער פהיליפזאהן בק"ק מאגדעבורג, שפירש בחומש שלו בפרשת בראשית, דר"ל לברך ברכות לה', והוא דברי בורות כפול], גזל, דינין [וסי' א' ב' ג' ד'], וג' מצות ראשיות, שהן, ע"ז, ג"ע, ש"ד. ואין מקבלין גר תושב רק בזמן שהיובל נוהג [ערכין כ"ט א']:

יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר:    דכתיב שם ברישא רעך, למעוטי גר תושב:

בועז

פירושים נוספים