רמב"ם על בבא מציעא ט
<< · רמב"ם · על בבא מציעא · ט · >>
בבא מציעא פרק ט
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה בבא מציעא ט רמבם
הקנים ששניהם חייבים לספק, הם שסומכים בהם הגפנים וחולקים אותם בסוף הזמן, וכאילו אמר מה טעם חולקים בקנים מפני ששניהם מספקין את הקנים:
צריך אתה לידע אלו השלושת שמות על איזה עניין הם נופלין, והם שוכר, וחוכר, ומקבל. וזה כי:
- השוכר - הוא שוכר הקרקע שיחרוש אותו בדמים קצובים בכך וכך דינר.
- ומקבל - הוא ששוכר אותו קרקע בחלק ידוע מן הפירות שיעשה, כגון שיפסוק עמו בחצי הפירות שיוציא השדה או השליש.
- וחוכר - הוא ששוכר הקרקע בשיעור ידוע מחיטים או משאר הזרעים הנזרעים, והוא שיפסוק עם בעל השדה שיתן לו כך וכך מידה ממין פלוני מן הזרעים, בין שתעשה הארץ הרבה או מעט.
ועוד, פירוש מקבל נופל דרך כלל על השוכר ועל החוכר, שכן הוא אומר במשנה מקבל, ורצונו לומר חוכר או שוכר, וכאילו אמר המקבל שדה בחכירות או בשכירות. ומה שאמר בזו המשנה והלכה שלפניה מקבל, זה הדין בעצמו בשוכר גם כן, לטעם שפירשנו.
ואמרו השכיר לו בית השלחין - להודיענו שכוונתו שיהיה כמו שהוא עכשיו כל זמן שהוא ברשותו, לפיכך יפחות לו משכירותו.
ופירוש מנכה - יפחות:
כבר ביארנו כי מקבל הוא ששוכר הארץ בחלק ממה שתוציא, ואם הובירה ולא זרעה ישער מה שראויה לעשות אילו זרעה, וישלם החלק שפסקו ביניהם. וזה מבואר:
לנכש - לנקות השדה. כשיגדל הזרע יצמחו עמו מינים מן העשבים, וכשמנקין אותן מוסיף הזרע על תבואתה הרבה לפי שתתן השדה כל כוחה אל הזרע, וזה דבר ידוע אצל עובדי אדמה.
ולפי שזה החוכר שנותן שיעור מסוים, היה יכול לומר לו אני לא אנקה ואינך רשאי להכריחני לנקות, לפי שאין לך הפסד אם אאסוף מעט תבואה, לולי מה שזכר מפסידות הקרקע להבא:
כרי - הרי הוא ערימת התבואה שיוכל לכסות את הרחת בגובהו, והוא שיעור סאתים, יצא ידי חובתו.
ורבי יהודה אומר, שזה שיעור שאינו ידוע, לפי שזה הכלי הנקרא רחת אפשר שיהיה ארוך או קצר.
וכדי נפלה - שיעור מה שזרע בה. וזה הדין הוא במקבל, שביארנו שהוא ששוכר בחלק מן התבואה שתצא בה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
והוא הדין, כולל לשוכר וחוכר.
ומכת מדינה - הוא שיהיו רוב שדות מאותה מדינה מקולקלות.
ואין הלכה כרבי יהודה:
זה מבואר, אין צריך פירוש:
דיני משנה זו הם כפי שינוי הארצות.
ועיקר הדבר הוא כשיפסוק עמו לחרוש שדה ולזרוע מין ממיני הזרעים, יש לו לזרוע מה שהזיקו בקרקע מעט מאותו הדבר שפסק עמו, ולא יזרע מה שהזיקו גדול ממנו. ונשום בזה על פי שיודעים בטבע אותו המקום בזריעה, מן המתעסקין בחרישתה ועבודתה:
שרשי הפשתן ישארו בקרקע הרבה.
וקורת שקמה - עץ השקמה הגדל בקרקע בשני השכירות:
זה מבואר:
מפי השמועה למדו, שזה שאמר יתברך "לא תלין פעולת שכיר, אתך עד בקר"(ויקרא יט, יג) שזה מדבר בשכיר יום שגובה כל הלילה, ומה שנאמר "ביומו תתן שכרו"(דברים כד, טו) שהוא מדבר בשכיר לילה שגובה כל היום.
ומה שאמר בזו המשנה שכיר שעות, גובה כל היום וכל הלילה - רצונו לומר שכיר שעות ביום גובה כל היום, ושכיר שעות בלילה גובה כל הלילה:
שבועת השכיר הוא שבועת התורה ובלבד כששכר אותו בעדים. אבל אם לא שכרו בעדים, מגו דיכיל לומר ליה לא שכרתיך נאמן לומר כבר נתתי לך שכרך, וישבע שבועת היסת שנתן לו שכרו כמו שנבאר בשביעי ממסכת שבועות.
ופירוש המחהו - שהכניס את החנווני תחתיו לפורעו:
אמר רחמנא "ואם איש עני הוא, לא תשכב בעבוטו"(דברים כד, יב), רצונו לומר לא תשכב ועבוטו אצלך, אלא יחזיר לו מה שאינו יכול לעמוד בלתו ואין אצלו מה שיחליף במקומו, כמו שבאר השם יתברך "כי היא כסותו לבדה"(שמות כב, כו) וגו'.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ואסר לחבול האלמנה, מפני חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה, או שיארע ביניהם קלקול, ולפיכך השווה בדבר העניה והעשירה:
משנה בבא מציעא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב