מעשה רב הקדמת בעל פעולת שכיר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מעשה רב

הקדמה מהרב בעל פעולת שכיר ז"ל.

אמר המסדר כבר נודע לכל באי שערי תלמוד ושייף ועייל ושייף ונפיק אפתחייהו ושוקדי דלתותיה, כמה גדול בהוראה כח המעשה הנעשה על פני השמש מכבר להשען עליו לימים הבאים כאשר מורגל בפי חז"ל מעשה רב (שבת כ"א וקכ"ו) וכן בפרק קמא דראש השנה (דף כ"ב) פריך ר' יוסי ומעשה וניחא לן לאתובי ממעשה לברייתא טפי ממשנה מפורשת כהא דאיתא (נדה דף ס"ה ע"ב) הדורי אפירכי למ"ל אותיב ממתניתין הוא סבר מעשה רב. ולא עוד אלא אפילו מעובדא דאמוראי וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחדושי יבמות (דף קט"ו) בעובדא דיצחק ריש גלותא וכ"כ הר"ש מקינון בספר כריתות שער ג' סי' קס"א, וכן מצינו שאפי' בעלי השמועה עצמן היו נבוכים ומסופקים אם הלכה כמותן בפרק רביעי דבתרא (דף ס"ה) דא"ל רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו א"ל הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני ופי' רשב"ם דשכיחי דייני וראה מעשים בכל יום איך דייני, והרבה פעמים כשלא נתבררה להם ההלכה על פי מעשה היו חוששים החולקים לכשנגדן (בפ"ק דמגילה וקדושין דף מ"ה) ועוד כמה דוכתי, וזה היה להם מפני גודל יראת חטאם הקודמת לחכמתם. ועם גודל תבונתם המאיר על פני תבל כשמש בצהרים ועומק דעתם ועיונם הזך הקולע אל השערה ולא יחטיא לא בטחו בו לקבוע הלכה על פיו, כי ידעו שהשכל העיוני אם יגביה כנשר קנו והוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו, בכ"ז עלול לעזוב ארחות יושר ולהתעות בתהו לא דרך, ע"כ בחרו לבטל דעתם מפני המעשה הנעשית בקרב ישראל על פי החכמים השלמים היושבים על כסא ה' לתורה ולתעודה להורות העם את חוקי האלקים ואת תורותיו כי נכון לבם בטוח שטרם שנעשה מעשה בודאי בחנו ודקדקו על כל חלקי הסותר עד שעלתה להם הדבר ברור כשלמה כנתינתו מסיני. והעיקר הגדול בזה שחכמי התורה אשר עיני כל ישראל עליהם במעשיהם אם ביראת ה' עליהם ידרשו האמת בכל לבב וכמטמונים יחפשוהו אלקים עמהם בדבר המשפט ומפיו יתן דעת ותבונה להורות אותם הדרך הישרה לא יכשלו בה, והמעשה אשר יעשון לרצון לפני ה', ואת רגלי חסידיו ישמור מלהביא תקלה לעם על ידם ואם הכהן המשיח יחטא בהעלם דבר הוראה עם שגגת מעשה אינו אלא לאשמת העם, ומפני זה היו גדולי החכמים בדורות הראשונים מרבים מאוד בשמוש ת"ח ומדקדקים בזריזות גדול יתר מאוד להסתכל ולעיין אחר רבותם מכל פרטי מעשים הנעשים מהם כהא דברכות (דף ס"ב) וכל המרבה לשמש את רבותיו הוא הקדוש והמשובח אצלם, והקדימו במעלה שמושה של תורה יותר מלמודה (ברכות דף ז') ויליף לה מדכתיב פה אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו, למד לא נאמר אלא אשר יצק מלמד וכו', אפס אע"פ שהשמוש קודמת במעלה ללימוד מ"מ הלימוד קודמת בזמן לשמוש, כי השמוש המפואר והגדול אצל חז"ל אינו אלא לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא וזה לא יאות אלא למי שכבר ממולא בחכמה ובתבונה ובדעת בכל פינות התורה ויורד לסוף דעת רבותיו בכל המעשים הנעשים לפניו, לאיש אשר אלה לו גדול מאד תועלת השמש לצרף לחכמתו גם הקבלה מרבותיו להשען עליו בהוראה אבל מי שלא הגיע לכלל זה ונפשו ריקה מידיעת גופי תורה השמוש לאיש כזה מעט התועלת מאד וקרוב לגרום הפסד לנפשו ולכל הבוטחים על עדותו מפי רבותיו, מפני שאין דעתו שלימה להבין הדברים הנעשים לפניו על בוריין ומדמה מילתא למילתא במידי דדמי כי אוכלא לדני, ומעין זה אמרו (שם דף ל"ח) וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא רחב"א דייק וגמיר שמעתתא מר"י רביה וכו' ועוד רחב"א כל תלתין יומין וכו', כלל הדבר כל הגדול מחברו יותר גדול ומוכרח לו לשמש את רבותיו אשר מפני זה ר"א הגדול כשכעס על תלמידיו אשר לא באו לשמשו (סנהדרין דף ס"ח ועיין באדר"נ פרק ט"ו הגי' יותר מתוקנת) והיה ביניהם ר"ע הגדול שבתלמידיו אמר ר"א בעונשו שלך קשה משלהן, ואפשר לומר שענין זה בא ברמז במה שנתייחד בכתוב ענין השמוש גבי אלישע ביציקת מים על ידי אליהו ולא בשמוש כולל כל עניני עבדות שתלמיד עושה לרבו או בשמוש אחר פרטי, על פי מאי דאמרינן (תענית דף ז') שנמשלו דברי תורה לשלשה דברים אש ומים ועץ, ולמה נמשלו ד"ת כעץ לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול אף ת"ח קטנים מחדדי' את הגדולים, והיינו דאר"ח הרבה למדתי וכו' ומתלמידי יותר מכולם, ובמדרש חזית פסוק כי טובים דודיך חשיב הרבה דברים שנמשלו ד"ת למים ומהם מה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן השקני מים כך ד"ת אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני פרק א' דבר א' פסוק א' ואפי' אות אחת, ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע כך ד"ת אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע, וזהו שבא לרמוז בשבחו של אלישע הגדול שבתלמידיו והיה פי שנים ברוחו שהיה תלמיד המחכים את רבותיו שיצק מים הרמוז לד"ת ע"י אליהו ולו נאה להתגדל במעלות השמוש יותר מלמודה, וכמו שהוזהר התלמיד על הרב להשתדל בשמושו, כך הוזהר הרב שלא למנוע את תלמידו מלשמשו (כתובות דף צ"ו) שכל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנאמר למס מרעהו חסד וע"ש בפירש"י שני פרושים, ולולא פרושיו היה נ"ל שרבי יוחנן בעל השמועה הזאת פירש למס הכתוב כאן מלשון והי' לך למס ועבדוך, וכן ויהי למס עובד שפרושו לשון עבדות כמ"ש התוס' (חגיגה דף ח' ד"ה וישם) ובאורו למס מרעהו למי שמקבל מס הוא עבדות מרעהו היינו תלמידו חסד, וממילא שהמונע מלקבל המס מונע החסד, ורנב"י אומר אף פורק ממנו י"ש שנאמר ויראת שדי יעזוב ופירש יעזוב דקרא מלשון עזוב תעזוב עמו (שמות כ"ג) שפירשו רש"י ורשב"ם לשון חזוק, וכן ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג'), ורצונם בכוונת הכתוב מי שמקבל מס מרעהו חסד עושה עמו ויראת שדי יחזק, והמונע מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים, ולהבין טעמו של דבר נראה לומר מפני שהתורה נקראת בכתוב תורת חסד, והטעם ע"פ פשוטו מפני שמוטל על לומדיה ללמדה לאחרים ואסור לטול עליה שכר, כדיליף (נדרם דף ל"ז) מה אני בחנם אף אתם בחנם, וזהו שאמרו (סוכה דף מ"ט) מ"ד ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד, תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד, אבל המלמד בשכר לא קאמר, שלא נחשדו חכמי ישראל למיעבד איסורא, ומפני זה אמרו כל המונע תלמידו מלשמשו שבודאי הוא שמחמיר על עצמו מלקבל שמוש מתלמידו אפי' במלאכות שתלמיד עושה לרבו שלא יהא כנוטל שכר עבור למודה ותהי' תורתו שאינה של חסד אינו אלא טועה ותהי להיפך שמונע ממנו החסד, שכיון שהשמוש גדול לענין הוראה יותר מהלמוד א"כ המונע השמוש מונע חסד יותר גדול ממונע הלמוד שנקראת תורתו תורה שאינה ש"ח, ומש"ה אמר רנב"י שאף פורק ממנו י"ש מפני שהמונע הלמוד מהתלמידים נקרא בכתוב איננו ירא אלהים, כמ"ש (ב"ב דף קט"ז) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים זה שאינו מניח תלמיד, ומסקינן התם דר' יוחנן הוא דס"ל הכי, ואחר שהשמוש הוא בכלל הלמוד וגדול ממנו כ"ש שבמניעת השמוש מתלמידו פורק מעצמו י"ש, וכן מהתלמיד, שהשמוש את רבותיו ולכבדו בכלל י"ש, כענין שאמרו (קדושין דף ל"ג) כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע וכו' שנאמר וטוב וגו' אשר איננו ירא מלפני אלהים, מורא זו איני יודע מהו וכו' הרי מורא זו קימה וכו', ובמדבר רבה פ' ט"ו א"ר אבא הכהן בר פפא כשהייתי רואה סיעה של בני אדם הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהן וכו' כשאמרתי דברים לפני ר' יוסי בר זבידא א"ל צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואים אותך ועומדים לפניך ואתה מביאן לידי י"ש שנאמר מפני שיבה תקום ויראת וכו', הרי שהמוותר כבודו לתלמידו פורק ממנו י"ש.

והנה בזמנינו זה ה' חפץ למען צדקו להגדיל תורה ולהאדיר תכליתה של חכמה, הוא כשרון המעשה אשר ברבות הימים והטלטולים נשמו ארחותיה ונתעותו דרכיה ונתיבותיה עקשו להם, והיה העקוב למישור בעיני העם, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל במעשיהם ולסקל המסלה מאבני נגף ולהרים מכשול מדרך עמו, ונחית עיר וקדיש מן שמיא כמה רברבין עיבדוהי, וכמה תקיפין תמהיא, מהרב הדומה למלאך ה' צבאות קדוש ה' מכובד, ומוכתר בכתרה של תורה שניתנה לו במתנה ונחליאל, וכתר שם טוב בקדושתו וטהרהו ופרישתו המכרזת עליו מסוף העולם ועד סופו, איש חי רב פעלים מקבצאל, הגאון חסידא קדישא רבינו הגדול מוהר"ר אליהו זללה"ה, הוא הגבר הקים עולה של תורה וכשרון המעשה אחר אשר עלתה עליהם חלודה, ואיסמתומי איסתתם דרכייהו, וירד לעפר ??? כבודם, חזר וייסדם על תלם ומעמדם, השיבם לכבודם הראשון בימי קדם קדמתה בימי חכמי התלמוד ז"ל, וכל מעשיו שקולים ונאחזים במקור הדין המתברר ע"פ סוגי' ההלכה, וכל מדותיו והנהגותיו ע"פ חז"ל בתלמוד ובאגדות לא סר מן הדרך הזה ימין ושמאל כל ימי היותו על פני האדמה עד שובו אל נוהו נאוה קודש כאחד מצבא מרום במרום, ועקב ענוה וקדושה ויראת ה' החופף עליו כל הימים נפשו ירעה לו אם שמעה אזנו ותבן לה שקוראים אותו חסיד, באמרו שגדר שם חסיד אינו אלא למי שמתחסד עם קונו ונכנס לפנים משוה"ד המוטל ע"פ חז"ל, אבל מי שאינו זז מכל המבואר בתלמוד ובד' חלקי ש"ע לא יאות לו שם חסיד אלא ישראל כשר והמתרשל בכל זה לא יצא י"ח ישראלי. כמה נאים הדברים יוצאין מפי עושיהם בשקידה רבה וזריזות נפלא להקים כל מעשה פרטי על הדרך היותר נכונה וקרובה אל נקודת האמת המתברר מפי חז"ל אשרי הדור שעלתה בימיו כך, אשרי עין ראתה כל אלה, איש אסף בחפניו כל חלקי התורה והחכמה המסורים לנו מחז"ל, לא הניח דבר אשר בכח אדם להשיגו אשר לא הגירהו בחרמו ושם בצקלונו קשורים על לוח לבו וערוכים על שפתיו כנתינתן מסיני והמה נ"ר לרגליו ואור לנתיבותיו על פיהם יצא ועל פיהם יבא בכל מעשה ומעשה פרטי אשר הוא עושה ובכל אשר יפנה תורה היא וצריך למוד.

והנה אנכי חמלתי על השמוש היקר הזה פן ברוב הימים הכל נשכח ויאבד מן העולם, ע"כ העירותי בצדק את לבבי לסדר כל פרטי מעשה מכל הגדולות אשר עשה רבינו הגדול ז"ל לעינינו ולכתבם על הספר למען יעמדו ימים רבים, ואיזו מהם אשר המה בכתובים מהרב החסיד המנוח מוהר"ר סעדי' ז"ל שנפטר בשם טוב בירושלים עיר הקדש תוב"ב אשר לא מש מתוך אהלו של רבינו זצ"ל שנים רבות ונשתלחו לידי מבט היושב בארץ מגורי אביו ואת כל אלה קראתי בשם ע"פ ענינים ספר מעשה רב ואשר העירותי עליהם מדעתי הצגתי את כלם בקצה כל יריעה ויריעה, אך לא באתי הנה למצות כל מדותיו של רבינו הגדול ז"ל אלא בדברים הנוגעים לדינא הן דברים שנחלקו בהם הפוסקים מכבר והכריע רבינו זצ"ל כאחד מהם הן דברים שלא נודע בהם מחלוקת כלל רק רבינו זצ"ל מעצמו נטה לדרך אחר ע"פ ראיותיו, גם תמצא פה דברים מעטים שהן דברים מבוארים להפוסקים בלי שום מחלוקת רק שרוב העולם מזלזלין בהם, גם איזה דברים שאינו נוגע כלל לדינא רק לחיבוב מצוה ומנהג ותיקין לא נמנעתי מלכתוב הנה אבל לא נזדקקתי פה לכתוב מאומה במילי דחסידותא מפני שהם דברים הנעשים בחשאי ובהצנע לכת ופן אשגה בה כחוט השערה ומצאני עון ח"ו וגם שאינן דברים השוין לכל נפש כמ"ש הרמב"ן ז"ל באגרתו שא"א לכל באי עולם להיות חסידים אפס גם בחלק הזה ידענו בכלל שלא סר ימין ושמאל מכל הנאמר בענינים אלו בתלמוד בבלי או ירושלמי או בחצוניות שמדברי תנאים ואמוראים וכל הכתוב במדות שנשתבחו בו גדולי התנאים ואמוראים אחריהם ימשוך גם הוא במדותיו, וכל המעלות שהתורה נקנית בהם והמדות שמנו חכמים לצדיקים כלם נתקיימו בו כי לא מלבו עשה גדולה או קטנה כ"א עפ"י חכמי התלמוד אשר נשתלשלה קבלתם עד משה מפי הגבורה, אבל כל הכתוב כאן הם דברים גלוים ומבוררים ע"פ עיון ההלכה לכל רואי השמש והן הן הדברים אשר ראו עינינו את רבינו זצ"ל עצמו מתנהג בהן זולת דברים מועטים כמו סדר הלמוד שבסעי' ס"א וכיוצא בזה הוא הדרך אשר הורה לעומדים לפניו ומתאבקים בעפר רגליו, אבל הוא עצמו נשגבה דרכו בענינים אלו, וכל מסתכל ומשגיח ברבינו ז"ל עמלו בתורה ושקידתו הנפלאה יומם וליל בלי התרשלות ורפיון כהרף עין ומתבונן איך הי' מסולק בדעותיו מכל עניני עולם עובר וחמודותיה ועסקיה וטרדותיה כאילו אינו בעולם רק עומד ומשמש במרום כאחד מצבא השמים, אל יתמה על החפץ איך זכה לקנינים אלו אשר עין לא ראתה ולא שמעתן אזן מעולם כ"א לחכמי התנאים ואמוראים אכן ישוב יתפלא איך זכינו אנחנו בדור יתום ואפל כזה לאיש אשר אלה לו וחכמת אלקים בקרבו וידעת כי מאת ה' היתה זאת למען יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. וראוי לכל שם דרך ומפלס ארחותיו לבור לו דרך ישרה ויותר בטוחה מכל מכשול ונזק וקרובה לרצון המצוה אותה לילך בעקבות רבינו זצ"ל בהנהגותיו אך, רבינו הגדול זצ"ל מעודו אחז צדיק דרכו שלא להעמיס על הסרי' למשמעתו לאמר זה הדרך לכו בה לא תאמינו ולא תשמאילו ולא הקפיד על העושים שלא בפניו היפך דעתו ע"פ המנהג כי באמת ראוי ראוי לישא פנים למנהג אם איננו בטעות אלא שהוקבע ע"פ דעת גדול ופשיטא במקום שיש משום מחלוקת כאשר מבוארים ענינים אלו בפוסקים ובפ"ז דמציעא (דף פ"ו) אר"ת ב"ח לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם ואכלו ס"ד אלא אימא נראה כמי שאכלו ושתו, ודקדק מהרש"א בח"א למה הקדים ממעשה משה המאוחר למעשה מלאכים המוקדם ותו שהרי אלי' שהי' במדבר ולא עלה למרום נמי לא אכל מ' יום ומאי רבותיי דמשה דמוכיח מיניה דמשום אל ישנה וכו' וי"ל ע"פ מה שנאמר בענין זה בשמות רבה פ' מ"ז ויהי שם עם ה' וגו' לחם לא אכל וכי אפשר לו לאדם להיות מ' יום בלא מאכל ובלא משתה ר"ת בשם ר"א ב"ר אבין בשם ר"מ אומר המשל אומר אזלת לקרתא הלך בנמוסה, למעלה שאין אכילה ושתי' עלה משה ונדמה להם, למטה שיש אכילה ושהיה ירדו מה"ש ואכלו ושתו שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו אר"י נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק עכ"ל ברבה, והא דלא מקשי הכא בש"ס גבי משה ולא אכל ס"ד כמו שהקשו גבי אברהם ואכלו ס"ד וכמו דפריך במדרש גבי משה וכי אפשר לו לאדם וכו' י"ל משום דהכא בש"ס לא שייכי גבי משה לא הקושיא ולא התירוץ נראה כמי שלא אכל ושתה כמו דמשני גבי מלאכים משום דבאמת מאמר המדרש תמוה מה זו תשובה אזלת לקרתא וכו' לענין הקושיא וכי אפשר לו לאדם וכו' אלא דהקושיא בעצמה צריך באור וכי זו בלבד עשה בן עמרם מה שא"א לו לאדם לעשות הלא קרע לנו את הים והוריד את המן וכל האותות והמופתים והמורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל ומילתא זוטרתי היא לגבי משה להיות מ' יום בלא מאכל ומשתה, וי"ל דהכי קא קשיא ליה כיון שהוא דבר שא"א להיות כ"א בדרך נס ושנוי הטבע וידוע דלא עביד הקב"ה ניסא על מגן כ"א בהכרח לאיזה הצלה או למופת גלוי, אבל כאן אין צורך לנס שהרי הי' יטל ליקח עמו מזון מ' יום או כלום חסר משולחן גבוה וע"ז השיב שגם בזה היה מרח לנס משום אזלת לקרתא הלך בנימוסי', ולפ"ז הכא בש"ס שהתחלת המאמר הוא לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה וכו' שוב לא היה יכול להקשות, ולא אכל ס"ד, שהרי א"א לו לאדם וכו' דודאי אפשר ואפשר גבי משה משום אל ישנה אדם מן המנהג, וגם התירוץ לא שייך גבי משה נראה כמי שלא אכל ושתה, דבשלמא מלאכים שירדו למטה בין בני אדם שאינם מבחינין אם אוכלין או נראין כאוכלין לא אכלו אלא נראין, אבל משה שהיה בין מלאכי השרת המכירים אם לא אכל ממש או נראה כמי שלא אכל לא היה יכול לצאת יד מנהגם אלא אס לא יאכל ממש, אבל צריך להבין לענין מאי אסיק במדרש הא דר"י נראין כאוכלין לגבי הא דאזלת לקרתא וכו' דאם אכלו ממש פשיטא דמוכח הא דאזלת לקרתא וכו' ונראה משום דבתוס' ד"ה נראין כתבו דבסדר אליהו רבא פליגא אדש"ס, וס"ל אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם, וא"כ לא מוכח מידי דאל ישנה אדם וכו' דאיכא למימר דרשאי לשנות מן המנהג והמלאכים משום כבודו של אברהם הוא שאכלו, אלא דלפ"ז תקשי גבי משה לפי מה שנאמר ברבה שם פ' כ"ח ומשה עלה באותה שעה בקשו מה"ש <=מלאכי השרת> לפגוע במשה עשה הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שיריהם אצלו ואכלתם בתוך ביתו וכו' וא"כ קשה כיון שא"א לו להיות בלא אכילה מ' יום מה היה צורך לנס, ואי משום אזלת לקרתא וכו' איה כבודו שלא אכלו כלם עמו כמו שאכלו בהיותם בביתו, וצריך לומר דהש"ס והמדרש שהוכיחו ממשה דמשום אל ישנה אדם מן המנהג לא אכל לא ס"ל כלל הך טעמא דמשום כבודו של אברהם אכלו המלאכים, אלא משום אל ישנה אדם מן המנהג ובנראין כאוכלין לחוד סגי כמו דאסיק בש"ס ובמדרש, ומוכח שפיר ממשה שלא אכל מ' יום משום דאזלת לקרתא וכו' ולסלק הקושיא שהיה להם למה"ש לאכול עמו משוס כבודו מש"ה אסיק אר"י נראין כאוכלין וכו' ולא אכלו ממש כדעת סדר אליהו רבא משום כבודו, ומסולק מה שדקדק מהרש"א שהיה לו להקדים מעשה מלאכים המוקדם למעשה משה, משום דבמעשה מלאכים איכא למימר דאכלו ממש כדעת סא"ר, ומשום כבודו של אברהם, ולא משום אל ישנה אדם וכו' אלא מדלא אכל משה משום אל ישנה וכו' ולא אכלו הם עמו משום כבודו, מוכח דגם גבי אברהם הטעם משום אל ישנה ונראין כאוכלין לחוד סגי ולא אכלו ממש משום כבודו דאברהם, ומש"ה הוצרך להקדים מעשה דמשה המאוחר דמיני' משתמע הטעם דמעשה מלאכים היה גם כן משום אל ישנה וכו', ומתורץ ג"כ קושית מהרש"א שם מאלי' דאלי' שהיה במדבר ושאל את נפשו למות ודאי היה צורך לנס להיות בלא אכילה להצלת נפשו, אבל במשה ודאי קשה וכי אפשר וכו', כמו שנתבאר לעיל אלא משום אל ישנה וכו', ולא הקפיד אלא העושים בפניו היפך דעתו והיא מדת חכמים הראשונים, כענין שאמרו (פסחים דף ק') הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, ובירושלמי (פ"ה דביצה הל' ב') מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתנו, או אפי' שלא בפניו בדברים מועטים מכל הכתוב כאן בספר שיש בהם לתא דאיסורא שבמקום שיש ח"ה אין חולקים כבוד למנהג ואין נושאין פנים להרגל, וכמו שאמרו (ר"ה דף ט"ו) במקום איסורא כי נהגו שבקינן להו בתמי' וישים פניו כצור וכחלמיש להתגבר בדעתו כעד המתלוצצים בעם, והוא בכלל ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת שמבואר בטוש"ע סי' א' בבאור מאמר בן תימא הוי עז כנמר וגבור כארי ופי' הב"י שאע"פ שמציה להעיז מצח כנגד המלעיגים, אינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא יבוש מהם אע"פ שילעיגו עליו אבל להתקוטט ולהחזיק המחלוקת ח"ו, כ"א יהיה מהנעלבין ואינן משיבין, ובשבת (דף פ"ח) הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושים מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, והא דמדמה מי שכלול חמודות אלו לצאת השמש בגבורתו פי' אבא מרי הרב הג' ז"ל [הוא הרב הגאון החריף בדורו וחכם הכולל מו"ה תנחום זצ"ל בהגאון אבד"ק הוראדנא] ע"פ מה שאמרו (סנהדרין דף ק"י ונדרים דף ל"ט) מ"ד שמש ירח עמד זבולה לאור חציך יהלכו, מלמד שעלו השמש וירח לזבול וא"ל רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא וא"ל לא נצא עד שזרק ההם חצים וכו', והאידנא לא נפקי עד דמחי להו, וע"ש ברש"י, ואע"פ שהתלוכות השמש וירח מימי קרח ועד האידנא אינו אלא ע"י יסורים מזריקת חצים וכו' ומכות מרדות דמחו להו עכ"ז ששים ושמחים לעשות רצון קונם, וכמ"ש דוד על מהלך השמש והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח, מש"ה מדמי העושים מאהבה ושמחים ביסורים לצאת השמש בגבורתו שדמה להם ממש בשמחת היסורים, ע"כ דברי אבא מארי זצ"ל.

ומה שמדמה אותם לתגבורת השמש, נראה מפני שגם הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן וכו' מפני כבישת יצרם וכעסם הם נקראים בכל מקום גבורי כח, וכמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר, וארך אפים ומושל ברוחו הן הן הנעלבים וכו' ושומעים חרפתם, וביומא (דף ס"ט) זהו גבורת גבורתו שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים ומפני זה משוה אותם לגבורת השמש, ובענין זה אני מפרש מה שנאמר ככתוב גבי מרגלים (במדבר יד) ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ שהמפרשים נדחקו מאד בבאורו וע"פ אגדה דיומא הנ"ל יפורש כשמלה שאמרו שם, אתא דניאל אמר רשעים משתעבדין בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור, אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורותיו שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים, מבואר שגבורתו של הקב"ה נודעת לנו בשתי בחינות, האחת שבעזוז כחו נוקם ונוטר לאויביו ומשלם להם כמעשיהם, כמ"ש ברבה ריש סדר קודשים אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעלמו בשעה שעושה מידת הדין ברשעים ואית ליה קריין סגין וכו', והשנית יותר גדולה ונקראת גבורת גבורותיו כשכובש כעסו ומאריך אפו לרשעים, והנה כשחטאו ישראל במרגלים ויצא הקצף מלפני ה' ואמר אכנו בדבר ואורישנו וגו' התחיל משה מפייסו הרי אתה חושב להראות לבאי עולם כחך הגדול וידך החזקה כי אל נקמות ה' לשלם גמול לאויביו ושמעו מצרים כי העלית וגו' ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה וגו' כלומר שלא שמעו אלא שאתה בקרבם וכאב את בן תרצה אותם ואת אשר חטאו נגדך לא שמעו והמתה את העם הזה אחד וגו', ותחת אשר תחשוב להודיע בעולם את גבורתך בבחינת אל נקמות יחפאו הם דברים אשר לא כן למעט כח יכלתך ויאמרו בהיפך דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד וגו' כלומר שמעתה שא"א להודיע להם בגבורתך בדרך נקמה מפני ח"ה במעוט יכולתך יותר ראוי להודיע בעולם שאתה משתמש במדת טובך שהוא הגדלת כח וגבורת גבורתו בערך בחינת גבורתו בדרך נקמה והשיב לו השי"ת סלחתי כדברך ופרשו רז"ל (ברכות דף ל"ב) כדבריך עתידין לומר כן מבלתי יכולת ה' וגו' ואולם לא מחשבותי מחשבותיך שאתה חושב להשתמש במדת טובי לבד ולהביאם כולם אל הארץ אשר נשבעתי, וא"כ העם שאין מכירין את גבורתי אלא בבחינת נקמה וראו את מעלם אשר מעלו בי יאמרו מבלתי יכולת ה' לנקום נקמתו מהם ויחולל כבודי ביניהם, ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ שאני אשתמש בכח גבורתי בשתי הבחינות כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו' אקח נקמתי מהם ועבדי כלב עקב וגו' והביאותיו אל הארץ וגו', ובזה אודיע לכל יושבי הארץ את כבודי וגבורתי.

ועל הדרך הזה ראוי לאחוז כל קורא בספר הזה ורוצה להחזיק בהנהגות אלו, וכלל גדול אמרו לעולם יהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, ואל יפרוש עצמו מן הצבור בין בדברים של שבח בין בדברים של צער (תענית דף י"א), וכן מצינו בירמיה והוא אסור באזיקים בתוך כל גלות ירושלים (ירמיה מ'), ונאמר במדרש ובפסיקתא שהיה גולה מעצמו עמהן רואה כת שלולין בקולרין היה מכניס צוארו ביניהם וכו' ובזה מבואר אצלי מה שנאמר גבי יוסף (בראשית ל"ט) ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסהר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה, אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח שהקושי שיש בכתובים הללו אומר דרשוני ועיין בתרגום, ונאמר שהכתוב מספר מהנהגתו של יוסף עם הבריות בשובה ונחת ועניתנותו הגדולה, שאחר שעשאו שר בית הסהר רב ושליט על כל האסורים מבלי ספק שנעשה חפשי מעבודת המלך שהיה מוטל על כל האסורים כמ"ש גבי שמשון ויהי טוחן בבית האסירים כי אם מה שהוטל עליו מעבודת השולטנות, ואף אם לא היה נפטר מחק המלכות אין ספק שהאסירים שבבית הסהר בכל אות נפשם היו עושים תחתיו העבודה שהיתה מוטלת עליו, בכל זה יוסף לא היה פורש עצמו מהם בשום פנים והשתתף עמהם בעבודתן וכל עבודה ועבודה אשר הם עושים שם הוא היה עושה כמותם, ואע"פ שהשליטו שר בית הסהר ממשל רב ונתן בידו כל האסירים אשר בבית הסהר מפני ענותנותו ועבודתו עם כל האסירים אין שר בית הסהר ראה, רצונו שלא היה רואה ביוסף מראה א"ע שיש מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה וגו' שהן הסבות הראשונות המביאים אותו לממשלה בבית פוטיפר ובבית הסהר אלא היה מראה עצמו כאילו הוא שבוי ככל האסירים ושר בית הסהר לא ראה בו שום סימן ממשלה מאשר נתן בידו והמשרה שעל שכמו.

ועתה הנה ערוך לפניכם הני מילי מעליותא דהוה עביד האי חסידא קדישא זצ"ל, והי' מסלול ודרך לכל מפלס מעגלותיו ונוצר אורחותיו ודרך הקדש יקרא לה בל יעברנה הולך חשכים ואין נוגה לו כ"א אשר על דרכיהם נגה אור וחפצים ונוהים לדבקה בתרומת מדותיו של רבינו הקדוש זצ"ל שהן תרומות מתרומות מדותיהם של חכמי התנאים ואמוראים הקדושים זצ"ל וללכת בדרכיו לעשות ככל הכתוב בספר, ואנחו כי מידינו היתה זאת לכם, להניח ברכה אל בתיכם, תהיה לנו צדקה וזכות במעשיכם, כי תשמרו לעשות את כל המצוה לפני ה' אלהינו כאשר צונו לשים חלקנו בכלל מזכי הרבים, להניח לנו מהמון התלאות המוצאות ולהסיר מעלינו הטרדות הסובבות והדאגות המבלבלות העשתונות ואת הצפוני הצפון במפתחי הלב ירחיק מעל גבולנו, ויטה לבבנו אליו ליראה אותו ולשמור את מצותיו כל הימים, ולא ימוש ספר התורה הזה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם ושמרו דרך ה' ויברכו שם כבודו לעולם וברוך ה' לעולם אמן ואמן.