"העיזו" אתם בני בנימין התאספו מקרב ירושלים, כי בני בנימין לא היו מבני העיר ורצו לחסות שם בירושלים, אומר כי יתרחקו משם, וגם "בתקוע" שהוא בחלק אשר, "תקעו שופר. ועל בית הכרם" שם מקום "שאו משאת" נס ודגל לסימן שיברחו, כי "הרעה" כבר "נשקפה מצפון" שהכל רואים אותה כי באה ומתקרבת:
ביאור המילות
"העיזו". למקום עז ובטוח:
"בית הכרם". שם מקום בגבול יהודה (נחמיה ג' י"ד) וכן נדה (דף י"ט) מבקעת בית כרם:
"הנוה", אני "דמיתי" והמשלתי את "בת ציון" כאילו היתה "נוה" מצד מקומה, נות רועים וצאן, ומצד יושביה דמיתיה כאשה "מעונגה", ומבאר ב' הדמיונות האלה.
ביאור המילות
"הנוה". בא תמיד על נאות צאן, מן הנוה מאחרי הצאן (ש"ב ז' ח') נות רועים מרביצים צאן (לקמן ל"ג י"ב) ובא פה ע"מ נקבה. וי"ל שהוא תואר השוכנת בנוה, והנה ירושלים היתה נחלקת לשתים, חלק א' הרים שפלים ועמק וזה קורא נוה, וחלק ב' הר המוריה ומצודת ציון שם ישבו השרים והעשירים וזה קורא מעונגה, וכל זה לכדו האויבים אח"כ כמ"ש (לקמן כ"א י"ג) יושבת העמק צור המישור:
"דמיתי". מענין דמיון, ובא עומד במקום יוצא. ויל"פ שכן תאמר בת ציון אני דמיתי כנוה, ר"ל חשבתי כן, והוא עומד:
"אליה", נגד הדמיון שדמה אותה כנות רועים, כי כן "אליה יבואו גוים ועדריהם, ותקעו אהליהם סביבה", וכל אחד "רועה את אשר אצלו", כי כן רעו תחלה והחריבו סביבות ירושלים, ואחרי כלו לרעות ורצו לבא אל ירושלים עצמה, אז דמה את יושביה למעונגה כי המעונגה תתחבא בביתה בצהרים מפני החמה, (כמ"ש איכה תרביץ בצהרים) ותישן אז שינת הצהרים, וכן בלילה תשכב על מטתה, ועתות האלה שמרו האויבים לכבשה, תחלה אמרו זה לזה.
ביאור המילות
"את ידו". את מקומו, כמו ויד תהיה לך (דברים כ"ג), על יד היאור (שמות ב' ה'):
"קדשו עליה מלחמה" על ירושלים עצמה, "קומו ונעלה בצהרים" כי המעונגה הזאת ישנה עתה שינת הצהרים ולא תצא מביתה מפני החמה ונוח לעלות שם באין מוחה, אבל בתוך כך עבר זמן הצהרים, אמרו זה לזה "אוי לנו כי פנה יום", ועתה תצא המעונגה לחוץ, יען "כי ינטו צללי ערב" ויש לה צל לחסות תחתיו, ולא נוכל לעלות עתה, לכן.
ביאור המילות
"קדשו" הזמנת המלחמה, כמו קדשו עליה גוים (לקמן נ"א):
"קומו ונעלה בלילה כי" אז תישן המעונגה על מטתה. והנמלץ שאנשי ירושלים לא עמדו נגד האויב והתחבאו בבתיהם בעתים האלה שבא האויב כאילו היו מעונגים ורכים מצאת מבתיהם:
"כי כה אמר ה' כרתו עצה", ר"ל הגם כי באה מצות התורה שבעת ילחמו על עיר לא ישחיתו כל עץ מאכל לשפוך בו סוללה, למען לא ישחיתו את הישוב, כמ"ש כי ממנו תאכל, לא כן פה אמר ה' בהפך שיכרתו כל עץ הנמצא בה "ולשפוך בו סוללה על ירושלים" כי הפקידה הזאת אינה על אנשיה לבד כי אם על העיר בכללה, כי "היא העיר הפקד כולה" הפקידה היא על כל העיר שתוחרב לגמרי, יען כי "עושק בקרבה", כמ"ש כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים:
ביאור המילות
"עצה". שם המין והקיבוץ, כמו והדגה אשר ביאור ר"ל כלל העצים:
"סוללה". ת"י מלייתא, שופכים תל עפר סביב לחומה להלחם משם, כמו ויצבר עפר וילכדה (חבקוק א'):
"הפקד". זכירת העון ר"ל העיר עצמה מזכרת העונות שנעשו בה,
"כהקיר", הרעה הבאה על ירושלים אינה חיצוניית רק היא הרעה שעשתה לה בעצמה ע"י מעשיה הרעים, וממשיל כמו "שהבאר" של מים חיים "תקיר מקור מימיה", לא מים הנשפכים בה ממקום אחר רק הבאים ממקורה, "כן הקרה רעתה", הרעה והצרה שבא עליה הקרה ממקורה, כי ממנה נולדה הרעה ושם נהייתה, "כי" על ידי "שחמס ושוד ישמע בה על פני תמיד", שאנכי בה שוכן בשכינתי ובכ"ז ישמע בה תמיד חמס ושוד, עי"כ "(הקרה) חלי ומכה", החמס והשוד הקרו את החלי והמכה, כענין שאמרו לא הערוד ממית אלא החטא ממית, (ומלת הקרה נמשך לשתים), לכן אני אומר לך.
ביאור המילות
"כהקיר". מענין מקור מים, ומלת הקרה נמשך לשנים:
"ביר" מן באר לא מן בור, כי בור זכר ובאר וביר נקבה, והבאר לו מקור מים לא כן הבור (כנ"ל ב' י"ג):
"הוסרי ירושלם" קבלי מוסר, "פן תקע נפשי" ותתרחק שכינתי "ממך", אחר שחמס ושוד ישמע בה על פני, ועי"כ "אשימך שממה", ותהיה השממה גדולה כ"כ עד שתדמה "כארץ לא נושבה" מעולם:
ביאור המילות
"תקע נפשי ממך". שרשו יקע, ובא על הסרת הדבר ממקום דבוקו, ותקע כף ירך יעקב, והומלץ פה על הסרת דבקת הנפש לאהבה אל השנאה, כמו ותקע נפשי מעליה (יחזקאל כ"ג):
"כה", תחלה "יעוללו את שארית ישראל" כמו שמעוללים את "הגפן" שהגפן אחר שבצרו אותו מחפשים אחר העוללות ולוקטים אותו, כן אחר שלא ישאר בה רק שארית מעט ישוב נבוכדנצר להגלות גם העוללות הנשארים, ואח"כ "השב ידך כבוצר על סלסלות", תשב ידך על הענבים הנתונים בסלים שכבר נבצרו ותדמה עליהם כבוצר אותם שנית, ור"ל אחר שיהיו כולם בגולה, ישיב ידו על הגולים להגלותם שנית, כי כן היו בצאתם למצרים אחר החורבן שהשיגה יד האויב אותם שנית להרגם ולהגלותם:
ביאור המילות
"עולל יעוללו, כבוצר". הבוצר הוא בתחלה, והמעולל הוא אחר הבצירה שלוקט העוללות:
"וסלסלות" מענין סל ור"ל סלים הרבה קטנים (לכן בא בכפל פ' ולמ"ד הפעל) ובמשקל נקבה, ר"ל אחר שיהיו העוללות בסלים ישיב ידו עליהם כבוצר בתחלה:
"על מי, אבל על מי אדברה", או על מי "אעידה", אשר "ישמעו" בין אם אדבר כדרך מוכיח ומורה דעת, או אם אעידה כדרך המתרה ומעיד בעונשים באזהרות, הכי ישמעו? הלא,
א) "אזנם ערלה" וסתומה "עד שלא יוכלו להקשיב", שטחו אזניהם משמוע,
ב) "הנה דבר ה' היה להם לחרפה", עת ידבר להם הנביא ההתראה בדבר ה', יחשבו שהוא מחרף אותם, כי בהתרות בהם על העונות והם יודעים שחטאו באלה, יחשבו שבא לחרף אותם, הגם שהוא רק דובר בשם ה', ושע"כ "לא יחפצו בו":
ביאור המילות
"אדברה ואעידה", הדבור יהיה מצד הערת השכל, וההעדאה (הוא לשון התראה כמו רד העד בעם) יתרה בפחד העונשים וכן ואדברה באזניהם ואעידה בם את השמים (דברים ל"א) ועי' תהלות (נ' ז'):
"ואת" הנה הם חושבים דבר ה' לחרפה, ואנכי "נלאיתי הכיל את חמת ה' אשר מלאתי", אנכי מוכרח לדבר כי מלאתי חמת ה' התוכחה והעונשים אשר יעד עליהם, ומה אעשה, על מי אדברה? משיב לו ה', "שפוך" את החמה הזאת "על עולל בחוץ" גם "על הבחורים" הגדולים, "וגם איש עם אשה" אבי העולל והבחורים ואמותם "ילכדו", וגם "זקן עם מלא ימים" שהוא אבי אביהם ואבי אבי אביהם, ר"ל שיהרגו המשפחה כולה:
ביאור המילות
"שפוך". ציוי, ה' משיב לו, שפוך את החמה על עולל יחיד, וגם על סוד וקבוץ בחורים רבים:
"מלא ימים". הוא יותר מן זקן, שנמלאו ימיו למות כמ"ש וזקן אשר לא ימלא את ימיו (ישעיה ס"ה):
"ונסבו", לא יהיה כמו בעת אחר שאם א' מן המשפחה נשבה בשבי ב"ד מעמידים גבאי על שכר הבתים ואת השדות יתנו לקרובים לאכול פירותיהם (ח"מ סי' רפ"ה) כי "בתיהם יסבו לאחרים" וגם "השדות", ואף "הנשים" ג"כ לא תעגנה על בעליהם, "כי אטה את ידי על יושבי הארץ" וכולם יפלו בפעם אחת עד שלא ימצא להם יורש עצר:
"וירפאו", ותחת שהם היו צריכים לרפאות המחלה האנושה הזאת, ותחת שרפואת המחלה הזאת קשה ולא בדברים בעלמא תרפא, הם רוצים לרפאות בדבר קל, במה שאומרים להם שהכל שלום ושהגוף בריא אולם, הגם שאין שלום בעצמות הגויה הזאת הנשברת, ואם היה עכ"פ תקוה, כי.
ביאור המילות
"על נקלה". ברפואה קלה, ויל"פ מלת על מענין רפואה כמו רפואת תעלה:
"הובישו", שהם עצמם יבושו על "כי תועבה עשו", ויתנו מעצמם לב לשוב, אבל "גם בוש לא יבושו" מעצמם, וגם "הכלים" אם מכלימים אותם אחרים "לא ידעו" שהיא כלימה, "לכן יפלו בנופלים", ר"ל כי שני אנשים ההולכים ואחד החליק ונפל הלא יזהר השני ע"י בל ילך שם שלא יפול גם הוא, אבל אם השני עור אז יפול ע"י הנופל שגם אם תוסר הסבה שע"י החליק הראשון, יפול ע"י גוף הנופל שיכשל בו בלכתו, כן אחרי שאין שומעים מוסר ולא יזהרו ע"י הנופלים לשוב מדרך החלק הזה, הנה "יפלו ע"י הנופלים", כי "בעת פקדתם יכשלו" בם בגויות הנופלים, ר"ל שהנביאים יענשו על ידי שהעם נפלו על ידם:
ביאור המילות
"הובישו". הפעיל עומד ובא על רוב הבושה, ר"ל היה ראוי שירבה בשתם והם גם בושה קטנה לא יבושו. וכבר בארנו (למעלה ג' כ"ה) ההבדל בין בושה וכלימה הבושה בא מעצמו, והכלימה היא מאחרים, עז"א גם הכלים, אם מכלימים אותם, לא ידעו:
"כה אמר ה'", מצייר אותם כמי שתעה מני דרך והולך בצדי הדרך ומחפש את הדרך, ואומרים לו מה תחפש הלא עת תעמוד על הדרך תראהו? למה נטית אל הצד? ואם לא תוכל להכירו בעצמך שאל לעוברי דרך ויגידו לך? כן ישראל בתעותם מדרך ה' הם מבקשים דרך האושר, בודים לעצמם מצות חדשות לא צוה ה', כמ"ש ויעש החג בחדש השמיני בחדש אשר בדה מלבו, כמבקשים דרך ה', אומר להם מה תבקשו הדרך הלא זה בא יען שנטיתם מדרך אבותיכם דרך הסלולה, אבל "עמדו על דרכים" ואז "תראו" את הדרך ותכירו אותו, ר"ל קחו את ספר התורה שם תראו דרך ה' אשר דרכו בו אבותיכם, ואם לא תשכילו להכיר את הדרך, ותורת ה' לא ידעתם, "שאלו לנתיבות עולם", שאלו נביאיכם שאלו פי חכמיכם "איזה דרך הטוב ולכו בה", כי הוא הדרך אשר בו "תמצאו מרגוע לנפשכם" הרוחנית, אבל "ויאמרו לא נלך" מה שהם מבקשים דרך חדש, לא בא מסבת הטעות וחסרון ידיעה רק מסבה שאין רוצים ללכת בדרך ה' בדרך התורה והיראה:
ביאור המילות
"דרכים, נתיבות". דרך הוא דרך הרבים, ונתיבות הם של יחידים, דרך הרבים כבושה לכל, עז"א וראו, והנתיבות אין ידועים לכל אמר ישאלו ר"ל עקרי התורה ושרשיה יודעים הכל ופרטיה ענפיה ישאלו למורים. ואמר עמדו וראו על ידיעת השכל, ועכ"פ ושאלו עפ"י הקבלה:
"והקימותי" הנה אחר שראה ה' כי אינכם רוצים לשוב ע"י הערת השכל, רוצה להשיב אתכם בחזקה ע"י פחד העונשים, "והקים עליכם צפים" (כענין צופה נתתיך לבית ישראל) המביטים על החומות אם האויב בא לעיר, והם השמיעו קולם לאמר "הקשיבו לקול שופר", כי האויב מריע למלחמה, וגורו לכם מפני חרב מפני פחד העונש, וגם זאת לא הועיל "כי אמרו לא נקשיב":
ביאור המילות
"והקימתי צופים" הוא הנבואה:
"צופים". בעת המלחמה לראות אם בא האויב ולתקוע בשופר (כמ"ש ביחזקאל ל"ג):
"לכן שמעו הגוים" אשר מנה ה' אתכם ליסר את ישראל, "ודעי עדה" דעו את ההתראה שהתריתי בם, "את אשר בם" את אשר העידותי בם, ודעו כי לא לקיתי אותם בחנם רק התריתי בם תחלה וגם
ביאור המילות
"ודעי עדה". ההתראה, כמו והיתה בכם לעדה, מלת עדה נמשך לשתים את אשר (העידותי) בם, והעדים הם הצופים הנז', או מוסב עמ"ש שמעי הארץ. כי העיד בם את השמים ואת הארץ. והארץ היא עדה בם, ויהיה עדה כדמות פעל לנקבה, את אשר (עדה) בם, ומפרש מי תעיד שמעי הארץ:
"שמעי הארץ" את דברי אלה, "כי הרעה אשר הנה אנכי מביא אל העם הזה הוא פרי מחשבתם" היא בסבת התפקרותם שחשבו מחשבת מינות, "כי על דברי לא הקשיבו ותורתי" אחר שלא הקשיבו לדברי שהם דברי הנביאים וגם לא הקשיבו לתורתי שהם דברי התורה, ומלבד שלא הקשיבו עוד "וימאסו בה" בלב, ששנאו דברי התורה:
ביאור המילות
"על דברי". מלת על ישמש כטעם בעבור שדברי לא הקשיבו, כמו על אשר עזבו את ברית ה' (דברים כ"ט), או בא במקום אל, ור"ל אל דברי ואל תורתי:
"למה", וא"כ אחר כי מאסתם את דברי התורה והמצוה "למה תביאו לבונה משבא", להקריב לפני לבונה בענין שמקטירים שם בשבא, והבאתם "קנה הטוב מארץ מרחק", להקריב דברים שמקריבים שם לע"א, למה לי מצות חדשים לא בקשתי אותם מידכם, אחר אשר גם "עלותיכם" הם "לא לרצון", וזה הנמשל של עמדו על דרכים שנדמו כאילו אבדו דרך ובקשו דרכים חדשים ומצות חדשות אשר בדו מלבם, וזה מפני האפקורסים שרצו לפרוק עול ולהמציא להם מצות חדשות כחקות הגוים:
ביאור המילות
"לא לרצון, לא ערבו". העולה בא לרצות על מחשבה רעה, ועל עשה ועל לאו הניתק לעשה, אמר עולותיכם לא לרצון, והזבחים אינם לרצות, אמר לא ערבו לי:
"קשת וכידון יחזיקו", שני מיני כלי זיין ומטבעו יהיה "אכזרי", וגם מפיל פחד בקול כי "קולם כים יהמה", ויהיו "רוכבי סוסים" שהם מסוכנים יותר, "ערוך" שיעורו "ירכבו על סוס אשר ערוך כאיש למלחמה", שהסוסים יהיו מלומדי מלחמה כמו אנשים, ולא יבא במקרה רק "עליך בת ציון" עקר ביאתו יהיה בשבילך:
ביאור המילות
"ערוך כאיש". מוסב על הסוסים, כאילו הסוסים יבינו תכסיסי מלחמה כאנשים:
"שמענו". תיכף בעת "שמענו שמעו רפו ידינו" ולא עשינו שום דבר מחמת יאוש, ואח"כ "צרה החזקתנו" בעת המצור, ואח"כ "חיל כיולדה" בעת נבקעה העיר, שזה ידמה כיולדה שנבקעה רחמה להוציא העצמים אשר בתוכה, כי אז ברחו המלך וכל אנשי המלחמה לילה, אבל איעצכם.
"אל תצאו השדה", וגם בעיר "בדרך אל תלכו" רק תתחבאו שם בנקיקים וחורים, ומבאר "אל תצאו השדה, כי חרב לאויב" וישיגכם שם, "ובדרך אל תלכו" גם בעיר כי "מגור מסביב", כי הפחד והמגור כבר הוא מסביב לדירתכם, כי מוכן לבקוע העיר רק.
ביאור המילות
"מגור. גור". מנע"ו בא על הפחד ועל האסיפה, וגרה מנל"ה בא על התגרות מלחמה, והבא על הפחד אינו מציין היראה רק מה שמתכנס אל עצמו בסבת היראה להסתתר, ואמרו חז"ל לא תגורו מפני איש, אל תכניסו דבריכם מפני איש, וכן גור הבא על האסיפה גדרו שמתאסף סביב אויבו עד שהוא מקיף אותו סביב, וזה מגור מסביב:
"בת עמי חגרי שק" כל אחד יחגור שק להתאבל, ולא שיתאבלו כולם בכנופיא רק, "אבל יחיד עשי לך" כ"א יתאבל ביחידות בביתו, ויעשה "מספד תמרורים" כי "פתאום" ברגע זו "יבא השודד":
"בחון", יצייר במליצתו את הדור ההוא ככסף סיגים, כמליצת יחזקאל (סי' כ"ב) היו לי בית ישראל לסיג כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור סיגים כסף היו, כאילו היו בהם כמה מיני רשעים וכתות הרבה כ"א נבדל מחברו ובלתי משתתף ברשע של חברו רק ירשיע בפנים אחרים, זה נואף וזה רוצח וזה עובד ע"א וכדומה, וכ"א מן הכתות יוציא דבה על רשעת חברו ונחשב בעיניו שהוא כסף טהור, ובאמת גם הוא סיג רק מין אחר, ואת הנביא יצייר כבוחן את הכסף סיגים הזה להסיר ממנו הסיגים ע"י תוכחותיו, וז"ש "נתתיך" שתהיה "בחון מבצר בעמי, ותדע לבחון" את דרכם, ואז תראה כי.
ביאור המילות
"בחון, מבצר". שם בחון בא על בחינה ונסיון, ועל מבצר או חוזק, כמו עופל ובחן (ישעיה ל"ב), מבצר מנוסה ונבחן שלא יוכל לכבשו ובא פה במליצה תאומית, נתתיך בחון מבצר, ר"ל מבצר בחון ומנוסה בתקפו, וגם מאתך יצא בחינה אל העם ובחנת את דרכם:
"כולם סרי סוררים", כולם מתדמים כי הם סרים מדרך הסוררים ומתרחקים מהם, והם "הולכי רכיל" אחד על חברו כ"א מלשין על רשעת חברו, אבל באמת הם "נחשת וברזל", ר"ל ששתי הכתות אינם כסף, רק שני מיני סיגים כמו נחושת וברזל שכ"א מין סיג מיוחד, ובכ"ז שניהם משתתפים במה "שכולם משחיתים המה" שהנחשת משחית כמו הברזל, כן כל כת הגם שנבדלת מרשעת חברתה מ"מ היא רעה כמוה, וזאת תדע אם תתנם בכור ומצרף, כי אז תראה כי.
ביאור המילות
"סרי סוררים". ר"ל סוררים היותר גדולים כפירוש המפרש, ולפירושי ר"ל שעושים א"ע כאילו הם סרים מדרכי הסוררים כי הם הולכי רכיל זה על זה, אבל באמת כולם משחיתים המה, כמ"ש בפי':
"נחר מפוח מאש" שמרוב תבערת האש נחר המפוח ונחרך, וגם כבר תם העופרת שהוא סיג הרגיל להמצא בהכסף, ואם כן היה ראוי שיצא לצורף כסף נקי, ובכ"ז "לשוא צרף צרוף" כי "רעים לא נתקו", א"א לנתק ולהסיר הסיגים הרעים כי כולו סיג, ולכן.
ביאור המילות
"צרף". מה שמתיכין הכסף להסיר ממנו הסיגים, כמו ואצרף כבר סיגיך:
