מלבי"ם על ירמיהו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ירמיהו · ה · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שוטטו", דברי השם, אומר אל תתמהו כי הבאתי על ירושלים הרעה הזאת, כי הנה "שוטטו בחוצות ירושלים", החוץ הוא אצל הבתים והרחוב הוא מקום השוק שבו יתאספו כל העם, ובזה מוסיף כי לא לבד בחוצות כי גם "בקשו ברחובותיה" מקמות האסיפה, "אם תמצאו איש אם יש עשה משפט", ר"ל שהחוצות והרחובות שהם מלאים אנשים תמיד, בעת "שיש שם" מי "שעושה משפט או מבקש אמונה" ראו נא "אם תמצאו" אז אף "איש" אחד בחוץ או ברחוב? כי אם יראו שיוצא אחד מן השופטים לעשות משפט או אחד מן הנביאים המבקש אמונה אז יסתתרו כולם בבתיהם, ולא נמצא איש. ושיעור הכתוב אם תמצאו איש בעת שיש עושה משפט אז אסלח לה:


ביאור המילות

"בחוצות, ברחובותיה". החוץ הוא אחורי הבתים, ורחוב הוא מקום השוק רחב ששם הרבים מתאספים, כמ"ש ישעיה (ט"ו ג'):

"וראו ודעו". הסדר תמיד ודעו וראו שהראיה מוסיף על הידיעה (ש"א י"ב י"ז, י"ד מ', כ"ד י"א, כ"ה י"ז. ש"ב כ"ד י"ג, מ"א כ' ז' וכ"ב, מ"ב ה' ז'. ירמיה ב' י"ט) ופה הכונה בהפך ראו ועכ"פ ודעו עפ"י הודעת אחרים. ומוסיף ובקשו, ובשמואל א' (כ"ג) ודעו וראו את מקומו וכו' וראו ודעו מכל המחבאים, שתחלה צוה שלא די הודעת אחרים רק יראו בעיניהם, ואז מן הראיה ידעו עפ"י השכל מכל המחבאים וכו':

"משפט, אמונה". משפט בין אדם לחברו. ואמונה בין אדם למקום, בכ"מ, כמ"ש בישעיה (א' כ"א):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואם חי ה' יאמרו", והגם שתשמעו לפעמים שבדברי ריבות שבין אדם לחבירו מטילים עליהם שבועה והם נשבעים אז בה', שאז ידמה לך שיש ביניהם משפט וגם אמונה, כי מה שנשבעים להכחיש שכנגדם היא כמשפט התורה, "שבועת ה' תהיה בין שניהם", והשבועה עצמה בשם ה' יעיד שמאמינים בה' ונשבעים בשמו הגדול, מזה אל תקח ראיה, כי זה האות להפך כי "לכן לשקר ישבעו", וזה האות שאין משפט כי יעשוק חברו על ידי שבועת שקר, ואין אמונה אחר שיבטא בשפתים שאמתת הדבר שהוא מקיים הוא אמת כמציאות ה' ובהיות הדבר שקר הוא העד שמכחיש מציאות ה':


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'", אלה דברי הנביא, (ומפה עד פסוק ז' הוא מאמר מוסגר) הנביא השיב אל ה', הלא מה שאתה מעניש אותם ושולח אותי אליהם עיקר תכליתך הוא שישובו בתשובה. ועיקר הקוטב היא האמונה שאם אין מאמינים שאתה המעניש ואתה השולח העונש והשליחות הוא בחנם, וז"ש "עיניך הלא הם רק לאמונה" רק היא התכלית שאליה תשקפנה עיניך. וא"כ ראוי שתבחר באמצעיים להשיג התכלית הזה, כי העונש והתוכחה לא יפעלו מאומה, כי הלא תחלה "הכיתה אותם" כאשר ייסר איש בנו "ולא חלו" ולא הרגישו, ואח"ז "כליתם" בכליון עד שחלו והרגישו, ובכ"ז "מאנו קחת מסר" (ודומה כמליצה זו בישעיה (מ"ב כ"ה) ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב), גם דברי הנביאים אין מועילים, כי "חזקו פניהם מסלע" נגדם "ומאנו לשוב", אבל בכל זה


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני אמרתי" שזה לא בא מצד המרד בזדון רק מצד חסרון ידיעה כי "דלים המה ונואלו, כי לא ידעו דרך ה'" ר"ל כי לשיכירו שהעונש בא בעבור המרי, וצריך

  • א) שיכירו שחטאו, אבל הם לא ידעו דרך ה' אין יודעים כלל מה היא מצוה ומה היא עבירה,
  • ב) שיכירו שהעונש אינו מקרי רק השגחיי לעומת החטא והם אינם יודעים "משפט אלהיהם" אין מבינים להבחין שהעונש השגחיי, (וזה מקביל נגד "אך דלים הם נואלו". שמצד שנואלו אינם יודעים דרך ה', ומצד שדלים הם אין מכירים משפט אלהיהם כי חושבים שדלותם ועניים הסבה להם את כל הרעה), וא"כ אחר שזה בא מצד חסרון ידיעה לא תפעל אצלם לא בעונש ולא בתוכחה, ולכן אמרתי.


ביאור המילות

"דרך ה' משפט אלהיהם", כבר כללתי שכל מקום שמזכיר שם הויה ידבר על ההנהגה הכללית, וכ"מ שמזכיר שם אלהים בכינוי אל ישראל מדבר מן ההשגחה הפרטית המיוחדת לישראל, וע"כ על דרך ה' הכללי אמר דרך ה', ועל משפטיו שהם מצד השגחתו המיוחדת לישראל כמ"ש רק אתכם ידעתי וכו' ע"כ אפקד עליכם וכו' אמר אלהיהם:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלכה לי אל הגדולים כי הם יודעים" שני אלה הדברים שהם "דרך ה' ומשפט אלהיהם" ויודעים שהעונש הוא השגחיי לעומת החטא. אבל פה נודע לי כי מרים הוא במרד ובמעל יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו, כי "אך המה" הגדולים האלה "שברו עול" בזדון. וזה מקביל נגד "דרך ה' ומשפט אלהיהם" כי התורה והמצוה שהוא דרך ה' מדמה שהוא כעול על צוארם ושברו אותו ופרקו עולו מעליהם. והיסורים והעונשים שהוא משפט אלהיהם מדמה כמוסרות שבהם ועל ידם רצה לאסרם במוסרות הברית נתקו אותם ולא שמו על לב למוסר ה' וענשיו:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן" אחר שחטאם הוא מצד המרד לא מצד הסכלות, "הכם אריה" ואחר כך "זאב ערבות" (הוא "היענע") שיוצא על טרפו בערב ודרכו לאכול את הנבלות, "ישודדו" את אשר הכה האריה, "והנמר" שדרכו לשקוד אצל הערים לארוב על האנשים "שקד על עריהם", והנמשל על שלש פעמים שבא נבוכדנצר עם מחנהו והחריב אותם, וזה בא על "כי רבו פשעיהם" בכמות "ועצמו" באיכות כי אינם מצד התאוה רק מצד המרד שעז"א "משבותיהם":


ביאור המילות

"זאב ערבות". מענין ערבה ומדבר, או מענין ערב שהזאבים יפולו בעיר בלילה, "ישדדם", מבנין פועל הכבד הדומה למרובע מן ישודד מצבותם (בן מלך).

"רבו פשעיהם, עצמו משובותיהם". הפשעים הם המרדים במעשה אמר רבו בכמות. השובבות הוא ענין נפשיי, שרוחו שובב (כנ"ל ב' י"ט, ג' ו') אמר עצמו באיכות:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אי לזאת", עתה שב אל דברי ה' שאומר שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש אם יש עושה משפט ואסלח לה, אומר אבל אם לא נמצא בכם משפט ואמונה שבעבורם אסלח לכם וא"כ "איה" דבר אחר אמצא תמורתו אשר עבורו "אסלח לך", הכי בעבור זה "שבניך עזבוני" אסלח לך, "והשבועה" שלהם היה בע"א שהמה "לא אלהים". ותחת שאני "השבעתי אותם" בכל טוב "נאפו", ולא לבד יחידים ובהצנע רק "בית זונה יתגודדו" גדודים רבים ובפרהסיא, ולא לבד שנאפו למלא תאותם, כי גם אחר אשר,


ביאור המילות

"אי". כמו אי הבל אחיך, איה הזכות:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"סוסים מיוזנים משכים היו" שאחר שנאפו בלילה והיו דומים בבקר השכם כסוסים מיוזנים ושבעים מתאותם, בכ"ז לא הניחו מעשיהם רק "איש אל אשת רעהו יצהלו", וא"כ הכי בעבור זה אסלח לך, הרי.


ביאור המילות

"מיוזנים משכים", מענין זיון (כי נחי פ"י ונחי ע"ו משתתפים), בהשכמה הם מיוזנים בקישוי אבר, י"מ מענין מזון. וי"מ משכים כמו מאשכים מן מרוח אשך, מיוזנים בביצי ההולדה המרבים התאוה, "ויצהלו" בא על קול הסוס:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"העל אלה" ר"ל הלא ראוי שאפקוד עליך בין מצד המעשים עצמם שעז"א "העל אלה לא אפקד", בין מצד תכונת העם והשחתתם שהוא בהשקף על העושה עצמו, ועז"א "אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי", ולכן אני מכריז אל האויבים


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עלו בשרותיה", שהם שורות הכרם, ובכ"ז "כלה אל תעשו" רק "הסירו נטישותיה" שהם הענפים המתפשטים מן הכרם לחוץ שהם מכחישים את הגפנים, כי הם "לוא לה' המה" הגם שהכרם בעצמו הוא כרם ה' צבאות, ר"ל שיסירו את הרשעים, כמ"ש (ישעיה י"ח) ואת הנטישות הסיר התז, עיין פי' שם:


ביאור המילות

"בשרותיה". בשורות הכרם, כמו בין שורותם יצהירו (איוב כ"ד י"א). ונטישות הם ענפי הגפן המתפשטים ברוחב בין שורות הכרם (ישעיה י"ח ה'):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בגוד", מפרש מדוע לא לה' המה כי בגדו כמה בגידות, והנה יחשוב בגידותיהם שכוללים כל עקרי הדת, הנכללים (לפי מה שבאר העקרים) בשלשה עקרים שהם מציאות ה', תורה מן השמים, שכר ועונש, ונגד מציאות ה' אומר.


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כחשו בה' ויאמרו לא הוא", ונגד השכר והעונש אמרו "ולא תבא עלינו רעה" ר"ל אחר שאין המעניש במציאות ממילא לא תבא הרעה שיעדו הנביאים בשמו, ונגד תורה מן השמים שלא תצוייר רק במציאות הנבואה אמרו.


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנביאים יהיו לרוח", ר"ל אחר שיתברר שהעונש שיעדו בשם ה' לא יבא, יתברר כי לא ברוח ה' דברו רק ברוח "ודבר ה' אין בהם", ואז אחר שיתברר זה "כה יעשה להם" כמו שדברו אל העם, אחר שדברו שקר להפחיד את העם יקבלו עונשם מן העם:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", דברי הנביא שבאו להאיר אל העם ההולכים בחשך יתהפכו לאש, והם יהיו כעצים המוכנים להדלק מן האש, ר"ל שהעונש יבא תיכף עם דבר הנביא כמו שהאש מדליקה העצים תיכף בנגעה בם, אחר שכופרים ובלתי מאמינים אין להם תקנה:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנני מביא עליכם גוי ממרחק", כי השכן אל הארץ לא ישחיתנה רק יאחדנה עם גבול מלכותו לא כן אם הצר הוא ממרחק שמחריב הכל, ומגלה לגולה, ואל תאמרו כי תעמדו נגדו כי הוא "גוי איתן" וחזק, ואל תאמרו כי לא יארכו ימיו ותגאלו בקרוב מידו, "כי גוי מעולם הוא" שמתמיד בממשלתו מעולם מימים רבים, ואל תחשבו כי תמצאו חן בעיניו ע"י חכמתכם ובינתכם כי "לא תדע לשונו":


ביאור המילות

"לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר". כמו בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה (ישעיה כ"ח), לא תדע לשונו הוא לשון אחרת, ולא תשמע מה ידבר, הוא לעגי שפה, שהמבטא שלו משונה עד שגם היודע הלשון לא יבין דבריו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשפתו", החץ ממית מרחוק והגבור הורג בחרב מקרוב, והוא רובה קשת וקולע אל השערה עד "שאשפתו" עת "יפתח" הוא "כקבר" שלא יחטיא מבלי להביא חללים אל קברו. וגם בקרב אליהם ללחום מקרוב "כלם גבורים":


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואכל", ונגד שאמרתם חרב ורעב לא נראה, יבואו עליכם שני אלה, כי האויב הזה "יאכל" תחלה "קצירך ולחמך" אשר היה מיועד "למאכל בניך ובנותיך", ואח"כ "יאכל גם צאנך ובקרך", שאתה לא היית אוכל אותם, ואח"כ "יאכל גם גפנך ותאנתך", ר"ל לא לבד פרי גפנך רק גפנך בעצמו שישחית הכל, עד שתסבלו חרפת רעב, "וערי מבצריך ירושש בחרב":


ביאור המילות

"יאכלו בניך". נעלם מלת אשר, אשר יאכלו בניך:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וגם", הבטחה זו שלא יעשה עמהם כלה הזכיר פה ג"פ, שתחלה בעת הזכיר חורבן הארץ (ד' כ"ו) אמר שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה. ואח"כ בהזכירו ההרג שיעשו בעם ה' (למעלה י') אמר עלו בשרותיה ושחתו וכלה אל תעשו, ופה שהזכיר בזת ממונם ורכושם, שזה יהיה אחרי הגלות שיחזיקו בם שוביהם לעבדים עם כל קניניהם, הבטיח כי גם זה מצד שלא יעשה עמם כלה, כי האויב יחזיק אותם כצאן לגוזזים ויתרפס ברצי כסף וכלה לא יעשה בם:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה" בעת תהיו בגולה וכבר תפקחו עיניכם ותאמינו בה' ובעונשיו, תשאלו לדעת איך היה העונש הזה של הגלות והעבדות מדה כנגד מדה, ולאיזה חטא יתיחס העונש הזה, כי ע"ז מורה מלת תחת, ואז תאמרו כי זה במדה מכוונת כמו שבארצכם שהיא נתונה תחת השגחת ה' עזבתם אותו וקבלתם עליכם עבדות של אלהי נכר, וכן בארץ לא לכם תעבדו זרים, כי כן אהבתם לעבוד זרים:


ביאור המילות

"תחת מה". מלת תחת הנרדף עם מלת יען מורה שהיו התשלומין מדה כנגד מדה, עין תחת עין, זאת להם תחת גאונם, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"הגידו בבית יעקב והשמיעוה ביהודה". ההגדה הוא המגיד דבר חדש, וההשמעה הוא הפרסום (כנ"ל ד' ה'), ובית יעקב הם ההמון מעשרת השבטים, שאין יודעים זאת, להם יגידו, ובית יהודה, שהם יודעים זאת, ישמיע ויפרסם ברבים:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו זאת עם סכל" האדם ישיג את ה' בשלשה דרכים,

  • א) על ידי מופתי התבונה והדעת, ועז"א "עם סכל ואין לב",
  • ב) ע"י הבחינה בחוש, עז"א "עינים להם ולא יראו",
  • ג) ע"י הקבלה, עז"א "אזנים להם", כמ"ש פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין (ישעיה ו') ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע (דברים כ"ט), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הבינותם מוסדות הארץ (ישעיה מ') שהם מושכלות מוחשות מקובלות, ור"ל כי פה יתוכח עמהם,
  • א) מצד המושכל, האותי לא תיראו,
  • ב) מצד המורגש אם מפני לא תחילו:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האותי", ר"ל כי יש יראה טבעית ויראה בחירית, ר"ל כי יראת אלהים שתולה בטבע האדם בכח שכלו שיכנע מפני עלת העלות ויירא מפניו מצד עצמו, וחוץ מזה יוכל להתעורר אל יראה זו מצד יראת נזק שיירא מפני עונשי ה' בהכירו כי הוא המשגיח עליו להטיב או להריע לו לפי מעשיו, הראשון הוא הערת השכל, והשני הוא ההערה התוריית שדבר עליהם בחובת הלבבות שער ג', וז"ש "האותי לא תיראו" היא היראה השכליית שיירא אותו מצד עצמו יראת הרוממות, ועכ"פ "הכי מפני לא תחילו" וכי לא יאחזכם חיל ורעדה מפני, מקצפי בהשגחתי מפחד עונשי, עתה מבאר שני מיני היראות שהזכיר, ויבאר תחלה מ"ש האותי לא תיראו, ודע כי האדם מצד שכלו הוא כלליי וסוגיי, ומצד גופו וטבעו הוא פרטיי ואישיי, רצוני כי החק השכליי הנטוע באדם, לא ימצאו בו מצד שהוא איש פרטי מיוחד, רק מצד שהוא משכיל בכלל, כמו החק הנטוע בשכל האדם לירא את ה' מצד עצמו מצד שהוא עלת הנבראים, הוא כולל כל משכיל יהיה אדם או מלאך, בעל חומר או שכל מופשט מחומר, עד שהחק השכלי אינו אפשרי רק מוכרח, ולא פרטי רק כולל, כי א"א לצייר שלא ימצא בו החק הזה, שא"כ אינו שכל, לא כן חקי הגוף וטבעיו הם אפשריים משתנים לפי תכונת כל גוף מיוחד, למשל יש מתאוה יש מקנא מתגאה לפי תכונת גופו, ואפשר לו שלא יקנא ושלא יתגאה וכדומה, והנה החק השכלי הנטוע באדם יתחייב שלא יעשה אך טוב וילך ביראת ה' כל היום לא להשיג עי"ז איזה תועלת רק מצד השכל לבד, וזה החק כולל כל בעל שכל בכלל, רק האדם מצד טבע גופו שנמצא בו כמה תאוות מדות ותכונות, יסור לפעמים מן החק העליון השכלי ויטה ממנו למלאות חפץ גופו ותכונותיו, אולם משאלות הגוף הם אפשריים לא מוכרחים כי יוכל שלא יעשם, וכן הם פרטיים לא כלליים, כי לא נמצאו בו מצד סוגו רק מצד אישו, וכן הם רבים מאד וצומחות מתכונות רבות משונות אשר בגופו, כמו יש רוצה למרות ע"י הקנאה או התאוה החמה האכזריות וכדומה, וצריך שהאדם יכריח כל תאוותו ומשאלות גופו תחת החק העליון המיוחד השכלי שהוא חק כולל ומוכרח, והוא ליראה את ה', לא מצד יראת העונש שזה ג"כ תכונה גופנית פרטיית אפשריית, רק בצד שהוא עלת העלות. וע"ז הביא משל מן הים, הנה החק העליון הטבעי עוצר בעד הים בל יעבור גבולו הכללי הטבעיי המוכרח ובלתי משתנה כי הוא חק עולם אשר נטע בו ה' לצורך קיום הבריאה בכלל, ובכ"ז המים מצד עצמם וטבעם המיוחד יתגעשו לעבור את החק הזה כי יתנשאו דכים אם ע"י הרוח אם ע"י כח המושך אשר לירח אם ע"י סבות אחרות ידועות לחכמי הטבע, ובכ"ז אחר שהסבות האלה הם פרטיים אפשריים הם נכנעים תחת החק הכולל, שהוא חק עולם. וז"ש "אשר שמתי חול גבול לים חק עולם", הוא החק הכולל הנצחי אשר שם ה' לים, והחק הזה "לא יעברנהו" בשום פעם, הגם שהים מצד פרטיו יתנשא כמה פעמים נגד החק הזה כי לפעמים "יתגעשו מימיו" ע"י רעש או שטף ומשיכת הירח ובכ"ז "ולא יוכלו" כי החק הכולל יעמוד נגד הפרטיים, "והמו גליו" ע"י רוח וסערה ובכל זאת "ולא יעברונהו", שאף גל אחד לא יעבור את השפה, מבואר כי הטבעיים החלקיים האפשריים יבטלו נגד הטבע הכולל המוכרח, וא"כ היה ראוי שכן יהיה אצל האדם ג"כ, שהגם שטבעיו החלקיים שהם תכונות גופו יתנשאו למרות ולעבור חק השכלי, ולמרות פי עליון, ראוי שיכנעו מפני החק העליון השכלי, המחייב שייראו את ה' מצד גדולתו ורוממותו, ולבטל עבור רצונו כל תאוות הגוף, ומשאלותיו המתגעשים כגלי הים נגד רצונו אשר הוא חק התבונה הכללית, אבל לא כן היה, כי.


ביאור המילות

"האותי לא תיראו". כבר התבאר אצלי (התו"ה קדושים סי' ד') שיש הבדל בין ירא את ה' ובין ירא מה', שירא את מורה על יראת הרוממות ע"ש, והחילה מפניו, מורה יראת העונש:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולעם הזה היה לב סורר ומורה", הלב מציין הכח המתעורר אשר ממנו יצאו כל התכונות והמדות אשר בנפש, והוא שורש לכל תאוות הגוף וחמדותיו בכל ענין שיהיה, והנה גם להם יש לב סורר הרוצה לסור ולמרות נגד החק התבוניי הכללי, ע"י גלי התאוות והמדות אשר יהמו ויתנשאו לסור מן החק הכללי. והיה ראוי שיהיה כמו בים שהמיית הים המסובב ע"י חלקיו הפרטים לא יוכלו לעבור נגד החק הכללי, אבל הם לא כן היו רק "כי סרו וילכו", ויעברו את החק הכללי אשר הוא האדם האמתי הסוגיי:


ביאור המילות

"לב סורר". הלב יציין כח הממשלה אשר בנפש וגם הכח המתעורר אשר ינהיג כל כחות הנפש לטוב או לרע, והתבאר בפרטות בפי' ספר משלי:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא אמרו", אחר שבאר מ"ש האותי לא תיראו, שראוי שייראו מפניו יראת הרוממות מצד הערת השכל והתבונה, אשר ראוי שיבטלו נגדו כל עניני הגוף הפרטיים האפשריים ומשתנים, יאמר עכ"פ אם מפני לא תחילו, הלא ראוי לכם לירא מפני פחד העונש ומניעת הטוב מכם, אשר יראה זו גם הלב וכחותיו הגופנים נתונים תחתיה, כי הלב עצמו אשר יעוררנו למלאות תשוקת הגויה ועניניה ראוי שיכיר כי ע"י החטא יפסיד ההצלחה הגופנית וימצא עוני ומחסור, ועז"א "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו". שגם הלב והכח המתעורר הגופניי ראוי שיסכים על יראה זו מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו וכל צרכינו תלוים ממנו ומושגים מאתו, וזה יהיה בשני פנים,

  • א) הצרכים אשר נשיג מאתו בבלתי אמצעי, שיתיחסו אליו כאילו הוא נותנם לנו בכל פעם ע"י השגחתו המיוחדת, כמו המטר בעתו שהוא לא טבעי רק השגחיי, וז"ש "הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו", הנותן במתנת ידו בכל פעם ע"י השגחתו,
  • ב) הצרכים אשר נשיג ע"י הטבע הקבועה מששת ימי בראשית, כמו "שבועות חקות קציר", שיהיה חום ושמש בימי הקציר ולא ירדו גשמים אז, שזה מצד טבע הזמן, וגם בזה אנו צריכים אליו שלא ישנה את הטבע הכולל ע"י רוע מעשינו רק יניח הטבע כמו שהוא, וז"ש "ששבועות חקות קציר" (הם שבעה שבועות מן הפסח עד העצרת שהם ימי הקציר), "ישמר לנו" שישמור הטבע ולא ישנה, ולפ"ז יש בידו לענוש אותנו אם ע"י פעולה בדברים טבעיים כמו חקות קציר שישנה הטבע למען יעניש, אם ע"י הנחת הפעולה ומניעת הטוב בדברים השגחיים כמו המטר, וז"ש הלא.


ביאור המילות

"נירא את ה' אלהינו". מבואר אצלנו בכ"מ ששם אלהים הבא בכינוי מורה על ההשגחה הפרטית להשכיר או להעניש:

"שבועות". מענין מלא שבוע זאת:

"ישמר". שלא ירד הגשם אז. (כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר) שלא ירד מטר בימי הקציר:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עונותיכם הטו אלה", ידוע שהעון הוא החטא הנעשה ע"י כפירה וזדון, והחטא הוא הנעשה ע"י התאוה או השגגה, ומבואר שהעון גדול מן החטא, וכן עונש העון הוא שיעניש ה' בפעולה, מה שישדד הטבע וישנהו לרעתנו, וז"ש "עונותיכם הטו אלה", שע"י העונות במזיד גרמנו להטות חקות קציר, הגם שהם חקים טבעיים שינה ה' הטבע לרעתנו, וזה עונש גדול, "וחטאתיכם מנעו הטוב מכם" החטאים השוגגים הגם שלא הספיקו לשיפעל ה' פעולה וישנה הטבע לרעה, עכ"פ גרמו מניעת הטוב בשב ואל תעשה שהיא עצירת הגשמים שהם השגחיים, כמ"ש הנותן גשם:


ביאור המילות

"עונותיכם וחטאתיכם". הבדלם מבואר בכ"מ, שהעון מזיד או בסבת עוות השכל, והחטא שוגג או בסבת התאוה:

"הטו אלה". הוא בקום ועשה, מנעו הטוב הוא בשב ואל תעשה. כפי חומר החטא כן העונש:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" יבאר מה הם החטאים שבעבורם ישנה חקות קציר ועצר את השמים, שהם עון גזל ורציחה, כמו שבארתי בפרשת בראשית, כי העונות שהם נגד חקי הטבע וקיום העולם כמו רציחה, תעניש הטבע בעצמה ותפרע מן החוטאים, כמ"ש קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, עי"ש:

"ישור", מדמה צידתם את האנשים בפח יקוש כציידי עופות, שבעת שפורשים הרשת והעופות נופלים לתוכה, הציד עומד מרחוק עד שהעוף שנוקש ונלכד ישוך וישתוק שאז יציב המשחית שנית ללכוד אחרים, כי כל עוד שהיקושים ר"ל העופות הנלכדים ברשת לא שככו ועודם מתנודדים בהרשת לא יוכל להציב המשחית שנית כי העופות הבאים ירגישו תנועת הנלכדים, וז"ש "ישור" ויביט "כשך יקושים" בעת ישוכו וישתקו העופות הנוקשים ברשת, אז "הציבו המשחית" שנית ללכוד אחרים, אבל זאת לא יעשו הרשעים בצידת עופות, רק כי באופן זה "אנשים ילכדו", שבעת נלכד אחד ברשתם ימתינו עד שימיתוהו וישוכך הדבר ואז ילכדו אנשים אחרים:


ביאור המילות

"ישר". מענין הבטה מרחוק. כמו שור שחקים (איוב ל"ה):

"כשך". כמו כשוך חמת המלך. והוא פעל עבר מן הכפולים כמו יען רך לבבך, וחם השמש:

"יקושים". הם הנוקשים ונלכדים ברשת:

"כלוב". סל שמשימין שם ציד העופות:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ככלוב", וכמו שהציד אחר גמר מעשהו ישים את העופות שצד בכלוב והוא "מלא עוף" מרוב הציד, כן אחר גמר מעשיהם "ימלאו את בתיהם מן המרמה" שהוא הממון שגזלו.

"על כן גדלו", ר"ל מה שגדלו ויעשירו אינו מיגיע כפם רק על כן על כל הרצח הזה, ולא היה כמו במדינה שיש בה משפט שהרוצחים יתחבאו במערות וצחיחים כל היום כי יראים מן השופט, אבל הם.


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמנו עשתו" מכל טוב שגזלו, ולא לבד שאין יראים מעונש, "גם עברו דברי רע" שגם אין מדברים עליהם רע כלל, כי הם עוברים על דברי רע אלה בלתי חוששים להם, אחר כי "דין לא דנו" אחר שלא נמצא דין עליהם לכן אין יראים, כי הוא "דין יתום" לכן לא דנו אותו, כי התובע הדין עליהם הוא או היתום של הנרצח, או האביונים קרוביו, והנה דין יתום לא דנו ולכן "ויצליחו" כי לא מצאו דין כנגדם, וכן "משפט אביונים לא שפטו":


ביאור המילות

"עשתו" מענין עשת שן. ויל"פ מלשון עשתות שאנן (איוב י"ב), "עשתונות ומחשבות". ר"ל שחשבו דברי רע גם עברו עליו ועשאוהו בפועל:

"ויצליחו". כי דין לא דנו:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"העל אלה", בקאפיטל זה חשב ג' עבירות החמורות, ע"א גלוי עריות ושפיכות דמים, תחלה חשב ג"ע איש אל אשת רעהו יצהלו ואמר העל אלה לא אפקוד כמו שפרשתי שם, ואח"כ חשב ע"א כחשו בה' וכו' וענשם הנני מביא עליהם גוי ממרחק וכו', ופה חשב ש"ד, וע"כ אמר.


 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמה ושערורה נהיתה בארץ" שע"י שפיכת דמים וגזל נהיה שמה וע"י הנאוף וע"א נהיה שערורה וגיעול, ואין תקוה שישובו למוטב על ידי התוכחה של הנביאים, כי.


 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנביאים נבאו בשקר", וגם לא בחזקה ע"י הכהנים הרודים בחזקה לענוש עוברי עבירה, כי "הכהנים ירדו רק על ידיהם" כפי דבר הנביאים, עד שלא ירדום אל התורה והעבודה רק אל השקר, וגם אין תקוה שהעם בעצמם יתנו לב לשוב, כי "עמי אהבו כן", וא"כ "מה תעשו לאחריתה" עת יהיה האחרית של השמה הזאת שתהיה הארץ שממה לגמרי מפני רוע מעלליכם: