כלי יקר על שמות/פרשת כי תשא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: כלי יקר על שמות ל (עריכה)

פסוק א[עריכה]

ועשית מזבח מקטר קטורת. כפי הנראה שב' מזבחות אלו נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת כי מזבח הנחושת, בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם ותמונת המזבח יוכיח כי זאת קומתו דמתה לקומת אדם בינוני ג' אמות, וכן הבהמות הנקרבים דומים אל נפש הבהמית שבאדם נפש תמורת נפש כי מטעם זה נאמר במנחת עני ונפש כי תקריב (ויקרא ב, א) כי אין בידו להקריב נפש הבהמה תמורת נפשו והוא מביא מנחת סולת על כן אמר הכתוב ונפש מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

אבל מ"מ גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג, כא) ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח, ע"כ צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר ג, ו) של מעשים טובים. ולהורות נתן בלבבנו מ"ש (שמות ל, לו) ושחקת ממנה הדק רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה, ומספר אמות מזבח זה יוכיח כי בו נאמר אמה ארכו ואמה רחבו. אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה, ואמתים קומתו. כי רוח בני האדם היא העולה למעלה למקומה בזולת מקום שיש לה תוך הגוף וזמן הקטרתו בבקר ובערב, כי הנשמה בבקר היא באה בילדותו זמן זריחת שמשו ובערב היא שבה אל אביה כימי נעוריה והלואי שתהא יציאה כביאה בלא חטא, ובא הקטורת בהטיבו את הנרות בבוקר, ובערב בהעלות את הנרות, ומראה הערב והבוקר אמת, כי הוא מתיחס לנר אלהים נשמת אדם כי הבוקר זמן הטבת נר אלהים נשמת אדם להטיב מעשיה ולנקות עצמה מכל חלודת אפר ובערב זמן שקיעת שמשו הוא זמן העלאת הנשמה אל מקום חוצבה ובא הקטרה זו לכפר על הנשמה כדי שתהא היציאה מן העולם בלא חטא כביאה.

וזר זהב של מזבח, זה כנגד השכר של צדיקים לעה"ב, שנהנין מן זיו השכינה ועטרותיהם בראשם ועטרות לא נאמר אלא ועטרותיהם רמז לאותן עטרות שקנו בהר סיני באמרם נעשה ונשמע כדאיתא (בשבת פח) ומסיק שם בחורב טענום ובחורב פרקום וא"ר לקיש עתיד הקב"ה להחזירם להם כו' לכך ארז"ל (ברכות יז, א) ועטרותיהם בראשם אותן העטרות שנלקחו מהם ועתיד להחזירם להם,ומטעם זה נאמר כאן ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות, היינו מכוון כנגד הארון מבחוץ וכל זה בא להורות שזר של מזבח הקטורת מרמז על ועטרותיהם בראשם היינו זר התורה והכתר שניתן להם בחורב ופרקום ועתיד להחזירם להם.

פסוק י[עריכה]

וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. לכפר על מה שנאמר (תהלים עה, ו) אל תרימו למרום קרנכם כמבואר למעלה במזבח הנחושת, אחת בשנה וגו'. כי בעצם היום ההוא נעשה האדם נקי כמלאכי השרת מן החטא, והנשמה תחזור לטהרתה כימי עולם וכשנים קדמוניות, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

פסוק יא[עריכה]

וידבר ה' וגו' כי תשא את ראש בני ישראל. בכל מקום הזכיר נשיאת ראש אצל המספר, לפי שע"י המספר ישראל מנושאים ביתר שאת על כל האומות כי כל מספר מורה על המעלה הפרטית שיש לכל איש ואיש כי כל דבר שאינו חשוב כמו הקש והתבן אין לו מספר, אבל ישראל נמשלו לחיטין שנאמר (שיר ז, ג) בטנך ערימת חיטים, כי כל ערימה בפני עצמה דבר חשוב שבעל השדה מונה אותה לומר כך וכך ערימות יש לי, כך בטנך של כל א' ואחד דבר חשוב. ונקט הבטן שלא תאמר דווקא מצד הראש יש הבדל בין ישראל לעמים כי שם ה' נקרא על ראש ישראל דווקא אבל מצד הבטן כולם שוים כי כולם משתמשים בצרכי הגוף בשוה, אלא אפילו בבטנם יש צד קדושה כי אינן אוכלים כ"א עפ"י התורה כמ"ש (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך. וכתיב (תהלים מ, ט) ותורתך בתוך מעי. והיה זה כדי שלא יאמרו שישראל אין להם יתרון כי אם מצד הראש אשר בו משכן החכמה כי רק עם חכם ונבון הגוי הזה. אבל מצד השתמשות בעניני הגוף ההולכים דרך הבטן הרי הם כשאר כל העמים, אלא אפילו בטנם כערימת חיטים לפי שהוא סוגה בשושנים ר"ל הוא אוכל על פי סייג וגדר אשר גבלו ראשונים שנמשלו לשושנים ששונים הלכות הליכות עולם, לכן נקט הבטן מוסיף על הראש שהזכיר כאן.

ובדרך זה נמשלו ישראל לכוכבים, שנאמר בהם (ישעיה מ, כו) המוציא במספר צבאם כי מספר ההוא ודאי הוא בעבור מעלתם כי בלי ספק שהקב"ה יודע מספרם, כך מספר בני ישראל אחר מעשה העגל דומה למה שנאמר אחר חטא של ראובן (בראשית לה, כג) ויהיו בני יעקב י"ב. כך הודיע לנו כאן שלא נמאסו בעבור מעשה העגל אלא כולם במעלות המספר המורה שכל איש מישראל מושגח בהשגחה פרטית. אמנם המספר הנאמר בפר' במדבר היה לפי שבא להשרות שכינתו בתוך כל שבט ושבט כי דבר זה צריך מספר, כי אין הקב"ה משרה שכינתו על פחות מן כ"ב אלף (יבמות סד, א) כמו שיתבאר במקומו בע"ה, ומספר של ערבות מואב היה בעבור חלוקת הארץ שנאמר בו לרב תרבו וגו'.

פסוק יב[עריכה]

כי תשא את ראש. ראשי מבעי ליה למימר, ומ"ש ונתנו איש כופר נפשו איש מיותר כי הל"ל ונתנו כופר נפשם מובן מזה שכל אחד בפני עצמו יתן שהרי נאמר אח"כ כל העובר על הפקודים וגו', ועו"ק לדעת רז"ל שאמרו (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג) שכפרה זו היתה לכפר על מעשה העגל א"כ למה יתנו הכופר דווקא בשעת המספר, ועו"ק והלא בחטא העגל היו כל ישראל שוים זקנים עם נערים וכופר לא נתנו כ"א מי שהוא מבן ך'

ונראה ליישב כל זה, במה שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. מהו ביום פקדי אלא שהורה בזה שלא נמחל להם עון העגל אלא בעבור שהיו החוטאים רבים דנפישי רחמי, כי הקב"ה חס ביותר על רבים כמ"ש (איוב לו, ה) הן אל כביר לא ימאס וכמ"ש (יונה ד, יא) ואני לא אחוס על ננוה אשר יש בה הרבה מי"ב רבוא וגו', וכן מסיק בגמרא (ע"ז ד, ב) אמר רבי יוחנן משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולמה עשו אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וצריכי דאי אשמועינן רבים הוה אמינא משום דנפישי רחמי כו', ולפי זה אין כפרה זו משמשת כ"א בזמן שכל אחד יושב בתוך עמו כמו שאמרה השונמית (מלכים ב ד, יג) בתוך עמי אנכי יושבת. אבל בזמן שהם נספרים אחד לאחד יש לחוש שהמספר יגרום שכל אחד לבדו בפני עצמו יעלה זכרונו למעלה ויתבקר פנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, ושמא לא יכריעו זכיותיו על חובותיו ובסבה זו יזכירו לו עון העגל שכבר נמחל כי לא נמחל כ"א אל רבים ולא ליחידים והמספר גורם שכל יחיד נזכר לעצמו, לכך נאמר וביום פקדי והוא לשון מספר ור"ל כשיהיו נמנין לאיזו צורך אז יעלה זכרון כל איש פרטי לפני ואז ופקדתי עליהם את חטאתם כי החטא חוזר וניעור, ע"כ צוה כאן על כופר נפש זה לכפר על מעשה העגל בשעת המספר כי יפקד מושבו על כל אחד ואחד על כן ארז"ל (משנה, אבות ב, ח) אל תפרוש מן הצבור, ולפיכך הפחותים מבן עשרים שלא היו במספר זה, לעולם בתוך עמם היו יושבים ולכך נאמר כי תשא את ראש כי לפי שיבא לפני הש"י זכרון כל ראש בפני עצמו לפיכך ונתנו איש כל איש פרטי שיש לחוש שיתבקר פנקסו ויבוקש וימצא כי היה לו חלק בפועל המגונה ההוא לפיכך יתן בפעם ההוא כופר נפשו.

ואתי שפיר גם לדברי האומרים, שכופר זה היה להציל מן עין הרע השולט בשעת המספר, כי בפעם ההוא יש מקום לשרי מעלה של האומות לקטרג ולומר מה יקר וגדולה לישראל במספר זה על כל האומות והלא הללו עע"ז והללו עע"ז לפיכך צריכין בפעם ההוא אל כופר נפש להשקיט מדה"ד ובזה מיושב מה שמקשים כאן והלא כמה אומות מונין לגלגולת ואינן נזוקין לפי שאין סתם מספר הגורם כי אם זה המספר הבא לנטלם ולנשאם בכי תשא את ראש ע"כ יש לחוש מפני הקנאין הפוגעים בהם.

ומה שמקשים למה עברו שאול ודוד ומנאום בלא חצאי שקלים, נראה לתרץ שאין העין שולט כ"א במספר שהוא דבר חידוש דרך משל אם רואין אצל איש עני ק' זהובים יותר הוא צריך להזהר מן עין הרע ממה שרואין ביד העשיר כמה אלפים כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי העינוי של מצרים היה ממעט בהם ופתאום עלה המספר אל ת"ר אלף, א"כ אז ודאי יש לחוש לעין הרע אבל אחר כך כאשר באו לארץ נושבת ויהודה וישראל כחול הים לא היה חידוש בעם רב שנמנה בעת הצורך

ונתנו איש כופר נפשו. בפר' תרומה נזכרו ג' תרומות ובכולם הזכיר לשון קיחה, ובפר' זו הזכיר בכולם לשון נתינה, ומהו זה שארז"ל (מנחות כט תוספות ד"ה שלשה) שמשה נתקשה בשקלים אלו מהו הקישוי. נ"ל כי לשון לקיחה משמע שיקח מכל אחד בעל כרחו והיה משה מתקשה בדבר להכריח כל אחד על הנתינה כי עם קשה עורף הוא, וכדי לתקן זה כתיב בפר' במדבר (במדבר א, ג) תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן, ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא. ויש להתבונן למה צוה ליקח ראש כל שבט אל המספר אלא ודאי שלא יהרהרו על משה לומר שלוקח מהם בקע לגלגולת לצרכו, כי כשיראה כל א' שראש שבטו עומד שם ומסכים על זה אז יתנו מרצון טוב כי כל אחד יחשוב שראש שבטו לא יניח לעשות לו עול. וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל ר"ל כשתשא את ראש של כל שבט ושבט אל המספר זה"ש לפקודיהם, אז ונתנו איש כופר נפשו מסתמא יתנו מרצון טוב ולא תצטרך לכופם, והיה פסוק זה כולו תשובה על מה שהיה משה מתקשה בו והשיב לו הקב"ה כי תשא וגו' ר"ל כשתעשה דבר זה אז ונתנו מעצמם, לכך נאמר ראש בלשון יחיד לפי שמדבר בראש כל שבט ושבט.

ומה שפירש"י ג' תרומות האמורות כאן אחת מהם הבאה נדבה, לא ידעתי איזו מהם מדברת באותה הבאה נדבה, כ"א תדקדק בלשון הכתוב תמצא שכולם מדברים מן בקע לגלגולת ועו"ק כי בפר' תרומה יחס ב' תרומות ראשונים אל הש"י כי בראשונה נאמר ויקחו לי. לשמי ובשניה נאמר תקחו תרומתי. אבל בג' נאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. כי היא תלויה בנדבת הנותן, וכאן קרא שלשתן תרומת ה'.

ע"כ נ"ל יותר נכון לומר, שכל הג' מדברים מן בקע לגלגולת כי מצינו שמשה היה מונה אותם ג"פ א' כאן, ב' בחומש הפקודים, ג' בערבות מואב, וכולם היו ע"י חצאי שקלים שהם חובה וכופר נפש ע"כ יחס הג' אל השי"ת מב' טעמים, הן מצד שזכות יש להקב"ה בהם כי כל הנפשות של השי"ת המה ובחמלתו על ברואיו הוא לוקח מחצית השקל תמורת הנפש ע"כ נקראו כל הג' תרומת ה', הן מצד שבכל מקום שיש נדנוד גסות הרוח שהעשיר יש לו מקום להתגאות על העני לאמר לו נדבתי גדולה משלך שם אין הקב"ה קורא שמו יתברך עליו לפיכך לא יחס אל השי"ת בפר' תרומה הנדבה הג', אבל כאן שכל הג' היו הבקע שעשיר ועני שוין בו ואין מקום להתגאות אחד על חבירו ע"כ נקראו כל הג' תרומת ה' ומה שלא הזכיר בפר' תרומה כ"א ב' שהיו בקע לגלגולת לפי שלא הזכיר שם כ"א הדברים שהיו צורך שעה כי לתרומה ראשונה היה צורך שעה לעשות ממנה האדנים, ומן הב' קרבנות ציבור, והג' נדבה לצורך המשכן וכליו, אבל כאן באה המצוה למשה שבכל פעם שימנה אותם ימנם ע"י השקלים הוצרך להזכיר ג', להודיע שאין צורך בחצאי שקלים אלו כ"א בג' מספרים של משה אבל לא לדורות, ושאול ודוד יוכיחו שלא מנאום ע"י השקלים, ולכן לא נאמר כאן שאו את ראש ואמר כי תשא לומר לך דווקא בזמן כי תשא אתה ולא לדורות.

ד"א לפי שג' תרומות שנזכרו בפר' תרומה, נזכר לשון קיחה בכולם המורה על שיקחו מהם בעל כרחם ע"כ לא הזכיר השם המיוחד בשום אחת מהם כי זה נקרא מצות אנשים ולא מצות השי"ת כי האדם המכריחו על הנתינה נקראת התרומה על שמו כמ"ש (ישעיה כט, יג) יען כי נגש העם הזה ר"ל שהם נגושים ואנוסים על כל דבר מצוה על זה אמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים, כי דומה כאילו נצטוו מן האנשים המכריחים אותם, אבל כאן נאמר בג' ונתנו המדבר בזמן שהם נותנים מרצון טוב בלתי שום אונס ע"כ נקראו ג' תרומות ה' כי נתינה זו ודאי לשם שמים. ואע"פ שלא נזכר השם בפר' תרומה בכולם מ"מ הזכיר בראשונה לי ובשניה תרומתי, כי זכות יש להשי"ת בהם על כל פנים וזה פירוש יקר.

פסוק יג[עריכה]

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'. פירש"י דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה כו' ומ"מ לשון על הפקודים אינו משמע כן, ויתכן לפרש לדעת רז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג) שהיה זה כופר נפש על עון העגל כי שם עברו ישראל על פקודי ה' ישרים אשר פקד ה' למשה לכך נאמר כל העובר על הפקודים המה עוברי עבירה אשר היו צריכין אל כופר זה

וטעם למחצית השקל, נמצאו במדרשים כמה דרכים שונות ואומר אני להוסיף עליהם עוד ג' טעמים האחד הוא, לפי שבמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשנים ע"כ יתנו בקע דהיינו שקל בקוע לשנים. השני הוא, לפי שזה היה כופר נפש וידוע שמצד הנפש אין יתרון לשום אדם על חבירו כי נפש החיוני שוה בכולם על כן עשיר ורש שוין בכופר זה, ולפי שכל אדם הוא שקל שלם, וכל מחצית נכלל במספר י' כי כן מנו רז"ל (נדה לא, א) במאמר שלשה שותפין באדם י' דברים הבאים מן אב ואם וי' דברים הבאים מן הקב"ה וא"כ הרי האדם השלם עשרים גרה ומחציתו תרומה לה' לכפר על חלק הנפש.

טעם ג' הוא היותר מחוור מכולם, והוא, שמצינו במדרש (תנחומא תשא יא) והילקוט מביאו בפרשה זו וז"ל ונתנו איש כופר נפשו. כששמע משה כן נתירא ואמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב, ד) רבי יהודה בר אילעי אומר אמר משה מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף שנאמר (מלכים א כ, לט) והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול, ר' יוסי אומר מן מוציא שם רע אתה למד שנאמר (דברים כב, יט) וענשו אותו מאה כסף. ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו אלה אלהיך ישראל. כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף, ריש לקיש אמר מן האונס אתה למד כתיב (שם כב כט) ונתן האיש השוכב עמה וגו' ואנחנו אנסנו הדבור לא יהיה לך. ועשינו ע"ז כל אחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף, רבי יהודה בר סימון אמר מן שור נגח אתה למד שנאמר (שמות כא, לב) אם עבד יגח השור וגו' ואנחנו המרנו כבודו בשור שנאמר (תהלים קו, כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. כל א' ממנו צריך ליתן שלשים שקל. ידע הקב"ה מה שבלבו של משה א"ל חייך לא ככר כסף, ולא מאה כסף, ולא חמשים שקלים, ולא שלשים שקלים, אלא זה יתנו מחצית השקל עכ"ל. וכפי הנראה שיש במדרש זה הרבה דברים בלתי מובנים וכי משה היה מחשב בענין המעשה שהיה בימי ישראל עם מלך ארם, גם מ"ש ואנחנו אנסנו הדבור מחוסר ביאור, וענין שור נגח קשה להבינו.

ואומר אני לפי שמצינו במעשה העגל עברו ישראל על ד' ראשי עבירות, והם ע"ז ג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולם כמו שפירש"י על פסוק ויקומו לצחק ולשון הרע הוא מה שנאמר קול ענות אנכי שומע. היינו חרופים וגדופים וזהו מ"ש זה לזה אלה אלהיך ישראל. כי סתם ע"ז תלויה במחשבת המאמין בה כי מטעם זה נאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ולא די להם זה אלא ספרו בפיהם הדבר כמוציא שם רע על קונו ואמרו אלה אלהיך ולא ה' פעל כל זאת, ענין העליה ממצרים, וכשאמר הקב"ה למשה ונתנו איש כופר נפשו היה מסופק על איזו עון מארבע עבירות אלו יהיה כופר נפש אם על ע"ז או על ש"ד, או על ג"ע, או על לשון הרע.

דעת ר' יהודה בר אילעי הוא, שמשה חשב מסתמא כופר זה יהיה על ע"ז ואז יהיה ודאי ככר כסף שלם והבין זה ממה שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל ועל דרך שמסיק בילקוט פר' זו שר"ת מן כל השבטים עולה ת"ק אלף וצ"ז אלף והיכן עוד שלשת אלפים למלאות ת"ר אלף, הם שנפלו בעגל, וחשב משה למאי נפקא מינה רמז לו הקב"ה לישא את מספר ראש כל שבטי ישראל ולידע מתוכו כי ג' אלפים נפלו בעגל אין זה כ"א שרצה ה' שאבין מתוך זה כשם ששלשת אלפים אלו היו כפרה על כל הגופות של כל ישראל, כך כופר הנפשות יהיה גם כן במספר זה והיינו ככר כסף שעולה מספרו שלשת אלפים שקל כמו שפירש"י בפרשת אלה פקודי (לח כד) וא"ת מנא לן שכופר זה יהיה דווקא על ע"ז ולא על שאר עבירה מן ד' אלו ע"כ מביא ראיה מן פסוק והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול. והיה כופר על ששלח איש חרמי מיד, והוא מלך ארם שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים (מלכים א כ, כח) והוא שכחש בה' ויאמר לא הוא משגיח בשפלים כלל אלא שכינתו בגבהי מרומים והיה זה גם דעת עושי העגל, ומאחר שמצינו שם פדיון נפש ככר כסף א"כ ודאי גם כאן, מה שחשב משה שמא רצה ה' מכל אחד ככר שלם הוא בעבור חטא ע"ז.

אמנם דעת ר' יוסי, שמשה חשב שכופר זה הוא על לשה"ר וקול ענות של חרופים שהוציאו שם רע על הקב"ה ואמרו אלה אלהיך בדרך שנתבאר למעלה

ודעת ריש לקיש הוא, שמשה חשב שכופר זה הוא על ג"ע לכך אמר מן האונס אתה למד, ומ"ש ואנחנו אנסנו את דבור לא יהיה לך לפי שארז"ל (מכילתא יתרו פ"ח) שהדברות היו חמשה מול חמשה לא יהיה לך כנגדו לא תנאף כו' כמו שיתבאר לקמן בפסוק אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ולפי זה הא בהא תליא לפי שעברו על אנכי ה' אלהיך עברו גם על לא תרצח ולפי שעברו על לא יהיה לך עברו גם על לא תנאף כי את זה לעומת זה נצטוו.

ודעת רבי יהודה בר סימון, שמשה חשב שמא כופר זה, הוא על ש"ד שהרגו את חור כשור נגח שהמית עבד כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראו בני אל חי וכשאין עושין רצונו נקראו עבדים, ע"כ ניתן לחור ערך העבד וישראל המשיל לשור נגח לפי שנאמר (תהלים קטו, ח) כמוהם יהיו עושיהם וגו' וא"כ כמו שעצם הע"ז היתה שור אוכל עשב כך הם ירדו ממדריגת האדם ובאו לערך השור. ואמר הקב"ה לא ככר כו' לפי שמהידוע שבכל הסרת איזו דבר רע צריך להסיר הסבה וממילא יתבטל המסובב, כדרך שארז"ל (תנחומא חקת ח.) על כפרת העגל תבא האם ותקנח צואת בנה כי הפרה אדומה האם, אשר הולידה את העגל, בביטול השורש יפלו מעצמם הענפים אבל אם תכרות הענפים יש לחוש פן יחזור שורש פורה ראש ולענה להצמיח הענפים, כך אמר הקב"ה שעיקר כפרה זו היא על השורש דהיינו על הדבר אשר היה סבה על כל העבירות האלו וזהו רוב הזהב וחמדת הממון הביאם לידי מעשה זה, כארז"ל (יומא פו, ב) ויעשו להם אלהי זהב אמר משה לפני הקב"ה אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם כו', וביאור הדבר כך הוא לפי שהשפיע להם רוב זהב ע"כ היו חמדנים ועינם לא תשבענה ובקשו להם בצורת שור כי פני השור מהשמאל במרכבה וכתיב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. וחשבו שמזל שור מעשיר והוא ישפיע להם עוד רוב זהב, וכמ"ש (משלי יד, ד) ורב תבואות בכח שור, וכן יוסף המשביר לכל הארץ נקרא בכור שור. וע"כ צוה ליתן מחצית השקל לכפר על החומד ממון שלעולם אין בידו יותר מן המחצית כארז"ל (קהלת רבה א, יג) יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה ד' מאות נמצא שלעולם אין בידו יותר מן מחצית השקל.

ויכול להיות לפי ששפע זה היה מן בזת מצרים ובזת הים, אשר עליהם אמר שלמה תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף (שיר א, יא) פירש"י נקודת הכסף היינו בזת מצרים, ותורי זהב היינו בזת הים, ע"כ באו שני מיני כפרה אלו כי תבא פרה אדומה ותכפר על התולדה דהיינו עגל של זהב האדום הזה, ויבאו מחצית שקלי כסף אלו לכפר על חטא הנמשך מן נקודת הכסף כי בזמן שריבוי הכסף מצוי אצל בעליו אז הוא מוסיף תאוה על תאותו והוא לעולם עני בדעתו ורמז לדבר כי אותיות עני סמוכות לאותיות כסף, ודבר זה יתבאר עוד בפסוק כי פרוע הוא ע"ש.

פסוק כג[עריכה]

ואתה קח לך בשמים ראש. למעלה פר' תצוה כתבתי שבכל דבר הראוי ליחסו בעצם וראשונה אל משה נאמר בו לשון ואתה, ובדרך זה נאמר גם בשמן המשחה לשון ואתה כי הוא עשוי למשוח בו המשכן וכל כליו ואהרן ובניו וכל כהנים גדולים ומלכים, כדאיתא במסכת הוריות (דף יא:) ואמרו שם ששמן שעשה משה קיים לעולם שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, וכל זה רמז למה שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו שנדרש על משה כי הוא היה ראשית והתחלה לכל נביאים וכהנים ומלכים וכל מיני שררה הכל הואצל ממנו כארז"ל (נדרים לח, א) אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על גבור חכם עשיר ועניו וכלם ממשה ר"ל כולם קבלו האצילות ממשה, ע"כ צריכין להתדמות אליו בתואריו כי הוא היה בישורון מלך ובשמים ראש לכל הבשמים כי לו משפט הראשית ויושפע ממנו נר הנבואה ונר השררה כמ"ש (תהלים קלב, יז) ערכתי נר למשיחי, לכך היה משקל הבשמים ה' מאות ומחציתו נ' ומאתים כנגד ב' פעמים נר כי אצלו נמצאו ראשונה ב' נרות דולקות, ויודלק ממנו כל נר והוא אינו חסר כי פני משה כחמה המאירה לארץ ולדרים עליה והיא אינה חסירה ואורה מתמיד ואינו חסר לעולם, כך אמר הקב"ה אם רוצה אתה בקיומו של שמן משחת זה אז ואתה בעצמך לא ע"י שליח תקח אותו לך כי סגולה זו נתונה לך שכל הדבר הנתון על ידך מתמיד לעולם כשמש נגדי, כמו התורה הנתונה על ידך נצחית כאור החמה, אבל פני יהושע כלבנה כי הוא הנחיל לישראל את הארץ ואין מתנה זו נצחית אלא כלבנה שהיא לפעמים נבנתה ולפעמים נפרצה, וע"כ נאמר שמן משחת קדש יהיה לי לדורותיכם.

פסוק לד[עריכה]

קח לך סמים וגו'. מנה החלבנה בין סממני הקטורת ללמד אותנו לצרף פושעי ישראל בכל תענית (כריתות ו, ב) וטעמו של דבר לפי שאם לא היו פושעי ישראל בכלל התענית יש לחוש שלא יהיה התענית מצוה אלא עבירה ולא היה עולה לרצון שהרי מצינו (תענית יא, א) שנקרא הנזיר חוטא בעבור שהזיר את עצמו מן היין, אבל אם יש בינינו פושעי ישראל הרי עכ"פ אנו צריכין להתענות בעבורם כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. ובזה מיושב מנלן לומר שצירוף החלבנה מורה על צירוף הפושעים בתענית דווקא, ומה שמנאם בין סממני הקטורת דווקא, לפי שע"י הצומות והתשובה נעשו הזדונות לזכיות כמ"ש (ישעיה מ, ב) כי נרצה עונה. שגם העון יעלה לרצון לריח ניחוח ורז"ל אמרו (סנהדרין לז, א) כפלח הרמון רקתך אפילו רקים שבך מלאים מצות כרימון, וקשה על זה אם הם מלאים מצות כרמון א"כ למה קראם רקים. אלא ודאי שעל התשובה דברו זה כי כל פועל ריק שבהם דהיינו העון ממנו יתמלאו מצות כי הזדונות והריקות נעשו כזכיות ויעלה גם העון לריח ניחוח כמו המצות, דוגמת החלבנה העולה לריח ניחוח ככל שאר סממנים ומכאן למדו לומר שענין זה מרמז על התענית והתשובה וזה פירוש יקר.


מתוך: כלי יקר על שמות לא (עריכה)

פסוק ב[עריכה]

ראה קראתי בשם בצלאל. ראה ברוה"ק שעליך כי בצלאל הגון לזו המלאכה ואתה תחזה ברוה"ק שעליך ומדקאמר בשם, ש"מ ששמו מוכיח עליו שהיה בצל אל לכך אמר משה בגמר מלאכת המשכן יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כי עושי המלאכה בצל אל היו, וזהו שמסיים ואמר ככל אשר צויתיך יעשו. לא אמר שיעשו ככל אשר תצוה להם, אלא יעשו ככל אשר אנכי מצוה אותך, אלא ודאי שהיו בצל אל. וכן פירש"י פר' פקודי על פסוק ובצלאל בן אורי עשה ככל אשר צוה ה' את משה. ותמה אני למה לא פירש"י זה על פסוק ככל אשר צויתיך יעשו.

פסוק יג[עריכה]

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו. הוסיף כאן מלת ואתה לפי שיום השבת ראוי ליחס בעצם וראשונה אל משה כי הוא בחר במצרים ביום השבת כדאיתא במדרש (שמו"ר א, כח) ובנוסח התפלה ישמח משה במתנת חלקו כו'. ואמר אך את שבתותי שתים במשמע לפי שהזכיר המשכן וכל כליו ונאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש. ולמעלה אמר שמן משחת קודש יהיה זה לי. ובילקוט פר' תרומה מסיק שכ"מ שנאמר בו לשון לי הוא קיים לעד ולעולמי עולמים והרי עינינו הרואות שלא נתקיימו לעד כי המקדש חרב והשמן איה הוא. ע"כ אמר כמטיל תנאי בדבר אך את שבתותי תשמרו וע"ד אמרו רז"ל (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שנאמר (ישעיה נו, ד) אשר ישמרו את שבתותי כו' לכך אמר לשון אך לומר אך ורק בתנאי זה יהיה המשכן והשמן קיים לעד אם תשמרו ב' שבתות, ויכול להיות שזהו גם דעת רש"י שפירש שבא למעט שבת ממלאכת המשכן, כי לפי שקיום המשכן תלוי בשמירת השבת א"כ ודאי השבת גדול מן מלאכת המשכן לפיכך אין ראוי שתדחה מלאכת משכן את השבת.

וטעם לב' שבתות דווקא הוא, לפי שהשבת יש לו ב' בחינות האחת הוא, לזכר חידוש העולם והוא הנקרא שבת בראשית השניה הוא, שבת שלעתיד המורה על העה"ב יום שכולו שבת וע"ז הסכימו המפרשים. ונ"ל להביא ראיה ממה שמסיק בילקוט פר' זו ר' נתן אומר מנין אתה אומר שכל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאילו שמר כל השבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. וכל משכיל ישתומם על המראה מהיכן למד ר' נתן לומר שיש כאן רמז לשבת של יום ברא הקב"ה עולמו, ולשבת של תחיית המתים, אלא ודאי שקשה לו למה נאמר תחילה שבתותי ואח"כ הזכיר השבת, ועוד שכל הפר' מדברת בלשון נוכח ושמרתם את השבת. ואחר כך נאמר בלשון נסתר ושמרו בני ישראל את השבת. ועוד שנאמר ב"פ כי אות היא.

אלא לפי שכל פסוקים ראשונים עד ושמרו. הכל מדבר בשבת בראשית, וקאי על מה שנאמר אך את שבתותי תשמרו, ואח"כ פירש מה הם ב' שבתות אלו, ואמר תחילה על שבת בראשית כי אות היא ביני וביניכם הקדים האות למאמר ביני וביניכם כי שבת בראשית קדם אל הציווי לבני ישראל, ואמר לדעת כי אני ה' מקדשכם כי הוא בא לזכר חידוש העולם והוא מופת על מחדשו וזהו לדעת כי אני ה' ועליו אמר ושמרתם את השבת על שבת בראשית עד סוף הענין, ואח"כ מן ושמרו בני ישראל את השבת התחיל בשבת שלעתיד יום שכולו שבת הנסתר ועין לא ראתה וגו' ע"כ נאמר הציווי ג"כ בלשון נסתר ואמר לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, הזכיר בו לשון עשייה כי על שכר העה"ב נאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. כך אמר כאן ושמרו בני ישראל את השבת. כדי שבשמירה זו יגרמו לעשות את השבת שיפעול ויעשה להם הקב"ה השכר של יום שכולו שבת לדורותם ברית עולם. והוא הברית אל הע"הב, והקדים כאן ביני ובין בני ישראל ואח"כ הזכיר אות היא לעולם, כי הציווי קדם אל הדבר אשר עליו מורה האות, ומכל אלו הדקדוקים למד רבי נתן להניח ב' גבולים אלו מיום שברא הקב"ה עולמו כו'.

פסוק יח[עריכה]

ויתן אל משה ככלתו. פירש"י ככלתו חסר כתיב שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן והכלה מקושטת בכ"ד מיני קישוטים כו' וסמך זה למעשה העגל מפני שני דברים האחד הוא, שמסיק ברבתי שבזכות שתלה אהרן סרחון העגל בעצמו ולא בישראל ע"כ זכה אל כ"ד מתנות כהונה ולפי זה רצה הכתוב ליתן טעם למה נתנו לו דווקא כ"ד מתנות כהונה, אלא לפי שכל כ"ד ספרים כלולים בלוחות הברית והעגל גרם שבירת הלוחות וביטול כל כ"ד ספרים ולפי שתלה בעצמו ולקח כ"ד עונשים מישראל ע"כ דין הוא שלעומת זה יתנו לו ישראל כ"ד מתנות כהונה. טעם שני הוא, לפי שמסיק (בסנהדרין קב.) אין לך פורענות שאין בו מכ"ד מהכרע ליטרא מעגל הראשון, ונראה שלכך עשו שיעור מן מספר כ"ד לפי שמסיק שם אמר רבי חנינא לאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר (יחזקאל ט, א) קרבו פקודות העיר. ש"מ שרצה ה' לחלק העונש על כ"ד חלקים ובעבור שתלה אהרן בעצמו כנגד זה יתנו לו כ"ד מתנות כהונה.


מתוך: כלי יקר על שמות לב (עריכה)

פסוק א[עריכה]

וירא העם כי בשש משה. ראה ראיתי כי רוב המפרשים הנגשים לבאר כל ענין סתום שבתורה, בקשו למצא דברי חפץ להסיר מן זרע אברהם המקודש לזות שפתים וקלא בישא אשר יצא עליהם על פעולה מגונה זו כי עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו והסכימו רוב המפרשים לתלות הקולר בצואר הערב רב מלומדי הריע והמה היו בעוכרי ישראל וחטאו ראשונה ואחריהם טעו גם ישראל, ע"כ לכבוד כל בית ישראל ראיתי לכתוב בדרך קצרה עיקר המובן מן רוב דברי המפרשים ושם אתנו גם דברים אשר הוספתי משלי ליישב דקדוק הלשון ולא אשית לבי אל קושיות וספיקות הנופלים בענין ספור זה כי אין דעתי כי אם לבאר תוכן הענין לפרסם טהרת ישראל וזה ביאורו.

וירא העם. זה הערב רב, כי בכ"מ נאמר לשון העם על הפחותים כמו שפירש"י פר' בהעלותך על פסוק ויהי העם כמתאוננים כי בשש משה, יען כי היה ידוע להם שלא עלו ממצרים על פי ה' אלא משה מעצמו העלם ואת פי ה' לא שאל כמ"ש רד כי שחת עמך, ולא עמי ולעומת זה אמר משה א"כ הוא למה יחרה ה' בעמך ולא בעמי, וחששו הערב רב שאם לא יבא משה שמה יצוה ה' לגרשם מתוך העדה פן יחטיאום בגילולי מצרים כי קשים גרים לישראל כספחת (יבמות מז, ב) ומה שלא גרש אותם עד הנה חשבו שלכבוד משה היה, ע"כ חשבו תחבולה לבקש מנהיג אחר במקום משה כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. ר"ל לא ידענו במה כחו גדול כי ודאי היה לו תמונת איזו כוכב אשר בכחו היה מנהיג ועושה נסים ואנחנו לא נדע מה נעשה מן התמונות כי לא ידענו מה היה לו מן הציור, ואתה אחיו יודע בלי ספק מה היה הכלי ההוא ע"כ אנו רוצין שתעשה לנו איזו דמות שיהיה אמצעי בינינו לבין הכוכבים, והשטן הטעה אותם כי הראה להם דמות מטתו של משה בין שמים לארץ לומר שהוא היה כמו אמצעי בין שמים לארץ ע"כ רצו המה באיזו אמצעי אחר ורז"ל אמרו (סנהדרין סג, א) שאוו לאלהות הרבה, לפי שלא ידעו באיזו צורה יבחרו.

פסוק ב[עריכה]

ויאמר אליהם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. כי אמר אולי יהיו ביניהם קמצנים או נשים המקפידים על תכשיטיהם וימנעו את בעליהן מליתן, והמה כחשו לאהרן ויתפרקו כל העם נזמי הזהב אשר באזניהם של האנשים ואמרו כי לקחום מן הנשים, ויצר אותו בחרט והשליכו לאש להתיכו שהרי כך אמר אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ובלי ספק שהגיד לו האמת ואמר להם אהרן שאחר ההתכה יעשה להם צורה והיה דעתו שלהוציא כלי למעשהו צריך הצורף להתעסק בו לפחות יום או יומים וחשב שבתוך כך יבא משה. והערב רב עשו על ידי מכשפות שיצא העגל הזה מעצמו ולא עשאו אהרן ומ"ש ויעשהו עגל מסכה לפי שנתעסק בהתכת הזהב מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, והראיה שנאמר ויקח את העגל אשר עשו ולא נאמר אשר עשה.

פסוק ד[עריכה]

ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. מכאן ראיה שהערב רב אמרו כן אל ישראל כי איך יאמר ישראל אחד לחבירו אלה אלהיך ישראל וכי הוא אינו ישראל אלא ודאי שהערב רב אמרו כן לישראל ומה שרצו להטעותם בצורת שור דווקא כבר אמרנו לפי שראו את ישראל אוהבי כסף וזהב וידעו זה מביזת מצרים ומביזת הים ע"כ אמרו שישראל יבחרו בצורה זו כי ממנה תוצאות הזהב כמבואר למעלה. ובזה מתורץ מ"ש כאן אשר העלוך מארץ מצרים. ומשה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. לפי שהעלוך משמש גם לשון מעלה וגדולה כי אמרו שכל מעלת ישראל שנעשו עשירים בכסף ובזהב הכל היה משל מצרים ומשלהם עשו את כל הכבוד הזה, ואמרו הערב רב כי בכחו של מזל שור עשיתם כל החיל הזה שעליתם במעלה מן הרכוש של ארץ מצרים, ולפי מה שכתבנו למעלה שהקב"ה אמר למשה רד כי שחת עמך. היינו הערב רב, נראה לפרש שלכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי ע"י הליכה זו נתעלו במעלה על שאר המצרים, אבל לישראל לא היה זה עליה לכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, ועוד שישראל היו במצרים כתפוסים בבית האסורים שייך אצלם לשון יציאה משא"כ בערב רב.

וי"א שטעות זה בא להם, לפי שלא יכלו ישראל לצאת ממצרים כי אם כשילך עמהם ארונו של יוסף מצד השבועה ולקח משה טס וחקק עליו עלה שור עלה שור וזרקו בנילוס, ועל כן חשבו הערב רב שעלייתם ממצרים היתה תלויה ביוסף בכור שור ונקרא בכור שור כי כל כחו היה נמשך ממזל שור וחשבו שלכך לקח משה את עצמות יוסף עמו לפי שהעלם ממצרים בכחו של מזל שור בצירוף כחו של משה וזהו אשר העלוך לשון רבים

פסוק ה[עריכה]

וירא אהרן. כי הצליח מעשה שטן חשב לדחותם בבנין מזבח כי אמר שלא יתכן לזבוח לו בלא מזבח ויקרא חג לה' מחר לא לעגל כי אם לה' כי חשב שמחר ודאי יבא משה, והשטן זרזם שהשכימו ממחרת ולא המתינו כמה שעות על היום ויעלו עולות ויקומו לצחק. דרשו רז"ל (תנחומא כי תשא כ) רמז לגלוי עריות ושפיכות דמים, ולי נראה מדקאמר לצחק ולא אמר ויצחקו שמע מינה שלא היה שם צחוק של גילוי עריות ושפיכות דמים ממש אלא לפי שעברו על אנכי ולא יהיה לך דומה כאילו עברו על לא תרצח ולא תנאף, כי היו הדברות ה' מול ה' לא תרצח כנגד אנכי ולא תנאף כנגד לא יהיה לך לכך נאמר לצחק שעברו על אנכי ולא יהיה לך המביאין גם לידי צחוק של ג"ע ושפיכות דמים כי מאן דעביד הא נפיל בהא.

פסוק ז[עריכה]

וידבר ה' אל משה לך רד. מצד כפל הלשון, ועוד שלא נאמר רד מן ההר, למדו רז"ל (ברכות לב, א) לפרש רד מגדולתך והוא דרך קנס על שקבל הערב רב זה"ש כי שחת עמך וגו' סרו מהר ולא המתינו, ואפילו יום או יומים לא יוקם באמונתו, ולא עוד אלא שהחטיאו גם את ישראל ויאמרו אלה אלהיך ישראל, ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה. כלפי ישראל אמר זה ולפי שקלקלו קראם העם ואמר בשכבר הימים ראיתי קשה ערפם כי גם במצרים היו רעים וחטאים כדאיתא בנבואת (יחזקאל, כ) ועתה נתמלא סאתם לפיכך הניחה לי שלא אטפל עמהם בעצמי עוד לכך אמר לי. ויחר אפי בהם, כי אשלח בהם משלחת מלאכי רעים אף וחמה. ואכלם, כי השליח אינו רחמן ולא ישא לפשעם כלל.

פסוק יא[עריכה]

ויחל משה. יש אומרים כי ויחל היא מלשון ותתחלחל שאחזו חיל ורתת את פני ה', היינו לשון כעס כי ראה גודל כעסו של ה' ונבהל מפחד ה' ואמר למה ה' יחרה אפך, כי אילו אמרת ליסרם בעצמך כאשר ייסר איש את בנו החרשתי אבל מה שאמרת לשלוח בהם מלאך אכזרי אף וחימה למה תעשה כה לעבדיך כי יש לי טענות על זה. הא' היא, בעמך. כי אתה אמרת לי כי שחת עמך והיינו הערב רב ואם כן למה יחרה אפך בעמך דהיינו ישראל, טענה ב' היא, אשר הוצאת מארץ מצרים. ארץ מלאה גילולים של ע"ז ואין להתפלא עליהם כל כך אם נתפתו אחרי ההרגל. טענה ג' היא, בכח גדול. כנגד מדת הדין כי כפי שורת הדין היה מן הראוי לכלותם בתוך ארץ מצרים כמ"ש ביחזקאל (יחזקאל כ, יג) ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וגו' ואחר שהוצאתם בכח גדול כנגד מה"ד אם כן כבר הם מוחזקים אצלך בעובדי אלילים ומה נתחדש עתה. טענה ד' היא, וביד חזקה. לפי שידוע שישראל לא היו רוצים לצאת ממצרים כמ"ש (שמות יד, יב) הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים. וכתיב (שם יג יח) וחמשים עלו בני ישראל. כי רק חלק חמישי עלה וד' חלקים מתו בג' ימי אפילה לפי שלא רצו לצאת ממצרים ואפילו אלו שיצאו הוצאתם ביד חזקה בעל כרחם שלא בטובתם כמ"ש (שם יג ט) כי ביד חזקה הוציאך ה', ולפי שאתה הוצאתם משם ראוי לך לחוס עליהם כדי שלא יאמרו ברעה הוציאם מאחר שיצאו על פיך.

ואחר שהליץ בעד ישראל, התחיל להליץ גם בעד הערב רב ואמר, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים כי זה אינו שייך כלפי ישראל כלל ולמה תצא כזאת מתחת ידו יתברך אלא כלפי הערב רב אמר כן לפי שכבר עשה ה' שפטים במצרים אך לא היו גלויין לכל העולם, וע"כ הוציא את הערב רב כדי להרוג אותם בהרים גבוהים הנראים לעין כל כי תהיה הנקמה מהם גלויה ומפורסמת, ולמה יאמרו מצרים לאמר. לדורות, שכך עושים לגרים הבאים לחסות בצל כנפי השכינה וימשך מזה חלול השם. ואמר, שוב מחרון אפך וגו' ולצדדין קתני כנגד הערב רב בקש שוב מחרון אפך שלא ייסרם ע"י מלאך אכזרי אף וחימה,וכנגד ישראל הוסיף ואמר והנחם על הרעה לעמך שלא יעשה להם רעה כלל אחר שהמה לא היו סבה אל החטא. זכור לאברהם וגו'. אתה אומר ואעשך לגוי גדול, היום או למחר אולי יחטאו בני ותעשה בהם כליה, ק"ו מן האבות שנשבעת להם בך, ועוד שיש להם זכות שלש אבות וכל זה אינו מועיל, קל וחומר לבני שאין כאן שבועה כ"א דבור בעלמא ואין כאן כי אם כסא של רגל אחד. מיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. היינו מה שדבר לעשות לכלותם לגמרי, אבל מ"מ חשב ליסרם בשבט פשעם כמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם, להפרע מהם מעט מעט.

פסוק טז[עריכה]

והלוחות מעשה אלהים המה וגו'. כל פסוק זה אין כאן מקומו כ"א למעלה בפסוק ויתן אל משה ככלותו וגו' לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, ושם היה לו להזכיר מהות הלוחות ונ"ל לומר שכל פסוק זה הוא להודיע שהיו האותיות חרות על הלוחות כי רצה בזה ליתן טעם למה שבר משה הלוחות, אלא לפי שהלוחות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. ואמרו במדרש (שמו"ר מא, ז) חרות, חירות מן המלכיות, ואחרים אומרים חירות מן מלאך המות, ורבנן אמרי חירות מן היסורים, ולמדו כל זה מדכתיב חרות על הלוחות ולא נאמר חקוק, או כתוב, אלא היה ממשות באותן אותיות כדרך שפרשנו פרשת יתרו על פסוק וכל העם רואים את הקולות, שכל דבור שיצא מפי הקב"ה נתגשם והיה בו ממשות עד שיכלו לראותו ונחרתו אותן דברות על הלוחות, בלוחות לא נאמר אלא על הלוחות שנקבעו עליהם מלמעלה, לכך דרשו חרות לשון חירות לומר כשם שהיו אותיות הללו בני חורין ולא נשתעבדו אל הלוחות כלל ולא נתבטלו בביטול הלוחות שהרי בשבירת הלוחות היו האותיות פורחות א"כ ודאי אינן משועבדים אל חומר האבן, כך כל לומדי תורה יהיו גם כן בני חורין מן המלכיות, ויסורין, ומלאך המות, ולכך נאמר (שמות לד, א) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים לא נאמר אלא את הדברים לומר לך שאותן אותיות שפרחו מן לוחות ראשונים יוקבעו כאן. ואחר שדבר זה מורה שכל זמן שהלוחות קיימים יש לישראל ברית כרותה שיהיו חורין מן המלכויות ועכשיו שחטאו אינן ראויים לכל היעודים הללו ע"כ שברם, וכמ"ש (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם שתהיו קיימים כבני אלהים חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון כי לא תהיו עוד חורין ממלאך המות.

ומה שלא שבר משה הלוחות תיכף כשהגיד לו הקב"ה איך שעשו העגל, לפי שמסיק בילקוט (לב שצג) שמחמת שהיו האותיות פורחות היו אבנים כבדים ונפלו מידו של משה, ולפ"ז נוכל לומר שהיו האותיות פורחות תחת ההר כשראו העגל ואז הרגיש משה כי נסתלקה מהם הקדושה ע"כ שברם תחת ההר דווקא.

וי"א שלכך שברם, לפי שהיו כמו שטר חוב על ישראל ושטר חוב שנקרע אין לתובע במה לתובעם, כך לוחות אלו היו עדות על ישראל שקבלו התורה

וי"א ששברם, כדי להצטרף גם את עצמו עמהם בחטא וישראל גרמו שפרחו האותיות ומשה שבר הלוחות וכדי שלא יוכל הקב"ה לומר אכלה אותם ואעשה אותך לגוי גדול, שהרי הושוו בחטא ועל זה אמר משה ועתה אם תשא חטאתם, רוצה לומר ועתה נתחדש דבר שגם אני חוטא כמותם וא"כ אם תשא חטאתם מוטב ואם לאו אזי גם לי לא תשא וא"כ מחני נא מספרך.

פסוק כה[עריכה]

וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. לפי שאמרו רז"ל (יומא פו, א) מפרסמים את החנפים מפני חילול השם. כי הש"י בוחן כל נסתרות ומעניש החוטא על כל נעלם ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות יקראו תגר על מדת הדין על כן מצוה לפרסם על כל מעשיהם לגלות רעתם בקהל, ומטעם זה הוציא אהרן מחשבתם הרעה לחוץ. וזהו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא ר"ל אתה ידעת ברוח הקודש שעליך כי ברע המה חושבים תמיד על כן אמרתי כי טוב לגלות על החוטאים כדי שיהיו לשמצה בקמיהם לפרסם קלונם ברבים. וזהו דעת המדרש האומר שלקו בצרעת שנאמר כי פרוע הוא. וכתיב במצורע (ויקרא יג, מה) ראשו יהיה פרוע, כדמסיק בילקוט (ובתנחומא מצורע ד.) כי הצרעת ג"כ ענינו להוציא לאור הרעה הפנימית אשר בלבב החוטא, כי מטעם זה נקרא מצורע נוטריקון מוציא רע כדמסיק בילקוט פר' מצורע (יד. תקנו) במעשה של הרוכל, אע"פ ששם מסיק המוציא רע על המספר לשון הרע מ"מ נ"ל שהוא מוציא לאור כל רע פנימי ולכך רמז כאן הצרעת במלת פרוע שפירושו מגולה כך הצרעת מגלה על החוטאים. ובשה"ש (א יב) כתיב נרדי נתן ריחו. ופירש התרגום על זה ונחית עליהם מכתש סגירא, כי הפסוק מדבר במה שנעשו לשמצה בקמיהם והובאש ריחם בעיני כל האומות הקמים עליהם וזהו נתן ריחו היינו לאחרים נתן הריח אשר היה נסתר בקרבו, וכאשר נתגלה אז היו לשמצה בקמיהם שמצאו להם מקום לחרף את ישראל על מה שעשו באלהים ובמשה ומכלל זה אתה למד שדבר זה אינו בנמצא באומות.

וזה מבואר על דרך שמצינו ברבתי פר' וישב (בר"ר פח, א) מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט, ט) רבי חמא בר חנינא אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם אומה של דוים וסקופים אתם הה"ד חרפת נבל אל תשימני, ור' שמואל בר נחמן אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטין ולמה יש בהם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים לא אומה של מצורעים אתם הוי אומר חרפת נבל אל תשימני. ויש לדקדק במאי קמיפלגי ומה בין דוים, למצורעים, ונ"ל כדמסיק במדרש. חטאו בזה, כי זה משה האיש. ולקו בזה, שנאמר (איכה ה, יז) על זה היה דוה לבנו. ונתרצו בזה, שנאמר (שמות לה, ה-ו) זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה לה'. חטאו באלה, אלה אלהיך ישראל. ולקו באלה, שנאמר (איכה ה, יז) על אלה חשכו עינינו. ונתרצו באלה, שנאמר (שמות לח, כא) אלה פקודי המשכן. הנך רואה ממדרש זה שהיו כאן שני מיני חטא, האחת הוא, מה שחטאו להקב"ה ואמרו אלה אלהיך ישראל ועל זה נלקו בצרעת המוציא לאור כל המחשבה רעה וכבר חטאו במחשבה כמו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כמבואר למעלה והצרעת היה מוציא רעתם לחוץ לפרסם עליהם, ולפי שדין כל מצורע להיות מחוץ למחנה מושבו וכאן היו כל ישראל מצורעים ואיך יצאו מחוץ למחנה, ע"כ נאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. כאילו שם מחנה שכינה והם מרוחקים ממחנה שכינה. ומה שנאמר על אלה חשכו עינינו לפי שלשון זה, מורה על הדבר שהאדם רואה בעיניו ומראה עליו באצבע לאמר כי זה הוא, ולשון אלה, מורה על דבר שהוא משיג בראיה לבבית אע"פ שאינו רואה בעיניו לכך נאמר חטאו באלה, על החטא שחטאו באלהים כי לא יראהו האדם וחי. וחטאו בזה, נאמר על מה שחטאו במשה ועשו כנגד חוש הראות כי בעיניהם ראו יושר דרכו ואעפ"כ הרהרו אחריו. ולפי הנחה זו קשה מהו שאמר על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו איפכא הל"ל.

וביאור הדבר הוא, שלעולם לקו בדבר שהיה סבה אל העבירה כי במה שחטאו באלהים נמשך העון מן העין אל הלב כי העין רואה ואח"כ הלב חומד וכבר אמרנו שבעבור רוב זהב שהשפיע להם ה' בחרו בצורת שור כי משם מוצא הזהב כמבואר למעלה בפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' על כן נאמר על אלה חשכו עינינו כי העין גרם להם עון זה, אמנם במה שחטאו במשה היה נמשך העון מן הלב אל העין כי בעבור שהיו מהרהרים בלבם תמיד ומתקנאים במעלתו וחושדין אותו על כן נעשו עורים גם בחוש הראות וכחשו בדברים שראו בעיניהם כי זאת תורת הקנאות שעל ידיה נעשו עורים לעשות בהפך ממה שיעיד עליו החוש, על כן נאמר על זה היה דוה לבנו כי הלב היה סבה להם שעשו כנגד הדבר המורה עליו חוש הראות הרמוז בזה, ומכאן ראו לומר שכל דוים וסקופים הבאים על ישראל הכל הוא בעון מה שמטיחין דברים כנגד מנהיגי כל דור ודור. והצרעת בא על עון ע"ז הנמשך מן חמדת הממון, וחשכת העין מדה כנגד מדה לפי שעיני האדם לא תשבענה על כן ילקו בעין ולפי דרכנו נוכל לומר שחשכת העין היינו הצרעת המחשיך עין האדם כנודע מטבעיות ושני תכונות רעות אלו אינן מצויין כל כך באומות כדמסיק (בסנהדרין לט:) כתיב (יחזקאל יא, יב) וכמשפטי הגוים עשיתם וכתיב וכמשפטי הגוים לא עשיתם (שם ה ז) הא כיצד כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כי מצינו שהם מתוקנים בשני דברים הללו הן בענין האלהות כמ"ש (ירמיה ב, יא) ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל. הן בענין המנהיגים שאינן בועטים בהם כמו שמצינו באנשי ננוה ששמעו אפילו לנביאי ישראל.

ע"כ אמר רבי חמא בר חנינא, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים והיינו כל חלי וכל מכה הבאה אל הבועטים במנהיגיהם כמ"ש על זה היה דוה לבנו ודעתו שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם היינו על מה שהאומות מונין את ישראל על מה שהמה עושים אל מנהיגיהם.

ור' שמואל בר נחמן אומר, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטים והוא מין מן מיני הצרעת הפורחות בגוף אשר פרחה בו המינות והכפירה באלהיות, אלא שלא יהיו מונין את ישראל לא אומה של מצורעים אתם והוא סובר שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, היינו שיחרף צר את ישראל על דבר הנגע והצרעת אשר פרחה בהם על אשר אמרו אלה אלהיך ישראל בעבור רוב זהב שהשפיע להם ה', ודעתו שעל זה אמר דוד מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, כי יחרף אויב הצר לאמר שאני נבל המנבל צור ישועתו בעבור חמדת הזהב והעושר שנאמר בו (ירמיה יז, יא) ובאחריתו יהיה נבל, כי כל אוהב כסף הוא איש כילי כנבל הכרמלי אשר נבל שמו ונבלה עמו וכמ"ש (ישעיה לב, ה) לא יאמר עוד לנבל נדיב מכלל שהם שני הפכים, ויתבאר זה עוד בע"ה בפרשת האזינו על פסוק עם נבל ולא חכם. ועל זה בקש ואמר חרפת נבל אל תשימני. ואע"פ שאף אם יחרפני האויב ואם לדין יש לי תשובה והתנצלות, מ"מ נאלמתי לא אפתח פי. איני רשאי לדבר התנצלותי, כי אתה עשית. אתה גרמת לישראל בעבור רוב כסף וזהב שהשפעת להם והתנצלות זה אין לדבר בפני הגוי, לפיכך הסר מעלי נגעך. זה נגע הצרעת אשר פרחה בישראל, מתגרת ידך אני כליתי. מתגרת הוא לשון שפע ונזילה ורוצה לומר לפי שמידך יגר לי רוב שפע כסף וזהב ע"כ אני כליתי, והוסף מלת אני כליתי לומר שאין רע יורד מלמעלה והאלהים חשבה לטובה, רק אני כליתי וקלקלתי מעשי בעבור רוב שפע כסף וזהב אשר הושפע לי. בתוכחות על עון יסרת איש. בתוכחות הוא לשון ויכוח ור"ל בעבור הויכוח שיש לאויב עמי ומונה עלי לומר אומה של מצורעים אתם ע"כ יסרת איש גם האומות שנקראו בני איש כמ"ש (תהלים מט, ג) גם בני אדם גם בני איש ואמרו רז"ל (יל"ש תהלים מט.תשנז) בני אדם אלו ישראל בני איש אלו בני נח, ותמס כעש חמודו. ע"י שיש גם בהם בעלי חטטים ואז לא יתלו בעון ישראל אלא יאמרו אך הבל כל אדם סלה. כי מקרה אחד לכל. ולדעת האומר לא היו ראויין להיות דוים כו' על שמטיחים דברים כנגד מנהיגיהם, דרש חרפת נבל כמו זכר זאת אויב חרף ה' (תהלים עד, יח) לאמר שכל פה דובר נבלה כמו שמצינו שהטיחו על משה בכמה ענינים והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

פסוק לא[עריכה]

אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. יש בבקשה זו כמה ספיקות כי מה ראה משה להגדיל החטא כשבקש על המחילה כי אין זה דרך של כל מליץ יושר, ועוד שנראין דבריו סותרין כי מדקאמר ויעשו להם אלהי זהב אתה גרמת להם כו' אם כן היה דעתו להקטין החטא, ועוד מהו ויעשו בוי"ו משמע כאילו הפסיק הענין ופשוטו משמע כי הוא פירוש על חטאה גדולה, ועוד למה פרט חטא זה יותר מן חטא ג"ע וש"ד שעברו כמו שפירש"י בפסוק ויקומו לצחק

והנה כבר אמרנו שלא היה שם ג"ע וש"ד ממש. והראיה על זה, כי מה שפירש שהרגו את חור לא יתכן, כי הרגוהו קודם עשיית העגל ופסוק ויקומו לצחק נאמר אחר עשייתו, אלא לפי שכל הדברות היו ה' מול ה' אנכי כנגדו לא תרצח, לא יהיה לך כנגדו לא תנאף, וכשעברו על אנכי ולא יהיה לך דומה כאילו עברו גם על לא תרצח ולא תנאף כי מאן דעביד הא נפיל בהא, וכבר מצינו שש"ד וג"ע שניהם נקראו חטאה גדולה כי בש"ד נאמר (בראשית ד, יג) גדול עוני מנשוא. ובג"ע נאמר (שם לט ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. וא"כ כשאמר משה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה רמז לב' עבירות אלו ג"ע וש"ד ואח"כ התודה גם על עון העגל ואמר ויעשו להם אלהי זהב ולא רצה לכוללו בכלל ג"ע וש"ד להורות דווקא ב' אלו גדולים אבל חטא העגל אינו גדול כל כך שהרי יש להם התנצלות כי אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם, מה שאין כן בב' אלו כי אין להם שייכות אל התנצלות זה וכל עיקר כוונת משה היתה להקטין עון העגל אשר בעבורו אמר ה' לכלותם, אבל בעבור ג"ע וש"ד את"ל שמתי מספר עברו עליהם מ"מ אין כולם ראוין לכליה בעבורם וכל שכן לפי מה שכתבנו שלא היה שם ג"ע וש"ד ממש כמובן מלשון לצחק ולא אמר ויקומו ויצחקו אלא שעשו עון המביא לידי צחוק.

ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך. לפי שאמר אולי אכפרה בעד חטאתכם, היה לו לומר אולי יכפר ה' בעד חטאתכם כי משה אין בידו לכפר, ועל חטאתם מבעי ל"ל מה בעד, אלא לפי שמשה מסר נפשו על ישראל ואמר אכפרה הנני כפרה בעדכם כי ראשיהם קרבן אשם של העם, ע"כ אמר אם תשא חטאתם ואם אין, בין תשא בין לא תשא מחני נא כ"א תשא חטאתם ותקח אותי כפרה בעדם א"כ מחני ואם לא תשא אזי ג"כ מחני כי איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי

וכפי פשוטו נ"ל שעיקר הכוונה במלת ועתה כמו שמצינו במרגלים כתיב ג"כ (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה', כי אמר הקב"ה למשה לכלותם ולעשות אותו לגוי גדול ומשה אמר פן יאמרו מבלתי יכולת ה' וגו', ואע"פ שכשיהיה זרעו של משה לגוי גדול ויבאו אל הארץ לא יוכלו האומות לומר מבלתי יכולת, מ"מ ביני וביני יתחלל השם ואני חפץ ועתה יגדל נא כח ה' גם בדורות הללו. כך בקש משה כאן ועתה אם תשא חטאתם ומקרא מסורס הוא כמשפטו בהרבה מקומות כאילו אמר אם תשא חטאתם אז ועתה, תעשה זה עתה ותיכף ואל תדחני בלך ושוב וזרעם יבואו לארץ או זרעי כי סוף סוף ביני וביני יתחלל השם.

ועוד נ"ל שלא בקש למחות העון לגמרי, אלא שלא יגבה חובו עתה בבת אחת לעשות בהם כליה עתה כרגע אבל לא היה חושש אם יגבה חובו מעט מעט בדור ודור ונעתר לו ה' ואמר ועתה לך נחה את העם וגו' וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם להפרע מהם מעט מעט כי זה חסד אלהים


מתוך: כלי יקר על שמות לג (עריכה)

פסוק ד[עריכה]

ולא שתו איש עדיו עליו. יש מקשים אחר שמעצמם לא שתו עדים עליהם מהו זה שחזר ואמר ועתה הורד עדיך מעליך ונ"ל שהיו כאן ב' מיני עדי, האחד הוא, סתם עדי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטים בהם. הב' הוא, אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אמרם נעשה ונשמע. ובפעם ראשון כששמעו הדבר הזה שאמר הקב"ה כי לא אעלה בקרבך והרי הם כמנודים לשמים ע"כ ויתאבלו ולא שתו איש עדיו, מדקאמר איש עדיו ולא אמר בני ישראל כמ"ש אח"כ ויתנצלו בני ישראל עדים ש"מ שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו העשיר ירבה והדל ימעיט, וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי כמ"ש ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'. אבל אותן ב' כתרים שקבלו בחורב לא פרקו כי היה נראה להם כפריקת עול התורה כאילו אמרו אין לנו חלק בתורה ובכתרה, על כן נאמר להם שנית ועתה הורד עדיך מעליך אפילו אותן ב' כתרים ועל זה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אותו עדי הניתן להם בהר חורב ואמר כאן בני ישראל ולא אמר איש עדיו לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כהלך.

ומהרי"א פירש, שהאדם יש לו הרבה מיני עדי והיו קצתם עליהם וקצתם לא היו עליהם ומתחילה לא שתו עליהם עדים שלא היו עדיין עליהם, אבל אותן שהיו עליהם כבר לא הורידו לכך נאמר ועתה הורד עדיך אפילו זהו שכבר עליך וגם לפירושינו מיושב למה הזכיר לשון הורדה בפעם ב' ולא בראשון לפי שהעדי של הר חורב היה תמיד עליהם משא"כ בסתם עדי.

פסוק יב[עריכה]

ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו'. זו פר' חמורה שבתורה אשר בה יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק מה זה היה מבוקשו של משה, מלבד כמה ספקות הנופלים בלשון הויכוח שהיה למשה עם הקב"ה אין אני גוזר ואומר שדעתי הנכונה מכולם חלילה, אלא אומר אני מאחר שאין המפרשים ע"ד אחד וכל אחד סותר דברי חבירו ומרבה עליו חבילות השגות, מ"מ הענינים שהניחו אמיתיים מצד עצמם אף אם אינן שומרים תמונת הלשון, אענה גם אני חלקי ואומר. לפי שמצינו למעלה ענין כפול כי מתחלה אמר הקב"ה למשה ועתה לך נחה את העם, ואח"כ חזר ואמר לך עלה מזה אתה והעם, ומלבד הכפל יש כמה שינוים בלשון, הן מלשון נחה לעלה, הן אומרו אתה והעם, הן מה שהוסיף בשני לומר אשר העלית מאמ"צ, וזולת זה הרבה שינוי לשון, ובענין שליחות המלאך אמר תחילה הנה מלאכי ילך לפניך, ואח"כ אמר ושלחתי לפניך מלאך.

מהכרח כל הדקדוקים הללו קרוב לשמוע, כי במעשה העגל היה הערב רב מקור אל החטא וישראל נמשכו אחריהם, ומשה בתפלתו עשה ב' חלוקות והתפלל תחילה על בני ישראל שלא היתה אשמתם כל כך גדולה ואח"כ התפלל גם בעד הערב רב כמבואר למעלה בפר' העגל ולעומת זה כשנעתר לו הקב"ה נעתר תחילה על בני ישראל לבלתי השחיתם ועליהם אמר ועתה לך נחה את העם. כי לשון נחה מורה שינחם בנחת ושובה וקראם העם דרך קנס לפי שנתפתו אל הערב רב, ואמר אל אשר דברתי לך. כי רצה הקב"ה לקיים שבועתו במשה ואמר ואעשה אותך לגוי גדול. והיינו ליתן הארץ לזרעו של משה כאילו דבר לקיים הבטחתו לו למשה, ועכשיו חזר ואמר כי אותו יעוד שדברתי לעשות לך הנני מחזירו לישראל וז"ש אל אשר דברתי לך. ולפי שכל מלאכי רחמים של מעלה כבר המה מוכנים מימות האבות לשמור בדרך את זרע אברהם יצחק ויעקב, ע"כ אמר הנה מלאכי ילך לפניך אין צורך לשלוח מלאך אחר כי כבר יש מלאך מוכן לכך, ועל ישראל אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' להפרע מהם מעט מעט.

אבל על הערב רב אמר, ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל כי כבר אמרנו שישראל לא ידע ולא התבונן בתחבולות הערב רב וידע שור קונהו אלו הערב רב כדאיתא במדרש. (עיין ויק"ר כזח) ואח"כ ניחם ה' על הרעה גם על הערב רב ואמר לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים. כי ידוע שמשה לא נמלך בגבורה ומעצמו העלם משה, ולא הזכיר לשון נחה המורה על הנחה ושובה אלא עלה מזה אתה והעם ר"ל אתה עלה והעל גם אותם בעל כרחם יען כי המה בוחרים תמיד לשוב למקורם מצרימה. ואמר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' לא אמר סתם לאבותם כי הערב רב לא מזרעם המה, ומה שאמר אשר נשבעתי וגו' לומר לך אע"פ שנשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. והמה לא מזרעם וא"כ אין אני חייב להביאם אל הארץ מצד השבועה וברית אבות מ"מ אביאם שמה לכבודך מאחר שאתה קבלת אותם כמ"ש אשר העלית וגו', ושלחתי מלאך לפניך כי אין להם מלאכים מוכנים מימי אבותם ע"כ אני צריך לצוות עליהם מלאך שישמרם בדרך, או מלאך אחר, או לצוות עליהם לזה המלאך ההולך בעבור ישראל. ומ"ש כי לא אעלה בקרבך וגו' היינו בעבור הערב רב כי עם קשה עורף הוא ע"כ אין אני רוצה לילך בקרבם, ובהדי הוצא לקי כרבא (בבא קמא צב, א) כי המה סבה שלא אלך בעצמי גם עמך ועם ישראל.

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. על הערב רב לא כדרך שנאמר בישראל (שמות ג, יז) ואומר אעלה אתכם מעני מצרים. אלא תלית ההעלאה בי לומר כשם שהעלית אותם מארץ מצרים מדעתך כך תעל אותם מזה כמ"ש לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית וגו'. לומר כשם שהעליתם ממצרים כך תעלם מזה. ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. דבר זה שתשלח עמי שלוחך לא הודעתני כי מה שאמרת ושלחתי מלאך לפניך. בזה לא נבדלו עדיין משאר האומות כי כל אומה יש לה שר ומלאך למעלה, והיה לך לחוס על כבודי מאחר שיצאו על פי ממצרים ונתדבקו בך היה לך להבדילם מכל העמים ולילך בקרבם, ואף את"ל שיש טעם לדבר מה שאמרת כי לא אעלה בקרבך וגו'. מ"מ היה לך להודיעני ששלוחך ילך עמי לכל הפחות כי גם אני צריך סעד ועזר אלהי להדריכם בדרך ישרה וזה המלאך השלוח לפניהם אינו כ"א לגרש ז' אומות, והעיקר חסר מן הספר כי עדיין אנו צריכין למודעי לידע דרך ה' על פי התורה.

ואתה אמרת ידעתיך בשם. י"א שאמר זה על שנאמר ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו, ג) משמע אבל לך נודעתי בשמי ה', ולפי דרכינו יאמר על שם של אהיה כמ"ש (שם ג יב) כי אהיה עמך שם של אהיה יהיה עמך תמיד, ולזה אני צריך עכשיו כי מתחילה אמרת ידעתיך בשם שהשם עצמו יהיה עמי ועכשיו חזרת מיעוד זה ולא זו שאתה בעצמך אינך רוצה להיות עמי כמ"ש כי לא אעלה בקרבך. אלא אפילו שלוחך אינו עמי כ"א לפני שהרי לא הודעתני את אשר תשלח עמי וזה רחוק מאוד מן יעוד ידעתיך בשם, ועל זה לא שאל משה עדיין מאומה רק אמר כמתמיה שלא הודעתני שתשלח עמי, ואח"כ הציע הצעה אל בקשתו ואמר וגם מצאת חן בעיני ואם כבר היה לי לבקש על איזו דבר שתעשה לי מצד מציאת החן מ"מ לא בקשתי מאומה כי לא היתה השעה כל כך צריכה, לזה אמר ועתה הגיעה השעה שאני צריך לבקש דבר והוא, אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך. ואין די בזה שתודיעני ואני בער ולא אבין אלא ואדעך. תן לי לב להבין כדי שאדע דרכך למען ארויח בזה והוא, שאמצא חן בעיניך נוסף על חן הראשון והוא, שע"י ידיעת המושכלות ידבק המושכל במשכיל והיו לאחדים והיה פיו כפיך וארויח בזה שממני יתפשט החן גם לזולתו מה שלא היה מקדמת דנא שלא נתפשט החן כ"א ממך אלי, ובעת שתודיעני דרכיך ותשכילני יתדבק המושכל במשכיל ויתוסף לי מציאת החן ויתפשט ממני גם אל כל הנדבקים אלי והוא הערב רב ועי"ז יקראו עמך ולא עמי לבד וז"ש וראה כי עמך הגוי הזה ואל תאמר לי עוד אשר העלית וגו'.

פסוק יד[עריכה]

ויאמר פני ילכו והניחותי לך. במלת פני נחלקו המפרשים אם הוא פנים של כעס או פנים של רחמים וילכו משמע להבא, ומשה אמר אם אין פניך הולכים בהווה לאלתר אל תעלינו מזה, בין שיהיה פירושו שילך הכעס מהם תיכף, בין שיהיה פירושו שילך עמהם תיכף פני רחמיו יתברך, ולפי דרכנו השיב לו על ב' דברים כאחד על מה שהיה מתמיה על שלא הודיעו שישלח עמו שלוחו לסעדו על זה אמר פני ילכו כמו ופניך הולכים בקרב, (שמואל ב יז, יא) לפי שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ומאותן פנים ילך אור פניו ית' על פני משה ועל ידי זה יעשה לו הקב"ה הנחה כאילו היה השם הולך עמו ממש, ואע"פ שהשפעה זו לפרקים מ"מ תספיק למשה לשיוכל להעלות את העם ולהדריכם בדרך ה' וז"ש והניחותי לך. ויאמר משה זה פשוט ואין אני מבקש על זה כ"א אין אור פניך הולכים ודאי אל תעלנו מזה ובלא מציאת חן, דבר זה מוכרח להיות כי אין לנו עליה כלל זולת זה, וא"כ הדרא בקשתי לדוכתה מה תעשה לי בעבור מציאת החן וז"ש ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך, שיתפשט החן ממני גם אל עמך הלא בלכתך עמנו ממש בכל עת שתדבק בי ע"י שתודיעני דרכך ובזה לבד נפלינו אני ועמך מכל העם וגו'.

פסוק יז[עריכה]

ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. אע"פ שכמעט היית מתייאש מן יעוד ידעתיך בשם, מ"מ אני חוזר מן הכעס ומבטיחך גם הדבר הגדול הזה, ואדעך בשם בזכות מציאת החן אע"פ שלא בקשת מצד מציאת החן כי אם הודיעני נא דרכך מ"מ מאחר שיצא מפיך דבר ידעתיך בשם, אעשה גם את הדבר הזה בעבור מציאת החן ואדעך בשם כבראשונה.

פסוק יח[עריכה]

ויאמר הראני נא את כבודך. רז"ל אמרו (יל"ש לג שצה) שבקש לראות מתן שכרן של מצות לעה"ב שנקרא כבוד שנאמר (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. הן שכר העה"ז הן רב טוב הצפון לצדיקים אבל מ"מ אין אתה יכול לראות את כולו אפס קצהו תראה שכר העה"ז המכונה באחורי כדבר טפל שהוא משליך אחוריו, אבל פני דהיינו שכר העה"ב שהצדיקים רואין פני השכינה בעוד היות האדם מסובך בחומר לא יוכל לראות זה כמ"ש (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה וגו' ועל זה אמר לא תוכל לראות פני כי הפנים עצמם הם שכר הצדיקים שנהנין מאור פניו ית', וז"ש וראית את אחורי ופני לא יראו וארז"ל (ברכות ז, א) הראה לו קשר של תפילין כי מצינו שם של שדי חקוק בתפילין דהיינו שי"ן יו"ד מלפניו יו"ד בשל יד ושי"ן בשל ראש והיינו יש, רמז לשכר העה"ב שנמצא בו ישות וממשות כמ"ש (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש וגו' ובאחוריו הדל"ת בקשר של תפילין רמז לשכר העה"ז, הבא מן ד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח, יד) ופרצת ימה וקדמה וגו' וכן אמר הקב"ה למשה (דברים ג, כז) עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וקדמה וגו' רמז לו שלא תוכל לראות כ"א ית דבתרי, וכן נאמר (דברים לד, א) ויראהו ה' את כל הארץ עד הים האחרון ודרז"ל (ספרי לא ב) עד היום האחרון לתחיית המתים, אבל לא עד בכלל כי השכר של תחיית המתים לא הראה לו ה' כי לא יוכל לראותו ולהבין מהותו כלל, לכך נאמר לשון את באחוריו ולא בפניו וכתרגומו ית דבתרי היינו הטפל אליו והוא חוץ ממנו אבל בפני לא נאמר את כי השכר אינו טפל אל פניו ית' אלא אור פניו הוא עצמו השכר, כמ"ש (ישעיה מ, י) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

וזהו סוד עי"ן דלי"ת גדולה בפסוק שמע ישראל, לומר שעין האדם לא יוכל לראות כ"א ד' דהיינו שכר העה"ז וקרוב לזה פרשנו בחבורנו עוללות אפרים על מ"ש רבי האי דמחדדנא מחבירי שראיתי את ר' מאיר מאחוריו ואילו ראיתיו מקמיה הוינא מחדדנא טפי, (עירובין יג, ב) ר"ל שלא השיג ממנו כ"א ההשגות שהיו טפלים אצלו כדבר טפל שהאדם משליך אחוריו ואלו השגתי מאור פניו דהיינו עיקרי השגותיו המכונים בשם פנים ודאי מחדדנא טפי.


מתוך: כלי יקר על שמות לד (עריכה)

פסוק ז[עריכה]

על בנים ועל בני בנים וגו'. הוסיף כאן בני בנים מה שלא הזכיר זה לא בדברות ראשונות ולא באחרונות, לפי שבע"ז לעולם כך היא המדה עד דור רביעי ומתחיל למנות מן האב אב ראשון, בן שני, ואח"כ שלשים, ואח"כ רבעים, אבל במעשה העגל כבר קבלו דינם כל העובדים ונמחל העון לאותו דור אבל לא לדורות, וכדי לקיים הפקידה לד' דורות הוצרך למנות מן הבן והוסיף דור א' ומנה בנים, ובני בנים, שלשים, ורבעים, וז"ש וביום פקדי היינו זמן הפקידה כי יבא, אז ופקדתי עליהם אותו זמן פקידה הנאמר בי' הדברות ולדעתי לפי שעון ע"ז חמור מכל העונות לא יוכל דור אחד לסבול גודל העונש הראוי לבא על עון זה ע"כ הוא מתחלק לד' דורות להקל ולא להחמיר. וי"א בהפך זה כי לכך נאמר וימהר משה ויקוד ארצה ראה משה שהקב"ה קורא הדורות מראש והולך ומונה ומוסיף דור אחד והיה מתירא פן יוסיף להכות בכמה דורות ע"כ מיהר משה ויקוד ארצה ויאמר דיך.

פסוק לג[עריכה]

ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו כי כך היא המדה בכל מי שהוא ביישן ע"כ נתן על פניו מסוה לכסות עינים אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו כי לא הביישן למד (משנה, אבות ב, ו) לכך נאמר ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר המסוה עד צאתו.