קטגוריה:שיר השירים ג ו

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

משל:

(ו – ח) "מי זאת" וכו' "הנה מטתו" וכו' [דבר המשורר] עת חזרה הרעיה מן המדבר, התפלאו הרואים איך ברחה בלילה ממטת שלמה, ואיך לא עצרוה גבורי שלמה שומרי המטה, וז"ש מי זאת עולה מן המדבר והלא מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, שהם שומרים את המטה סביב סביב, והם כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה ואיך לא עמדו לנגדה, ואיך יכלה לברוח ממטת שלמה אל המדבר? (ומ"ש כתמרות עשן מצייר רוב הבשמים שהתבשמה מן דודה שהוא מלא בשמים וזינים, [כמ"ש לריח שמניך טובים אשכל הכופר], עד שהריח נתעבה כמו עשן שיש בו ממש, כי מקוטרת מור ולבונה וכו'), ומשיב איש חרבו על ירכו, הגבורים האלה לא יכלו לשלוף חרבם נגדה וחרבם שבה אל תערה ונשארה חגורה על ירכם, והסבה לזה היה מפחד בלילות שנפל עליהם פחד הלילה, שם פחדו פחד עד עברה בלא עיכוב:

מליצה:

(ו) "מי זאת" שואל ומתפלא איך יכלה הנפש להתפרד מן הגויה ואיך ברחה בליל החזון ממטת שלמה ר"ל מן הגוף שעל יצועו ישנה שנת עולם עד שחל עליה הרוח האלהי במדבר ר"ל חוץ לגויה בהיותה נפרדת מן העיר שהוא הגוף והיא עולה במעלה הסולם מן המדבר שהוא עולם הרוחני הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרת החומר והגשם (כתימרות עשן ר"ל כמו שהעשן בא ע"י שיתפרדו החלקים הדקים והקלים שבמורכב מן העפרורי הכבד ע"י יסוד האש המפריד בין המורכבים ומעלה חלקים הדקים והרוחנים למעלה ויסוד העפר נעשה אפר ונשאר למטה כן ע"י האש האלהי ושלהבת אהבת ה' שבער בלבה נפרדה הנפש הרוחנית מן העפר ועלתה למעלה כעשן המתדבק עם האש האוכלה: והיא מקטרת מר ולבונה ר"ל כי הקיטור בא ע"י החלקים המריחים הנפרדים מן הגשם המורח ע"י יסוד האש [שזה ההבדל בין קיטור ועשן שהקיטור בא מחלקים הלחים המתחממים באש או מחלקים המריחים] כאילו ע"י תבערת אהבתה והאש האלהי יצא קיטור של מור ולבונה. והנה כבר בארנו (א' י"ג) כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור בחיה שבהודו המריח והוא מצייר חלקי הריח והמובחר של הנפש החיונית והלבונה היא חלקים המריחים בעצי לבונה והיא ציור לחלקים המובחרים של הנפש הצומחת ר"ל שבעלותה לרוחניות העלתה עמה גם הרוחניות הצרור בנפש החיונית והצומחת שעשתה בם מלאכת האלכימיאה ע"י האש הגדולה המצרף ומברר הסיגים עד שגם הם שבו אל הקדושה גם לקחה עמה מכל אבקת רוכל הוא מליצה על כל מדות הנפש למיניהם בכל חלקיהם שכולם הזדככו לריח טוב והיה קודש ורוחנית והעפר והגוף נפרד מהם) שואל ומתפלא איך נהיה זה, והלא:

ו.    [ עריכה ]
מי זאת עולה מן המדבר עילוויה מן המדבר. סילוקה ס"א חילוקה מן המדבר. מיתתה מן המדבר. היך מה דאת אמר: (במדבר י"ד) במדבר הזה יתמו. תורה מן המדבר. משכן מן המדבר. סנהדרין מן המדבר. כהונה מן המדבר. לוויה מן המדבר. מלכות מן המדבר. שנאמר: (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. וכל מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, מן המדבר. אמר ר' שמעון בן יוחאי: במדבר טענו ובמדבר פרקו נבואה מן המדבר. הווי, עילוויה מן המדבר.

כתמרות עשן אמר רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: בשעה שהיו ישראל מתנודדין ממסע למסע, היה עמוד הענן יורד ועמוד אש צומח ועשן המערכה עולה, כמין שני זקוקין של אש יוצאין מבין שני בדי הארון, ושורפים לפניהם נחשים, שרפים ועקרבים, והיו אומות העולם רואין ואומרין: אלוהות הן אלו, אין תשמישן של אלו, אלא באש. ומאימתן של ישראל, נופל עליהם פחד ורעדה. הדא הוא דכתיב: (שמות ט"ו) תפול עליהם אימתה ופחד. 'נפלה' אין כתיב, אלא 'תפול' - מיכן ולהבא. מקטרת מור זה אבינו אברהם. מה המור הזה ראש לכל הבשמים. אף אברהם אבינו, היה ראש לכל הצדיקים. מה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמררות. כך היה אברהם אבינו, ממרר ומסגף עצמו ביסורים. מה המור הזה אינו מפיח ריחו, אלא באור. כך לא הודיע אברהם את מעשיו הטובים, אלא בכבשן האש. ולבונה זה אבינו יצחק, שנתקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח. מכל אבקת רוכל זה יעקב אבינו, שהיתה מטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת. אמר רבי תנחומא: מה קופת הרוכל יש בה מכל מיני בשמים, כך כהונה מיעקב ולוויה ומלכות מיעקב. יצחק, נתן לו אברהם אבינו כל שלו, שנאמר: (בראשית כ"ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ברם רוכלותיו של יעקב לא היתה, אלא מאותו האבק שתחת רגליו. ר' יודן אמר תרתי ר' יודן אמר: כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה, בזכות אותו האבק של יעקב אבינו. ר' יודן אמר חורי כל פרגמטיא שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה, בזכות אותו האבק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר תרתי: כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין, בזכות האבק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר חורי: כל תורה שישראל עושין בעולם הזה, בזכות יעקב אבינו. רבי ברכיה ור' סימון בשם ר' אבהו: אותו האבק, נטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כסא הכבוד שלו. הדא הוא דכתיב: (נחום א') ה' בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו.

ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר: כתיב: (בראשית ל"ב) ויאבק איש עמו. אין אנו יודעין מי היה ברשותו של מי. אם המלאך היה ברשות יעקב ואם יעקב ברשות המלאך, אלא, ממה דכתיב: (שם) ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמר לו המלאך ליעקב: שלחני, כי הגיע קילוסי לקלס. הווי, המלאך ברשות יעקב אבינו. ובאיזה צד נדמה לו? ר' חמאי בר' חנינא אמר: לשרו של עשו הרשע נדמה לו. הדא הוא דכתיב: (שם ל"ג) כי על כן ראיתי פניך, כראות פני אלהים. אמר ליה: אפך דמיין לשרך. משל למלך שהיה לו ארי אימירון וכלב אגריון. מה עשה המלך? זיווג את הארי והיה מלבבו כנגד בנו, והיה אומר: שאם יבא הכלב להזדווג לבני, יאמר בני, לארי יכלתי, ולכלב איני יכול?! כך בשעה שאומות העולם באים להזדווג לישראל, הקדוש ברוך הוא אומר להם: שר שלכם לא יכול לעמוד באביהם, ואתם יכולין להם?! ר' הונא אמר: לרועה נדמה לו. לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים. אמר לו: העבר את שלי ואני מעביר את שלך. כיון שהעביר יעקב אבינו את שלו אמר, נחזור ונחמי, דילמא אנשינן כלום. מן דחזר ויאבק איש עמו. ר' חייא רבה ורבי שמעון ברבי הוו עסקי בפרגמטיא והוו נסבין ויהבין בהדא מיטכסין. עלון להדא צור ועבדון עיבידתהון. מן דנפקון מן פילי, אמרון: נחזור ונחמי, דילמא אנשינן כלום. כאשר עזבו אמרו נחזור ונראה אם שכחנו משהו, חזרו ומצאו חבילה של מיטכסין. אמרין: הדא מלה מן יעקב סבאן היא, דכתיב: (שם) ויאבק איש עמו. ורבנן אמרי: לארכיליסטים נדמה לו. לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים. אמר לו: העבר שלי ואני מעביר שלך. כך, העביר המלאך צאנו של יעקב כהרף עין. והיה אבונן יעקב עניא דמלאכא מעבר וחוזר ומשכח עאן אוחרי, כל אותו הלילה. מה עשה יעקב אבינו? אמר ר' פנחס: באותה שעה נטל פרקדין של המלאך לחנקו. אמר ליה: פרמקוס, פרמקוס, חרש את, לית חרשין מצליחין בלילה. אמר ר' הונא: באותה שעה, אמר המלאך: לינא מידע לדין עם מאן נסיב ויהיב? אמר המלאך, אין אני מודיע ליעקב עם מי הוא נושא ונותן?! מה עשה? נתן אצבע על הצור התחילה תוססת אש. אמר ליה: מן הדא את מדחיל לי?! אנא כולי מיניה שנאמר: (עובדיה א') והיה בית יעקב אש. אמר רבי חנינא בר יצחק: אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך, שרו של עשו: מה את עומד הוא בא עליך וחמשה קמיעים בידו: זכותו. וזכות אביו. וזכות אמו. וזכות זקנו. וזכות זקנתו. מדוד עצמך עמו שאין אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו מיד, וירא כי לא יכול לו. אמר רבי לוי: וירא בשכינה כי לא יכול לו. לארכיליסטים שהיה מתגושש עם בנו של מלך. תלה עיניו למעלה וראה את אביו המלך, עומד על גביו והרפיש עצמו תחתיו. כך, כיון שראה המלאך השכינה עומדת למעלה מיעקב, הרפיש עצמו תחתיו. הדא הוא דכתיב: וירא כי לא יכול לו. אמר ר' לוי: וירא בשכינה. כי לא יכול לו. ויגע בכף יריכו בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהיו עתידין לעמוד ממנו ומבניו. איזה זה? זה דורו של שמד. ותקע כף ירך יעקב. ר' אליעזר ורבי ברכיה - ר' אליעזר אומר: שייעא. ר' ברכיה בשם רבסא: סידקה כדג. ר' נחמן בר יעקב אמר: פירקה ממקומה. היך מה דאת אמר: (יחזקאל כ"ב) ותקע נפשי מעליה.

ר' יוחנן פתר קרייה מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל בקטרת בית אבטינס. וזה אחד מאחד עשר סממנין, שהיו נותנין בה. רב הונא פתר לה (שמות ל') ויאמר ה' אל משה קח לך סמים הא תרין. נטף ושחלת וחלבנה, הא חמישה סמים. אי תימר דאינון תרין והלא כבר נאמר סמים? בד בבד יהיה אילין חמשה, כנגד חמשה, הא עשרה. ולבונה זכה הא אחד עשר סממנין. מכאן בדקו חכמים ומצאו, שאין יפה לקטורת, אלא אחד עשר סממנין הללו שבה. תני: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטרת, בפיטום הקטרת והיה מעלה עשן. ולא רצו ללמד ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריה, והיו בקיאין במעשה הקטרת, ולא היו בקיאין במעלה עשן. של בית אבטינס, הייתה מתמרת ועולה כאשכול, עד הקורות, ואחר כך, פוסה ויורדת כמקל. של אלכסנדריה, הייתה פוסה ויורדת למטן מיד. וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: כל שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא, אלא לכבודו. שנאמר: (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. וחזרו בית אבטינס למקומן, שלחו אחריהם ולא רצו לבא, עד שכפלו להם שכרן: י"ב מנה היו נוטלין בכל יום, חזרו להיות נוטלין כ"ד מנה, כדברי ר' מאיר. ר' יודא אומר: בכל יום היו נוטלין כ"ד מנה ועכשיו נטלו מ"ח מנה. אמרו להם: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: מסורת בידינו מאבותינו, שעתיד המקדש להחרב ולא רצינו ללמד, שלא יהיו נוהגין ועושים לפני עבודת כוכבים שלהן, כדרך שאנו עושין לפני הקדוש ברוך הוא. ובדבר הזה היו מזכירין אותן לשבח. ולא עוד, אלא שלא יצאה אשה מהם ותינוק מהם, כשהוא מבושם. וכשנושאין אשה ממקום אחר, הם פוסקים עמה שלא תתבשם לעולם. שלא יהיו ישראל אומרים: מפיטום הקטרת, הם מתבשמות. לקיים מה שנאמר: (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל. ואומר: (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב, בעיני אלוהים ואדם. אמר ר' עקיבא: סח לי שמעון בן לוגה: אני ותינוק אחד מבני בניהם של בית אבטינס, היינו מלקטים עשבים בשדה, וראיתיו שבכה וצחק. ואמרתי לו: בני על מה בכית? אמר לי: על כבוד בית אבי שנתמעט. - ולמה צחקת? אמר לי: שמור ומתוקן לצדיקים, לעתיד לבא. וסוף, שהמקום עתיד לשמח את בניו בקרוב. ומה ראית? אמר לי: והלא מעלה עשן כנגדי. נומיתי לו: הראני! אמר לי: מסורת בידינו, שלא להראות לאדם בעולם. אמרו: לא באו ימים קלים בעולם, עד שמת אותו התינוק. אמר ר' יוחנן בן נורי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי זקן אחד של בית אבטינס, ובידו מגילת סממנין. אמרתי לו: מה בידך? אמר לי: כשהיו צנועין בית אבא היו מוסרין מגילותם זה לזה. ועכשיו הא לך והזהר בה שמגילת סממנין היא. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר' עקיבא זלגו דמעותיו. אמר לי: מעתה אין אנו רשאין לספר בגנויין של אלו.

של בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים וברדייתו ולא רצו ללמד. ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריה, והיו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו לא היו בקיאים. של בית גרמו היו מסיקים בתנור מבחוץ, והיא נרדת מבפנים. ואלו היו מסיקין מבפנים, ואופין מבחוץ. ויש אומרים: שהיתה מעפשת. וכשידעו חכמים בדבר אמרו: כל שפעל הקדוש ברוך הוא לא פעל, אלא למענו, שנאמר: (משלי ט"ז) כל פעל ה' למענהו. וחזרו בית גרמו למקומן. שלחו אחריהם ולא רצו לבא. עד שכפלו להם שכרן י"ב מנה היו נוטלין בכל יום. חזרו והיו נוטלין כ"ד מנה כדברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר: בכל יום היו נוטלין כ"ד מנה ועכשיו מ"ח מנה. אמרו להם: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעים היו בית אבא, שבית המקדש עתיד להחרב ושמא ילמד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך. ובדבר הזה, מזכירין אותם לשבח. ולא עוד, אלא שמעולם לא נמצאה פת נקיה ביד בניהם ובנותיהם, שלא יהיו ישראל אומרין: מלחם הפנים הם נזונים, לקיים מה שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל. ואומר: ומצא חן ושכל טוב, בעיני אלוהים ואדם. וכולן מצאו תשובה לדבריהם, חוץ משל בית קמצר שלא מצאו תשובה. אמרו להם: מה ראיתם שלא ללמד? ושתקו ולא השיבו תשובה. ועל ידי שבקשו להרבות כבודן ולמעט כבוד המקום, כבודן נתמעט ומלכות שמים במקומה. ולא עוד, אלא שאין להם לא נין ונכד בישראל. על הראשונים נאמר: (משלי י') זכר צדיק לברכה. ועל אלו נאמר: ושם רשעים ירקב. מכאן אמר בן עזאי: משלך יתנו לך ובשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה, אפילו כמלא נימא.

הוגרם בן לוי היה יודע פרק בשיר יותר מאחיו ולא רצה ללמד. אמרו עליו על הוגרם בן לוי: בשעה שפותח פיו בשיר היה נועץ אגודלו בתוך פיו, ואגודלו אחר בקרקע , ומכניס אצבעות בין הנימים ומגביה קולו בנעימה. והיה מוציא כל מיני זמר, עד שהיו כל אחיו הלוים נסקרין בבת ראש לאחוריהם. פנחס המלביש, אלבש איסטראטיגא ונסב אגריה.

מי זאת עולה מדבר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב, ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יבמה מלך. ואחיה נשיא. ובעלה כוהן גדול. ושני בניה סגני כהונה. ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב, יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל. מיד נעשית כתימרות עשן. כד דמך ר' אלעזר ברבי שמעון: היה דורו קורא עליו מי זאת עולה מן המדבר וגו' מכל אבקת רוכל מה הוא מכל אבקת רוכל? דהוה ר' אלעזר בר ר' שמעון, קראוי ותנויי וקריבוי ופייטויי.