טור חושן משפט/הלכות גזילה

מתוך: טור חושן משפט שנט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שנט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות גזילה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אסור לגזול אפי' כל שהוא לא שנא מישראל ול"ש מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור: וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו:

ואסור לגזול אפילו ע"מ לשלם וכתב א"א ז"ל דווקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל ולכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלשתים יתנו לישראל במקום גדיש השעורים אבל אם היו מזומנים העדשים אפילו אין בעלי גדיש שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישי עדשים [ע"י אחר] דעדיפי מהשעורים וזכין לאדם שלא בפניו ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא: ואפילו אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל את נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם דודאי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש לכך הוא רשאי ליטלו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם: ואפילו הלוקח מחבירו בתורת שאלה אם אינה מדעת הבעלים נקרא גזלן:

וכתב הרמב"ם אפילו החוטף משכון מיד חבירו למשכנו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן ואצ"ל אם נכנס לביתו למשכנו והראב"ד השיג עליו וכתב שאינו נקרא גזלן בכך:

וכשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק: ואיזהו גזל ואיזהו עושק גזל זה הלוקח של חבירו בחזקה כגון שחוטף מה שבידו או נכנס לביתו שלא ברשותו ונוטל משלו או תוקף בעבדיו ומשתמש בהם או נכנס לתוך שדהו ואוכל פירותיו ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו כגון בהלואה או בפקדון או שכירות וכשבא לתבעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה: ואפילו אם כופהו שמוכר לו משלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא אלא מדרבנן כתב הרמב"ם ז"ל כל החומד עבדו או ביתו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקחנה ממנו והרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ה"ז עובר בלא תחמוד ואינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ שחומד:

כל המתאוה ביתו או את אשתו או כליו או שדהו של חבירו וכיוצא בהם משאר דברים שאי אפשר לו לקנותו ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה עובר בלא תתאוה שאין תאוה אלא בלב בלבד התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא ירצה הבעל למכרו לו בדמים יבוא לידי גזל והגזל מביא לידי שפיכת דמים כי כשהבעל ירצה להציל ממונו מן הגזלן יבוא לידי שפיכת דמים צא ולמד ממעשה דאחאב ונבות הא למדת שהמתאוה עובר בלאו א' והקונה דבר שמתאוה בו בהפצר שמפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עובר בשלשה לאוין:

בית יוסף

אסור לגזול אפי' כל שהוא כן כתב הרמב"ם בתחלת הלכות גזילה אסור לגזול כל שהוא דין תורה וכתב ה"ה זה מתבאר בסוגיא דפרק ד' מיתות מיהו כתבו קצת מהמפרשים דוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל ליטול מן החבילה או מן הגדר לחצות בו שיניו דליכא איניש דקפיד בכי הא שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות עכ"ל וטעם הירושלמי מפני שאילו היה עושה כן כל אחד ואחד נמצאת החבילה כולה כלה וכן הגדר נהרס:ומ"ש לא שנא מישראל ל"ש מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור בפרק הגוזל ומאכל (קיג.) אמרי' הכי ופסקו כן הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות גזילה:

ומ"ש וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו בפ' הגוזל ומאכיל (קיט.) ומייתי לה מקראי:

ומ"ש ואסור לגזול אפילו על מנת לשלם בר"פ איזהו נשך (סא:) דריש לא תגנוב ע"מ לשלם ובפרק הכונס (ס:) דריש קרא דויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער וכו' דגדישים דשעורים דישראל הוי וגדישים דעדשים דפלשתים וקא מיבעיא ליה מהו ליטול גדישין שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישים של עדשים של פלשתים שלחו ליה חבול ישיב גזילה ישלם אע"פ שגזילה משלם רשע הוא אבל אתה מלך אתה ופורץ לעשות לך דרך ואין מוחין בידך:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו גדיש של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים וכו' כ"כ שם הרא"ש וז"ל יראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין אלא רצו ליקח גדישין של שעורים דישראל וכשיזדמן להם גדישין דעדשים דפלשתים יחזירו להם אבל אם היו גדישים דעדשים מזומנים אפי' אין בעלי גדישי שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישין של עדשים ע"י אחר וליקח גדישים של שעורים דזכות היה לו דעדשים עדיפי טפי וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גזלו עכ"ל ופשט דבריו הם שמסברא אומר שהתשלומין לא היו בעין דאל"כ זכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו וא"כ אין דברי רבי' מדוקדקים שכ' דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה וכו' דמשמע דההוא דמייתי עלה מבואר בה דלא היו התשלומין בעין והא ליתא דלא מפרש בה הכי אלא מכח זכין לאדם שלא בפניו שמעינן לה והכי הול"ל ודוקא שאין התשלומין בעין אבל אם הם בעין ועדיפי מהדבר שנוטל מותר לזכות לו בתשלומין דזכין לאדם שלא בפניו ומיהו אפשר שסמך רבינו על מה שכתב הרא"ש וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם שנראה דמקרא דמייתי גבי האי עובדא יליף לה:

ומ"ש ואפי' אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו וכו' בפרק הכונס (שם) אקרא דבסמוך רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מיטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה ופורץ לעשות דרך ואין מוחין בידך וכתב הרא"ש גדישין דישראל הוו ופלשתים טמונים בהם ומיבעיא ליה מהו למיקליי הא לא מיבעיא ליה אי שרי למיקלינהו להצלת ישראל דמילתא דפשיטא היא ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא הכי מיבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין וא"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו דליפטר אלא יציל עצמו וישלם ומ"ש ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא:

ומ"ש ואפי' הלוקח מחבירו בתורת שאלה אם אינו מדעת הבעלים נקרא גזלן בפרק המפקיד (מז:) גבי מתניתין דחבית אמר רב ששת הב"ע כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקא סבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ודין זה דהשואל שלא מדעת הוי גזלן כתב הרמב"ם בספ"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה עיקר המחלוקת בפרק הספינה (פח.) דר"י וחכמים ופסק כחכמים וכ"כ הרב ז"ל בהלכות שם ובפרק המפקיד עכ"ל:

וכתב הרמב"ם אפי' החוטף משכון מיד חבירו למשכנו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן וא"צ לומר אם נכנס לביתו למשכנו בספ"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה יצא לו לרב מהמשנה שבפרק הנשבעין (מד:) דקתני הנגזל כיצד נכנס למשכנו שלא ברשות וכו' והר"א העמידה בדאשתכח דלא הו"ל כלום ואין נראה כן מלשון המשנה דאמר שלא ברשות וכן נראה מדברי הרב ן' מיגא"ש ז"ל שפירש שם שלא ברשות בעלים ושלא ברשות ב"ד עכ"ל. דין סלע חסרה אימתי אסור לקיימה כדי שלא יבוא לרמות בה בסי' רנ"ז. בן האוכל אצל אביו ועבד האוכל אצל רבו אם יכול ליתן פרוסה לבנו של אוהבו בטור יורה דעה סימן רמ"ח:

(ח) וכשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק ואיזהו גזל ואיזהו עושק גזל זה הלוקח של חבירו בחזקה וכו' ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו וכו' וכשבא לתבעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה כל זה דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות גזילה וכתב ה"ה לפי דעת הרב הסוגיא שבפרק המקבל (קיא.) דמסקינן התם זהו גזל וזהו עושק ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין פירוש בעושק וגזל האמורים גבי שכירות דלעיל מינה אמר כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות משום בל תגזול ומשום בל תעשוק וגבי שכירות א"א לגזול כעין ויגזול את החנית בשום צד אבל באמת לא נתחוור לי ענין זה לפי פשט הסוגיות שהרי בכתוב לא מצינו כי אם פסוק אחד מלא תגזול ואוקימנא פרק איזהו נשך (סא:) בכובש שכר שכיר דגזל גמור במיבעיא דרבית ואונאה אתיא ואם כן היאך נעשות מצות חלוקות וצ"ע והרב סמך על הסוגיא דפרק מרובה (עט:) דאמר ה"ד גזלן כעין ויגזול את החנית וכו' ואינה מכרחת עד כאן לשונו: (ב"ה) ודע שכתב הרמב"ם בפרק הנזכר דגם הכותי אסור לעשקו וכתב איזהו עושק כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות וכו' ויש לתמוה על זה מפרק הגוזל (קיג.):

(י) ואפי' אם כופהו שמוכר לו שלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור בפרק הכונס (סב.) ובפרק הגוזל בתרא (שם):ומ"ש אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא הכי משמע בריש מציעא (ה:) אהא דקאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו: ומה שאמר שהוא נפסל מדרבנן בפ' זה בורר (כה:) הוסיפו עליהם החמסנים: כתב הרמב"ם כל החומד עבדו או ביתו של חבירו וכו' ה"ז עובר בלא תחמוד וכו' עד סוף הסי' הכל בפ"א מהלכות גזילה וכתב ה"ה כל החומד וכו' זה מבואר במכילתא ואמרינן בפ"ק דמציעא (שם). מורי ואמר דמי יהיבנא והא קסבר בלא חחמוד וכתב עליו הר"א ולא אמר רוצה אני דעתו ז"ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוהו וזבין דאסיקנא בפ' חזקת הבתים (מח:) דזביניה זבינא וכיון שכן אין בו לאו ולא כן דעת הרב ז"ל אלא מקחו קיים ואע"פ שעבר. וכתב עוד כל המתאוה וכו' מבואר במכילתא לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו ונראה לו שדעת הר"א שחיוב התאוה זו היא שיתאוה לקנות בדמים שלא ברצון הבעלים. וכתב עוד התאוה מביאה לידי חימוד וכו' שם במכילתא עכ"ל. עיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן שע"א:

בית חדש (ב"ח)

אסור לגזול אפילו כל שהוא וכו'. עיין תחלת סימן שמ"ח מ"ש בזה בס"ד:

ואסור לגזול אפי' ע"מ לשלם. ה"א פרק הכונס (סוף דף ס') ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וכו' רבנן אמרו קא מיבעיא ליה מהו ליטול גדישין של שעורים של ישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אע"פ שגזלה משלם רשע הוא וכו': ומ"ש בשם הרא"ש. שם בפסקיו: ומ"ש ודוקא שידוע וכו'. זהו מדברי רבינו דמפרש דאין אומרים זכין אדם שלא בפניו אלא דוקא בידוע שזכות הוא לו דאם אינו ידוע שמא חוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו ואין להקשות דבגנבה אסור ע"מ לשלם אפי' זכות הוא לו כגון על מנת לשלם תשלומי כפל כדאיתא ר"פ א"נ רבינו ריש סי' שמ"ח כתב סתם דאסור דהתם ה"ט כדי שלא ירגיל עצמו בכך כדכתב הרמב"ם ריש הלכות גנבה וכ"כ רבינו לעיל סי' שמ"ח וטעם זה לא שייך אלא בגנבה שהיא בסתר ושכיחא ליה טובא משא"כ בגזלה בפרהסיא דלא שכיחא:

ומ"ש ואפי' הוא בסכנת מות וכו'. שם רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו ומיטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו ופירשו התוספות והרא"ש דאיבעיא ליה מהו למיקלייה דאע"ג דמילתא דפשיטא היא דשרי למיקלייה להצלת ישראל דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג' עבירות קמיבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש ופשטו ליה דאסור להציל עצמו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם:

ואפילו הלוקח מחבירו בתורת שאלה וכו'. ע"ל בריש סי' רצ"ב.

וכתב הרמב"ם אפי' החוטף וכו'. בספ"ג מגזילה כתב כך ה"ז גזלן אע"פ שהוא חייב לו וכדאיתא סוף שבועות הנגזל כיצד נכנס למשכנו שלא ברשות וכו' והראב"ד שם בהשגותיו אמר התם הוא דאשתכח דלא הוי חייב אבל היכא דיכול לברר דחייב לו אין זה גזלן אם משכנו שלא ברשות:

ואפילו אם כופהו וכו' אם הוא שלא מרצונו אסור. פי' דאמר בפי' שמוכר שלא מרצונו אלא מחמת אונס אבל בדשתק וקיבל דמים רוצה אני קרינן ביה כדלעיל ריש סי' ר"ה ע"ש: כתב הרמב"ם כל החומד וכו' במכילתא לא תחמוד יכול בדברים ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך עד שיעשה מעשה ומכאן למד הרמב"ם דבלא תחמוד דוקא דגלי לן קרא דעד שיעשה מעשה מכלל דבלא תתאוה דלא גלי לן קרא אפילו במתאוה בלב בלחוד בלא מעשה נמי עובר בלאו והסמ"ג בסי' קנ"ח בלאוין השיג עליו ואמר ולא יתכן לומר כן כי כתוב בדברות לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ולפי דבריו החמיר בבית מבאשת איש אלא החימוד והתאוה הכל אחד ואינו עובר אלא עד שיעשה מעשה ואפשר דהרמב"ם ז"ל כדי ליישב קושיית הסמ"ג דקדק וכתב תחלה כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו וכו' כלומר קרא דבדברות הראשונות דכתיב לא תחמוד אשת רעך ועבדו וגו' אתא לאורויי דאף בבית ועבד ואמה דאפשר לו שיקנהו ממנו וכו' כלומר שיקנהו ממנו בהיתר על ידי הפצרת רעים שיכבידו עליו אפ"ה עובר בלא תחמוד כשקנה החפץ שחמד כל שכן אשתו שאי אפשר שיקחנה לרשותו אלא באיסור ואח"כ כתב כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאי אפשר לו לקנותן ממני כיון שחשב בלבו וכו' כלומר קרא דבדברות האחרונות שכתוב בו ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך מיירי בחמדת הלב ומיירי אפי' דומיא דאשתו שאי אפשר שיקחנה ממנו אלא באיסור וכך הם שאר דברים היכא דאי אפשר אלא באיסור ואפילו הכי עובר בחמדת הלב וכ"ש היכא דאפשר בהיתר מפני שיגיע מזה בקרוב דיבוא מן תאות הלב לידי חימוד במעשה. ובמקצת ספרי רבינו כתוב משאר דברים שאפשר לו לקנותו וכך הוא בספרי הרמב"ם שבידינו ולפי זה רצונו לומר דקרא דקאמר לא תתאוה בית רעך הוא לפי שדבר זה הווה תמיד שאדם יעלה על לבו לקנות דבר שאפשר לקנותו ולעולם ה"ה דבר שאי אפשר לקנותו כגון אשתו נמי קא עביר על לא תתאוה כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה וכו'. ואין חילוק בדין בין הנוסחאות:

מתוך: טור חושן משפט שס (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שס (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מצות עשה על הגזלן להשיב הגזילה דכתיב והשיב את הגזילה בד"א שהיא שוה פרוטה אבל פחות משוה פרוטה אינה בתורת השבה ומיהו אם גזל ג' אגורות שוות ג' פרוטות והוזלו עד ששלשתן אינן שוות אלא שתי פרוטות והשיב לו שתים חייב להשיב גם השלישית כיון שמתחלה היתה שוה שלש פרוטות וכל שכן אם גזל ב' אגודות שוות שתי פרוטות והוזלו ועמדו על אחת והחזיר לו אחת שצריך להחזיר לו גם השנייה שהרי לא קיים מצות השבה כלל גזל ב' אגודות שוות פרוטה והחזיר לו אחת מהן קאמרינן גזילה אין כאן השבה אין כאן ופירש הרמ"ה אע"פ שאין כאן גזילה ואין ב"ד נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו או מקיים מצות השבה וכ"כ הרמב"ם גזילה אין כאן [מצות] השבה אין כאן: ומהו השלם גזלן לנגזל הקרן לא שנא הודה מעצמו לא שנא באו עדים דאם הגזילה בעין שלא נשתנית מחזירה כמו שהיא ואפי' היא קורה ובנאה בבירה דבר תורה הורס כל הבירה ומחזירה אבל חכמים תקנו שיתן דמי הקורה ולא יהרוס דבר משום תקנת השבים גזל קורה ועשה הימנה סוכה לחג ובא בעל הקורה ותבעו נותן לבעל הקורה דמיה לא תבעו עד אחר החג צריך להחזיר לו הקורה בעצמה כיון שלא נשתנית שהרי לא חברה בטיט:

נשתנית הגזילה אע"פ שלא נתייאשו הבעלים א"צ להחזיר אל אדמיה כמו שהיתה שוה בשעת גזילה והוא שלא יהא שינוי החוזר לברייתו: אבל שינוי החוזר לברייתו אינו קונה כיצד גזל עצים משופים לעשות מהם כלי וחברם ועשה מהם כלי לא קנאם שאפשר לפרק הכלי ויחזיר העצים לכמות שהיו ואפילו שיפן אינו נקרא שינוי אם לא שישתנה שמם על ידי השינוי כגון שעשה מהם מכתש לכתוש בו או שעשה מהם נסרין או קורות וכיוצא בזה שמשתנה שמם מחמת מעשה.

גזל עפר ועשאו (גינה או) לבינה לא קנה שאפשר שיתיך הלבינה ויחזור העפר לכשהיה לבינה ועשאה עפר קנאה שאם יחזיר ויעשה לבינה פנים חדשות באו לכאן ומטעם זה נמי גזל כסף ועשאו מטבע לא קנה מטבע ועשאו כסף קנה גזל מעות ישנות ושיפם וחדשם לא קנה שמתיישנין והולכין וחוזרים לכמו שהיו אבל צרפם בכור ועשאם חדשים קנה גזל מעות חדשים וישנן קנה שאם יחזור ויחדש אותן הרי הן פנים חדשות גזל אבנם וסתתן קנה צמר ולבנו בגפרית או צבעו בענין שאינו חוזר לברייתו קנה טווי ועשאו בגדים קנה גזל דקל מחובר וקצצו לא קנאו אפילו עשאו חתיכות קטנות עשה ממנו קורות קנה גזל קורות גדולות ועשה מהם קטנות לא קנה עשה מהן לוחות קנה גזל לולב והפליג העלין מן השדרה קנה גזל העלין כשהן פרודין והפריד כל עלה מגבו לשנים קנה חלק התיומת קנה גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנה ומשלם כשעת הגזילה:

בית יוסף

מצות עשה על הגזלן להשיב הגזילה דכתיב והשיב את הגזילה פשוט הוא:ומ"ש בד"א שהיא שוה פרוטה אבל פחות משוה פרוטה אינה בתורת השבה הכי משמע בפ' הגוזל עצים (קה.) גבי הא דגזל ג' פרוטות וכו' דבסמוך ואע"ג דאיכא לפרושי דלענין להוליכו אחריו למדי קאמר וכדמשמע מפרש"י סובר רבינו דלענין חזרה בעלמא מיפרשא וכן משמע בפרק הזהב (נה:) וכ"כ הרשב"א וכך הם דברי הרמב"ם [פ"א] מהלכות גזילה:ומ"ש ומיהו אם גזל ג' אגודות שוות ג' פרוטות והוזלו חייב להשיב גם השלישית מימרא דרבא שם:ומ"ש וכל שכן אם גזל שתי אגודות שוות שתי פרוטות והוזלו וכו' שצריך להחזיר לו גם השניה שהרי לא קיים מצות השבה כלל פשוט הוא: ומה שאמר גזל ב' אגודות שוות פרוטה והחזיר לו א' קאמרינן גזילה אין כאן השבה אין כאן חסרון הניכר יש כאן בלשון רבינו ובגמרא בפרק הנזכר בתר דפשיט גזילה אין כאן השבה אין כאן מקשה אי גזילה אין כאן השבה יש כאן אמרינן ה"ק אף ע"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן וכתב הרא"ש פירש הרמ"ה אע"ג דגזילה אין כאן ואין ב"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בציווי בית דין כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא (שם) הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרים אף בפחות משוה פרוטה אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין בית דין נזקקין לכופו עוד פי' אע"פ שהגזילה אין כאן ואין ב"ד נזקקים לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה עכ"ל: ומה שאמר רבי' וכ"כ הרמב"ם גזילה יש כאן השבה אין כאן בפ"א מהלכות גזילה כתב כלשון הזה גזילה יש כאן מצות השב את הגזילה אין כאן ובנוסחא אחרת גזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן ושתי הנוסחאות תמוהות בעיני אם השניה קשה כיון שהקשו בגמרא על זה והעלו אף ע"פ שגזילה אין כאן למה לא כתב כדברי המסקנא ולנוסחא הראשונה קשה דהא בגמרא בין למאי דאמרינן מעיקרא בין למאי דאסיקנא אמרינן דגזילה אין כאן והיאך פסק בהיפך דגזילה יש כאן ודוחק לומר דגירסא אחרת היתה לו ולכן נ"ל דגירסא שניה עיקר והוא מפרש דס"ד דמקשה גזילה אין כאן ביד הגזלן כיון שלא נשאר בידו שו"פ השבה אין כאן שלא קיים השבה עד שישיב הכל ומ"ה מקשה אי גזילה אין כאן כלומר דלא מיקריא גזילה מה שבידו מפני שאין בה שוה פרוטה השבה יש כאן כלומר במה שהשיב סגי דשפיר מיקריא השבה אף ע"פ שנשארה בידו אגודה כיון שאין בה שוה פרוטה ומתרץ דה"ק אף ע"פ שגזילה אין כאן כלומר אע"פ שבמה שהשיב לא יש שיעור פרוטה והרי כאילו לא החזיר לו את הגזילה מצות השבה אין כאן כלומר במה שנשאר בידו כיון שאינו שוה פרוטה אין בו מצות השבה והילכך אינו חייב להשיב וכיון שכתב מצות השבה כמו שהוא בתירוץ לא חשש לכתוב תיבת אע"פ ואיפשר שבגירסתו בגמרא לא היה כתוב בתירוץ תיבת אע"פ וה"ה כתב בעיא דאיפשיטא בזה הלשון גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ופירש שלא קיים מצות השבה ואע"פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו אם בא לקיים מצות והשיב את הגזילה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזילה שוה פרוטה וכן פירשו ז"ל עכ"ל ותמיהני עליו דהא איכא לאקשויי על זה אי גזילה אין כאן השבה יש כאן כמו שהקשו בגמרא:

ומהו משלם לנגזל הקרן לבד ולא תשלומי כפל כגנב והיינו דמסיים בה לא שנא הודה מעצמו לא שנא באו עדים כלומר דבגנב דוקא מפלגינן בהכי דכשבאו עדים משלם כפל וכשהודה מעצמו אינו משלם אלא קרן משום דמודה בקנס פטור אבל בגזלן בין כך ובין כך אינו משלם אלא קרן אי נמי הכי קאמר ומהו משלם לנגזל הקרן כלומר הגזילה עצמה כמות שהיא והיינו דמסיים בה דאם הגזילה בעין שלא נשתנית מחזירה כמות שהיא והראשון נראה יותר והדלי"ת שבתיבת דאם נראה להגיה במקומה ו' לכתוב ואם וכן מצאתי בספר מדוייק:ומ"ש ואפי' היא קורה ובנאה בבירה דבר תורה הורס כל הבירה ומחזירה אבל חכמים תקנו שיתן דמי הקורה וכו' משנה וגמרא בפ' הניזקין (נח.) וע' במה שכתבתי בסוף סימן שע"א:ומ"ש גזל קורה ועשה הימנה סוכה לחג נותן לבעל הקורה דמיה לא תבעה עד אחר החג צריך להחזיר לו הקורה בעצמה וכו' מימרא דרבינא בפרק לולב הגזול (דף לא) ומסיים בה ואי חבריה בטינא אפי' לאחר ז' נמי יהיב ליה דמי ופרש"י טעמא דבתוך החג אינו נותן אלא דמים משום דמצוה משויא לה כל שבעה כבנין קבע:

(ד) נשתנית הגזילה אע"פ שלא נתייאשו הבעלים אין צריך להחזיר אלא דמיה וכו' והוא שלא יהיה שינוי החוזר לברייתו אבל שינוי החוזר לברייתו אינו קונה כיצד גזל עצים משופים לעשות מהם כלי וחברם ועשה מהם כלי לא קנאם וכו' בר"פ הגוזל (צג:) תנן הגוזל עצים ועשאם כלים צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזילה ואוקמה רב אשי בגמרא דוקא בשינוי שאינו חוזר עצים ועשאן כלים בוכני דהיינו שיפן: ומה שכתב ואפילו שיפן אינו נקרא שינוי אם לא שישתנה שמם על השינוי וכו' כן כתבו שם התוס' והרא"ש מדתנא במתניתין עצים ועשאן כלים שמעינן דשיפוי לא מיקרי שינוי אם לא שנקרא שם כלי עליה כל דהו או ששמו משתנה באותו שינוי כמו כשורי ועבדינהו קצבתא וכן עבדינהו נסרים אבל שיפוי בעלמא שאין שמו משתנה בשיפוי זה לא חשיב שינוי וכן אמרינן (שם צו.) גזל דיקלא וקטליה לא קני דיקלא ועבדינהו גובי לא קני דגובי דדיקלא מיקרא אבל גובי ועבדינהו כשורי קני מעיקרא גובי והשתא כשורי:ומ"ש גזל עפר ועשה לבינה לא קנה וכו' עד הרי הם פנים חדשות מימרא דרב פפא שם (צו.) ופרש"י פנים חדשות באו לכאן לא זו היא לבינה הראשונה אלא זו לבינה אחרת שהוצרך תיקון וגיבול בפני עצמה ומשונה היא מהראשונה דא"א לצמצם בה גדולה או קטנה ואיני יודע למה כתב רבי' עפר ועשה גינה כיון שאינו מוזכר בגמרא ומצאתי בספר מדוייק שאינו והוא הנכון. וכתב הרשב"א עפר ועבדיה ליבני לא קנה משום דהדר עביד להו עפרא מסתברא בדעבד להו ליבני ולא שרפן שאילו שרפן תו לא הדר עביד להו עפרא:ומ"ש רבי' ומטעם זה נמי גזל כסף ועשאו מטבע לא קנה וכו' הכי איתא בגמרא נסכא ועביד זוזי לא קני מ"ט הדר עביד להו נסכא זוזי ועבדינהו נסכא קני וכ"ת הדר עביד להו זוזי פנים חדשות באו לכאן ופירש"י הדר עביד להו נסכא אם ירצה ושינוי החוזר לברייתו הוא והכא ליכא למימר פנים חדשות דאין אדם מקפיד על ריבועה ותיקנה אלא שתהא חתיכה בעלמא. וכתבו התוספות נסכא ועביד זוזי לא קני דוקא עביד זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי כסף קנה אף על גב דהדר עביד ליה נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי ולבינה אין תורת חשיבות עליהם כ"כ והרשב"א חולק עליהם וכתב ואינו מחוור בעיני דאין לך חשיבות מן המטבע שהוא נעשה דמים על הכל ולבינה נמי למה לא יחשב כלי חשוב ככלי אדמה והראיה שהביאו מנסרים ועשאן כלים אף הוא נראה דלא קנה דלא קיי"ל לא כאביי ולא כר' יוחנן אלא כרב אשי דאמר תנא דידן נמי תני שינוי דאורייתא עצים ועשאן כלי בוכני דהיינו שיפן לומר דדוקא בכלים כי הני קנה הא נסרים משופין ועשאן כלים לא קנה עכ"ל: וכתב עוד הרשב"א והא דאמרינן בנסכא ועבדינהו זוזי ובעפרא ועביד ליבני דלא קני לאו למימרא דהדרי בעינייהו לנגזל אינהו ושבחייהו אלא שבחא לגזלן הוי או דיהיב נגזל לגזלן נמי שבחיה דשמין לו ומעלייהו בדמים או שקיל כנגד שבחו בגוף הזוזי והליבני כפי מה שפירשתי למעלה גבי שלשה שמין להם ומעלין אותם בדמים עכ"ל וכתבו רבינו בסימן שס"ב:ומ"ש רבינו גזל מעות ישנות ושיפן וחדשן לא קנה וכו' הכי איתא בגמרא שחמי ועבדינהו חדתי לא קני חדתי ועבדינהו שחמי קני וכ"ת הדר עביד להו חדתי מידע ידיע שיחמייהו ופירש רש"י שחמי שחורים כעין ישנים ועבדינהו חדתי שליבנן לא קנה שסופן לחזור ליושנן והרא"ש גריס במקום מידע ידיע שיחמייהו פנים חדשות באו לכאן וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות גזילה וכך הם דברי רבינו:ומ"ש רבינו גבי גזל מעות ישנות שאם צרפן בכור ועשאם חדשים קנה יש לתמוה למה קנה הא שייך בהו טעמא שסופן לחזור ליושנן ונראה לי דצרפם בכור דקאמר היינו לומר שהתיכם ועשה מהם מטבע חדש דאף ע"ג דנסכא ועבדינהו זוזי לא קני התם שאני משום דהדר עביד להו נסכא ולא שייך למימר בה פנים חדשות מה שאין כן כאן ואיפשר דצרפן ולא התיכן קאמר ואינן חוזרים ליושנן דכל שצרפן לעולם מינכר צירופייהו. גזל אבנים וסתתן קנה צמר ולבנו בגפרית או צבעו בענין שאינו חוזר לברייתו קנה בריש פרק הגוזל עצים (צג:) ומ"ד טווי ועשאו בגדים קנה כ"כ הרמב"ם פ"ה מהלכות גזילה ויש לתמוה עליהם דהא אמרינן בריש פרק הגוזל עצים דטווי ועשאו בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה ולא קני והא דתנן התם דצמר ועשאו בגדים קני מוקי לה בנמטי דלאהדר לברייתיה הוא וצ"ע: גזל דקל מחובר וקצצו לא קנאו אפילו עשאו חתיכות קטנות מימרא דרב פפא שם (צו.) ומפרש טעמא משום דגובי דדיקלא קרי להו ונמצא שעדיין שמו עליו:ומ"ש עשה ממנו קורות קנה שם במימרא הנזכר:ומ"ש גזל קורות גדולות ועשה מהם קטנות לא קנה גם זה שם והטעם מבואר לפי שלא נשתנה שמם:ומ"ש עשה לוחות קנה שם והטעם מבואר לפי שנשתנה שמם:ומ"ש גזל לולב והפליג העלין מן השדרה קנה גזל העלים כשהי פרודין וכו' שם אמר רבא האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי קנה דמעיקרא לוליבא מיקרי והשתא הוצי הוצי ועבדינהו חופיא קני מעיקרא הוצי והשתא חופיא ופרש"י הוצי. שנתקן עלה עלה מן השדרה חופיא חלק כל הוצא לשנים דתו לא הדרא ודע דמסיים בה בגמרא חופיא ועבדיה שרשורא לא קני מאי טעמא דהדר סתר ליה והוי חופיא ופרש"י שרשורא חבל ולא חשש רבינו לכתבו לפי שהוא בכלל מ"ש בסימן זה דכל שינוי החוזר לברייתו לא קנה:ומ"ש חלק התיומת קנה שם בעיא דאיפשיטא ללישנא בתרא: (ב"ה) והרמב"ם בפ"ב מגזילה השמיטה ואפשר מפני שהיה מפרש דחילוק התיומת היינו הוצי ועבדינהו חופיא. הגוזל את חבירו בעדים אם צריך להחזיר בעדים כתבתי בסי' צ': ומ"ש גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנה ומשלם כשעת הגזילה מימרא דר' אילעא בפרק מרובה (ס"ה:) ובפרק הגוזל עצים (צו:):

בית חדש (ב"ח)

מצות עשה וכו' ומיהו אם גזל ג' אגודות וכו'. בפרק הגוזל קמא (דף ק"ה) אמר רבא גזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על ב' חייב להחזיר לו אחת פי' אם ישנה בעין מחזיר אותה ואם לאו משלם לו ש"פ כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך טעמא דאיתיה בעיניה הא ליתיה בעיניה אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא ממונא הוא בעי שלומיה אע"ג דהשתא לאו ש"פ בעי שלומיה וכתבו התוס' וה"ה באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה אלא רבותא נקט דאפי' בג' דקיים מצות השבה בתרתי אפ"ה חייב להחזיר לו אחת אע"ג דמהאי ותנא תונא דמייתי לא משמע מינה אלא היכא דגזל אחת והוזלה דההיא דמיא לגזל חמץ ועבר עליו הפסח ההיא רבותא דג' קאמר רבא מסברא עכ"ל וא"כ מ"ש רבינו חייב להחזיר גם השלישית היינו אם ישנה בעין וכן השתים שיחזיר היינו דוקא אותן שגזל אבל אם אינן בעין משלם לו ג' פרוטות ואינו יכול לשלם לו אגודה אחרת ומה שכתוב בספרים שבידינו חייב להחזיר לו אחרת ט"ס הוא וצ"ל חייב להחזיר לו אחת: ומ"ש וכ"ש אם גזל ב' אגודות וכו'. בא לתרץ למה נקט ג' אגודות והוזלו ולא נקט ב' אגודות והוזל וקאמר לרבותא נקט ג' וכ"ש ב'. ומיהו אם לא הוזלו כגון דגזל ג' אגודות שוות ב' פרוטות והחזיר לו ב' מהן כתבו התוס' דפשיטא הוא דלא מיחייב להחזיר לו השלישית כיון דמעיקרא בשעת גזילה לא הוי ממונא ולשמא אייקור לא חיישינן ורצונם לומר דאפילו נמייקרה ועמדה השלישית על פרוטה אינו חייב להחזיר כיון דמעיקרא לא הוי ממונא וכ"כ רבינו להדיא בשם ר"י בסי' שס"ז ס"ג ועיין במ"ש לשם בס"ד: גזל ב' אגודות ש"פ והחזיר לו אחת קאמרינן גזלה אין כאן השבה אין כאן. הקשה ב"י דבגמ' אקשינן עלה אי גזלה אין כאן השבה יש כאן אמרי ה"ק אע"פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן ואם כן הו"ל לרבינו לומר אע"פ דגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן דהכי אסיקנא בהדיא ולכן אמר ב"י חסרון הניכר יש כאן בלשון רבינו ולי נראה דאין כאן חסרון ובגמ' נמי אינו מגיה כלל אלא דהקשו לפי פשט הלשון כיון דקאמר גזלה אין כאן א"כ השבה יש כאן ולמה אמר השבה אין כאן ומפרש דה"ק אע"פ דגזלה אין כאן והשבה יש כאן אפ"ה מצות השבה אין כאן. דאע"פ דאין כופין אותו על ההשבה מ"מ מצות השבה לא קיים כתיקונה וכמו שמרומז בלשון התוס' ולפי זה רבינו נמי נקט הלשון דפשטו בני הישיבה לא פחות ולא יותר ונסמך על הפי' שכתב אחר זה על שם הרמ"ה. ואיכא לתמוה דהרא"ש כתב עוד פירוש אחר על שם הרמ"ה ולמה השמיט הראשון והביא השני וז"ל פי' הרמ"ה אע"ג דגזלה אין כאן ואין ב"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו ש"פ ודאי אם לא החזיר האחת מדעתו אלא בציווי ב"ד כופין אותו להחזיר את השנייה כההיא דתניא הוזקקו ב"ד לש"פ גומרים אף בפחות מש"פ אלא השתא דהחזיר א' מדעתו גזלה אין כאן דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב"ד נזקקין לכופו עכ"ל ונראה דלפי דהרא"ש בפ' הזהב לא פסק הכי אלא אפילו הוזקקו ב"ד לש"פ אין גומרין אותו בפחות מש"פ וכמ"ש גם רבינו בשמו לעיל סי' ו' על כן דחה פי' זה ולא כתב אלא הפירוש השני: ומ"ש וכ"כ הרמב"ם גזלה אין כאן השבה אין כאן כצ"ל. ופי' ה' המגיד דהיינו לומר דאע"פ שאין כאן גזלה מ"מ מצות השבה אין כאן עד שיחזיר הכל וכמו שהוא מרומז בתוס' והוא הפי' שכתבנו למעלה והוא העולה מפי' הראשון של הרמ"ה שלא הביאו רבינו ומה שהאריך ב"י בפי' דברי הרמב"ם פי' רחוק הוא והאמת כמו שפי' הרב המגיד והנוסחא האמיתית בספרי הרמב"ם ובספרי רבינו שהביא דבריו גזלה אין כאן השבה אין כאן דהיינו דפשטוה בגמ' בלשון זה וקאמרינן דה"ק אע"פ דגזלה אין כאן מצוה השבה אין כאן ואינו מגיה כלל אלא מפרש בלבד כדפי' וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות פרק הגוזל עצים וז"ל ור"ח פי' מצות השבה אין כאן שלא קיים מצות השבה ולא השיב מה שגזל וכ"כ בה"ג ועיקר עכ"ל אבל בעל המאור לשם כתב וז"ל ה"ג לה וה"א בספרי ספרד אמרי גזלה אין כאן מצות השבה אין כאן כלומר שאינו מצווה להשיבה מאחר שאין גזלה בידו עכ"ל ולפי זה לא גרסינן אע"פ שגזלה אין כאן וכו' אלא ה"ג אמרי ה"ק גזלה אין כאן מצות השבה אין כאן ונראה דכך היתה גירסת הרמב"ם ולכן לא כתב אע"פ שגזלה אין כאן וכו':

ומהו משלם הגזלן לנגזל הקרן. כלומר אבל לא הכפל ובקרן ל"ש הודה מעצמו וכו': ואם הגזלה בעין וכו'. ע"ל סוף' סי' שע"א וסוף סי' שע"ו:

נשתנית הגזלה וכו' עד סוף הסי'. הכל בפ' הגוזל עצים:

גזל עפר ועשה לבנה כן צריך להיות: ומ"ש טיוי ועשאו בגדים קנה. כ"כ הרמב"ם בפ"ב מגזנה וכתב ב"י ויש לתמוה עליהם דהא אמרינן בר"פ הגוזל עצים דטווי ועשאו בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה ולא קני והא דתנן התם דצמר ועשאו בגדים קני מוקי לה בנמטי דלא הדר לברייתו הוא וצ"ע עכ"ל וקושיא זו קשיא גם על הסמ"ג עשה ע"ג שכתב שינוי החוזר לברייתו גזל עצים ודבק אותם במסמרים ועשה מהן תיבה דאפשר לפרקן וחוזרין להיות כשהיו א"נ גזל לשון של מתכת ועשאן מטבע שאם יתיך המטבע יחזור ללשון כשהיה וכו' ולא כתב טווי ועשה בגדים דהוי נמי שינוי החוזר לברייתו דאי סתר ליה יחזור לחוטין כשהיה ובספר מישרים נל"א ח"ד כתב בפי' דגזל צמר טווי ועשאו בגדים הוי שינוי כמו לבינה ועשאה עפר או מעות והתיכן גם האלפסי ר"פ הגוזל עצים כ' וז"ל שמעינן מהא דרב פפא דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ולפיכך לא קני וכן הלכתא הילכך מתני' דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזלה עצים ושיפן נינהו כגון בוכאני וכדאוקמא רב אשי דהוא בתרא עכ"ל ועל צמר ועשאו בגדים דאוקמא רב אשי נמי דבגדים דקתני היינו נמטי לא פי' האלפסי דכך הלכתא מכלל דס"ל לרב אלפסי דכל צמר ועשאו בגדים אפילו טווי ועשאו בגדים נמי הוי שינוי שאינו חוזר לברייתו דלבתר דסתר להו לא הוי החוטין כדמעיקרא ורב אשי מוקים למתניתין בנמטי לדבריו דאביי קאמר דאפילו לדידך דטווי ועשאו בגדים הוי שינוי החוזר לברייתו דאי בעי סתר איכא לאוקמא מתניתין בנמטי אבל לפי האמת טווי ועשאו בגדים הו"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו ומה שהכריחו להאלפסי. פרש כך הוא מדתניא סוף קמא לוקחין מן הסורק כר מלאה מוכין וכסת מלאה זוכין מ"ט קנינהו בשינוי אלמא דאף אלו שאינן אריג קנינהו בשינוי מכלל דהו"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו דהמוכין נשתנו כשהושמו בכר וכסת והתפירה הולכת ועוברת עליהן ובתוכן שתי וערב כ"ש בטווי ועשאו אריג דאין החוטין חוזרין לקדמותן לבתר דסתר להו ותו תניא דלוקחין מן הגרדי בגד מנומר וטווי שאינו אריג ואריג שאינו טווי משום דקנינהו בשינוי מעשה אלמא דכל הני שינויים אינן חוזרין לברייתן א"כ מתני' דריש פרק הגוזל עצים דתנן צמר ועשאו בגדים נמי בטווי ועשאו אריג קאמר וכדפי' וזה דעת הרמב"ם ורבינו וסמ"ג וה"ר ירוחם הנמשכים אחריו והא דפי' ה' המגיד פ"ו מגנבה אמ"ש הרמב"ם דין כר מלאה מוכין וכו' דהו"ל שינוי החוזר לברייתו והא דלוקחין מהן ה"ט משום דאין זה גזל ודאי וכ"כ הריב"ש סי' רכ"ג ליתא אלא ה"ט דכר מלאה מוכין דהו"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו ואין חילוק בין ודאי גזל לדבר שחזקתו גזל כנ"ל. ומ"ש רבי' צמר ולבנו בגפרית וצבעו בענין שאינו חוזר לברייתו קנה. היא דלא כהרמב"ם שכתב וז"ל או שגזל צמר וצבעו או נפצו ולבנו וכו' ה"ז שינוי ס"ל דבצמר וצבעו אע"פ שיכול להעבירו ע"י צפון וכן צמר ולבנו אפי' שלא ע"י גפרית הו"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו דאע"ג דחוזר אינו חוזר לקדמותו לגמרי אבל רבינו נמשך אחר דברי הרא"ש בזה שכתב ר"פ הגוזל עצים דבצמר ולבנו פליגי ר"ש ורבנן בנפצי נפוצי וסרקי סרוקי ובחוורי חוורי אבל בכברי כברויי בגפרית להתלבן יפה מודו רבנן דהוי שינוי אלמא דלרבנן דהלכה כמותם דוקא לבנו בגפרית וכ"כ בספר מישרים לשם דוקא לבנו בגפרית אבל שלא בגפרית לא קנה אלא דכתב דבצמר וצבעו אע"ג שיכול להעבירו ע"י צפון קנה דלא כרבינו וצ"ע דמנ"ל לחלק בין צביעה לליבון ומ"מ קצת תימה דהרא"ש כתב להדיא דמתני' דתני צמר ועשאו בגדים היינו בנמטי כדרב אשי ורבינו לא הזכיר דעת הרא"ש אביו בזה אלא כתב כהרמב"ם בדין טווי ועשאו בגדים ובדין ליבון כתב כהרא"ש ודין צמר וצבעו לא הזכירו הרא"ש ופסק דלא כהרמב"ם:

מתוך: טור חושן משפט שסא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כל זמן שלא נשתנית הגזילה צריך להחזיר אע"פ שנתייאשו הבעלים דיאוש לחוד לא קנה ומיהו [אם] קדש בו את האשה צריכה גט כדפרישנא לעיל בדין גנב:

ויאוש ושינוי השם אפילו אם הוא שינויי השם גרוע שחוזר לברייתו כיון דאיכא יאוש בהדיה קני מדאורייתא: בד"א בידוע שנתייאשו אבל סתמא קיימא לן סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים:

ויאוש ושינוי רשות קונה שאם מכרו הגזלן או נתנו לאחר קנה ולדעת הרמב"ם צריך ליתן הדמים אבל ר"י פירש שאפילו הדמים א"צ ליתן:

וכתב הרמב"ם בין שנתייאשו הבעלים קודם שמכר או נתן בין נתייאשו אחר כך קנה וא"א הרא"ש ז"ל פירש דוקא שנתייאשו קודם קנה אבל מכרה או נתן קודם לא קנה וכן השיג עליו הראב"ד:

ולא הוי שינוי רשות אא"כ שמכרו או נתנו לאחר אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו כאילו נטלו מבית הבעלים אם ירצה הנגזל גובה מהראשון או מן השני או אם ירצה יגבה חצי מזה וחצי מזה ואם פרע השני לראשון או שגזלן הראשון מחל לשני אינו כלום כי אין דינו של שני אלא עם הבעלים לא שנא שידע השני שהיה גזול ביד הגזלן לא שנא שלא ידע: ואפי' אם אכלו השני חייב לשלם לבעלים בד"א שלא נתייאשו אבל נתייאשו ובא אחר ואכלו פטור נהי נמי שאם היה בעין היה חייב להחזירו עתה שאכלו פטור:

וכן אם מת והורישו לבניו לא הוי שינוי רשות אלא הוי כאילו הוא קיים שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכין להחזירה אפי' נתייאשו הבעלים ואם נשתנית והיא קיימת נותנין דמיה: אבל אם אכלום בין בחיי האב בין אחרי מותו אם קודם יאוש אכלום חייבין לשלם לאחר יאוש פטורין בד"א כשלא הניח להם אביהם אחריות נכסים אבל הניח להם אביהם אחריות נכסים אפילו אכלום אחר יאוש חייבין לשלם:

וכן אם מכרם האב או נתנם לאחר והניח להם אחריות נכסים חייבין לשלם והאידנא דמטלטלי משתעבדי אפי' לא הניח להם אלא מטלטלין חייבין לשלם ואין חילוק בין אם הם גדולים או קטנים ואפילו בגדולים אם אכלום פטורין ואפילו בקטנים אם היא קיימת חייבין ואם אמרו הגדולים ידענו שעשה אבינו חשבון עמך ולא נשאר לך כלום בידו אם אין ידוע שגזלה אביהם אלא על פיהם נאמנים ואם לאו אינו נאמנים:

בית יוסף

(ב) כל זמן שלא נשתנית הגזילה צריך להחזיר אע"פ שנתייאשו הבעלים דיאוש לחוד לא קני ומיהו קדש בו את האשה צריכה גט כדפרישנא לעיל בדין גנב ויאוש ושינוי השם אפי' אם הוא שינוי השם גרוע שחוזר לברייתו כיון דאיכא יאוש בהדיה קני מדאורייתא נתבאר בסימן שנ"ג:

ומ"ש בד"א בידוע שנתייאשו אבל סתמא קיי"ל סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים פכ"ו דמסכת כלים איפליגו תנא קמא ורבי שמעון במילתא ומייתי לה בפ' מרובה (סו:) וידוע דהלכה כתנא קמא דאמר הכי:

(ה) ומ"ש ויאוש ושינוי רשות קנה וכו' עד וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל נתבאר בסימן שנ"ג:

ולא הוי שינוי רשות אא"כ מכרו או נתנו לאחר אבל אם בא אחד ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו כאילו נטלו מבית הבעלים כן כ' הרשב"א בריש פ' הגוזל בתרא וכתב שכן דעת הראב"ד:ומ"ש אם ירצה הנגזל גובה מן הראשון או מן השני וכו' עד לא שנא לא ידע לא מצאתי מבואר אבל הוא נלמד מהדין שיבוא בסמוך:

ומ"ש ואפילו אם אכלו השני חייב לשלם לבעלים בד"א שלא נתייאשו אבל נתייאשו ובא אחר ואכלו פטור נהי נמי שאם היה בעין היה חייב להחזירו עתה שאכלו פטור בריש פרק הגוזל בתרא (קיא:) אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה מאי טעמא כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותא דמריה קאי תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים משלם אמר לך רב חסדא כי תניא ההיא לאחר יאוש וכתב ה"ה בפ"ה מהלכו' גזילה כתבו קצת מפרשים שאפילו האכילו הגזלן אם רצה הנגזל גובה מזה שאכל גם רבי' לא חילק עכ"ל:

(ט) ומה שאמר וכן אם מת והורישו לבניו לא הוי שינוי רשות אלא הוי כאילו הוא קיים וכו' עד אבל הניח להם אביהם אחריות נכסים אפילו אכלום אחר יאוש חייבים לשלם שם אמתני' דקתני הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כלומר דקתני דהניח לפניהם פטורים מלשלם דקנינהו ביאוש ושינוי רשות רבא אומר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והב"ע בשאכלום הא מדקתני סיפא אם היה דבר שיש לו אחריות חייבים לשלם מכלל דרישא בגזילה קיימת עסקינן אמר לך רבא ה"ק אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם דתנ' רבי אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הניח לפניהם גזילה קיימת חייבין אין גזילה קיימת פטורין הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם ופרש"י ה"ק אם הנית להם אביהם קרקעות משלו אפי' אכלו הגזילה חייבין דמשתעבד נכסי דאבוה מחיים והא דקתני אין הגזילה קיימת פטורים מוקי לה בגמרא אליבא דרב חסדא לאחר יאוש דאי לפני יאוש רצה מזה גובה רצה מזה גובה ופסקו הפוסקים כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי:

ומ"ש וכן אם מכרם האב או נתנם לאחר והניח להם אחריות נכסים חייבים לשלם פשוט הוא מהטעם שנחבאר דאישתעביד נכסי אבוהון מחיים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' גזילה וז"ל מי שעבר ואכל הגזילה אחר יאוש פטור מלשלם ואם אכל קודם יאוש ורצו הבעלים לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותן הוא ורצו גובין מן הגזלן הגוזל ומת בין שהאכיל את הגזילה לבנים אתר יאוש בין שלא האכילן אלא שמכרה או אבדה אם הניח קרקע חייבין לשלם אבל מן המטלטלין אינן חייבין לשלם שדמי הגזילה חוב הן על הגזלן ואין המטלטלין משתעבדים לב"ח עכ"ל:ומ"ש והאידנא דמטלטלי משתעבדי אפי' לא הניח אלא מטלטלין חייבים לשלם כן כתב שם הרי"ף והרא"ש ז"ל וז"ל השתא דמטלטלי משתעבדי לב"ח חייבים לשלם ממטלטלי דשבק אבוהון בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בין אכלו בין לא אכלו דהוה ליה כמלוה על פה וקיי"ל השתא דמלוה על פה גובה מן יורשים בין ממקרקעי בין ממטלטלי וכ"כ הרמב"ם בפ' הנזכר וז"ל כבר תקנו הגאונים לגבות ב"ח מהמטלטלין ואפי' במלוה על פה לפיכך חייבים לשלם בין אכלו בין לא אכלו בין נתייאשו בין לא נתייאשו בין מן הקרקע בין מן המטלטלי שהניח עכ"ל: ומה שאמר רבי' ואין חילוק בין אם הם גדולים או קטנים ואפי' בגדולים אם אכלוה פטורים ואפילו בקטנים אם היא קיימת חייבים ברייתא וגמרא (קיב:): ומה שאמר ואם אמרו הגדולים ידענו שעשה אבינו חשבון עמך ולא נשאר לך כלום בידו אם אין ידוע שגזלה אביהם אלא על פיהם נאמנים וכו' שם בברייתא גדולים שאמרו יודעים אנו חשבונות חשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטורין וכתבו התוספות פטורים מגו שהיו יכולים לומר החזרנו לך אי נמי כגון שאין עדי גזילה אלא הודאת הבנים בלבד עכ"ל ורבינו כתב כתירוץ שני [%א] וזה לשון רבינו ירוחם בנתיב כ"ו חלק שלישי ואם אמרו שמא החזיר או לקח אבינו אינם נאמנים שאפילו יהיה נאמן אביהם הם אינם נאמנים בשמא ואנן לא טענינן להו כי הוא דבר שאינו מצוי בגזילה. וכתב עוד בשם התוספות שמה שאמרנו שאם נתנה להם אחר יאוש על מנת לאכול וגזילה קיימת דחייבים דוקא בסמוכים על שולחן אביהם דאם לא כן קנו אותה ביאוש ושינוי רשות ומה שאמרנו שהיתומים קטנים פטורים דוקא בגזל אביהם אבל גזל הוא מטלטלין והם בעין מוציאין אותם מידם ומדברי הרב אלפס והרב רבינו אשר נראה דאפי' בגזל אביהם גזילה קיימת וידועה אצלם מוציאין מידם דלא אמרי' קטנים פטורים אלא כשאכלו עכ"ל: כתב המרדכי בפרק הגוזל ומאכיל שכל ממון שלא נקנה ביאוש למאן דאמר יאוש לא קני אם הפקידוהו בעלים או נגזל מהם ובא אחד ולקח מן הגזלן או הפקידו ביד אחר בכ"מ שהוא ברשות הבעלים קאי ויכולים הבעלים להזמין לבן הגזלן השני או הנפקד השני ואם הם שלישים או רביעים דין אחד להם ולא מצי למימר לבעלים לאו בעל דברים דידי את ואם השומר הראשון הוא עם השני במלאכתו בכך לא נפטר השני כי שמירה בבעלים לא פטרה אלא בבעל הממון:

בית חדש (ב"ח)

כל זמן שלא נשתנית הגזלה וכו' ולדעת הרמב"ם צריך ליתן הדמים. ז"ל הרמב"ם רפ"ב מגזלה מכרה הגזלן או נתנה במתנה אף על פי שלא נשתנית הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הואיל ונתייאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות עכ"ל ומשמע ליה לרבינו דהכי קאמר הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח אבל דמיה חייב לשלם ותימה דבפ' ח"ה (דף מ"ד) קא פריך תלמודא וסיפא נמי דתני מכר לו פרה מכר לו טלית דמעיד לו הנגזל ללוקח עליה כנגד המערער אמאי מעיד נהי דמייאש מגופה מדמי מי מייאש פי' וכי מוחל הוא לגזלן והלא נתחייב לו הגזלן דמיה והילכך ניחא ליה דתשאר ביד הלוקח שיחזור ויטול דמים מן הגזלן אבל אם יזכה בה המערער נמצא שלא הוה ליה לנגזל חלק בהך פרה וטלית ולא היה גובה מן הגזלן כלום ואם כן נוגע בעדותו הוא ואמאי מעיד ומשני לא צריכא דמית גזלן דתנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם פי' דהשתא אפילו מדמי מייאש דיורשין פטורין מלשלם וכ"ש הלוקח דקנייה בייאוש ושינוי רשות דבהיתרא אתי לידיה הרי מבואר דהלוקח פטור מלשלם אפילו דמיה וכ"כ הרמב"ם פ"ה מגנבה דביאוש ושינוי רשות קנה הלוקח ואינו נותן לא חפץ ולא דמים אם לא היה המוכר גנב מפורסם ויש לומר דההיא דפ' ח"ה מיירי בלוקח שקנה הפרה והטלית בדמי שויה דהשתא כיון דבגזלן שאינו מפורסם עשו תקנת השוק אם כן הנגזל חייב ליתן ללוקח הדמים שנתן בעד החפץ והלוקח חייב לשלם דמי החפץ לנגזל ויצא זה בזה ואין לאחד על חבירו כלום ובכה"ג איירי דפ"ה דגנבה שכתב הרב קנה הלוקח ואינו נותן לא חפץ ולא דמים וכו' אבל הד דפ' ב' דגזלה שכתב הרב אינו חוזרת בעצמה מיד הלוקח דאלמא דהדמים צריך לשלם היינו אם לקח החפץ בזול שוה מאתים במאה דמנכה הלוקח ק' שנתן לגזלן בעד החפץ ומשלם ק' לנגזל ואי נתנו במתנה משלם כל דמי החפץ לנגזל שהרי אינו מפסיד כלום דבחנם הגיע לידו בלא שום דמים וכל זה איירי בגזלן סתם שאינו מפורסם דאילו בגזלן מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וצריך לשלם כל הדמים לנגזל ואינו מנכה לו כלום:

ומ"ש רבינו אבל ר"י פי' שאפי' הדמים א"צ ליתן. פי' אפי' בגזלן מפורסם וכ"כ הרשב"א הביאו הב"י למעלה בסי' שנ"ג וחלק על הראב"ד שכתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני דמים מיהו בעי לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני עכ"ל ומשמע דאף באינו מפורסם צריך ליתן דמיה להראב"ד מיהו מדברי ה' המגיד רפ"ה דגנבה משמע שהבין מהשגות הראב"ד דאפילו בגנב מפורסם אין צריך ליתן דמיה שכתב וז"ל ואפשר שגם ע"ז תמה הר"א ז"ל שכיון שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות למה יתן דמים אפי' היה גנב מפורסם וצ"ע עכ"ל ואיך שיהיה דעת הראב"ד מ"מ דעת ר"י והרשב"א דאפי' בגזלן וגנב מפורסם אין הלוקח חייב להחזיר דמים כלל דקנייה ביאוש ושינוי רשות: ומ"ש ולא הוי שינוי רשות אא"כ שמכרו או נתנו לאחר. נראה דדוקא בלא ידע הלוקח שהוא הדבר הגזול דאילו ידע אפילו אינו גזלן מפורסם צריך להחזירו בחנם כמו שנתבאר למעלה בדין גנבה בסי' שנ"ו סעיף י' עיין במ"ש לשם בס"ד ומש"ה כתב רבינו דאם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו וכו' לא שנא שידע השני שהיה גזול ביד הגזלן ל"ש שלא ידע וכו' דכיון שנטלו שלא מרצונו אפילו לא ידע חייב לשלם ואפי' אם אכלו השני חייב לשלם לבעלים וע"ל בסימן שס"ט: כתב בהגהות אשיר"י ר"פ הגוזל בתרא בבא אחר ונטלו מבית הגזלן וכו' רצה מזה גובה רצה מזה גובה פר"י דדוקא בלא נתייאש אבל נתייאש בהו נהי דגבי משני מדרבי נתן מטעם גזלה מיהא לא הוי גבי ונ"מ שאם מחל לו גזלן ראשון לשני או שפרע השני לראשון פטור השני מן הנגזל עכ"ל והוא מדברי המרדכי ר"פ הגוזל בתרא ור"ל דכיון דאינו גובה מהשני אלא מדרבי נתן אם מחל לו או פרע לו לית ליה לראשון לגבי שני כלום וזהו שאמר רבינו בד"א שלא נתייאשו אבל נתייאשו ובא אחר ואכלו פטור וכו' דכיון דנתייאשו אינו גובה מטעם גזלה אלא מדר' נתן הילכך דוקא כשהוא בעין אבל אם אינו בעין פטור וה"ה נמי אם מחל לו או פרע לו דפטור ומש"ה כתב רבינו בחלוקה הראשונה היכא דלא נתיייאש דאפילו פרע או מחל אינו כלום דבלא נתייאש אין דינו של שני אלא עם הבעלים מכלל דבנתייאש אין דינו של שני אלא עם הראשון:

ומ"ש ואין חילוק בין אם הם גדולים או קטנים וכו'. כ"כ רבי' למעלה בסי' ק"י סט"ו ולשם נתבאר:

דרכי משה

(א) ובנ"י פ' חזקת הבתים דף קע"ט ע"א וע"ב משמע שאם מכרה הגזלן כו' באחריות לא מיקרי שינוי רשות ולא קני ליה עכ"ל ועיין בתשו' הרשב"א סימן תתקפ"ה שהאריך בדין יאוש ושינוי רשות וכתב דאם נתנו לו בטעות או בעל כרחו לא מיקרי שינוי רשות וע"ש.

(ב) ובמרדכי ריש הגוזל ע"ד משמע דוקא אם לא נתייאשו הבעלים וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט שסב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השביחה הגזילה כגון פרה וילדה רחל וגזזה כתבתי למעלה בדין גנב שהשבח של גזלן ואצ"ל שאם הוציא עליה יציאות והשביחה שהיא שלו ואפי' לא עשה בו אלא שינוי החוזר כגון עפר ועשאו לבינים עצים משופין ועשאן כלים דנהי דלא קנה גזילה שבח מיהא קנה ומחזיר לו הגזילה והוא יתן לו שבח שהשביחו ועשאו כלי:

וכשם ששבח הגזילה הוא של גזלן כך אם לאחר שהשביחה מכרה או הורישה לבנו אפילו לפני יאוש קנה הלוקח והיורש השבח בין שבח שעל ידי פיטום בין שבח לידה וגיזה וכתב הרמב"ם ז"ל ונוטל דמי השבח מן הנגזל ומחזיר לו הגזילה וחוזר הנגזל ונוטל דמיו מן הגזלן שהרי לא נתייאשו עכ"ל: והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה אבל לפי מה שכתבתי למעלה שהוא שינוי מעשה א"צ להחזיר מהגזילה אלא דמיה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה: וכן אם השביחה הלוקח או היורש השבח שלו:

מכרה הגזלן לעכו"ם אע"פ שהעכו"ם השביחה השבח לבעלים: ואם מכרה העכו"ם לישראל אחר שהשביחה מיבעיא אם אותו השבח של הנגזל או לא ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מיד הלוקח ואי תפש נגזל לא מפקינן מיניה:

בד"אט שהשבח של גזלן בגיזה וולדות ופיטום שעל ידי הוצאה אבל אם נתייקרה או נתפטמה מאליה כל זמן שלא נשתנית השבח של נגזל וצריך להחזירה כמו שהיא אפילו נתייאשו בעלים קודם שנתייקרה (או שנתפטמה הוי של נגזל): לפיכך גזל הבית של יין והיה שוה דינר בשעת גזילה והוקר עד שעמד על ד' ושברה או שתאה או מכרה או נתנה משלם ד' כמו שהיתה שוה בשעה שמוציאה מן העולם נשברה מאליה משלם כשעת גזילה היתה ששוה בשעת גזילה ד' ובשעה שמוציאה מן העולם לא שוה אלא דינר משלם ד' ל"ש שתאה ל"ש נשברה מאליה:

הגוזל מחבירו אשכול של תמרים ובו נ' תמרים ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא מ"ט פרוטות ואם ימכרו כל אחד בפני עצמו ישוו נ' אינו משלם לו אלא מ"ט ואין הנגזל יכו לומר הייתי מוכרם אחד אחד:

הגוזל כלי ושברו אין אומרים יתן השברים וישלים עליהם לכמו שהיה שוה אלא צריך ליתן לו כלי שלם או דמיו והשברים שלו ואם ירצו הבעלים לקבל השברים ושישלים עליהן מוטב ושומעין להן:

בית יוסף

השביחה הגזילה כגון פרה וילדה רחל וגזזה כתבתי למעלה בדין גנב שהשבח של גזלן בסימן שנ"ד: ומה שאמר ואין צריך לומר שאם הוציא עליו יציאות והשביחה שהיא שלו פשוט הוא:ומ"ש ואפי' לא עשה בו אלא שינוי החוזר כגון עפר ועשאו לבינים וכו' כבר כתבתי בסימן ש"ס בשם הרשב"א אצל דין עפר ועשאו לבינים:

ומה שאמר וכשם ששבח גזילה הוא של גזלן כך אם לאחר שהשביחה מכרה או הורישה לבניו אפי' לפני היאוש קנה הלוקח והיורש וכו' בפרק הגוזל עצים (צו.) אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש:ומ"ש רבינו אפי' לפני יאוש לטעמיה אזיל שבסימן שנ"ד לא חילק בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכבר נתבאר שם שכן דעת ה"ה ושדעת הרמב"ם לחלק ביניהם וכן נתבאר בסמוך: ומה שאמר בשם הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גזילה הגוזל והשביח ומכר או הוריש לפני יאוש מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר וקנה לוקח או יורש את השבח ונוטל דמי שבח מהנגזל כלומר הלוקח נוטל דמי שבח מהנגזל ומחזיר הגזילה וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן שהרי לא נתייאש וכתב ה"ה הלך הרב לשיטתו דקודם יאוש אין לגזלן דבר וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן וזו הכרח היא לפני יאוש וכמו שהוכחתי עכ"ל:

ומ"ש רבינו והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה וכו' אמת שכך היא סברתו כמו שנתבאר אבל אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר כאן הרמב"ם גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע"פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה היא לו הגזילה אפילו בלא יאוש מ"מ יותר נכון לומר דלשיטתיה דקודם יאוש אין לגזלן כלום אזיל וכמו שכתב ה"ה מאחר שמפורש בדבריו שתלה הדבר בלפני יאוש:

ומ"ש וכן אם השביחה הלוקח או היורש השבח שלו שם בעיא דאיפשיטא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו:

(ו) ומ"ש מכרה הגזלן לעכו"ם אע"פ שהעכו"ם השביחה השבח לבעלים ואם מכרה העכו"ם לישראל אחר שהשביחה מיבעיא אם אותו שבח של נגזל ולא איפשיטא וכו' שם בעי רבא השביחה עכו"ם מהו א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תקנתא לעכו"ם ניקום ונעביד לא צריכא כגון דזבנה סוף סוף הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם לא צריכא כגון דגזל ישראל וזבנה ניהליה השביחה העכו"ם והדר עכו"ם וזבנה לישראל מאי מי אמרי' כיון דמעיקרא ישראל והדר ישראל עבוד רבנן תקנתא או דילמא כיון דאיכא עכו"ם באמצע לא עבדו ליה רבנן תקנתא תיקו: ומה שכתב לפיכך אין מוציאין מיד הלוקח ואי תפס נגזל לא מפקינן מיניה כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' גזילה ופשוט הוא שכן דין כל ספק בממון:

ומ"ש בד"א שהשבח של גזלן בגיזה וולדות ופיטום שעל ידי הוצאה אבל נתייקרה או נתפטמה מאליה כל זמן שלא נשתנית השבח של גזלן צריך להחזירה כמו שהיא מתבאר מתוך מ"ש בסי' שנ"ד: ומ"ש אבל נתייאשו בעלים קודם שנתייקרה או שנתפטמה הוי של גזלן:

ומ"ש לפיכך גזל חבית של יין והוא שוה דינר בשעת גזילה והוקר וכו' עד כמו שהיתה שוה בשעה שמוציאה מן העולם מימרא דרבה בפ' מרובה (סה.) בסוף פרק המפקיד (מג.) ומפרש טעמא בפרק המפקיד משום דכיון דאי איתא הדרה למרה בעינא ההיא שעתא דקא שתי לה או דקא תבר לה קא גזל מיניה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט השתא לא עביד ולא מידי אמאי קא מחייבת ליה אההיא שעתא דגזלה ההיא שעתא זוזא הוא דשויה:ומ"ש היתה שוה בשעת גזילה ד' ובשעה שמוציאה מן העולם לא שוה אלא דינר משלם ד' בפ' מרובה (סה.) אמר רב קרן כעין שגנב מ"ט דאמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב ואוקמוה בגמרא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שוי' ד' ולבסוף שויא זוזא:

הגוזל מחבירו אשכול של תמרים ובו נ' תמרים ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא מ"ט פרוטות וכו' מימרא דשמואל בפ' השואל (נט:):

הגוזל כלי ושברו אין אומרים יתן השברים וישלים עליהם וכו' עד סוף הסי' נתבאר בסי' שנ"ד:

בית חדש (ב"ח)

השביחה וכו'. כתבתי למעלה בסי' שנ"ד: כגון עפר ועשאו לבינים. ע"ל בסימן ש"ס בב"י:

ומ"ש או הורישה לבנו אפי' וכו'. מימרא דרבא בפ' הגוזל קמא (דף צ"ו) וע"ל בסי' שצ"ד סעיף ב' ובמ"ש לשם בס"ד וא"ת הא פשיטא הוא כיון דהשבח הוא של גזלן הוי נמי ללוקח וליורש ממנו ולהרמב"ם ניחא דהגזלן עצמו לא קנה השבח לפני יאוש אלא אם כן בנתייאש אבל לוקח ויורש קנו אפילו לפני יאוש אבל להרא"ש ורבינו דגם הגזלן קנה השבח לפני יאוש קשיא ויש לומר דהוה אמינא דוקא לגזלן משום תקנת השבים קמשמע לן דאפילו לוקח ויורש ממנו נמי שלהן הוא והראב"ד כתב בהשגות פ"ב דגזלה וזה לשונו מכר והוריש איצטריכא ליה סד"א כיון דלית ליה פסידא לגזלן דהא לא קיבל עליה אחריות ואי קיבל איהו דאפסיד אנפשיה אימא לא ליעביד תקנתא ללוקח עד כאן לשונו:

ומ"ש והוא הולך לשיטתו כו' אף על גב שהרמב"ם לא הזכיר בדבריו אלא גיזה ולידה מ"מ כיון שאחר זה פירש דבריו וכתב בארנו כבר שהגזלה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן כו' כיצד גזל פרה וכו' גזל רחל וכו' הוה ליה כאילו הזכיר גם כאן גיזה ולידה:

ומ"ש וכן אם השביחה הלוקח. שם בעיא דרבא דשמא אע"פ דשבח של גזלן עשו בו תקנת השבים אפילו מכרה או הוריש מ"מ אם השביחה הלוקח או היורש ליכא הכא תקנת השבים ובתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו:

ומ"ש בד"א שהשבח של גזלן בגיזה וולדות ופיטום שע"י הוצאה וכו'. כבר נתבאר באריכות בסי' שנ"ד בס"ד ע"ש: ומ"ש אבל נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או שנתפטמה הוי של גזלן. ט"ס הוא וצ"ל אפי' נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או שנתפטמה הוי של נגזל:

לפיכך גזל חבית של יין וכו'. ע"ל בסי'. שנ"ד ועיין במרובה (דף ס"ה) ופ' המפקיד (דף מב):

הגוזל כלי ושברו וכו'. ע"ל בסי' שנ"ד:

מתוך: טור חושן משפט שסג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

גזל פרה והזקינה או כחשה כחש שאינו חוזר או יין והחמיץ או פירות והרקיבו כולן הוי כמו שגזל כלי ושברו שמשלם כשעת הגזילה אבל אם כחשה הפרה כחש שיכול לחזור או לא הרקיבו כל הפירות אלא מקצתם או גזל חמץ ועבר עליון הפסח אומר לו הרי שלך לפניך במה דברים אמורים שהוא בעין אבל אם נאבד אחר שנאסר בהנאה חייב להחזיר לו דמיהם כשעת הגזילה גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה ואם נפסל כתב הרמב"ם אם פסלתו מלכות שאינו יוצא כלל משלם כשעת הגזילה ואם פסלתו מדינה שאינו יוצא במדינה זו ויוצא במדינה אחרת א"ל הרי שלך לפניך וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו פסלתו מלכות א"ל הרי שלך לפניך ובגזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדר כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי דמי וכ"כ הרמב"ם וא"א הרא"ש ז"ל כתב דא"ל הרי שלך לפניך וכ"כ הראב"ד והרמ"ה:

גזל בהמת חבירו ועשה בה מלאכה והחזירה אח"כ אע"פ שעובר בלאו אינו חייב לתת לו כלום כיון שהחזירה בעין בלא כחש ובאל פחת ומיהו אם רגיל לעשות כן או כיוצא בזה קונסין אותו קפילו בח"ל ומשלם לבעלים כפי מה שנתנה מבהמתו:

התוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכתו אם היה עושה מלאכת רבו בטלו ממנה חייב לשלם דעבדי כמקרקעי דמי ואינו נגזל ואם לא היה עושה מלאכה לרבו פטור ואם היו בעליו חייבין לו מעות אסור להשתעבד בו דמיחזי כרבית:

התוקף בספינתו של חבירו או בשאר מטלטלין ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינן עומדין להשכיר אפילו אם נטלו על דעת שיתן מהן שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכיר ואינו משלם לו אלא מה שקלקלה דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואם עומדין להשכיר ונטלה זה על דעת ליתן שכר אז תלוי ברצון הבעלים רצו נוטלין שכרה רצו נוטלין מה שקלקלה לא נטלה על דעת ליתן שכר דינו כגזלן ומשלם מה שקלקלה:

וכן הדין אם נטלו על דעת שאלה דשואל שלא מדעת הוי כגזלן וכתב הרמ"ה ה"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירו לאחר אפילו שנכנס בתורת גזלנות כיון דקיימא לאגרא השוכר מן הגזלן צריך ליתן השכירות לבעלים שעדיין לא קנאה הגזלן קנין גמור אלא להתחייב באונסיה נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממון הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו ע"כ:

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו פירוש שרואהו דר בו ולא א"ל כלום שאם א"ל צא ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו אלא לא א"ל דבר וזה דר בו ופירש ר"י שאם הדר בו לא היה צריך לשכור בענין שאינו נהנה פטור אפילו אם החצר עומד להשכיר ורי"ף כתב אם עומד החצר להשכיר צריך ליתן לו שכר אפילו אם הדר לא היה צריך לשכור ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל והרמ"ה הוסיף לומר דאפילו לא היה דר בו כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב וא"א הרא"ש ז"ל כתב על זה דפטור ואם אין החצר עומד להשכיר א"צ לתת לו כלום אפילו שהיה זה הדר בו צריך לשכור כיון שלא חסרו כלום לפיכך אם חסרו אפילו דבר מועט כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו צריך לשלם לו כל מה שאתהני מיניה ודוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא הניחו לדור בו בחנם אבל אם גילה בדעתו שאם לא הניחו לדור בו בחנם היה נותן לו שכר קודם שהיה יוצא ממנו צריך ליתן לו שכרו: ואצ"ל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור ואפי' אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו אין צריך ליתן לו שכר אע"פ שנכנס על דעת ליתן לו שכר ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שחייב ליתן לו שכרו אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא (שאינו שלו) שהוא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ואפילו שכרו מראובן בפחות כדי דמיו צריך ליתן לשמעון כל השכר כראוי ליתן לו ואינו יכול לומר לא נכנסתי בו על דעת ליתן כל כך (ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו):

מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין ובא אחר וגזלן וצבע הצמר בסמנין והוזל הצמר הצבוע בענין שאינו שוה אלא כמו שהיה שוה בהיותו לבן ושואל הנגזל הסמנין מיבעיא אם חייב לשלם אם לאו ולא איפשיטא ואין מוציאין מהגזלן ואם תפש הנגזל לא מפקינן מיניה: אבל אם גזל סמנים אפילו אם הם שרויין בענין שלא שינה בהם וצבע בהם צמרו חייב לשלם דמי הסמנים אפי' לא השביח בהן צמרו:

בית יוסף

גזל פרה והזקינה או כחשה כחש שאינו חוזר או יין והחמיץ או פירות והרקיבו כולן הוי כמו שגזל כלי ושברו שמשלם כשעת הגזילה אבל אם כחש הפרה כחש שיכול לחזור או לא הרקיבו כל הפירות אלא מקצתן או גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך משנה וגמ' בפרק הגוזל עצים (צז:):ומ"ש במה דברים אמורים שהוא בעין אבל אם נאבד אחר שנאסר בהנאה חייב להחזיר דמיהם כשעת הגזילה: (ב"ה) כ"כ הרמב"ם בפ"ג מגזילה וכתב ה"ה זה יוצא מהמשנה מפורש בגמרא: גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה שם במשנה:ומ"ש ואם נפסל כתב הרמב"ם ז"נ אם פסלתו מלכות שאינו יוצא כלל משלם כשעת הגזילה ואם פסלתו מדינה וכו' אומר לו הרי שלך לפניך בפ"ג מה"ג ואיתיה בפ' הנזכר אמתני' דגזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך אמר רב הונא נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות ורב יהודה אמר פסלתו מלכות נמי היינו נסדק אלא ה"ד נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת ומשמע ליה דהלכה כרב יהודה אבל הרא"ש כתב נראה דהלכה כרב הונא דהוה רביה דרב יהודה ועוד דרב ושמואל דפליגי במלוה חבירו על מטבע סברי כרב הונא דאי הוו סברו דפסלתו מלכות הוי כנסדק לא הוה מצי למיתב למלוה מטבע שנסדק וכן רבה דאמר לקמן בשמעתין השף מטבע של חבירו פטור כי מחייה בקורנס סבר כרב הונא דאי פסלתו מלכות הוי כנסדק כ"ש מחייה בקורנס עכ"ל והרי"ף כפב פלוגתא דרב הונא ורב יהודה ולא הכריע. ובגזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדרא כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה שם במשנה גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה ר"מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ובגמרא אמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפי' כחשה והא אנן הזקינה תנן אמרי כחשה כעין הזקינה דלא הדרא אבל כחשה דהדרא אומר לו הרי שלך לפניך וגרסינן תו בגמרא אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כר"מ וכתב הרי"ף ולית הלכתא כוותיה דקיימא לן עבדי כמטלטלי דמי וכתב הרא"ש ול"נ האי פיסקא דמהיכא קיי"ל עבדי כמטלטלי דמי מהא דאמר רב נחמן לעיל בפ"ק (יא:) דב"ח לא גבי מעבדי דיתמי ומהא דתני אבימי (יב.) פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים וכו' ומכל הנהו אין ראיה דתיקשי לך הא דא"ל רבא לרב נחמן הא עולא הא ר' אלעזר הא דייני דנהרדעא הא רב חנא בר ביזנא פי' דכולהו סברי עבדי כמקרקעי דמי מר כמאן ס"ל ומאי קאמר ליה רב לרב נחמן הלא כמה דברים מצינו דעבדא כמקרקעי דמי לענין אונאה ושבועה וגזל ופירש רשב"א ז"ל דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כדכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לאחוזה והתם במילי דרבנן איירי כגון פרוזבול וקנין אגב דרבנן וקרא דערים בצורות אסמכת' בעלמא לגבות מיתמי נמי דרבנן דסבר שעבודא לאו דאורייתא וכ"כ הראב"ד והרמ"ה עכ"ל וגם הרמב"ם בפ"ג מהל' גזילה פסק כר"מ דעבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך ורבינו שכתב שהרמב"ם פסק כרב אלפס נוסחא משובשת נזדמנה לו:

גזל בהמת חבירו וכו' ומיהו אם רגיל לעשות כן קונסין אותו אפי' בח"ל כו' מבואר בפ' הגוזל עצים (צו:) בעובדא דההוא דגזל פדנא דתורי כרב בהו כרבא וזרע בהו זרעא ואתא לקמיה דר"נ ואמר זילו שומו שבחא דאשבח א"ל רבא גזילה היא והדרה בעינא א"ל גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה: (ב"ה) ויש לתמוה על מ"ש אינו חייב לתת לו כלום ולמה לא ישלם מה שבטלה ממלאכתה כמו גבי עבד דבסמוך וי"ל דהכא שאני שנתכוין לגזול הבהמה עצמה משא"כ שם שלא נתכוין לגזול העבד עצמו:

התוקף עבדו של חבירו ועושה בו במלאכתו אם היה עושה מלאכת רבו ובטלו ממנה חייב לשלם וכו' שם (צ"ז.) אמר רב דניאל בר קטינא אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואוקימנא דה"מ שלא בשעת מלאכה ומפרש טעמא בגמרא משום דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה כלומר שלא ילמוד דרכי הבטלה:ומ"ש ואם היו בעליו חייבים לו מעות אסור להשתעבד בו דמיחזי כרבית שם בפרק איזהו נשך (סד:):

התוקף בספינתו של חבירו וכו' ועשה בה מלאכה וקלקלה וכו' בפרק הגוזל עצים (צו:) איתמר התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אומר אינו נוטל אלא פחתה אמר רב פפא לא פליגי הא דעבידתא לאגרא הא דלא עבידתא לאגרא ואיבעית אימא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא וכתב הרא"ש הילכך אי לא עבידא לאגרא אפילו נחית לה בתורת אגרא אין לו אלא פחתא ואי עבידא לאגרא ונחית לה בתורת אגרא כרב ואי בתורת גזלנותא כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' גזילה:

ומ"ש וכן הדין ואם נטלו ע"ד שאלה וכו' פשוט הוא ע"פ מה שנתבאר בסימן רנ"ב דשואל שלא מדעת גזלן הוי:ומ"ש בשם הרמ"ה ה"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירה לאחר וכו' כתב החכם המרשים שהטעם משום דאל"כ נמצא לפעמים הגזלן משתכר ולקתה מדת הדין עכ"ל ובעיני יפלא פסק דינו של הרמ"ה דכיון דקיי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מה לי עשה בה מלאכה בעצמו מה לי השכירה לאחר ואדרבה השכירה לאחר עדיף משום דאית בה שינוי רשות דשכירות ליומיה ממכר הוא ומ"ש החכם המרשים דלקתה מדת הדין אינה טענה דהא עדיפא מינה אשכחן שבח גזילה דגזלן הוי:

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' בפ"ב דב"ק (כ: כא.) איבעיא לרב חסדא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא ה"ד אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר הוא אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי א"ל מאי חסרתיך או דילמא מצי אמר הא אתהני' א"ל מתניתין היא ואם נהנית משלם מה שנהנית אמר רבא לא דמי למתני' האי זה נהנה וזה חסר והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר והביא הרי"ף הא דרב סחורה וכתב עליה ודוקא בחצר דלא קיימא לאגרא ואע"ג דההוא גברא עביד למיגר מ"מ זה נהנה וזה לא חסר הוא אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע"ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' גזיל' וכתב ה"ה הדר בחצר חבירו וכו' הוא כדברי ההלכות אבל דעת התוס' שהוא פטור ומ"מ כתבו המפרשים שאם חסר הבית בכל שהוא כגון שהיה חדש והשחיר הכתלים וחסרו מערכו אע"פ שהיה חצר שאינה עשוייה לשכר כיון שהוא מחסר קצת מגלגלין עליו את הכל והכי מוכח בגמרא עכ"ל. וז"ל הרא"ש אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וכו' זה לא נהנה וזה לא חסר הוא פר"י דה"ה נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למינר דפטור כיון דלא נהנה אע"ג דגרם הפסד לחבירו דאפי' גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה ורב אלפס כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע"ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בימי רבי וכי מה עשו זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו והזיקו פשיטא דחייב ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אינו חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא וכי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו אבל זה אע"ג שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מכל מקום השתא מיהא הא אכל מה שחבירו נפסד עכ"ל: ומה שאמר רבינו פירוש שרואהו שדר בו ולא א"ל כלום שאם אמר ליה צא ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו וכו' פשוט הוא. וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב י"ב חלק א' בשם ה"ר יונה:ומ"ש בשם רשב"ם הוא מה שכתבתי בסמוך שכתב ה"ה בשם התוספות והרא"ש בשם ר"י ובספר מדוייק מצאתי ר"י במקום רשב"ם והוא הנכון. ומ"ש בשם רב אלפס ומה שהסכים הרא"ש נתבאר בסמוך ונ"ו כתב מחלוקת סברות אלו: ומה שאמר והרמ"ה הוסיף לומר דאפי' לא היה דר בו כיון שהיה עומד להשכיר וגזלו ממנו חייב. ומ"ש ואם אין החצר עומד להשכיר אין צריך לתת לו כלום אפילו שהיה זה הדר בו צריך לשכור כיון שלא חסרו כלום כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש לפיכך אם חסרו אפי' דבר מועט כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו צריך לשלם לו כל מאי דאתהנו טעמו משום דבגמרא אהא דמספקא לן בדר בחצר חבירו שלא מדעתו והוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אי צריך להעלות לו שכר או לא אתי למפשטה מדתנן הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו רבי יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב ומשני שאני התם משום שחרירותא דאשייתא וכתב הרשב"א שהבנין זה חדש ולבן וזה משחירו ומכאן שמענו שאע"פ שאין הפסד אותו שחרורית אלא מעט על ידו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה וכן נמי שמעינן לה מקיקלתא דיתמי דאמרינן לקמן דאתא ההוא גברא ובנה בה אפדנא ואמר ליה רב נחמן פייסינהו ליתמי ולא פייסינהו ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה ואמרינן לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואמרינן ההוא מעיקרא קרמונאי הוו דיירי ביה ויהבו להו ליתמי דבר מועט כלומר וכיון שהם חסרים אפילו דבר מועט מחייבין אותן ליתן שכרן משלם משל אם בא לנפות מנפה את כולו עד כאן לשונו וכן כתבו התוספות והרא"ש גבי קילקתא דיתמי. וכתב ר"י בני"ב חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אם השחיר הכתלים חייב וי"א דהוא הדין בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וי"א דפטור. כתב המרדכי אפי' אם תקף בחבירו והוציאו בע"כ ודר בו אין זה אלא גרמא בעלמא. וכתב עוד מעשה ביהודי אחד שברח מעירו ולקח השר ביתו והשאילו ליהודי אחר ואותו שאל לו השכירות ופסק הרא"ש שלא יתן לו דהוי לא קיימא לאגרא שאם יצא היהודי מהבית ישאילנו לעכו"ם ונמצא זה נהנה וזה אינו חסר :ומ"ש ודוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר וכו' אבל אם גילה בדעתו שאם לא הניחו לדור בו בחנם היה נותן לו שכר קודם שהיה יוצא ממנו צריך ליתן לו שכרו אהא דמייתי התם בגמ' למפשט הדר בחצר חבירו אם הוא צריך להעלות לו שכר ממתני' דהמקיף את חבירו מד' רוחותיו וכו' ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור כתבו התוס' וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפי' עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתו דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם עכ"ל:

ומ"ש וא"צ לומר בחצר דלא קיימא לאגרא וכו' אדלעיל קאי שכתב ואם אין החצר עומד להשכיר א"צ לתת לו כלום אפי' שהיה זה הדר בו צריך לשכור והשתא מסיים בה ואין צריך לומר בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור:ומ"ש ואפי' אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו א"צ ליתן לו שכר אע"פ שנכנס על דעת ליתן לו שכר ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שחייב ליתן לו שכרו אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא שאינו שלו שהוא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו שם אמר רבה בר רב הונא משמיה דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה הכי קאמר נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא. ופרש"י תרתי. בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרין אהדדי דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר א"צ: הא דקיימא לאגרא. מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר. וכתב הרשב"א ה"ק נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא דוקא בדקיימא לאגרא ומכאן שמענו שאע"פ שזה ירד לתוכה על דעת שכירות כיון שלא שכרה מן הבעלים הרי חזר דינו לדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ופטור והיכא דנתן כבר שכירותו לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו שהרי השכיר מה שאינו שלו ואפשר דנותנין לשמעון דהאיך עושה סחורה בביתו של זה ואע"פ שאינה עומדת לשכר כיון שירד לה בתורת שכירות ופרעו כבר זכה בו ראובן לשמעון ואפשר שמוציאין מראובן ומחזירין לשוכר ולא לשמעון שיכול לומר לו מאי חסרתיך עכ"ל וז"ל נ"י הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא כתב הרמ"ה דמדקא משנינן הכי ולא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי אע"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאינש אחרינא לא מיחייב ולא מידי דכי היכי דגבי משכיר מקח טעות הוא ולא מיחייב למיתב ליה מידי שהרי נתברר שאינו שלו לגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר דמי כיון דכי אגר לאו אמאן דאית ליה זכותא בגויה אגר לא משתעבד מכח האי שכירות לחד מינייהו ואם נתן לו השכר כיון שהוא ברור דבטעות יהיב ליה חייב להחזירו דמחילה בטעות כה"ג לא הוה מחילה מידי דהוה אקנין בטעות ומידי דהוה אמוכר שדה לחבירו ויצא עליו עסיקין (ב"ק ט.) וכן משמע ממעשה דרב ענן שקל בידקא בארעיה בפרק חזקת הבתים (מא.) וכן הסכימו הרא"ה והריטב"א ז"ל והיינו בחצר דלא קיימא לאגרא אבל בחצר דקיימא לאגרא ופרע כבר השכר לראובן חוזר ופורע לשמעון וחוזר הוא על הגזלן דומיא דלוקח שדה מחבירו ונמצאת שאינו שלו שחייב הלוקח להחזיר שדה ופירותיו לבעלים ואין לבעלים דין ודברים עם הגזלן וכ"כ הם ז"ל עכ"ל :ומ"ש ואפו' שכרו מראובן בפחות מכדי דמיו צריך ליתן לשמעון כראוי ליתן לו וכו' כ"כ בתוספי הרא"ש שדקדק ה"ר יונה מדנקט נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון ולא נקט משלם שכר לשמעון והביא דבריו נ"י וכתב שכן דעת הריטב"א ז"ל. [%א] וכתב נ"י שאם שכרו מראובן בדמים יקרים ונמצא הבית של שמעון לא יפרע לו אלא כפי ממה ששוכרים אחרים דשכירות שעשה עם ראובן בטעות הוא ולאו כלום הוא ואפי' אם נתן כבר דמי השכירות לראובן אינו נוטל בה אלא כפי ששוכרים אחרים ומיהו אם באו הדמים ליד ב"ה והוא טוען שלא היה שוכרה בפחות מספיקא לא מפקינן מיניה: אם המשכיר שכרה מבעלה בזול והשכירה לאחר ביוקר עיין בנ"י שם וגם בפרק השואל אמתני' דהמוכר זיתיו לעצים: וכתב עוד נ"י בשם הרמ"ה דאי איתבריר קודם שדר בה זה לא הוה קפיד בעליו לאגורי אע"ג דמקמי הכי הוה קיימא לאגרא פטור וכתב עוד בשם הרמ"ה דהא דאין צריך להעלות שכר בחצר דלא קיימא לאגרא אפי' ביתומים דלאו בני מחילה נינהו הוא: כתב הרא"ש בר צמח ראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפירוש אלא א"ל דור בחצרי סתם כשהיה פורש שמעון לים ודאי פטור ואפי' פירש לים ולא א"ל דור בחצרי אלא מעצמו נכנס ודר בו פטור כ"ש כשהוא בעצמו א"ל דור בחצרי וכ"ש זה שא"ל דור בחצרי חנם ודר בה הרבה שנים פטור עד שיאמרו לו מכאן ולהבא תדור בשכר וזאת החצר כשהיה דר בה מתחלה ראובן בחנם היתה חציה שכורה לשמעון וחציה קנויה לו ואח"כ היתה כולה לשמעון ומאותו זמן שקנאה הוא תובע שכירות ודבר פשוט הוא דפטור וק"ו הדברים אם כשהיתה שכורה אצלו היה פורע שמעון השכירות מכיסו וראובן היה דר בה בחנם כל שכן עכשיו שאינו צריך לפרוע שכירות דודאי אינו מעלה לו שכר: כתב הרשב"א בתשובה על אחד מהשותפים בבית שהשכירו לאחר שלא מדעת שותפו אין השוכר משלם למי שהשכירו לו אלא החצי בלבד והחצי האחר יתן לחבירו ואם נתן כל השכירות לראשון השני מוציא מהשוכר חלקו והוא יחזור על הראשון כדין השוכר מראובן ונמצאת של שמעון : ראובן שמשכן בית לשמעון ושמעון השכירו לאחר ואח"כ נמצא הבית של בנו של ראובן כתב הרא"ש בכלל צ"ב שאין השוכר מעלה שכר לשמעון פשוט הוא. וכתב עוד שם על אלמנה שיש לה בנים וקרקעות ונשאת לראובן ולא ידע ראובן בקרקעות ודר בהם לוי כמה שנים ואח"כ מת ראובן ותבעה האלמנה ממנו השכירות וטען שפרע לראובן בעלה כל זמן שלא הורידו ב"ד לאלמנה בקרקעות הבתים הם בחזקת הבנים אפי' אם פרע לוי השכר לראובן חייב לפרוע שנית לבנים: כתבו הגהות מיימונית בפ"ג מהלכות גזלה השוכר בית מראובן והוא קאי לאגרא ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ונ"ל דאם אינו משתדל בו להשכירו אע"ג דאילו היו בעלים כאן היו משכירים אותו כיון שאינן כאן לא הן ולא שלוחן הדר בו פטור דהוי כאינו לא קאי לאגרא וכתב ראב"ן דכל הבתים בזמן הזה קיימים לאגורי אע"פ שלא הושכרו מעולם עכ"ל וכ"כ המרדכי:

מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין ובא אחר וגזלן וצבע הצמר בסמנין והוזל צמר הצבוע וכו' בפרק הגוזל עצים (קא.) איבעיא להו יש שבח סמנין על הצמר או לא ה"ד אילימא דגזל סמנים ודקינהו ותרינהו וצבע בהו תיפוק ליה משום דקנינהו בשינוי לא צריכא דגזל סמנין שרויים וצבע בהו ואוקימנא דהב"ע דגזל צמר וסמנין שרויין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין וקא מהדר ליה לצמר יש שבח סמנים על גבי הצמר וקא מהדר ליה סמנים וצמר או דילמא אין שבח סמנים על גבי צמר וצמר מהדר ליה סמנין לא מהדר ליה אמרי תיפוק ליה דאייקר ניהליה בדמי לא צריכא דזל ציבעא ופרש"י דזל ציבעא. צמר צבוע הוזל בעולם ואין מגיע צבע לדמי סמנין ואמר ליה נגזל אני הייתי מוכר הסמנין או הייתי צובע בגד ועכשיו הפסדתני דהא לא השביחו בצמר ולא איפשיטא: ומה שכתב ואין מוציאין מהגזלן ואם תפס הנגזל לא מפקינן מיניה פשוט שזהו דין ספיקא דממונא:

ומה שאמר אבל אם גזל סמנין וכו' וצבע בהם צמרו חייב לשלם דמי הסמנין אפי' לא השביח בהן צמרו:

בית חדש (ב"ח)

גזל פרה והזקינה או כחשה וכו'. פירוש ל"מ הזקינה ממש אלא אפילו כחשה כעין הזקינה דלא הדרה בריא דלא הויא שנוי כולי האי דלא אשתני כולה גופא והכי מפרש לה רב פפא למתניתין בפ' הגוזל קמא (דף צ"ו): ומ"ש או יין והחמיץ. משנה שם ופרש"י יין והחמיץ נמי נשתנה ריחו וטעמו ולא מצי למימר ליה הרי שלך לפניך ונראה דכל שכן הוא מטלה ונעשה איל ועגל ונעשה שור דליכא אלא שינוי השם בלבד כ"ש בפרה וכחשה דשינוי הניכר הוא אי נמי יין ונעשה חומץ דאיכא שינוי השם וריחו וטעמו והכי משמע בסוגיא לשם: ומ"ש או פירות והרקיבו כולן. שם (בדף צ"ח) מייתי תלמודא ברייתא פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך ואקשינן והתנן פירות והרקיבו משלם כשעת הגזלה אמר רב פפא כאן שהרקיבו כולן כאן שהרקיבו מקצתן: ומ"ש הוי כמו שגזל כלי ושברו הוא לשון הרמב"ם בפ"ג מגזלה: ומ"ש אבל אם כחשה וכו'. כבר נתבאר: ומ"ש או גזל חמץ וכו'. משנה שם: ומ"ש בד"א שהוא בעין וכו'. ה"א בגמ' לשם (דף ק"ה) והבאתי הלשון בריש סי' ש"ס ע"ש: גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזלה. משנה שם: ואם נפסל כתב הרמב"ם וכו'. טעמו דפסק כרב יהודא דמפרש למתני' פסלתו מלכות שלא יצא לו במדינה זו ולא במדינה אחרת היינו נסדק דכיון דלא נפיק לגמרי היזק גמור הוא ומשלם כשעת הגזלה אלא ה"ד נפסל דקתני מתניתין הרי שלך לפניך כגון שפסלתו מדינה זו בני המדינה פסלוהו מעצמן ויוצא במדינה אחרת שיכול לומר לך והוציאו שם וכ"כ בנ"י והלכתא כרב יהודא אבל הרא"ש הוכיח בראיה דהלכה כרב הונא דאמר נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות דאפילו פסלתו מלכות א"ל הרי שלך לפניך דכיון שהמטבע בעין שלא נשתנה כלל הו"ל כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח ולא דמי לנסדק שנשתנה שינוי שניכר וקנייה בשינוי כדפרש"י במתני' (דף צ"ו) וכדמשמע בסוגיא והכי מסתברא וכמ"ש הרא"ש: ובגזל עבדים וכחשו וכו'. שם פלוגתא דתנאי במשנה וברייתא ואיתא בגמ' א"ר חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כר"מ דבעבדים נמי א"ל הרי שלך לפניך כמו בבהמה וכתב הרי"ף עלה ולית הלכתא כוותיה דקיי"ל עבדי כמטלטלי דמי והרא"ש השיג עליו וכתב ע"ש רשב"ם דלא אמרינן עבדי כמטלטלי דמי אלא במילי דרבנן אבל במילי דאורייתא חשיב כמקרקע והכא נמי מילי דאורייתא הוא להשיב הגזלה אשר גזל ובעל המאור הביא דבריו בפ' יש נוחלין והרמב"ן גם הוא כתב בספר המלחמות בפ' הגוזל קמא שזה עיקר ויש לסמוך עליו וכ"כ נימוקי יוסף בפרק הגוזל קמא וע"ל בסי' ר"ב סעיף ז' לשם הבאתי דברי הרא"ש בזה בפ"ק דב"ק ולשם נתבאר בס"ד: ומ"ש רבינו שהרמב"ם כתב כרב אלפס. לא נמצא כך בספרי הרמב"ם שבידינו אלא אדרבה כתב שם כהרא"ש והטעם שדין עבדים בגזלה כדין הקרקע וכדפשיט רב בגמרא וכך היתה גירסת ה' המגיד וכתב עלה וז"ל וכבר כתבו המפרשים דבכל דין תורה דינם כקרקע עכ"ל ועיין במה שכתבתי בסמוך ס"ג:

גזל בהמת חבירו וכו'. בפרק הגוזל קמא (דף צו) בעובדא דאתא לקמיה דר"נ דהוה בבבל וקאמר דבעינא דאיקנסיה דישלם כפי מה שנהנה מבהמתו דאי חרש בה חרישה אין שמין כל השבח אלא פלגא דכי היכי דתורא אשבח ארעא נמי אשבח אבל אם רכב עליה או נשא בה משא או דש בה משלם כל השבח:

התוקף עבדו של חבירו וכו'. שם מימרא דרב (בדף צ"ז): ומ"ש חייב לשלם דעבדי כמקרקעי דמי ואינו נגזל. משמע מדברי רבינו דאתא לאשמועינן דהאי טעמא מהני דמחייבינן ליה לשלם כולי שבחא שהשביח העבד כדין גוזל קרקע דברשותיה דמריה קאי כדלקמן בסי' שע"א ס"ז אבל הרמב"ם בפ"ג מגזלה כתב משלם לו כפועל משמע דאינו משלם לו כולי שבחא וכך צריך לפרש לדעת רב אלפס דפסק בעבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה דעבדי כמטלטלי דמי ובתוקף עבדו כתב דאינו פטור אלא כשלא בטלו ממלאכה אלמא דאע"פ דעבדי כמטלטלי דמי ומשלם כשעת הגזלה אפ"ה צריך לשלם לנגזל אם בטלו המלאכה מדינא דגרמי דמזיקו בידים והיינו דמשלם לו כפועל אבל לא כולי שבחא דכיון דכמטלטלי דמי אינו משלם לו אלא כשעת הגזלה שהיה עומד לעשות לו מלאכה כפועל אלא דקשיא לפי גירסתינו בספרי הרמב"ם דבגזל עבדים והזקינו א"ל הרי שלך לפניך דמשמע דס"ל דעבדים דינן כקרקע וכדפי' הרב המגיד וכמו שנתבאר בסמוך א"כ לפי זה בתוקף בעבדו של חבירו ובטלו ממלאכה הוה מדינא דחייב לשלם כולי שבחא אבל לפי הנוסחא של רבינו בדברי הרמב"ם דדין עבדים והזקינו כדין בהמה וכמ"ש רב אלפס ניחא דהכא נמי אינו משלם לו אלא כפועל ולפי דרבינו נמשך אחר דברי הרא"ש כתב כאן האי טעמא דעבדי כמקרקעי דמי ואינו נגזל לאורויי דלפ"ז משלם כולי שבחא דלא כרב אלפס והרמב"ם נ"ל. ולפי זה בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזלה לדברי הכל מיירי בדלא עשה בה מלאכה דאילו עשה בה מלאכה ובטלה ממלאכת חבירו היה חייב לשלם כדרך שוכרי בהמה למלאכה וכדין תוקף ספינה דבסמוך ודוק:

התוקף בספינתו וכו'. שם מימרא דרב ושמואל ולא פליגי וה"פ דאם אין עומדים להשכיר א"כ גזלן הוא ואפילו שכרה גדול מפחתה לא יהיב ליה אלא פחתה ואי ליכא פחתא אין משלם כלום דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ואם עומדים להשכיר ונטלו זה ע"ד ליתן שכר לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה על כרחו אם יתר הוא על דמי פחתה ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא ע"כ שקלה וגזל הוא דלא נטלה ע"ד ליתן שכר אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה כיון דנחית לה אדעתא דגזלנותא וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה:

ומ"ש וכן הדין אם נטלו ע"ד שאלה דשואל שלא מדעת הוי כגזלן. בפ' המפקיד ונתבאר למעלה תחלת סי' רצ"ב וע"ש: וכתב הרמ"ה וכו'. כתב ב"י וז"ל כתב החכם המרשים שהטעם משום דאל"כ נמצא לפעמים הגזלן משתכר ולקתה מדה"ד עכ"ל ובעיני יפלא פסק דינו של הרמ"ה דקיי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה מה לי עשה בה מלאכה בעצמו מה לי השכירה לאחר ואדרבה השכירה לאחר עדיף משום דאית בה שינוי רשות דשכירות ליומיה ממכר הוא ומ"ש החכם המרשים דלקתה מדה"ד אינה טענה דהא עדיפא מינה אשכחן שבח גזלה דגזלן הוי עכ"ל ושרי ליה מאריה דהא המרדכי בר"פ הגוזל בתרא כתב על שם הר"א ממיץ שהיה דן והסכימו עמו כל הגדולים שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא ה"ה ברשות בעלים ונמצא דהשכירות שלו כאילו הבעלים עצמן השכירוהו וכתב עוד שם שלא נקרא שאלה בבעלים אלא למי שהממון שלו והאריך בראיות ברורות והב"י גופיה מייתי ליה בסוף סי' שס"א והיינו ממש כדברי הרמ"ה והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין לשם במרדכי והכי נקטי' כהמרדכי וכהרמ"ה וכהסכמת הגדולים ולא כב"י וע"ל סי' ש"ז סעיף ה' בדין השוכר פרה והשאילה לאחר ומתה דהתשלומין חוזרים לבעלים הראשונים דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וכר' יוסי במשנה פ' המפקיד:

הדר בחצר חבירו וכו'. בפ' כיצד הרגל (דף כ"א) מוכח בסוגיא דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פשיטא דפטור ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פשיטא דחייב ובחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר איבעיא לן ואסיקנא דפטור ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא אמרו בגמ' כלום מה דינו וכתבו התוספות לשם דפטור וזהו שכתב רבינו דפי' ר"י דפטור וכתב בנ"י בפ' המקבל דכל האחרונים הסכימו לדעת התו' דפטור אבל רב אלפס כתב דחייב וכן הסכים הרא"ש וכתב דהכי מוכח בשמעתין וכו' וכ"כ נ"י לשם דכל הגאונים הסכימו לדברי הרי"ף: ומ"ש רבינו פירוש שרואהו דר בו ולא א"ל כלום שאם א"ל צא וכו'. נראה דלפי דלכאורה משמע דהיכא דלא א"ל כלום פשיטא דשתיקה כהודאה דמיא דמדלא א"ל צא מחצרי א"כ הסכים שידור בחצרו חנם ואפי' בחצר דקיימא לאגרא פטור אלא הכא איירי בדא"ל צא מחצרי ובחצר דלא קיימא לאגרא ואסיקנא דכיון דלא חסרו כלום נמי פטור ולכך ביאר רבינו דליתא דבדאמר ליה צא ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אלא הכא מיירי בדרואהו דר בו ולא א"ל כלום ולפיכך אינו פטור לרב אלפס והרא"ש אלא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל בחצר דקיימא לאגרא חייב ולא אמרינן דהא שתיקה כהודאה דמיא דכיון דחסריה דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר כדכתבו התוס' לשם (בדף כ') בד"ה זה נהנה א"כ איכא למיהב טעמא לשתיקתו דמימר אמר הלא כבר חסריה ומה יועיל אם אומר לו עכשיו צא מן הבית אחר שכבר חסרו דכיון דכבר חסרו צריך לשלם לו שכירות לא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא וכ"כ הגהות אשיר"י בפ' המפקיד דכל היכא דאיכא למיתלי שתיקתו מטעם כך וכך דמקובל לעיני ב"ד לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא ונראה דרבינו למד לפרש כך מדבעיא תלמודא למיפשט הך בעיא מדתנן אמר רבי יוסי אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנה וזה לא חסר פטור וקשיא דילמא שאני התם דשתק מקיף ולא אמר דגודר הרביעית ע"מ שישלם לו הניקף אבל בעיין דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינה אלא בדא"ל צא מחצרי אלא ודאי דפשיטא ליה לתלמודא דבא"ל צא מחצרי דחייב לשלם בכל ענין ולא קמיבעיא לן אלא בדרואהו דר בו ולא א"ל כלום דומיא דגדר מקיף ושתק: ומ"ש והרמ"ה הוסיף וכו'. כ"כ גם הנ"י בפ' כיצד הרגל דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דאדקיה לחבריה באנדרונא חייב כדאיתא פ' החובל (דף צ"א ע"ב) דאיכא הרעת אחרים במהדק ליה באנדרונא וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מחובל וכן פסק הסמ"ג עשה ע' (דף קמ"ו ע"ד) וז"ל אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד וכן כל כיוצא באלו עכ"ל (הרמב"ם) ומשם יש ללמוד נמי למי שגזל חצר שעומד להשכיר אף ע"פ שלא דר בו חייב לשלם ולא חשבינן ליה לגרמא בנזקין אלא דינא דגרמי הוא דמזיקו בידים וקשה לי ומאי שנא הא מתוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכתו דכתב רבינו אם היה עושה מלאכת רבו ובטלו ממנה חייב לשלם דאלמא דוקא דעושה בו מלאכתו אבל אם לא עשה בו מלאכתו אלא מהדק ליה באנדרונא פטור אע"ג דבטלו ממלאכת רבו ותלמוד ערוך הוא בפ' הגוזל קמא וי"ל דס"ל להרמ"ה דרב דניאל ברב קטינא אמר רב בפ' הגוזל קמא לא אתא אלא לאורויי דבתוקף עבדו של חבירו כשאינו עושה מלאכת רבו דפטור אפי' עשה בו מלאכה דניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה ומדיוקא נשמע דאם עושה מלאכת רבו ובטלו ממלאכתו חייב ואה"נ דאפילו לא עשה בו מלאכה אלא אהדקיה באנדרונא נמי חייב להרמ"ה ודברי הרמב"ם שכתב וז"ל התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה ולא בטלו ממלאכה אחרת פטור שנוח לו לאדם שלא יבטל עבדו ואם בטלו ממלאכה אחרת משלם לו כפועל עכ"ל שפיר משמע דה"ק ואם בטלו ממלאכה אחרת משלם לו כפועל אפילו לא עשה בו מלאכה כלל וכהך דאהדקיה באנדרונא אבל לשון רבינו קשה דמשמע דוקא בעשה בו מלאכה חייב ואין לפרש דלא כ"כ אלא אליבא דהרא"ש דחלק אהרמ"ה וסבירא ליה דבאהדקיה באנדרונא פטור דהא בסי' ת"כ סי"ב כתב רבינו להדיא כהרמב"ם והסמ"ג דאהדקיה באנדרונא חייב וצ"ל דרבינו לא דק בלשונו ואה"נ דבבטלו ממלאכת רבו חייב אפי' אהדקיה באנדרונא וגם הרא"ש מודה בזה כדכתב להדיא בפ' החובל (דף קל"ט תחלת ע"ג) אלא דכתב דדוקא שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בניזקין הוי וע"ש שהביא ראיות לדבריו ולפי זה אפשר ליישב ג"כ דברי רבי' הא דכתב דעשה בו מלאכתו וגם בטלו ממלאכת רבו דהתם מילתא דפסיקא הוא דחייב אע"פ שהיה כבר בחדר וסגר עליו הפתח אבל בלא עשה בו מלאכתו אינו חייב אלא שהכניסו בחדר וסגרו בתוכו ולאו מילתא דפסיקא הוא והא דכתב הרא"ש בפ' כיצד הרגל וז"ל דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזלה וכ"כ המרדכי ע"ש ר"י צריך לחלק בין אהדקיה באנדרונא דהו"ל מזיק בידים כשהכניסו לחדר וסגרו בתוכו דהתחיל ההיזק מיד בידים ממש ובין גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו דלא התחיל ההיזק עכשיו מיד אלא לאח"כ כשלא יוכל להכניס דיורין בתוכו מפני נעילתו ואלמותו ודו"ק: ומ"ש ואם אין החצר עומד להשכיר וכו'. שם פשטינן מדתנן הבית והעלייה של ב' שנפלו אמר בעל העלייה לבעה"ב לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה בית ויושב בה עד שיתן לו בעה"ב יציאותיו ובעל העלייה צריך להעלות שכר לבעה"ב דברי ר' יהודא ש"מ זה נהנה וזה חסר חייב ודחינן שאני התם משום שחריתא דאשייתא והשתא למאי דאסיקנא דזה נהנה וזה לא חסר פטור האי דדחינן שאני התם משום שחריתא דאשייתא הלכתא היא ומשמע מדלא קאמר תלמודא שאני התם דאיכא שחריתא דאשייתא אלמא דה"ק דמשום דמשחיר לו הכתלים וחסר הוא דבר מועט מגלגלין עליו לפרוע לו כל השכירות ככל מה דאתהני מיניה וכ"כ הרא"ש וע"ש בתוס' (דף כ"א) בד"ה ויהבי להו ליתמי וכ"כ במרדכי ע"ש ר"י וכ"כ ב"י ע"ש הרשב"א וה"ר ירוחם ע"ש: ומ"ש ודוקא שלא גילה וכו'. כ"כ התוס' לשם (דף כ') בד"ה טעמא דניקף ע"ש וכ"כ המרדכי ע"ש ר"י:

ומ"ש ואצ"ל בחצר דלא קיימא לאגרא וכו' אדלעיל קאי שכתב ואם אין החצר עומד להשכיר א"צ לתת לו כלום אפי' שהיה זה הדר בו צריך לשכור וכו' והשתא מסיים בה ואצ"ל וכו': ומה שאמר ואפילו אם שכרו מאחר וכו' שם (תחלת דף כ"א) מימרא דאמוראי משמיה דרב: ומ"ש ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו. כך פסק בנ"י ודלא כמ"ש ב"י ע"ש הרשב"א דמסתפק בזה: ומ"ש ובחצר דקיימא לאגרא וכו'. כל זה כתב גם בנ"י שכתב הרא"ש בשם ה"ר יונה ז"ל ושכן כתב הריטב"א ז"ל: ומ"ש רבי' פעם שנית ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ט"ס הוא ובס"א אינו: כ' ב"י ע"ש הרשב"ץ בתשובה דבאומר לחבירו דור בחצרי סתם דור בחצרי בחנם קאמר מדלא פירש דור בחצרי בשכר ונראה דל"מ בגברא דלא עביד למיגר אפי' בחצר דקיימא לאגרא אלא אפי' גברא דעביד למיגר וחצר דקיימ' לאגרא נמי פטור וה"ט דהא מה שצריך להעלות לו שכר בעלמא אינו אלא משום דא"ל אם לא היית דר בו היו באים אחרים לשכרו ועכשיו שראו אותך דר בו לא באו לשכרו כדכתבו התוס' וטענה זו אין לה מקום אא"כ כשנכנס בה שלא מדעת בעל החצר דהשתא חסריה הדר בו שהרי לא היה יכול להשכירו לאחר מחמתיה וחסריה ואכל חסרונו אבל אם א"ל דור בחצרי איהו הוא דחסריה אנפשיה מיהו מהרא"י בת"ה סי' שי"ז כתב דהיכא דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו ושכן פסק מהרי"ח ע"ש רבינו אפרים על מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו וכו' וכ"כ ב"י בי"ד סי' קס"ו ע"ש תלמידי הרשב"א דבחצר דקיימא לאגרא והלוהו ודר בחצרו דאע"ג דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינים מטעם ריבית מ"מ חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ואפי' ידע בעל החצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר וכו' ועוד האריך ע"ש ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המע"ה ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות ואם בע"הב מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י וכך העליתי בתשובה על הלכה למעשה ולשם הארכתי בס"ד ודלא כהרב בהגהת ש"ע שפסק כהרשב"ץ בסתם נ"ל: כתב ב"י ע"ש תשובת הרשב"א ב' שותפים בבית והשכירו א' מן השותפים שלא מדעת חבירו אין השוכר משלם למי שהשכירו לו אלא החצי וכו' עכ"ל והיינו דוקא שאחד מן השותפים השכיר כל הבית לאחר אבל אם לא השכיר לו אלא חלקו אין השוכר משלם אלא למי שהשכיר ואין השותף השני יכול להוציא ממנו כלום ופשוט הוא וכן פסק הרב בהגהות ש"ע:

מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין וכו' בפרק הגוזל עצים (דף ק"א) בעיא דלא איפשיטא ומש"ה פסק דאם תפס הנגזל לא מפקינן מיניה כדין ספיקא דממונא וכן פסק הרמב"ם פ"ג דגזלה וע"ש בהשגות הראב"ד:

דרכי משה

(א) וע"ל סי' ש"ה מדין הנוטל סוס שעומד להשכיר בלא ידיעת בעליו ומציל שלו כו':

(ב) ואין בדבריו שכתב טענה כלל דמה שטען מה לי עשה מלאכה בעצמו כו' השוכר פרה והשאילה לאחר ומתה או נאנסה יוכיח דאילו עשה מלאכה בעצמו ומתה פטור ואילו השאילו לאחר ומתה התשלומין חוזרים לבעלים הראשונים משום דהו"ל הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כמבואר לעיל סימן ש"ז וה"ה כאן אע"ג דאין הגזלן צריך לשלם מביתו רק כשעת הגזילה מ"מ מה שקבל עליו שכר לא יעשה סחורה בפרתו של חבירו ומת שטען ועוד דעדיף טפי כו' גם זה אינו כלום דהא השוכר לא שכרה מתחילה אלא ליתן השכר ולכן השכר שנותן מגיע לבעלים וזכו בהן כאילו הם השכירוהו לו ושיקנה הגזלן בשינוי רשות של לוקח בזה לא שמענו ושינוי רשות לא מהני אלא ללוקח ולא לגזלן:

(ג) כתב המרדכי ריש כיצד הרגל דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה אינו חסר וי"א דאין כופין אלא במקום דאם זה בא להרויח בהאי מילתא לא מצי לארווחי אבל היכא דאי בעי להרויח הוי מרויח לא כייפי' ליה הילכך לא כייפי' בחצר דלא עביד למיגר כו' אבל אי כבר עבר ונהנה אינו משלם וכ"פ שם בנ"י דף י':

(ד) וכתב נ"י עוד בפ' כיצד דמיקרי קיימא לאגרא אע"ג דלא משכיר בהדיא אלא שדרין בו ואח"כ משוה עצמו עמהן:

(ה) וכתב שם אם הוא בענין שהרשות בידו להשכירו לאחרים כגון שאין בני ביתו מרובים המותר שלו אבל אי לא רשאי להשכיר והשכירו המותר לבע"ה עכ"ל. כ' הרא"ש בתשו' סי' ג' כלל א' ראובן השכיר בית לשמעון ושמעון אומר שאין הבית של ראובן עליו לברר וע"ש:

(ו) ומיירי דוקא שאחד מן השותפין השכיר לו כל הבית אבל אם השכיר לו חלקו אינו נותן אלא למשכיר ואין השותף השני יכול להוציא ממנו כלום והוא פשוט אלא שבא מעשה בזה לפנינו ורצה חכם א' להביא ראיה מתשובת הרשב"א לדין זה ונדחה דבריו כפי מה שכתבתי לכן כתבתי וכנ"ל.

מתוך: טור חושן משפט שסד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

נגזל נשבע ונוטל כתבתי למעלה בסימן צ' כגון שיש עדים שנכנס לביתו של פלוני בפניו ונטל כלים ואין ידוע כמה נטל אבל אם ראו עדים שנכנס לבית פלוני שלא בפניו ונטל משם כלים וכשנודע לו טען שדרך גזילה לקחן וזה טוען שלי היו או נתתם לי או בחובי לקחתים או מכרתם לי אינו נאמן אפי' הוציאן מגולים והבע"ה עשוי למכור כליו: שכל מה שהוא בבית האדם הוא בחזקתו ואין אדם יכול להוציא משם אלא בראיה ומי שמוציא משם דבר אם יש עדים שהוציאהו וכמה היה אין כאן עסק שבוע' אלא צריך להחזירו כפי מה שיעידו העדים:

ואם אין שם אלא עד אחד והוא כופר ואומר לא נכנסתי או נכנסתי ולא לקחתי כלום נשבע שבועה דאורייתא להכחיש העד ואם מודה שלקח אבל טוען שלי היו או בחובי לקחתים הוה ליה מחוייב שבועה להכחיש העד ואינו יכול לישבע להכחישו שהרי מודה לדבריו ומשלם: כההוא נברא דחטף נסבא מחבריה בפני עד אחד ואמרי דידי חטפתי ואסיקנא דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שאם לא היה שם עד כלל היה נשבע היסת ששלו היה ואילו היה טוען לא חטפתי היה נשבע שבועה דאורייתא להכחיש העד אבל עתה שמודה שחטף אלא שטוען שלו היה משלם:

כתב הרמב"ם חטף זהובים בפני עד אחד ואמר דידי חטפתי ועשרים היו אע"פ שאין העד יודע כמה חטף משלם העשרים שהרי ידע בודאי שזהובים חטף ואילו היו שנים משלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע:

אמר החוטף עשרים היו והנגזל אמר מאה היו הואיל ואין העד יודע מניינם משלם העשרים שהוא מודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת ודעתי נוטה בזה שנשבע היסת שהרי לא הודה בכלום אלא שאומר דידי חטפתי:

נטל מבית חבירו כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל ובע"ה אומר כ' כלים היו לי בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והיו שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי ע"כ והראב"ד השיג עליו וכתב אם טענת בעל הבית אינה ודאי היאך יתחייב זה שבועה ולמה משלם העשרה מכח מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע:

וכתב עוד הרמב"ם הטוען לחבירו גזלתני ק' דינרין והוא אומר לא גזלתיך נשבע היסת כדין כל הנתבעין ואם הודה שנטל נ' משלם נ' ונשבע שבועה דאורייתא על אידך חמשים כדין כל מודה מקצת שהרי לא הוחזק גזלן בעדים וכן הטוען לחבירו שנכנס לביתו שגזל ממנו כלים והוא אומר דרך משכון לקחתים בחוב שיש לי עליך ובעל הבית אומר אין לך בידי כלום אף על פי שהודה שמשכנו שלא ברשות הואיל ואין שם עדים הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה התיר ונשבע בנקיטת חפץ כיון שנשבע ונוטל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היה דר בחצר ולאה דרה בו גם כן בבית אחר ויצא ראובן מן העיר וסגר ביתו וחזר ומצא שהיו חסרים כליו בביתו אמר ללאה מי נכנס בביתי אמרה לו אמרת לי בצאתך אם תשמעי דבר רע עלי תשמרי את שלי ובשמעי שנתפשת הוצאתי חפציך מביתך שלא יפסדו והנם בבית פלוני והוא אומר מעולם לא צויתיך דבר ונכנסת לביתו שלא ברשותי אם נאמנת בשבועה שלא לקחה יותר ממה שהיא מודה במגו דלא היו דברים מעולם או נאמר הואיל והודית בעדים שהכמין לה קודם שבאו לדין אן כאן מגו.

תשובה האשה תשבע שלא נטלה יותר אלא כמו שאמרה שאין זה נגזל שתקנו חכמים שנשבע ונוטל דהתם מיירי שעדים מעידין אותו שנכנס לביתו של נגזל ולא היה מאומה תחת כנפיו וביציאתו היו לו כלים תחת כנפיו ולא ידעו כמה היו דלא מצי הנכנס לישבע שהרי עדים מעידין אותו שגזל והוי כמו גזלן הילכך נשבע שכנגדו ונוטל אבל הכא שאין עדים בדבר היא נשבעת שלא נטלה יותר ואינה צריכה מגו אלא נאמנת בשבועתה כיון שאין עדין מעידים שנטלה כלום וגם היא אומרת שברשות נכנסה:

בית יוסף

(ב) (ג) (ד) נגזל נשבע ונוטל כתבתי למעלה בסי' צ' כגון שיש עדים שנכנס לביתו של פלוני ונטל כלים ואין ידוע כמה נטל כבר נתבאר שם:ומ"ש אבל אם ראו עדים שנכנס לבית פלוני שלא בפניו ונטל משם כלים וכשנודע לו טען שדרך גזילה לקחם וזה טוען שלי היו או נתתם לי אי בחובי לקחתים או מכרתם לי אינו נאמן אפי' הוציאן מגולים והבעל הבית עשוי למכור כליו שכל מה שהוא בבית האדם בחזקתו וכו' עד אבל עתה שמודה שחטף אלא שטוען שלו היה משלם כל זה כתב הרי"ף באורך בפרק כל הנשבעין והוכיח עיקר דין זה מדאמרינן בפרק חזקת (לו.) הגודרות אין להם חזקה שמעינן דמאן דתפיס מידי מרשותא דחבריה קמי סהדי דלא באפי חבריה ואמר לקוח הוא בידי אינו נאמן ומההוא מעשה שם דהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא שמעת הכי והא מילתא פשיטתא היא ולית בה ספיקא והא דאצטרכינן לפרושה משום דחזינן תשובה משמיה דגאון דשאילו קמיה בענין חד גברא דאמר לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלא באנפאי ושקלת מיניה חד טעונה דכיתנא ואמר ליה אידך פתחי ושקלי ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי וקאמר להו גאון דליכא עליה אלא שבועת היסת ואפילו איכא ב' עדים דאמרינן (שבועות מו.) אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרינן כן אלא בב"ה שאינו עשוי למכור כליו וכו' אלו דברי גאון ודאי שגגה הוא וליכא למיסמך עליה דהאי שמעתתא דרב יהודה בדאיתא לב"ה בביתיה אמירא אבל האי עובדא טעמא אחרינא הוא דהא לא באפיה שקליה ודאי כל מאי דאיתיה בביתיה דאינש ברשותיה ובחזקתיה קאי ולא מצי אינש לאפוקי מיניה מידי אלא בראיה ומאן דשקיל מיניה קמי סהדי ולית ליה ראיה דדידיה הוא מיחייב לאהדורי לחבריה והשתא דשקליה קמי חד סהדא מחויב שבועה וכיון דאודי דשקליה מביתיה הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ודמי לההוא דחטף נסכא מחבריה קמי חד סהדא אמר אין חטפי ודידי חטפי ואסיק ר' אבא הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם עד כאן והעתיק דבריו הרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות גזילה וסיים בה ואחר שיחזיר חוזר ותובע את ב"ה בכל מה שיטעון והדין ביניהם עכ"ל:

(ו) (ז) כתב הרמב"ם חטף זהובים בפני עד אחד ואמר דידי חטפתי וכו' היו וכו' עד שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי הכל פרק ד' מהלכות גזילה: ומה שאמר והראב"ד השיג עליו בפרק הנזכר והרב המגיד כתב דעת הרב ז"ל שנשבעין בע"א בטענת שמא ולא על מודה מקצת אלא בטענת ודאי וזה של מודה מקצת מוסכם הוא ובזה נסתלקה ההשגה עכ"ל:

וכתב עוד הרמב"ם הטוען לחבירו גזלתני מאה דינרים והוא אומר לא גזלתיך נשבע היסת וכו' עד כיון שנשבע ונוטל בפרק ד' מהלכות גזילה וכ' הרב המגיד וכן הטוען את חבירו וכו' מתוך המשנה והסוגיא מתברר דין זה דקתני ראוהו שנכנס לתוך ביתו דוקא דאיכא עדים ופשוט הוא:ומ"ש הואיל והוא נשבע ונוטל הרי הוא נשבע וכו' זה דבר מוסכם מן הגאונים ז"ל שאפי' מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו ה"ז נשבע בנקיטת חפץ כדין הנשבעים ונוטלים עד כאן לשונו:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היה דר בחצר ולאה דרה בו גם כן וכו' כלל ק"ז סי' ד':

בית חדש (ב"ח)

נגזל נשבע ונוטל כתבתי למעלה בסי' צ' וכו' כבר נתבאר לשם: ומ"ש אבל אם ראו עדים וכו' כך פסק הרי"ף בפ' כל הנשבעים שער העשירי וכ"כ הרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם בפ"ד דגזילה:

ואם אין שם אלא ע"א וכו' ואם מודה שלקח וכו' נראה דאם לא היה שם ע"א אף על גב דמודה שלקח וחשוד בגזלן כיון שכל מה שהוא בבית אדם ה"ה בחזקתו אפי' הכי נאמן בשבועה במגו דלהד"ם אבל כיון דאיכא ע"א לא מצי טעין להד"ם וצריך לומר דאיכא עדים שעדיין החפץ תחת ידו דאל"כ אפי' בדאיכא ב' עדים נאמן במגו דהחזרתיו לך וכדלעיל בסי' קל"ג:

כתב הרמב"ם וכו' עד טענת ודאי הכל בפ"ד מגזילה: ומ"ש והראב"ד השיג עליו וכו' כתב הרב המגיד דעת הרמב"ם ז"ל שנשבעים בע"א בטענת שמא ולא על מודה מקצת אלא בטענת ודאי וזה של מודה מקצת הוא מוסכם ובזה נסתלקה ההשגה עכ"ל ותימא שהרי גם הראב"ד סובר דנשבע ע"פ ע"א אעפ"י שטענו בספק על פי העד שא"ל כך כמבואר לעיל סי' ע"ה סעיף ל"ג אלא נ"ל שהראב"ד מחלק בין כשהעד מעיד בבירור שכך וכך גנב או גזל השתא הו"ל טענת התובע כאילו היה טוען ברי ע"פ העד שהרי הוא מאמין לדברי העד שכך וכך גזל או גנב ממנו אבל כאן שאף העד אינו יודע כמה נטל השתא טענת בעה"ב ע"פ העד נמי אינה טענת ודאי כמה נטל אם כן לא יתחייב ש"ד דאשר יאמר כי הוא זה כתיב שטוענו בברי כך וכך או ע"פ עצמו או ע"פ העד שמאמין לדבריו ומעתה לא נסתלקה ההשגה בדברי ה"ה אכן נ"ל ליישב דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דבעלמא היכא דטענו בספק ע"פ העד שא"ל שלקח משלו כך וכך והוא כופר בכל והביא העד דאינו חייב לישבע ש"ד וכסברת הר"י הלוי והר' אפרים לעיל בסי' ע"ה שאני התם דכיון דכופר בכל הוי טענת התובע בספק שהרי אינו יודע מי אומר אמת או העד או בעל דינו אבל כאן שבעל דינו מודה מקצת לדברי העד שהרי אומר לא נטלתי אלא י' זהו' והיו שלי א"כ באותן עשרה הו"ל טענת התובע טענת ברי שהרי הוא יודע שהם שלו ולפיכך בזו הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ותדע שהרי למעלה בסי' צ"ז הבין רבינו מדברי הרמב"ם דאין נשבעין היכא דטענו בספק ע"פ העד א"כ בעל כרחו צ"ל לרבינו אליבא דהרמב"ם דהכא דמודה במקצת לא מקרי טענתו בספק וכדפי' נ"ל:

דרכי משה

(א) וכתב הר"ן פ"ב דכתובות דף תע"ד ע"א דהגוזל מחבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וע"ש וא"כ היה אפשר לומר דנאמן כאן לישבע שהחזיר לו אע"ג דאינו נאמן לומר דשלו נטל מ"מ אינו נעשה גזלן על זה להיות חשוד על השבועה ונשבע שהחזיר ופטור ולא נאמר דיהא נאמר לומר ששלו נטל במיגו דהחזרתי דהוה כמיגו במקום עדים דלא אמרינן ביה מיגו אבל מדברי הרמב"ם שהביא רבי' לקמן סי' זה נראה דנעשה גזלן כל שמשכנו שלא ברשות בעדים וא"כ הוי חשוד על השבועה ושכנגדו נשבע ונוטל:

מתוך: טור חושן משפט שסה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הגוזל לאחד מחמשה ואינו יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד אומר אותי גזל כל אחד נשבע ונוטל וכתב הרמב"ם אפילו אין כאן עדים שגזלו: וכן נמי אם גזל משנים מאחד מאה ומאחד מאתים ואינו יודע של מי המאתים וכל אחד ואחד אומר שלי היו כל אחד נשבע ונוטל [מאתים]: בד"א כשתובעין אותו אבל אם אין תובעין אותו אלא הוא בעצמו אומר גזלתי לאחר מכם ואינו ידוע איזה או של מי היו המאתים אין ב"ד מחייבין אותו אבל אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לכל אחד ואחד:

אמר לאחד גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך אין ב"ד מחייבין אותו אבל אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לו:

אמר איני יודע אם גזלתיך ואם לאו פטור אף לצאת ידי שמים:

בית יוסף

הגוזל לאחד מחמשה ואינו יודע מי הוא הנגזל כל אחד ואחד אומר אותי גזל כל אחד נשבע ונוטל במשנה פרק האשה שלום (קיח.) גזל א' מחמשה ואינו יודע איזה מהם גזל כל א' וא' מהם אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק ד"ר טרפון ר"ע אומר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד וידוע דהלכה כר"ע מחבירו וכן פסקו הפוסקים:ומ"ש כל א' נשבע כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק המפקיד וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות גזילה והטעם משום דכלל הוא לכל נוטל מעות מחבירו ע"פ דיבורו שהוא צריך לישבע אי נמי דכיון דמדינא פטור אלא משום דעבד איסורא אתה קונסו אינו ראוי לקנסו לשלם בלא שבועה:ומ"ש בשם הרמב"ם אפי' אין כאן עדים שגזלו בפ"ד מהלכות גזילה ופשוט הוא:

(ג) ומ"ש וכן נמי אם גזל משנים מא' ק' ומאחד ק"ק ואינו יודע של מי הק"ק וכל אחד אומר שלי היה כל א' נשבע ונוטל ק"ק בד"א כשתובעים אותו אבל אין תובעים אותו וכו' אין ב"ד מחייבין אותו אבל אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לכל א' וא' משנה וגמ' בפ' המפקיד (לז.):

ומ"ש אמר לאחד גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי כך אין ב"ד מחייבים אותו אבל בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לו אמר איני יודע אם גזלתיך וכו' פטור אף לצאת ידי שמים בסוף ב"ק (קיח.) תנן האומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב אבל אם א"ל איני יודע אם גזלתיך פטור ובגמ' איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור תנן אבל אם אמר איני יודע אם גזלתיך ואם הלויתני פטור ה"ד אילימא דלא תבע ליה רישא נמי דלא קא תבעי ליה אמאי חייב אלא דקא תבע ליה וקתני סיפא פטור לא לעולם דלא תבע ליה ורישא בבא לצאת י"ש והלכה כרב נחמן דקיי"ל כוותיה בדיני:

בית חדש (ב"ח)

הגוזל לאחד מה' וכו' משנה פרק האשה שלום (דף קי"ח) פליגי בה ר"ט ור"ע והלכה כר"ע דישלם גזלה לכ"א ואחד וכ"כ האלפסי בפרק המפקיד וע"ל בסי' ע"ו וסוף סי' רכ"ב ובסי' שי"ן ובמ"ש לשם בס"ד:

מתוך: טור חושן משפט שסו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

גזלן הבא לעשות תשובה ולהחזיר הגזילה אמרו חכמים אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו פתח לדרכי תשובה והמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומיהו אם רצה לצאת ידי שמים ולהחזיר אין ב"ד מוחין לנגזל מלקבל ויכול לקבלו ופירש ר"י שלא תקנו חכמים אלא בגנב או גזלן מפורסם שעסקו בכך מפני שקשה לו לפרוש עשו לו דרך לשוב אבל הגוזל באקראי מקבלין ממנו ואפילו בגזלן מפורסם דוקא כשאין הגזילה קיימת והוא בא מעצמו לעשות תשובה אבל אם הגזילה קיימת או אפילו אינה קיימת והוא עומד במרדו והנגזל תובעו מחייבין אותו להחזיר:

הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה מפני שגוזלין הרבים ואין יודעין למי יחזירו לפיכך יעשו בו צרכי רבים כגון בורות שיחין ומערות:

עשה תשובה והחזיר הגזילה לרשות הבעלים אע"פ שלא ידעו בשעה שהחזירה אם אח"כ נודע להם כגון שמנה כליו ומצאם שלמים יצא כדפרישית לעיל בדין גנב: לפיכך גזל מעותיו והבליעם לו בחשבון ונתן לו לתוך כיסו יצא שודאי ימנה המעות שבכיסו וכשימצא יותר ידע בהן לפיכך אם לא ידע דמים שבכיס לא יצא וכתב הרמב"ם וכן אם החזירם לכיס שאין בו מעות לא יצא עד שיודיעהו שהחזירם לכיס פלוני: וכן החוטף כלי מיד בנו של חבירו ומשתמש בו שחשוב כגזלן מפני שהוא שואל שלא מדעת אפילו אם החזירו ליד הבן שהוא קטן לא יצא עד שיחזירנו ליד הבעלים:

הגוזל את חבירו בישוב ובא להחזירו במדבר לא יצא ואם ירצה הנגזל לא יקחנו עד שיגיע לישוב אבל אם מחזירו בישוב אע"פ שאינו באותו מקום שגזלו יצא:

בית יוסף

גזלן הבא לעשות תשובה [וכו'] אמרו חכמים אין מקבלין ממנו וכו' והמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו ברייתא בפ' הגוזל עצים (צד) ואיתמר עלה אמר רבי יוחנן בימי ר' נשנית משנה זו מעשה באדם א' שביקש לעשות תשובה אמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך ונמנע ולא עשה תשובה באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו: ומ"ש ומיהו אם רצה לצאת ידי שמים והחזיר אין ב"ד מוחין לנגזל מלקבל וכו':ומ"ש ופרש"י שלא תקנו חכמים אלא בגנב או גזלן מפורסם וכו' ט"ס הוא ובמקום ופרש"י צריך להגיה ופר"י שבשמו כתבו כן התוס' שם וכן מצאתי בספר מדוייק:ומ"ש ואפי' בגנב מפורסם דוקא כשאין הגזלה קיימת וכו' שם בגמרא אוקמא רב נחמן לההיא תקנתא בשאין גזלה קיימת דוקא:ומ"ש או אפי' אינה קיימת והוא עומד במרדו והנגזל תובעו מחייבין אותו להחזיר כן כתב שם הרא"ש וז"ל ודוקא בבאים מעצמם לפתוח תשובה כההיא עובדא דרבי ומשום דלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה אבל עומדין במרדן כופין אותם להחזיר כההיא דלקמן (צו:) דגזל פדנא דתורי ובפ' בתרא (קטו.) נרשאה גנב סיפרא ונסכא דרבי אבא בשבועות (לב:) וההוא דרעיא בפ"ק דב"מ (ה.) אמרינן בפרק איזהו נשך (סב:) רבית קצוצה יוצאה בדיינים עכ"ל:

הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה וכו' לפיכך יעשו בהם צרכי רבים וכו' ברייתא בפרק הגוזל עצים (שם) ופרש"י בורות שיחין ומערות להכניס בהם מים לשתות דהוי דבר הצריך לכל ויהנו מהם הנגזלים:

(ד) עשה תשובה והחזיר הגזילה לרשות הבעלים אף ע"פ שלא ידע בשעה שהחזירה אם אחר כך נודע להם כגון שמנה כליו ומצאם שלמים יצא וכו' עד לא יצא הכל נתבאר בסימן שנ"ה:ומ"ש בשם הרמב"ם וכן אם החזירה לכיס שאין בו מעות וכו' ג"ז נתבאר בסימן הנזכר:

ומ"ש וכן החוטף כלי מיד בנו של חבירו ומשתמש בו וכו' אפי' אם החזירה ליד הבן אלא שהוא קטן לא יצא הכי אמרינן בפרק הספינה (דף פח.) אמתניתין דהשולח את בנו אצל חנוני להביא לו איסר שמן וכו' וכתב הרמב"ם בספ"ג מהלכות גזילה דה"ה לחוטף כלי מיד עבדו של בעל הבית ומשתמש בו שאפי' החזירו ליד העבד לא יצא:

הגוזל את חבירו בישוב ובא להחזירו במדבר לא יצא משנה בסוף ב"ק (קיח.) ודקדק רבינו לכתוב ואם ירצה הנגזל לא יקחנו וכו' דלא תימה לא יחזיר לו במדבר ואם החזירו אינו מוחזר שאם גזלוהו ממנו צריך לשלם לו דליתא דלא אמרו לא יחזיר לו במדבר אלא לענין שאם ירצה לא יקחנו אבל אם לקחו שוב אין לגזלן עסק בו:ומ"ש אבל אם מחזירו בישוב אע"פ שאינו באותו מקום שגזלו יצא הכי משמע מדקתני לא יחזיר לו במדבר ואם איתא הכי הול"ל לא יחזיר אלא למקום שגזלו.

בית חדש (ב"ח)

גזלן וכו' ברייתא פרק הגוזל קמא (דף צ"ד) והא דלא נקט רבינו כלשון הברייתא הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן וכמ"ש הרמב"ם פ"ד ממלוה היינו משום דמלשון זה משמע אע"ג שהחזירו מחמת שהנגזל תובעו והא ליתא לפיכך שינה רבינו הלשון וכתב גזלן הבא לעשות תשובה ולהחזיר הגזילה כלומר דחזרת הגזילה אינה לפי שהנגזל תובעו אלא דבא מעצמו לעשות תשובה וכדמסיק לסוף דבריו: ומ"ש ומיהו אם רצה לצאת ידי שמים וכו' שם מוקמינן לתרתי מתניית' דתני בהו מחזירין דה"ק מחזירין ואין מקבלין מהם ואלא למה מחזירין לצאת ידי שמים והקשה לו לרבינו דאכתי קשיא למה מחזירין לצאת ידי שמים כיון שאין מקבלין מהן ומפרש דה"ק דאע"ג דאם באו להחזיר כדי לצאת בדינא דאדם אין מקבלין מהן דב"ד מוחין לנגזל מלקבל אפ"ה מחזירין כדי לצאת ידי שמים אולי יקבל הנגזל מידו דאין ב"ד מוחין על זה דיכול לקבל והכי משמע מדברי התוס' לשם בד"ה הא אביהם חייב להחזיר וע"ש: ופר"י שלא תקנו חכמים וכו'. כ"כ לשם התוס' ע"ש ר"י ובמקצת נוסחאות כתוב ופרש"י וט"ס הוא: ומ"ש ואפילו בגזלן מפורסם וכו'. שם אוקימתא דר"נ (תחלת דף צ"ה): ומ"ש והוא בא מעצמו לעשות תשובה וכו'. כ"כ לשם הרא"ש ואיכא לתמוה אהא דלא חשש הרא"ש לקושיית התוס' שדחו פי' זה וכתבו ועוד שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה ויחזיר מעצמו ולא יקבלו ממנו ונראה ליישב דמ"ש הרא"ש אחר זה ועוד י"ל דתקנת רבי מיירי באדם שרוב עסקיו וכו' איננו פירוש בפני עצמו אלא ר"ל וגם י"ל וכו' וס"ל דתרתי בעינן שיחזיר מעצמו וגם שרוב מחייתו בגזל וברבית אבל אי ליכא אלא חדא באקראי בעלמא אפילו יחזיר מעצמו מקבלין מידו אי נמי רוב מחייתו ברבית ובגזל ואינו מחזיר מעצמו מוציאין מידו והכי משמע מדברי רבינו כאן דתרתי בעינן וכן פי' רבינו בי"ד בסי' קס"א וכ"כ נ"י לדעת הרא"ש פ' הגוזל עצים ע"ש:

הרועים וכו'. ברייתא שם (סוף דף צ"ד) מחזירים למכירין ושאין מכירין יעשה בהן צרכי צבור שיהנו מהן הנגזלים ופי' רש"י הרועים גזלנים הם לרעות בשדות אחרים גבאים של מלך [לגבות] כסף גולגלתם וארנונא ושקלי טפי תשובתן קשה שגזלו הרבים ואין יודעין למי לחזור עכ"ל ואיכא לתמוה דבגמ' אסיקנא דדוקא בגזלה קיימת אבל באין קיימת אין חייב להחזיר וכ"כ הרא"ש ורבינו כתב בסתם וי"ל דכיון דבגזלה קיימת מחזיר אפי' בגזלן מפורסם שעסקו בכך ובאין הגזלה קיימת דוקא בגוזל באקראי אי נמי בגזלן מפורסם ואין הגזלה קיימת אלא שעומד במרדו בכל אלו תלתא מקבלין לפיכך כתב רבינו בסתם וסמך על מ"ש תחלה ודע שמה שפי' רש"י הרועים גזלנים הם לרעות בהמות בשדות אחרים היינו למאי דמיירי באין הגזלה קיימת אבל למאי דמסיק בגזלה קיימת איירי ברועה בהמה של אחרים וגנב מהן גיזה וחלב ולא משום דחשוד לרעות בשדות אחרים דכיון דאין הבהמה שלו אין אדם חוטא ולא לו וכ"כ התוס' (בתחלת דף צ"ה):

עשה תשובה החזיר וכו'. ע"ל סי' שנ"ה בדין גנב וה"ה לגזלן אלא דבגנב אפשר דלא ידע בננבתו וגזלן אי אפשר דלא ידע בגזלה אלא דלא ידע בחזרה:

ומ"ש לפיכך גזל מעותיו וכו'. בפ' הגוזל בתרא וכן הוא ע"פ גירסת רש"י והרא"ש ופירושם: ומ"ש בשם הרמב"ם. הוא ע"פ גירסת האלפסי ופירושו הביאו ב"י לעיל בסי' שנ"ה:

ומ"ש וכן החוטף כלי וכו'. משנה וגמ' בפרק הספינה ונתבאר לעיל בסי' קפ"ח:

הגוזל את חבירו בישוב וכו'. משנה סוף ב"ק ועיין לעיל בסי' ע"ד:

דרכי משה

(א) כ' רבינו ירוחם בס' מישרים נתיב ל"א ח"ז המשיג גבול ובונה הכותל בשל חבירו והכניס מהקרקע בתוך שלו ועל אותו כותל בנה בנינים גדולים חייב לסתור הכל שלא עשו תקנת השבים בקרקע וכ"כ הגאונים בתשו' עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט שסז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אין הנגזל לפנינו ובא הגזלן להחזיר א"צ לילך אחריו להגיע לידו אפילו אם כפר בו אלא יודיענו לומר כך וכך גזלתיך בוא וקחנה בד"א שלא נשבע אבל אם כפר לו ונשבע אין לו תשובה עד שיגיענו לידו אפילו אם הוא רחוק ממנו הרבה צריך להגיעו לידו: ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא ליד שלוחו בד"א שלא עשאו שליח אלא הוא שכירו או לקיטו או ממציא לו שליח ולא עשאו שליח בעדים אבל עשאו שליח בעדים יתנו לו וכן אם עשאוהו ב"ד שליח ונתן לו יצא ואצ"ל אם נתן לב"ד שיצא:

החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עליה חוץ מפחות מש"פ א"צ לילך אחריו אפילו שהגזילה קיימת ולא חיישינן שמא תתייקר ותשוה פרוטה ור"י פירש אפילו אם התייקר א"צ להחזירה לו כיון שפעם אחת לא היתה ש"פ והרמ"ה כתב שצרך להחזירה לו אבל כל זמן שנשאר בידו ש"פ צריך להחזירה לו או ליד שלוחו או ליד ב"ד או שלוחם:

מת הנגזל כשבא הגזלן לעשות תשובה יחזירנה ליד הבנים אם היא בעין ואם אינה בעין או שנשתנית יתן להם דמיה:

הגוזל מאביו ונשבע לו ומת אביו יתננה לבניו של אביו שהם אחיו ואם אין לאביו בן אלא הוא יתננה לאחי אביו שהם יורשי אביו כתב הרמב"ם ז"ל הגוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו אם אין הגזילה קיימת עושה חשבון עם יורשי אביו על הקרן ואם הגזילה קיימת חייב להוציא הגזילה עצמה מתחת ידו לפיכך נותן הגזילה לאחיו ועושה עמהם חשבון ואם אין לו אחים שנמצא זה הגזלן לבדו יורש מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו ואם אין לו בנים לזה הבן הגזלן נותנה לבעל חובו בהלואתו או לצדקה הואיל ויוציאנה מתחת ידו נפטר אע"פ שנתנה במתנה או פרעה והוא שיודיעם ויאמר זה גזל אבא ע"כ ואין זה דרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים וגם מ"ש ויעשה חשבון עם אחיו משמע שנוטל חלק בגזילה זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה ואם אין לו נכסים שיוכל לוותר חלקו ממנה לוה מאחרים ומשיב לאחיו כל הגזילה כדי לקיים מצות השבה ובעלי חובים באין ונפרעין מן הירושה כנגד חלקו כגון אם היו לו שני אחין והוא השלישי נפרעין בעלי חובים מהירושה שליש החוב והשאר יגבו ממנו ואם אינו מוצא יורש לאביו יתננה לצדקה ולכל מי שיתננה צריך שיאמר לו זה גזל אבא:

הגוזל הגר ונשבע לו ומת אפילו זקפה עליו במלוה דהשתא הו"ל נכסי הגר וזכה במה שבידו אפ"ה צריך להוציא הגזילה מידו ליתנה לצדקה:

בית יוסף

(ב) אין הנגזל לפנינו ובא הגזלן להחזיר א"צ לילך אחריו להגיע לידו וכו' בד"א שלא נשבע אבל אם כפר לו ונשבע אין לו תשובה עד שיגיעו לידו אפי' אם הוא רחוק ממנו הרבה צריך להגיעו לידו ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא ליד שלוחו בפרק הגוזל עצים (קג.) תנן הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי לא יתנהו לא לבנו ולא לשלוחו ומשמע דוקא נשבע אבל לא נשבע א"צ להוליכו אחריו והכי מפורש בגמרא ופרש"י לא יתנהו לא לבנו של נגזל להוליכו שאם יאנסוהו חייב להחזיר ולא הוי השבה עד דמטי לידיה:ומ"ש בד"א שלא עשאו שליח אלא הוא שכירו או לקיטו או ממציא לו שליח ולא עשאו שליח בעדים אבל עשאו שליח בעדים יתן לו שם איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבא אמר לא הוי שליח תנן לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו האי שלוחו ה"ד אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן אלא לאו דעשאו בעדים תרגמא רב חסדא בשכירו ולקיטו רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח וא"ת משנתינו בממציא לו שליח דא"ל אית לי זוזי גבי פלוני ולא קא משדר להו אתחזי ליה דילמא אינש הוא דלא משכח לשדורי א"נ כדרב חסדא ופסקו הפוסקים כרב חסדא דר' יוחנן ור' אלעזר קיימי כוותיה:ומ"ש וכן אם עשאוהו ב"ד שליח ונתן לו יצא שם במשנה אבל נותן הוא לשליח ב"ד ופרש"י תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך וכתב הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות גזילה:ומ"ש ואצ"ל אם נתן לב"ד שיצא כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר ופשוט הוא:

החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עליה חוץ מפחות מש"פ אין צריך לילך אחריו שם במשנה:ומ"ש אפי' שהגזילה קיימת ולא חיישינן שמא תתייקר וכו' שם (קה.) אמר רב פפא לא שנו אלא שאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו חיישינן שמא תתייקר איכא דאמרי אמר רב פפא לא שנא גזילה קיימת ול"ש שאין גזילה קיימת אין צריך לילך אחריו לשמא תתייקר לא חיישינן וידוע דהלכה כלישנא בתרא וכן פסק הרא"ש והרמב"ם בפ"ז מהלכות גזילה ופשטא דלישנא משמע שאין חוששין שמא תתייקר אבל אם נתייקרה צריך להוליכה אחריו אפילו למדי וכתב רבינו בשם ר"י היינו לומר דה"פ לשמא תתייקר לא חיישינן לפי שאפי' נתייקרה א"צ להוליכה אחריו ובשם הרמ"ה כתב לפרש כפשטא דלישנא וכ"נ מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר:ומ"ש אבל כל זמן שנשאר בידו ש"פ צריך להחזירה לו או ליד שלוחו או ליד ב"ד או ליד שלוחן פשוט שם:

מת הנגזל כשבא הגזלן לעשות תשובה יחזירנה ליד הבנים אם היא בעין ואם אינה בעין או שנשתנה יתן להם דמים שם במשנה ואם מת יחזיר ליורשיו וידוע שהיורש במקום מורישו עומד וכל מי שמחזיר למורישו בעין מחזיר גם לו בעין וכל מי שמחזיר למורישו דמים מחזיר גם לו דמים:

הגוזל מאביו ונשבע לו ומת אביו יתננה לבניו של אביו שהם אחיו וכו' שם במשנה (קח:) הגוזל את אביו ונשבע לו ומת ה"ז משלם קרן וחומש לבניו ולאחיו אם אינו רוצה או שאין לו לוה וב"ח באים ונפרעים ופירש"י ה"ז משלם קרן וחומש לבניו של אביו או לאחיו של אב אם אין לו בנים ואע"ג דנפלה ירושה קמיה דהיאך בעי למיעבד השבה ואינו מעכב אפילו כנגד חלקו ואם אין לו נכסים כ"כ שיכול לוותר על חלקו או שאינו רוצה להפסיד חלקו לוה מאחרים ומשיב לאחיו לקיים מצות השבה וב"ח באים ונפרעים מן ההשבה את חלקו כגון אם היה שני אחים והוא שלישי נפרעין ב"ח מן ההשבה שליש החוב והשאר יגבו ממנו והתוס' כתבו לבניו או לאחיו נראה לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר בתחלה לבניו אם יש לו דהם קודמין לכל אדם בחלק המגיעו ונחשוב אותו כאילו מת הוא והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אינם באים מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמרינן בס"פ מי שמת הילכך אע"פ שאין לאביהם בהם כלום שהרי יש לו להחזיר גזילה אפ"ה הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דב"ב או לאחיו כשאין לו בנים:ומ"ש בשם הרמב"ם הגוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו אם אין הגזילה קיימת עושה חשבון עם יורשי אביו על הקרן ואם הגזילה קיימת חייב להוציא הגזילה עצמה מתחת ידו לפיכך נותן הגזילה לאחיו ועושה עמהם חשבון כו' ז"ל בפ"ח מהלכות גזילה הגוזל את אביו ונשבע לו ומת האב אם אין הגזילה קיימת או נשתנית עושה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש ואם הגזילה קיימת חייב להוציא הגזילה עצמה מתחת ידו לפיכך נותן את הגזילה ואת החומש לאחיו ועושה עמהן חשבון ואם אין לו אחים שנמצא זה הגזלן לבדו הוא היורש מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו ואם אין בנים לזה הבן הגזלן נותנן לב"ח בהלואתו או לצדקה הואיל ויצאה גזילה עצמה מתחת ידו ונפטר אע"פ שנתנה מתנה או שפרעה בחובו והוא שיודיע ויאמר זה גזל אבא עכ"ל:ומ"ש רבינו ואין זה מדרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים טעמן משום דבשלמא לפרש"י שפיר נקט לבניו של נגזל ואם אין לו בנים ישלם לאחיו של נגזל אבל לפירוש הרמב"ם והתוס' איבעי ליה למנקט תחלה לאחיו ואח"כ לבניו (ב"ה) ולאו מילתא היא שהרי בדברי התוספות נתיישב יפה: ומ"ש וגם מ"ש שיעשה חשבון עם אחיו משמע שנוטל חלק בגזילה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה פשטא דמילתא כך הוא לכאורה אבל הרמב"ם מפרש בענין אחר וכ"כ ה"ה וז"ל נראה שהרב מפרש משלם קרן וחומש ומ"מ מעכב בידו שאר נכסים יותר מחלקו המגיעו בהן כפי מה שהיה מגיעו בהן מקרן וחומש שנתן בהם וזהו שכתב עושה עמהם חשבון וזה אם אינו רוצה לתת חלקו עכ"ל ונראה שטעמו של הרמב"ם שכיון שנתן כל הגזילה לבניו או לאחיו הרי קיים מצות השבת גזילה ומעתה למה לא יחזור ויתבע חלקו בנכסי אביו:ומ"ש ואם אין לו נכסים שיוכל לוותר חלקו ממנו לוה מאחרים ומשיב לאחיו כל הגזילה וכו' וב"ח באים ונפרעים מן הירושה כנגד חלקו כגון אם היו לו ב' אחין וכו' כבר נתבאר שזהו פרש"י על הא דתנן אם אין לו לוה וב"ח באים ונפרעים וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם שהוא מפרש הא דתנן או שאין לו היינו לומר שאין לו לא אחים ולא בנים ולא אדם הראוי לירש:ומ"ש ואם אינו מוצא יורש לאביו יתננו לצדקה שם בגמרא (קט.) אמר רב יוסף אפילו לארנקי של צדקה ופרש"י אם אינו מוצא יורש לאביו למי יתן אותו לכיס של צדקה ולא יעכבנו בידו:ומ"ש ולכל מי שיתננו צריך שיאמר לו זה גזל אבא שם אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי ופרש"י צריך שיאמר כשהוא משיב לארנקי של צדקה זה גזל אבא ומדברי רבי' נראה דלאו אהא בלחוד קאי אלא לכל מי שיתננו צ"ל כן וכך הם דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך ואפשר שגם רש"י לא אמשיב לארנקי של צדקה בלחוד קאי אלא חדא מינייהו נקט ומדנקט מתני' ונשבע לו משמע דאי לא נשבע לו לא היה צריך להוציא חלק הנוגע לירושתו מהגזילה ואפשר דה"ה לא נשבע ונשבע דקתני משום סיפא דלוה וב"ח באין ונפרעין לאשמועינן דאע"ג דנשבע שרי בהכי:

הגוזל הגר ונשבע לו ומת אפי' זקפו עליו במלוה וכו' אפ"ה צריך להוציא הגזילה מידו ליתנה לצדקה ברייתא שם הרי שגזל הגר ונשבע לו ופגע בו וזקפו עליו במלוה ומת הגר זכה הלה במה שבידו דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו ופרש"י וזקפו גר עליו במלוה נפק ליה גר מתורת גזילה ולכי מיית גר הו"ל האי מוחזק וזכה מן ההפקר וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' גזילה ומדנקט ונשבע משמע הא לא נשבע זכה מן ההפקר וא"צ להוציאו מידו ואפשר דה"ה לא נשבע ונשבע דקתני להודיעך כחו דר"י הגלילי :

בית חדש (ב"ח)

אין הנגזל וכו'. משנה פרק הגוזל קמא (דף ק"ג) הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי ובגמרא נשבע לו אין לא נשבע לו לא ואסיקנא אמר רבא מתני' ד"ה היא ולא דמיא לפלוגתא דר"ט ור"ע בגזל אחד מה' ואין ידוע מאיזה מהן בפרק האשה שלום (דף קי"ח) וכדלעיל בסימן שס"ה דהכא כיון דידע למאן גזליה ואודי ליה כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה הו"ל כמ"ד ליה יהיו לי בידך הילכך נשבע אע"ג דקא"ל יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה הא לא אשתבע הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה ומפרש רבינו דדוקא בהודה לו קודם שהלך למדי אבל כפר בו ולא הודה בפניו אלא לאחר שהלך למדי הודה בפני ב"ד אע"ג דאינו חייב להוליכה אחריו למדי מ"מ צריך שיודיענו לומר כך וכך גזלתיך וכו' וכ"כ הרא"ש לשם (דף קמ"ג תחלת ע"ג) אבל הרמב"ם כתב בסתם ולא הצריך שיודיענו ע"ש ספ"ז דגזלה. ופי' ממציא לו שליח ע"ל בסימן קכ"א סעיף ד':

החזיר לו כל הגזילה חוץ מש"פ וכו'. משנה שם וכלישנא בתרא דרב פפא ואיכא לתמוה מאי דוחקיה דר"י להוציא לשון לשמא תתייקר לא חיישינן מפשוטו שהרי משמעו הוא שאם תתייקר צריך לילך אחריו למדי בנשבע לו וכהרמ"ה ונראה דהכריח ר"י לפרש כך מדקאמר התם (דף ק"ה) אמר רבא גזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על ב' אם החזיר לו ב' חייב להחזיר לו אחת דקשיא אמאי נקט והוזלו הלא אף בלא הוזלו משכחת לה בגזל ג' אגודות שוות ב' פרוטות והחזיר לו ב' מהן דמיחייב להחזיר לו שלישית אם הוקרה ותעמוד על פרוטה אלא ודאי בע"כ פשיטא ליה לרבא דלא מיחייב [להחזיר] ליה שלישית אפי' הוקרה ועמדה על פרוטה כיון דמעיקרא בשעת גזילה לא הוי ממונא דהכל הולך אחר שעת הגזילה דאם היה ש"פ בשעת גזילה חייב להחזיר אפילו הוזלה ואם לא היתה ש"פ בשעת גזילה אין חייב להחזיר אפילו הוקרה השתא לפ"ז בע"כ צריך לפרש הא דאמר רב פפא לשמא תתייקר לא חיישינן היינו לומר שאפילו נתייקרה אינו צריך להוליכה אחריו זאת היא דעת ר"י ומרומז שם בתוס' בד"ה אמר רבא ולעיל בתחלת סימן ש"ס הבאתי לשונם ולכאורה לא היו מובנים דברי התוס' שזאת היא דעתם ורבינו בעומק שכלו גילה לנו האמת בדעת ר"י דדברי התוס' הללו הם דברי כסתם כל דברי התוס' שהם דברי ר"י.

מת הנגזל וכו'. משנה [שם:

הגוזל מאביו וכו'. משנה] שם ה"ז משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה וב"ח באים ונפרעים ודברי רבינו כפי' רש"י אבל הרמב"ם רפ"ח מפרש לבניו של הגזלן או לאחיו של הגזלן וס"ל דלאו דוקא נקט תחלה לבניו דפשיטא הוא דלכתחילה אחיו קודמים לבניו שהרי חייב לקיים מצות השבה ליורש של הנגזל ולא ליורש היורש שאינו יורש אותו אי נמי הרמב"ם היה גורס במשנה לאחיו או לבניו גם פי' או שאין לו ר"ל שאין לו לא אחים ולא בנים ואין שם ראוי לירש לוה ופורע בחובו וכ"כ ה"ה: ומ"ש רבינו ואין זה מדרך המשנה. טעמו משום דמתניתין תני תחלה לבניו ואח"כ או לאחיו ואין זה קושיא כדפי' ותימה למה לא הביא רבינו מה שפי' התוס' לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר תחלה לבניו אם יש לו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו וכו' דלפי' זה הוי מדרך המשנה והגהות אשיר"י הביא פירש"י ופי' זה דתוס' ע"ש הר"ש משנ"ץ בר אברהם ואפשר דכיון דהרא"ש לא הביאו א"כ מן הסתם תופס פרש"י עיקר: ומ"ש רבינו וגם מ"ש ויעשה חשבון וכו'. הכי משמע מלישנא דמתני' מדתנא בתר הכי ואם אינו רוצה וכו' דלמה לא יהא רוצה אם חוזר ועושה חשבון ונוטל חלק בגזלה אלא ודאי דה"ק שאינו רוצה להפסיד חלקו וכדפרש"י אלמא דבנותן לאחיו לקיים מצות השבה מפסיד חלקו ואין דעתי הענייה נוחה במ"ש הרב המגיד לפרש להרמב"ם דה"ק הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו אם אינו רוצה ולא גרסי' ואם בוי"ו אלא אם אינו רוצה בלא וי"ו וארישא קאי ור"ל משלם קרן וחומש ומעכב בידו משאר נכסים כפי חלקו בגזלה אם אינו רוצה לתת חלקו ואח"כ אמר או שאין לו לא אחים ולא בנים לוה ופורע בחובו וכו' דמחתך הבבא דתנא ואם אינו רוצה וכו' לשנים גם מוסיף על הרי זה משלם קרן וחומש ומעכב בידו משאר נכסים מה שלא נזכר במשנה אפילו ברמז ולפי ע"ד דהרמב"ם לא היה גורס כלל ואם אינו רוצה אלא ה"ג משלם קרן וחומש לאחיו או לבניו ואם אין לו לוה וכו' והכי משמע להדיא מפירושו בסדר המשנה גם מחיבורו שלא הזכיר כלל בדבריו הך לישנא דאם אינו רוצה ולפי זה הא דתנן הרי זה משלם קרן וחומש לאחיו וכו' היינו כדי לקיים מצות השבה בלבד אבל ודאי החוזר ותובע חלקו בכל נכסי אביו אף בגזלה זו ולא צריך לפרש דפשיטא הוא אלא היכא דאין כאן יורש אלא הוא התם הוא דלוה וכו' ודברים אלו ברורים: כתב ב"י אהא דתנן הגוזל אביו ונשבע לו וז"ל משמע דאי לא נשבע לא היה צריך להוציא חלק ירושתו מהגזלה ואפשר דה"ה לא נשבע לו ונשבע דקתני משום סיפא דלוה וב"ח באים ונפרעים לאשמועינן דאפילו נשבע שרי בהכי וכ"כ אצל הגוזל הגר ונשבע דאפשר דנקט ונשבע לאשמועינן דאם לא נשבע זכה מן ההפקר ואין צריך להוציאו מידו ואפשר דה"ה בלא נשבע ונשבע דקתני להודיעך כחו דר"י הגלילי עכ"ל ולא נהירא דא"כ הרמב"ם ורבינו שלא הביאו הך דר"י הגלילי למה נקטו ונשבע אלא ודאי נשבע דוקא קאמרינן ומאחר דאצל גזל הגר דוקא נשבע קאמרי ה"ה בגוזל אביו נמי דוקא נשבע קתני:

דרכי משה

(א) ואני אומר דאם הגמרא נקטה נשבע להודיעך כחו דר' יוסי הגלילי א"כ הפוסקים שלא הביאו דר' יוסי הגלילי כלל למה נקטו נשבע אלא בודאי נשבע דוקא קאמרי קאמר ומאחר שהוא דוקא אצל גזל הגר ה"ה כאן אצל גזל אביו דתרווייהו חד טעמא הוא משום קנסא כנ"ל.

מתוך: טור חושן משפט שסח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הלכתא סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים: לפיכך המציל מן הגזלן או הקונה ממנו לא קנה וצריך להחזיר לבעלים אבל סתם גניבה הוי יאוש בעלים: ולפיכך תנן הקונה מן הגנב קנה ופירש הראב"ד שקונה גוף הגנובה אבל צריך ליתן לבעלים דמיה ור"י פירש שקונה לגמרי ואפילו דמיה א"צ ליתן: ויש מפרשים הא דבגנב הוי מתמיה יאוש דוקא בגנב ישראל אבל בגנב עכו"ם לא הוי סתמיה יאוש:

ולפ"ז בלסטין אפילו אם הוא ישראל סתמא לא הוי יאוש אבל מדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל יראה דבלסטין ישראל סתמא הוי יאוש ולסטין עכו"ם סתמא לא הוי יאוש אלא אם כן ידוע שנתייאש ולפ"ז בגנב אפילו אם הוא עכו"ם סתמא הוי יאוש:

שאלה לרב שרירא גאון ראובן שנאבדו כליו או נגנבו או נטלום לסטין ובאו ליד עכו"ם וקנאם ישראל אחר ממנו בפחות משויים ובאו הבעלים ותבעום מיד זה שקנאם וא"ל כבר נתייאשת מהן והשיב ראובן יש לי עדים שלא נתייאשתי וחפשתי אחר הכלים עד עתה ועוד כי מנהג אצלינו כל מי שיאבד ממנו ממון בין בגניבה בין בלסטין ויפול ביד ישראל אחר שיחזירנו לבעליו ויטול מה שהוציא עליו ואתה בא לשנות המנהג ואם המחזיק טוען נתייאשת והתובע טוען לא נתייאשתי ואשבע שלא נתייאשתי ואין עדין בדבר במה יתברר שנתייאש. תשובה אם הבעלים מרדפין אחר הכלים שנאבדו לו ודאי לא נתייאשו וזה שקנאם צריך להחזירם ואם אמר בעל הכלים דברים שניכר מהן שנתייאש אין לו לחזור על הקונה לתבעו ואם אינו ניכר או נודע מדבריו שנתייאש ואינו מרדף אחריהם ואומר לא נתייאשתי והקונה אומר נתייאשת אין סומכין לא על דברי זה ולא על דברי זה ואין כאן שבועה אלא בית דין אומדין ופוסקין את הדבר אם ראוי ליאוש אם לא ואם רואין הדבר שראוי ליאוש מעמידין ביד הקונה ואם רואין הדבר שאין ראוי ליאוש מוציאין מהלוקח לפיכך אם נתברר הדבר שבעל הכלים היה מרדף אחריהן לא הוי יאוש וחייב הקונה להחזירן אף על פי שלקחן בפחות הרבה משוויים וכן אם הציל בלא כלום חייב להחזירם בחנם והלוקח מן הלסטין אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים ואם נתכוין לקדם הבעלים וליקח בזול הרי הדבר מסור ללב ומן השמים נפרעין ממנו.

ומה שכתבתי שיש מנהג במקומכם שהקונה מהלסטין וגנבים מחזיר לבעלים ונוטל מה שהוציא אם בודאי כך הוא חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגם דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וכ"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבה לפיכך עשו כמנהגכם ולא תשנו ושלום:

בית יוסף

הילכתא סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים וכו' אבל סתם גניבה הוי יאוש בעלים פלוגתא דר"ש ות"ק בפכ"ז דכלים ומייתי לה בפרק הגוזל ומאכיל (קיד.) והלכתא כת"ק דאמר הכי:

(ג) ומ"ש לפיכך המציל מן הגזלן או הקונה ממנו לא קנה וכו' והקונה מן הגנב קונה בפרק הנזכר שם תנן נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר גזלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן ובגמרא אפלוגתא דר"ש ות"ק שכתבתי בסמוך אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת ופרש"י בידוע דשמעינן דמייאש ומתני' דנטלו מוכסין את חמורו וכו' אוקמינא אליבא דעולא בידוע וד"ה ופסק הרא"ש ז"ל כעולא והביא ראיות לדבר וכבר נתבאר בסי' שנ"ג דיאוש כדי לא קני עד שיהא עמו שינוי רשות או שינוי השם:ומ"ש ופירש הראב"ד שקונה גוף הגניבה אבל צריך ליתן לבעלים דמיה ור"י פי' שקונה לגמרי כו' ג"ז נתבאר בסימן הנזכר:

(ה) ומ"ש ויש מפרשים הא דבגנב הוי סתמיה יאוש דוקא בגנב ישראל אבל בגנב עכו"ם לא הוי סתמיה יאוש ולפי זה בלסטים אפילו אם הוא ישראל סתמא לא הוה יאוש בפרק הנזכר תנן המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ובגמרא אם נתייאשו הבעלים אין סתמא לא לא שנו אלא עכו"ם משום דדייני בגיותא אבל לסטים ישראל כיון דאמרי מימר מייאש. ופרש"י בגיותא. בגיאות ובזרוע: אמרי מימר. צא תן לו ואין חובטין במקלות ל"א דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך. ונראה שדעת היש מפרשים דהא דבגנב הוי סתמיה יאוש דוקא בגנב ישראל וכו' לומר דכיון דחזינן דיש חילוק בין העכו"ם לישראל א"כ כי אמרי רבנן סתם גניבה יאוש בעלים לא אמרו אלא בגנב ישראל אבל בגנב עכו"ם כיון דדייני בגיותא לא מייאש מריה מיניה וכיון דלרבנן סתם גניבה יאוש בעלים וסתם גזילה לא הוי יאוש ע"כ תרווייהו בחדא גוונא קאמרינן להו וכיון דנתבאר דסתם גניבה יאוש בעלים מיירי בגנב ישראל אם כן כשאמרו סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים בההוא גוונא נמי הוא דאע"ג דהוא גזלן סתמא לא הוי יאוש ולפי זה מתני' דקתני בלסטים דסתמא לא הוי יאוש בעלים ואוקימנא דוקא עכו"ם אבל ישראל הוי יאוש ע"כ ר"ש היא דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוא ולא אמר הכי אלא בישראל אבל בעכו"ם לא הוי יאוש: ומ"ש אבל מדברי א"א יראה דבלסטים ישראל סתמא הוי יאוש ולסטים עכו"ם סתמא לא הוי יאוש וכו' טעמא משום דהרא"ש כתב מתני' ומאי דאיתמר עלה ל"ש אלא עכו"ם וכו' ומשמע דס"ל דהלכתא הכי וא"כ צ"ל דאתיא כרבנן וכי אמור רבנן סתם גזילה לא הוי יאוש דוקא בלסטים עכו"ם וא"כ ע"כ כי אמור סתם גניבה הוי יאוש בעכו"ם הוא דומיא דסתם גזילה דאיירי בעכו"ם וכיון דסתם גניבה הוי יאוש בעכו"ם כ"ש בישראל:

שאלה לרב שרירא גאון ראובן שנאבדו כליו או נגנבו או נטלום לסטים ובאו ליד עכו"ם וקנאם ישראל אחר ממנו וכו'. ומ"ש והלוקח מן הלסטים אם בא לצאת ידי שמים מחזיר כו' כלומר הלוקח מן הלסטים אחר שנתייאשו הבעלים אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים וכו' דאילו קודם שנתייאשו בדיני אדם נמי חייב להחזיר: (ב"ה) ומ"ש אם יש מנהג במקומכם שהקונה מהלסטים וגנבים מחזירים לבעלים כו' חייב כל אדם שלא לשנות מנהגם יש לתמוה למה חייב אותם מכח מנהג בעלמא ונראה דמיירי במנהג קבוע ע"פ זקני העיר כמו הסכמה שלנו: ועיין במרדכי פרק ב' דמציעא: כתב המרדכי פרק הכונס עכו"ם שגזל נכסי ישראל מטלטלין הוי יאוש אבל ספרים לא שייך בהו יאוש שהעכו"ם לא יוכל למכרם רק לישראל ובפרק הגוזל ומאכיל כתב אדם שהניח ספרים בעיר וברח אם קנאם יהודי אחר יחזיר לו עד כדי דמיהן אם נתן כך בהן אפילו לרש"י שפירש דספרים יש בהן דין אנפרות וסקריקון. אם השר לקח כל אשר לראובן ואח"כ לקח כל אשר ללאה וכשנתפשר עם ראובן נתן לו הכל ולאה תובעת את שלה עיין בתשובות הרשב"א סי' אלף וק"ה תשובת הר"ם (ב): ראובן שהיו לו בביתו הרבה פקדונות ושללו את ביתו ושוב נתפשר עם בני העיר ותובעים מפקידים חלקם עיין בתשובות הרא"ש כלל צ"ד סי' ז':

בית חדש (ב"ח)

הלכתא וכו' פלוגתא דר"ש ות"ק פ' כ"ו דכלים ומייתי לה במרובה (דף ס"ו) ובהגוזל בתרא (דף קי"ד) ופסקו הפוסקים כת"ק דאמר סתם גנב הוי יאוש בעלים וסתם גזלן לא הוי יאוש בעלים דלא כר"ש דסבירא ליה איפכא:

ומ"ש ולפיכך תנן הקונה מן הגנב קנה. בפ' הגוזל בתרא תנן נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר גזלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ולסטים היינו גנב ובגמרא אפלוגתא דר"ש ות"ק דלעיל אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע פירוש דשמעיניה דאייאש ד"ה יאוש קני (ופרש"י ד"ה יאוש כדי קני ואפי' גנב לר"ש וגזלן לרבנן) רבא אמר בידוע נמי מחלוקת ומותבינן ממתני' דתנן נטלו מוכסין וכו' דמוכס הוא גזלן ולסטים הוא גנב מני מתני' אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב בשלמא לעולא דאמר בידוע קני ה"נ בידוע וד"ה אלא לרבה דאמר בידוע נמי מחלוקת הא מני לא רבנן ולא ר"ש ופריק הב"ע בלסטים מזויין ור"ש היא א"ה היינו גזלן תרי גווני גזלן ופסק הרא"ש ז"ל לשם כעולא והביא ראיות לדבר ובפ' מרובה כתב הרא"ש דקיימא לן כרבה לחומרא דיאוש כדי קני מדרבנן דאם קדש בו האשה צריכה גט מספק ונראה דהכי מוכח מפי' רש"י דגרס בדעולא בפ' הגוזל בתרא אבל בידוע ד"ה יאוש כדי קני ובפ' מרובה קאמר עולא דיאוש כדי לא קני וצריך לתרץ דבהגוזל בתרא לא קאמר אלא דמדרבנן יאוש כדי קני אבל בפרק מרובה קאמר דמדאורייתא יאוש כדי לא קני ובין בגזלן ובין בגנב יאוש כדי קני מדרבנן והיכא דשמעיניה דאייאש בגזלן קני ובגנב אפילו בסתם וכדלעיכ בסימן שנ"ג סעיף ג' והתוס' בפ' מרובה (דף ס"ז) בשם ר"ת תירצו קושיא זו דבכ"מ יאוש קונה רק לענין קרבן אינו קונה משום מצוה הבאה בעבירה וכו' מ"מ מודה ר"ת לפרש"י דיאוש כדי קונה בכ"מ לענין קידושין מיהו ר"י בתוס' פ' מרובה לשם חולק ומפרש ההיא דהגוזל בתרא נמי מיירי ביאוש ושיטי רשות אבל יאוש כדי לא קני כל עיקר וכן הוא דעת בעל המאור לשם וכתב דה"ג אבל בידוע יאוש קני ולא גרסינן יאוש כדי: ומ"ש ופי' הראב"ד שקונה גוף הגנבה וכו' ור"י פי' שקונה לגמרי וכו'. גם זה נתבאר בסימן שנ"ג והא דכתב רבינו דין גניבה כאן כדי ללמוד ממנו דין גזלה דלהראב"ד בגנבה צריך ליתן דמיה אלא דקנה גוף הגנבה אם כן בגזלה לא קנה כלום אפילו גוף הגזלה ולר"י דבגנבה קונה לגמרי א"כ בגזלה לא קנה לגמרי וצריך ליתן דמים אבל גוף הגזלה קנה:

ומ"ש וי"מ הא דבגנב וכו'. שם תנן המציל מן הגייס או מן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ובגמרא אם נתייאשו הבעלים אין סתמא לא אמר רב אשי לא שנא אלא בלסטים עכו"ם משום דדייני בגייתי אבל לסטים ישראל כיון דאמרי מימר אפי' סתמא נמי מייאש וכך פסקו הרי"ף והרא"ש לשם והרמב"ם ריש פ"ו דגזלה. והאי לסטים היינו גנב לעולא כדמוכחא מסוגיא שהבאתי דקאמר בשלמא לעולא וכו' אלמא דלעולא לסטים היינו גנב בין ברישא דתני נטלו לסטים את כסותו וכו' ובין בסיפא דתני המציל מן הגייס ומן הלסטים לסטים היינו גנב ועלה איתמר דרב אשי דדוקא בלסטים עכו"ם וכו' וכיון דהלכה כעולא השתא ודאי בגנב ישראל סתמיה הוי יאוש בעלים ולפי זה לרבנן דקיימא לן כוותייהו דסתם גנבה הוי יאוש בעלים וסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים בישראל קאמר והיא דעת בעל המאור סוף פ' הגוזל בתרא:

ומ"ש רבינו ולפי זה בלסטים אפילו אם הוא ישראל סתמא לא הוי יאוש. פירוש האי לסטים גזלן קאמר דבלשון בני אדם קורין לגזלן לסטים לא כלישנא דמתניתין דלסטים היינו גנב לעולא: ומ"ש אבל מדברי א"א הרא"ש יראה וכו'. איכא למידק דמהיכא למד רבינו לפרש כך בדבריו ויראה דלפי דכתב הרא"ש בתחלת מימרא דרב אשי דדוקא בלסטים עכו"ם וכו' ובתר הכי כתב פלוגתא דעולא ורבה דאמר עולא מחלוקת בסתם וכו' כדלעיל וכתב ולית הלכתא כרבה דא"כ לא משכחת יאוש בגזלן אליבא דרבנן ור' יוחנן אמר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' אלמא דמפרש הרא"ש דלעולא נמי הני לסטים דתנן במתני' מיירי בגזלן ועלה איתמר דרב אשי ומפליג בין עכו"ם לגזלן ישראל דבגזלן ישראל אפילו סתמא הוי יאוש דאל"כ הו"ל לבאר דלרב אי הוי הלכתא כוותיה ההוא לסטים מיירי בגזלן ולעולא מיירי בגנב אלא ודאי דאף לעולא מיירי בגזלן וכ"כ הרמב"ם להדיא רפ"ז דגזלה וצ"ל לפי שיטה זו דלהרמב"ם והרא"ש אע"ג דמעיקרא קס"ד דמוכס הוא גזלן ולסטים הוא גנב מ"מ למאי דאסיק הב"ע בלסטים מזויין אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן השתא הדר ביה תלמודא ממאי דהוה קאמר מעיקרא ואף לעולא בלסטים מזויין קתני מתני' ותרי גווני גזלן ועלה קאמר רב אשי לא שנא אלא בלסטים עכו"ם וכו' פי' בגזלן עכו"ם אלא דיש להקשות על זה דאיתא בפ"ב דקדושין בעובדא דההיא איתתא דהוה קא משיא כרעא בשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה ושדא לה א"ל מיקדשת לי אתא ההוא גברא קמיה דרבא א"ל לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוה והלא לא קאמר ר"ש אלא בגזלן עכו"ם אבל גזלן ישראל אפי' סתמא נמי מייאש אבל ליש מפרשים ניחא ונראה דההיא דפרק ב' דקידושין לא איירי אלא לענין קידושין דאורייתא ומדאורייתא ודאי אין לחלק בין גזלן כותי לגזלן ישראל ולית דחש להא דר"ש וסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים ולא הוי קידושין דאורייתא עד דשמעיניה דמייאש והא דרב אשי דמחלק בין לסטים עכו"ם ללסטים ישראל אינו אלא מדרבנן דכיון דאמרי מימר אפי' סתמא נמי קא מייאש ולגבי ממונא יאוש כדי קני מדרבנן לגבי גזלן ישראל וכן לענין קידושין קני מדרבנן ובעי גט נ"ל ובתשובה הארכתי יותר בס"ד:

דרכי משה

(א) ועיין במרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ' ע"ג דמחלק בין דבר שיש בו סי' לאין בו סי' דביש בו סי' כ' דלא אמרינן סתם גניבה הוי יאוש אבל אין בו סי' הוי יאוש אפילו בעכו"ם וע"ש משמע שם מדברי מוהר"ם דאין חילוק בין ספרים לשאר דברים אבל בפ' הכונס כ' דבספרים לא שייך בהו יאוש שהעכו"ם לא יוכל למכרן רק לישראל וכ"כ שם המרדכי פ' הגוזל דף נ' ע"ג והוא דעת התוס' כמו שכתבתי לעיל סי' שנ"ו:

(ב) ופסק דזכה ראובן בכל כי כבר נתייאשה לאה כו' וע"ש שהאריך בזה גם בתשובת הרא"ש כלל צ"ד סי' ו' תשובה בזה וע"ש וע"ל סי' רל"ו מדין קונה קרקע גזולה מעכו"ם אם חייב להחזירה לישראל:

מתוך: טור חושן משפט שסט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיר ידו ולסעדו בשום דבר מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה: והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו כלוקח מהגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת חשוק שנוטל דמיה מן הנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חור ותובע מן הגזלן:

ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה. לדעת הרמב"ם קנה גוף גזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר"י אין מחזיר כלום:

כתב הרמב"ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה ידע בודאי שבית זה גזול אסור ליכנס בו וכל כיוצא בזה:

מי שהוחזק גזלן אסור ליהנות ממנו דכל מה שיש לו הוא בחזקת גזילה ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אף על פי שהוא מועט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול ור"ח ז"ל פסק עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכ"כ הרמב"ם:

נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו וכתב הרמב"ם ואם ת"ח ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים:

בד"א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפילו מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידועה מכל אדם והעמיד מוכס לגבות דבר זה אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שאסור לאדם לעבור על המכס וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן לפי שגוזל מנת המלך בין שהוא מלך עובד כו"ם בין שהוא מלך ישראל וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך מהבריח עצמו ממנו הרי גוזל ישראל שקנהו:

מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם גשר או הרס בתים ובנה מהן חומה או דרך מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפילו שצוה לעבדיו לכרות מכל אחר ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפילו הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר שם רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל אחד חלקו בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות: וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן א' בשביל כל המס בד"א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו והגבאי פרע כבר המס למלך אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו:

גבאי המלך שמוכרין שדות בשבל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהן אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל [אלא] על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשבל מס הראש ה"ז גזל ואין לקנות מהם:

ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב לו שתהיה השדה למי שיפרע המס וברח בעל השדה ובא אחר ופרעו ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירותיה עד שיחזרו הבעלים: וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתננו בשבילו ופרע אחד בשבילו מותר לו להשתעבד בו ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד שדין המלך דין בכל מה שיגזור בכל מלכותו:

בד"א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו כגון שמטיל מס דבר קצוב בכל שנה ושנה או על איש ואיש או שגזר כל מי שיעבור על דבר פלוני שיהיו נכסיו למלך וכיוצא בזה או שכעס על אחד ולקח חצירו או שדהו אינו גזל ומותר ליקחנה ממנו שכן חוק המלך ליקח ממון המורד בו אבל שר שלקח חצירו או שדהו של אחד שלא מדין חוק המלכות הרי זה אסור ליקח ממנו והרמ"ה רצה לומר אפי' הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא שמוסיף על קצבתו שהורגלו ליתן בכל שנה ושנה שלא מדין לאו דינא הוא וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכתב הרמב"ם בד"א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות והסכימו עליו שהוא אדוניהם והם עוברים לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כבעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו:

בית יוסף

אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיק ידו ולסעדו בשום דבר וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שנויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהם מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול עד כאן לשונו וכבר נתבאר בסימן שנ"ו:

ומה שאמר והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו כלוקח מן הגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים וכו' כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה שיש חולקים לומר דגזלן מסתמא הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזילה והעיקר שלא להוציא חפץ מיד לוקח בלא דמים אם אינו מפורסם:

ומה שאמר ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה כבר נתבאר בסימן שנ"ג דיאוש ושינוי רשות קני: ומה שאמר לדעת הרמב"ם ז"ל קנה גוף הגזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר"י אין מחזיר כלום נתבאר בסימן הנזכר:

כתב הרמב"ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול וכו' בפ"ה מהלכות גזילה: [%א] אם מותר לקנות יין (מכוס) גזול בהריב"ש סי' רע"ג:

גזלן אסור ליהנות ממנו וכו'. ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אע"פ שהוא מיעוט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול כלומר עד שידע בודאי שדבר זה שהוא רוצה ליהנות ממנו גזול הוא בידו בסוף בבא קמא (קיט.) איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמר עד שיהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו ופרש"י אפי' מיעוט משלו תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ותו אמרינן בגמרא דאורי רב יהודה כוותיה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה: ומה שאמר רבינו שר"ח פסק עד שיהא רוב ממונו גזול איני יודע טעמו:

נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכו' משנה בפ' הגוזל ומאכיל (קיד.) נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וזה לשון הרמב"ם בפרק ה' מהלכות גזילה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי זו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה: ומה שאמר בשם הרמב"ם ואם תלמיד חכם ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים בפ' הנזכר וטעמא מדגרסינן בגמרא עלה דמתניתין תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים ראשונים מאי טעמא יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים ופרש"י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק הרמב"ם כלישנא בתרא דאתי כסתם מתני' הרי אלו שלו מדינא ואע"ג דבעלמא קיימא לן יאוש כדי לא קני ואע"ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ"מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהיא כמכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מן הגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע"פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח"כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ"מ כיון דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרינן באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא לסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש"ה רוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס:

ומה שאמר בד"א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפי' מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידוע מכל אדם וכו' אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא בר"פ הגוזל בתרא (קיג.):

ומה שאמר אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה ומוכרח הוא דאל"כ הדר הו"ל גזלן ודע שהרמב"ם כתב בפרק הנזכר בד"א שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס היה כנעני וכו' וכ' ה"ה דעת הרב כשהמוכס היה כנעני מסתמ' הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמו יותר מן הדין הוא נוטל ופי' רבי' אוקימתיה ובריי' דרב אשי במוכס עסקינן אף אמתני' ולא פליגי אשאר אוקימתות ולא כן פירשו שאר המפרשים עכ"ל: ומה שאמר וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן וכו' שם בגמרא:

ומה שאמר בין שהוא מלך עובד כו"ם בין שהוא מלך ישראל כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר טעמו משום דאל"כ כי מקשינן להבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא הו"ל לשנויי ל"ק כאן במלך ישראל כאן במלך עכו"ם ומ"ש וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך ממבריח עצמו ה"ז גוזל ישראל שקנהו כ"כ הרא"ש שם אהא דמקשי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכ"כ הר"ן בפ"ד דנדרים ומוכרת הוא לפרש כן ונראה שאפי' בשידוע שזה המוכס מוסיף ליקח יותר מחוק המלך שהרי הוא כגזלן אסור להבריח ממנו כדי מה שהוא חוקו דאטו מפני שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם חוקו היינו דאמרי אינשי ברכות (ה:) בתר גנבא גנוב וטעמא טעים: [%ב] וכתב מהרי"ק בשורש קצ"ה שפיר מיקרי דינא דמלכותא אע"פ שהיהודים פורעים יותר מהעכו"ם מאחר שכל העכו"ם פורעים כך נקרא משוה מדותיו והוי דינא דמלכותא:

מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם נשר וכו' מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפי' שצוה לעבדיו לכרות מכל א' וא' דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר בפ' הגוזל בתרא (קיג): ויהיב טעמא משום דאע"ג דמלכא אמר זילו וקטלו מכל בגי ואינהו אזלו וקטלו מחד בגי שלוחא דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסיד אנפשייהו דאיבעיא להו דאינקיט מכולהו בגי ומישקל דמי:

ומה שאמר וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפי' הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו גזל וכו' בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות שם אמר רבא מאן דמשתכח בי דרי ופרע מנתא דמלכא אבל אריסא אריסותיה הוא דמפיק. ופרש"י דמשתכח בי דרי. היו ד' שותפים בגורן והביאו הג' חלקים בביתם והרביעי נמצא בגורן: פרע מנתא דמלכא. בשביל כולם ולכשיבואו חביריו אין יכולים לומר שלך היה ולא שלנו ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה מן המלך את המס אין כאן משום גזל דדינא דמלכותא דינא ואם עכו"ם הוא מיתר לקנות ממנו: אריסותיה מפיק. דאין לו חלק בגופו של קרקע ואין עליו לפרוע חלק ב"ה ולענין זבוני לא מזב' מיני' דגזל הוא מה שנטלו מן האריס:

ומ"ש וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן אחד בשביל כל המס בד"א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו וכי' אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו שם אמר רבא בר מתא אבר מתא מעבט ה"מ דבלא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואיפייס מלכא חליף. ופרש"י בר מתא אבר מתא מעבט. רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן עיר חבירו דדינא דמלכותא דינא: וה"מ דברלא. מס קרקע שאכל פירות וכסף לגולגולת דשתא דא: אבל שתא דחליף. והוא הגבאי פרע כבר למלך כל קיצבה שקיבל עליו שנה שנה שעברה ומעתה המס שלו ולו אין כח למשכן את זה על חבירו. ונ"י כתב בשם הרא"ש דאתא לאשמועינן דדינא דמלכותא הוא שאם עברה השנה ולא הספיקו עבדי המלך לגבות את המס שפטורים כל אותם שלא פרעו באותה שנה דאם היה דינא דמלכותא שיגבה המלך בשנה זו מס של שנה שעברה אף הקונה ממנו קנה כל זכות שהיה למלך בו ואע"פ שפרע הגבאי למלך משלו לא הפסיד דינו עכ"ל. ואין נראה כן מדברי רש"י וגם לא מלישנא דגמרא:

גבאי המלך שמוכרין השדות בשביל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהם אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל אלא על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשביל מס הראש ה"ז גזל ואין לקנות מהם בפ' חזקת (נה:) הני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינהו זביני אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקפתא דגברי מנח וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה גבאי המלך ושוטריו אם מכרו השדה במס שעל הראש ה"ז אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כך:

ומה שאמר ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב שתהיה השדה למי שיפרע המס וכו' עד שיחזרו הבעלים כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה וכתב הה"מ בפרק חזקת מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכיל ארעא אי נמי מדאמרי' בפרק איזהו נשך (עג): ארעא לטסקא משעבדא ומה שאמר עד שיחזור ר"ל בשלא מכרו גזבר המלך ממכר עולם אלא שזה החזיק מעצמו ופרע מנת המלך עכ"ל:

ומה שאמר וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתנהו כו' מותר להשתעבד בו בפ' איזהו נשך א"ל ר"פ לרבא חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי א"ל הכי א"ר ששת מלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא וכתבו התוס' ומשתעבדי בהו טפי אית ספרים דל"ג טפי שלבסוף היו מחזירים להם מעות וכרגא שנותנים בעבורם וכל מה שהיו משתעבדים בהם היה בשכר הלואה ע"כ ורבי' לא היה גורם טפי אבל מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' גזירה נראה שהיה גורס טפי:

ומה שאמר ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שטעמו משום דקיי"ל דהא דאסור להעביד את עבד עברי בדבריהם שהם מיוחדין לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת ה"מ עבד עברי שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפ"ה מהלכות עבדים וקמ"ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו הו"ל כמכורים ודינם כדין ע"ע שאסור לעבוד בו עבודת עבד: ומה שאמר שדין המלך דין ככל מה שיגזיר בכל מלכותו בפרק הגוזל בתרא (קיג.) ובפרק ד' נדרים (כח.) ובפ"ק דגיטין (י':) ובפ' חזקת (נה.) אמרו דינא דמלכותא דינא:

ומ"ש בד"א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו אבל מלך שלקח חצר או שדה של א' שלא מדין חוק המלכות ה"ז אסור ליקח ממנו כ"כ הרמב"ם בפרק ה' מהלכות גזילה וז"ל מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינם גזל ומותר ליהנות בה והלוקחה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה דין המלכים כולם ליקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זה או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותם מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של א' מבני המדינה שלא כדינו שחקק לאו דינא הוא והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך ולא יהיה לאדם א' בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל לאו דינא הוא עכ"ל וכתב ה"ה מלך שכעם על עבדיו וכו' פירוש בדין החוקות וכמו שכתב למטה וזה מבואר שהרי הרוגי מלכות נכסיהם למלכות כדאיתא בפ' נגמר הדין (מח:)

ומ"ש אבל מלך וכו' כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכן עיקר דדינא דמלכותא דינא אבל שלא כדין לאו דינא וקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות הבעלים היא וזה מבואר בהרבה מקומות ועוד הוסיף הרמב"ן ואמר שאם בא המלך לעשות דין חדש אע"פ שחקק אותו לכל אם לא היה כן מחוקי המלכים הראשונים לאו דיניה דינא ואין כן דעת רבינו ורבותינו ז"ל אלא הרי הוא יכול לעשוה דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך ועונשו עונש מן הדין עכ"ל:

ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאפי' אם הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא וכו' לאו דינא הוא מבואר שהוא כסברת הרמב"ן שכתב ה"ה:

ומ"ש רבי' וא"א כתב כסברא הראשונה בפ' ד' נדרים כתב וז"ל פר"ת הא דאמרו דד"ד היינו דוקא כשהמלך משוה גזירותיו על כל בני מלכותו אבל אם הוא משנה למדינה אחת לאו דינא הוא כדתנן [גיטין נה:] לא היה סקריקון ביהודה וכו' ואינה נ"ל ראיה דהתם לא צוה המלך שיקחו הקרקע וכו' והרא"מ כתב דלא אמרי' דד"ד אלא דוקא בדינין התלויין בקרקע כמו מכס שאומר המלך לא יעבור אדם בארצי אם לא שיתן המכס וכההיא דפ' חזקת מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא וגם כרגא דקרקפתא דאמר מלכא לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך היינו טעמא דדיניו דין דארצו הוא ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו עכ"ל ואע"פ שדחה הרא"ש ראיית ר"ת כתב רבינו שהרא"ש כתב כסברא הראשונה לאפוקי סברת הרמ"ה שלא הזכירה כלל והמרדכי בפ' הגוזל בתרא כתב דברי רא"מ וכתב עוד בשם ראבי"ה ז"ל דדוקא בקרקע שייך לומר דדינא דינא וי"מ שאפילו בשאר ענין בממון ולא הכריע עכ"ל וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ח אפילו לאותם דיעות שהביא המרדכי דאפילו בשאר ענייני ממון אומרין דדינא דינא פשיטא דהיינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים כמ"ש רשב"ם בפ' חזקת אבל דין שבין אדם לחבירו פשיטא דלא דא"כ בטלת כל דיני תורה ח"ו ע"כ וז"ל הר"ן בפ"ק דגיטין ודאמרינן דינא ד"ד דוקא במה שהמלך עושה מחוקי מלכות אבל מה שהוא עושה שלא כדין לא ולישנא דמלכותא הכי משמע ומש"ה לא אמרו דינא דמלכא דאי עביד שלא כדין לאו דינא וכתב עוד יש מי שפירש דניידינן מלישנא קמא משום דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך וכדאמרי' בהגוזל תדע דקצצי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו אבל מידי דלא שייך ביה מלכא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ול"נ מדאמרינן בפרק חזקת דינא דמלכותא דינא אריסא דפרסאי מ' שנין והכא ליכא הנאה ותועלת למלך בכך עכ"ל וכתב המרדכי בפ' הגוזל בתרא השר שבא לשנות את הדין אין שומעין לו דלא אמרינן בכהאי גוונא דינא הוא כגון מכס שאין לו קצבה:

אי דינא דמלכותא הוי דינא דוקא בקרקע או אפילו בשאר ממון ובאיזה אופן דינא דמלכותא ושצריך שיהא דבר כללי ולא פרטי במהרי"ק שורש ס"ו ושורש קצ"ה ושורש קפ"ח ובמרדכי פרק הגוזל ומאכיל: [%ד] כתב מה"ר יעקב ישראל ז"ל בתשובה מה שכתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא בשם ר"י בר פרץ דישראל המלוה לחבירו על המשכון אין זקוק לשמור יותר משנה וכו' והביא ראיה מפ"ק דגיטין ותימה אמאי שבק פ' ד' נדרים ופ' הגוזל בתרא ופרק חזקת דמייתי מימרא דשמואל דדינא ד"ד ונ"ל משום די"א דלא אמרינן דד"ד אלא בקרקע והם המרדכי פ' הגוזל בתרא והרא"ש פרק ד' נדרים וי"א דלא אמרינן אלא בדברים שהם להנאת המלך וה"ה כתב בפכ"ז מהלכות מלוה דמשמע דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא דפ"ק דגיטין וכתב עוד וי"ל לפי דעתם דאע"ג דקיי"ל דד"ד ה"מ במה שהוא תועלת המלך וכן נראה ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו וכו' וכ"כ בפ"א מהלכות גזילה אבל מכס שפסק המלך וכו' וצ"ל לפי דרך זה דמאי דאמרינן בפ' חזקת מלכא אמר לא יכול ארעא אלא באיגרתא ודיניה דין וכתבו הרמב"ם בס"פ א' מהלכות זכייה שגם בזה יש תועלת למלך שיחתום השטר ויקח חוקו והרשב"א והר"ן בפ"ק דגיטין דחו סברא זו וכן כתב הרמב"ן שם ובפרק חזקת וזו היא כוונת ר"י בר פרץ להביא ראיה מפרק קמא דגיטין ללמדנו דדינא ד"ד שייך בכל מילי ובנדון דידן פשיטא דלא שייך דינא דמלכותא במה שמתנים השררות עם בעלי הרבית לפי שאינו חוק קבוע לקדמונים ואינו כתוב בנימוסיהם אדרבה הוא נגד דתם ועוד דאינו חוק כללי לכל המלכות אלא למלוה ברבית בלבד לא לשאר תגרים ועוד שאין השררה מכרחת שימכור המשכונות אלא נותנת לו רשות וכל שאינו מכריח אינו דינא דמלכותא כמו לא ליכול ארעא אלא באיגרתא שהמלך מקפיד על כך וכן כתב נ"י בשם ה"ר ר' יונה וכן נראה מדברי הרמב"ן שכתב הרב המגיד בפ' כ"ז מהל' מלוה עכ"ל : בד"א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות וכו' עד סוף הסימן דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה ודברים פשוטים הם:

בית חדש (ב"ח)

אסור לקנות וכו'. ע"ל בסי' שנ"ו דכתב ע"ש ר"י והרא"ש דאפילו בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק וא"כ צריך טעם מאי שנא גזלן דלא כתב רבינו כן ע"ש ר"י והרא"ש ונראה דר"י והרא"ש מודו דבגזלן מפורסם פשיטא דלא עשו בו תקנת השוק משום דכל מה שנמצא בידו בחזקת שהיא גזולה דגזלה בחזקה ובפרהסיא שכיחא ליה טובא משא"כ בגנב דלפעמים אינה גנבה דלאו בכל שעתא שכיחא ליה גניבה:

כתב הרמב"ם אסור ליהנות וכו'. פרק ה' דגזלה:

מי שהוחזק גזלן וכו'. בסוף ב"ק פלוגתא דרב ושמואל והלכה כשמואל בדיני דאפילו מיעוט משלו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו דתלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא ודעת ר"ח דכיון דתנינן בסוף הגוזל בתרא אין לוקחים מן הרועים צמר וחלב וגדיים וכו' משום דחזקתו גנוב או רוב הדבר הוא גנוב וכדלעיל בתחלת סימן שנ"ח אידחיא לה הך דשמואל וקיי"ל כרב דבעינן שיהא הרוב משלו כסתם מתני' א"נ ס"ל דהך פלוגתא דרב ושמואל מאימתי מותר ליהנות ממנו וכו' מידי דאיסורא הוא והלכה כרב באיסורא וכ"כ הרב המגיד ברפ"ו דגנבה דזהו דעת ר"ח והגאונים ואיכא לתמוה על מ"ש ב"י וז"ל ומ"ש רבינו שר"ח פסק עד שיהא רוב ממונו גזול איני יודע לו טעם עד כאן לשונו דהלא הרב המגיד פירש טעמו לשם ומ"מ להרמב"ם והרא"ש ליכא תיובתא מהך מתני' כדפירש לעיל סי' שנ"ח ע"ש ועיין עוד בדברי הרב המגיד פ"ו דגניבה ופ"ה דגזילה.

נטלו לו מוכסין וכו'. משנה פרק הגוזל בתרא הבאתיה ריש סימן שס"ח. ומוכס גזלן ולי"מ שכתב רבינו בסימן שס"ח איירי בידוע שהתייאש דהכי קאמר נמי תלמודא דלעולא הא דתנן מפני שהבעלים מתייאשים מהן איירי בידוע וא"כ הכי נמי לשון רבינו דאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהן איירי בידוע אבל בסתם לא הוי יאוש אפי' בגזלן ישראל ולהרא"ש איירי הכא אפילו בסתם ובמוכס ישראל ואפילו הכי הוה יאוש ורבינו כתב כאן בסתם ונסמך על מ"ש בריש סימן שס"ח: ומ"ש והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו. הוא לפי דבעינן יאוש עם שינוי רשות אבל יאוש כדי לא קני לכך אמר רבינו שזה שהחליף נותן לו כסות אחרת וחמור אחר חליפין אלו הויא כמכירה וא"כ איכא יאוש ושינוי רשות: ומ"ש בשם הרמב"ם דאם ת"ח ותיק וכו'. ה"א התם בברייתא בלשון אחרון ואיכא למידק בדברי הרמב"ם דבפ"ה כתב נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה ואם היה ותיק וכו' ובפ"ו כתב המציל מיד לסטים ישראל וכו' ומחלק בין ישראל לעכו"ם כדקאמר רב אשי בגמ' וא"כ למה לא חילק בפ"ה ג"כ בין ישראל לעכו"ם אלא כתב בסתם חזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ומשמע בין עכו"ם בין ישראל ותו דכתב אח"כ בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס היה כנעני או מוכס העומד מאליו וכו' אלמא דבין בעכו"ם ובין בישראל קאמר חזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ותו לאיזה צורך כתב בפ"ה מפני שזו כמכירה היא וחזקתה וכו' ואינו יודע בודאי שהיא גזולה ובפ"ו גבי המציל לא אמר שהוא שלו אלא מטטם שנתייאשו ממנו דבהכי סגי ונראה דהצלה שאני דכיון דכבר נתייאשו ממנה הבעלים המציל מידו של גזלן כאילו מציל מן הנהר דמי ואפי' יודע שהיא גזולה זכה בה וא"צ מכירה ומש"ה שנינו במשנתינו המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דאתא לאורויי דהו"ל כמציל מן הנהר וה"ה המציל מיד המוכס דלסטים הוא כשאר גזלן וכדכתב הרמב"ם להדיא אבל בנטלו לו כסותו או חמורו ונתנו לו כסות או חמור אחר דאינו מציל מידם בע"כ אלא מרצון טוב נתנו לו התם לא קנה הכסות האחרת או החמור האחר אלא א"כ ביאוש ושינוי רשות ושינוי רשות אינו אלא כשמכרו או נתנו לו כדלעיל בסי' שנ"ג סעיף ה' לא כשבא אחר ונטלו מבית הגנב והגזלן כדלעיל בסי' שס"א ס"ו ולפיכך כתב הרמב"ם בפ"ה דאע"ג דאין כאן לא מכירה ולא מתנה מ"מ חילוף זה כמכירה הוא וא"כ איכא שינוי רשות אלא לפי דקשה הלא אין כאן יאוש במוכס עכו"ם לפיכך אמר עוד וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ונראה שטעמו לומר דאע"ג דבעלמא במוכס עכו"ם מסתמא לא אמרינן דמייאש ממנה אלא אם כן בידוע אין זה אלא היכא דהבעלים מרדפים אחריה לתבעו למוכס בפני דייני עכו"ם אבל הכא חזקתה שכבר נתייאשו ממנה ואין מרדפים לתבעו דאי איתא דמרדפים לתבעו לא היה המוכס מוציאה מתחת ידו ולתתו לזה תחת כסותו ותחת חמורו אלא לפי שאכתי קשה הלא כשיודע שדבר זה גנוב הוא אפי' אינו גנב או גזלן מפורסם צריך להחזירו בלא דמים ואפי' ודאי נתייאש כיון דאין כאן שינוי רשות דלא הו"ל ליטלו כיון שיודע שכסות זה הוא גזול לכך אמר הרמב"ם ואינו יודע בודאי שזו גזולה וב"י האריך בדבריו על מה שאמר הרמב"ם הרי אלו שלו מדינא ולפרש לשון הרמב"ם גם מהרו"ך האריך בזה ולא נהירא והנכון מה שכתבתי וע"ל בסימן שנ"ו ובמה שכתבתי לשם בס"ד:

בד"א שהמוכס הוא כגזלן וכו'. בפ' הגוזל בתרא (דף קי"ג) וע"פ מה שכתבו הרמב"ם והרא"ש:

גבאי המלך וכו'. בפ' חזקת (דף מ"ה):

ואם צוה המלך וכו'. שם (דף נ"ד) ופ' איזהו נשך (דף ע"ג): המלוה לחבירו על משכון בלא רבית או על משכון של עכו"ם ברבית אם יש בו דינא דמלכותא שאין זקוק לשמור יותר משנה והביא ב"י על זה תשובת ה"ר יעקב ישראל בסוף סימן זה וכבר נתבאר למעלה סי' ע"ג סעיף כ"ג ע"ש:

דרכי משה

(א) וכתב המרדכי ריש הגוזל בתרא הא אם לא הוי יאוש בעלים צריך להחזיר לבעלים בחנם ולא דמי להא דאמרינן דנוטל מב"ה מה שההנהו דה"מ היכא דטרח והוציא הוצאות כדי להשיב לבעלים אז נוטל מבע"ה מה שההנהו עד כדי דמיהן אבל גבי ליסטים ומוכסים דלא טרח צריך להחזיר לבעלים בחנם וע"ש.

(ב) וכתב המ"מ פ"ה מה"ג שכן דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן כדעת הרמ"ה וכ"נ דעת הריטב"א שכ' נ"י פ' חזקת דף קפ"ה ע"א וכ"כ הר"ן פ"ק דגיטין דף תקנ"ז ע"ב וכן משמע במהרי"ק שורש ס"ו וכתב המרדכי בהגהות דה"ה דף רס"א ע"א דיש רשות למלך להוסיף מס על בני מדינתו לצרכיו הגדולים ולצרכי מלחמה. וכתב מהרי"ק שורש ס"ו ורוב הדיעות הסכימו דהא אמרי' דינא דינא אלא בחוק כללי אבל בדבר שאינו כללי רק חוק שלא כדין מלכות לכל בעלי חנויות המלוים ברבית בזה לא אמרי' דינא:

(ג) וכתב ב"י לעיל ס"ס כ"ז בשם הרשב"א דלא אמרי' דד"ד אלא מה שהוא מדיני המלוכה אבל דינים שדנין בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל עכ"ל ואפשר שלזה נתכוין מהרי"ק בתשובה דלעיל. וכ' מהרי"ק שורש קצ"ב בשם הרשב"א דכל דבר שהמלך עושה לתקנת המדינה הוי ד"ד ואפי' אם אמר ממון של פלו' יהא לפלוני וע"ש. וכ' נ"י פ' חזקת הבתים דף קפ"ה ע"א בשם הר"ר יונה שאם יכול ישראל לכוף חבירו בדין ישראל ואין המלך מקפיד לכוף בדיני שלו נמצא שלא פקע זכותו של ישראל מחמת אותו ד"ד אא"כ הולך לדון בערכאות כיון שלא קבל המלך הדינים ההם אלא בערכאות שלהם עכ"ל ול"נ כן מדברי המרדכי פ' חזקת הבתים דף ר"ן ע"ד דכתב דד"ד לענין חזקת חלונות וע"ש מיהו אפשר דרבי' יונה לא קאמר אלא בדבר שאינו מדין המלוכה אלא שחקק המשפטים בערכאות כיצד ידונו ולכן אין צריכין לילך אחר אותו משפט כדברי הרשב"א דלעיל, ובמרדכי פ"ק דגיטין דף תר"ו מד"ד וכתב שם ע"ד דאפי' בין ישראל לחבירו יש בו משום ד"ד וכן משמע מדברי התו' וה"ה שכתבתי לעיל דבריהם לענין משכון וע"ל ס"ס ס"ח מד"ד שכתבתי שם בזה. כ' הר"ן פ' ארבעה נדרים דף כ"ה בשם התו' דלא אמרי' דד"ד אלא במלכי או"ה משום דכל הארץ היא שלהם אבל מלכי ישראל לא לפי שבא"י כל ישראל משותפין בה וכי אמרי' דד"ד ה"מ לענין שאם קונה הישראל מכס זה חייבים ליתן לו מכס וכן נמי אם לא קנוהו אלא שהוא ממונה לגבות המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע כדי לעבור עכ"ל וכבר נתבאר לעיל סי' זה. כתב הריב"ש סימן קע"א שופט שצוה לשלוחו למכור בנכסי יתומים ועשה כן וטעה מה שעשה עשוי וע"ש, ועיין בתשובת הרשב"א סימן תרי"ב מי שתפסו השלטון על דבר העלילה ונתפשר עמו בסך ידוע והשלטון יש לו פקיד יהודי שנוטל עישור של העונשין אם מותר לו לקבל אותו חלק.

מתוך: טור חושן משפט שע (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שע (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כתב הרמב"ם דברים רבים אמרו חכמים שיש בהן משום גזל והעובר עליהן פסול מדרבנן כגון מפריחי יונים ומשחקי בקוביא.

מפריחי יונים כגון שמשלח בישוב יונה זכה להביא נקבה עמו או משלח נקבה שתביא זכר עמה ונמצא שגוזל מאחרים ולא ביונים בלבד אלא הוא הדין בכל מיני בהמה בישוב אסור לעשות כן: וכן אסרו לצוד יונים בישוב דשל אחרים הן:

ואין פורסין רשתות ליונים אא"כ הרחיק לתוך המדבר ארבע מילין ובמקום כרמים אפילו הרחיק מאה מילין לא יפרוש לפי שהולכין למרחוק על ידי הכרמים וכן אם יש שובכין אפילו הם שלו או של עכו"ם לא יפרוש אפילו ברחוק מאת מיל לפי הולכין למרחוק על ידי שובכין:

ומרחיקין השובכין מן העיר נ' אמה: ולא יעשנו בתוך שלו אלא אם כן מרחיק נ' אמה לכל רוח ולמעלה בדין הרחקת נזקין ביארתי דבר זה:

משחקי בקוביא כגון אלו שמשחקין בעצים או בצרור או בעצמות וכיוצא בזה או אלו שמריצין בהמות וכל הקלה במרוצה והנוצח חבירו שיקח כך וכך וכל כיוצא בזה גזל מדבריהם הוא ואסור:

והרמב"ם כתב המשחק עם העכו"ם בקוביא אין בו משום גזל אבל יש בו משום שעוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם לעסוק כל ימיו אלא בדבר חכמה ובישוב של עולם ויראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת ועל כן מחלק בין משחק בקוביא עם עכו"ם או עם ישראל:

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל פוסק שאינו פסול אלא אם כן אין לו אומנות אחרת ואותו פסול אפילו משחק עם העכו"ם:

הפורש מצודה וצד חיה או עוף או דגים אם יש למצודה בית קיבול שעשויה בכלי או קונה לו כליו והנוטל ממנה הרי הוא כגזלן גמור ומוציאין מידו ואם אינה עשויה ככלי אין עד הנוטל ממנה דין גזלן דאורייתא ואין מוציאין מידו אבל גזלן מדרבנן הוא:

ועני המשיר פירות של שכחה מן האילן ונפל לארץ אם באו ליד העני קודם הגעתם לארץ ובא אחר ונטלן הרי זה גזל גמור ומוציאין מידו ואם לא הגיעו לידו קודם שהגיעו לארץ אין בהם גזל ואין מוציאין מידו ואסור מדרבנן:

כתב הרמב"ם הדבורים אינם ברשותו ואע"פ כן יש להם קנין מדבריהם והגוזל נחיל של דבורים או שמנען מבעליו הרי זה גזל מדבריהם: לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים שלו מרשותו לרשות חבירו יכול בעל הנחיל ליכנס בתוך שדה של חבירו ליקח נחילו ואם הזיק משלם הנזק אבל אם ישבו על ענף אילן של חבירו לא יקצצנו על מנת ליתן לו הדמים ולמעלה כתבתי שהרשות בידו לקצצו על מנת ליתן דמיו ואשה או קטן נאמנין לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהו הבעלים מרדפין אחריהם וגם משיחין לפי תומן:

בית יוסף

כתב הרמב"ם דברים רבים אמרו חכמים שיש בהם משום גזל והעובר עליהם פסול מדרבנן כגון מפריחי יונים ומשחקים בקוביא וכו' עד אלא א"כ מרחיק נ' אמה לכל רוח בפ"ו מהלכות גזילה ודין מפריחי יונים ומשחקי בקוביא בפרק זה בורר (כד:) מני להו במתני' בהדי פסולים לעדות ובגמרא מאי מפריחי יונים הכא תרגימו אם תקדמיה יונך ליון ר' חמא בר אושעיא אמר ארא מ"ד אי תקדמיה יונך ליון מ"ט לא אמר ארא אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא. ופרש"י תקדמיה יונך ליוני. אתן לך כך וכך: ארא. מלומד להביא יונים ממקומן לבית בעלים ע"כ. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום בעלמא דתנן יוני שובך ויוני עלייה יש בהם גזל מפני דרכי שלום לא גזל גמור דלא זכה בהן בעל השובך דממילא קא אתו ורבו להתם:ומ"ש ולא ביונים בלבד אלא ה"ה בכל מיני חיה ועוף וכו' ברייתא שם (כה:):

(ג) ומ"ש וכן אסרו לצוד יונים בישוב וכו' ואין פורשין רשתות ליונים אא"כ הרחיק לתוך המדבר ד' מילין וכו' עד לפי שהולכים למרחוק ע"י שובכין משנה וגמרא בס"פ מרובה (עט:):

(ה) ומ"ש ומרחיקין שובכין מן העיר נ' אמה ולא יעשה בתוך שלו אלא אם כן מרחיק ג' אמה לכל רוח משנה בפרק לא יחפור (כג.): ומ"ש ולמעלה בדין הרחקת נזקים בארתי דבר זה:

ומ"ש משחקי בקוביא אלו שמשחקים בעצים וכו' עד גזל מדבריהם הוא ואסור מבואר בפ' זה בורר (כד:):

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם שהמשחק עם עכו"ם בקוביא אין בו משום גזל אבל יש בו משום שעוסק בדברים בטלים וכו' בפ"ו מהלכות גזילה:ומ"ש רבינו ויראה שפוסק משחק בקוביא משום גזל אפי' שיש לו מלאכה אחרת וע"כ מחלק בין משחק בקוביא עם העכו"ם או עם ישראל טעמו משום דבפ' זה בורר אמתני' דפסל משחק בקוביא בעי בגמרא שם מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ולא קניא רב ששת אמר כה"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנות אחריתא תנן אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל אם יש לו אומנות שלא הוא ה"ז כשר אלמא טעמא דמתני' משום ישובו של עולם הוא וכ"ת פליגי רבנן עליה דרבי יהודה ואמר ריב"ל ור' יוחנן כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים גברא אגברא קא רמית מ"ס פליגי ומ"ס לא פליגי הא קמן דלרב ששת דמשחק בקוביא לא מיפסל משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם ור"י לפרש דברי חכמים אתא ולא מיקרי אינו עוסק בישובו של עולם אלא כשאין לו אומנות אלא הוא וכיון דלא מיתסר משום גזל לא שנא לן בין משחק עם העכו"ם למשחק עם ישראל וכיון דהרמב"ם כתב דמשחק עם העכו"ם אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם משמע בהדיא דעם ישראל מיתסר משום גזל כרמי בר חמא וכבר נתבאר בגמ' דלרמי בר חמא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה וסברי דאפי' יש לו אומנות שלא הוא פסול:

ומ"ש וא"א פוסק שאינו פוסל אלא א"כ אין לו אומנות אחרת ואותו פסול אפי' משחק עם העכו"ם טעמו מפני שכתב שם משחק בקוביא מאי קא עביד אמר רב ששת לפי שאין עוסקין בישובו של עולם אבל משום אסמכתא לא מיפסל דכל כה"ג לא הוי אסמכתא ובפרק איזהו נשך כתב משחק בקוביא כיון שאין בידו כלל ואין דבר לתלות בו ולומר דאדעתא דהכי התנה שהיה סבור שלא יבוא לידי כך הילכך ודאי גמר ומקני וכבר כתב רבינו זה בסי' ר"ז והאריך בדבר והרי"ף ג"כ כתב דברי רב ששת והשמיטה לדרמי בר חמא וכן משמע דכיון דרמי בר חמא פליג אדריב"ל ור"י לית הלכתא כוותיה ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפסק לרמי בר חמא וכבר תמה עליו ה' המגיד והניח הדבר בצ"ע וכבר כתבתי ליישב דעת הרמב"ם בביאורי לספר שופטים פרק י"ב מהלכות עדות:

הפורס מצודה וצד חיה או עוף או דגים אם יש למצודה בית קיבול שעשויה ככלי אז קונה לו כליו והנוטל ממנה הרי הוא גזלן גמור וכו' ואם אינה עשויה ככלי אין על הנוטל ממנה דין גזלן דאורייתא וכו' משנה וגמרא בסוף פרק הנזקין (ד' נט) וכת"ק דרבי יוסי וכן פסקו הפוסקים:

ועני המשיר פירות של שכחה מן האילן ונפל לארץ אם באו ליד העני קודם הגעתם לארץ ובא אחר ונטלן הרי זה גזל גמור ומוציאין מידו ואם לא הגיעו לידו קודם שהגיעו לארץ אין בהם גזל ואין מוציאין מידו ואסור מדרבנן גם זה משנה וגמרא שם וכת"ק דרבי יוסי:

(יב) כתב הרמב"ם הדבורים אינם ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים ואע"פ כן יש בהן קנין מדבריהם [וכו'] לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים מרשותו לרשות חבירו יכול בעל הנחיל ליכנס בתוך שדה חבירו ליקח נחילו וכו' עד לא יקצצנו ליתן לו הדמים בפ"ז מה' גזילה והוא משנה בפ' הגוזל (קיד.) ופסק כת"ק ופרש"י קנין דרבנן הוא דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום דהא דהפקר נינהו ותניא יוני שובך ויוני עלייה אין בהם משום גזל אלא מפני דרכי שלום:ומ"ש רבינו ולמעלה כתבתי שהרשות בידו לקצצו ע"מ ליתן דמיו בסי' רע"ד ושם נתבאר:ומ"ש ואשה או קטן נאמנין. לומר מכאן יצא נחיל זה במשנה שם פ' הגוזל בתרא ובגמרא שם אשה וקטן בני עדות נינהו אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם ואשה וקטן מסיחים לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד והרי נחיל של דבורים מסיח לפי תומו הוא שאני נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא ופרש"י מרדפין אחריהם קודם דיבור הקטן דרגלים לדבר דאלו הם:

בית חדש (ב"ח)

כתב הרמב"ם דברים רבים וכו'. בפ"ו דגזילה והא דאינו גזל אלא מדבריהם פירש"י פ' ז"ב (דף כה) משום דלא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם: ומ"ש דה"ה בכל מיני בהמה בישוב דמשמע דגם בבהמה אינו גזל אלא מדבריהם אינו בשור הבר דדומה לחיה ולרבנן בהמה הוא כדתנן שור הבר מין בהמה הוא ר"י אמר מין חיה ולרבנן אם מגדלו בביתו הולך למדברות ומטעה החיות לבוא אחריו ויש בהן גזל מפני דרכי שלום שמביא אותן מן הביברין כדפרש"י לשם:

ואין פורסין רשתות ליונים וכו'. משנה וגמרא ס"פ מרובה:

ומ"ש ומרחיקין השובכין מן העיר כו'. בפ' לא יחפור וע"ל בסי' קנ"ה סעיף ל':

משחקי בקוביא וכו'. פרק ז"ב וע"ל בסימן ל"ד סעיף כ"ה כ"ו:

הפורס מצודה וכו'. ס"פ הנזקין ועיין לעיל סי' רע"ג:

מתוך: טור חושן משפט שעא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שעא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

קרקע אין דינה כמטלטלי שאם נתייאשו מהם הבעלים ואח"כ קנאם הלוקח שקנאם ביאוש ושינוי רשות אבל קרקע אינה נגזלת: אפילו נתייאשו הבעלים קודם שמכרה הגזלן לעולם ברשות בעליה עומדת ונוטלה מיד הלוקח בלא דמים והלוקח יטול דמיו מהגזלן שמכרה לו ואפי' נמכרה אלף פעמים זה לזה וזה לאחר לעולם הנגזל נוטלה מיד שמוצאה בידו בלא דמים וכל לוקח נוטל דמיו ממי שמכרה לו עד הלוקח הלוקחה מהגזלן שנוטל דמיו מהגזלן: לפיכך אם אירע בה קלקול כגון ששטפה נהר הפסד הבא מאליו אין אחריות ההפסד על הגזלן שבחזקת בעליה עומדת ואומר הרי שלך לפניך בד"א בהפסד שבא מאליו אבל אם הפסידה הגזלן כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ האילנות או הרס הבניינים חייב להעמיד בהית או שדה כמו שהיה בשעת הגזילה או ישלם לו דמיו:

גזלוה מהגזלן או שנטלוה המלך ממנו אם מכת מדינה היא שגזלו ג"כ שדות אחרות וכן המלך לקח שדות משל אחרים אומר לו הרי שלך לפניך ואם לא אירע כן לאחרים חייב להעמיד לו שדהו ברשותו:

אנסו המלך לגזלן שיראה לו כל שדותיו והראה לו גם את זאת ונטלה המלך חייב להעמיד לו שדהו: וכשם שהקרקע הנגזלת היא באחריות הנגזל לחובתו שאם תתקלקל אומר לו הרי שלך לפניך כך היא לטובתו באחריותו שאע"פ שאם גזל מטלטלין ונשתמש בהן אפ"ה א"צ לשלם לו מה שנהנה אלא כשעת הגזילה:

גזל קרקע ונשתמש בה ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה ממנה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה על ראובן שתבע לשמעון גזלת כרמי ואכלת את הפירות ימים רבים ועוד הפסדת עיקר הכרם שלא עבדתו כראוי ושמעון כופר הכל אם אין לראובן עדים ישבע לו שמעון ויפטר ואם יש לו עדים ישלם לו ענבים של אותן השנים כפי שישבע שמון ששוו בשעת הבציר והפסד קרקע לא ישלם דקרקע אינה נגזלת ואומרים לו הרי שלך לפניך:

עוד לשון א"א הרא"ש ז"ל בתשובות ג' עבירות הן בענין גזילת קרקע הראשונה במחשבה שחמד (ס"א שהתאוה) ממון חבירו בלבו והשנית בדבור שדבר אילו היה אותו ממון של זה שלו והשלישית זה שמוציא מחשבתו לפועל והולך וגוזל ממון חבירו:

מטלטלין משטלטלן מרשות הבעלים ומביאן לרשותו נגמר הגזל אבל מקרקעי נתמעטה מדין גזל לפיכך אם גזל שדה ולא הרשה ולא זרעה או בית ולא נשתמש בו אין כאן לא תגזול דברשות בעלים הן עומדין אע"פ שמנעו הבעלים מהשתמש בהן גרמא בניזקין הוא ואינו חייב לשלם אבל אם אכל פירות השדה עובר משום לא תגזול וכן אם נשתמש בביתו ולא העלה שכר לבעליו עובר משום לא תגזול:

בית יוסף

(ב) קרקע אין דינה כמטלטלין שאם נתייאשו מהם הבעלים ואחר כך קנאם הלוקח שקנאם ביאוש ושינוי רשות אבל קרקע אינה נגזלת אפילו נתייאשו הבעלים קודם שמכר הגזלן לעולם ברשות בעליה עומדת ונוטלה מיד הלוקח בלא דמים וכו' כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ח' מהלכות גזילה וכתב ה"ה כרבנן דהגוזל עצים:

ומה שאמר לפיכך אם אירע בה קלקול כגון ששטפה נהר הפסד הבא מאליו אין אחריות ההפסד על הגזלן וכו' ואומר לו הרי שלך לפניך משנה בפרק הגוזל בתרא (קיז:) הגוזל שדה וכו' שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך: ומה שאמר בד"א בהפסד שבא מאליו אבל אם הפסידה הגזלן כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ האילנות וכו' חייב להעמיד בית או שדה כמו שהיה בשעת הגזילה או ישלם לו דמיו בריש מציעא (ה.) ולמאן דאמר הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא אמר לך איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות:

גזלוה מהגזלן או שנטלה המלך ממנו אם מכת מדינה היא וכו' אומר לו הרי שלך לפניך ואם לא אירע כן לאחרים חייב להעמיד שדהו ברשותו בפרק הגוזל בתרא (קיו.) תנא הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר. ופרש"י ונטלוה מסיקין. אנסים גזלוה מן הגזלן: מכת מדינה. דאנסו ארעתא דאחרים ודהאיך:

ומ"ש אנסו המלך לגזלן שיראה לו כל שדותיו והראה לו גם את זאת ונטל המלך חייב להעמיד שדהו שם אהא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ה"ד אילימא דאנסיה לארעא דידיה ולא אנסיה כולי ארעתא הא מרישא ש"מ אם מכת מדינה היא וכו' אי לא לא לא צריכא דאחוי אחוויי ל"א הב"ע כגון דאנסוה עכו"ם ואחוי ליה אחוויי ארעתא ואחוי ההוא בהדייהו. והרי"ף והרא"ש ז"ל לא כתבו אלא לישנא בתרא וכן הרמב"ם בפ"ט מהל' גזילה:

(ז) וכשם שהקרקע הנגזלת היא באחריות הנגזל וכו' כך היא לטובתו באחריותו וכו' גזל קרקע ונשתמש בה ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה ממנה פשוט בפרק הנזקין במשנה (מח:) ובפ"ק דמציעא (יד:):

וכתב א"א ז"ל בתשובה על רחובן שתבע לשמעון גזלת כרמי ואכלת הפירות ימים רבים וכו' בכלל צ"ה סימן א' וסי' ב':ומ"ש ישלם לו ענבים של אותם השנים כפי שישבע שמעון ששוו וכו' תמיהני על זה דכיון שיש עדים שגזל שמעון כרם זה הו"ל חשוד על השבועה והאיך משביעין אותו :ומ"ש והפסד קרקע לא ישלם וכו' טעמו מפני שלא הפסיד הכרם בידים אלא מעצמו נפסד וכבר נתבאר דכה"ג אומר לו הרי שלך לפניך:

עוד לשון א"א ז"ל בתשובה ג' עבירות הן בענין גזילת קרקע וכו' בכלל הנזכר ויש לתמוה למה כתב בענין גזילת קרקע דבגזילת מטלטלין נמי משכחת להני תלתא ועיין במרדכי ס"פ הכונס שם: עכו"ם שאנס שדה מישראל ופדאה ישראל אחר עיין בתוס' ומרדכי פרק הכונס: [%א] ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי הלך לוי ונתנה ליהודה בא שמעון וטרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה לוי אזיל גבי ראובן דהיא מכירה ירושלמי כתבתיו בסי' רל"ח וע"ש: כתוב במישרים נל"א ת"ב מחסר חבירו בדבר מועט ונהנה אינו משלם מה שחסרו בלבד אלא כל מה שנהנה כגון אדם שיש לו בית כמו חורבה והסוחרים נוטים שם אוהל לסחורתם ונותנים לו דבר מועט משכירות ובא אחר ובנה שם בנין ואין יד בעל החורבה משגת לפרוע לו בניינו אין אומרים יתן לו מה שהיו נותנים הסוחרים שכן חסרו אלא כל מה שנהנה [ושמין] כמה יתן אדם אחר בחורבה כזאת לבנות עליה בפ"ב דב"ק (כ:) עכ"ל ובחלק ו' כתב משיג גבול ובונה הכותל בשל חבירו והכניס מהקרקע בתוך שלו על אותו כותל בניינים גדולים חייב לסתור הכל שלא עשו תקנת השבים בקרקע וכן כתבו הגאונים בתשובה עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

קרקע אין דינ' כמטלטלי וכו'. כן כתב הרמב"ם ספ"ח דגזל' וכתב ה' המגיד כרבנן דהגוזל עצים עכ"ל ולפעד"נ דט"ס הוא וצריך להיות כרבנן דהגוזל בתרא והוא דתנן התם (דף קיז) הגוזל שדה מחבירו ושטפ' נהר א"ל הרי שלך לפניך ובגמ' ת"ר הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחר דר"א וחכ"א א"ל הרי שלך לפניך במאי קמיפלגי ר"א דריש ריבוי ומיעוט ורבנן דרשי כלל ופרט. וכתב בהגהת מיימוני לשם דבירושלמי אמרו יש יאוש לקרקע ותלמוד שלנו עיקר ע"כ והיינו הנך רבנן דברייתא דסתם מתני' כוותייהו וז"ש רבינו לפיכך אם אירע בה קלקול כגון ששטפה נהר וכו' ועיין במ"ש בס"ד בזה בסי' ל"ז סעיף י':

וכתב א"א הרא"ש בתשובה וכו'. כתב ב"י תמיהני על זה דכיון שיש עדים שגזל שמעון כרם זה הו"ל חשוד על השבועה והיאך משביעים אותו עכ"ל ומהר"ם איסרלש תירץ וז"ל ואפשר דמיירי דעשה תשובה א"נ בדלא ידע שמעון שהיה של גזל דהיה סבור שהוא שלו ולכן לא נפסל משבועה עכ"ל ור"ל דומיא דעובדא דמרי בר איסק דאתא ליה אחא לחלוק בנכסים כדאיתא בפרק המפקיד וכדכתב הריב"ש בסי' תקט"ו ע"ש הרמב"ן ומביאו ב"י בסי' שע"ה ולי נראה דשמעון טען כרם זה של אבותי היה וראובן הביא עדים דשל אבותיו היה ואם כן בגזלה אכל הפירות לא נפסל שמעון כיון דטעה וחשב דשל אבותיו היה ואפשר דתירוץ זה הוי בכלל דברי מהרמ"א שכתב א"נ בדלא ידע שמעון וכו':

(י) עוד לשון א"א הרא"ש בתשובה וכו'. כלל צ"ה סימן א'. אבל מקרקעי נתמעטה מדין גזלן. כלומר לרבנן דדרשי כלל ופרט אימעוט קרקע כמו שטרות. ומ"ש או בית וכו' גרמא בניזקין הוא. ע"ל בסי' שס"ג ס"ו והא דכתב רבינו לעיל בסי' שנ"ט דעובר בשני לאוין בלא תחמוד ולא תתאוה ולא קאמר שחייב משום דיבור נראה דאף על גב דעבירה איכא נמי בדיבור מכל מקום לאו לא אשכחן בדיבור אלא במחשבה כתיב לא תתאוה ובמעשה כתיב לא תחמוד ואמחשבה גרידא נמי אינו חייב אא"כ קנה החפץ והוציא מחשבתו לפועל התם הוא דעובר משום לא תתאוה ומשום לא תחמוד משום דהתאוה היא היתה גורמת שעשה מעשה וק"ל:

דרכי משה

(א) ואפשר דמיירי שעשה תשובה או בדלא ידע שמעון שהיה של גזל והיה סבור שהוא שלו ולכן לא היה נפסל משבועה וע"ל סי' רל"ה מדין הגוזל קרקע ומכרה והלוקח נתנה לאחר:

מתוך: טור חושן משפט שעב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שעב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כשבא הנגזל ליפרע מן הגזלן מה שהפסיד לו בקרקע או הפירות שאכל אינו גובה אלא מבני חרי דהוי ליה כמלוה על פה בד"א בשלא עמד בדין אבל אם עמד בדין ונתחייב לו לשלם ההפסד והפירות ואח"כ מכר גובה מנכסים משועבדים אבל אם לא עמד בדין על שניהם אפי' עמד על אחד מהן אינו מועיל לו לשני להיותו טורף ממשעבדי וכן נמי אם גזלוה מהגזלן מחמתו שחייב להעמיד לו שדהו אם עמד בדין ואח"כ מכר גובה הנגזל ממה שמכר:

גזל והשביחה והנגזל בא לטרפה שמין לו השבח וידו על התחתונה אם חשבה יותר מההוצאה אינו נוטל מהנגזל אלא ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כשיעור שבח:

בית יוסף

כשבא הנגזל ליפרע מהגזלן מה שהפסיד לו בקרקע או הפירות שאכל אינו גובה אלא מבני חרי וכו' עד גובה הנגזל ממה שמכר מפורש בסוגיא בפ"ק דמציעא (יד:):

גזל והשביחה והנגזל בא לטרפה שמין לו השבח וידו על התחתונה כו' כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות גזילה וכתב הרב המגיד זה מוכרח בפ"ק מכח הסוגיא ופשוט הוא.

בית חדש (ב"ח)

כשבא הנגזל וכו'. פי' שהפסידה הגזלן בידים שחפר בה בורות שיחין ומערות וכו' כדלעיל סי' שע"א סעיף ג' דאילו הפסד שבא מאליו פטור: ומ"ש דהו"ל כמלוה ע"פ וכו'. ה"ט לפי שאין לו קול כמה הפסיד אבל עמד בדין מעשה ב"ד יש לו קול כך וכך חייב לשלם:

מתוך: טור חושן משפט שעג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שעג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מכר הגזלן את הקרקע ולא ידע הלוקח שהיא גזולה והשביחה כשבא הנגזל לטרפה טורף אותה מיד הלוקח כמו שהיא עם שבחה ואינו נותן לו כלום בין אם השביחה הוא בהוצאתו בין בשבחא דממילא והוא חוזר על הגזלן ליטול דמיו הקרן והשבח כיצד אם הוציא והשביחה והשבח יותר מההוצאה נוטל כל ההוצאה מהנגזל ומותר השבח עם הקרן נוטל מהגזלן קרקן מנכסים משועבדים אפי' אם לא כתב לו אחריות ושבח נוטל מבני חרי ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מהנגזל ואם הוא שבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון נוטלו הנגזל ואינו נותן ללוקח כלום והוא חוזר ונוטלו מן הגזלן ואם ידע הלוקח שהוא גזולה ולקחה כשבא הנגזל לטרפה טורפה עם שבחה ואינו נותן ללוקח כלום והלוקח יחזור ויטול מהגזלן רק קרנא ולא שבחא דכיון דידע דגזולה היתה לא נתן לו הדמים בשבילה בתורת מקח אלא בתורת הלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן לו היה מיחזי כרבית ורב אלפס כתב דוקא בשבח דאתי ממילא אבל בשבח הבא ע"י הוצאה אינו מפסיד אלא השבח היתר על ההוצאה אבל הוצאתו נוטל מהנגזל ור"י פירש דאפילו שבח על ידי הוצאה אין לו כלום כיון שידע שגזולה היא ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב הרמ"ה הני מילי דלא קיבל עליה אחריות השבח בפירוש אי נמי קבל עליה ולא קנו מיניה ולית ליה למוכר קרקע אבל קבע עליה אחריות השבח וקנו מיניה אי אית ליה קרקע משתעבד ליה לא שנא קביל עליה אחריות דעיקר זבינא לא שנא לא קביל עליה ואי לא קביל עליה אחריות דשבח בפירוש אע"ג דקביל עליה אחריות דזבינא סתמא מאי דקביל עליה קביל ושאר דלא קביל עליה לא קביל דכיון דידע שאינו שלו אפילו זבינא ליומיה אין כאן ולא נתכוין לעולם לשם מכר אלא לאכול הפירות והמעות פקדון ומיחזי כרבית ולכך אינו נוטל שבח אפי' קביל עליה אחריות ע"כ:

ואם יטעון המוכר שהלוקח ידע שהיתה גזולה ואין לו ליטול שבח והלוקח טען שלא ידע כתב הרמ"ה שעל המוכר להביא ראיה ופירות שאכל הלוקח בעוד שהיתה בידו צריך לשלם אותם לנגזל ודינו בהן עם הגזלן כדינו של שבח שאם לא ידע שהיתה גזולה גובה אותה מן הגזלן מנכסים בני חרי ואם ידע שגזולה אינו גובה (מהם) כלום:

בית יוסף

מכר הגזלן את הקרקע ולא ידע הלוקח שהיא גזולה והשביחה כשבא הנגזל לטרפה טורף אותה מיד הלוקח כמו שהיא עם שבחה ואינו נותן לו כלום בין השביחה הוא בהוצאתו בין בשבחא דממילא והוא חוזר על הגזלן ליטול דמיו הקרן והשבח צריך לומר שמ"ש בין השביחה הוא בהוצאתו בין בשבחא דממילא לא קאי אלא להא דקאמר טורף אותה מיד הלוקח כמו שהיא עם שבחה אבל מאי דקאמר אינו נותן כלום לא הוי אלא בשבחא דממילא או בהשביחה הוא בהוצאתו ואין השבח יתר על ההוצאה אבל אם השבח יתר על ההוצאה נותן ללוקח כל ההוצאה כמ"ש רבינו לקמן בסמוך. ויותר נ"ל דאינו נותן לו כלום דקאמר היינו לומר דאינו נותן כלום מהקרקע אבל דמי' נותן לו היכא דהשבח יתר על ההוצאה כדלקמן: ומ"ש כיצד אם הוציא והשביחה והשבח יותר מההוצאה נוטל כל ההוצאה מהנגזל ומותר השבח עם הקרן נוטל מהגזלן קרן מנכסים משועבדים וכו' ושבח נוטל מבני חרי ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מהנגזל וכו' עד ולזה הסכים א"א ז"ל בפ"ק דמציעא (יד:) איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו אמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואחריות טעות סופר הוא וכתב הרי"ף פי' הא דאמר רבא שבח אין לו לאו שבח דאתי מחמת הוצאה הוא כגון שלקח שדה באלף זוז והוציא עליה ק"ק זוז וחזרה להיות שוה אלף וק"ק אלא האי שבחא דאמר רבא שבחא דאתי ממילא הוא כגון שלקחה באלף זוז והוקרה ועמדה באלף וק"ק בכי הא אמר רבא שבח אין לו דכיון שהכיר בה שאינו שלו ולקחה הוו זוזי גבי מוכר כי מלוה ואי שקיל מיניה שבח השתא הו"ל כנוטל שכר מעותיו דהיינו רבית א"נ משום דס"ל כרב דאמר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשום פקדון ולהכי אמר רבא שבח אין לו אבל שבת דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל כדבעינן למימר לקמן וגרסי' נמי בפ' הגוזל עצים (צו.) אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וש"מ דשבח דאתי מחמת הוצאה ללוקח הוי הילכך שקיל ליה מיניה דנגזל. וכתב עוד כללא דנקטי' מהאי שמעתא דהיכא דזבן לוקח ארעא מגזלן ואשבחה ואתא נגזל לאפוקה מיניה דלוקח דינא הוא דשקיל לה נגזל ולשבחא דאית בה וחזינן ליה לשבחא אי הוי יתר על הוצאה שקיל לה להוצאה מנגזל דשבח הוצאה גבי דנגזל איהו ואיהו מתהני ומאי דפייש ליה משבחא שקיל ליה מגזלן שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואדכי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וה"מ בשלא הכיר בה שאינה שלו אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה אין לו אלא הוצאה בלבד מנגזל ומאי דפייש מן שבחא פסיד ליה ולא שקיל ליה מיניה כלום כדאמר רבא הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו הוצאה אלא שיעור שבח מנגזל ולא שקיל מיניה דגזלן כלום אלא קרנא דשקול מיניה בעידן זבינא בלחוד בין הכיר שאינה שלו ולקחה בין לא הכיר בה עכ"ל. וז"ל הרא"ש איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו שהיתה גזולה בידו אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח ובשבח דממילא איירי כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון שנוטל הנגזל השדה כמו שהיא משובחת וחוזר הלוקח על הגזלן אבל בשבח שהשביח הלוקח ביציאה שהוציא עליהם לא שקיל נגזל דלא גרע האי לוקח מיורד שלא ברשות שנוטל מה שהוציא אי נמי בשבח יתר על ההוצאה מיירי דשקיל נגזל לכוליה שבחא ולא יהיב ליה אלא הוצאה ושמואל אמר מעות יש לו ושבח אין לו משום דמיחזי כרבית כתב רב אלפס הא דאמרי' שבח אין לו היינו השבח דאתי ממילא וכו' אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל דאמרינן בפרק הגוזל עצים אמר רבא גזל והשביח ומכר כו' ש"מ שבח דאתי מחמת הוצאה דלוקח הוי הילכך שקיל ליה מנגזל אבל התוס' כתבו דאין לו שום שבח וההיא דהגוזל עצים איירי במטלטלי דמדאורייתא קני גזלן בשינוי דלא הדר הילכך תקון דליקני אפי' בשינוי דהדר מפני תקנת השבים אבל גבי קרקע דאינה נגזלת לא עביד תקנתא כ"כ הרז"ה עכ"ל והרמב"ם בפ"ט מה' גזילה כתב כדברי הרי"ף וכן הלכה :ומ"ש רבי' נוטל קרן מנכסים משועבדים ושבח נוטל מבני חרי מבואר שם בגמ' וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה ז"ל הרא"ש בפ' הנזכר הרז"ה כתב דאם פירש לו את השבח ויש לו קרקע או קנו מידו יש לו השבח דהא מ"מ שמא דזבינא איכא עליה ולא הוי לגמרי הלואה ולא מסתבר לי דכיון דהכיר בה שאינה שלו אפי' זבינא ליומיה אין כאן ולא נתכוין לעולם לשם מכר אלא לאכול והמעות לפקדון ומיחזי כרבית עכ"ל וז"ל הרב המגיד בפ"ט מהל' גזילה ויש מי שכתב שאם קנו מידו וכתב לו את האחריות שיש לו שבת נכסים אע"פ שהכיר בה שאינה שלו עכ"ל וכ"כ הריב"ש בסי' ר"ן בשם הרמ"ה והרשב"א ועיין עוד שם ודע שעל מ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' גזילה גזל שדה ומכרה והשביחה הלוקח אם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה מבעל השדה והקרן נוטל עם שאר השבח מן הגזלן הקרן גובה מנכסים משועבדים ושאר השבח מנכסים בני חורין כתב הראב"ד בשקבל עליו אחריות וכתב עליו ה"ה דברי תימה הם דהא אסיקנא בפ"ק דמציעא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח ואחריות טעות סופר הוא ואיפשר שהר"א סובר שאם קבל אחריות בסתם אף השבח בכלל ואם לא קבל עליו אחריות חייב באחריות הקרן מפני שהוא טעות סופר אבל לא בשבח ולא כן פירשו המפרשים עכ"ל ודעת הרא"ש כדברי המפרשים שכ' וז"ל אמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח ואחריות טעות סופר הוא אפי' על השבח. ואמאי דאמרי' יש לו שבח כתב נ"י אם השביח הקרקע קודם שהוציאה נגזל מידו גובה לוקח השבח בין שבחא דממילא בין שבח דמחמת הוצאה במה שהוא יתר על ההוצאה אבל שבת דכנגד הוצאה לא דמנגזל שקל ליה ואפי' לא השביח אלא מה שהכסיף הגזלן וכגון שכשגזלה היה הקרקע מושבח כמו שהוא עכשיו אלא שהגזלן הכסיפו כשגזלו ועכשיו הלוקח החזירו ליושנו בשבחא אפ"ה שקיל אותו שבח מנגזל והדר נגזל ומשתעי דינא בהדי גזלן כן כתב הר"ן אף ע"פ שלא פרש"י כן עכ"ל: וכתב עוד דעת הרז"ה והרשב"א דכי אמרי' שבח אין לו ה"מ כשאין לו קרקע ולא קנו מידו הא אם קנו מידו או שיש לו קרקע היכא שכתב לו אחריות אפי' שבח יש לו אלא שהר"ן כתב שאינו מחוור בעיניו:

ואם יטעון המוכר שהלוקח ידע שהיתה גזולה וכו' כתב הרמ"ה שעל המוכר להביא ראיה וכו' כ"כ ה"ה בפ"ט מהל' גזילה ז"ל נראה דלכ"ע שעל הגזלן להביא ראיה שהלוקח הכיר בה:ומ"ש ופירות שאכל הלוקח בעוד שהיתה בידו צריך לשלם אותם לנגזל ודינו בהם עם הגזלן כדינו של שבח וכו' עד סוף הסי' הם דברי הרמב"ם בפ"ט מה"ג וכתב ה"ה שאינו נראה כן מדברי רש"י בפ' הניזקין (דף מח:) שפירש לאכילת פירות הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא הנגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח משמע שאם כבר אכל הפירות שאינו משלם אבל כשהם בעין בקרקע נוטלן נגזל ונותן ההוצאה והכי משמע קצת באוקימתא קמייתא דשנים אוחזין יד.) גבי הא דלאכילת פירות דאמר הכא במאי עסקינן דגזל שדה מלאה פירות ואכל פירות וכו' ואם כדברי רבינו לומר כגון שגזל שדה ואכל פירות ומ"מ דבריו עיקר כדמוכח בפרק הגוזל עצים (דף צו.) גבי התוקף בעבדיו של חבירו ועשה בהם מלאכה פטור דאמרי' התם ואי אמרת עבדי כמקרקעי דמי אמאי פטור קרקע אינה נגזלת וברשותיה קיימא וכן פירשו בתוספות אע"ג דנחית לה בתורת גזלנותא וכתיב [מלכים ב' ח'] השב את כל אשר לה ואת כל תבואות השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה ומבואר בפרק חזקת (כט:) הדרא ארעא והדרי פירי כשמחזיקין אותו שאכלה בגזל עכ"ל ועיין בתשובות הרשב"א סי' אלף וקצ"ד :

בית חדש (ב"ח)

מכר הגזלן וכו' ואינו נותן לו כלום וכו'. הא דכתב דאינו נותן לו כלום היינו לפי שההוצאה שנותן לו אין זה נתינה לו שהרי גם הנגזל היה צריך להוציא הוצאה זו אם לא היה גוזלה הגזלן מידו וכיון דאין לו ללוקח בשבח כלום ואפילו היה השבח יותר על ההוצאה הרבה א"כ אינו נותן לו כלום קרינן ביה ואיכא לתמוה דדין זה איתא בפ"ק דמציעא פלוגתא דרב ושמואל ואסיקנא אמר רבא הלכתא לא הכיר בה לוקח שאינו שלו יש לו מעות ויש לו שבח מן הגזלן ואע"פ שלא פירש לו את השבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו מן הגזלן והרי המרדכי בפ' הגוזל בתרא כתב דבקונה דגזלן וגנב וידע ומכיר בהם שגזלן או גנבן לא עשו בו תקנת השוק ואפילו מגנב ומגזלן לא יגבה הלוקח מעותיו למ"ד הכיר בה שאינה שלו ולקחה וכו' ונתן לשם מתנה ובזה מטלטלין וקרקעות שוים דבתרווייהו שייך האי טעמא עכ"ל וקשה דהיאך פסק דמגנב ומגזלן לא יגבה הלוקח מעותיו היפך מסקנת התלמוד דפסק רבא הלכתא דהכיר בה שהיא שלו דמעות יש לו מן הגזלן ואין לפרש דלא כתב המרדכי כך אלא למ"ד דנתן לשם מתנה דהיינו שמואל דס"ל הכי אבל לרב דפסק רבא כוותיה דלא נתן לו אלא לשם פקדון מעות יש לו ללוקח מן הגזלן והגנב דאם כן לא הו"ל למרדכי לכתוב ואפילו מגנב וגזלן לא יגבה הלוקח למ"ד וכו' כיון דאנן לא קיי"ל כהך מ"ד אלא הו"ל לכתוב בהיפך דמגנב וגזלן יגבה הלוקח למ"ד גמר ונתן לשם פקדון דהכי הלכתא כהך מ"ד ונראה דהמרדכי לא הביא ראיה מדשמואל אלא דלדידיה כיון דבמקרקעי ס"ל אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם מתנה והא דלא א"ל בפירוש לשם מתנה כסיפא ליה מילתא א"כ ודאי ה"ה במטלטלי שייך נמי האי טעמא דנתן לו לשם מתנה ולא א"ל בפירוש לשם מתנה משום דכסיפא ליה מילתא ואף כ"ש הוא במטלטלין כמו שאפרש והשתא שמעינן דלרב נמי דאמר במקרקעי אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון והא דלא א"ל בפירוש לשם פקדון סבר לא מקבל לשמרו אין זה אלא במקרקעי דהתם הכל יודעים דקרקע גזולה לא מהני בה יאוש ואינה קנוייה לו והלוקח חייב להחזירה בלא דמים ולמה קנאה אלא ודאי גמר ונתן לשם פקדון ולמתנה לא חיישינן אבל במטלטלין דעשו בו תקנת השוק ליכא למימר הכל יודעים שאינו קנוי לו דאע"פ דיודע שהוא גנבה וגזלה מ"מ סבר לא אפסיד הדמים שנתתי לגנב וגזלן כיון דעשו בהם תקנת השוק דאין הכל יודעים שכשידוע שדבר זה הוא גנוב וגזול דלא עשו בו תקנת השוק הילכך שפיר אמרי' במטלטלין דלא עלה על דעת לוקח מטלטלין אלו ליתן דמים לגנב וגזלן לשם פקדון ולחזור ולהוציאם מידו אלא גמר ונתן לטיבועין כמי שנותן מתנה לחבירו שאינו חוזר ותובעו בהם שהרי קסבר הלוקח שהנגזל ישיב לו הדמים אם יבקש להשיב לו החפץ שקנה מהגזלן וא"כ לא יפסיד הדמים שנתן לגזלן אבל לא היה דעתו כלל לתת דמיו לגזלן לשם פקדון אלא כאילו נתן לו מתנה שלא יוכל לחזור ולתבעו בהם כך אפשר לפרש בדוחק דעת המרדכי שפסק דאף למאי דקיי"ל בקרקע מעות יש לו אפ"ה במטלטלין אין לו וכ"פ הרב בהגהות ש"ע בסי' שנ"ו ה"ב. מיהו אפשר וקרוב לפרש דהמרדכי הכי קאמר דבלוקח מגזנן ומגנב ויודע ומכיר שגזלן או שגנבן לא עשו בו תקנת השוק שהרי אפילו מגנב ומגזלן עצמו אינו גובה הלוקח מעותיו למ"ד גמר ונתן לשם מתנה א"כ אין ספק דלמ"ד גמר ונתן לשם פקדון וגובה מגנב וגזלן עצמו מ"מ מודה דמבעל הבית אינו גובה כלום דלא עשו בו תקנת השוק דאל"כ היה זה פלוגתא רחוקה ולפי זה ס"ל למרדכי דאפילו הכיר בה גובה מגזלן ומגנב עצמו ודלא כמ"ש הרב בהגהה סי' שנ"ו: ומ"ש קרן מנכסים משועבדים אפילו אם לא כתב לו אחריות וכו'. כ"כ התוספות פ"ק דמציעא (דף י"ד) בד"ה שעבוד צריך לימלך דטעמא דמילתא דכיון דיש לו ללוקח שטר מקח והרי בטל שגזולה היתה והו"ל שטר הלואה דאמרי' ביה אחריות ט"ס הוא וכו' וע"ש: ומ"ש בשם רב אלפס ושר"י והרא"ש חולקים עליו. בפ"ק דמציעא וכתב הרא"ש שכך פי' ה"ר זרחיה הלוי כמ"ש התוס': ומ"ש וכתב הרמ"ה ה"מ דלא קביל עליה אחריות השבח בפירוש וכו'. טעמו משום דבפ' קמא דמציעא (דף ע"ו) אקשינן וסבר שמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא והא א"ל שמואל לרב חיננא וכו' אלמא דלית ביה משום רבית אמר ר"י הב"ע כגון שיש לו קרקע לגזלן זה שמגבהו ללוקח קרקע ולא מעות דהשתא לא מיחזי כרבית א"ד א"ר יוסף הב"ע כגון שקנו מידו על השבח דהו"ל מחוייב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות ואסיקנא דאע"ג דאסור ללוות סאה בסאה אפי' יש לו קרקע ואפי' קנו מידו התם הלואה אבל הכא זבינא ושרי וס"ל להרמב"ם דלרב בהכיר בה שאינו שלו במעות יש לו שבח אין לו כמו לא הכיר בה שהוא שלו לשמואל דאע"ג דלשמואל התם מעות יש לו ושבח אין לו אפ"ה אם פירש לו את השבח וקנו מידו או יש לו קרקע יש לו שבח ה"נ לרב בהכיר בה שאינו שלו אבל הרא"ש סובר דאכתי מיחזי כרבית כיון דלא הוה זבינא כלל אפילו ליומיה וה"ה פ"ט דגזלה כתב סברת הרמ"ה וכ"כ הר"י בר ששת בתשובה סי' ר"ץ בשם הרשב"א וע"ש וכן פסק הרשב"א בתשובה סי' אלף קנ"ה וכ"כ הרז"ה פרק קמא דמציעא אבל הרמב"ן חלק עליו וכתב כדברי הרא"ש ושזה דעת הרי"ף ע"ש בספר המלחמות וב"י כתב ב' הסברות ולפיכך בספיקא דדינא אין להוציא מיד המוחזק:

ואם יטעון המוכר וכו' כתב הרמ"ה שעל המוכר להביא ראיה. טעמו דמסתמ' ודאי לא ידע דאי ידע לא היה קונה שדה גזולה ולפיכך על המוכר להביא ראיה דידע לוקח שהיא גזולה: ומ"ש ופירות שאכל הלוקח וכו' עד סוף הסימן. הם דברי הרמב"ם פרק ט' דגזלה וע' במ"ש הרב המגיד וב"י הביאו:

דרכי משה

(א) והוא הולך לשיטתו שפוסק תמיד כדברי הרי"ף וכ"פ המרדכי ר"פ הגוזל וע' בזה בהגהות דב"מ מדינים אלו:

(ב) וע' בריב"ש כי' ר"ן ונ"י פ"ק דב"מ הזכיר ב' סברות אלו.

מתוך: טור חושן משפט שעד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שעד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הגוזל שדה ומכרה או נתנה לאחר שאין מעשיו כלום ואח"כ קנאה הגזלן מן הנגזל ונתקיים המכר או המתנה שעשה ולא אמרינן שקנה כחו של נגזל וכמו שהנגזל יכול להוציאה מהלוקח כך יכול להוציאה גם הוא ויתן לו מעותיו שלא כיון בלקיחתו אלא לעמוד בנאמנותו שתשאר ביד הלוקח או ביד מקבל המתנה לפיכך אם לא קנאה עד שתבעו הלוקח בדין שמכר לו שדה שאינו שלו ונתחייב לו לשלם והתחילו ב"ד להכריז על נכסיו לשלם ללוקח ואח"כ קנאה מהנגזל אז לא אמרינן שקנאה כדי להעמיד בהימנותיה שהרי אינו חושש לעמוד בנאמנותו ויכול הוא בעצמו להוציאה מיד הלוקח ולתת לו מעותיו:

וכן אם אחר שמכרה הגזלן לראשון מכרה עוד ג"כ לאחר או נתנה לו במתנה או הורישה לאחד מבניו ואח"כ קנאה מהנגזל אין כאן הוכחה לקיים המקח הראשון אלא לקיימה ביד השני לקחה והשני מוציא מיד הראשון והגזלן מחזיר לו מעותיו ומלשון הרמב"ם יראה ה"ה נמי אם קנאה מהנגזל קודם שמכרה או נתנה לאחר ואחר שקנאה מכרה ונתנה לאחר דאמרינן נמי שלא כיון לקיימה ביד הראשון ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה ביד הלוקח ואינו יכול למכרה עוד לאחר:

כתב א"א הרא"ש ז"ל ראיתי מפרשים דה"ה נמי כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של שדה זו כגון שסמוכה למיצר שלו או שהיא עדית וכיוצא בזה דכל דאפשר לתלות בדבר אחר יד לוקח על התחתונה דלא אמרינן לאוקמה קמי לוקח בעי אלא כשטרחו והשתדלותו אחריה מוכיח שמכוין להעמיד בפניו ולא מסתבר לי דאי איכא מידי אחרינא דמוכח דלאו לאוקמה קמי לוקח בעי תלמודא הוה מפרש ליה כי היכי דמפרש בזבנה אורתה ויהבה במתנה אלא בסברא כל דהו לא אמרינן הכי אלא היכא דמוכח בפירוש כמו באורתה וזבנה ויהבה במתנה ע"כ:

נפלה לפניו בירושה מהנגזל אחר שמכרה או נתנה לאחר אין כאן הוכחה לקיים המכר והמתנה שהרי לא טרח אחריה דממילא נפלה לו ויכול להוציאה מיד הלוקח גבאה הגזלן מהנגזל בחובו אם היה לנגזל קרקע אחר שהיה יכול לגבות חובו ממנה ולא רצה אלא זאת ודאי נתכוין להעמידה ביד הלוקח או מקבל מתנה ואם אין לנגזל קרקע אחרת לגבות חובו ממנה אין כאן הוכחה לקיים המכר והמתנה ואם נתנה הנגזל לגזלן במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא אי חשיב כאילו קנאה ממנו או לא וכתב הרמ"ה דלוקח מוחזק ודאי ומוכר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא מפקינן מן גזלן ועל הלוקח להביא ראיה שנתכוין להעמידה בידו:

גזלן שמביא עדים שלקח שדה מהנגזל כתבתי למעלה בסימן קנ"א ועכו"ם שאנס קרקע מישראל ומכרה לישראל אחר כתבתי למעלה בסימן רל"ו:

בית יוסף

הגוזל שדה ומכרה או נתנה לאחר שאין מעשיו כלום ואח"כ קנאה הגזלן מן הנגזל נתקיים המכר והמתנה שעשה וכו' שלא כיון בלקיחתו אלא לעמוד בנאמנותו שתשאר ביד הלוקח או ביד מקבל המתנה בפ"ק דמציעא (דף טו:) בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו א"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו מ"ט מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא רב אשי אמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מאי בינייהו איכא בינייהו דמית לוקח מאן דאמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא הא מית ליה ומ"ד ניחא ליה דליקום בהימנותיה בהדי בני נמי ניחא ליה דליקום בהימנותיה סוף סוף קרו ליה בני לוקח גזלנא אלא איכא בינייהו דמית גזלן וכו' סוף סוף קרו לבנים בני גזלנא אלא איכא בינייהו דיהבה במתנה מ"ד ניחא ליה דליקום בהימנותיה מתנה נמי ניחא ליה דליקום בהימנותיה מ"ד ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא א"ל מאי גזלי מינך ופסקו הפוסקים כרב אשי וכתב ה"ה בפ"ט מה"ג חזר הגזלן ולקחה מבעלים וכו' פירוש דוקא כשלא הכיר בה הלוקח שאינה שלו. וכ"כ הר"ן ונ"י דדוקא בלא הכיר בה הא בהכיר בה לא קנה דלא שייך למימר בה הני טעמי דלא ניחא ליה וכו':ומ"ש לפיכך אם לא קנאה עד שתבעו הלוקח בדין וכו' והתחילו ב"ד להכריז על נכסיו לשלם ללוקח ואח"כ קנאה מהנגזל אז לא אמרינן שקנאה כדי לעמוד בהמנותיה וכו' שם (טז.) ועד אימת ניחא ליה דליקום בהימנותיה אמר רב הונא עד שעת העמדה בדין חייא בר רב אמר עד דמטא אדרכתא לידיה ר"פ אמר עד דמתחלי יומי אכרזתא ופסקו הפוסקים כר"פ: (ב) ומ"ש וכן אם אחר שמכרה הגזלן הראשון מכרה עוד גם כן לאחר או נתנה לו במתנה או הורישה לאחד מבניו ואח"כ קנאה מהנגזל אין כאן הוכחה לקיים המקח הראשון וכו' שם פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה לאו לאוקמי קמי לוקח קא בעי ופרש"י זבנה. אם קודם שלקחה מן הבעלים חזר ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואחר כך לקחה הא ודאי איגלאי דעתיה דלאו לאוקמי קמי לוקח ראשון בעי ולא ניחא ליה דליקום בהימנותיה: ומה שכתב רבינו ומלשון הרמב"ם יראה ה"ה נמי אם קנאה [וכו'] או נתנה לאחר וכו' מבואר בדבריו בפ"ט מה"ג:ומ"ש רבי' ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה ביד הלוקח וכו' כלומר שבשעה שקנאה מיד זכה בה הלוקח וכי זבנה או אורתה בתר הכי מאי הוי ויש לומר דהב"ע כגון דאחר שלקחה מיד זבנה או אורתה דהא תיכף שלקחה גלי דעתיה דלאו לאוקמי קמי לוקח ראשון לקחה וכן פירש הר"ן בשם הראב"ד (א) ועוד יש לומר דלא אמרינן דלקחה כי היכי דליקום בהימנותיה אלא כל היכא דלא זבנה או אורתה בתר הכי דהא דאמרי' דניחא ליה דליקום בהימנותיה אומדן דעתא בעלמא הוא ונ"מ להיכא דמית גזלן בתר הכי אבל כל היכא דזבנה או אורתה הא גלי דעתיה דליתיה לאומדן דעתא דידן וכיון שהוא מוחזק בקנין השדה מבעליו לוקח ראשון שרוצה להוציא מחזקתו עליו הראיה ולפי זה אפי' לא זבנה או אורתה אלא שהוא עצמו בא לערער להוציאה מיד הלוקח וטוען שלעצמו קנאה ולא כי היכי דליקום בהימנותיה רשאי: (ג) כתב א"א הרא"ש ראיתי מפרשים דהה"נ כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של שדה זו וכו' עד כמו באורתה וזבנה ויהבה במתנה הכל שם פ"ק דמציעא ולפי מה שכתבתי בסמוך נראין דברי אותם המפרשים דיד זה שלקחה מהבעלים הראשונים על העליונה ותלמודא לאו כרוכלא ליזיל וליתני ונקט זבנה או אורתה או יהבה במתנה וה"ה לשאר טענות דבטענה כל דהו סגי לבטולי אומדן דעתא דניחא ליה דליקום בהימנותיה וכתב נ"י שכתב הר"ן בשם הרשב"א כדברי אותם מפרשים: (ד) נפלה לפניו בירושה מהנגזל אחר שמכרה או נתנה לאחר אין כאן הוכחה לקיים המכר והמתנה וכו' גבאה הגזלן מהנגזל בחובו אם היה לנגזל קרקע אחרו כו' שם: ואם נתנה הנגזל לגזלן במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' שם חד אמר מתנה כירושה דהא ממילא וחד אמר מתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה ולהכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה. וכתב הרא"ש והלכתא כרבינא לקולא ולא מפקינן ממונא מחזקת הגזלן ועל הלוקח להביא ראיה שנתכוין להעמידה בידו וכתב ה"ה בפ"ט מה"ג שכן פסקו ר"ח והרשב"א ז"ל. והרמב"ם פסק שם דהויא כמכר וכתב הרב המגיד דאולי משום דמסתבר טעמא דמ"ד כמכר לדעתו ז"ל ויותר נכון לומר שטעמו כטעם הרמ"ה שכתב רבינו ולענין הלכה נראה לפסוק כדברי ר"ח והרשב"א והרא"ש ז"ל מהטעם שכתבתי בסימן זה דחזקת גזלן שקנאה מהבעלים הראשונים עדיפא מחזקת לוקח מגזלן: (ב"ה) אבל מאחר דהרמב"ם דסוגיין דעלמא כוותיה בדיני ממונות והסכים עמו הרמ"ה בטעם נכון וגם ה"ה כתב דמסתבר טעמיה הכי נקטינן: (ה) גזלן שמביא עדים שלקח שדה מהנגזל כתבתי למעלה בסי' קנ"א שם נתבאר: ועכו"ם שאנס קרקע מישראל ומכרה לישראל אחר כתבתי למעלה בסי' רל"ו שם נתבאר:

בית חדש (ב"ח)

הגוזל שדה וכו'. פסק כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה בפרק קמא דמציעא (סוף דף ט"ו): ומ"ש לפיכך וכו' עד סוף הסי' הם דברי הרמב"ם כפ' ט' מהל' גזילה וכתב ה"ה שאינו אם לא קנאה עד שתבעו הלוקח בדין וכו'. פסק כרב פפא שם (דף י"ז):

וכן אם אחר שמכרה הגזלן וכו'. שם וכפרש"י: ומ"ש בשם הרמב"ם. הוא בפרק ט' דגזילה ואפשר שטעמו כמו שכתב הר"ן ע"ש הראב"ד וב"י מביאו דכיון דלאחר שלקחה מיד זבנה או אורתה גלי אדעתיה דלאו לאוקמי קמי לוקח ראשון קנאה. עוד כתב ב"י ישוב אחר לדברי הרמב"ם והוא דוחק ע"ש:

כתב א"א הרא"ש וכו'. שם בפסקיו:

נפלה לפניו בירושה וכו'. שם בגמרא: ומ"ש ואם נתנה הגזלן לנגזל וכו'. שם פלוגתא דרב אחא ורבינא ובכל דוכתא דפליגי אזלינן לקולא ופסק הרא"ש דאזלינן לקולא כמאן דאמר מתנה כירושה דהא ממילא הוא ולא מפקינן ממונא מחזקת הגזלן ועל הלוקח להביא ראיה אבל דעת הרמ"ה שהלוקח מוחזק בקרקע טפי מגזלן והיינו לקולא דלא מפקינן מחזקת לוקח ועל הגזלן להביא ראיה:

דרכי משה

(א) ואפשר שלזה נתכוין הרמב"ם ועוד כתב ב"י ישוב אחר בדברי הרמב"ם ואינו נראה ולכן לא כתבתיו ונ"י פ"ק דמציעא דף ס"ו ע"א כתב כדברי הראב"ד.

מתוך: טור חושן משפט שעה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שעה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעו אינו יכול לומר נטיעותי אני נוטל: ואם בעל השדה אומר לו עקור נטיעותיך ולך יש אומרים אם היא שדה העשויה ליטע (פירוש שיותר טובה ליטע מלזרעה) אין שומעין לו ואם לאו שומעין לו ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאפילו אם היא עשויה ליטע שומעין לו וכן כתב הרמ"ה ולא עוד אלא דמחייבינן לבעל אילנות למיגר אגורי לאפוקינהו מארעיה דהאיך ע"כ:

אמר בע"ה שחפץ בנטיעות או אפילו אמר שאינו חפץ בהן ואח"כ עשה מעשה דמוכח שחפץ בהן כגון שגדר סביבם וכיוצא בזה והיא שדה העשויה ליטע שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה ליטענה וכך נותן לו ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה שאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין נותן לו אלא ההוצאה כשיעור שבח והרמ"ה ז"ל כתב שאפי' בשדה שאינ' עשויה ליטע אי גלי דעתי' דניחא ליה בהו שמין ליה וידו על העליונה ואי לא גלי דעתיה דניחא ליה בהו איכא לפלוני אם היא שדה עשויה ליטע שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטענה ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

והיורד לשדה חבירו ברשות אפי' בשדה שאינה עשויה ליטע כתב הרמב"ם דידו על העליונה: ובעל בנכסי אשתו כיורד ברשות דמי:

הבונה חורבתו של חבירו שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה:

אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו: ואם אמר בעל החורבה טול עציך ואבניך וצא שדרו ממתיבתא דשומעין לו אבל אי שביק ליה בעל הבנין ואזל ליה וחזינא לבעל החורבה דגדר ליה ומנטר ליה ודאי ניחא ליה ומיחייב בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה והראב"ד כתב שאין שומעין לו דכל חורבה עומדת ליבנות וזה מזיק הוא [ואין שומעין לו] וזה ישב בתוכה עד שישלם לו יציאותיו וא"א הרא"ש ז"ל כתב מסתברא טעמיה היכא שלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קיפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין ואין שומעין לו הא לאו הכי שומעין לו ע"כ:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היו לו בתים והלך מעירו ובא שמעון ודר בהם וראה שהיה הבית רעוע ונטוי ליפול ובנה בו והחזיקו והצילו מסכנת נפילה וסיידו וכיידו וכשבא ראובן הוציא לשמעון מביתו כי אמר שבתחלה נכנס שלא ברשות אם חייב ליתן לשמעון השבח כי אילו לא בנאו היה נופל או אם אין לו אלא הוצאה. תשובה כיון שהיה רעוע וקרוב ליפול אין ראובן יכול להוציאו עד שיתן לו כל יציאותיו שהוציא להחזיק הבית ולהצילו מנפילה אבל מה שבנה שלא היה צורך לבנות כגון שבנה חדרים וסייד וכייד זה עשה להנאת עצמו ואין ראובן חייב לפרעם לו אלא אומר לו טול עציך ואבניך ושומא זו תהיה על פי בנאין שיראו מה שהיה צריך שמעון מחמת נפילה להוציא וישומו אותו וכשראובן נותן לשמעון זה אז יצא שמעון מבית ראובן. עוד שאל השואל ילמדנו רבינו למה לא נחשוב בנין המועיל אע"פ שאינו סכנה ועוד כי הסיד הוא היה בבתים ומקודם לכן ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנו כמו שהיה קודם לכן ותקן שערים וחלונות וגגות הדולפין ומנעולים.

תשובה כל בנין שאינו סכנה שהבית היה יכול להתקיים ולעמוד ולהשמר מנפילת קלקול למה נחייב לבעל הבית לפרוע יכול לומר איני רוצה להוציא מעותי בו כיון שהבית היה יכו להתקיים בלי אותו בנין אם בנית להנאתך טול עציך ואבניך:

כתב הרמב"ם החצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהן בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו ה"ז כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנה בנין הראוי לאותו חצר כמנהג אותו המקום:

כל מה ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה או על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם יאמר יבואו הבנאין וישומו ההוצאה והרי היר גלויה לעינים וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשערים שומעין לו ויטול בלא שבועה וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה א"צ שבועה:

כל ששמין לו נוטל כשטוען בעל השדה נתתי והיורד אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ונוטל שהרי אומר לבעל השדה והרי עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה היית חייב ליתן ואיך נתת אבל אם שמו לו והוא אומר נתתי אע"פ שעדיין לא נשבע היורד בעל השדה נאמן וישבע שבועת היסת שנתן ויפטר שהקרקע בחזקת בעליהן ע"כ:

בית יוסף

היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעו אינו יכול לומר נטיעותי אני נוטל בסוף פרק השואל (קא.) גבי היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו וא"ל עצי ואבני חצי נוטל אסיקנא מאי הוי עלה א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו בשדה מ"ט משום ישוב א"י איכא דאמרי משום כחשא דארעא מאי זבינייהו ח"ל ופסק הרמב"ם בפ"י מה"ג כלישנא בתרא:ומ"ש ואם בעל השדה אומר עקור נטיעותיך ולך י"א אם היא שדה העשויה ליטע וכו' שם איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אמר אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה א"ר פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע וכתב הרא"ש הא דאמרינן בשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם וכו' ובשאין עשויה ליטע ידו על התחתונה היינו כשבעל השדה רוצה לקיים הנטיעות בשדהו אבל אם אינו רוצה לקיימם אומר לו קח נטיעותיך ולך אפי' בשדה העשויה ליטע שיכול לומר לדידי ניחא לי טפי בשדה לבן. וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' גזילה אמר לו בעל השדה עקור אילניך ולך שומעין לו ופשט דבריו דאכל מאי דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע ומיהו כתב ה"ה על זה נראה שאין דעת הרב ז"ל בזה אלא בשדה שאין עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה אבל בעשויה ליטע לא כל הימנו וכן עיקר וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכ"נ מן ההלכות ומ"ש הראב"ד ז"ל שאין אומרין כן בא"י מפני ישוב א"י י"ל שאין חוששין לכך אלא כשבעל השדה רוצה בכך אבל אם שוה יותר לזרעים מנטיעות וכדאמרינן בשדה שאינה עשויה ליטע אין זו טענה וכן עיקר עכ"ל ומ"ש ה"ה שכן נראה מן ההלכות איני רואה בדברי ההלכות הוכחה לזה. ולענין ההלכה מאחר שהרמ"ה סובר כדברי הרא"ש ופשט דברי הרמב"ם כך הם ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן ועיין בנ"י שם :

ומ"ש אמר ב"ה שחפץ בנטיעות וכו' והיא שדה העשויה ליטע שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה ליטענה וכו' ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה שאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה וכו' פשוט שהוא פירוש דברי רב ושמואל שכתבתי בסמוך. וכמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה כתב הרא"ש כשאר שתלי העיר וכן נראה מפירוש רש"י:ומ"ש בידו על התחתונה שאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה וכו' כן פרש"י וכתבו הרא"ש וכתב שרב האי פירש דידו על התחתונה היינו בפחות שישומו אותו שמאים בקיאים וה"ה בפ"י מה"ג כתב שפירש"י עיקר וכן פירש הרמב"ן ז"ל שם וז"ל תלמידי הרשב"א הא דאמר שמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה פירשו בו שנוטל השבח היתר על ההוצאה כשאר שתלי העיר והיינו ידו על העליונה דלקמן ואינו מתחוור דמי עשאו שתל או אריס שיטול בשבח והראב"ד פירש שנותן לו את ההוצאה ואף הרי"ף פירש כן שכתב ונותן לו דמי הבנין עד גמירא ומשמע לפי דבריהם דאע"פ שההוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה וגם זה אינו מחוור דהאיך אפשר שיתן לו יותר ממה שההנהו דהא ירד שלא ברשות והרב בעל המאור פירש ידו על התחתונה כשהשבח יתר על ההוצאה שנותן לו את ההוצאה אין שמין לו את ההוצאה אלא לפי מה שנוטלים פחות שבשכירים ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ובידו העליונה פי' שאם השבח יתר על ההוצאה נוטל במעולה שבשכירות והיינו דאמר שמואל אומדין וכו' ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח וקרוב לזה פי' רבינו האי ז"ל עכ"ל. בפרק האשה שנפלו גבי בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו וגירשה דאסיקנא דאי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל אסתלקו להו אריסין כתב הר"ן בשם הראב"ד דה"ה ליורד לשדה חבירו שלא ברשות דאי בעל קרקע אריס הוא אינו נותן לו שכר טרחו אפי' בשדה העשויה ליטע אלא דמי נטיעותיו ע"כ ואפשר שאומדין כמה ירצה ליתן שלא ייגע לחפור ולנטוע וזה דעת הרשב"א עכ"ל הר"ן: מי שהיתה בידו שדה גזולה והוריד לתוכה אריס ואח"כ יצאה מרשות הגזלן אם דין האריס כיורד ברשות או שלא ברשות עיין בסי' ל"ז. [%א] כתב הריב"ש בסי' תקט"ז על ראובן שירד לתוך כרם שמעון ועבדו שלא ברשותו אע"פ שחילו פניו חמיו וגיסו של שמעון הנה יטעון שלא ברצונו היה ומה שטוען ששמעון שלח לומר לו ע"י בנו כיון ששמעון כופר בזה על ראובן להביא ראיה לכן נראה שראובן זה הוא כיורד שלא ברשות ואעפ"כ בנדון זה לא יזיק לו שהרי החילוק שיש בין יורד ברשות ליורד שלא ברשות הוא דהיורד ברשות נוטל כשאר שתלי העיר בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדאיתא בפרק חזקת (מב:) שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע והיורד שלא ברשות בשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן ליטע שדה זו ופרש"י כשאר שתלי העיר ובשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה שאם שבח יתר על ההוצאה נותן לו הוצאה אם הוצאה יתירה על השבח נותן לו שיעור שבח וכן בשדה שאינה עשויה ליטע יכול בעל השדה לומר לו עקור נטיעותיך ולך לא יפרע לו כלום כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ופירוש עשויה ליטע ר"ל שהיא ראויה לאילנות יותר מלזרעים וא"כ אין זה כי אם בנוטע אילנות בשדה לבן שבזה צריך לראות אם ראויה לאילנות יותר מלזרעים אבל בעובד כרמו של חבירו כגון עובד וזומר ומנכש ויתר עבודות הצריכות לה אין לך כרם שאינה עשויה לזה והו"ל כשדה העשויה ליטע ושמין לו כשאר שתלי העיר וה"ז כאותו שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות גזילה החצרות הרי הן ראויים לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות וכו' וא"כ אפילו נחשוב כרם זה כנכסי רטושים שהוא היוצא לדעת שאינו בורח מחמת מרדין והיה יכול לצוות בנכסיו בשעה שיצא והניח הכל והרחיק נדוד ע"ד שלא לחזור או לעמוד שם זמן ארוך הרבה שאין ב"ד מיטפלין בנכסיו לא להעמיד לו אפוטרופוס ולא להוריד לתוכן קרוב ולא לאחרים אלא ישארו קרקעותיו כמו שהניחם שהרי נראה שדעתו שישארו בורים והוא ברצונו איבד ממונו ואבידה מדעת אין אנו מצווין להחזירה ואף אם ירד קרוב או אדם אחר מסלקים אותו כדאיתא בפרק המפקיד (לח:) מ"מ כל שלא הספיקו כ"ד לסלקו הוי כיורד שלא ברשות ושמין לו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע וכשאר שתלי העיר בשדה העשויה ליטע וכ"כ הרמב"ן בפרק המפקיד וז"ל והוי יודע שכל היורד לשדה חבירו ואפילו לנכסי רטושין אז קרוב לנכסי קטן אם לא הספיקו ב"ד להוציא מידו והשביח שהוציא בה הוצאות משלו שמין לו כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשותו וידם על התחתונה וכל היורדים להשביח נכסי אחרים שלא ברשות באותו כלל והוא דידעי אבל בדלא ידעי לא שקלי אלא הוצאה אפילו בשדה העשויה ליטע דהא לאו בתורת אריסות ולא ליטול כלום ירד אבל היורד לדעתו הוא שהבעלי' מתרצים בכך עכ"ל ופירוש לא ידע שכתב ר"ל שסבור שהקרקע שלו ואח"כ נמצאת שאינה שלו דומיא דעובדא דמרי בר איסק (כתובות כז:) דאתא ליה אחא לחלוק בנכסים וכו' הנה מבואר מלשונו שאפי' היורד לנכסי רטושין שדעת הבעלים שישארו בורים ומפני זה אין בית דין מיטפלים בנכסיו ומסלקים היורד בהם כל שלא סילקוהו דינו כיורד שלא ברשות ובשדה העשויה ליטע שמין לו כשאר אריסי העיר ואין צ"ל בנדוי זה דמשמע דלא הוי כנכסי רטושין שהרי נראה שלא הרחיק נדוד כ"כ אבל הוא במקום קרוב ונודע מקומו ואולי דעתו היה לחזור בקרוב ועתה לא יכול כי לא לאדם דרכו ובגמרא התם אלו הן נכסי רטושין כגון שהיו אביו או אחיו או אחד מהמורישין כאן ואין ידוע להיכן הלכו וא"כ הו"ל כנכסי רטושין שהם היוצאים על כרחם הנחפזים ללכת ולא היה להם פנאי לפקח בנכסיהם כגון השבויים והבורחים מחמת מרדין שהיורדים לנכסיהם אין ב"ד מוציאין מידו וכבר כתבו המפרשים דאף מי שלא נשבה ולא ברח מחמת מרדין אלא יצא לסחורתו ע"ד לשוב תוך ג' או ד' חדשים ואח"כ נשבה ולא יכול לשוב הוי בכלל רטושין שהרי לא היה לו להעלות על לבו להוריד אריס בקרקעותיו קודם שילך כיון שהיה דעתו לשוב בקרוב עכ"ל. כתבו תלמידי הרשב"א דאפי' בשדה עשויה ליטע יכול לומר לו טול עציך ואבניך ונטיעותיך שאל"כ נמצא אדם כופה לעשות שדה וגנה וחצר ובתים וכן נראה מדברי הרי"ף שכתב גבי בית שאם אמר בעל הקרקע לבעל הבנין טול עציך ואבניך שומעין לו ולא חילק בין עשויה לבנות לאינה עשויה ומסתמא בית עשויה לבנות היא ומיהו היכא דגלי דעתיה דניחא ליה או שאמר שהוא רוצה בה מיד זכה בו ושוב אינו יכול לומר לו טול עציך ונטיעותיך עכ"ל. חתן הדר שנים הרבה בבית חמיו ובנה בית בגינתו ודר בה כמה שנים וחמיו אומר שבנאה והחתן אומר לא כי אני בניתיה והוא נתן לי הקרקע במתנה בקנין עיין במרדכי פרק השואל. כתב נ"י בריש בתרא יורד לנכסי חבירו שלא ברשות ונטעה והיא שדה העשויה ליטע ולא מיחה בו בעל השדה שמין לו וידו על העליונה :ומ"ש אמר ב"ה שחפץ בנטיעות או אפילו אמר שאינו חפץ בהם ואח"כ עשה מעשה דמוכח שחפץ בהם וכו' שם ההוא דאתא לקמיה דרבי א"ל זיל שום ליה א"ל לא בעינא א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר ליה א"ל גלית אדעתך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה וכתב הרא"ש זיל שום ליה וידו על העליונה כיון דשדה העשויה ליטע היא ורוב המפרשים כתבו דשדה שאין עשויה ליטע הוי ול"נ דקאמר ליה רב מתחלה זיל שום ליה ע"כ שום ליה וידו על התחתונה קאמר כיון דאינה עשויה ליטע א"כ מאי הדר תו קאמר ליה זיל שום ליה וידו על התחתונה הא כבר א"ל הכי ועוד אי שדה שאין עשויה ליטע הואי אע"ג דגדר ומנטר לה לא הוי אמרינן דידו על העליונה דאי לא בעי בעל השדה בהנך נטיעות אלא אומר יש לי נטיעות הרבה אני צריך לשדה לבן אפילו בשדה העשויה ליטע יכול לומר לו קח נטיעותיך כי אני רוצה לעקרן ולזרוע תבואה ולא מסתבר כלל שיתן בעל השדה לנטוע כשתלא והוא אינו חפץ בנטיעות אלא ע"כ מיירי כשאומר בעל השדה הואיל וכבר נטעת אני רוצה לקיימה ואפ"ה בשדה שאין עשויה ליטע ידו על התחתונה עכ"ל אבל רש"י פי' דשדה לבן היתה וכך הם דברי הרמ"ה שכתב רבינו וכבר העיד הרא"ש שכן דעת רוב המפרשים וכ"כ מדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות גזילה שסתם ולא חילק והכי נקטינן ומה שהקשה הרא"ש מדא"ל בתחלה זיל שום ליה והדר א"ל שום ליה וידו על התחתונה לא קשיא מידי דבתחלה א"ל זיל שום ליה סתם ודעתו היה לומר שידו על התחתונה וכדחזא דאמר ליה לא בעינא אמר דילמא סבר האי גברא דידו על העליונה קאמינא משום הכי לא בעי אמר ליה כי אמרי לך זיל שום ליה ידו על התחתונה קאמינא ימ"ש ועוד אי שדה עשויה ליטע הואי אף על גב דגדר ומנטר לה לא אמרי' דידו על העליונה וכו' י"ל דאי הכי נמי דאי א"ל הואיל וכבר נטעת אני רוצה לקיימה בשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אבל כשאומר תחלה שאינו חפץ ואח"כ גלי דעתיה שהוא חפץ אמדינן דעתיה דניחא ליה כאילו היתה עשויה ליטע והכי דייק לישנא דרש"י שכתב גלית דעתך דניחא לך עשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה הוא:

והיורד לשדה חבירו ברשות אפי' בשדה שאינה עשויה ליטע כתב הרמב"ם דידו על העליונה:

ובעל בנכסי אשתו כיורד ברשות דמי בפ"י מהל' גזילה היורד לשדה חבירו ברשות אפי' נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו דידו על העליונה שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח וכו' ובעל בנכסי אשתו ושותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה וכתב ה"ה זה מתבאר בפ' חזקת (מב:) דאמר שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ודין הבעל יתבאר לפנינו עכ"ל ובאותו פרק עצמו אצל מ"ש הרמב"ם בעל שהוריד אריסים בנכסי אשתו ואח"כ גירשה וכו' כתב ה"ה דע שהבעל שהוציא בנכסי מלוג ולא אכל מהפירות כלל ישבע כמה הוציא ויטול ואמרי' התם שאם ההוצאה יתירה על השבח אין לו הוצאה אלא שיעור שבח וזהו ידו על התחתונה ודברי הרב למעלה בבעל בנכסי אשתו כיורד ברשות הוא באשתו קטנה כדאמרינן התם (כתובות פ.) וכמדומה לי שכן ראוי להיות למעלה בפי' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה. כתב הרשב"א בתשובה על ראובן שהשאיל ביתו לשמעון ושמעון השאילו ליהודה ובנה יהודה בה בתים שלא ברצון ראובן ועכשיו תובע יהודה מראובן השבח או ההוצאה כדין הבונה שלא ברשות שידו על התחתונה כל שצווח ראובן וגילה בדעתו שאינו חפץ בו אינו חייב לו ומ"מ אם רצה יהודה לומר עצי ואבני אני נוטל הדין עמו וכגון שבנה חורבה אבל אם היה בנוי וסתר יהודה ובנה הכל לפי מה שיראו ב"ד יטול זה עציו ואבניו ויש לו דמי נזקו שסתר ביתו ובניינו ע"כ:

הבונה חורבתו של חבירו שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה כ"כ הרמב"ם בפרק י' מהלכות גזילה וכתב ה"ה פי' דהוה ליה כשדה שאינה עשויה ליטע וכ"נ בהלכות:

ומ"ש אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו מסקנא דגמרא פ' השואל:

ומ"ש ואם אמר בעל החורבה טול עציך ואבניך וצא שדרו ממתיבתא דשומעין לו אבל אי שביק ליה בעל הבנין ואזיל ליה וחזינא לבעל החורבה דגדר ליה ומנטר ליה ודאי ניחא ליה וכו' כ"כ הרי"ף בפרק הנזכר וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהלכות גזילה. (ב"ה) וכתב הרשב"א בתשובה גבי א"ל בעל הקרקע מול מה שבנית שומעין לו מיהו לא ראינוהו שנכנס לביתו ודר בו מחייבים אותו כמעשה דרב בההוא דהוה מנטר ליה ומ"ש רבינו בשם הראב"ד ושכתב הרא"ש דמסתבר טעמיה היכא שלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו וכו' הכל בפסקי הרא"ש ז"ל ואפשר שאף למאי דשדרו ממתיבתא איתנהו לדברי הרא"ש וכתב נ"י אהא דשדרו ממתיבתא דאי א"ל בעל הקרקע טול עציך ואבניך שומעין לו משמע דאפי' בעשויה לבנות יכול בעל הבנין לומר עצי ואבני אני נוטל ובעל הקרקע יכול לומר טול עציך ואבניך ומיהו בעל הבנין גרע כחו טפי במקצת דאם בעל הקרקע היה מקדים לו דמיו לא מצי תו למימר עצי ואבני אני נוטל דכיון שעל דעת ליטול מב"ה בנה הוי ליה כאומר לחבירו זכה לפלוני במנה זה אם ירצה דכיון שרצה הלה זוכה זה בשבילו ה"נ כיון שנתרצה זכתה לו חצרו ושוב אין הלה יכול לחזו' בו והרשב"א הביא ראיה לזה ונראה שדעת הרנב"ר נוטה לזה עכ"ל ובשיטת תלמידי הרשב"א כתובה סברא זו ואח"כ כתבו וז"ל אבל רבינו נרו כתב דהכא בחורבה שאינה עשויה לבנות עסקינן ומשום הכי אי אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו מפני שיכול לומר שלא זיכה בניינו לזה אלא ע"ד שיתן לו כל הוצאתו אם ירצה וכיון שהוא מפסיד שאינו נוטל אלא בידו על התחתונה יכול לומר עצי ואבני אני נוטל אבל בשדה העשוייה ליטע או בבית העשוי לבנות אינו יכול לומר לו עצי ואבני אני נוטל שהוא ע"ד שיזכה בו חבירו בנה ונטע וא"כ כל זמן שלא אמר איני רוצה בו אין הלה יכול לחזור בו שהרי חצרו קנתה לו מיד וכן דעת הרמב"ם דבחורבה שאינה עשויה לבנות עסקינן שמדבריו בפ"י מהלכות גזילה נראה שהוא סבור דסתם חורבה אינה עשויה לבנות עכ"ל כתוב בנ"י בפרק הנזכר אמתני' דהמוכר זיתיו לעצים שדקדק הרשב"א דמי שירד לחורבתו של חבירו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר אדור בתוכה אלא נותן לו כל הוצאתו ומסתלק ואם כבר דר בה אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר ואי מעיקרא הוה קיימא לאגרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר בדמים של עכשיו והביא ראיה מפ' כיצד הרגל (כא.) ואם השכירו בונה לאחרים שלא כדין אי חצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור ואי קיימא אגרא מעלה שכר לבטל הקרקע וכתב עוד מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל אם עמד זה ובנאה השכירה אצל אחרים מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ לה:) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה עכ"ל. כתב הר"ר יהודה בן הרא"ש שנשאל על ראובן שהיה לו בית אחד בטוליטול"א והוא הלך. למקום רחוק ונפל הבית ונעשית פרצה בין מגרש היהודים העכו"ם ואמרו הקהל לסופר בנה בית זה לעצמך ולא ננזק מאותה פירצה וכן עשה ומת ראובן והלך אחד שם וקנה הבית מחרגתו כי אשתו כבר מתה ובנים לא היו לו זה בכח שטרו ונכנס בביתו והסופר טוען שיביא ראיה שהבית של אותה המוכרת והשיב מדין התלמוד נ"ל כמו שכתבת שאין לעדים לחתום על מכירת קרקע עד התברר להם שהוא של המוכר אבל רואה אני כי בזמנינו זה אין העדים מדקדקים בדבר והמוכרת הזאת אפשר שירשתו מאמה שמתה אחרי מות בעלה וגבאתו בכתובתה והסופר אינו מחזיק בביתו מכח בעליו אלא ירד ברשותך ויותר נכון שיסתלק מי שודאי ירד שלא ברשות בעליו וישומו לו כדין היורד לחורבת חבירו ובנאה שלא ברשות וישאר ביד מי שקנאו ממי שאפשר שירשתו מאמה ונסמך קצת אחזקה דאין העדים חותמין אם לא שנעשית כהלכתה עכ"ל :

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היו לו בתים והלך מעירו ובא שמעון ודר בהם וראה שהי' הבית רעוע ונטוי ליפול ובנה בו והחזיקו כו': (ב"ה) מ"ש בתשובה זו מה שבנה שלא היה צורך לבנות כגון שבנה חדרים וכו' אומר לו טול עציך ואבניך בו, יש לגמגם בו למה שכתב רבינו בסמוך בשם הרמב"ם שהחצירות ראויות להוסיף בהם בתים ועליות ויש לדחות דשאני בתים ועליות שראויים דהשכירם למי שידור בהם בפני עצמם משא"כ בחדרים:

כתב הרמב"א החצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע וכו' עד סוף הסימן הכל בפ"י מה"ג וכתב הרב המגיד כל מי ששמין וכו' זה נלמד מדאמרינן בפרק [האשה שנפלו ע"ט.] האשה שנפלו לה נכסים הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות. ועל מ"ש כל ששמין לו ונועל שטען בעל השדה ואמר נתתי וכו' כתב נראה פשוט שכל המחוייב לתת כיוצא בזה ויודע כמה הוא חייב נאמן לומר נתתיו וכשאינו יודע אינו נאמן וכדאמרינן פ"ק דבבא בתרא (ה.) כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואמרי' טעמא מי יימר דמחייבי ליה רבנן עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעו אינו יכול לומר נטיעותי אני נוטל. סוף פרק השואל ופסק כלישנא דמשום כחשא דארעא ופי' רש"י שכבר הכחישו נטיעות את השדה שינקו ממנה וממונא אפסדיה ואפילו בח"ל נמי אין שומעין לו: ומ"ש ואם בעל השדה א"ל עקור נטיעותיך ולך י"א וכו'. שם מימרא דרב ושמואל דבשדה שאין עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה ובשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה פי' כשאר שתלי העיר ודעת י"א דבעשויה ליטע אפי' אמר ליה קח נטיעותיך ולך אין שומעין לו אלא צריך לשלם לו כשאר שתלי העיר דאנן סהדי דמשקר במאי דקאמר עקור נטיעותיך דודאי ניחא ליה בהני נטיעות וכאילו ירד מדעתו וזו היא דעת נ"י וה"ה בשם הרמב"ם והרשב"א ובסמוך הבאתי לשון נ"י אבל הרא"ש דמצי אמר לדידי ניחא לי טפי בשדה לבן ולפי דמלשון עקור נטיעותיך ולך לא משמע אלא דא"צ לשלם לו כלום מיהו אין מחייבים אותו לעקרן לכך כתב הרמ"ה דמחייבים לוה נמי למיגר אגירי וכו' משום דבעל השדה טוען אני חפץ לזרוע תבואה בשדה זו ומפני אילנותיך לא אוכל לזרוע:

אמר בע"ה שחפץ בנטיעות וכו'. שם עובדא דההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל שום ליה א"ל לא בעינא ופי' רש"י איני חפץ בנטיעתך שדה לבן היתה לי א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה א"ל גלית אדעתך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה ופרש"י גלית אדעתך דניחא לך ועשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה וכו' וז"ל נ"י א"ל זיל שום ליה בשדה שאינה עשויה ליטע הוה אלא דרב לא הוה ידע אם אין עשויה ליטע או עשויה ולפיכך אמר סתמא שום ליה וכשאמר לא בעינא סבר שמא ה"ק לא בעינא דשדה שאינה עשויה ליטע היא ולפיכך א"ל שום ליה וידו על התחתונה וכשא"ל לא בעינא שתק שמא ה"ק יטול נטיעתו וילך לו וש"מ דבשדה שאינה עשויה ליטע מצי למימר ליה הכי שאל"כ לא הוה שתיק רב דהא אמר רב בשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אלא משום דהיינו בשלא אמר כן יטול וכו' אבל כשאמר ודאי אין שמין לו ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו דסתמא הו"ל כמאן דגדר לה ומנטר לה כן דעת הרמב"ן ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל עכ"ל אבל הרא"ש כתב וז"ל א"ל זיל שום ליה פי' וידו על העליונה דשדה העשויה ליטע היתה א"ל לא בעינא יקח נטיעותיו וכו' והשיג על רוב מפרשים [המפרשים] דהך עובדא שדה שאינה עשויה ליטע הוה וכבר התיישבו קושיותיו במ"ש נ"י וגם ב"י כתב ליישב הקושיות והם כמ"ש נ"י:

(ד) והיורד לשדה חבירו ברשות וכו' ובעל בנכסי אשה כיורד ברשות דמי. ז"ל הרמב"ם פרק י' דגזלה ובעל בנכסי אשתו והשותף הבשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להן וידם על עליונה וכ"כ הסמ"ג בעשה (דף קל"ב ע"ב) ותימה רבה דבפ' האשה שנפלו מבואר דלאו כיירד ברשות הוא וכך פסק הרמב"ם בפכ"ג מאישות ורבינו בא"ע סי' פ"ח ואם כן הפסקים סותרים זה את זה וה"ה סוף ה' גזילה כתב ודברי הרב בבעל בנכסי אשתו כיורד ברשות הוא באשתו קטנה כדאמר התם עכ"ל ולא נהירא חדא שהרי מלשון הרב מבואר דמטעם שיש לו חלק בקרקע כמו שותף הוא דאמר ידו על העליונה ואילו באשתו קטנה אמרינן התם עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו ועוד שהרי הסמ"ג לא כתב בספרו דין אשתו קטנה וא"כ על מה נסמך במ"ש בסתם דבעל בנכסי אשתו כיורד ברשות דמי דמשמע בין גדולה בין קטנה הילכך נ"ל דודאי כך הוא דבכל ענין קאמרי דהוי כיורד ברשות ואפ"ה ל"ק מידי דדוקא בנ"מ שהבעל אוכל פירות בעודה תחתיו מפליגינן בגמרא בין אשתו קטנה ומיאנה לגדולה וגירשה דבגדולה וגירשה הוי כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה ואפילו בשדה העשויה ליטע וכדכתב הר"ן בפרק האשה שנפלו וז"ל ותמה אני אם היתה שדה העשויה ליטע למה לא ישומו לו כאריס ונ"ל דה"ט משום דכיון שהוא אוכל פירות ולא היא הו"ל כולהו שדות לגבי דידה כאילו אין עשויין ליטע עכ"ל אבל באותן נ"מ שאין הבעל אוכל הפירות כגון שניתן לה מתנה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי בהם בזה כתב הרמב"ם דהבעל כיורד ברשות הוא כמו שותף שיש לו חלק בה דה"נ יש לו כמו חלק בגוף הקרקע שהרי כשמתה יורשה דעכשיו זוכה בכל מכח ירושה ובזה אין חילוק בין גירשה ללא גירשה ולכך כתב הרמב"ם והסמ"ג ורבינו דין זה בה' גזלה מפני כאינו נוגע בענין אישות כשאר נ"מ דבגדולה ידו על התחתונה ובקטנה ומיאנה שמין לו כאריס אבל הכא אין חילוק אלא דינו כדין שותף וידו על העליונה בין גירשה בין לא גירשה שהרי הפירות שלה הן אלא דמחשבינן ליה כיורד ברשות ודבר זה אינו מפורש בגמרא ולמדה הרב ז"ל מדין שותף דכי היכי דשוק בדין לענין חזקה ה"נ שוין בדין יורד ברשות:

הבונה חורבתו של חבירו. שם אסיקנא דבונה חורבתו של חבירו יכול לומר עצי ואבני אני נוטל וכתב הרי"ף ואי א"ל בעל הקרקע טול עציך ואבניך שדרו ממתיבתא דשומעין לו אבל אי שביק ליה בעל הבנין ואזיל ליה וחזינן לבעל הקרקע דקא גדר ומנטר ליה מחייבינן ליה בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה וכו' מכלל דאי לא קא גדר ומנטר ליה ידו על התחתונה גם ה"ה כתב שכן נראה בהלכות וכמו שפסק הרמב"ם פ"י דגזלה:

כתב הרמב"ם החצרות וכו'. פי' דגזלה: ומ"ש וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה א"צ שבועה. פי' היכא דידו על העליונה וההוצאה יתירה על השבח דנוטל ההוצאה בשבועה וטען לא אבקש ליטול ההוצאה ולישבע אלא אטול השבח בלבד א"צ שבועה שהרי ידוע הוא שההוצאה יתירה על השבח אלא שאין ידוע כמה היא יתירה והיה צריך שבועה עכשיו שאינו נוטל אלא השבח בלבד אין צריך שבועה:

דרכי משה

(א) וכ"כ נ"י פרק השואל דף קי"ח ע"א דכן הסכימו האחרונים וכתב עו"ש דמיירי שהשרישו האילנות וע"ש וכתב עוד בנ"י פרק האשה שנפלה דף תק"י ע"א דאפי' אם היא שדה העומדת ליטע ובעל השדה הוא עצמו אריס הוי כאינה עשויה ליטע מיהו אומדין כמה רוצה ליתן שלא יצטרך להטריח לחפור וליטע עכ"ל. כתב הריב"ש בתשו' סי' תקט"ו הא דמחלקים בשדה העשויה ליטע היינו דוקא בשדה שדרכו לזרעו ג"כ אבל כרם שסתמא שותלין אותו פשיטא דמקרי עשוי ליטע וע"ש שהאריך בתשו' בדינים אלו וכתב שם דאפי' ירד לתוך שדה רטושים אית נמי דינא הכי וע"ש וכתב המ"מ פ"י מה"ג דבשדה שאינה עשויה ליטע דיכול לומר טול נטיעותיך ולך אין חילוק בין ה"ל או א"י ולא אמרינן דבא' אין שומעין לו משום ישוב א"י וע"ל סימן רס"ד העושה לחבירו טובה מעצמו אימתי חייב לשלם לו וע"ל סי' של"ד מי שלומד עם בן חבירו מעצמו אי חייב לשלם לו.

(ב) וכתב נ"י עוד פ' השואל (ד' קי"ד ע"א) דאם אמר בעל השדה בתחלה בב"ד לא בעינא אע"ג דאח"כ עביד מילתא דניחא ליה אפ"ה הנטען יכול לעקרן דהואיל וא"ל לא בעינא בב"ד לא יוכל לחזור וע"ש.

(ג) וכבר נתבאר כל זה בטור אה"ע ס"ס ס"ה:

(ד) וכ"כ המרדכי פרק השואל בשם ראבי"ה וכ"ע דסתם חורבה עשויה לבנות וכ"נ מדברי נ"י דלעיל:

(ה) ועיין בתשובת הרא"ש כלל צ"א סי' א' מי שבנה קרקע הממושכנת לו אי הוי כיורד ברשות:

(ו) ובמרדכי פרק השואל על חתן א' שדר הרבה שנים בבית חמיו ובנה בית בגינתו ודר בו הרבה שנים חמיו אמר שהוא בנאה והחתן אמר שהוא בנאה ואומר שחמיו נתן לו הקרקע במתנה פסק דאין להחתן חזקה בנכסי חמיו ומה שבנה על קרקע חמיו שלא ברשות כיון דסתם חצירות ראויות לבנות ידו על העליונה לגבות כמו שישומו שמאים בקיאים כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה, כתב במישרים נל"א ה"ב מחסר חבירו בדבר מועט ונהנה ממנו אינו משלם מה שחסרו לבד אלא כל מה שנהנה כגון אדם שיש לו בית כמו חורבה וסוחרים נוטים שם אהלים לסחורה ונותנים לו דבר מועט לשכירות ובנה אחד שם צריך ליתן לו כל מה שנהנה ולא מה שנותנים הסוחרים לבדו אלא שמין כמה אדם רוצה ליתן לבנות חורבה כזו עכ"ל:

(ז) ועיין בנ"י פרק האשה שנפלו דף תק"י ע"א.

מתוך: טור חושן משפט שעו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שעו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המסיג גבול רעהו והכניס מתחום רעהו לתוך תחומו אפילו מלוא אצבע אם בחזקה הרי זה גזלן ואם בסתר הרי הוא גנב ואם בא"י עובר בלאו דלא תסיג גבל רעך:

בית יוסף

המסיג גבול רעהו והכניס מתחום רעהו לתוך תחומו אפילו מלוא אצבע אם בחזקה הרי זה גזלן ואם בסתר הרי הוא גנב ואם בא"י עובר בלאו דלא תסיג גבול רעך כן כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות גניבה וכתב ה"ה זה מפורש בברייתא בסיפרי בפרשת שופטים ומ"ש ואם בא"י עובר בלאו דלא תסיג כלומר מלבד מה שעובר בלאו דגניבה או גזילה וכן מפורש בדברי הרמב"ם ופשוט הוא: כתב הרשב"א שאלת במסיג גבול ובנה כותל בחצר חבירו והכניס קרקע בתוך שלו כאמה ובנה על אותו כותל בית גדול שסמך עליו ועכשיו בא בעל החצר להרוס כל בניינו אם נדון בזה כדין מריש או לא. תשובה לא עשו תקנת השבים רק במטלטלין אבל בקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו וישחית את נחלתו:

בית חדש (ב"ח)

המסיג גבול וכו'. פי' עובר גם כן בלאו דלא תסיג מלבד מה שעובר בלאו דגנבה או גזלה ומדכתיב בנחלתך אשר תנחל שמעינן דאינו עובר בלאו דלא תסיג אלא בארץ וכך מפורש ברמב"ם בספ"ז דגנבה: כתב בית יוסף ע"ש הרשב"א בתשובה לא עשו תקנת השבים רק במטלטלין כגון גזל מריש ובנאו בבירה אבל בקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו וישחית את נחלתו ע"כ וכ"כ בית יוסף בסי' שע"א בשם ספר מישרים וע"ל בסי' ש"ס סעיף ב':

דרכי משה

(א) וע"ל סי' קנ"ו אם מותר ליקח מערופיא של חבירו כו':

מתוך: טור חושן משפט שעז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שעז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד הדרך שנתן להם הוא שלהם וגם הדרך הראשון היא שלהם ואינו יכול למנוע מהם אפילו נתן להם דרך טובה וישרה:

בית יוסף

מי שהיה דרך הרבים עובר בתוך שדהו ונטל' ונתן להם מן הצד הדרך שנתן להם הוא שלהם וגם הדרך הראשון הוא שלהם וכו' משנה בפרק המוכר פירות (צט:) מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו ובגמרא אמאי שלו לא הגיעו אמר רב זביד משמיה דרבא גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון רב משרשיא משמיה דרבא אמר בנותן להם דרך עקלתון רב אשי אמר כל מן הצד דרך עקלתון קרובה לזה ורחוקה לזה ולימא להו שקילו דידכו והבו לי דידי ומסיק משום דרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ופרשב"ם שהחזיקו בו רבים שהשווהו ותקנוהו להלוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי לרבים מחל וכ"ש מתניתין שנתן להם ההוא דרך בידים הילכך מה שנתן נתן וכגון שהחזיק ובתשובת הרשב"א סי' אלף וקנ"ב נתבאר בכמה הויא חזקתן ועיין בנ"י:

בית חדש (ב"ח)

מי שהיה דרך הרבים עוברת וכו'. משנה פ' המוכר פירות (דף צט) והטעם כדקאמר רב אשי כל מן הצד דרך עקלתון הוא קרובה לזה ורחוקה לזה ולפיכך לא היה בידו ליטול לעצמו הדרך שהיה עובר בשדהו וליתן להם מן הצד ואע"פ כן מה שנתן נתן דכיון דנתן להם מן הצד והחזיקו בו רבים מחל להם ושוב אינו יכול לחזור בו:

דרכי משה

(א) ובמרדכי דב"ב דף רמ"ו ע"ג הא דמיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו היינו דוקא שהחזיקו בו ברשות וע"ש ובתשו' הרשב"א סי' אלף קנ"ב: