טור חושן משפט שסט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שסט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיר ידו ולסעדו בשום דבר מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה: והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו כלוקח מהגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת חשוק שנוטל דמיה מן הנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חור ותובע מן הגזלן:

ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה. לדעת הרמב"ם קנה גוף גזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר"י אין מחזיר כלום:

כתב הרמב"ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה ידע בודאי שבית זה גזול אסור ליכנס בו וכל כיוצא בזה:

מי שהוחזק גזלן אסור ליהנות ממנו דכל מה שיש לו הוא בחזקת גזילה ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אף על פי שהוא מועט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול ור"ח ז"ל פסק עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכ"כ הרמב"ם:

נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו וכתב הרמב"ם ואם ת"ח ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים:

בד"א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפילו מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידועה מכל אדם והעמיד מוכס לגבות דבר זה אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שאסור לאדם לעבור על המכס וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן לפי שגוזל מנת המלך בין שהוא מלך עובד כו"ם בין שהוא מלך ישראל וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך מהבריח עצמו ממנו הרי גוזל ישראל שקנהו:

מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם גשר או הרס בתים ובנה מהן חומה או דרך מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפילו שצוה לעבדיו לכרות מכל אחר ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפילו הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר שם רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל אחד חלקו בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות: וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן א' בשביל כל המס בד"א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו והגבאי פרע כבר המס למלך אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו:

גבאי המלך שמוכרין שדות בשבל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהן אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל [אלא] על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשבל מס הראש ה"ז גזל ואין לקנות מהם:

ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב לו שתהיה השדה למי שיפרע המס וברח בעל השדה ובא אחר ופרעו ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירותיה עד שיחזרו הבעלים: וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתננו בשבילו ופרע אחד בשבילו מותר לו להשתעבד בו ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד שדין המלך דין בכל מה שיגזור בכל מלכותו:

בד"א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו כגון שמטיל מס דבר קצוב בכל שנה ושנה או על איש ואיש או שגזר כל מי שיעבור על דבר פלוני שיהיו נכסיו למלך וכיוצא בזה או שכעס על אחד ולקח חצירו או שדהו אינו גזל ומותר ליקחנה ממנו שכן חוק המלך ליקח ממון המורד בו אבל שר שלקח חצירו או שדהו של אחד שלא מדין חוק המלכות הרי זה אסור ליקח ממנו והרמ"ה רצה לומר אפי' הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא שמוסיף על קצבתו שהורגלו ליתן בכל שנה ושנה שלא מדין לאו דינא הוא וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכתב הרמב"ם בד"א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות והסכימו עליו שהוא אדוניהם והם עוברים לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כבעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו:

בית יוסף

אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיק ידו ולסעדו בשום דבר וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שנויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהם מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול עד כאן לשונו וכבר נתבאר בסימן שנ"ו:

ומה שאמר והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו כלוקח מן הגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים וכו' כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה שיש חולקים לומר דגזלן מסתמא הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזילה והעיקר שלא להוציא חפץ מיד לוקח בלא דמים אם אינו מפורסם:

ומה שאמר ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה כבר נתבאר בסימן שנ"ג דיאוש ושינוי רשות קני: ומה שאמר לדעת הרמב"ם ז"ל קנה גוף הגזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר"י אין מחזיר כלום נתבאר בסימן הנזכר:

כתב הרמב"ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול וכו' בפ"ה מהלכות גזילה: [%א] אם מותר לקנות יין (מכוס) גזול בהריב"ש סי' רע"ג:

גזלן אסור ליהנות ממנו וכו'. ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אע"פ שהוא מיעוט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול כלומר עד שידע בודאי שדבר זה שהוא רוצה ליהנות ממנו גזול הוא בידו בסוף בבא קמא (קיט.) איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמר עד שיהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו ופרש"י אפי' מיעוט משלו תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ותו אמרינן בגמרא דאורי רב יהודה כוותיה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה: ומה שאמר רבינו שר"ח פסק עד שיהא רוב ממונו גזול איני יודע טעמו:

נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכו' משנה בפ' הגוזל ומאכיל (קיד.) נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וזה לשון הרמב"ם בפרק ה' מהלכות גזילה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי זו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה: ומה שאמר בשם הרמב"ם ואם תלמיד חכם ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים בפ' הנזכר וטעמא מדגרסינן בגמרא עלה דמתניתין תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים ראשונים מאי טעמא יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים ופרש"י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק הרמב"ם כלישנא בתרא דאתי כסתם מתני' הרי אלו שלו מדינא ואע"ג דבעלמא קיימא לן יאוש כדי לא קני ואע"ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ"מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהיא כמכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מן הגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע"פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח"כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ"מ כיון דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרינן באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא לסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש"ה רוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס:

ומה שאמר בד"א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפי' מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידוע מכל אדם וכו' אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא בר"פ הגוזל בתרא (קיג.):

ומה שאמר אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה ומוכרח הוא דאל"כ הדר הו"ל גזלן ודע שהרמב"ם כתב בפרק הנזכר בד"א שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס היה כנעני וכו' וכ' ה"ה דעת הרב כשהמוכס היה כנעני מסתמ' הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמו יותר מן הדין הוא נוטל ופי' רבי' אוקימתיה ובריי' דרב אשי במוכס עסקינן אף אמתני' ולא פליגי אשאר אוקימתות ולא כן פירשו שאר המפרשים עכ"ל: ומה שאמר וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן וכו' שם בגמרא:

ומה שאמר בין שהוא מלך עובד כו"ם בין שהוא מלך ישראל כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר טעמו משום דאל"כ כי מקשינן להבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא הו"ל לשנויי ל"ק כאן במלך ישראל כאן במלך עכו"ם ומ"ש וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך ממבריח עצמו ה"ז גוזל ישראל שקנהו כ"כ הרא"ש שם אהא דמקשי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכ"כ הר"ן בפ"ד דנדרים ומוכרת הוא לפרש כן ונראה שאפי' בשידוע שזה המוכס מוסיף ליקח יותר מחוק המלך שהרי הוא כגזלן אסור להבריח ממנו כדי מה שהוא חוקו דאטו מפני שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם חוקו היינו דאמרי אינשי ברכות (ה:) בתר גנבא גנוב וטעמא טעים: [%ב] וכתב מהרי"ק בשורש קצ"ה שפיר מיקרי דינא דמלכותא אע"פ שהיהודים פורעים יותר מהעכו"ם מאחר שכל העכו"ם פורעים כך נקרא משוה מדותיו והוי דינא דמלכותא:

מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם נשר וכו' מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפי' שצוה לעבדיו לכרות מכל א' וא' דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר בפ' הגוזל בתרא (קיג): ויהיב טעמא משום דאע"ג דמלכא אמר זילו וקטלו מכל בגי ואינהו אזלו וקטלו מחד בגי שלוחא דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסיד אנפשייהו דאיבעיא להו דאינקיט מכולהו בגי ומישקל דמי:

ומה שאמר וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפי' הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו גזל וכו' בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות שם אמר רבא מאן דמשתכח בי דרי ופרע מנתא דמלכא אבל אריסא אריסותיה הוא דמפיק. ופרש"י דמשתכח בי דרי. היו ד' שותפים בגורן והביאו הג' חלקים בביתם והרביעי נמצא בגורן: פרע מנתא דמלכא. בשביל כולם ולכשיבואו חביריו אין יכולים לומר שלך היה ולא שלנו ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה מן המלך את המס אין כאן משום גזל דדינא דמלכותא דינא ואם עכו"ם הוא מיתר לקנות ממנו: אריסותיה מפיק. דאין לו חלק בגופו של קרקע ואין עליו לפרוע חלק ב"ה ולענין זבוני לא מזב' מיני' דגזל הוא מה שנטלו מן האריס:

ומ"ש וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן אחד בשביל כל המס בד"א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו וכי' אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו שם אמר רבא בר מתא אבר מתא מעבט ה"מ דבלא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואיפייס מלכא חליף. ופרש"י בר מתא אבר מתא מעבט. רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן עיר חבירו דדינא דמלכותא דינא: וה"מ דברלא. מס קרקע שאכל פירות וכסף לגולגולת דשתא דא: אבל שתא דחליף. והוא הגבאי פרע כבר למלך כל קיצבה שקיבל עליו שנה שנה שעברה ומעתה המס שלו ולו אין כח למשכן את זה על חבירו. ונ"י כתב בשם הרא"ש דאתא לאשמועינן דדינא דמלכותא הוא שאם עברה השנה ולא הספיקו עבדי המלך לגבות את המס שפטורים כל אותם שלא פרעו באותה שנה דאם היה דינא דמלכותא שיגבה המלך בשנה זו מס של שנה שעברה אף הקונה ממנו קנה כל זכות שהיה למלך בו ואע"פ שפרע הגבאי למלך משלו לא הפסיד דינו עכ"ל. ואין נראה כן מדברי רש"י וגם לא מלישנא דגמרא:

גבאי המלך שמוכרין השדות בשביל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהם אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל אלא על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשביל מס הראש ה"ז גזל ואין לקנות מהם בפ' חזקת (נה:) הני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינהו זביני אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקפתא דגברי מנח וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה גבאי המלך ושוטריו אם מכרו השדה במס שעל הראש ה"ז אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כך:

ומה שאמר ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב שתהיה השדה למי שיפרע המס וכו' עד שיחזרו הבעלים כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה וכתב הה"מ בפרק חזקת מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכיל ארעא אי נמי מדאמרי' בפרק איזהו נשך (עג): ארעא לטסקא משעבדא ומה שאמר עד שיחזור ר"ל בשלא מכרו גזבר המלך ממכר עולם אלא שזה החזיק מעצמו ופרע מנת המלך עכ"ל:

ומה שאמר וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתנהו כו' מותר להשתעבד בו בפ' איזהו נשך א"ל ר"פ לרבא חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי א"ל הכי א"ר ששת מלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא וכתבו התוס' ומשתעבדי בהו טפי אית ספרים דל"ג טפי שלבסוף היו מחזירים להם מעות וכרגא שנותנים בעבורם וכל מה שהיו משתעבדים בהם היה בשכר הלואה ע"כ ורבי' לא היה גורם טפי אבל מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' גזירה נראה שהיה גורס טפי:

ומה שאמר ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שטעמו משום דקיי"ל דהא דאסור להעביד את עבד עברי בדבריהם שהם מיוחדין לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת ה"מ עבד עברי שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפ"ה מהלכות עבדים וקמ"ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו הו"ל כמכורים ודינם כדין ע"ע שאסור לעבוד בו עבודת עבד: ומה שאמר שדין המלך דין ככל מה שיגזיר בכל מלכותו בפרק הגוזל בתרא (קיג.) ובפרק ד' נדרים (כח.) ובפ"ק דגיטין (י':) ובפ' חזקת (נה.) אמרו דינא דמלכותא דינא:

ומ"ש בד"א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו אבל מלך שלקח חצר או שדה של א' שלא מדין חוק המלכות ה"ז אסור ליקח ממנו כ"כ הרמב"ם בפרק ה' מהלכות גזילה וז"ל מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינם גזל ומותר ליהנות בה והלוקחה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה דין המלכים כולם ליקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זה או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותם מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של א' מבני המדינה שלא כדינו שחקק לאו דינא הוא והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך ולא יהיה לאדם א' בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל לאו דינא הוא עכ"ל וכתב ה"ה מלך שכעם על עבדיו וכו' פירוש בדין החוקות וכמו שכתב למטה וזה מבואר שהרי הרוגי מלכות נכסיהם למלכות כדאיתא בפ' נגמר הדין (מח:)

ומ"ש אבל מלך וכו' כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכן עיקר דדינא דמלכותא דינא אבל שלא כדין לאו דינא וקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות הבעלים היא וזה מבואר בהרבה מקומות ועוד הוסיף הרמב"ן ואמר שאם בא המלך לעשות דין חדש אע"פ שחקק אותו לכל אם לא היה כן מחוקי המלכים הראשונים לאו דיניה דינא ואין כן דעת רבינו ורבותינו ז"ל אלא הרי הוא יכול לעשוה דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך ועונשו עונש מן הדין עכ"ל:

ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאפי' אם הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא וכו' לאו דינא הוא מבואר שהוא כסברת הרמב"ן שכתב ה"ה:

ומ"ש רבי' וא"א כתב כסברא הראשונה בפ' ד' נדרים כתב וז"ל פר"ת הא דאמרו דד"ד היינו דוקא כשהמלך משוה גזירותיו על כל בני מלכותו אבל אם הוא משנה למדינה אחת לאו דינא הוא כדתנן [גיטין נה:] לא היה סקריקון ביהודה וכו' ואינה נ"ל ראיה דהתם לא צוה המלך שיקחו הקרקע וכו' והרא"מ כתב דלא אמרי' דד"ד אלא דוקא בדינין התלויין בקרקע כמו מכס שאומר המלך לא יעבור אדם בארצי אם לא שיתן המכס וכההיא דפ' חזקת מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא וגם כרגא דקרקפתא דאמר מלכא לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך היינו טעמא דדיניו דין דארצו הוא ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו עכ"ל ואע"פ שדחה הרא"ש ראיית ר"ת כתב רבינו שהרא"ש כתב כסברא הראשונה לאפוקי סברת הרמ"ה שלא הזכירה כלל והמרדכי בפ' הגוזל בתרא כתב דברי רא"מ וכתב עוד בשם ראבי"ה ז"ל דדוקא בקרקע שייך לומר דדינא דינא וי"מ שאפילו בשאר ענין בממון ולא הכריע עכ"ל וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ח אפילו לאותם דיעות שהביא המרדכי דאפילו בשאר ענייני ממון אומרין דדינא דינא פשיטא דהיינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים כמ"ש רשב"ם בפ' חזקת אבל דין שבין אדם לחבירו פשיטא דלא דא"כ בטלת כל דיני תורה ח"ו ע"כ וז"ל הר"ן בפ"ק דגיטין ודאמרינן דינא ד"ד דוקא במה שהמלך עושה מחוקי מלכות אבל מה שהוא עושה שלא כדין לא ולישנא דמלכותא הכי משמע ומש"ה לא אמרו דינא דמלכא דאי עביד שלא כדין לאו דינא וכתב עוד יש מי שפירש דניידינן מלישנא קמא משום דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך וכדאמרי' בהגוזל תדע דקצצי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו אבל מידי דלא שייך ביה מלכא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ול"נ מדאמרינן בפרק חזקת דינא דמלכותא דינא אריסא דפרסאי מ' שנין והכא ליכא הנאה ותועלת למלך בכך עכ"ל וכתב המרדכי בפ' הגוזל בתרא השר שבא לשנות את הדין אין שומעין לו דלא אמרינן בכהאי גוונא דינא הוא כגון מכס שאין לו קצבה:

אי דינא דמלכותא הוי דינא דוקא בקרקע או אפילו בשאר ממון ובאיזה אופן דינא דמלכותא ושצריך שיהא דבר כללי ולא פרטי במהרי"ק שורש ס"ו ושורש קצ"ה ושורש קפ"ח ובמרדכי פרק הגוזל ומאכיל: [%ד] כתב מה"ר יעקב ישראל ז"ל בתשובה מה שכתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא בשם ר"י בר פרץ דישראל המלוה לחבירו על המשכון אין זקוק לשמור יותר משנה וכו' והביא ראיה מפ"ק דגיטין ותימה אמאי שבק פ' ד' נדרים ופ' הגוזל בתרא ופרק חזקת דמייתי מימרא דשמואל דדינא ד"ד ונ"ל משום די"א דלא אמרינן דד"ד אלא בקרקע והם המרדכי פ' הגוזל בתרא והרא"ש פרק ד' נדרים וי"א דלא אמרינן אלא בדברים שהם להנאת המלך וה"ה כתב בפכ"ז מהלכות מלוה דמשמע דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא דפ"ק דגיטין וכתב עוד וי"ל לפי דעתם דאע"ג דקיי"ל דד"ד ה"מ במה שהוא תועלת המלך וכן נראה ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו וכו' וכ"כ בפ"א מהלכות גזילה אבל מכס שפסק המלך וכו' וצ"ל לפי דרך זה דמאי דאמרינן בפ' חזקת מלכא אמר לא יכול ארעא אלא באיגרתא ודיניה דין וכתבו הרמב"ם בס"פ א' מהלכות זכייה שגם בזה יש תועלת למלך שיחתום השטר ויקח חוקו והרשב"א והר"ן בפ"ק דגיטין דחו סברא זו וכן כתב הרמב"ן שם ובפרק חזקת וזו היא כוונת ר"י בר פרץ להביא ראיה מפרק קמא דגיטין ללמדנו דדינא ד"ד שייך בכל מילי ובנדון דידן פשיטא דלא שייך דינא דמלכותא במה שמתנים השררות עם בעלי הרבית לפי שאינו חוק קבוע לקדמונים ואינו כתוב בנימוסיהם אדרבה הוא נגד דתם ועוד דאינו חוק כללי לכל המלכות אלא למלוה ברבית בלבד לא לשאר תגרים ועוד שאין השררה מכרחת שימכור המשכונות אלא נותנת לו רשות וכל שאינו מכריח אינו דינא דמלכותא כמו לא ליכול ארעא אלא באיגרתא שהמלך מקפיד על כך וכן כתב נ"י בשם ה"ר ר' יונה וכן נראה מדברי הרמב"ן שכתב הרב המגיד בפ' כ"ז מהל' מלוה עכ"ל : בד"א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות וכו' עד סוף הסימן דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה ודברים פשוטים הם:

בית חדש (ב"ח)

אסור לקנות וכו'. ע"ל בסי' שנ"ו דכתב ע"ש ר"י והרא"ש דאפילו בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק וא"כ צריך טעם מאי שנא גזלן דלא כתב רבינו כן ע"ש ר"י והרא"ש ונראה דר"י והרא"ש מודו דבגזלן מפורסם פשיטא דלא עשו בו תקנת השוק משום דכל מה שנמצא בידו בחזקת שהיא גזולה דגזלה בחזקה ובפרהסיא שכיחא ליה טובא משא"כ בגנב דלפעמים אינה גנבה דלאו בכל שעתא שכיחא ליה גניבה:

כתב הרמב"ם אסור ליהנות וכו'. פרק ה' דגזלה:

מי שהוחזק גזלן וכו'. בסוף ב"ק פלוגתא דרב ושמואל והלכה כשמואל בדיני דאפילו מיעוט משלו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו דתלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא ודעת ר"ח דכיון דתנינן בסוף הגוזל בתרא אין לוקחים מן הרועים צמר וחלב וגדיים וכו' משום דחזקתו גנוב או רוב הדבר הוא גנוב וכדלעיל בתחלת סימן שנ"ח אידחיא לה הך דשמואל וקיי"ל כרב דבעינן שיהא הרוב משלו כסתם מתני' א"נ ס"ל דהך פלוגתא דרב ושמואל מאימתי מותר ליהנות ממנו וכו' מידי דאיסורא הוא והלכה כרב באיסורא וכ"כ הרב המגיד ברפ"ו דגנבה דזהו דעת ר"ח והגאונים ואיכא לתמוה על מ"ש ב"י וז"ל ומ"ש רבינו שר"ח פסק עד שיהא רוב ממונו גזול איני יודע לו טעם עד כאן לשונו דהלא הרב המגיד פירש טעמו לשם ומ"מ להרמב"ם והרא"ש ליכא תיובתא מהך מתני' כדפירש לעיל סי' שנ"ח ע"ש ועיין עוד בדברי הרב המגיד פ"ו דגניבה ופ"ה דגזילה.

נטלו לו מוכסין וכו'. משנה פרק הגוזל בתרא הבאתיה ריש סימן שס"ח. ומוכס גזלן ולי"מ שכתב רבינו בסימן שס"ח איירי בידוע שהתייאש דהכי קאמר נמי תלמודא דלעולא הא דתנן מפני שהבעלים מתייאשים מהן איירי בידוע וא"כ הכי נמי לשון רבינו דאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהן איירי בידוע אבל בסתם לא הוי יאוש אפי' בגזלן ישראל ולהרא"ש איירי הכא אפילו בסתם ובמוכס ישראל ואפילו הכי הוה יאוש ורבינו כתב כאן בסתם ונסמך על מ"ש בריש סימן שס"ח: ומ"ש והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו. הוא לפי דבעינן יאוש עם שינוי רשות אבל יאוש כדי לא קני לכך אמר רבינו שזה שהחליף נותן לו כסות אחרת וחמור אחר חליפין אלו הויא כמכירה וא"כ איכא יאוש ושינוי רשות: ומ"ש בשם הרמב"ם דאם ת"ח ותיק וכו'. ה"א התם בברייתא בלשון אחרון ואיכא למידק בדברי הרמב"ם דבפ"ה כתב נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה ואם היה ותיק וכו' ובפ"ו כתב המציל מיד לסטים ישראל וכו' ומחלק בין ישראל לעכו"ם כדקאמר רב אשי בגמ' וא"כ למה לא חילק בפ"ה ג"כ בין ישראל לעכו"ם אלא כתב בסתם חזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ומשמע בין עכו"ם בין ישראל ותו דכתב אח"כ בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס היה כנעני או מוכס העומד מאליו וכו' אלמא דבין בעכו"ם ובין בישראל קאמר חזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ותו לאיזה צורך כתב בפ"ה מפני שזו כמכירה היא וחזקתה וכו' ואינו יודע בודאי שהיא גזולה ובפ"ו גבי המציל לא אמר שהוא שלו אלא מטטם שנתייאשו ממנו דבהכי סגי ונראה דהצלה שאני דכיון דכבר נתייאשו ממנה הבעלים המציל מידו של גזלן כאילו מציל מן הנהר דמי ואפי' יודע שהיא גזולה זכה בה וא"צ מכירה ומש"ה שנינו במשנתינו המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דאתא לאורויי דהו"ל כמציל מן הנהר וה"ה המציל מיד המוכס דלסטים הוא כשאר גזלן וכדכתב הרמב"ם להדיא אבל בנטלו לו כסותו או חמורו ונתנו לו כסות או חמור אחר דאינו מציל מידם בע"כ אלא מרצון טוב נתנו לו התם לא קנה הכסות האחרת או החמור האחר אלא א"כ ביאוש ושינוי רשות ושינוי רשות אינו אלא כשמכרו או נתנו לו כדלעיל בסי' שנ"ג סעיף ה' לא כשבא אחר ונטלו מבית הגנב והגזלן כדלעיל בסי' שס"א ס"ו ולפיכך כתב הרמב"ם בפ"ה דאע"ג דאין כאן לא מכירה ולא מתנה מ"מ חילוף זה כמכירה הוא וא"כ איכא שינוי רשות אלא לפי דקשה הלא אין כאן יאוש במוכס עכו"ם לפיכך אמר עוד וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ונראה שטעמו לומר דאע"ג דבעלמא במוכס עכו"ם מסתמא לא אמרינן דמייאש ממנה אלא אם כן בידוע אין זה אלא היכא דהבעלים מרדפים אחריה לתבעו למוכס בפני דייני עכו"ם אבל הכא חזקתה שכבר נתייאשו ממנה ואין מרדפים לתבעו דאי איתא דמרדפים לתבעו לא היה המוכס מוציאה מתחת ידו ולתתו לזה תחת כסותו ותחת חמורו אלא לפי שאכתי קשה הלא כשיודע שדבר זה גנוב הוא אפי' אינו גנב או גזלן מפורסם צריך להחזירו בלא דמים ואפי' ודאי נתייאש כיון דאין כאן שינוי רשות דלא הו"ל ליטלו כיון שיודע שכסות זה הוא גזול לכך אמר הרמב"ם ואינו יודע בודאי שזו גזולה וב"י האריך בדבריו על מה שאמר הרמב"ם הרי אלו שלו מדינא ולפרש לשון הרמב"ם גם מהרו"ך האריך בזה ולא נהירא והנכון מה שכתבתי וע"ל בסימן שנ"ו ובמה שכתבתי לשם בס"ד:

בד"א שהמוכס הוא כגזלן וכו'. בפ' הגוזל בתרא (דף קי"ג) וע"פ מה שכתבו הרמב"ם והרא"ש:

גבאי המלך וכו'. בפ' חזקת (דף מ"ה):

ואם צוה המלך וכו'. שם (דף נ"ד) ופ' איזהו נשך (דף ע"ג): המלוה לחבירו על משכון בלא רבית או על משכון של עכו"ם ברבית אם יש בו דינא דמלכותא שאין זקוק לשמור יותר משנה והביא ב"י על זה תשובת ה"ר יעקב ישראל בסוף סימן זה וכבר נתבאר למעלה סי' ע"ג סעיף כ"ג ע"ש:

דרכי משה

(א) וכתב המרדכי ריש הגוזל בתרא הא אם לא הוי יאוש בעלים צריך להחזיר לבעלים בחנם ולא דמי להא דאמרינן דנוטל מב"ה מה שההנהו דה"מ היכא דטרח והוציא הוצאות כדי להשיב לבעלים אז נוטל מבע"ה מה שההנהו עד כדי דמיהן אבל גבי ליסטים ומוכסים דלא טרח צריך להחזיר לבעלים בחנם וע"ש.

(ב) וכתב המ"מ פ"ה מה"ג שכן דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן כדעת הרמ"ה וכ"נ דעת הריטב"א שכ' נ"י פ' חזקת דף קפ"ה ע"א וכ"כ הר"ן פ"ק דגיטין דף תקנ"ז ע"ב וכן משמע במהרי"ק שורש ס"ו וכתב המרדכי בהגהות דה"ה דף רס"א ע"א דיש רשות למלך להוסיף מס על בני מדינתו לצרכיו הגדולים ולצרכי מלחמה. וכתב מהרי"ק שורש ס"ו ורוב הדיעות הסכימו דהא אמרי' דינא דינא אלא בחוק כללי אבל בדבר שאינו כללי רק חוק שלא כדין מלכות לכל בעלי חנויות המלוים ברבית בזה לא אמרי' דינא:

(ג) וכתב ב"י לעיל ס"ס כ"ז בשם הרשב"א דלא אמרי' דד"ד אלא מה שהוא מדיני המלוכה אבל דינים שדנין בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל עכ"ל ואפשר שלזה נתכוין מהרי"ק בתשובה דלעיל. וכ' מהרי"ק שורש קצ"ב בשם הרשב"א דכל דבר שהמלך עושה לתקנת המדינה הוי ד"ד ואפי' אם אמר ממון של פלו' יהא לפלוני וע"ש. וכ' נ"י פ' חזקת הבתים דף קפ"ה ע"א בשם הר"ר יונה שאם יכול ישראל לכוף חבירו בדין ישראל ואין המלך מקפיד לכוף בדיני שלו נמצא שלא פקע זכותו של ישראל מחמת אותו ד"ד אא"כ הולך לדון בערכאות כיון שלא קבל המלך הדינים ההם אלא בערכאות שלהם עכ"ל ול"נ כן מדברי המרדכי פ' חזקת הבתים דף ר"ן ע"ד דכתב דד"ד לענין חזקת חלונות וע"ש מיהו אפשר דרבי' יונה לא קאמר אלא בדבר שאינו מדין המלוכה אלא שחקק המשפטים בערכאות כיצד ידונו ולכן אין צריכין לילך אחר אותו משפט כדברי הרשב"א דלעיל, ובמרדכי פ"ק דגיטין דף תר"ו מד"ד וכתב שם ע"ד דאפי' בין ישראל לחבירו יש בו משום ד"ד וכן משמע מדברי התו' וה"ה שכתבתי לעיל דבריהם לענין משכון וע"ל ס"ס ס"ח מד"ד שכתבתי שם בזה. כ' הר"ן פ' ארבעה נדרים דף כ"ה בשם התו' דלא אמרי' דד"ד אלא במלכי או"ה משום דכל הארץ היא שלהם אבל מלכי ישראל לא לפי שבא"י כל ישראל משותפין בה וכי אמרי' דד"ד ה"מ לענין שאם קונה הישראל מכס זה חייבים ליתן לו מכס וכן נמי אם לא קנוהו אלא שהוא ממונה לגבות המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע כדי לעבור עכ"ל וכבר נתבאר לעיל סי' זה. כתב הריב"ש סימן קע"א שופט שצוה לשלוחו למכור בנכסי יתומים ועשה כן וטעה מה שעשה עשוי וע"ש, ועיין בתשובת הרשב"א סימן תרי"ב מי שתפסו השלטון על דבר העלילה ונתפשר עמו בסך ידוע והשלטון יש לו פקיד יהודי שנוטל עישור של העונשין אם מותר לו לקבל אותו חלק.