טור חושן משפט רלו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלו | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

עכו"ם אנס שישראל מסור בידו להרגו ואנס קרקע מידו אם שהתה בידו י"ב חדש ואח"כ קנאה ישראל אחר ממנו הרי זו שלו אלא שצריך ליתן לבעליו השליש ממה שנתן לעכו"ם לפי שהעכו"ם מוזיל גביה ומוכר לו שוה ארבעים בשלשים לפיכך צריך ליתן לבעליו אלו העשרה ואלו העשרה אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאה מן העכו"ם ואם ירצו יניחוה בידו ויתן לי שליש ממה שנתן לעכו"ם:

ואפי' תוך שנים עשר חדש אם קנאה מהבעלים תחילה ואח"כ קנאה מהעכו"ם מקחו קיים אבל אם קנאה מהעכו"ם תחילה ואח"כ מהבעלים מקחו בטל ואפילו עשה לו שטר אלא אם כן קבל עליו אחריות או שהודה או יש עדים שראו שקבל ממנו מעות:

לקח אחד מן העכו"ם ושהתה בידו שלש שנים ואח"כ מכרה לאחר אין לבעלים על הלוקח השני כלום שטוענין לו לומר שהראשון קנאה מהבעלים ונתן להם שליש וה"ה נמי אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני ג' שנים וכן הדין נמי אם שהתה ביד הלוקח ג' שנים ומת והורישה לבנו טוענין ליורש:

לקח העכו"ם מהבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח בד"א שהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם המוכר או שיעידו עדי ישראל שאמת טען העכו"ם המוכר וא"א הרא"ש ז"ל:

כתב שמוציאו מיד הלוקח אפילו שהתה בידו יותר משנים עשר חדש ונותן לו מה שפרע בשבילו:

בא העכו"ם בעקיפין עליו ולקחה ממנו ולא היה מסור בידו להרגו ומכר לאחר פי' רש"י שצריך להחזירה לבעלים בחנם אפילו שהתה בידו כמה שנים ורבינו גרשום כתב שא"צ להחזירה בחנם אלא שמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם כדי שיחזירנה לו וכך יתן ללוקח ואם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציאה מיד העכו"ם בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש ותשאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד העכו"ם עד כדי דמי הבית צריכין הבעלים ליתן לו אם רוצה הוא ליטלו מידו וגם אין צריכין ליתן לו יותר ממה שהוציא עליו כגון שאם היה העכו"ם אוהבו ונתנו לו בזול אין הבעלים צריכין ליתן לו אלא כמו שנתן לעכו"ם אע"פ שהוא לא היה יכו להוציא בכך מידי העכו"ם ואפילו שהעכו"ם נתנו לו בחנם צריך להחזירו לבעלים גם כן בחנם: ואם בעודה בידו בנה אותה הוי כיורד לתוך של חבירו שלא ברשות ובנאו שיכול לומר לו טול עציך ואבניך:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עכו"ם אנס שישראל מסור בידו להרגו ואנס קרקע מידו אם שהתה בידו י"ב חדש ואח"כ קנאה ישראל אחר ממנו ה"ז שלו אלא שצריך ליתן לבעליו השליש ממה שנתן לעכו"ם וכו' בפ' הנזקין (נה:) תנן לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה וכו' זו משנה ראשונה בית דין של אחריהם אמרו הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הם קודמין לכל אדם רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני סקריקון י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה אבל נותן לבעלים רביע ופרש"י סקריקון. רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני: נותן לבעלים רביע. ששיערו דסקריקין מוזיל גביה ריבעא ובגמרא (נח.) אמר רב רביע בקרקע או רביע במעות ושמואל אמר רביע בקרקע שהוא שליש במעות במאי קמיפלגי מ"ס נכי רביע זבין ומ"ס נכי חומשא זבין ופרש"י רביע בקרקע או רביע מעות. או יתן לבעלים רביע שנתן לאנס או יתן לו קרקע שוה רביע המעות אם לקחה במנה נותן לו רביע מנה או מן הקרקע עצמו שוה רביע מנה דהיינו חמישית שבקרקע אם הבעלים חפצים בקרקע דקסבר רב נכי חומשא זבן מהעכו"ם שוה חמשה בד' הילכך יהיב ליה רביע מנה או חמישית הקרקע דהיינו רביע מנה שהקרקע הנקנית מן הסיקריקון במנה שוה חמשת רביעים ושמואל אמר רביע בקרקע נותן לו או שליש מנה דקסבר שמואל נכי ריבעא זבן שוה ד' לקח בשלש הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ארבע שלישי מנה עכ"ל וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהל' גזילה: ומ"ש ואלו העשרה אם ירצו הבעלים יתנם לו במעות או קרקע שוה עשרה שם בברייתא הלוקח מן הסקריקון נותן לבעלים רביע ויד בעלים על העליונה רצו בקרקע נוטלין רצו במעות נוטלים: ומ"ש ואם איני מאמין לו בכמה קנאה וגם אין לו עדים בכמה קנאה ישבע לו בכמה קנאה: ומ"ש ואם קנאה מהעכו"ם תוך י"ב חדש אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאוה מן העכו"ם ואם ירצו יניחוהו בידו ויתן לו שליש ממה שנתן לעכו"ם:

ומ"ש ואפי' תוך י"ב חדש אם קנאה מהבעלים תחלה ואח"כ קנאה מהעכו"ם מקחו קיים וכו' שם במשנה לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מב"ה וחזר ולקח מסקריקון מקחו קיים ופרש"י מקחו בטל. דאמרינן מיראה עבד אי נמי השני נוח לי והראשון קשה ממני ובגמרא (נח:) אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריות וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים ז"ל: ומ"ש או שהודה או יש עדי' שראוי שקבל ממנו מעות פשוט הוא: כתוב במישרים נתיב ל"ח ח"ה ירושלמי אמרו בעלים בידינו היה ליקח תוך י"ב. חודש והלקוחות אומרים לא בידכם היה ליקח המע"ה וע"ש:

לקח אחד מן העכו"ם ושהתה בידו ג' שנים ואחר כך מכרה לאחר אין לבעלים על הלוקח שני כלום שטוענין לו לומר שהראשון קנאה מהבעלים ונתן להם שליש שם (ד' הנ"ל) ת"ר לקח מן הסקריקון ואכלה ג' שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום ה"ד אי דקא טעין ואמר מינך זבנה אפי' ראשון נמי אי דלא קא טעין ואמר מינך זבנה אפי' שני נמי לא אמר רב ששת לעולם דלא קא טעין ליה וכגון זה טוענין ליורש וטוענין ללוקח ואידך אי טעין אין ואי לא טעין לא ופרש"י טוענין ליורש וטוענין ללוקח. הלוקח מסקריקון והורישה לבניו ואכלה ג' שנים או מכרה לאחר ואכלה ג' שנים ובאו בעלים להוציאה ממנו ואינו יודע לטעון הראשון קנאה ממך ב"ד טוענין בשביל היורש ובשביל הלוקח ומ"ש . וה"ה נמי אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני ג' שנים כ"כ שם הרמב"ן ז"ל: ומ"ש וכן הדין במי אם שהתה ביד הלוקח ג' שנים ומת והוריש' לבניו טוענין ליורש מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך כגון זה טוענין ליורש:

לקח העכו"ם מהבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח בד"א שהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם וכו' בפ"י מה' גזילה וז"ל עכו"ם בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח בד"א בשהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיוכל לכוף את העכו"ם שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את העכו"ם אינם יכולים להוציא מיד הלוקח מן העכו"ם אע"פ שאינו מודה לעכו"ם ואע"פ שאין שם עדים שאמת טען העכו"ם שהרי אומר הלוקח לבעלים אם גזלן הוא למה לא תבעתם אותו בדיניהם עכ"ל וכתב ה"ה נ"ל שהרב הוציא זאת הבבא מדגרסי' בפ' הנזקין (שם) ת"ר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון אמר רב יוסף נקטינן אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזל קביל אימר אחולי אחיל וזה פירושה לפי דעתו ז"ל מחמת חוב עכו"ם שירד לתוך קרקע ישראל מחמת חוב שהיה חייב לו הישראל ולא המתין שידונו לו בב"ד של ישראל ולא בערכאות של עכו"ם וכן מחמת אנפרות פי' שירד לתוך קרקע של ישראל מחמת טענתו שיש לו נזק שזה הישראל הזיקו או הפסידו וזהו מלת אנפרות נזק והפסד אין בו משום סקריקון שהלוקח ממנו אין צריך להמתין כלל וכן אין נוהגין בו דיני סקריקון אלא מקחו קיים וביאר הרב שאין לו אלא כשהבעלים מודים שהיו חייבים לו המעות או שיש עדים לעכו"ם מזה שאל"כ בטלה דין סקריקון שכל אנס יאמר יש לי חוב עליו אמר רב יוסף אין דין אנפרות בבבל פי' שהעכו"ם שיורד לתוך קרקע ישראל אין צריך להוכיח דין אנפרות שהוא טוען דכיון דאיכא ב"ד קבוע של עכו"ם ולא אזיל ישראל קמייהו ונראה שהאמת טוען העכו"ם ומפני שדין האנפרות הוא שיש עדים לעכו"ם בודאי וכדאמרן קאמר הכא שאין דין אנפרות זה נראה בפירוש השמועה לדעת רבינו עכ"ל: וא"א ז"ל כתב שמוציאו מיד הלוקח אפי' שהתה בידו יותר מי"ב חדש ונותן לו מה שפרע בשבילו:

בא העכו"ם בעקיפין עליו ולקחה ממנו ולא היה מסור בידו להרגו ומכרה לאחר פירש רש"י שצריך להחזיר לבעלים בחנם וכולי אברייתא שכתבתי בסמוך הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון פי' רש"י עכו"ם הבא מחמת חוב על ישראל או מחמת אנפרות גזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו ואנס העכו"ם קרקע בחובו או באנפרות אין בו משום סקריקון ואם שהה בידו י"ב חדש לתת רביע לבעלים כתקון חכמי' ויחזיק בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דגבי סקריקון היא דחזרו ונמנו דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה אבל האי לא גמר ואקני מידי ואע"ג דשהתה י"ב חדש לא באת לו שעה לכופו הלכך אין מכירתו מכירה כלל ומה שאמר בשם ר"ג שאין צריך להחזירו בחנם כ"כ התוס' והרא"ש בשמו בפ' הכונס וכתב המרדכי ר"פ האומנין אע"פ שרש"י חולק אנן קי"ל כפסק ר"ג ור"י וכן דן ר"מ וכ"פ המיימוני פ"ה מה' גזילה אבל אם קצף השר על עבדיו ומשרתיו ולקח מאחד מהם ביתו דינא דמלכותא דינא : ומ"ש ואם יש שופטים בארץ וכו' היינו מה שכתב בסמוך דא"ר יוסף אין דין אנפרות בבבל: ומ"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש זו"ל היינו מדכתב בפ' הכונס דלר"י נראה כפסק ר"ג ונתן טעם לדבר:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד עכו"ם וכו' בסוף כלל צ"ה כתב שנשאל על הא דפסק ר"ג שב"ה יתן ללוקח מה שההנהו פרש לי מה רוצה לומר מה שההנהו והשיב דע כי מה שההנהו הוא עד כדי דמיו אם הוציא בו כל כך כדאמרי' (ב"מ צג ) גבי רועה שהו"ל לקדם ברועים ומקלות עד כדי דמיהם משום כושרא דחיותא אבל יותר ממה שהוציא עליו לא יטול כיצד הלה עושה סחורה בביתו של זה ואם נתן לו בחנם יחזירנו לו בחנם ע"כ:

ומ"ש ואם בעוד' בידו בנה אותה וכו' ג"ז בתשו' הנזכרת עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ומכרו לעכו"ם שאינו אנס ובא ישראל ולקחו ממנו עיין בהריב"ש סי' ר"ץ:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עכו"ם אנס וכו' משנה פ' הנזקין ר' הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני הסקריקין י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה אבל נותן לבעלים רביע ופסקו הפוסקים כשמואל דאמר רביע הקרקע עצמו נותן לו או שליש מעות שנתן לאנס: ומ"ש אם ירצו הבעלים וכו'. שם ברייתא ברייתא ויד בעלים על העליונה כו': ואם אינו מאמין לו כו' ישבע לו בכמה קנאה ול"ק ישומו אותה ג' שמאין מה שהקרקע שזה עכשיו דאין לשומה אלא לפי הזמן והשער שנמכרין עכשיו כדלעיל בסי' ק"ג ושמא בשעה שקנה זה קרקע זו היה שער זול או יוקר טפי וטעמו דהלוקח מוחזק במקחו דקנאה מדינא דתלוה וזבין זביניה זביניה והבעלים באו להוציא המע"ה הלכך נשבע הלוקח: ומ"ש ואם קנאה מן העכו"ם תוך י"ב חדש וכו' הכי משמע מדהושיב ר' ב"ד דלאחר י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה. אבל קודם י"ב חרש אינו נותן לבעלים רביע אלא בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם כדתנן ב"ד של אחריהם אמרו וכו' ורבי בא לתקן דלא יהא נוהג דין זה אלא תוך יב"ח:

ומ"ש ואפי' תוך י"ב חדש אם קנאה מהבעלים תחילה וכו' משנה שם למשנה ראשונה ורבי לא בא לבטל דין זה אלא לתקן דלאחר י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה: ומ"ש או שהודה או יש עדים וכו' פי' שהודה בפני ב"ד או בפני עדים בתורת הודאה גמורה שלא בפני הלוקח והסקריקון דהשתא ודאי ליכא למימר דמפני היראה הודה דמי הכריחו להודות שלא בפניהם או יש עדים שראו שקבל ממנו מעות והאי שקבל ממנו מעות אתרווייהו קאי כלומר שהודה שקבל ממנו או יש עדים שבפניהם קבל המעות ולמד רבינו דין זה מדין מסירת מודעא ע"ל בסי' ר"ה סעיף ט"ו וממ"ש לשם בס"ד: ומ"ש ואפילו עשה לו שטר וכו' פי' שהבעלים עשו לו שטר ללוקח ואומר שמפני יראת הסקריקון עשה לו שטר שהסקריקון חפץ בכך שיתן לו שטר אבל אם קבלו הבעלים אחריות שבזה אינו חושש הסקריקון אם מקבל עליו אחריות אם לאו והבעלים נשתעבדו באחריות מדעת עצמן לפיכך מקחו קיים: כתב הר"ר ירוחם בירושלמי אמרו בעלים בידינו היה והלקוחות אמרו לא היה בידכם ליקח המע"ה ומביאו ב"י פי' תוך י"ב חדש אם יש בידו ליקח הן קודמין לכל אדם וטענו הבעלים בפני ב"ד לאחר י"ב חדש שהיה בידן ליקח תוך י"ב חדש והלוקח לא רצה להחזיר להם הקרקע תוך י"ב חדש ובעל כרחנו לקחנו מידו רביע בקרקע והלקוחות אמרו לא היה בידכם ליקח וברצון לקחתם הרביע המע"ה ונשבעין הלקוחות שכדבריהם כן הוא ונפטרים: (ג) לקח א' מן העכו"ם ושהתה בידו שלש שנים וכו' ברייתא שם:

לקח העכו"ם והבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולין להציא וכו' בפ"י מה' גזילה וכתב לשם ה' המגיד שכך מפרש הרמב"ם לברייתא דקתני בה הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות וכו': ומ"ש וא"א כתב שמוציאו מיד הלוקח וכו' נראה שלמד רבינו כך מדבריו פרק הכונס דפורע חובו של חברו הוי מבריח ארי שאין מצילו מהפסד אעפ"י שהיה צריך לפורעו אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לפרוע לו עכ"ל משמע מכאן דאם לקח העכו"ם בית בחובו דמציל ממונו הוא חייב לשלם לו כל מה שפרע בשבילו ואף לאידך טעמא שכתב לשם הרא"ש וז"ל אי נמי כדמפרש טעמא בירושלמי דנדרים מפייסנא הוינא ליה ומחיל ליה ואפילו במשכון אמר מפייסנא ליה ויהיב לי משכוני עכ"ל אין זה אלא במשכנו בשעת הלואתו אבל הכא שהעכו"ם הלוהו בלא משכנתא ואח"כ בא ולקח ממנו קרקע בחובו ופשיט' הבעלים הוו מפייסים אותו שלא יקח קרקעו ולא קא מיפייס ולקח ממנו הקרקע בחובו אם כן מי שלקחה מהעכו"ם מצילו מן הפסד הקרקע ונותן לו מה שפרע בשבילו והך ברייתא דהבא מחמת חוב ומחמת אנפרות יתבאר בסמוך פירושה לפי דעת הרא"ש:

בא העכו"ם בעקיפים וכו' ברייתא הנזכרת הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בה משום סקריקין פי' רש"י אין בו משום סקריקון אם שהה בידו י"ב חדש לתת רביע לבעלים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם כו' ואע"ג דרש"י ס"ל דלאו דוקא בבא בעקיפין דהיינו בא באנפרות אלא ה"ה בבא מחמת חוב משום דכיון דלא היה שם אונס מיתה לא גמר ומקני ואין מכירת העכו"ם מכירה כלל רבינו לא הביא בשם רש"י דין הבא מחמת חוב לפי שקודם זה הביא דעת הרמב"ם דהבא מחמת חוב אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח אם העכו"ם טוען אמת ושהרא"ש כתב שמוציאו מיד הלוקח אלא דנותן לו מה שפרע בשבילו א"כ נדחו דברי רש"י במה שכתב בבא מחמת חוב שמחזיר לו בחנם דהא להרמב"ם והרא"ש אין מחזיר לו בחנם. אבל בבא העכו"ם עליו בעקיפין ס"ל לרבינו דיש פנים לומר דמחזיר לו בחנם כפרש"י אלא דרבינו גרשם כתב דמשלם לו מה שההנהו ושגם ר"י הסכים לפסוק רבינו גרשם כדכתב הרא"ש פ' הכונס: ומ"ש ואם יש שופטים בארץ וכו' שם א"ר יוסף אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דוור ולא אזיל קביל אימר אחולי אחיל. ומ"ש ולזה הסכים הרא"ש פי' הסכים לדעת ר"ג דלא כרש"י וכדכתב בפרק הכונס במסקנתו דר"י הסכים לפסק דר"ג. ואיכא לתמוה דהו"ל לרבינו לכתוב הסכמת הרא"ש מקמי שכתב הך דאם יש שופטים בארץ וכו' דהוא תלמוד ערוך ונראה דרבינו ס"ל דלפרש"י דהבא מחמת אנפרות צריך הלוקח להחזיר הקרקע לבעלים בחנם א"נ אפשר לומר דהך דאין דין אנפרות בבבל משום דאיכא בי דוור היינו לומר דאין זה נוהג שם להחזיר הקרקע בחנם דמדלא אזיל קביל אימור אחולי מחיל לענין זה דהקונה ממנו צריך ליתן לו מה שפרע בשבילו דהיינו דשמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם וכו'. אבל צריך להחזיר לו הקרקע לבעלים אבל לר"ג דהבא מחמת אנפרות אין צריך להחזיר בחנם אלא שמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם וכו' וא"כ היכא דאיכא בי דוור ודאי נתייאש וישאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום וכיון דלר"ג דוקא הוה כך פי' והא דאם יש שופטים בארץ וכו' לא יתן הלוקח לבעלים כלום לכך כתב רבינו ולזה הסכים א"א הרא"ש בתר הך דאם יש שופטים בארץ דלא יתן הלוקח לבעלים כלום דלהרא"ש דהסכים לר"ג הוה כך פי' לאפוקי לרש"י הוה פי' דיתן לבעלים כמה היה רוצה ליתן לעכו"ם וכו':

דרכי משה[עריכה]

(א) עיין בהר"ן פ' הנזקין דף תקע"ט ע"ב כ' ריב"ש סי' ר"צ דכל דינים אלו דסקריקון היינו דוקא שאנסוהו לישראל עד שנתן להם הקרקע אבל עכו"ם אנס הורג נפשות או שאר אונסים לקחו קרקע של ישראל באונס קרקע אינה נגזלת אפילו שהתה בידיהם הרבה הקונה מהם צריך להחזיר בחנם מיהו אם הוצרך הבעל הבית להוציא הוצאות הרבה על זו צריך ליתן לקונה מה שנהנה וע"ש שהאריך בזו וכתב שכן הסכימו הרמ"ה והרשב"א וכ"כ מהרא"י בפסקיו סימן ס"ט על דין ספרים שהובאו מעיר שהיתה בה גזירה על שונאי ישראל ודן כן וע"ש: כתב המרדכי פרק הניזקין ע"ג מעשה ביהודים שדחקו חביריהם בתפיסה לתת להם ממון ופסק מהר"מ כיון דאנוסים היו אפילו תלאוהו ויהיב לא הוי מתנה ולא דמי לסיקריקון דהתם ירא לנפשו שלא יהרגוהו אבל הכא לא שייך דידוע דישראלים יראים משפיכות דמים וגם יראת השרים עליהם ועביד אינש דגזים ולא עביד וע"ש שהאריך בזה:

(ב) וכתב בתשובת ריב"ש סימן ר"ץ דדוקא בישראל אבל עכו"ם שאינו אנס לקחה מהעכו"ם אנס ואח"כ לקחה הישראל מהעכו"ם השני הוי דינו כאילו קנה מהעכו"ם עצמו וע"ש

(ג) ועוד כתב הרמב"ם פ"י מה' גזילה וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף העכו"ם שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את העכו"ם אינן יכולין להוציא מיד הלוקח מן העכו"ם אע"פ שאינו מודה לעכו"ם ואין שם עדים שטוען אמת שהרי אומר הלוקח לבעלים אם גזלן הוא למה לא תבעתם אותו בדיניהם עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם שמיירי שלקחו העכו"ם בחזקה ואפ"ה מאחר שמודה לדבריו שחייב לעכו"ם או שלא קיבל עליו במשפט אין מוציאין מיד הבעלים והוא כמ"ש הריב"ש סר"צ הא דאם משפט בעיר לא יוכל לטעון שהעכו"ם אנסו היינו דוקא כשהישראל נתנו לו אבל אם העכו"ם לקחה באונס אפי' לקחה בחובו לא אבד זכותו משום שתיקתו וצריך להחזיר לבעלים ואינו נותן לו אלא כפי מה שההנהו וע"ש ובכתבו של מהרא"י סי' ס"ט:

(ד) ובמרדכי פ' הגוזל ע"א ד' נ' הביא דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ש"מ דס"ל כוותיה:

(ה) וכ"כ המרדכי פרק הכונס ד' מ"ו ע"א בתשו' ר"י כה"ג וכתב דוקא קרקע דלא מייאש מינה אבל מטלטלים דמייאש מינה א"צ לחזור לבעליו ומיהו ספרים לא שייך בהו יאוש דהעכו"ם לא יוכל למכרן רק לישראל וע"ש שהאריך בזו בדין מבריח ארי מנכסי חבירו וכ"ה בהגהות מרדכי דב"מ דף קמ"ז ע"א דאין יאוש בספרים וחייב להחזירן לבעליהן בדמיהן ובמרדכי פרק הגוזל קמא ד' נ' ע"א כתב ראבי"ה דבספרים צריך להחזיר לו דמיהן אפילו לדעת רש"י וע"ש וע"ל סימן שס"ח קצת מדינים אלו גם בסימן שס"ט גם לעיל סימן קכ"ח כתב ב"י סי' ק"ג עכו"ם שמשכן ראובן קרקע אצלו וקבו לו זמן לפדותו ולא פדאו והלך ומכרה לאחר אי מכרה בשויו ממכרו קיים דהא בדין מכרה שכיון שלא פדאה בזמן שקבע לו יש רשות בידו למוכרה אבל אם מכרה בפחות משויה אפילו כ"ש חוזר כדין שליח שטעה עכ"ל וע"ל סימן שע"א מדינים אלו: