טור חושן משפט שעה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שעה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעו אינו יכול לומר נטיעותי אני נוטל: ואם בעל השדה אומר לו עקור נטיעותיך ולך יש אומרים אם היא שדה העשויה ליטע (פירוש שיותר טובה ליטע מלזרעה) אין שומעין לו ואם לאו שומעין לו ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאפילו אם היא עשויה ליטע שומעין לו וכן כתב הרמ"ה ולא עוד אלא דמחייבינן לבעל אילנות למיגר אגורי לאפוקינהו מארעיה דהאיך ע"כ:

אמר בע"ה שחפץ בנטיעות או אפילו אמר שאינו חפץ בהן ואח"כ עשה מעשה דמוכח שחפץ בהן כגון שגדר סביבם וכיוצא בזה והיא שדה העשויה ליטע שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה ליטענה וכך נותן לו ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה שאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין נותן לו אלא ההוצאה כשיעור שבח והרמ"ה ז"ל כתב שאפי' בשדה שאינ' עשויה ליטע אי גלי דעתי' דניחא ליה בהו שמין ליה וידו על העליונה ואי לא גלי דעתיה דניחא ליה בהו איכא לפלוני אם היא שדה עשויה ליטע שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטענה ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

והיורד לשדה חבירו ברשות אפי' בשדה שאינה עשויה ליטע כתב הרמב"ם דידו על העליונה: ובעל בנכסי אשתו כיורד ברשות דמי:

הבונה חורבתו של חבירו שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה:

אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו: ואם אמר בעל החורבה טול עציך ואבניך וצא שדרו ממתיבתא דשומעין לו אבל אי שביק ליה בעל הבנין ואזל ליה וחזינא לבעל החורבה דגדר ליה ומנטר ליה ודאי ניחא ליה ומיחייב בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה והראב"ד כתב שאין שומעין לו דכל חורבה עומדת ליבנות וזה מזיק הוא [ואין שומעין לו] וזה ישב בתוכה עד שישלם לו יציאותיו וא"א הרא"ש ז"ל כתב מסתברא טעמיה היכא שלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קיפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין ואין שומעין לו הא לאו הכי שומעין לו ע"כ:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היו לו בתים והלך מעירו ובא שמעון ודר בהם וראה שהיה הבית רעוע ונטוי ליפול ובנה בו והחזיקו והצילו מסכנת נפילה וסיידו וכיידו וכשבא ראובן הוציא לשמעון מביתו כי אמר שבתחלה נכנס שלא ברשות אם חייב ליתן לשמעון השבח כי אילו לא בנאו היה נופל או אם אין לו אלא הוצאה. תשובה כיון שהיה רעוע וקרוב ליפול אין ראובן יכול להוציאו עד שיתן לו כל יציאותיו שהוציא להחזיק הבית ולהצילו מנפילה אבל מה שבנה שלא היה צורך לבנות כגון שבנה חדרים וסייד וכייד זה עשה להנאת עצמו ואין ראובן חייב לפרעם לו אלא אומר לו טול עציך ואבניך ושומא זו תהיה על פי בנאין שיראו מה שהיה צריך שמעון מחמת נפילה להוציא וישומו אותו וכשראובן נותן לשמעון זה אז יצא שמעון מבית ראובן. עוד שאל השואל ילמדנו רבינו למה לא נחשוב בנין המועיל אע"פ שאינו סכנה ועוד כי הסיד הוא היה בבתים ומקודם לכן ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנו כמו שהיה קודם לכן ותקן שערים וחלונות וגגות הדולפין ומנעולים.

תשובה כל בנין שאינו סכנה שהבית היה יכול להתקיים ולעמוד ולהשמר מנפילת קלקול למה נחייב לבעל הבית לפרוע יכול לומר איני רוצה להוציא מעותי בו כיון שהבית היה יכו להתקיים בלי אותו בנין אם בנית להנאתך טול עציך ואבניך:

כתב הרמב"ם החצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהן בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו ה"ז כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנה בנין הראוי לאותו חצר כמנהג אותו המקום:

כל מה ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה או על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם יאמר יבואו הבנאין וישומו ההוצאה והרי היר גלויה לעינים וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשערים שומעין לו ויטול בלא שבועה וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה א"צ שבועה:

כל ששמין לו נוטל כשטוען בעל השדה נתתי והיורד אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ונוטל שהרי אומר לבעל השדה והרי עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה היית חייב ליתן ואיך נתת אבל אם שמו לו והוא אומר נתתי אע"פ שעדיין לא נשבע היורד בעל השדה נאמן וישבע שבועת היסת שנתן ויפטר שהקרקע בחזקת בעליהן ע"כ:

בית יוסף

היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעו אינו יכול לומר נטיעותי אני נוטל בסוף פרק השואל (קא.) גבי היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו וא"ל עצי ואבני חצי נוטל אסיקנא מאי הוי עלה א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו בשדה מ"ט משום ישוב א"י איכא דאמרי משום כחשא דארעא מאי זבינייהו ח"ל ופסק הרמב"ם בפ"י מה"ג כלישנא בתרא:ומ"ש ואם בעל השדה אומר עקור נטיעותיך ולך י"א אם היא שדה העשויה ליטע וכו' שם איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אמר אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה א"ר פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע וכתב הרא"ש הא דאמרינן בשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם וכו' ובשאין עשויה ליטע ידו על התחתונה היינו כשבעל השדה רוצה לקיים הנטיעות בשדהו אבל אם אינו רוצה לקיימם אומר לו קח נטיעותיך ולך אפי' בשדה העשויה ליטע שיכול לומר לדידי ניחא לי טפי בשדה לבן. וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' גזילה אמר לו בעל השדה עקור אילניך ולך שומעין לו ופשט דבריו דאכל מאי דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע ומיהו כתב ה"ה על זה נראה שאין דעת הרב ז"ל בזה אלא בשדה שאין עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה אבל בעשויה ליטע לא כל הימנו וכן עיקר וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכ"נ מן ההלכות ומ"ש הראב"ד ז"ל שאין אומרין כן בא"י מפני ישוב א"י י"ל שאין חוששין לכך אלא כשבעל השדה רוצה בכך אבל אם שוה יותר לזרעים מנטיעות וכדאמרינן בשדה שאינה עשויה ליטע אין זו טענה וכן עיקר עכ"ל ומ"ש ה"ה שכן נראה מן ההלכות איני רואה בדברי ההלכות הוכחה לזה. ולענין ההלכה מאחר שהרמ"ה סובר כדברי הרא"ש ופשט דברי הרמב"ם כך הם ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן ועיין בנ"י שם :

ומ"ש אמר ב"ה שחפץ בנטיעות וכו' והיא שדה העשויה ליטע שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה ליטענה וכו' ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה שאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה וכו' פשוט שהוא פירוש דברי רב ושמואל שכתבתי בסמוך. וכמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה כתב הרא"ש כשאר שתלי העיר וכן נראה מפירוש רש"י:ומ"ש בידו על התחתונה שאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה וכו' כן פרש"י וכתבו הרא"ש וכתב שרב האי פירש דידו על התחתונה היינו בפחות שישומו אותו שמאים בקיאים וה"ה בפ"י מה"ג כתב שפירש"י עיקר וכן פירש הרמב"ן ז"ל שם וז"ל תלמידי הרשב"א הא דאמר שמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה פירשו בו שנוטל השבח היתר על ההוצאה כשאר שתלי העיר והיינו ידו על העליונה דלקמן ואינו מתחוור דמי עשאו שתל או אריס שיטול בשבח והראב"ד פירש שנותן לו את ההוצאה ואף הרי"ף פירש כן שכתב ונותן לו דמי הבנין עד גמירא ומשמע לפי דבריהם דאע"פ שההוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה וגם זה אינו מחוור דהאיך אפשר שיתן לו יותר ממה שההנהו דהא ירד שלא ברשות והרב בעל המאור פירש ידו על התחתונה כשהשבח יתר על ההוצאה שנותן לו את ההוצאה אין שמין לו את ההוצאה אלא לפי מה שנוטלים פחות שבשכירים ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ובידו העליונה פי' שאם השבח יתר על ההוצאה נוטל במעולה שבשכירות והיינו דאמר שמואל אומדין וכו' ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח וקרוב לזה פי' רבינו האי ז"ל עכ"ל. בפרק האשה שנפלו גבי בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו וגירשה דאסיקנא דאי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל אסתלקו להו אריסין כתב הר"ן בשם הראב"ד דה"ה ליורד לשדה חבירו שלא ברשות דאי בעל קרקע אריס הוא אינו נותן לו שכר טרחו אפי' בשדה העשויה ליטע אלא דמי נטיעותיו ע"כ ואפשר שאומדין כמה ירצה ליתן שלא ייגע לחפור ולנטוע וזה דעת הרשב"א עכ"ל הר"ן: מי שהיתה בידו שדה גזולה והוריד לתוכה אריס ואח"כ יצאה מרשות הגזלן אם דין האריס כיורד ברשות או שלא ברשות עיין בסי' ל"ז. [%א] כתב הריב"ש בסי' תקט"ז על ראובן שירד לתוך כרם שמעון ועבדו שלא ברשותו אע"פ שחילו פניו חמיו וגיסו של שמעון הנה יטעון שלא ברצונו היה ומה שטוען ששמעון שלח לומר לו ע"י בנו כיון ששמעון כופר בזה על ראובן להביא ראיה לכן נראה שראובן זה הוא כיורד שלא ברשות ואעפ"כ בנדון זה לא יזיק לו שהרי החילוק שיש בין יורד ברשות ליורד שלא ברשות הוא דהיורד ברשות נוטל כשאר שתלי העיר בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדאיתא בפרק חזקת (מב:) שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע והיורד שלא ברשות בשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן ליטע שדה זו ופרש"י כשאר שתלי העיר ובשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה שאם שבח יתר על ההוצאה נותן לו הוצאה אם הוצאה יתירה על השבח נותן לו שיעור שבח וכן בשדה שאינה עשויה ליטע יכול בעל השדה לומר לו עקור נטיעותיך ולך לא יפרע לו כלום כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ופירוש עשויה ליטע ר"ל שהיא ראויה לאילנות יותר מלזרעים וא"כ אין זה כי אם בנוטע אילנות בשדה לבן שבזה צריך לראות אם ראויה לאילנות יותר מלזרעים אבל בעובד כרמו של חבירו כגון עובד וזומר ומנכש ויתר עבודות הצריכות לה אין לך כרם שאינה עשויה לזה והו"ל כשדה העשויה ליטע ושמין לו כשאר שתלי העיר וה"ז כאותו שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות גזילה החצרות הרי הן ראויים לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות וכו' וא"כ אפילו נחשוב כרם זה כנכסי רטושים שהוא היוצא לדעת שאינו בורח מחמת מרדין והיה יכול לצוות בנכסיו בשעה שיצא והניח הכל והרחיק נדוד ע"ד שלא לחזור או לעמוד שם זמן ארוך הרבה שאין ב"ד מיטפלין בנכסיו לא להעמיד לו אפוטרופוס ולא להוריד לתוכן קרוב ולא לאחרים אלא ישארו קרקעותיו כמו שהניחם שהרי נראה שדעתו שישארו בורים והוא ברצונו איבד ממונו ואבידה מדעת אין אנו מצווין להחזירה ואף אם ירד קרוב או אדם אחר מסלקים אותו כדאיתא בפרק המפקיד (לח:) מ"מ כל שלא הספיקו כ"ד לסלקו הוי כיורד שלא ברשות ושמין לו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע וכשאר שתלי העיר בשדה העשויה ליטע וכ"כ הרמב"ן בפרק המפקיד וז"ל והוי יודע שכל היורד לשדה חבירו ואפילו לנכסי רטושין אז קרוב לנכסי קטן אם לא הספיקו ב"ד להוציא מידו והשביח שהוציא בה הוצאות משלו שמין לו כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשותו וידם על התחתונה וכל היורדים להשביח נכסי אחרים שלא ברשות באותו כלל והוא דידעי אבל בדלא ידעי לא שקלי אלא הוצאה אפילו בשדה העשויה ליטע דהא לאו בתורת אריסות ולא ליטול כלום ירד אבל היורד לדעתו הוא שהבעלי' מתרצים בכך עכ"ל ופירוש לא ידע שכתב ר"ל שסבור שהקרקע שלו ואח"כ נמצאת שאינה שלו דומיא דעובדא דמרי בר איסק (כתובות כז:) דאתא ליה אחא לחלוק בנכסים וכו' הנה מבואר מלשונו שאפי' היורד לנכסי רטושין שדעת הבעלים שישארו בורים ומפני זה אין בית דין מיטפלים בנכסיו ומסלקים היורד בהם כל שלא סילקוהו דינו כיורד שלא ברשות ובשדה העשויה ליטע שמין לו כשאר אריסי העיר ואין צ"ל בנדוי זה דמשמע דלא הוי כנכסי רטושין שהרי נראה שלא הרחיק נדוד כ"כ אבל הוא במקום קרוב ונודע מקומו ואולי דעתו היה לחזור בקרוב ועתה לא יכול כי לא לאדם דרכו ובגמרא התם אלו הן נכסי רטושין כגון שהיו אביו או אחיו או אחד מהמורישין כאן ואין ידוע להיכן הלכו וא"כ הו"ל כנכסי רטושין שהם היוצאים על כרחם הנחפזים ללכת ולא היה להם פנאי לפקח בנכסיהם כגון השבויים והבורחים מחמת מרדין שהיורדים לנכסיהם אין ב"ד מוציאין מידו וכבר כתבו המפרשים דאף מי שלא נשבה ולא ברח מחמת מרדין אלא יצא לסחורתו ע"ד לשוב תוך ג' או ד' חדשים ואח"כ נשבה ולא יכול לשוב הוי בכלל רטושין שהרי לא היה לו להעלות על לבו להוריד אריס בקרקעותיו קודם שילך כיון שהיה דעתו לשוב בקרוב עכ"ל. כתבו תלמידי הרשב"א דאפי' בשדה עשויה ליטע יכול לומר לו טול עציך ואבניך ונטיעותיך שאל"כ נמצא אדם כופה לעשות שדה וגנה וחצר ובתים וכן נראה מדברי הרי"ף שכתב גבי בית שאם אמר בעל הקרקע לבעל הבנין טול עציך ואבניך שומעין לו ולא חילק בין עשויה לבנות לאינה עשויה ומסתמא בית עשויה לבנות היא ומיהו היכא דגלי דעתיה דניחא ליה או שאמר שהוא רוצה בה מיד זכה בו ושוב אינו יכול לומר לו טול עציך ונטיעותיך עכ"ל. חתן הדר שנים הרבה בבית חמיו ובנה בית בגינתו ודר בה כמה שנים וחמיו אומר שבנאה והחתן אומר לא כי אני בניתיה והוא נתן לי הקרקע במתנה בקנין עיין במרדכי פרק השואל. כתב נ"י בריש בתרא יורד לנכסי חבירו שלא ברשות ונטעה והיא שדה העשויה ליטע ולא מיחה בו בעל השדה שמין לו וידו על העליונה :ומ"ש אמר ב"ה שחפץ בנטיעות או אפילו אמר שאינו חפץ בהם ואח"כ עשה מעשה דמוכח שחפץ בהם וכו' שם ההוא דאתא לקמיה דרבי א"ל זיל שום ליה א"ל לא בעינא א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר ליה א"ל גלית אדעתך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה וכתב הרא"ש זיל שום ליה וידו על העליונה כיון דשדה העשויה ליטע היא ורוב המפרשים כתבו דשדה שאין עשויה ליטע הוי ול"נ דקאמר ליה רב מתחלה זיל שום ליה ע"כ שום ליה וידו על התחתונה קאמר כיון דאינה עשויה ליטע א"כ מאי הדר תו קאמר ליה זיל שום ליה וידו על התחתונה הא כבר א"ל הכי ועוד אי שדה שאין עשויה ליטע הואי אע"ג דגדר ומנטר לה לא הוי אמרינן דידו על העליונה דאי לא בעי בעל השדה בהנך נטיעות אלא אומר יש לי נטיעות הרבה אני צריך לשדה לבן אפילו בשדה העשויה ליטע יכול לומר לו קח נטיעותיך כי אני רוצה לעקרן ולזרוע תבואה ולא מסתבר כלל שיתן בעל השדה לנטוע כשתלא והוא אינו חפץ בנטיעות אלא ע"כ מיירי כשאומר בעל השדה הואיל וכבר נטעת אני רוצה לקיימה ואפ"ה בשדה שאין עשויה ליטע ידו על התחתונה עכ"ל אבל רש"י פי' דשדה לבן היתה וכך הם דברי הרמ"ה שכתב רבינו וכבר העיד הרא"ש שכן דעת רוב המפרשים וכ"כ מדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות גזילה שסתם ולא חילק והכי נקטינן ומה שהקשה הרא"ש מדא"ל בתחלה זיל שום ליה והדר א"ל שום ליה וידו על התחתונה לא קשיא מידי דבתחלה א"ל זיל שום ליה סתם ודעתו היה לומר שידו על התחתונה וכדחזא דאמר ליה לא בעינא אמר דילמא סבר האי גברא דידו על העליונה קאמינא משום הכי לא בעי אמר ליה כי אמרי לך זיל שום ליה ידו על התחתונה קאמינא ימ"ש ועוד אי שדה עשויה ליטע הואי אף על גב דגדר ומנטר לה לא אמרי' דידו על העליונה וכו' י"ל דאי הכי נמי דאי א"ל הואיל וכבר נטעת אני רוצה לקיימה בשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אבל כשאומר תחלה שאינו חפץ ואח"כ גלי דעתיה שהוא חפץ אמדינן דעתיה דניחא ליה כאילו היתה עשויה ליטע והכי דייק לישנא דרש"י שכתב גלית דעתך דניחא לך עשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה הוא:

והיורד לשדה חבירו ברשות אפי' בשדה שאינה עשויה ליטע כתב הרמב"ם דידו על העליונה:

ובעל בנכסי אשתו כיורד ברשות דמי בפ"י מהל' גזילה היורד לשדה חבירו ברשות אפי' נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו דידו על העליונה שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח וכו' ובעל בנכסי אשתו ושותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה וכתב ה"ה זה מתבאר בפ' חזקת (מב:) דאמר שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ודין הבעל יתבאר לפנינו עכ"ל ובאותו פרק עצמו אצל מ"ש הרמב"ם בעל שהוריד אריסים בנכסי אשתו ואח"כ גירשה וכו' כתב ה"ה דע שהבעל שהוציא בנכסי מלוג ולא אכל מהפירות כלל ישבע כמה הוציא ויטול ואמרי' התם שאם ההוצאה יתירה על השבח אין לו הוצאה אלא שיעור שבח וזהו ידו על התחתונה ודברי הרב למעלה בבעל בנכסי אשתו כיורד ברשות הוא באשתו קטנה כדאמרינן התם (כתובות פ.) וכמדומה לי שכן ראוי להיות למעלה בפי' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה. כתב הרשב"א בתשובה על ראובן שהשאיל ביתו לשמעון ושמעון השאילו ליהודה ובנה יהודה בה בתים שלא ברצון ראובן ועכשיו תובע יהודה מראובן השבח או ההוצאה כדין הבונה שלא ברשות שידו על התחתונה כל שצווח ראובן וגילה בדעתו שאינו חפץ בו אינו חייב לו ומ"מ אם רצה יהודה לומר עצי ואבני אני נוטל הדין עמו וכגון שבנה חורבה אבל אם היה בנוי וסתר יהודה ובנה הכל לפי מה שיראו ב"ד יטול זה עציו ואבניו ויש לו דמי נזקו שסתר ביתו ובניינו ע"כ:

הבונה חורבתו של חבירו שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה כ"כ הרמב"ם בפרק י' מהלכות גזילה וכתב ה"ה פי' דהוה ליה כשדה שאינה עשויה ליטע וכ"נ בהלכות:

ומ"ש אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו מסקנא דגמרא פ' השואל:

ומ"ש ואם אמר בעל החורבה טול עציך ואבניך וצא שדרו ממתיבתא דשומעין לו אבל אי שביק ליה בעל הבנין ואזיל ליה וחזינא לבעל החורבה דגדר ליה ומנטר ליה ודאי ניחא ליה וכו' כ"כ הרי"ף בפרק הנזכר וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהלכות גזילה. (ב"ה) וכתב הרשב"א בתשובה גבי א"ל בעל הקרקע מול מה שבנית שומעין לו מיהו לא ראינוהו שנכנס לביתו ודר בו מחייבים אותו כמעשה דרב בההוא דהוה מנטר ליה ומ"ש רבינו בשם הראב"ד ושכתב הרא"ש דמסתבר טעמיה היכא שלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו וכו' הכל בפסקי הרא"ש ז"ל ואפשר שאף למאי דשדרו ממתיבתא איתנהו לדברי הרא"ש וכתב נ"י אהא דשדרו ממתיבתא דאי א"ל בעל הקרקע טול עציך ואבניך שומעין לו משמע דאפי' בעשויה לבנות יכול בעל הבנין לומר עצי ואבני אני נוטל ובעל הקרקע יכול לומר טול עציך ואבניך ומיהו בעל הבנין גרע כחו טפי במקצת דאם בעל הקרקע היה מקדים לו דמיו לא מצי תו למימר עצי ואבני אני נוטל דכיון שעל דעת ליטול מב"ה בנה הוי ליה כאומר לחבירו זכה לפלוני במנה זה אם ירצה דכיון שרצה הלה זוכה זה בשבילו ה"נ כיון שנתרצה זכתה לו חצרו ושוב אין הלה יכול לחזו' בו והרשב"א הביא ראיה לזה ונראה שדעת הרנב"ר נוטה לזה עכ"ל ובשיטת תלמידי הרשב"א כתובה סברא זו ואח"כ כתבו וז"ל אבל רבינו נרו כתב דהכא בחורבה שאינה עשויה לבנות עסקינן ומשום הכי אי אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו מפני שיכול לומר שלא זיכה בניינו לזה אלא ע"ד שיתן לו כל הוצאתו אם ירצה וכיון שהוא מפסיד שאינו נוטל אלא בידו על התחתונה יכול לומר עצי ואבני אני נוטל אבל בשדה העשוייה ליטע או בבית העשוי לבנות אינו יכול לומר לו עצי ואבני אני נוטל שהוא ע"ד שיזכה בו חבירו בנה ונטע וא"כ כל זמן שלא אמר איני רוצה בו אין הלה יכול לחזור בו שהרי חצרו קנתה לו מיד וכן דעת הרמב"ם דבחורבה שאינה עשויה לבנות עסקינן שמדבריו בפ"י מהלכות גזילה נראה שהוא סבור דסתם חורבה אינה עשויה לבנות עכ"ל כתוב בנ"י בפרק הנזכר אמתני' דהמוכר זיתיו לעצים שדקדק הרשב"א דמי שירד לחורבתו של חבירו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר אדור בתוכה אלא נותן לו כל הוצאתו ומסתלק ואם כבר דר בה אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר ואי מעיקרא הוה קיימא לאגרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר בדמים של עכשיו והביא ראיה מפ' כיצד הרגל (כא.) ואם השכירו בונה לאחרים שלא כדין אי חצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור ואי קיימא אגרא מעלה שכר לבטל הקרקע וכתב עוד מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל אם עמד זה ובנאה השכירה אצל אחרים מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ לה:) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה עכ"ל. כתב הר"ר יהודה בן הרא"ש שנשאל על ראובן שהיה לו בית אחד בטוליטול"א והוא הלך. למקום רחוק ונפל הבית ונעשית פרצה בין מגרש היהודים העכו"ם ואמרו הקהל לסופר בנה בית זה לעצמך ולא ננזק מאותה פירצה וכן עשה ומת ראובן והלך אחד שם וקנה הבית מחרגתו כי אשתו כבר מתה ובנים לא היו לו זה בכח שטרו ונכנס בביתו והסופר טוען שיביא ראיה שהבית של אותה המוכרת והשיב מדין התלמוד נ"ל כמו שכתבת שאין לעדים לחתום על מכירת קרקע עד התברר להם שהוא של המוכר אבל רואה אני כי בזמנינו זה אין העדים מדקדקים בדבר והמוכרת הזאת אפשר שירשתו מאמה שמתה אחרי מות בעלה וגבאתו בכתובתה והסופר אינו מחזיק בביתו מכח בעליו אלא ירד ברשותך ויותר נכון שיסתלק מי שודאי ירד שלא ברשות בעליו וישומו לו כדין היורד לחורבת חבירו ובנאה שלא ברשות וישאר ביד מי שקנאו ממי שאפשר שירשתו מאמה ונסמך קצת אחזקה דאין העדים חותמין אם לא שנעשית כהלכתה עכ"ל :

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היו לו בתים והלך מעירו ובא שמעון ודר בהם וראה שהי' הבית רעוע ונטוי ליפול ובנה בו והחזיקו כו': (ב"ה) מ"ש בתשובה זו מה שבנה שלא היה צורך לבנות כגון שבנה חדרים וכו' אומר לו טול עציך ואבניך בו, יש לגמגם בו למה שכתב רבינו בסמוך בשם הרמב"ם שהחצירות ראויות להוסיף בהם בתים ועליות ויש לדחות דשאני בתים ועליות שראויים דהשכירם למי שידור בהם בפני עצמם משא"כ בחדרים:

כתב הרמב"א החצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע וכו' עד סוף הסימן הכל בפ"י מה"ג וכתב הרב המגיד כל מי ששמין וכו' זה נלמד מדאמרינן בפרק [האשה שנפלו ע"ט.] האשה שנפלו לה נכסים הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות. ועל מ"ש כל ששמין לו ונועל שטען בעל השדה ואמר נתתי וכו' כתב נראה פשוט שכל המחוייב לתת כיוצא בזה ויודע כמה הוא חייב נאמן לומר נתתיו וכשאינו יודע אינו נאמן וכדאמרינן פ"ק דבבא בתרא (ה.) כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואמרי' טעמא מי יימר דמחייבי ליה רבנן עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעו אינו יכול לומר נטיעותי אני נוטל. סוף פרק השואל ופסק כלישנא דמשום כחשא דארעא ופי' רש"י שכבר הכחישו נטיעות את השדה שינקו ממנה וממונא אפסדיה ואפילו בח"ל נמי אין שומעין לו: ומ"ש ואם בעל השדה א"ל עקור נטיעותיך ולך י"א וכו'. שם מימרא דרב ושמואל דבשדה שאין עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה ובשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה פי' כשאר שתלי העיר ודעת י"א דבעשויה ליטע אפי' אמר ליה קח נטיעותיך ולך אין שומעין לו אלא צריך לשלם לו כשאר שתלי העיר דאנן סהדי דמשקר במאי דקאמר עקור נטיעותיך דודאי ניחא ליה בהני נטיעות וכאילו ירד מדעתו וזו היא דעת נ"י וה"ה בשם הרמב"ם והרשב"א ובסמוך הבאתי לשון נ"י אבל הרא"ש דמצי אמר לדידי ניחא לי טפי בשדה לבן ולפי דמלשון עקור נטיעותיך ולך לא משמע אלא דא"צ לשלם לו כלום מיהו אין מחייבים אותו לעקרן לכך כתב הרמ"ה דמחייבים לוה נמי למיגר אגירי וכו' משום דבעל השדה טוען אני חפץ לזרוע תבואה בשדה זו ומפני אילנותיך לא אוכל לזרוע:

אמר בע"ה שחפץ בנטיעות וכו'. שם עובדא דההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל שום ליה א"ל לא בעינא ופי' רש"י איני חפץ בנטיעתך שדה לבן היתה לי א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה א"ל גלית אדעתך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה ופרש"י גלית אדעתך דניחא לך ועשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה וכו' וז"ל נ"י א"ל זיל שום ליה בשדה שאינה עשויה ליטע הוה אלא דרב לא הוה ידע אם אין עשויה ליטע או עשויה ולפיכך אמר סתמא שום ליה וכשאמר לא בעינא סבר שמא ה"ק לא בעינא דשדה שאינה עשויה ליטע היא ולפיכך א"ל שום ליה וידו על התחתונה וכשא"ל לא בעינא שתק שמא ה"ק יטול נטיעתו וילך לו וש"מ דבשדה שאינה עשויה ליטע מצי למימר ליה הכי שאל"כ לא הוה שתיק רב דהא אמר רב בשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אלא משום דהיינו בשלא אמר כן יטול וכו' אבל כשאמר ודאי אין שמין לו ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו דסתמא הו"ל כמאן דגדר לה ומנטר לה כן דעת הרמב"ן ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל עכ"ל אבל הרא"ש כתב וז"ל א"ל זיל שום ליה פי' וידו על העליונה דשדה העשויה ליטע היתה א"ל לא בעינא יקח נטיעותיו וכו' והשיג על רוב מפרשים [המפרשים] דהך עובדא שדה שאינה עשויה ליטע הוה וכבר התיישבו קושיותיו במ"ש נ"י וגם ב"י כתב ליישב הקושיות והם כמ"ש נ"י:

(ד) והיורד לשדה חבירו ברשות וכו' ובעל בנכסי אשה כיורד ברשות דמי. ז"ל הרמב"ם פרק י' דגזלה ובעל בנכסי אשתו והשותף הבשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להן וידם על עליונה וכ"כ הסמ"ג בעשה (דף קל"ב ע"ב) ותימה רבה דבפ' האשה שנפלו מבואר דלאו כיירד ברשות הוא וכך פסק הרמב"ם בפכ"ג מאישות ורבינו בא"ע סי' פ"ח ואם כן הפסקים סותרים זה את זה וה"ה סוף ה' גזילה כתב ודברי הרב בבעל בנכסי אשתו כיורד ברשות הוא באשתו קטנה כדאמר התם עכ"ל ולא נהירא חדא שהרי מלשון הרב מבואר דמטעם שיש לו חלק בקרקע כמו שותף הוא דאמר ידו על העליונה ואילו באשתו קטנה אמרינן התם עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו ועוד שהרי הסמ"ג לא כתב בספרו דין אשתו קטנה וא"כ על מה נסמך במ"ש בסתם דבעל בנכסי אשתו כיורד ברשות דמי דמשמע בין גדולה בין קטנה הילכך נ"ל דודאי כך הוא דבכל ענין קאמרי דהוי כיורד ברשות ואפ"ה ל"ק מידי דדוקא בנ"מ שהבעל אוכל פירות בעודה תחתיו מפליגינן בגמרא בין אשתו קטנה ומיאנה לגדולה וגירשה דבגדולה וגירשה הוי כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה ואפילו בשדה העשויה ליטע וכדכתב הר"ן בפרק האשה שנפלו וז"ל ותמה אני אם היתה שדה העשויה ליטע למה לא ישומו לו כאריס ונ"ל דה"ט משום דכיון שהוא אוכל פירות ולא היא הו"ל כולהו שדות לגבי דידה כאילו אין עשויין ליטע עכ"ל אבל באותן נ"מ שאין הבעל אוכל הפירות כגון שניתן לה מתנה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי בהם בזה כתב הרמב"ם דהבעל כיורד ברשות הוא כמו שותף שיש לו חלק בה דה"נ יש לו כמו חלק בגוף הקרקע שהרי כשמתה יורשה דעכשיו זוכה בכל מכח ירושה ובזה אין חילוק בין גירשה ללא גירשה ולכך כתב הרמב"ם והסמ"ג ורבינו דין זה בה' גזלה מפני כאינו נוגע בענין אישות כשאר נ"מ דבגדולה ידו על התחתונה ובקטנה ומיאנה שמין לו כאריס אבל הכא אין חילוק אלא דינו כדין שותף וידו על העליונה בין גירשה בין לא גירשה שהרי הפירות שלה הן אלא דמחשבינן ליה כיורד ברשות ודבר זה אינו מפורש בגמרא ולמדה הרב ז"ל מדין שותף דכי היכי דשוק בדין לענין חזקה ה"נ שוין בדין יורד ברשות:

הבונה חורבתו של חבירו. שם אסיקנא דבונה חורבתו של חבירו יכול לומר עצי ואבני אני נוטל וכתב הרי"ף ואי א"ל בעל הקרקע טול עציך ואבניך שדרו ממתיבתא דשומעין לו אבל אי שביק ליה בעל הבנין ואזיל ליה וחזינן לבעל הקרקע דקא גדר ומנטר ליה מחייבינן ליה בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה וכו' מכלל דאי לא קא גדר ומנטר ליה ידו על התחתונה גם ה"ה כתב שכן נראה בהלכות וכמו שפסק הרמב"ם פ"י דגזלה:

כתב הרמב"ם החצרות וכו'. פי' דגזלה: ומ"ש וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה א"צ שבועה. פי' היכא דידו על העליונה וההוצאה יתירה על השבח דנוטל ההוצאה בשבועה וטען לא אבקש ליטול ההוצאה ולישבע אלא אטול השבח בלבד א"צ שבועה שהרי ידוע הוא שההוצאה יתירה על השבח אלא שאין ידוע כמה היא יתירה והיה צריך שבועה עכשיו שאינו נוטל אלא השבח בלבד אין צריך שבועה:

דרכי משה

(א) וכ"כ נ"י פרק השואל דף קי"ח ע"א דכן הסכימו האחרונים וכתב עו"ש דמיירי שהשרישו האילנות וע"ש וכתב עוד בנ"י פרק האשה שנפלה דף תק"י ע"א דאפי' אם היא שדה העומדת ליטע ובעל השדה הוא עצמו אריס הוי כאינה עשויה ליטע מיהו אומדין כמה רוצה ליתן שלא יצטרך להטריח לחפור וליטע עכ"ל. כתב הריב"ש בתשו' סי' תקט"ו הא דמחלקים בשדה העשויה ליטע היינו דוקא בשדה שדרכו לזרעו ג"כ אבל כרם שסתמא שותלין אותו פשיטא דמקרי עשוי ליטע וע"ש שהאריך בתשו' בדינים אלו וכתב שם דאפי' ירד לתוך שדה רטושים אית נמי דינא הכי וע"ש וכתב המ"מ פ"י מה"ג דבשדה שאינה עשויה ליטע דיכול לומר טול נטיעותיך ולך אין חילוק בין ה"ל או א"י ולא אמרינן דבא' אין שומעין לו משום ישוב א"י וע"ל סימן רס"ד העושה לחבירו טובה מעצמו אימתי חייב לשלם לו וע"ל סי' של"ד מי שלומד עם בן חבירו מעצמו אי חייב לשלם לו.

(ב) וכתב נ"י עוד פ' השואל (ד' קי"ד ע"א) דאם אמר בעל השדה בתחלה בב"ד לא בעינא אע"ג דאח"כ עביד מילתא דניחא ליה אפ"ה הנטען יכול לעקרן דהואיל וא"ל לא בעינא בב"ד לא יוכל לחזור וע"ש.

(ג) וכבר נתבאר כל זה בטור אה"ע ס"ס ס"ה:

(ד) וכ"כ המרדכי פרק השואל בשם ראבי"ה וכ"ע דסתם חורבה עשויה לבנות וכ"נ מדברי נ"י דלעיל:

(ה) ועיין בתשובת הרא"ש כלל צ"א סי' א' מי שבנה קרקע הממושכנת לו אי הוי כיורד ברשות:

(ו) ובמרדכי פרק השואל על חתן א' שדר הרבה שנים בבית חמיו ובנה בית בגינתו ודר בו הרבה שנים חמיו אמר שהוא בנאה והחתן אמר שהוא בנאה ואומר שחמיו נתן לו הקרקע במתנה פסק דאין להחתן חזקה בנכסי חמיו ומה שבנה על קרקע חמיו שלא ברשות כיון דסתם חצירות ראויות לבנות ידו על העליונה לגבות כמו שישומו שמאים בקיאים כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה, כתב במישרים נל"א ה"ב מחסר חבירו בדבר מועט ונהנה ממנו אינו משלם מה שחסרו לבד אלא כל מה שנהנה כגון אדם שיש לו בית כמו חורבה וסוחרים נוטים שם אהלים לסחורה ונותנים לו דבר מועט לשכירות ובנה אחד שם צריך ליתן לו כל מה שנהנה ולא מה שנותנים הסוחרים לבדו אלא שמין כמה אדם רוצה ליתן לבנות חורבה כזו עכ"ל:

(ז) ועיין בנ"י פרק האשה שנפלו דף תק"י ע"א.