טור חושן משפט רכב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רכב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

שנים שחלוקין על המקח כל אחד אומר לי מכר כל זמן שהמקח ביד המוכר נאמן לומר למי מכר יצא מתחת ידו אינו נאמן לרב אלפס כל זמן שהמקח בידו נאמן לא שנא נקיט זוזי מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה לא שנא נקיט מחד ואפילו אם ידוע בעדים איזה מהם נתן לו המעות מדעתיה או מי מהן נתן לו בעל כרחיה נאמן לומר שנתרצה למי שלא נתן לו מעות וזה שאני תופס מעותיו לא נתרציתי לו אלא השליכם לי בעל כרחי וינתן למי שנתרצה ויחזיר לשני מעותיו ואם אין המקח בידו ונקיט מתרוייהו זוזי אינו נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי ונתרציתי לו והשני השליכם בעל כרחי אבל אי לא נקיט אלא מחד נאמן אפילו אם אומר שנתרצה לשני דמידכר דכיר ולדעת ר"ח היכא דנקיט זוזי מחד אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר שנתרצה לשני לפיכך אם קבל מעות מאחד מהן וידוע ממי קבלם לא שנא על פי עדים או על פי הלוקחים או ע"פ המוכר בעצמו הוא זוכה במקח ואין המוכר נאמן לומר שנתרצה לשני אפילו אם מקחו בידו וכ"ש אם אינו בידו ואי נקיט זוזי מתרווייהו ומקחו בידו ואין ידוע מאיזה מהם מדעתו ומאיזה מהם בע"כ אלא ע"פ המוכר נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי ומזה קבלתי בעל כרחי אבל אם אין מקחו בידו אינו נאמן אלא הרי הוא כעד אחד דעלמא לפטור מן השבועה אותו שמסייע לו ואם שניהם תופסין במקח אותו שאומר שנתרצה לו נוטל חציה וחצי הדמים בלא שבועה והשני נוטל חציה וחצי הדמים ונשבע שבועה דאורייתא ואם אותו שמסייע לו מוחזק בו לבדו אין כאן שבועה ואם האחד מוחזק בו לבדו נשבע שבועה דאורייתא להכחיש המוכר ואם אין שום אחד מוחזק בו כל דאלים גבר ואם גבר אותו שהמוכר מסייעו אין כאן שבועה ואם גבר השני צריך לישבע להכחיש המוכר ואם נקיט זוזי מתרווייהו ואינו יודע למי נתרצה ולא ממי קבל מעדתו נשבעין שניהם בתקנת חכמים ונוטל כל אחד חציה וחצי הדמים לא שנא אם המקח ביד המוכר לא שנא אם אינו בידו אלא שניהן תופסין בו:

לקח מקח מחמשה ואינו יודע ממי וכל אחד תובעו ואומר ממני לקחת מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ויהא מונח עד שיודו אחד לחבירו ואם הוא חסיד ובא לצאת ידי שמים נותן לכל אחד ואחד:

לקח מאחד מחמשה וכפר לו ונשבע לו על שקר ורצה לעשות תשובה ורוצה לשלם וכל אחד אומר אני הוא שכפרת בי והוא אינו יודע חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה:

כתב הרמב"ם ז"ל הרי שטען לחבירו ואומר לו מכרת לי וזה משיבו לא מכרתי לך או מכרתי לך ולא נתת לי הדמים או שטוען הלוקח נתתי הדמים ועדיין לא משכתי או משכתי ולא ראיתי מכר זה והמוכר אומר הודעתיו לך או שאומר אחד מהם כך וכך היה התנאי בינינו והשני אומר לא היה תנאי בינינו או לא היה כך אלא כך היה בכל אחד מאלו הטענות וכיוצא בהן המוציא מחבירו עליו הראיה לא היה שם ראיה הכופר שמבקשים מאותו משביעין אותו שבועת היסת ואם הודה במקצת או שיש עליו עד אחד נשבע שבועת התורה כשאר כל הטענות כולן עד כאן:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שנים שחלוקים על המקח כל אחד אומר לי מכר וכו' בפרק עשרה יוחסין (עג:) תניא נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן וניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתיה וחד בע"כ ולא ידיע הי מדעתיה והי בע"כ. ופרש"י לזה מכרתי וכו'. אם ב' מעוררים על המקח זה אומר מכרת לי וזה אומר מכרת לי ושלי המקח: בזמן שמקחו בידו. דרמיא עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק אבל בזמן שאין מקחו בידו ושניהם אוחזים בו אינו נאמן דכיון דלאו עליה רמיא תו לא דייק לזכור מי הוא: וניחזי זוזי ממאן נקט. קס"ד שלא קבל מעות אלא מאחד מהן הא ודאי מידכר דכיר זוזי דמאן. ובריש מציעא (ב.) הא דתנן שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו דמוקי לה בגמרא רישא במציאה סיפא במקח וממכר ומקשי' ניחזי זוזי ממאן נקט ומשני לא צריכא דנקט מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ הביא הרי"ף ההיא דפרק עשרה יוחסין וכתב עלה שמעינן מינה דהיכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של מוכר אינו נאמן לומר מהאי נקיטנא מדעתאי ומהאי בע"כ וק"ל הא דגרסינן הכא ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ מכלל דאי ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ נאמן ואע"ג דאין המקח יוצא מתחת ידו דהא שנים אוחזין בטלית קתני ומסתברא לן דהא דקתני שנים אוחזין בטלית לאו אכולה מילתא קאי אלא אמציאה בלחוד קתני אבל מקח וממכר בדאיתיה בידא דמוכר הוא כדקתני בברייתא ומש"ה אמרינן לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ הא ידע מהימן אבל ליתיה בידא דמוכר אלא שניהם אדוקים אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצטרף אחרינא בהדיה כשאר עדיות דעלמא עכ"ל. וכתב הרא"ש על זה וכן פרש"י דהאי דפריך תלמודא בקידושין וניתזי זוזי ממאן נקיט קאי אשאין מקחו בידו ולפי דבריהם אם מקחו בידו נאמן אי נקוט זוזי מאחר אפילו לומר לאחר נתרציתי וזה השליך מעותיו בעל כרחי ואי אין מקחו בידו ונקיט זוזי מתרוייהו לא מהימן למימר מזה קבלתי מדעתי ונתרציתי והאחר השליך מעותיו בע"כ ואי נקיט זוזי מחד נאמן אפילו אי אומר נתרציתי לאחר דמידכר דכיר וקשה לפירושו דכשאין מקחו בידו אפילו נקיט זוזי מחד מינייהו אמאי מהימן טפי מאינש דעלמא כיון שנסתלק מן המקח וקבל מעותיו וכן משמע לשון התוספתא דקתני אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי היא ככל אדם ועוד לרב אלפס דגריס ולא ידע ומתוך כך הוצרך לדחוק ולומר דשנים אוחזין דמתני' לא קאי אמקח וממכר קשה טובא דמאי דוחקיה דבעל הגמרא לאפוקי מתני' ממשמעותה ומתוך זה הוצרך לומר ולא ידע לוקמה כפשטה דשנים אוחזין קאי אכולה מתני' ואפילו ידע נמי אינו נאמן כיון דאין מקחו בידו הילכך נראה כפר"ח שפי' בקדושין בזמן שמקחו בידו נאמן במגו שיכול ליתנו לאיזה צד שירצה ועלה פריך וניחזי זוזי ממאן נקיט ואנן סהדי דלאותו נתרצה והוי כמגו במקום עדים אם אמר שלאחר נתרצה ומשני התם דנקיט זוזי מתרוייהו ואין יודע ממי קיבל ומי השליך בפניו לא הוי כמגו במקום עדים אבל אם אין מקחו בידו אפילו יודע לא מהימן ואפילו נקיט זוזי מחד לא מהימן דהוי כאינש דעלמא כיון שקיבל מעותיו ונסתלק מן המקח ומיהו קשה מאי דפריך הכא וניחזי זוזי ממאן נקיט והלא אין מקחו בידו ופר"י הא דפריך הכא והתם וניחזי זוזי ממאן נקט לא בשביל נאמנות המוכר קאמר אלא כלומר דנשאל להם ממי קבל המוכר מעות שבזה לא ישקרו ואינם חלוקים אלא שזה אומר לי נתרצה המוכר וזה אומר לי נתרצה המוכר אע"פ שלא נתתי המעות ומורה היתר לעצמו דחבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא אבל לגזול אין מתכוין ור"ת פי' דה"פ נשאל למוכר ממי קבל המעות דנהי דאין נאמן בזמן שאין מקחו בידו מ"מ הוי כע"א ולכל הפחות תועיל עדותו שיטול בלא שבועה חציה אותו שהמוכר מסייעו וגם את חבירו הוא מחייב שבועה דאורייתא ומשני דנקיט זוזי מתרוייהו ולא ידע הי מדעתיה הי בעל כרחיה ולא גרסינן ולא ידוע כללא דמילתא דהיכא דידוע ממי קבל המעות ע"פ עדים או ע"פ הלוקח הוא זוכה במקח והמוכר אינו נאמן לומר שנתרצה לאחר אפילו מקחו בידו דהוי כמגו במקום עדים ואם אין ידוע אלא על פי המוכר אי נקיט זוזי מתרוייהו ומקחו בידו נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי במגו דאי בעי יהביה ניהליה ואי נקיט זוזי מחד אינו נאמן לומר נתרציתי לאחר ואי אין מקחו בידו אי נקיט זוזי מחד בעדים או בדיבור הלוקחין זוכה במקח ואי נקיט זוזי מתרווייהו אין נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי אלא כאינש דעלמא חשיב כע"א עכ"ל: והשתא מה שכתב רבינו לרב אלפס כל זמן שמקחו בידו נאמן לא שנא נקיט מתרוייהו וכו' לא שנא נקיט מחד מבואר הוא בדברי הרא"ש שכתב לדעת הרי"ף אבל מה שכתב ואפילו אם ידוע בעדים איזה מהן נתן לו המעות או מי מהן נתן לו בעל כרחו נאמן לומר שנתרצה למי שלא נתן לו מעות וכו' זו איני יודע מנין לו שיהא הוא נאמן להכחיש את העדים כי זה לא נזכר לא בדברי הרי"ף ולא בדברי הרא"ש ז"ל : (ב"ה) ועל מ"ש הרא"ש ולהרי"ף אפילו נקט זוזי מחד ואומר לאחר נתרציתי נאמן יש לתמוה מנין לו לומר כן לדעתו שזה לא נזכר בדבריו כלל ועוד שמאחר ומפרש מתניתין כשמקחו בידו ועלה אקשי וניחזי זוזי ממאן נקט ושני לא צריכא דנקט זיזי מתרוייהו משמע דאי לא נקט אלא מחד לא הוה מהימן לומר לאחר נתרציתי דאל"כ לוקמה בדנקט זוזי מחד ולא ידיע אי מדעתיה אי בעל כרחיה אלא ודאי דכל דלא נקיט זוזי אלא מחד אנן סהדי דלא נתרצה אלא לו ואין לומר דס"ל להרא"ש דלהרי"ף כיון דבפ' עשרה יוחסין לא אקשי וניחזי זוזי ממאן נקט אלא אאין מקחו בידו משמע דכשמקחו בידו נאמן בכל ענין אפילו אומר לאחר נתרציתי וכי אקשי הכא ונחזי זוזי ממאן נקט על כרחין ה"ק נשיילה זוזי ממאן נקט ואי נקטינהו מדעתיה ומשני דלא ידע הי מדעתיה דא"כ אמאי אצטריך לאוקמה בדנקט מתרווייהו הא אפילו בדלא נקט אלא מחד הוה מצי לאוקמי דלא ידע הי מדעתיה הילכך נ"ל דלהרי"ף כי נקט זוזי מחד אע"פ שמקחו בידו אינו נאמן לומר לאחר נתרציתי דאנן סהדי דלאותו שנתן מעות נתרצה וכי פריך בפ' עשרה יוחסין וניחזי זוזי ממאן נקט בין אמקחו בידו בין אאין מקחו בידו פריך דמאי נאמן ואינו נאמן ניחזי זוזי ממאן נקט דודאי לו נתרצה ודבריו של זה לא מעלים ולא מורידים ומשני בדנקט זוזי מתרווייהו הוא דצריכים לנאמנותו של זה ומפלגינן בין מקחו בידו לאין מקחו בידו דאי לא נקט זוזי אלא מחד אפילו מקחו בידו אינו. נאמן לומר שלאחר נתרצה. ומה שהקשה הרא"ש דלהרי"ף מאי דוחקיה דבעל הגמרא לאפיקי מתני' ממשמעותה י"ל שבעל הגמרא נתכוין להשמיענו דכי נקיט זוזי מחר אפילו מקחו בידו אינו נאמן לומר לאחר נתרציתי. ועל מ"ש עוד הרא"ש דלהרי"ף אפילו אין מקחו בידו אי לא נקט זוזי אלא מחד נאמן לומר לאחר נתרציתי יש לתמוה מנין לו לומר כן להרי"ף דהא פשטא דגמרא פ' י' יוחסין דפריך אאין מקחו בידו וניחזי זוזי ממאן נקט דאי ידעינן ממאן נקט ודאי לו נתרצה ובהכי ניחא מה שהקשה עליו הרא"ש דכשאין מקחו בידו אפילו נקט זוזי מחד אמאי מהימן טפי מאיניש דעלמא ובכן עלו כל דברי הרי"ף כהוגן בלא פקפוק : ומה שאמר ולדעת רבינו חננאל היכא דנקיט זוזי מחד אפילו מקחו בידו אינו נאמן לומר שנתרצה לשני וכו' עד אלא הרי הוא כע"א דעלמא לפטור מן השבועה אותו שמסייע לו נתבאר בדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך: ומ"ש ואם שניהם תופסים במקח אותו שאומר שנתרצה לו נוטל חציה וחצי הדמים בלא שבועה וכו' עד נשבע שבועה דאורייתא להכחיש המוכר מתבאר במתניתין דשנים אוחזין בטלית וכו' וע"פ דברי ר"ת שכתבתי בסמוך שכתב הרא"ש: ומה שאמר ואם אין שום אחד מוחזק בו כל דאלים גבר זה מתבאר מדין ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי דאמרינן בפרק חזקת (לד:) דכל דאלים גבר וכתבו התוס' והרא"ש בריש מציעא דטעמא משום דלא היה שום אחד מהם מוחזק בה: ומ"ש ואם גבר אותו שהמוכר מסייעו אין כאן שבועה ואם גבר השני צריך לישבע להכחיש המוכר מתבאר ע"פ דברי ר"ת שכתבתי בסמוך שכתב הרא"ש: ומ"ש ואם נקיט זוזי מתרווייהו ואינו יודע למי נתרצה ולא ממי קבל מדעתו נשבעים שניהם בתקנת חכמים וכו' מבואר במתני' דשנים אוחזין בטלית וכו' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ואוקימנא סיפא במקח וממכר: ומ"ש לא שנא אם המקח ביד המוכר לא שנא אם שניהם תופסים בו הא דשניהם תופסים בו היינו פשטא דמתניתין דשמעתין דשנים אוחזין דאוקימנא במקח וממכר ונקיט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ולא ידע הי מדעתיה והי בע"כ והא דאם המקח ביד המוכר משום דכיון שהמוכר מוחזק במקח זה בשביל אחד מהם ואינו יודע בשביל איזה מהם הוי כאילו שניהם אוחזים בו: וז"ל הרמב"ם בפ"כ מה' מכירה נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי היא ע"א בלבד ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו לפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהם תופסים בו אין כאן עדות כלל וכל אחד מהם נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי דמים עכ"ל דבריו כדברי הרי"ף ז"ל וכתב ה"ה מתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פירוש שאף המוכר אינו יודע אי נמי אפילו יודע המוכר רצה הלה לישבע שבועת התורה וליטול מחצה נוטל וחבירו נוטל בלא שבועה ודין זה יתבאר בריש מציעא ואמרינן התם מקח וממכר וניחזי זוזא ממאן נקט וכו' ופירש בעל המאור ניחזי זוזי ממאן נקט דאע"ג דאין מקחו בידו ואינו נאמן אלא ככל אדם מכל מקום זה שהוא מעיד כנגדו הוא מתחייב שבועת התורה על פיו דעד אחד הוא וזה שהוא מסייעו יש לפטרו לגמרי דכיון דשבועתו אינה אלא מדרבנן ואיכא חד סהדא דמסייע ליה דינא הוא דלשקול בלא שבועה ופריק דלא ידע שהמוכר עצמו אינו יודע עכ"ד וזאת היתה כוונת המחבר שאם המוכר יודע ומכיר והוא הדין לעד אחד זה שמסייעו העד נוטל בלא שבועה והראב"ד כתב שאין הדין ברור אצלו וכבר הראה פנים בעל המאור לזה ועיקר עד כאן לשונו: (ב"ה) ויש לדקדק על הרמב"ם שלא כתב דבזמן שמקחו בידו וכו' וכתוב בכסף משנה פרק עשרים מהלכות מכירה: ועיין בסימן ס"ט ושע"א :

לקח מקח מחמשה ואינו יודע ממי וכו' בפרק האשה שלום (קיח) ובפרק הגוזל עצים (קג:) אמר רשב"א לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא על שלקח מאחד מה' ואינו יודע מאיזה מהם לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק על מה נחלקו שגזל אחד מה' שר' טרפון אומר מניח דמי גזילה ביניהם ומסתלק ורבי עקיבא אומר אין לו תקנה עד שישלם הגזילה לכל אחד ואחד ואף ע"ג דבפרק האשה שלום אמרינן דתנא קמא פליג עליה דרשב"א וסבר פליגי אף בלקח מקח מאחד מה' מדמוקי סתם מתניתין דהתם כרשב"א משמע דהילכתא כוותיה וכ"נ שהוא דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ' מהלכות מכירה: ומ"ש רבינו ויהא מונח עד שיודו אחד לחבירו כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחים עד שיודו או עד שיבוא אליהו וכתב ה"ה בהא דתנן מניח דמי מקח ביניהן ומסתלק פירשו ז"ל שמניחן ביד ב"ד וזהו שכתבו יהיו הדמים מונחים הכוונה בבית דין עכ"ל: ומה שאמר ואם הוא חסיד ובא לצאת ידי שמים נותן לכל א' וא' כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שלמד כן מדתנן בפרק המפקיד (לז.) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם או אביו של א' מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה ואוקימנא לה בגמרא בבא לצאת ידי שמים וכתב ה"ה בזה חלוקים עליו הרמב"ן והרשב"א ואומרים דבמקח אפילו בא לצאת ידי שמים מניח ביניהם ומסתלק וכן כתבו בפ' המפקיד עכ"ל :

לקח מאחד מה' וכפר לו ונשבע לו על שקר וכו' חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהלכות מכירה וכתב ה"ה זה מתבאר בפ' הגוזל עצים בסוגיא דאמרינן התם ואי סלקא דעתך דנשבע מה לי גזל מה לי מקח הרי דבנשבע מקח וגזל שוין:

כתב הרמב"ם הרי שטען לחבירו ואומר לו מכרת לי וזה משיבו לא מכרתי לך וכו' עד סוף הסימן בפ"כ מהלכות מכירה וכתב ה"ה דין זה פשוט בכמה מקומות בתלמוד המוציא מחבירו עליו הראיה:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שנים שחלוקים על המקח וכו' ברייתא בפ"י יוחסין ומ"ש מחלוקת רב אלפס ור"ת בדין זה נתלה בפי' הסוגיא במאי דפריך התם ונחזי זוזי ממאן נקט ומשני לא צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחאי ולא ידיע הי מדעתיה הי בעל כרחיה דרב אלפס בפרק שנים אוחזין מפרש כפרש"י דבזמן שמקחו בידו נאמן משום דרמי עליה למידק ולאסהודי למי מכר ומדכר דכיר אבל בזמן שאין מקחו בידו כיון דלא רמיא עליה לאסהודי לא דק כולי האי להיות נזכר ופריך אסיפא אאין מקחו בידו אמאי אינו נאמן וליחזי זוזי ממאן נקיט וקס"ד שלא קיבל מעות אלא מאחד מהם והא ודאי מידכר דכיר זוזי דמאן קיבל ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידיע וכו' פי' הא מילתא לא ידיע לסהדי מהי נקיט בעל כרחיה ומהי מדעתיה אבל לא גרסי' ולא ידע דבזו אפי' אמר המוכר שידע אינו נאמן משום דלא רמיא עליה למידק כיון דנקיט מתרווייהו ולפי שיטה זו מבואר דבזמן שמקחו בידו נאמן אפילו נקיט מתרווייהו ואצ"ל היכא דלא נקיט אלא מחד מינייהו דנאמן דכל זמן שמקחו בידו מידכר דכיר ומשמע לרבינו דאפילו איכא עדים המוכר נאמן כבי תרי דאל"כ אמאי לא פריך נמי מרישא אבזמן שמקחו בידו אמאי נאמן וליחזי זוזי ממאן נקט דאם אתה אומר דלא פריך הכי משום דאיכא לאוקמי בדליכא עדים א"כ מסיפא נמי מאי פריך הא איכא לשנויי דליתא למוכר קמן דנישייליה ועוד דאי בדליכא עדים פשיטא שיכול לומר לא מכרתיה ויכול לומר לזה מכרתי מגו דאי בעי אמר לא מכרתי מעולם ולא שקלי דמי מינייהו ומאי אתא לאשמועינן ברישא דבזמן שמקחו בידו דנאמן הא פשיטא הוא אלא ע"כ בדאיכא עדים א"כ יבואו העדים ויעידו ואמאי קתני רישא בזמן שמקחו בידו נאמן ומדלא פריך ארישא שמעינן דאפילו איכא עדים נאמן וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות בפ' שנים אוחזין לדעת רש"י שפי' הסוגיא דאסיפא פריך משום דליכא שום צד לאוקמי קושיא ופירוקא ארישא דאפי' נקט המוכר מאחד בפני עדים ברצונו נאמן לומר לחבירו מכרתי קודם לכן או אחר כן וקנה חבירו גופו של טלית במשיכה או בחליפין שכיון שהודה לו נוטל טליתו והוא ידון עם האחר ויקבל עליו מי שפרע שאין מי שפרע מעכב הדין לגבי הודאה דחבריה כלל וכו' עיין עליו שם ובמ"ש בפ' י' יוחסין וזהו שכתב רבינו בסברת רב אלפס ורש"י דבזמן שמקחו בידו נאמן בכל ענין ואפי' אם ידוע בעדים וכו' וכן מדוקדק בדברי הרא"ש ר"פ שני' אוחזין שלאחר שכת' סברת רב אלפס ורש"י וסברת ר"ח ור"ת ור"י כתב לשיטת ר"ח ודעימיה וז"ל כללא דמילתא דהיכא דידוע ממי קבל המעות ע"פ עדים או על פי הלוקחים הוא זוכה במקח והמוכר אינו נאמן לומר שנתרצה לאחר אפילו מקחו בידו דהוי כמגו במקום עדים מדהזכיר הרא"ש דידיע ע"פ עדים בסברת ר"ח ודעימיה מבואר דדוקא לשיטתם כך הדין אבל לרב אלפס ורש"י לעולם נאמן המוכר בזמן שמקחו בידו אפי' ידוע בעדים וכו' ומעתה התיישב בס"ד מה שהיה תמוה בעיני הרב ב"י וכתב זו איני יודע מנין לו שיהא הוא נאמן להכחיש את העדים וכו' גם בספר ב"ה הקשה על דברי הרא"ש שהבין מדברי הרי"ף דאפי' נקיט זוזי מחד ואמר שלאחר נתרציתי נאמן דמנין לו לומר כן והאריך בקושיותיו על הרא"ש ואמר דנ"ל דלרי"ף כי נקיט זוזי מחד אע"פ שמקחו בידו אינו נאמן לומר לאחר נתרציתי דאנן סהדי דלאותו שנתן מעות נתרצה וכו' ולא נהירא דהדברים מבוארים כמו שכתבנו. איברא דהר"ן בפרק עשרה יוחסין מפרש לפי שיטת רש"י דהיינו טעמא דנאמן המוכר היכא דלא נקיט זוזי אלא מחד מינייהו ואע"פ שאין מקחו בידו ולא הוי כעד אחד דעלמא משום דכי היכא דנאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי בזמן שבעלי הדינין עומדים לפניו ואף על גב דליכא מגו מ"מ כיון דזימנין טובא ליכא סהדי הימנוהו רבנן הכי נמי הימנוהו למוכר אפילו בזמן שאין מקחו בידו מהאי טעמא ומיהו מסתברא דדוקא כשהלוקחין עומדין לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרינן בדיין זו היא שיטת רש"י עכ"ל מבואר מדבריו דלא הימנוהו למוכר באין מקחו בידו כבי תרי אלא משום דזימנין טובא ליכא סהדי וכדאמרינן בדיין משמע להדיא אבל היכא דאיכא תרי סהדי דמכחשי למוכר אין דבריו של אחד במקום שנים ודכוותיה בדיין נמי אי אכחשו ליה תרי סהדי אין הדיין נאמן וכמו שנתבאר למעלה בסימן כ"ג אכן דעת רבינו דלגבי מוכר אינו כן אלא כדעת הרמב"ן וכדפרישית גם לא כמו שכתב הר"ן דשיטת רש"י הוא דאינו נאמן המוכר באין מקחו בידו אלא כשהלוקחים עומדין לפניו ובאמת יש לתמוה על פירושו זה אלא כתב רש"י בפירוש ר"פ שנים אוחזין וז"ל בדנקיט זווי מתרווייהו וכו' לא דק כולי האי להיות נזכר ומשהלכו לפניו וכו' אבל היכא דלא קבל דמים אלא מחד מידכר דכיר לה עכ"ל שמעינן דס"ל לרש"י דהיכא דלא נקיט אלא מחד נאמן אע"פ שהלכו מלפניו ואולי כוונת הר"ן אינו לומר שרש"י עצמו מפרש כן אלא דיש מי שפי' כן ע"פ שיטת רש"י וכן משמע גם מדברי ה' המגיד בפ"כ מה"מ כל זה לפי שיטת רב אלפס ורש"י אבל התוס' בפ' י' יוחסין הקשו על פי' רש"י האיך קס"ד דמקשה דבאין מקחו בידו יהא נאמן המוכר טפי מע"א דעלמא הלא כיון דאין מקחו בידו לא שייך לומר מגו כדי להאמינו לכן פי' ר"ת דבזמן שמקחו בידו אינו נאמן אלא מטעם מגו דמצי למימר לא מכרתי או חזרתי ובאין מקחו בידו אינו נאמן דלא שייך מגו ופריך ארישא נהי נמי דמקחו בידו ליחזי זוזי ממאן נקיט דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה והוי כמגו במקום עדים ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו וכו' והוא מה שכתב הרא"ש ורבינו על שם ר"ח ולפי זה היכא דנקיט זוזי מחד מינייהו אפילו מקחו בידו אינו נאמן לומר שנתרצה לשני במגו וכו' דאנן סהדי שנתרצה לאותו שנתן המעות דהוי כמגו במקום עדים ול"ש אם ידוע על פי עדים וכו' ואי נקיט זוזי מתרווייהו ומקחו בידו ואין ידוע מאיזה מהם מדעתו אלא על פי המוכר נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי במגו וכו' אבל אין מקחו בידו אינו נאמן אלא כעד אחד דעלמא וכו' דלא שייך מגו: ומ"ש רבינו ואם שניהם תופסין במקח וכו'. זהו פשוט לפי שיטה זו והכי מיפרשא הסוגיא בר"פ שנים אוחזין דפריך וליחזי זוזי ממאן נקיט וכמו שמבואר באשיר"י ובתוס' לשם ובפ' י' יוחסין: ומ"ש ואי נקיט זוזי מתרווייהו ואינו יודע למי נתרצה וכו' נשבעין שניהם וכו'. זהו מבואר בדברי הרי"ף שפירש הסוגיא דריש שנים אוחזין בטלית לאו אכולה מילתא קאי אלא אמציאה בלחוד אבל אמקח וממכר בדאיתיה בידא דמוכר הוא ומש"ה אמר לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ הא ידע מהימן אבל ליתיה בידא דמוכר אלא שניהם אדוקין אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצטרף אחרינא בהדיה כשאר עדות דעלמא עכ"ל מבואר מדבריו דהיכא דהמקח ביד המוכר ולא ידע למי נתרצה אי נמי אינו בידו אלא שניהם אדוקין בו נשבעין שניהם כתקנת חכמים וכו' ומשמע דה"ה באומר דלשניהם נתרצה דאין כאן דינו כאילו לא ידע ומה שכתב רבינו דין זה בסברת ר"ת כדי לאורויי דבשניהם אדוקין נמי אין נשבעין שניהם אלא דוקא היכא דלא ידע המוכר למי נתרצה דאילו ידע למי נתרצה אותו שמסייע לו פטור מן השבועה כדלעיל על פי שיטת ר"ח ודעימי' אבל מדברי הרי"ף משמע דבשניהם אדוקין אפילו ידע למי נתרצה שניהם נשבעים ולא האריך רבינו בראשונה לבאר סברת הרי"ף בזה לפי שהוא תופס עיקר כסברת ר"ח ודעימיה. וברמב"ם בפרק כ' מה"מ מבואר נמי כשיטת ר"ח ודעימיה וכל דבריו אינן אלא בדנקיט מתרווייהו דאז אם ידע המוכר ממי לקח מדעתו וממי לקח בע"כ ומקחו בידו נאמן ואם אין מקחו בידו אינו נאמן אלא כע"א דעלמא ואם לא ידע המוכר וכו' בין שמקחו בידו בין ששניהם אדוקין בו שניהם נשבעין בנק"ח ונוטל כ"א חצי הדמים וחצי המקח והיכא דלא נקיט זוזי אלא מחד לא איירי בזה הרמב"ם ומשמע דדבר פשוט הוא דאין המוכר נאמן כלל דאנן סהדי דלאותו שקבל מידו המעות נתרצה והיינו כפר"ח וכ"כ בספר כסף משנה במסקנתו וחזר בו ממ"ש כאן ב"י דדברי הרמב"ם הם כדברי הרי"ף ויש קצת הוכחה לזה מדכתב הרמב"ם שהרי אינו נוגע בעדותו שאין זה אלא בדנקיט זוזי מתרווייהו דאי לא נקיט זוזי אלא מחד הא פשיטא דבאין מקחו בידו הרי הוא נוגע בעדות ודוק וע"ש ובמ"ש ה' המגיד:

לקח מקח מחמשה וכו' עד מפני שעבר עבירה. כך פסק הרמב"ם בפ"כ מה"מ וכתב הרב המגיד פסק הרשב"א וכסתם משנה דיבמות פרק האשה שלום דלא נחלקו ר"ע ור"ש בלוקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק וכן הוא בהלכות ופירשו ז"ל שמניחין ביד ב"ד וז"ש ויהיו הדמים מונחים הכוונה בב"ד: ומ"ש ואם הוא חסיד נותן דמים וכו' בזה חולקין עליו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואומרי' דבמקח אפילו בא לצאת ידי שמים מניח ביניהם ומסתלק וכ"כ בפ' המפקיד:

ומ"ש לקח מקח וכו' וכפר בו ונשבע וכו' זה מתבאר בפ' הגוזל עצים בסוגיא דאמרינן התם ואס"ד דנשבע מה לי גזל מה לי מקח הרי דבנשבע גזל ומקח שוין עכ"ל ויש לדקדק למה האריכו הרמב"ם ורבי' שכתבו וכל אחד תובעו וכו' ולמה לא כתבו כלשון המשנה לקח מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ונראה בעיני דס"ל דדוקא היכא דקא תבעי ליה דלפי דבריהם אינהו דייקי שפיר וכיון דהלוקח אינו יודע הוה ליה ברי ושמא ברי עדיף ולפיכך חייב ליתן לכל אחד וא' בבא לצאת ידי שמים אבל אי לא תבעי ליה אלא הוא אומר אחד מכם מכר לי וכו' כיון דשמא ושמא הוא אינו חייב אפי' בבא לצאת ידי שמים משום דהמוכר עצמו הו"ל למידק וכ"כ הרא"ש לגבי פקדון באומר אחד משניכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזהו דפטור אפי' בבא לצאת ידי שמים וכמ"ש לקמן בסימן ש'. אלא שיש לתמוה דהיכא דקא תבעי ליה אמאי מניח ביניהם ומסתלק ישלם לכ"א ואחד מדינא דהא הו"ל פושע דהו"ל למידק וכדאמרינן לגבי פקדון ונראה ברור דבפקדון נמי אינו חייב מדינא אלא דוקא בשני כריכות כגון שהפקיד זה שלא מפני זה וכמ"ש לקמן בסי' ש' התם הוא דאמרינן דהו"ל לנפקד למידק אבל כאן קאמרינן לקח מאחד מחמשה וכו' משמע הלשון דמיירי שכל החמשה היו ביחד כשקנה מאחד מהם דנעשה כאילו הפקידו בכרך אחד דא"ל אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי שלא חשדו זה את זה לומר שמא חבירו יתבע דמי המקח אנא אקפיד בתמיה ומאחר דליכא למימר דהלוקח הו"ל למידק לפיכך מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ותדע דהכי הוא שהרי בגמרא מדמי ליה לגזל אח' מחמשה אלמא דמיירי דומיא דגזילה דלא שייך התם לומר הו"ל למידק אלא דבגזילה הוא חייב לשלם לכ"א ואחד מטעם כיון דעביד איסורא קנסוהו שישלם לכ"א ואחד מדינא נ"ל ועיין במ"ש למעלה בסי' ע"ו ולקמן בסי' ש' בס"ד:

כתב הרמב"ם הרי שטען לחבירו וכו'. בפ"כ מה' מכירה: ומ"ש או משכתי ולא ראיתי מכר זה. ט"ס הוא וצ"ל ולא ראיתי מום זה וכו' וכל מה שכתוב בדין זה הוא פשוט דזה כלל גדול בדין המע"ה:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב הר"ן פרק עשרה יוחסין דף תרנ"ה ע"ב ומסתברא דדוקא כשהלוקחים עומדים לפניו אבל אם הלכו להם אינו נאמן וע"ש:

(ב) ואני אומר אף כי לא הוזכר בפירוש מ"מ מוכרח הוא שם דהא לא פריך בגמ' דליחזי זוזי ממאן נקט כו' לפי פי' דברי הרי"ף ורש"י רק אאין מקחו בידו אבל כשהמקח בידו לא מהני מה שאנו יודעין ממי שלקח המעות ואין בזה הכחשת העדים כי הם אינן מעידים רק על שלקח המעות מאחד מן הלוקחים ואפשר דאפ"ה לא נתרצה לו במכירה כנ"ל בדברי רבינו וע"פ זו הסברא:

(ג) ועיין בנ"י פרק חזקת הבתים דף קע"ט ע"א שהאריך בזה:

(ד) וצ"ע על מה הוא רומז כי לא מצאתי שם דין השייך לסימן זה:

(ה) כתב הג"מ פ"ט מה' אישות אמר אחד שדה מכרתי ואני איני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתיו נאמן ע"ש: