זכריה יא

תנ"ך > זכריה > א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד

<< | ספר זכריה • פרק י"א | >>

הפרק במהדורה המוטעמת

　　
יא א פְּתַ֥ח לְבָנ֖וֹן דְּלָתֶ֑יךָ וְתֹאכַ֥ל אֵ֖שׁ בַּאֲרָזֶֽיךָ׃ ב הֵילֵ֤ל בְּרוֹשׁ֙ כִּֽי־נָ֣פַל אֶ֔רֶז אֲשֶׁ֥ר אַדִּרִ֖ים שֻׁדָּ֑דוּ הֵילִ֙ילוּ֙ אַלּוֹנֵ֣י בָשָׁ֔ן כִּ֥י יָרַ֖ד יַ֥עַר הבצור הַבָּצִֽיר׃ ג ק֚וֹל יִֽלְﬞלַ֣ת הָרֹעִ֔ים כִּ֥י שֻׁדְּדָ֖ה אַדַּרְתָּ֑ם ק֚וֹל שַׁאֲגַ֣ת כְּפִירִ֔ים כִּ֥י שֻׁדַּ֖ד גְּא֥וֹן הַיַּרְדֵּֽן׃
　　
ד כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י רְעֵ֖ה אֶת־צֹ֥אן הַהֲרֵגָֽה׃ ה אֲשֶׁ֨ר קֹנֵיהֶ֤ן יַֽהַרְגֻן֙ וְלֹ֣א יֶאְשָׁ֔מוּ וּמֹכְרֵיהֶ֣ן יֹאמַ֔ר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה וַאעְשִׁ֑ר וְרֹ֣עֵיהֶ֔ם לֹ֥א יַחְמ֖וֹל עֲלֵיהֶֽן׃ ו כִּ֠י לֹ֣א אֶחְמ֥וֹל ע֛וֹד עַל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַמְצִ֣יא אֶת־הָאָדָ֗ם אִ֤ישׁ בְּיַד־רֵעֵ֙הוּ֙ וּבְיַ֣ד מַלְכּ֔וֹ וְכִתְּתוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א אַצִּ֖יל מִיָּדָֽם׃ ז וָֽאֶרְעֶה֙ אֶת־צֹ֣אן הַהֲרֵגָ֔ה לָכֵ֖ן עֲנִיֵּ֣י הַצֹּ֑אן וָאֶקַּֽח־לִ֞י שְׁנֵ֣י מַקְל֗וֹת לְאַחַ֞ד קָרָ֤אתִֽי נֹ֙עַם֙ וּלְאַחַד֙ קָרָ֣אתִי חֹֽבְלִ֔ים וָֽאֶרְעֶ֖ה אֶת־הַצֹּֽאן׃ ח וָאַכְחִ֛ד אֶת־שְׁלֹ֥שֶׁת הָרֹעִ֖ים בְּיֶ֣רַח אֶחָ֑ד וַתִּקְצַ֤ר נַפְשִׁי֙ בָּהֶ֔ם וְגַם־נַפְשָׁ֖ם בָּחֲלָ֥ה בִֽי׃ ט וָאֹמַ֕ר לֹ֥א אֶרְעֶ֖ה אֶתְכֶ֑ם הַמֵּתָ֣ה תָמ֗וּת וְהַנִּכְחֶ֙דֶת֙ תִּכָּחֵ֔ד וְהַ֨נִּשְׁאָר֔וֹת תֹּאכַ֕לְנָה אִשָּׁ֖ה אֶת־בְּשַׂ֥ר רְעוּתָֽהּ׃ י וָאֶקַּ֤ח אֶת־מַקְלִי֙ אֶת־נֹ֔עַם וָאֶגְדַּ֖ע אֹת֑וֹ לְהָפֵיר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אֶת־כׇּל־הָעַמִּֽים׃ יא וַתֻּפַ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֵּדְע֨וּ כֵ֜ן עֲנִיֵּ֤י הַצֹּאן֙ הַשֹּׁמְרִ֣ים אֹתִ֔י כִּ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה הֽוּא׃
　　　 יב וָאֹמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם אִם־ט֧וֹב בְּעֵינֵיכֶ֛ם הָב֥וּ שְׂכָרִ֖י וְאִם־לֹ֣א ׀ חֲדָ֑לוּ וַיִּשְׁקְל֥וּ אֶת־שְׂכָרִ֖י שְׁלֹשִׁ֥ים כָּֽסֶף׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַשְׁלִיכֵ֙הוּ֙ אֶל־הַיּוֹצֵ֔ר אֶ֣דֶר הַיְקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר יָקַ֖רְתִּי מֵעֲלֵיהֶ֑ם וָֽאֶקְחָה֙ שְׁלֹשִׁ֣ים הַכֶּ֔סֶף וָאַשְׁלִ֥יךְ אֹת֛וֹ בֵּ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶל־הַיּוֹצֵֽר׃ יד וָֽאֶגְדַּע֙ אֶת־מַקְלִ֣י הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖ת הַחֹֽבְלִ֑ים לְהָפֵר֙ אֶת־הָאַֽחֲוָ֔ה בֵּ֥ין יְהוּדָ֖ה וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃
　　
טו וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י ע֣וֹד קַח־לְךָ֔ כְּלִ֖י רֹעֶ֥ה אֱוִלִֽי׃ טז כִּ֣י הִנֵּֽה־אָנֹכִי֩ מֵקִ֨ים רֹעֶ֜ה בָּאָ֗רֶץ הַנִּכְחָד֤וֹת לֹֽא־יִפְקֹד֙ הַנַּ֣עַר לֹֽא־יְבַקֵּ֔שׁ וְהַנִּשְׁבֶּ֖רֶת לֹ֣א יְרַפֵּ֑א הַנִּצָּבָה֙ לֹ֣א יְכַלְכֵּ֔ל וּבְשַׂ֤ר הַבְּרִיאָה֙ יֹאכַ֔ל וּפַרְסֵיהֶ֖ן יְפָרֵֽק׃ יז ה֣וֹי רֹעִ֤י הָאֱלִיל֙ עֹזְבִ֣י הַצֹּ֔אן חֶ֥רֶב עַל־זְרוֹע֖וֹ וְעַל־עֵ֣ין יְמִינ֑וֹ זְרֹעוֹ֙ יָב֣וֹשׁ תִּיבָ֔שׁ וְעֵ֥ין יְמִינ֖וֹ כָּהֹ֥ה תִכְהֶֽה׃

מהדורות נוספות

לחץ למטה על [הראה] להצגת התוכן ↓

כתיב (אותיות בלבד)

א פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך ב הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדרים שדדו הילילו אלוני בשן כי ירד יער הבצור [הבציר] ג קול יללת הרעים כי שדדה אדרתם קול שאגת כפירים כי שדד גאון הירדן ד כה אמר יהוה אלהי רעה את צאן ההרגה ה אשר קניהן יהרגן ולא יאשמו ומכריהן יאמר ברוך יהוה ואעשר ורעיהם לא יחמול עליהן ו כי לא אחמול עוד על ישבי הארץ נאם יהוה והנה אנכי ממציא את האדם איש ביד רעהו וביד מלכו וכתתו את הארץ ולא אציל מידם ז וארעה את צאן ההרגה לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים וארעה את הצאן ח ואכחד את שלשת הרעים בירח אחד ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי ט ואמר לא ארעה אתכם המתה תמות והנכחדת תכחד והנשארות תאכלנה אשה את בשר רעותה י ואקח את מקלי את נעם ואגדע אתו להפיר את בריתי אשר כרתי את כל העמים יא ותפר ביום ההוא וידעו כן עניי הצאן השמרים אתי כי דבר יהוה הוא יב ואמר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי ואם לא חדלו וישקלו את שכרי שלשים כסף יג ויאמר יהוה אלי השליכהו אל היוצר אדר היקר אשר יקרתי מעליהם ואקחה שלשים הכסף ואשליך אתו בית יהוה אל היוצר יד ואגדע את מקלי השני את החבלים להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל טו ויאמר יהוה אלי עוד קח לך כלי רעה אולי טז כי הנה אנכי מקים רעה בארץ הנכחדות לא יפקד הנער לא יבקש והנשברת לא ירפא הנצבה לא יכלכל ובשר הבריאה יאכל ופרסיהן יפרק יז הוי רעי האליל עזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרעו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה

מנוקד

א פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ. ב הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הבצור [הַבָּצִיר]. ג קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן. ד כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה. ה אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהֲרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְהוָה וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן. ו כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְהוָה וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת הָאָדָם אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וְכִתְּתוּ אֶת הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם. ז וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן. ח וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי. ט וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ. י וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים. יא וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר יְהוָה הוּא. יב וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל הַיּוֹצֵר. יד וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל. טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי עוֹד קַח לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי. טז כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק. יז הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה.

מנוקד ובשורות

(א) פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ.

(ב) הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הבצור [הַבָּצִיר].

(ג) קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן.

(ד) כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה.

(ה) אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהֲרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְהוָה וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן.

(ו) כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְהוָה וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת הָאָדָם אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וְכִתְּתוּ אֶת הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם.

(ז) וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן.

(ח) וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי.

(ט) וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ.

(י) וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים.

(יא) וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר יְהוָה הוּא.

(יב) וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף.

(יג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל הַיּוֹצֵר.

(יד) וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל.

(טו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי עוֹד קַח לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי.

(טז) כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק.

(יז) הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה.

עם ביאור

קישור לפרק זה במהדורה המבוארת

משל צאן ההרגה, הרועים הכושלים, מקל נועם ומקל חובלים, והשכר על רעיית הצאן ניתן למקדש

"גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן" (פסוק ג) - נפתולי הנהר בגאון הירדן (תצלום: זולטן קלוגר, 1937)

א פְּתַח לְבָנוֹן בית המקדש, הבנוי מעצי הלבנון דְּלָתֶיךָ את דלתיך בפני האויב, וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ. ב הֵילֵל בְּרוֹשׁ יילל עץ ברוש - כִּי נָפַל אֶרֶז, אֲשֶׁר אַדִּרִים ויילל על כי עצי ארז עצומים שֻׁדָּדוּ. הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן - כִּי יָרַד נפל יַעַר (הבצור) הַבָּצִיר המבוצר בחומת ארזים. ג קוֹל נשמע קול יִלְלַת הָרֹעִים - כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם תפארתם, הצאן המשובח שלהם (בדומה לפסוק בירמיהו כה לו: "קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן, כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם").
אפשר גם לפרש: המעיל שלהם, או: מקום המרעה שלהם, שהוא כמו שופע עשב כמו אדרת, מעיל פרווה. קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים - כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן מישור ההצפה של נהר הירדן, שטח מישורי מצידי הירדן המוצף לעיתים (כמו גאות) ולכן שופע בצמחיה ובחיות גדולות. {ס}

ד כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהָי: "רְעֵה הנהג אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה את הצאן המיועד לשחיטה - משל לעם העתידים ליפול ביד האויב (כמפורט בפסוק ו). ה אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן מי שירכוש מהצאן יַהֲרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ יהרוג את החיות מבלי תחושת אשמה, וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר: 'בָּרוּךְ יְהוָה, וַאעְשִׁר אתעשר בזכות מכירת הצאן לשחיטה', וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן. ו כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, נְאֻם יְהוָה. וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא מסגיר אֶת הָאָדָם - אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ. וְכִתְּתוּ האויבים (וישראל הנלחמים אחד בשני) ישברו לרסיסים אֶת הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם".

ז וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה המיועד לשחיטה (כפי שה' ציווה אותי בפסוק ד) - לָכֵן עֲנִיֵּי לכנעני, לסוחרי הַצֹּאן. וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת: לְאַחַד קָרָאתִי 'נֹעַם מקל המכוון את הצאן בדרכי שלום', וּלְאַחַד קָרָאתִי 'חֹבְלִים מקל מכאיב, פוצע', וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן. ח וָאַכְחִד הסרתי אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים שלושת הרועים האחרים שרעו את הצאן איתי בְּיֶרַח בחודש אֶחָד, וַתִּקְצַר עייפה נַפְשִׁי בָּהֶם, וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה מאסה בִי. ט וָאֹמַר: "לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם! הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת האובדת תִּכָּחֵד, וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ". י וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי, אֶת 'נֹעַם', וָאֶגְדַּע אֹתוֹ, לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי את הברית שכרת ה' עם העמים שלא יפגעו בצאנו אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים. יא וַתֻּפַר וכך תופר הברית בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן ר' פסוק ז הַשֹּׁמְרִים אֹתִי המשגיחים עלי כִּי דְבַר יְהוָה הוּא. יב וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אל בעלי הצאן ששימשתי כרועה שלהם (אם כי לא בהצלחה רבה): "אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם - הָבוּ שְׂכָרִי, וְאִם לֹא - חֲדָלוּ". וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי, שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: "הַשְׁלִיכֵהוּ את הכסף שקבלת אֶל הַיּוֹצֵר בעל מלאכה (או: הממונה על האוצר), אֶדֶר הַיְקָר את שכר רעיית הצאן המשובח אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם הסרתי מעליהם (ר' פסוק ג), שהרגתי את צאנם". וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף, וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה, אֶל הַיּוֹצֵר כתרומה למקדש, ביד הַיּוֹצֵר. יד וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי, אֵת 'הַחֹבְלִים', לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה ובכך ששבר את שני המקלות, הפסיק להנהיג, וכך נוצרה אנרכיה, ונותקו הקשרים בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל. {ס}

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי: עוֹד קַח לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי בגדי רועה משוגע (כסמל למה שמנובא בפסוק הבא). טז כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ: הַנִּכְחָדוֹת הצאן האובדות - לֹא יִפְקֹד, הַנַּעַר שננערה ממקומה ואבדה - לֹא יְבַקֵּשׁ, וְהַנִּשְׁבֶּרֶת - לֹא יְרַפֵּא, הַנִּצָּבָה העומדת במקום ולא הולכת לחפש מרעה - לֹא יְכַלְכֵּל יחזק (ר' פסוק דומה ביחזקאל לד ד: "אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם, וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם", וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה הצאן המשובחת יֹאכַל, וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק את טלפי הצאן ישבור, כמו חיית טרף האוכלת גם מהעצמות. {ס}

יז הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל רועה השווא (המילים רֹעִי וכן עֹזְבִי הם צורת סמיכות בלשון פיוטית), עֹזְבִי העוזב, מזניח את הַצֹּאן - חֶרֶב כעונש תגיע מכת חרב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ עין ימין שלו. זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ, וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה. {ס}

המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.