קטגוריה:דניאל ג כד

המלך פקד לזרוק את שלושת חבריו של דניאל, שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, לאש, כפותים.
המלך רואה דבר שונה ולפני שהוא מצהיר מה הוא רואה, המלך רוצה לוודא שכך נעשה, והוא שואל את יועציו.

יועציו, הם החכמים שעומדים לפניו. לא נאמר שדניאל היה אחד מהם וגם הוא היה ביועצים. לפני כן נאמר "וְדָנִיֵּאל בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (ביאור:דניאל ב מט), כך שייתכן שדניאל נשאר שם ולא בא לצלם הזהב שהקים המלך "בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל" (ביאור:דניאל ג א).

המלך ראה ארבע אנשים באש. סביר שגם היועצים ראו את הארבע האלה, אולם הם עונים במדויק למלך על שאלתו:

• הוא שאל: זרקנו שלושה אנשים?
• הם עונים: נכון.

הם לא מנסים לענות לשאלה הבאה. הם לא בטוחים מה המלך רואה. הוא עם החלומות שלו יכול לראות דברי אלוהים שהם לא יראו. לכן הם נזהרים בלשונם.

המלך שואל שאלה מנחה.
המלך היה יכול לשאול:

• כמה אנשים השלכנו לאש?
• האם הם היו כפותים?
• מתי השלחנו אותם לאש?
• האם האש חמה?
• האם יש חילים מעבר לאש ששומרים שהם לא יברחו?

המלך מגדיר בדיוק מה שהוא פקד, ומחכה לתשובה שכך נעשה: כן / לא, בלי תוספות והסברים.

המלך נבוכדנצר הציג את עצמו כאל, עשה לעצמו צלם זהב, ודרש כבוד אלים לצלם.
בשאלתו המלך מראה שהוא בשר-ודם. יש לו כוח רב לכבד ולהרוס, אולם זה נמוך מאוד יחסית לאלוהים.

• הוא לא יודע מה קורה סביבו וחייב לשאול.
• הוא לא בטוח שאנשיו עשו כדבריו וחייב לוודא.
• אפילו אם הם מאשרים, הוא לא יודע אם זאת אמת.
• אנשים נותנים כבוד לצלם, אולם הוא לא יודע אם הם באמת מכבדים את הצלם או לועגים לו בליבם.

כל זאת לא רק במקרה המיוחד הזה אלא בכל דבר אחר.