לדלג לתוכן

בינת מקרא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
ספר
בינת מקרא
ע"ש הכתוב וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא, ודרשו חז"ל במגילה: אלו פסקי הטעמים.
שחברתי אני הדל באַלְפִּי מנשה במוהר"ר יוסף זללה"ה בן פורת מאילייא.
בדפוס של ה"ה המחוקק מהו' שמחה זימל במהו' יחזקאל זצ"ל
מק"ק הוראדנא
בשנת תקע"ח לפ"ק

הקדמה

[עריכה]

אמר הכותב. זה קרוב לשנתים ימים שיעדתי להביא על הדפוס ליקוטי חידושי, ובעונותי נתעכב ע"י כמה סיבות וגלגולים, והוכרחתי להיות מתון בדבר בכדי שיצא הדבר יותר מתוקן לפי קט שכלי. וכעת ת"ל אני פנוי מכל טרדא אך עסוק בענין סידור חיבורי. ומחמת שעל כרחו יתארך עוד איזה משך עד שיהיה נעתק ומוגה מחברים המקשיבים לקולי שלא יהיה בו יתור ונלעג לשון ולשנא דמשתמע לתרי אפי, אמרתי בתוך כך אדפיס ענין קצר ונצרך מאוד לכל מתחיל לקרוא בספר תורת ה' להרגיל עצמו בזה, והוא פתח עינים לכמה פירושי פסוקים ע"פ עומק פשוטם.

וזה הוא ענין החיבור – לבאר ערכי וסידור פסקי הטעמים וחיבוריהן. כדאמרינן במגילה (מגילה ג, א) ובנדרים (נדרים לז, ב): וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא – אלו פסקי הטעמים.

והנה אף שקשה עלי מאוד להעלות על ספר ולדבר מטעותֵי ומגנות בני אדם שנבראו בצלם, ושמתי לנגד עיני תמיד המשנה "אמר רבי יהודא בן בתירא אלמד בו? אמר לו, אם לקיים דברי חכמים, הין" (משנה נגעים ט, ג). וגם מרגלא תמיד בפומי הפסוק חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ (ירמיהו ד, כב), ואמרתי דקאי על מי שסותר תמיד דברי שכנגדו ואינו יודע לבנות רק לסתור. וגדרתי בעדי שלא להזכיר בחיבורי מטעות מי שקדמני רק לכתוב דרך שקלא וטריא קושיה ותירוץ והבוחר יבחר. ואי"ה בחיבורי כשאדבר על ענין מדות ודעות לתועלת ההנהגה אאריך בזה, איך להתנהג בתיקון איזה ענין כשיצטרך הדבר לסתור דעת שכנגדו, איך להזהר שלא יהיה ח"ו קלקולו יתר על תיקונו.

עכ"ז בזה הענין שהוא עיקר גדול נצרך מאוד, ונשכח זה כמה מחמת דמיון כוזב, שהוא כולל וגורם כמה טעותים ומכשולים בכל הענינים, אמרתי עֵת לַעֲשׂוֹת וגו', והתרתי לי קצת לכתוב הגרמא בניזקין לכמה טעותים, ושומר נפשו ירחק מהם.

הנה ידוע ופשוט בתחלת העיון, שפסקי הטעמים כל עיקר הכוונה בהם לתת סימנים להפסק הענינים וחיבוריהם. ומחמת שרבו הפרטים והחילוקים שבין ההפסקים בין רב למעט כפי שאבאר לקמן, הוצרכו לכמה חלקי סימנים, ולא ישמשו שני מלכים בכתר אחד, רק כ"א הוא מדרגה זה למעלה מזה. ואם ימצאו שנים שוים בהפסקם, הוא מחמת שינוי התנועות במלה, שאם יש רֻבי תנועות במלה אחת, צריך להפסיק קצת בניגון במלה ההוא באיזה תנועה שבו, בכדי שלא יובלע שום תנועה. וזה פשוט למי שירצה לפקוח עיניו קצת אף פתיחה כל דהוא. רק מחמת ההרגל בבני אדם שכל אחד רוצה לעלות איזה מדריגה למעלה מערכו, ע"כ כ"א רואה להשתדל ולהאמין שיש בכל דבר סוד נסתר, ויקטן בעיניו פשוטי הדברים, שאין בהם לפי דעתו שום חריפות. וכאשר שמעתי איזה מתעקשים כנגדי בזה, על שאני משתדל בענין נסתר גבוה כזה, לבקש דרך הפשוט. וידוע הגמרא: "אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א). וזה פתח להשתדל לפרש כל פסוק ע"פ עומק פשוטו, והדרשה תדרש. ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד נ"ע מהר"ר אלי' מווילנא זללה"ה, שהרבה להסביר טעותֵי הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב. והביא לדוגמא מה שדרשו בגמרא על הפסוק דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה (משלי יב, כה) – "חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים" (סנהדרין ק, ב). והנה אמרו על 'ימין' שהוא 'שמאל', שהשי"ן של יַשְׁחֶנָּה היא שי"ן ימנית. רק הפירוש הפשוט הוא, יַשְׁחֶנָּה – שהדאגה תשוח את הלב מלשון השתחויה, וסיפא דקרא מוכיח – וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה, שקאי ג"כ על הלב, שישמח את הלב. אלא שהוקשה לרז"ל, שהיה לו לכתוב תַּשְׁחֶנָּה שדאגה לשון נקבה כשמה. ואף שידוע לשון הראב"ע "כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו", עכ"ז הם דרשו על כל קוץ טעם לשבח. והוסיף עוד אומץ שאף במשנה יש פשט ודרש והביא דוגמא לזה, והאיר עיני בזה לתרץ כמה משניות כמו שיבא אי"ה בליקוטי חידושי. וכן בנידון דידן, אף שידוע לכל שטעמי המקרא סודן נשגב מאוד וסדר מדרגתן טנת"א רומזים לד' עולמות אבי"ע, וטעמים הוא נגד עולם אצילות ושם ע"ב, עכ"ז צריך להשתדל להבין פשוטי הדברים. הארכתי מה שיש בו די לעורר הלבבות לשום לב לפשוטי הדברים בכל הענינים ויתעוררו רבים ותרבה הדעת. וידוע לכל שבכל מקום הפשט הוא יסוד והעיקר שעליו תסובנה כל הדרשות והסודות, ואף בהם צריך להתקרב הכל לדרך הפשט.

והנה קצת קדמני בזה המדקדק ר' זלמן הענא בשערי זמרה הגדול והקטן שחיבר. אך לא השלים כמה פרטים מחמת שהקדים שרבו מאוד חלקיהם ופארותיהן עד אין חקר. והרבה לחלקן על מלכים ושרים ופקידים ומשרתים, ובאיזה פסוקים שנראה סותרים לכללו דרוש דרש בהם איזה דרש בכדי שיהיה מסכים להכלל. וידוע שהטעמים נוסדו על עומק פשט המקרא לא על שום דרש כלל וכלל. וגם באיזה דברים אני מחולק עמו אשר אזכיר בקיצור איזו מהם. גם מהטעמים שבספרי אמ"ת לא דיבר בהם כלל. ע"כ אבאר בקיצור ובלשון קל שיובן לכל, שיהיה נכלל בזה כל פרטי' וחלקי'. ולא אשים להם שמות רק 'מפסיקים' ו'מחברים', שהוא קרא למחברים 'משרתים' ע"פ דרכו שקרא למפסיקים הקטנים 'שרים' ו'פקידים'. ועכ"ז אפריון נמטייה במה שהתחיל בזה לפרש רובן ככולן בדרך האמת והנכון, במה שנלאו בזה מחברים שלפניו להבין מהם אף אפס קצהו, ומקום הניחו לו להתגדר בו. ובזה אשים קנצי למילין ואתחיל בע"ה בגוף החיבור.

בינת מקרא

[עריכה]

ענין פסקי הטעמים הוא להכניס בלב הקורא פירוש הדברים על פי הפסק וחבורי הענינים. כמה שהוא בטבע כל אדם ללשונותם, שמשתנה הענין לפי סדר הדברים וחיבורן. ומפני שאי אפשר להראותן בכתב על כן שמו אותות וסימנים על זה כסימני המוסיקא על הניגון. וידוע שבענין קצר מאוד, היינו ענין מב' תיבות לבד, אין לחטפם במהירות שיובלע הענין. אבל בענין שיש בו קצת אריכות, צריך לחבר ב' תיבות ולפעמים אף יותר כפי צורך הענין, בכדי שיובן כל הענין ולא יהי נשכח מחמת ההפסקים שבין כל תיבה. ואביא לדוגמא בעשרת הדברות, שלפי טעם העליון שכל דבור הוא פסוק בפני עצמו – לבד אָנֹכִי ולֹא יִהְיֶה לְךָ שמפי הגבורה שמענום נכללו בפסוק אחד – על כל פנים לפי זה כל הדברות קטנות היינו לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב, כל אחד מהם הוא פסוק בפני עצמו, ואי אפשר להבליעם במהירות, על כן בכל אחד מלת לֹא בטפחא שהוא מפסיק. אבל לפי טעם התחתון שנחלקו הפסוקים כפי ערך הסידור בכל המקרא, ואלו הד' דברות לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר כלם פסוק אחד, בכלם תיבת לֹא בטעם מחבר; לֹ֥א תִרְצָ֖ח – לֹא במרכא שהוא המחבר שלפני הטפחא, לֹ֣א תִנְאָ֑ף – לֹא במונח שהוא מחבר שלפני האתנח, לֹ֣א תִגְנֹ֔ב – לֹא ג"כ במונח שהוא מחבר שלפני הז"ק, כמו שיבוא לקמן. מפני שאם היינו מפסיקים בין כל תיבה לא היה מובן הענין בטוב, והיה כבד על השומע. ודרך כלל רוב ההרגל ודרך המקרא שג' תיבות לא יהיו מחוברים, רק יש טעם מפסיק ביניהם. כגון: בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים (בראשית א, א) – בְּרֵאשִׁית בטפחא, ובָּרָא אֱלֹהִים מחוברים. ואם שנים הראשונים מחוברים, כמו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה (בראשית ב, כא), ע"כ וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר הוא מרכא טפחא, להפריד ביניהם ובין תיבת תַּחְתֶּנָּה. וזה הוא רוב דרך המקרא. רק בענין ארוך שכשנפסיק בתיבות הראשונים לא נוכל לחברם עם סוף הענין, זה הוא נקרא מהירות המבטא, ויוכרח לפעמים לחבר ג' או ד' תיבות ואף בעתים רחוקים ה' או ו' תיבות בלי להפסיק ביניהם כלל, כדי לשום לב לסוף הדברים.

ואביא לדוגמא פסוק וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם (בראשית מז, יז), שאם היה זה ענין בפני עצמו היה צריך לשום הפסק גדול בתיבת יוֹסֵף ומפסיק פחות ממנו בתיבת לָהֶם, מפני שבאלו הג' תיבות וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם מחוברים, ומי נתן להם – יוֹסֵף, ואח"כ צריך להפסיק יותר, ומה נתן להם יוסף – ומפרש לֶחֶם. אבל מפני שענין הכתוב נמשך מאוד – וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַחֲמֹרִ֑ים על כן כל אלו הד' תיבות וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם אין ביניהם שום מפסיק, בכדי לרוץ מהרה לסוף הדברים.

זהו שורש ענין חלקי ופרטי פסקי הטעמים למיניהם. ועתה אבארם כסדר מדרגתם זה למטה מזה, ואעמידם שורה תחת שורה, ואשר יהיו בשורה אחת הם שוים בהפסקם רק משתנים לפי ענין ריבוי התנועות כמו שאבאר. ואחרי זה אביא דינים של כל אחד מהם כסדר, ואחר זה אביא עוד דינים וכללים פרטיים, ואח"ז אביא דוגמות ומקראות לראיה על ערך ההפסק של כל אחד נגד חבירו.

וזה סידורן

[עריכה]
  • סוף פסוק.
  • אתנחתא.
  • סגול. שלשלת.
  • זקפין, היינו ז"ק ז"ג, קדמא-ז"ק, או מונח-ז"ק במלה אחת.
  • טפחא.
  • רביע.
  • זרקא. פשטא. יתיב. תביר.
  • פזר.
  • תלישא גדולה.
  • קדמא ואזלא. אזלא גרש. גרשיים או "תרין גרישין". ובכללם נקראו כולם "גרישין".
  • קרני פרה.
  • לגרמיה, היינו פסק בין ב' תיבות כזה – ׀

מחברים סימנם קד"ם תמי"ם

[עריכה]
  • קדמא.
  • דרגא.
  • מרכא או מרכא כפולה.
  • תלישא קטנה.
  • מהפך.
  • ירח בן יומו.
  • מונח.

דיני מפסיקים כסידורם למעלה

[עריכה]

ס"פ – מחבר שלפניו הוא מרכא, ומפסיק פחות ממנו שלפניו הוא טפחא.

אתנחתא – מחבר שלפניו הוא מונח, ומפסיק פחות שלפניו הוא ג"כ טפחא.

סגול – מחבר שלפניו הוא מונח או ב' מונחים. ומפסיק פחות שלפניו הוא זרקא, וכשהוא במלה הראשונה מהפסוק, שלא יוכל להיות לפניו שום מפסיק, הוא ישתנה לשלשלת.

זקפין – אם יש מונח לפניו – או בתיבה בפני עצמה, או באותה תיבה במקום הראוי להיות מתג, היינו בתנועה שלישית שלפני הנגינה או קודם שוא נע או חטף – אזי יהיה ז"ק. ואם לא יהיה לפניו מונח, אזי ישתנה לז"ג – בתיבה בת ג' תנועות. ובתיבה בת ד' תנועות או ג' תנועות ושוא נע – יהיה קדמא ז"ק בתיבה אחת. ואם יש לפניו מפסיק פשטא, יהיה לעולם ז"ק אף שלא יהיה לפניו מונח.

טפחא – מחבר שלפניו הוא מרכא, ומפסיק פחות שלפניו הוא תביר.

רביע – מחבר שלפניו הוא מונח, ואם נצרך לב' מחברים יהיה דרגא לפני המונח. ואם לשלשה – יהיה עוד מונח לפני הדרגא. והמפסיק פחות שלפניו הוא גרישין או לגרמיה.

זרקא – מחבר שלפניו הוא מונח, ואם נצרך לב' מחברים יהיה לפני המונח קדמא, ואם לג' אזי יהיה לפני הקדמא ת"ק. ולד' – יהיה לפני הת"ק ג"כ מונח. ומפסיק פחות שלפניו הוא גרישין.

פשטא – מחבר שלפניו הוא מהפך – אם יש ביניהם תנועה או שוא נע או חטף. ואם אין ביניהם שום מהנ"ל יהיה המחבר מרכא. וכשהפשטא בתנועה ראשונה מהמלה גם אין לפניו משרת – ישתנה ליתיב. ואם יצטרך הפשטא לב' מחברים, יהיה לפני המהפך או המרכא קדמא. ואם הוא בתנועה ראשונה מהמלה יהיה מונח. ואם יצטרך ליותר מחברים אזי יהיה לפני המהפך או המרכא קדמא דווקא, ולפני הקדמא ת"ק וכו' כמו בזרקא. ומפסיק פחות שלפניו הוא גרישין.

תביר – מחבר שלפניו הוא דרגא, וזה אם יהיה ביניהם ב' תנועות, או תנועה ושוא נע או חטף. אבל פחות, ומכ"ש כשאין ביניהם תנועה כלל, יהיה המחבר מרכא. ואם יצטרך לעוד מחברים, דינו כמו בפשטא. ומפסיק פחות ממנו הוא ג"כ גרישין.

פזר – מחבר שלפניו הוא מונח או כמה מונחים.

ת"ג – מחבר שלפניו הוא מונח או כמה מונחים. ומפסיק פחות שלפניו הוא לגרמיה.

גרישין – אם הוא מלעיל, היינו בתנועה שלפני האחרונה, בין שיש לפניו קדמא בין שאין לפניו קדמא הוא נקרא גרש. ואם הוא מלרע, היינו בתנועה האחרונה, אזי אם יש לפניו קדמא הוא נקרא אזלא, ואם לאו הוא תרין גרישין היינו גרשיים. ואם יש לפניו מלה שהנגינה בה בתנועה הראשונה מהמלה והוא מחבר, הוא מונח, ואחריו גרשיים. ואם יצטרך לפני הגרישין עוד מחברים, דינו כמו בפשטא ותביר.

קרני פרה – מחבר שלפניו הוא ירח בן יומו. ומפסיק פחות שלפניו הוא לגרמיה.

לגרמיה – מחבר שלפניו הוא מרכא.

עוד דינים כסדר

[עריכה]

סוף פסוק – אף שהוא יותר מפסיק מהאתנח, עכ"ז לפעמים וביותר בסוף ענין, לפעמים האתנח יותר מפסיק מכמה סופי פסוקין שלפניו, ולקמן אביא דוגמות לזה. ויתורצו בזה כמה פסוקים.

אתנחתא – לא יבאו ב' בפסוק אחד.

סגול ושלשלת – לא יבואו ב' בפסוק אחד. גם לא יבואו אחר האתנח. לכן, לפעמים אף שהם מפסיקים יותר מהאתנח, לא ישנו בשביל זה מקומם, ויהיו דווקא לפני האתנח, כמו שאביא לקמן דוגמא לזה. לא יבואו לעולם אחר זקפין. ומה שנמצא בעשרת הדברות לפי טעם העליון שמלת אֱלֹקֶיךָ הוא בזקף (שמות כ, ג), ואח"ז באותו פסוק וְלֹא תָעָבְדֵם הוא בסגול, הוא טעות דמוכח וממקומו מוכרע – דהאיך יהיה מלת אֱלֹקֶיךָ בזקף ואחריו מִבֵּית עֲבָדִים רביע שהוא מפסיק פחות מזקף, ונראה לעין שתיבת עֲבָדִים הוא סוף ענין.

זקפין – אם יבואו ב' או ג' או יותר זה אח"ז, אזי ראשון מפסיק יותר משל אחריו, וזה הוא כלל לכל ב' או ג' מפסיקים שוים זאח"ז.

רביע – לא יבואו ב' זאח"ז, רק השני יהיה פשטא, ואף שיהיה אחריו עוד פשטא או זרקא ואחריו עוד זרקא או תביר כנ"ל. והכלל כי לא יהיו שני זרקא או שני פשטא או שני תביר זאח"ז, כי אם שיש לפניהם רביע. דאי לאו הכי למה לי שני זרקא וכו', יהיה הראשון רביע שהוא מפסיק יותר, ואם יצטרך לג' רביע אזי ישתנה האמצע לפשטא, והוא נחשב לרביע, והוא מפסיק יותר מהרביע שאחריו, כדין שני מפסיקים שוים זאח"ז.

פשטא – מקומו בסוף התיבה, בכדי להבדיל בינו ובין הקדמא שהוא משרת וצורתם שוה. ואם יהיה המלה מלעיל אזי ישימו שני פשטא במלה, אחד במקום הנגינה ואחד בסוף לסימן שהוא פשטא.

פזר ת"ג גרישין – אף שסדרתים מלמעלה למטה, עכ"ז כיון שדרך הנחתם פזר מקודם ואחריו ת"ג ואחריו גרישין ולא ישתנו מסידורם, ע"כ לפעמים הגרישין מפסיקים יותר מהפזר והת"ג שלפניהם.

דיני מחברים

[עריכה]

מחברים כולם שוים בחיבורם, רק שכל אחד יהיה לפני המפסיק שלו כפי שסדרתים לעיל לכל מפסיק מחבר שלו.

מחברים – ב' או ג' או יותר זאח"ז, אזי ראשון ראשון רהוט יותר למלה שלאחריו. רק מחמת סידורם מונח-ת"ק-קדמא, לפעמים ישתנו קצת, כמו שכתבתי בכמה מפסיקים שמחמת סידורם ישתנו בהפסקם.

מרכא כפולה – יבוא במקום שהיה ראוי להיות תביר, אבל הוא מלה זעירא בת תנועה אחת ואין להפסיק בה, ע"כ ישתנה למרכא כפולה, והמרכא שלפניו, היינו אם היתה תביר ואין ביניהם ב' תנועות. אבל כשנשתנה למרכא כפולה אזי המרכא שלפניו ישתנה לדרגא.

מה שנמצא ת"ג וגרשיים במלה אחת, כגון זֶ֠֞ה יְנַחֲמֵ֤נוּ (בראשית ה, כט), קִ֠רְב֞וּ (ויקרא י, ד), וכתיב בצידו 'הקורא יטעים הגרש קודם הת"ג', לפ"ד כל זה הוא טעות מעיקרו, רק שנסתפקו באלו התיבות מה להעמיד שם, לפי ששניהם שייכים בה לפי הכללים שסידרתי לעיל, ע"כ העמידו שתיהם. אבל הנראה לפי הפסקם, יהיה מלת זֶה גרשיים, ובמלת קִרְבוּ שהוא קצת יותר מפסיק – ת"ג. אבל אין קפידא כלל בזה וכיוצא בו. דוגמא לזה, בפרשת תרומה, כל מקום שנאמר אֹ֣רֶךְ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת (שמות כו פסוק ב ופסוק ח) מלת אֹרך לגרמיה, ובויקהל (שמות ל פסוק ט ופסוק טו) מלת "אֹרך" בגרש, והם שקולים ממש שוה בשוה. ואף שכשנצרך לשניהם יהיה סידורם גרש לפני הגרמיה, והגרש מפסיק יותר, אבל בפ"ע שניהם נכונים וכמעט אין לפשוט כלל, ע"כ שמו פעם כך ופעם כך.

עתה אביא דוגמות לכל המפסיקים והדינים שכתבתי כפי שיעדתי

[עריכה]

אתנחתא א"צ לדוגמא, ומקומו כמעט ניכר לכל בתחלת העיון.

סגול – בפסוק שיש בו ג' חלקים, הראשון מסתיים בסגול והשני באתנח. כגון בפסוק וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ (בראשית א, ז), האתנח מפסיק יותר. ובפסוק וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח, כא) נראה הסגול מפסיק יותר. ועכ"ז אין ראיה, מחמת שאין דרך להספיק הפסק גדול בתחלת הדבור, רק באמצע הדבור. וזה יהיה נראה לכל אחר עיון תמידי בתנ"ך ללמד עצמו דרך הרגל הפסוקים והפסקם, לא כמו שנראה בדרך לשונינו לשון חול. וכן השלשלת שבתורה – וַיֹּאמַ֓ר׀ (בראשית כד, יב), וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀ (בראשית יט, טז), וַיְמָאֵ֓ן׀ (בראשית לט, ח), וַיִּשְׁחָ֓ט׀ (ויקרא ח, יג) – נראים מפסיקים יותר מהאתנח שאחריהם. והם ס"ה מתי מספר נמנו במסורת ע"כ לא חששתי להביאם.

זקפין – בפסוק וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים (בראשית א, ד) ובפסוק וַיִּקְרָא אֱלֹהִים (בראשית א, ה) נראה לכל בשניהם הזקף מפסיק יותר מהטפחא שלאחריו.

ב' ז"ק זאח"ז – יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם (בראשית א, יד) – ז"ק, ולְהַבְדִּ֕יל – ז"ג, נראה לכל הַשָּׁמַיִם יותר מפסיק ממלת ולְהַבְדִּיל. ופסוק יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (בראשית א, כ) ב' ז"ק זאח"ז הראשון מפסיק יותר.

מורגל בפי כל לקרוא 'זק֣ף קט֔ן', היינו המונח יקראו 'זקף' והב' נקודות יקראו 'קטן', ושניהם כאחד יקראו 'זקף קטן'. אבל הוא טעות, שהב' נקודות בעצמם הם הם הז"ק, ומונח שלפניו הוא המחבר שלו.

וכן יקראו המלמדי תנוקות קדמא ז"ק במלה אחד – 'פשטא קטן'. וטעו ב' טעויות; לקרא לקדמא 'פשטא' שהוא מפסיק, ואיך יהיה מפסיק באמצע תיבה – וכן שמעתי לכמה קוראים שיאריכו בנגינתם בקדמא לעשותו כמו פשטא, כמו בתיבת כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ (במדבר כח, ח), שעל כְּמִנְחַת הוא קדמא שהוא משרת, ויעשו אותו כמו פשטא להפרידו מתיבת הַבֹּקֶר. ונראה בתחלת העיון שכְּמִנְחַת הַבֹּקֶר הם מחוברים. וצריך ליזהר בזה וכיוצא בו. ואף שדבר זה הוא פשוט וידוע למתחילים, עכ"ז לא מנעתי מלכתוב זה. לבקשת החברים שאכתוב כל דבר מבואר. ויצאתי מדרכי בחבור קטן זה והארכתי בכל פרטיו, ועכ"ז א"א להעלות על הכתב כל החלקים הקטנים, ויבואר לכל במעט עיון והרגל. כי אף שכתבתי הכל מבואר, עכ"ז העיקר הוא לעיין ולהרגיל עצמו בפסוק עם טעמים, ואחר זה יהיה נרשם במוח בקל כמו אותיות אלפא ביתא.

טפחא – כשאין בפסוק ז"ק לפניו, אזי כל המפסיקים שלפניו הם פחותים ממנו, ורהוטים לטפחא שאחריהם. כמו בפסוק וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: (דברים טז, ד) – שאין אחר האתנח שבאותו פסוק זקף, וכלם רהוטים למלת הָרִאשׁוֹן, שמלת לַבֹּקֶר קאי על לֹא יָלִין. וכך שיעור הכתוב: ולא ילין מן הבשר, ואיזה בשר, אשר תזבח בערב של יום הראשון, זה הבשר לא ילין עד הבוקר. ועכ"ז צריך להיות שם מפסיקים קטנים, שא"א לחטפם, רק ישימו מפסיקים כפי סידורם שסדרתי לעיל מדרגתן. וזה פשוט כי דיני סדר הטעמים שלפני האתנחתא עד האתנחתא שוים לסדר שבין האתנחתא לס"פ שאחריו. כי האתנחתא תחלוק את הפסוק לב' חלוקות. וצריך לעיין בכל חלק בפ"ע סדר הטעמים שבשָם.

רביע – ע' פסוק וְכֹ֣ל׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ (בראשית ב, ה); בָאָרֶץ – ז"ק, הַשָּׂדֶה – רביע. ובָאָרֶץ מפסיק יותר גדול ממלת הַשָּׂדֶה. וכן פסוק וַיִּיצֶר (בראשית ב, ז), הָאָדָם – רביע, הָאֲדָמָה – מונח-ז"ק במלה אחת.

זרקא וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹקִים֘ (בראשית א, ז) מפסיק פחות מהסגול, ומחבר שלפניו מונח.

פשטא – הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וגו' (בראשית א, טז) פשטא מפסיק פחות מז"ק שלאחריו. ומחבר שלפניו הוא מהפך. אבל וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹקִ֥ים ר֙וּחַ֙ (בראשית ח, א) לפי שאין ביניהם תנועה, ע"כ אֱלֹקִים מרכא.

יתיב – טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ שהבאתי לעיל. טֶרֶם הוא יתיב, לפי שהוא בתנועה ראשונה מהמילה. אבל הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ (בראשית א, ב) אף שמלת תֹהוּ הוא על תנועה ראשונה, עכ"ז כיון שיש לפניו מחבר, הוא פשטא. והָיְתָה הוא מרכא, לפני שאין ביניהם תנועה.

תביר – וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר (בראשית א, ד) אֱלֹקִים תביר מפסיק פחות שלפני הטפחא, ומחבר שלפניו הוא דרגא. לפי שיש ביניהם תנועה וחטף, כמו שכתבתי לעיל. אבל וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה (בראשית ח, ט), וַיָּבֵא מרכא, לפי שאין ביניהם אלא תנועה אחת.

פזר ת"ג – אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ (בראשית נ, יז), אָנָּא – פזר, נָא – ת"ג, וְחַטָּאתָם – פשטא. וכן פסוק וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח וגו' (ויקרא כ, יז), שם פזר ות"ג וקדמא ואזלא, ואח"ז פשטא, והוא מפסיק יותר מכולם, ורהוטים כולם להפשטא. וכן וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח וגו' עד חֶסֶד הוּא. וגרשיים לפני תביר: הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם וגו' (שמות ח, כב).

נתרשלתי להביא עוד דוגמות לדברים המצוים, ובקל ימצאם המעיין. רק אביא דוגמא דבר שאינו מצוי כ"כ.

רביע – מחברים שלפניו, ע' (במדבר ד, יג) אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם כפי שסדרתי אותם: מונח דרגא מונח.

עוד מה שכתבתי – אם נצרך לג' רביעים ישתנה האמצעי לפשטא, ע' (בראשית ט, יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן – הַבְּרִית פשטא בין ב' רביע, והוא מפסיק יותר מהרביע שאחריו.

מה שכתבתי שלפעמים האתנח יותר מפסיק מהסופי פסוקים שלפניו, ע' (שמות לא, יא) וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים לַקֹּ֑דֶשׁ הוא גמר הסיפור מה יעשו, והוא מפסיק יותר מד' סופי פסוקים שלפניו.

ובזה בארתי בבראשית – וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל וגו' (בראשית א, ד) פרש"י מדרשו: ראה הקב"ה שאין העולם כדי להשתמש בו, וגנזו לצדיקים. ופשוטו: שראה שאין נאה להשתמש האור עם החושך בערבוביא וכו'. ולפי מה שכתבתי אין צורך לזה, כי וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב הוא סיום ענין להפסוק שלפניו, כמו בכל הימים – וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי (בראשית א, יב-יג); וַיַּבְדֵּל הוא ענין בפ"ע. וכן מִ֭נַּחַל בַּדֶּ֣רֶךְ יִשְׁתֶּ֑ה עַל־כֵּ֝֗ן יָרִ֥ים רֹֽאשׁ: (תהלים קי, ז) – שמִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה הוא סיום ענין של יָדִין בַּגּוֹיִם וגו', ועַל כֵּן – שיָדִין – יָרִים רֹאשׁ. ורבו כמו רבו הפסוקים שמתפרשים ע"פ זה בקל.

עתה אזכיר מה שעלה על זכרוני ב' דברים שאני מחולק עם בעל המחבר ספר שערי זמרה שהזכרתיו.

את השלשלת הוריד ד' מדרגות למטה, וכתב עליו שכחו כח רביע, ולבד שנראה לעין שהוא נראה מפסיק יותר מהאתנחתא שאחריו, עוד קשה א"כ כיון שהוא שוה לרביע, למה לי לשלשלת כלל, לכתוב רביע במקומו. כמו (ויקרא ח, טו) וַיִּשְׁחָ֗ט – הוא רביע. (ויקרא ח, כג) וַיִּשְׁחָ֓ט׀ – שלשלת. ומה נשתנה. והנכון כמו שכתבתי שהוא במקום סגול, רק מפני שהוא במלה ראשונה שלא יוכל להיות לפניו זרקא ע"כ נשתנה לשלשלת.

עוד האריך על ת"ק שהוא כמו אמצעי בין מפסיק למחבר, ואינו כן, אלא הוא מחבר כשאר המחברים, ע' (בראשית מז, לז) וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם, שוַיִּתֵּן יותר רהוט לתיבת "להם" משרהוט "להם" למלת "יוסף", ו"להם" יותר רהוט למלת "יוסף" משרהוט "יוסף" למלת "לחם". כמו הכלל שכתבתי במשרתים זאח"ז, ראשון ראשון רהוט יותר. וע' עוד (שמות טז, ח) בְּתֵ֣ת יְיָ֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב והרבה דומיהם.

זאת להוי ידוע, שמחמת שכבר נשכח זכרם ולא דיבר בהם איש, ע"כ עלו בהם קמשונים ושבושים שצריך תיקון. והרבה מצאתי כדברי. כמו במלת דֶּשֶׁא (בראשית א, יא), כ' הרד"ק שמצא בספר מוגה שצריך להיות רביע ולא זקף, ואני הגהתי כן מדעתי, ע"פ הכלל שהוא מפסיק פחות מן הזקף שאחריו בתיבת זֶרַע. ואלו היה ז"ק, הא קי"ל ב' מפסיקים שוים זאח"ז ראשון ראשון מפסיק יותר. ותו שפשטא שלפניו הוא מפסיק יותר ממנו. וכשהוא רביע יבא על נכון; שהפשטא שעל הָאָרֶץ הוא בין ב' רביע, ודינו כרביע, ומפסיק יותר מרביע שאחריו. וכן בתנ"ך עם לטיין שלקטו מכ"ד מיני דפוסים מצאתי כמה פעמים שהביא כפי הגהתי.

ומגמ' מוכח ג"כ שאין לסמוך בבירור על הפסקי טעמים שלפנינו. חדא מה' מקראות שאין להם הכרע (יומא נב, א) – שאת משוקדים מחר ארור וקם – ולפי הטעמים שלפנינו שְׂאֵת בז"ק בוודאי קאי אדלעיל מיניה, גְּבִיעִים שלפני מְשֻׁקָּדִים באתנחתא, וכן כולם מתבארים ע"פ הטעמים שלפנינו. ועוד בחגיגה (חגיגה ו, ב) בעי רב חסדא האי קרא וכו' עד א"ד אידי ואידי פרים. למאי נ"מ לפסוקי טעמי, וע' רש"י שם. ואצלנו עולות אתנחתא. עכ"ז לא רצית לשלוח ידי להגיה כלום, עד שיתעוררו רבים ויהיו ברבים עמדי, כי צריך רֹב הישוב לזה. כי יש כמה שבתחלת העיון נראים זרים מאוד, ואח"ז מוצאים בו טעם לפרש הפסוק ע"פ עומק פשוטו, כמו שיבואו כמה בליקוטי חידושי.

טעמי ספרי אמ"ת – ר"ת איוב משלי תהלים

[עריכה]

טעמי ספרי אמ"ת נשתנו מחמת שהם ענינים קצרים על משקלי השירים, וע"כ באיוב בתחלת הספר ובסופו כשמדבר בספור המעשה עמד טעמו בו ולא נמר. והנה אף שלא נודעו לי בשמותם כל המחברים כי רבו מאוד וגם עלו בהם קמשונים, עכ"ז כיון שנודעו לי עיקרי המפסיקים כולם וסידורם כפי שנצרך לפירוש הפסוקים, וגם קצת מחברים, וזאת ידוע ג"כ שהמחברים כחם שוה – כמו שכתבתי בשאר הספרים – ואין בהם נ"מ לפירוש הפסוק כלל, רק ישתנו לצורך הנגינה כפי חכמת המוסיקא, והראשונים קראו בשמותם לפסקי טעמים מוסיקא אלקית, ע"כ אמרתי ויהי מה ארוצה לברר מה שעלה בידי שיספיק לביאור הפסוק, שזה הוא עיקר כוונת הטעמים.

מפסיקים כסדרן זה למטה מזה

[עריכה]
  • סוף פסוק.
  • עולה יורד – היינו מהפך על התיבה בראשה, ומרכא תחת התיבה בסופה.
  • אתנחתא.
  • תרסא, והוא גרש רביע במלה אחת.
  • נעימה הסמוכה לאסף – ר"ת אתנחתא ס"פ.
  • רביע.
  • זרקא מאוחר, והוא הזרקא שבסוף התיבה, אבל שבאמצע התיבה הוא מחבר.
  • טפחא מוקדם, היינו הטפחא שבראש התיבה, אבל שבאמצע התיבה הוא מחבר.
  • פשטא שאחריו פסק כזה – ׀
  • פזר בין שאחריו פסק בין בלא פסק; וכן שלשלת.
  • לגרמיה.

נעימה הסמוכה לאס"ף, שהעלה המדקדק רז"ה, אף שרבו החולקים עליו בזה, ואף גדולי עולם, עכ"ז המעיין כשיעיין בהפסק המלות יראה תיכף שהוא מפסיק גדול, כמו טפחא בשאר ספרים. והיינו כשאין לפני האס"ף התרסא והטפחא מוקדם, מחמת חשבון התנועות שצריך להיות ביניהם, שא"א לי לבררם מפני רובי הטעיו' שבהם, אזי יהיה הנעימה הסמוכה לאס"ף תחתם, ויהיה מפסיק כמוהם.

דיניהם כסדר

[עריכה]

סוף פסוק – מחבר שלפניו הוא מרכא או מונח, ומפסיק פחות שלפניו הוא תרסא, או נעימה הסמוכה לה.

עולה ויורד – מחבר שלפניו הוא ירח בן יומו, ואז המפסיק פחות שלפניו יהיה זרקא מאוחר, ואם אין לפניו המחבר יב"י, איז המפסיק פחות שלפניו הוא רביע. ולפעמים יבואו שניהם זה אחר זה, והראשון הוא מפסיק יותר משלאחריו. וכן סדרם, אם יש יב"י לפני העולה ויורד אז יהיה הראשון רביע, והשני זרקא מאוחר. ואם אין לפניו היב"י, יהיה הראשון זרקא מאוחר והשני רביע. בין כך ובין כך הראשון הוא מפסיק יותר.

אתנחתא – מחבר שלפניו הוא מונח, ומפסיק פחות ממנו הוא טפחא מוקדם, או נעימה הסמוכה לה. ובפסוק שאין בו אתנחתא, יהיה לפעמים ב' מפסיקים לפני הס"פ, הראשון טפחא מוקדם והשני תרסא, והתרסא מפסיק יותר.

רביע – מפסיק פחות ממנו הוא פשטא עם פסק.

נעימה הסמוכה לאס"ף הוא מונח, אם יש לפניו עוד מחבר, ואם אין לפני הנעימה אלא מחבר אחד, הוא מרכא.

לעולם לא יבוא עולה ויורד אחר האתנח, וע"כ לפרקים האתנח נראה יותר מפסיק ממנו.

לא יבוא ב' עולה ויורד וב' אתנחתות בפסוק אחד.

בקשה מהמעיין להשתדל לגמור כל חלקי' ופרטי' אחר העיון היטב בכל הספרי אמת, ויהיה נקראת על שמו.

מה שהדפיסו איזה מדפיסים ספר תהלים עם אתנחתות, כוונתם רצויה אבל מעשיהם אינם רצויים. כי בספרי אמ"ת האתנחתא אינו רק כמו זקף בשאר הספרים, ובמקום האתנחתא שבשארי הספרים הוא העולה ויורד. ורשמתי לדוגמא במזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל) שאומרים בכל יום לפני ברוך שאמר, פסוק י' האתנחתא במלת עָפָ֑ר, והעולה ויורד במלת שָׁ֥חַת. ופסוק י"ב, האתנחתא במלת שַׂקִּ֑י, והעולה ויורד בתיבת לְמָח֪וֹל לִ֥י. ע"כ לא ישים האומר תהלים עינו על האתנחתות כלל.

לתועלת המעיין אביא לדוגמא איזה פסוקים המתפרשים לפי פסקי הטעמים ע"פ עומק פשוטן, בכדי להלהיב המעיין הישר לזרז עצמו לזה להיות בקי בהם ובשמותיהם.

תהלים פד, ד גַּם־צִפּ֨וֹר׀ מָ֢צְאָה בַ֡יִת וּדְר֤וֹר׀ קֵ֥ן לָהּ֘ אֲשֶׁר־שָׁ֪תָה אֶפְרֹ֫חֶ֥יהָ אֶֽת־מִ֭זְבְּחוֹתֶיךָ וגו'. ופירש"י והרד"ק שמקונן ע"ז שבחרבנו קננו צפורים על המזבח, על דרך עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ (איכה ה, יח), והוא דרש דרש. גם על אֶפְרֹחֶיהָ הוא עולה ויורד. ע"כ נתעוררתי לכוין לפירוש הפשוט של הראב"ע, והוא שקאי אדלעיל מיניה: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו', והתחיל לקונן: גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, פי' יש לה בית, וּדְרוֹר קֵן לָהּ, אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ לשם, ואנו נדודים, על כן נכספתי אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ וגו'.

ישעיהו ו, א וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א. פירש הראב"ע: רָם וְנִשָּׂא שב אל הכִּסֵּא. ולפי דבריו היה צריך להיות סדר הטעמים: וָאֶרְאֶה – פשטא, אֶת אֲדֹנָי – ז"ק שהוא מפסיק גדול, יֹשֵׁב – ז"ק (לכאו' צ"ל: ז"ג. הערת הוויקיעורך) בכדי שיהיה מפסיק יותר מטפחא שתחת הכסא. אבל השתא שאֲדֹנָי תחתיו תביר, ויֹשֵׁב תחתיו מרכא משרת, ואין ז"ק לפני הטפחא, וכולם רהוטים אל הטפחא, מוכח שרָם וְנִשָּׂא קאי על ה'. וכן נראה בלאו הכי פשטיה דקרא.

בתהלים סוף הללא מצראה: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' (תהלים קיח, כו), מורגל לפרש שמברכין למי שבא בשם ה', היינו שמביא קרבנות, וכן נראה מפירש"י, ומבואר בלשון לע"ז הנדפס שהוא תמיד לפי פירש"י כידוע. ולפ"ז היה צריך להיות תיבת בָּרוּךְ יותר מפסיק מתיבת הַבָּא. אבל השתא שתיבת בָּרוּךְ הוא במחבר רהוט לתיבת הַבָּא, כך פירושו, שמברך את הַבָּא, ובמה מברכו, בְּשֵׁם ה'. וכן פשטיה דקרא, כדכתיב בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'. אסיים בברכה בשם ה' שיאיר עינינו בתורתו, לתכלית עבודתו ורצונו ית"ש, לטוב לנו כל הימים.

אחלה פני המעיינים שישימו עינם ולבם לדבר קל ונצרך כזה. והנה טמון באהלי כמה חיבורים שאקוה שיהיו ערבים על אוזן שומעת וביותר במדות ודעות והנהגות. אני מחבר כסדר בלשון שו"ת, ליתן פשר דבר ולילך במצוע המדות. ומתחיל כסדר בדברים קלים עד שאגיע לבאר כמה דברים נצרכים וביותר בדרכי הלימוד ע"פ פשוטו. ואח"ז אביא לדוגמא כמה ליקוטי חידושי שמתורץ כמה חומרות בדרך פשוט וקל. גם מעניני חכמה בטבע ולימודיו חדשים ועמוקים הנמצאים בתרמילי. ודפסתי מועט לדוגמא. ואם ח"ו לא אראה תועלת מזה, ירא אנכי שיתרשלו ידי, ולא אדפיס רק ההכרחי כפי שיעדתי. אך בה' אשען שיעורר לבות בני אדם לבקש ולחפש חכמה ככסף וכמטמונים. ויגעת ומצאת תאמין. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

תושלב"ע.

מהדורות סרוקות

[עריכה]