משנה בבא קמא ג יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ג · משנה יא | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר לא כי לה אלא בסלע לקה, המוציא מחברו עליו הראיה.

היו שנים רודפים אחר אחד, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר שורך הזיק, שניהן פטורין.

אם היו שניהם של איש אחד, שניהן חייבין.

היה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק.

אחד תם ואחד מועדלט, הניזק אומר, מועד הזיק, והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק, המוציא מחברו עליו הראיה.

היו הניזוקין [שנים], אחד גדול ואחד קטן, והמזיקים שנים, אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר, גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן.

אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר, מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן, המוציא מחברו עליו הראיה.

נוסח הרמב"ם

שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחברו עליו הראיה היו שנים רודפין אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין ואם היו שניהם של איש אחד חייבין היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחברו עליו הראיה היו הניזוקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכן המזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחברו עליו הראיה.

פירוש הרמב"ם

שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק כו': כל זה מבואר וברור ומה שאמר המוציא מחברו עליו הראיה אם לא יביא ראיה אין לו כלום. ואפילו הדבר שהודה בו המזיק אין לו באמרו תם הזיק או קטן הזיק לפי שעיקר הוא בידינו בדינים טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים אבל אם תפש הניזק שיעור מה שהודה לו המזיק זכה בו ואין מוציאים אותו מידו. וכמו כן אם בא ברשות הטוען חטים שיעור מה שהודה לו מן השעורים אין מוציאין מידו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בסלע לקה - מתחכך היה בסלע ולקה:

היו שנים רודפין אחר אחד - שני שוורים של שני בני אדם רודפים אחר שור של אדם אחד:

שניהם פטורים - דתרוייהו מדחו ליה:

שניהם חייבים - בגמרא מפרש למתניתין כגון ששניהם תמין, שאין התם משלם אלא מגופו. וכי איתנהו לתרוייהו קמן משתלם הניזק חצי נזקו מבין שניהם לו, אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך לז:

גדול הזיק - ויש בגופו שוה חצי נזק:

קטן הזיק - ודמי הקטן תקח לח, ומותר חצי נזקך תפסיד:

קטן הזיק את הגדול - ואע"פ שחצי נזקו של גדול מרובה, לא תקח אלא קטן שלי. וחצי נזקו של קטן שלך, קח מן הגדול. וכל הנך המוציא מחבירו עליו הראיה דתנינן במתניתין, אם לא הביא ו. איה אין לו כלום ואפילו דמי תם, ואפילו קטן שהודה לו אין לו, שהטוען את חברו חטין והודה לו בשעורים פטור מ אף מדמי שעורים. ואי תפס הניזק מא שיעור מה שהודה לו מב המזיק, לא מפקינן מיניה:

פירוש תוספות יום טוב

לא כי אלא בסלע לקה. פירש הר"ב בסוף פ"ו דשבועות לא כי לא כן היה ע"כ. ואע"ג דהתם בברי. כתב נימוקי יוסף דמצינו לישנא כי האי דאמר לא כי. והויא טענת שמא. במשנה ו' פ"ק דכתובות כמ"ש שם. הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי. ומזיק טוען שמא ואפ"ה תנן המוציא וכו'. וא"כ שמעינן מהא מתניתין תרתי. חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזיוהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה. אפילו ניזק ברי. ומזיק שמא. אלא אמרינן המוציא וכו' ואידך דגרמא בניזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה. ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ"ה פטור. וכ"כ הרמ"ה ז"ל. ע"כ:

היו שנים רודפים וכו' שניהם חייבים. כתב הר"ב בגמרא מפרש כגון ששניהם תמים וכו' וכי אתנהו לתרוייהו קמן וכו' ודוקא כי איכא סהדי דחד מינייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע"ג דמודה מרייהו דחד מינייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיימא לן פלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור [כמ"ש בסוף פ"ק] נ"י. ומה שכתב הר"ב אבל ליתנהו לתרווייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה וכו' ולא אמרינן כיון דיוחלט השור כמ"ש במ"ט. משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהם. ליהוי כשני שוורים של שני שותפין שאם נאבד האחד נאבד לשניהם. קמל"ן דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהם ה"ל חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא"ש:

היה אחד גדול וכו'. אסיפא דמתניתין קאי דקתני שאם היו של איש אחד שניהם חייבים. נ"י:

קטן הזיק. לשון הר"ב ודמי הקטן תקח. וכן לשון רש"י. ותמיהני דהא קי"ל יוחלט השור כמ"ש במשנה ט'. וא"כ לא יוכל לסלקו בדמי וכ"כ שם התוספות בהדיא. ולשון נ"י והקטן תקח:

אחד תם ואחד מועד. אשמועינן דאפילו לר' יוחנן דאמר בר"פ המוכר פירות [ד' צ"ג]. גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו. מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין. תוספות:

המוציא מחבירו עליו הראיה. כתב הר"ב ואם לא הביא ראיה אין לו כלום וכו' שהטוען את חברו בחטים והודה לו בשעורים פטור. כדתנן במ"ג פ"ו דשבועות. ושם אפרש בס"ד. ומיהו באחד תם. וא"נ כששניהם תמים בלאו האי טעמא נמי פטור. דהא מודה בקנס פטור כדאמרן. ומ"ש הר"ב ואי תפס לא מפקינן מיניה. כתב המגיד פ"ט מהלכות נזקי ממון. ואע"פ שמודה בקנס פטור. כבר תירץ הרא"ש ז"ל בפירושיו דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו. ע"כ. ומ"ש הר"ב שיעור מה שהודה לו. נראה דהיינו אי תפס בסהדי אבל אי תפס בלא סהדי דאית ליה מיגו דלא היו דברים מעולם. אפילו שיעור תביעתו כשתובע ברי. לא מפקינן מיניה. וכדעת הרא"ש שכתב בטור סימן שצ"ט. אע"ג דלהרא"ש כשאין התביעה על שניהם לא מהניא תפיסה:

היו הניזוקין שנים וכו'. כתבו התוספות דהך סיפא אשמועינן דאי תפיס שקיל כדאמר מזיק. וסיפא דתם ומועד איידי דאיירי בבא דלעיל בגדול וקטן. ותם ומועד. איירי נמי הכא. ע"כ. אבל לפי מה שנראה מדברי הר"ב דבכוליה מהני תפיסה אף ברישא כמ"ש לעיל ליכא למימר דלאשמועינן הא אתא. וצריך עיון:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לה) (על המשנה) פירוש לא כן היה. ומצינו לישנא דלא כי בטענת שמא הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא ואפ"ה תנן המוציא מחבירו עליו הראיה. וא"כ שמעינן מהא מתניתין תרתי, חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזינהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה אפילו בברי ושמא. ואידך דגרמא בנזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה, ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ"ה פטור. הרמ"ה ונ"י:

(לו) (על הברטנורא) ודוקא כי איכא סהדי דחד מנייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים. אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע"ג דמודה מרייהו דחד מנייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיי"ל פלגא נזקא קנסא ומודה בקנם פטור. נ"י:

(לז) (על הברטנורא) ולא אמרינן כיון דיוחלט השור כמ"ש במשנה ט', משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממ"נ אית ליה חלק באחד מהם להוי כשני שוורים של שני שותפים שאם נאבד האחד נאבד לשניהם, קט"ל דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהן הוה ליה חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא"ש:

(לח) (על הברטנורא) רש"י. ותמיהני דהא קיי"ל יוחלט השור. וא"כ לא יוכל לסלקו בזוזי. ולשון נ"י, והקטן תקח. תוי"ט. ולי נראה לישב דברי רש"י ז"ל. ע"פ מ"ש לעיל באות ל"ה בשם הנ"י דדוקא כי איכא סהדי דחד מנייהו אזיק כו' א"כ כל הצדדים הנאמרים היינו לחייבו בתשלומין דהרי עכ"פ אחד מממונו הזיק אבל לענין להחליט השור כיון דאין העדים יודעים איזה מהן הזיק אמרינן לענין החלטת הקטן דלמא הגדול הזיק. ולעולם אינו משלם לו רק דמי הקטן. ולשון הנ"י והקטן תקח, אינו לענין החלטת השור שיטלנו בלא חפץ הבעלים אי רוצה לסלקו בדמים אלא שפי' טענת המזיק היא. ואף אי נימא לפרש לשון לא כי שהמזיק אומר ברי שהקטן הזיק, עם כל זה לענין ההוא חיובו דהחלטת השור הוי מודה בקנס דהא מצד העראת העדים אי אפשר להחליט שום אחד מהן עוד זאת דהוי טענו חטין והודה לו בשעורים דהרי הניזק אומר שהגדול נחלט לו ואין לו בגוף הקטן בלום. ודוקא לחייב ממון אמרינן דעכ"פ דמי הקטן יקח. ואכ"מ להאריך:

(לט) (על המשנה) מועד. אשמעינן דאפילו לר"א דאמר בב"ב דף צ"ג גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מודה הכא דלא תלינן במועד, כיון דשניהם רצין. תוספ':

(מ) (על הברטנורא) ובאחד תם אי נמי בששניהם תמים בלאו האי טעמא פטור, דהא מודה בקנס פטור:

(מא) (על הברטנורא) ואע"פ שמודה בקנס פטור. פלגא נזקא שאני משאר קנסות, שאם תפס אין מוציאין מידו. הרא"ש:

(מב) (על הברטנורא) היינו אי תפס בסהדי. אבל בלא סהדי דאית ליה מגו דלא היו דברים מעולם אפילו שיעור תביעתו, כשתובע ברי, לא מפקינן מיניה. ועתוי"ט:


פירושים נוספים

בבלי לה א  רמב"ם הלכות נזקי ממון ט ו  שולחן ערוך חושן משפט ת א