אברהם גוטליב על משלי י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברהם גוטליב על משלי · י · >>

מבוא לחלק השני שבספר משלי (פרקים י'-כ"ד)

לפנינו הקובץ השני של משלי שלמה המלך המאופיינים בפתגמי חכמה - "משלי שלמה", כמוזכר בכותרת.

בקובץ זה אוסף של פתגמי חכמה קצרים, בדרך כלל בני פסוק אחד ובהם שני סוגים עיקריים: פתגמים הקובעים אמיתות אובייקטיביות, כביכול, בעולם, כגון: "...בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת [יגון, צער] אמו" (י'/א'). יש גם פתגמים שיש בהם נקיטת עמדה מפורשת - באר היטב מה טוב ומה רע. בדרך כלל מנוסחים פתגמים אלה בצורת הנוסחה: "טוב א' מ-ב'" כגון: "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב" (י"ז/א'). בנוסחה זו החלק הראשון של הפסוק מתאר מצב שהוא לכאורה יותר גרוע מזה המתואר בחלקו השני של הפסוק. למרות הכל בנסיבות מסוימות המתואר בחלק השני טוב יותר מהמתואר בחלק הראשון. וכן: "טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט" (ט"ז/ח'). תכלית כל הפתגמים להטיף לאדם מוסר וללמדו כיצד ראוי וכדאי לו שינהג.

רבי מנחם בן שלמה המאירי (צרפת, המאה ה-יג' וה-יד'), גדול חכמי פרובינציה פרובנס בתקופת הראשונים ומגדולי פרשני התלמוד, מקדים לפירושו לספר משלי, המאופיין בסדר ובבהירות, את תכולת החלק השני של הספר לאפיונו: "ואיננו הולך על סדר דברים נמשכים (רצף הפסוקים) בפרשיות כראשון (פרקים א'-ט') אבל כולו פסוקים מפורדים, אין בהם התקשרות והרכבה זה עם זה (מבחינת התוכן, אלא) רק הרכבת שכנות (מלה מנחה משותפת)...לבד מעט שיתקשרו קצת פסוקים זה עם זה (בתוכנם) וכו'. לפי הנגלה (פשט הכתוב) מְיַעֵד באמונת גמול ועונש. הערת קצתם בהנהגה מדינית (התנהגות בחיי היומיום) וקצתם בעניינים תוריים (של התורה והמצוות)..."

ממשיך המאירי ואומר שהקובץ שלפנינו, מבחינה מבנית מחולק לארבעה סדרים, כדלהלן:

  • האחד - שפסוק אחד מורה על שני עניינים, עם תקבולת ניגודית. לדוגמא: "זכר צדיק לברכה- ושם רשעים ירקב" (י'/ז').
  • השני - שני חלקי הפסוק עוסקים בעניין אחד. לדוגמא: "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (ט"ו/לא'). כלומר: החלק השני של הפסוק, משלים את החלק הראשון.
  • השלישי - שני דברים ממין שבח: "יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענווה" (לא מקבילות, אלא שני משפטים מחוברים בעלי תוכן דומה).
  • הרביעי - פסוקים בהם יש שני עניינים גם כן, אבל שניהם ממין הגְנוּת: "איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף" (ט"ז/כח').

היטיב להגדיר את מבנה הקובץ בקצרה הריק"ם - ר' יוסף קמחי (צרפת, פרובנס, המאה ה-יב'), פרשן מקרא, הוגה דעות ובלשן, בהקדמה לפירושו למשלי ב"ספר חוקה": "רוב הפסוקים שבכאן: מחציתו שבח ומחציתו גנות ויש מתחיל בגנות ומסיים בשבח כמו 'שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה' (י'/יב'), ומהם שכולו גנות כמו 'קורץ עין יתן עצבת ואוויל שפתים ילבט' (י'/י')".

נמצאנו למדים שלפנינו בקובץ הנתון פסוקים נפרדים שכל אחד מהם מהווה אמרה של משלי חכמה, ברמה של פתגם בעל מסר חינוכי-ערכי.

פסוקים א-ג

א מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.

ב לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. ג לֹא יַרְעִיב יְהוָה נֶפֶשׁ צַדִּיק וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף.
(משלי י, א-ג)

"משלי שלמה" - הכותרת משלי שלמה פותחת את הקובץ השני של ספר משלי (פרקים י'-כ"ד) כפי שהבהרנו בשבוע שעבר.

"בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" - הפתגם מעמיד דבר וניגודו. בן חכם משמח את אביו ואילו בן שאינו חכם מצער את אמו. הבן הצעיר ישמח את אביו בהליכותיו ובמעשיו הראויים והנבונים, ואילו כסיל הוא צערה ויגונה של אמו. מבחינה מעשית-מודרנית: בן חכם מביא שמחה ונחת להוריו בניגוד לבן שאינו חכם. בימים הקדומים האב החכם היה משגיח יותר בחכמת בנו כי הוא התעמק בלימודים עיוניים בספרות התלמודית. הבן היה שוהה בבית ומצוי רבות עם אמו שחוותה יותר מאביו את טעויותיו השונות. לכן, בן חכם משמח את האבא היודע ומבין מהי חכמה לעומת הבן הכסיל שמעציב את אמו בעשיית מעשים ילדותיים - לא חכמים. ברור שהנחת או חוסר הנחת הוא של שני ההורים- האבא והאמא, בסופו של דבר. לכן, חשוב מאוד להשקיע בחינוך נכון וטוב לילדים. הפתגם שלפנינו מגדיר מציאות חיובית מול שלילית כמציאות עובדתית נתונה של שבח מול גנאי. הפתגם לא מנוסח בלשון הדרכה אלא בלשון הגדרה. המטרה שהנוער שייחשף לפתגם זה יבין את המֶסר, יבחין בטוב ויבחר בו ליישמו.

"לא יועילו אוצרות רשע, וצדקה תציל ממות" - לפנינו תקבולת ניגודית, האומרת שלא יועילו אוצרות רֶשע - לא תהיה תועלת לאוצרות שהושגו בדרך של תחבולות ורֶשע, תוך גרימת נזק לזולת, ובוודאי שלא ברצון בעליהם. הצדקה לעומת זאת, תציל ממוות, יש לה תועלת משמעותית, שהרי הצדקה מושגת בדרך הצדק, בנתינת נדיבי הלב לפי יכולתם.

"לא ירעיב ה' נפש צדיק, וְהַוַּת רשעים יהדוף" - זוהי תקבולת ניגודית נוספת, שהיא למעשה פועל יוצא מהקביעה הבסיסית בתקבולת הראשונה, כאשר הפתיחה היא המשכה של הסיומת בתקבולת הראשונה. כלומר:

  • "וצדקה תציל ממות", דהיינו: "לא ירעיב ה' נפש צדיק".
  • "לא יועילו אוצרות רשע", דהיינו: "וְהַוַּת רשעים יהדוף".

גם בעת רעב, לא יעזוב ה' את נפש הצדיק וידאג לכל מחסורו. ההדגשה היא על הנפש, שהיא טהורה, זכה וישרה כמו הצדקה שהושגה בצדק, והוא ראוי לה מבחינת הצדק, כאדם ישר שהוא צדיק. "וְהַוַּת רשעים" - תאוות הרשעים - לעומת זאת, היא חסרת תועלת כאוצרות הרֶשע, משום שהושגו בדרך רעה ולא בצדק וביושר. לכן, תאוות הרשעים תידחה ותאבד. נפש הצדיק, לעומת זאת, תינצל ממוות.

פסוקים ד-ה

ד רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר. ה אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ. (משלי י, ד-ה)

לפנינו תקבולות ניגודיות, אשר משלימות בהמשך כפועל יוצא, זו את זו מבחינה השלכתית. מספר גורמים משפיעים על המצב הכלכלי , ואת זאת על ההורים להבהיר לילדיהם כחלק מן החינוך הכלכלי שעליהם לתת להם. יש להסביר להם מהן הדרכים להגיע לעושר, כיצד יוכלו לנהל את כספם ולהבהיר להם שהתכונות המשפיעות על המצב הכלכלי הן חריצות, רמיה ועצלות.

"רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה, וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" - ה"רָאשׁ" הוא הרָשׁ, העני, הדל חסר האמצעים, שעושה מלאכתו רמיה, כאילו הוא עובד בידיו - בעוד שידו עצלה - "כף רמיה", המתחזה כעובדת. היא אינה עושה מלאכתה כראוי והוא לא משיג דבר. לעומת זאת, "ויד חרוצים" - ידם של החרוצים העושים מלאכתם באמת ובאמונה, תעשיר - תשיג עושר מבורך, כיאה לעושיה המשתדלים ועובדים כנדרש וכראוי. יש להרגיל את הידיים לעבוד בזריזות, בכל תחום בו עוסקים, כי החריצות מביאה את האדם להישגים גבוהים בכל עניין ודבר.

"אֹגֵר בַּקַּיִץ - בֵּן מַשְׂכִּיל, נִרְדָּם בַּקָּצִיר - בֵּן מֵבִישׁ" - מי שאוגר, אוסף פירותיו מן השדה בזמנם בקיץ, בחודשי אב עד תשרי, (עפ"י התלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא דף ק"ו/ע"ב), הוא משכיל, נבון ומצליח. לעומתו "נרדם בקציר - בן מביש": מי שמתעצל ומתבטל בעונת הקציר, בחודשי סיון עד אב, ומעדיף לישון במקום לעבוד ולקצור את התבואה בזמן, הוא בן מביש הגורם בושה והרגשת כישלון להוריו - בכך שהוא לא יוצלח ואין להוריו נחת ממנו. המסקנה: חריצות בשילוב עם ניצול הזדמנויות בזמן הנכון, בתקופת השפע, הם המפתח להצלחה בכל עת. עלינו להשתדל לעבוד בחריצות ובדביקות, במטרה בזמן הראוי, מתוך תבונה ריאלית והסתכלות לעתיד באופן חיובי. כך נראה ברכה רוחנית וגשמית במעשי ידינו.


פסוקים ו-ט

ו בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס. ז זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. ח חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְו‍ֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט. ט הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ. (משלי י, ו-ט)

לפנינו תקבולות ניגודיות, מעשיות, אשר משלימות בהמשך זו את זו כפועל יוצא.

הברכות מצד הקהל - הציבור, הן מעין עטרה (כתר) לראשו של הצדיק העושה מעשי צדק, צדקה ויושר וראוי להן בחייו. "ברכות לראש צדיק" - המברך נוהג לשים ידיו על ראשו של המבורך, כדי לסמל שהברכות יכסו את כולו, מלמעלה עד למטה. לעומת זאת: "ופי רשעים יכסה חמס" - פי הרשעים מכוסה בדברי שקר היוצאים ממנו ובקללת האנשים אשר חומסו, נגזלו, הונו ורומו על ידם. הצדק והיושר ראויים לברכות ואילו מעשי החמס הם ממש לא ברכה, בלשון המעטה רבתי, אלא קללה אדירה. מעשים אלה ראויים לקללות נמרצות, אשר באופן מעשי באות לידי ביטוי בחוסר הצלחה.

"זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב" - הפסוק מתאר את היחס הראוי לצדיקים ולרשעים לאחר מותם, כאשר רק זכרם ושמם נשארים. זכר צדיק לברכה - ראשי תיבות זצ"ל - ביטוי אותו נוהגים להוסיף לשמו של הצדיק שנפטר. הצדיק, העושה מעשי צדקה וחסד באמת יושר ואמונה, יזכרו אותו בשמו הטוב והוא יהיה לברכה - שכולם התברכו, מתברכים ויתברכו בו בזכותו. לעומת זאת: שם רשעים ירקב - ראשי תיבות שר"י - ביטוי הנוסף לשם הרשע לאחר מותו. הרשעים העושים מעשי רשע, פוגעים בזולת ומשיגים דברים שלא בצדק ויושר אינם ראויים כלל לזיכרון ושמם ירקב - מתוך שלא יזכר כלל וישכח.

המסקנה: עליו לשאוף ולדבוק אך ורק במעשי צדק ויושר המביאים ברכה לעושיהם בעיני אדם ובעיני המקום. הברכה מושגת בצדק וביושר, בחשיבה ובמעש.

"חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתיים יילבט" - החכם ניגוד של האוויל, והלב שהוא איבר פנימי הוא ניגוד של השפתיים, שהן איבר חיצוני. חכם לב - מי שהוא בעל תבונה פנימית, בנוסף לידע שרכש בלימודו - הוא זה ש"יקח מצוות", יקיים את תלמודו בפועל ע"י קיום מצוות מעשיות. האויל לעומתו, שהוא שטחי, חסר לב ותודעה מציאותית, "שפתים ילבט" - יזלזל בעקימות שפתיים דרך ביטול ולגלוג, ואינו מקבל על עצמו עול מצוות מתוך הלב ומקיים אותן רק באופן חיצוני.

"הולך בתום ילך בטח, ומעקש דרכיו יוודע" - חכם הלב הולך בדרך התום באמונה שלמה וביושר, בבטחה ומבלי לחשוש ממכשול ופגע רע. אוויל השפתיים המזלזל באחרים, הוא מעקש- עקשן ללא תבונה מינימלית, המעקש דרכיו הרעות באופן עקרוני מבלי לחשוב. הוא יוודע- יתייסר – יועמד במקומו תוך שהוא הולך לאיבוד ולא מוצא דרכו.

מסקנה: דרך הישר הנובעת מחכמת הלב, בינה ורגש אנושי היא דרכו של החכם הלומד מצוות לעשותן. כך עלינו לקיים את המצוות הלכה למעשה כדרך הנהגה בטוחה עלי אדמות מבלי לזלזל חלילה וחס באף אחד.


פסוקים י-יב

י קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט. יא מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס. יב שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה. (משלי י, י-יב)

לפנינו נתון המוסבר באמצעות שתי תקבולות ניגודיות:

"קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט" - מי שקורץ בעיניו, סוגר מעט את עינו לשם רמיזה או לעג, יגרום רוגז ועצבות לסובבים אותו. כך גם האוויל חסר התבונה אשר שפתיים ילבט - מעקם שפתיו כאשר הוא שומע דבר מה, יגרום עצבת לעצמו ולאחרים הנמצאים במחיצתו. מדוע באמת קריצת העין או עיקום השפתיים מרגיזה את הנוכחים? הדבר טמון בהבדל המהותי בין הצדיק המשרה אהבה ושלווה לבין הרשע המשרה שנאה ומריבה.

"מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס" - פי הצדיק הוא כמו מקור מים חיים המרווה ומחיה את הלוגמים ממנו. פי הצדיק מביע תורת חיים באופן מעשי. הכתוב מדגיש את הצדיק בשם כולל לכל הצדיקים לדרגותיהם השונות. בעוד שפי הרשעים מלא וגדוש בחמס, בדברי הרוע היוצאים מפיהם ומעידים על בעליהם. הרשעים הרבים מול הצדיק שהוא טומן בחובו את שאר הצדיקים.

"שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה" - מה המקור לשוני בין הצדיק והרשע? אהבה לעומת שנאה: רגש השנאה באופי האדם גורם לו לריב, "להידלק" בקלות ולהגיע למדנים למריבות ורוב רובן מיותרות לחלוטין. דהיינו: לעורר מחדש מריבות וסכסוכים שכבר דעכו. לעומת זאת רגש האהבה למעשה עוזר להתעלם מכל החטאים החברתיים שבין אדם לחברו: על כל הפשעים תכסה - תסתיר ותגבר אהבת הזולת - אהבת ישראל.

נמצאנו למדים, שהאדם הרשע הוא בעל מידות רעות וחסר חינוך מינימלי מבחינה מוסרית ערכית, הוא קורץ עין בלעג לחברו ומזלזל בו ולמעשה שמח לאידו. קורץ העין הוא גם אוויל ששפתיו ילבט - מעקם פיו לחברו מתוך לעג וזלזול. הזלזול בזולת בדרך ראוותנית וגלויה זו מהווה פגיעה נפשית קשה בכבוד הזולת ובכבודו עצמו. העצבות שהרשע גורם לשני מעציבה בסופו של דבר גם אותו כי כולם רואים מי הוא. הכל עניין של אופי שבא לידי ביטוי בפה, שנועד לדברים חיוביים ועל כל אחד להשתדל לדבוק בדרך החיוב.

משתי התקבולות הניגודיות בין הצדיק והרשע- האהבה והשנאה, עלינו ללמוד לדבוק ביישום הדרך החיובית המשרה על האדם פנימית וחיצונית אווירה חיובית ומשפיעה מטובה על הסביבה.


פסוקים יג-יז

יג בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב. יד חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה. טו הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם. טז פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת. יז אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה. (משלי י, יג-יז)

לפנינו תקבולות ניגודיות בין האדם הנבון לאדם שאינו נבון ותקבולות המבארות מיהו העשיר האמיתי, עלי אדמות.

"בשפתי נבון תמצא חכמה, ושבט לגו חסר לב" - בשפתי האדם הנבון, המבין דבר מתוך דבר, תימצא חכמת החיים וההתבוננות המציאותית. בעוד שאצל הכסיל, חוסר התבונה יטפח לו בפנים ויהיה בעוכריו כמו מכת שבט - מוט גדול שנזרק על גבו במכה נחרצת שתעצרו מלכת.

"חכמים יצפנו דעת, ופי אוויל מחתה קרובה" - החכמה היא חכמת חיים כיצד לחיות ולהתנהג. כאשר אין חכמה- הטיפשות שולטת ובאה לידי ביטוי בתוצאות שליליות הרות אסון לאדם ולסובבים אותו. שהרי לעתים לא כל מה שאנו יודעים, רואים ושומעים צריך לספר לאחרים וכך נוהגים החכמים: החכמים בעלי החשיבה הנבונה יצפנו דעת - יסתירו מידע לא רלוונטי בלבם ולא ירצו לומר דברים מיותרים. פי האוויל, לעמת זאת, חסר התבונה דומה למחתה קרובה - שוחה סמוכה ופתוחה - בור פתוח הנמצא בסמוך ומהווה מכשול למתקרבים אליו. דהיינו: דברי האוויל שאינו בורר את דבריו ומדבר הרבה דברים מיותרים הם למעשה צרה קרובה לו ולאחרים. "פי האוויל" כשם כולל לפיות אווילים שאינם יודעים להיות מציאותיים ולחשוב מה לומר. מסקנה: לא כל מה שאנו יודעים, עלינו לספר אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש- דיני נפשות.

"הון עשיר קריית עוזו, מחתת דלים רישם" - רכוש העשיר הוא למעשה "קריית עוזו" - מבצרו, הבנוי היטב בראש הגבעה ומוקף חומות ומגדלים. הונו הוא מעוזו - ביטחונו. ואילו מחתת דלים - חיסרון מיעוטי היכולת הוא רישם - עוניים ודלותם. ההון הוא כח ועוצמה בעוד שהדלות היא מכשול וחיסרון.

"פעולת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת" - המהות: שכרו של הצדיק על פעולותיו הוא חיים, כתוצר של מעשים טובים המביאים חיים, ברכה ושלום. בעוד שתבואת הרשע - הפרי במשמעות של שכרו הוא לחטאת - כתוצר של מעשים רעים. פרנסה היא דבר חשוב ולגיטימי בחיים, אולם תלוי איך משיגים אותה, באיזו דרך? חיובית והגונה או בדרך אחרת ושלילית.

"אורח לחיים שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה" - יסוד החיים: שמירת המוסר, בדרך המוליכה לחיים טובים, בה ילך שומר המוסר שלמד מפי החכמים ושמע לתורתם ביישום מעשי. ולהפך - מי שמתעלם מן התוכחה שהיא הדרכה ביקורתית בהכוונה חיובית - הוא מתעה את עצמו ואת הסובבים אותו והולך בדרך לא דרך ולכן יאבד.

מסקנה: חיינו בעולם החומרי, תכליתם להפיק ביושר את הגשמיות, כדי לאפשר את קיומה הראוי וההולם של הרוחניות. כך שהגשמיות בדרך התורה, תהיה בעלת צביון ומסגרת רוחניים. שמירת המוסר כדרך חיים חיובית בהשגת החומר - הפרנסה - היא העושר האמיתי.

פסוקים יח-כג

יח מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל. יט בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל. כ כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט. כא שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ. כב בִּרְכַּת יְהוָה הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ. כג כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה. (משלי י, יח-כג)

לפנינו שלוש תקבולות משלימות ואחת ניגודית, המתארות את שלימות המשכיל על פני הכסיל חסר התבונה.

"מכסה שנאה שפתי שקר, ומוציא דיבה הוא כסיל" - מי שמכסה בלבו שנאה כלפי הזולת, שפתיו שפתי שקר בדברי חלקות וחנופה לשווא עליו, וכן המוציא דיבה - לשון הרע - הוא כסיל, שאינו חושב ולא מבין, ובסופו של דבר יתגלה פשעו.

"ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושׂך שפתיו משכיל" - המרבה לדבר, לא יחסר פשעים כמו הוצאת דיבה ושקר. לכן מי שחושך שפתיו - מונע משפתיו - מהרבות דיבורים, הוא איש שכל ותבונה. הכסילים שונאים את הזולת ומוצאים דיבה על זולתם. הם חסרי תבונה ונימוס, תוך ריבוי בדברים. המשכיל לעומת הכסיל, מקפיד בדיבורו תוך שהוא מודע למציאות ומשתדל לדבר רק לצורך. כך הוא חוסך מעצמו ומאחרים נזקים.

"כסף נבחר לשון צדיק, לב רשעים כמעט" - מוצגת לפנינו עליונות לשון הצדיק לעומת לשון הרשע, האוויל. לשונו- שפתו של הצדיק, העושה מעשי צדקה וחסד באושר ובאמונה, היא כמו כסף מובחר, מזוקק. כי הצדיק חוסך בשפתו ושוקל בלבו מה ידבר ומה לא. אבל לב הרשעים - מחשבת הרשעים - הוא "כמעט", כמו גוש שיש בו מעט כסף ורובו סיגים. לכן גם דיבוריו הם מעטי ערך.

"שפתי צדיק ירעו רבים ואווילים בחסר לב ימותו" - דברי הצדיק והנחיותיו לאחרים, ינהיגו וידריכו אנשים רבים הפונים אליו בשאלות חכם, לשמוע תורה מפיו. אבל האווילים, שאינם חכמים ובזים לחכמה, בחסר לבם ימותו - ימותו כחסרי תבונה ורגש. חוסר התבונה נובע מחוסר רגש אנושי יסודי.

"ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה" - החכם מבין שהעושר בא לו מאת ה' והוא זוכר לברך את ה' בכל עת על ההישגים שזכה להם. ברכת ה' תביא עושר ואושר למבורך והוא לא עבד לכספו. אין לו דאגות מיותרות והוא לא הופך את העושר לעצב - לאליל, ואינו חושב שהונו בא לו בכוחו בלבד.

"כשחוק לכסיל עשות זימה, וחכמה לאיש תבונה" - לכסיל, לחסר התבונה, קל ופשוט לעשות מעשי תועבה, זה עבורו כמשחק ושעשוע והוא ממהר ורץ לעשות דברים מבלי לחשוב כראוי קודם. לעומתו, לאיש הנבון - התבונה היא כחכמת חיים, היא ברכת ה' המביאה את מיישמה לעושר ואושר.

מסקנה: על האדם להשתדל להיות משכיל - לחשוב היטב באופן שקול לפני שמדבר ו/או עושה משהו ולהגיב רק על מה שצריך. בכך תושג המטרה בדרך הכי נעימה ולחשוב היטב באופן הגיוני ושקול תוך הפעלת הרגש, במינון המתאים, כיסוד לחיים טובים. כמו כן, עליו להכשיר עצמו להבנה נאותה על מנת שתחול עליו ברכת ה' כאשר הוא ראוי ומסוגל ליישמה.


פסוקים כד-כו

כד מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן. כה כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. כו כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו. (משלי י, כד-כו)

"מגורת רשע היא תבואנו ותאוות צדיק יתן" - ה' בוחן כליות ולב והוא יודע מהו הדבר שמפניו פוחד וחושש מאוד הרשע. הפחד (המגור) שמפניו הכי מפחד הרשע, יבוא אליו מאת ה'. מכאן, שיש להעניש את הרשע בעונש שהכי מרתיע ומפחיד אותו. לעומת זאת - "ותאוות צדיק יתן" - ה' יתן גמול לצדיקים המהלכים בדרך הישר והחיוב - את הטוב שאליו הם מתאווים. שכרו של הצדיק יהיה, שיקבל את הדבר שהוא הכי רוצה שיקרה לו, הכל מאת ה'. ההבדל המהותי בין הצדיק לרשע: הרשע חושש מהרע והצדיק מתאווה אל הטוב, הרשע יודע ממה לחשוש והצדיק יודע אל מה להתאוות ולצפות.

"כעבור סופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם" - כח הרשע הוא זמני ושברירי בעוד כח הצדיק הוא יציב ואיתן: הרשע יעלם כמו רוח סערה שעוברת פתאום. אבל הצדיק הוא "יסוד עולם" - יסוד איתן שיתקיים זמן רב באמצעות זרע בר קיימא, ע"י צאצאיו להמשכיות הדורות פיזית ורוחנית. יש לבחון את קיום הרשע והצדיק לטווח הארוך: לרשע אין קיום קבוע, הוא חושב רק על הרגע, רק על הטווח הקצר. הוא איננו מתמודד עם קשיים ועושה דברים להנאתו הרגעית מבלי להשקיע מחשבה בהשלכות מעשיו לעתידו ולעתיד צאצאיו ולכן הוא גורם הרס רב כרוח סערה, אך גם חולף מהר כמו רוח סערה שאחריה הוא נעלם ובא השקט לעולם. לעומתו, הצדיק - חושב לטווח ארוך ומשקיע מאמץ כדי להתגבר על קשיים. הוא איננו חושב רק על עצמו אלא מתחשב בזולת ולכן בשעת קושי - בעת סופה - הם תומכים זה בזה ומתגברים ונשארים יציבים לעולם.

"כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, כן העצל לשולחיו" - השליח העצל, שאינו מבצע שליחותו כרצון שולחו, גורם לו מורת רוח, כעס ורוגז. כאשר הסכים לבצע את השליחות גרם השליח לשולחו קורת רוח ונחת שנזדמן לו והוא מוכן לסייע לו. אולם בסוף - אכזבה, השליח העצל לא מבצע את שליחותו כראוי ומאכזב את שולחו. למה הדבר דומה? לחומץ לשיניים ולעשן לעיניים: החומץ - שם כללי לדברים חמוצים מעוררי תיאבון הנאכלים לפני הסעודה, הם מענגים אבל גורמים לנזקים לשיניים תוך פגיעה בעצם השן, מה שמעכב את האכילה. העשן העולה מן המוגמר - קטורת בסוף הסעודה, מפיץ ריח טוב של קטורת ומזיק לעיניים תוך שהוא מעכיר אותן. בנוסף, טעם החומץ נדבק לשיניים ולכן אין הנאה מהאוכל המוגש לאחר מכן והעשן נדבק לעיניים ואי אפשר להיפטר ממנו.כך העצל - הוא "נדבק למקומו" ועד שהוא זז לבצע את המשימה, יהיה בכך יותר נזק מאשר תועלת.

פסוקים כז-לב

כז יִרְאַת יְהוָה תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה. כח תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד. כט מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ יְהוָה וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן. ל צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ. לא פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת. לב שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת. (משלי י, כז-לב)

לפנינו תקבולות ניגודיות בדבר תוחלת החיים הפיזית והערכית של הצדיק לעומת הרשע.

"יראת ה' תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצורנה" - יראת ה' מתוך מודעות לגדולתו, באמצעות התנהגות אמיתית ערכית תוסיף ימים להולך בדרך חיובית ונאותה זו. אולם, שנות החיים של הרשעים תהיינה קצרות מפני שהם שטופי תאוות ומרמה.

"תוחלת צדיקים שמחה, ותקוות רשעים תאבד" - הצדיקים, אנשי האמת והיושר, השואפים והמייחלים לטוב, תקוותם תבוא ותתממש והם יהיו בשמחה. בניגוד לכך, תקוות הרשעים לראות ברעת הצדיקים לא תתקיים.

"מעוז לתום דרך ה', ומחיתה לפועלי אוון" - לפנינו תקבולת ניגודית בדבר הביטחון בהליכה בדרך ה' המהווה מעוז- מבצר, מקום בטוח, להולך בה באמת ובתמים עד תום-עד הסוף, כנדרש. דרך ה' - להגן על אנשי ה"תום" - האנשים התמימים, השלמים. לעומת זאת, הרשעים ההולכים בדרך המנוגדת לדרך ה' שהיא הדרך השלילית, דרכם מהווה מוקש ומכשול וה' ישבור את דרכם.

"צדיק לעולם בל ימוט ורשעים לא ישכנו ארץ - צדיק אף פעם לא ישבר ולא יכנע, גם אם ימעד או יפול, הוא יתאושש ויקום. לעומת זאת, הרשעים לא ישארו זמן רב בארץ, כי קיומם לא יתמיד וסופם להיכרת מן הארץ. הצלחת הצדיק היא תמידית ואילו הצלחת הרשע היא רגעית.

"פי צדיקים ינוב חכמה, ולשון תהפוכות תכרת" - אחד היתרונות של הצדיק על הרשע הוא שפיו של הצדיק "ינוב" - יניב פרי רענן בשל וטוב בדמות דברי חכמה. אולם לשון הרשע, שהיא לשון הפוכה, לא אמינה ודוברת שקר - תישמד. דברי הצדיק משולים לעץ פרי שאנו מצווים לא לכרות אותו ואילו דברי הרשע, אינם יציבים - הם מתהפכים על פי הנסיבות וההתאמה לצרכיהם, והם משולים לעץ סרק אשר בעת הצורך מותר לכרות אותו.

"שפתי צדיק ידעון רצון, ופי רשעים תהפוכות" - הדברים היוצאים משפתי הצדיק הם ראויים ורצויים. ואילו הרשע מוציא מפיו דברי מרמה ושקר, ולכן הרשעים שנואים על ה' ולא רצויים כלל.

מסקנה: שאיפה והשתדלות בעשייה חיובית מביאה ויוצרת חיוביות מתוך ברכה והצלחה. יש לדבוק בדרך ה' - דרך התורה, מתוך מידות טובות, צדק ויושר, דרך ארץ ויראת שמיים.


<< · אברהם גוטליב על משלי · י · >>