אברהם גוטליב על משלי ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברהם גוטליב על משלי · ט · >>

פסוקים א-ו

א חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. ב טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. ג שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת. ד מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ. ה לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. ו עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה. (משלי ט, א-ו)

החכמה מזמינה את קרואיה המעוניינים לחסות בצלה:

"חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה" - החכמה, יסוד חכמות העולם, בנתה כביכול את ביתה מתוכנן היטב בקפידה, מוקף בשבעה עמודים חזקים וחצובים המפותחים ומגולפים בציורי נוי.

"טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שולחנה" - הכינה כביכול סעודה בשרית טובה ודשנה, מזגה ועִרבה את יינה וגם ערכה את שולחנה בשאר המצרכים הדרושים לסעודה: לחם, מטעמים וכלים נאים. החכמה הכינה תקרובת ראויה לאורחיה - החכמה מיועדת לכל אדם החפץ בחיים חיוביים מתוך תבונה וחשיבה. "שלחה נערותיה תקרא, על גפי מרומי קרת" - לאחר מכן כביכול, שלחה החכמה את נערותיה להכריז על הסעודה במקומות הגבוהים של גגות הקריה, כדי שיבואו להנות מטובה.

"מי פתי יסור הנה, חסר-לב אמרה לו" - כל פתי שנוטה להאמין לכל דבר, מבלי שיבדוק היטב את הנתונים, מוזמן לסור לכאן ולצבור ניסיון חיים. המוזמנים רשמית הם חסרי ניסיון החיים וחסרי בינה. הפיקחים לא הוזמנו כי ברור שיבואו מאליהם כפי שנראה בהמשך. הלצים שאינם לוקחים את החיים ברצינות מינימלית, גם הם לא הוזמנו כדי שלא יבזו את המזמינים.

"לכו לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי" - אומרת החכמה: בואו מוזמנים ואכלו מן הסעודה שהכינותי.

"עזבו פתאים וחיו, ואשרו בדרך בינה" - העצה הטובה: עזבו את דרך הפתיות - להחזיק בדבר מסוים מבלי לבדוק ולהפעיל שיקול דעת. התוצאה: תחיו חיים טובים ואז "אִשרו"- תלכו ישר, תצעדו "בדרך הבינה", היא דרך המוסר, עם הפקת לקחים. זוהי דרכם של החכמים החיים בתבונה וביעילות. אפשר גם לומר שהקריאה לעזוב את הפתיות פונה גם לחכמים שלעתים טועים בהפעלת שיקול דעת לא נכון. דהיינו, יש לבדוק באופן מעמיק כל דבר ודבר. החכמה היא זכות כדרך חיים הפתוחה לכל המעוניין בחיים טובים.

פסוקים ז-יב

ז יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. ח אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ. ט תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח.

י תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה. יא כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים. יב אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא.
(משלי ט, ז-יב)

מי אינו ראוי לבוא בשערי החכמה?

"יוסר לץ לוקח לו קלון, ומוכיח לרשע מומו" - הלץ המזלזל ובז לכולם אינו ראוי לחכמה. מי שמטיף מוסר אל הלץ שבז לכל ושולל חכמה ומוסר - אינו נותן לקח ותועלת למוכח, אלא לוקח לעצמו קלון - בושה. כך גם מי שמוכיח לרשע את מומו - גם הוא לוקח על עצמו קלון, כי הרשע אינו מוכן להקשיב אלא לעצמו.

"אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" - כלל ברזל הוא: אל תוכיח את הלץ כי הוא ישנא אותך. הוא לא מבין את מטרתך החיובית והטובה ורואה בך אויב ושונא. וההפך: "הוכח לחכם ויאהבך"- את החכם המבין והמפעיל שיקול דעת כן תוכיח לשיפור דרכו והוא רק יאהב אותך בשל כך!

"תן לחכם ויחכם עוד, הודע לצדיק ויוסף לקח" - לחכם תוסיף ותתן עוד לקח, עוד הארה (מלשון אור) "ויחכם עוד"- כי הוא שואל, מבין, מעוניין ורוצה ללמוד ולהחכים. תן דעת ותבונה לצדיק והוא יוסיף ללמוד לקח ולהסיק מסקנות ולא כלץ וכרשע הלועגים לחכמים.

"תחילת חכמה יראת ה', ודעת קדושים בינה" - התנאי המקדים לקבלת החכמה: ראשית החכמה שהיא תנאי הקודם לקבלתה: יראת ה' - יראת שמים- הנכונות ללכת בדרכי ה'. שהרי "דעת קדושים"- דעת אלוקים שהיא תבונה מקודשת, היא התנאי המקדמי לבינה - להבין ולהשכיל. תנאי זה חסר ללץ ולרשע, על דרך החיוב. החכמה היא תשלובת של יראת ה' - זהירות והקפדה. עם תבונה - חשיבה מתוך התבוננות תוך הפעלת שיקול דעת יעיל וחושב.

"כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים" - החכמה חוזרת ופונה לפתי חסר ניסיון החיים ומדגישה את מעלתה: רק על ידי, בעזרתי, יוסיפו לך התורה תורת החכמה ומצוותי, שנות חיים - ימים ושנים איכותיים של חיים טובים ויעילים.

"אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא" - הפתגם הוא: אם למדת חכמה - החכמת לטובתך. אך אם נהגת כמו לץ אשר בז לדברי חכמה ומוסר - תסבול לבדך בשאתך עוון זה. הכל תלוי בך, השתדל להחכים ולהבין ואז תצליח ותרוויח חיים טובים.

פסוקים יג-יז

(חסר)


<< · אברהם גוטליב על משלי · ט · >>