קטגוריה:משלי ט יב

דקויות

הפסוק מכוון לנערים, שנוטים לעשות "דווקא" להיפך ממה שאומרים להם המורים וההורים, ולחקות את החבר'ה הצעירים.

אם חכמת - חכמת לך: כאשר אתה לומד חכמה, גם כאשר אתה לומד מאחרים או לומד עם אחרים, אתה לא עושה טובה לאף אחד אחר, אלא רק לעצמך. ומצד שני:

ולצת - לבדך תשא: כאשר אתה מתלוצץ, לועג ומזלזל בחכמה שמנסים ללמד אותך, אתה לא "מעניש" אף אחד ולא גורם נזק לאף אחד אחר, אלא רק לעצמך. גם אם היו אנשים נוספים שהשתתפו איתך בליצנות, בסופו של דבר כל אחד ואחד יישא לבדו בתוצאות של מעשיו הרעים, ולא יוכל להאשים את החֶבר'ה.

הקבלות

ישנם מקורות רבים נוספים המדגישים את האחריות של האדם לתוצאות מעשיו, למשל (הושע י יב): "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד; נִירוּ לָכֶם נִיר, וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת ה', עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם. חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע, עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם, אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ; כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ, בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ"*, וכן (משלי ה יז): "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ, וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ"*.

הפסוק שלנו מוסיף שלושה הדגשים:

1. אין טעם לעשות מעשי שטות "דווקא" כדי לפגוע במי שמלמד אותנו חכמה, כי כשאנחנו עושים מעשה חכם אנחנו מועילים רק לעצמנו, וכשאנחנו עושים מעשה שטות אנחנו פוגעים רק בעצמנו. פירוש זה משתלב בקטע, המלמד איך לאהוב ביקורת.

רעיון זה, שנאמר כאן לאדם הפרטי, נאמר בנבואת ירמיהו לכלל עם ישראל, באופן חריף יותר, (ירמיהו ז יט): "הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים, נְאֻם ה'? הֲלוֹא אֹתָם, לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם". היינו חושבים שהחטאים שלנו מכעיסים את ה', במיוחד כשנכתב רבות כי חורה אפו, אך למעשה אם חורה אפו זה רק כמו אב לבנים, ואנו עושים רעה רק לעצמנו (חגי הופר).

2. אין טעם לעשות מעשי שטות כדי להתחבר ולהתקרב לאנשים שמלמדים אותנו לעשות שטויות, כי כשאנחנו עושים מעשי שטות, בסופו של דבר רק אנחנו נישא בתוצאות השליליות של מעשינו, ולא נוכל להאשים את החֶברה; וכשאנחנו עושים מעשי חכמה, רק אנחנו ניהנה מהתוצאות החיוביות של מעשינו, גם אם למדנו את המעשים האלה מחברינו.

3. ההשקעה הטובה ביותר היא החכמה, כי זו ההשקעה היחידה שנשארת איתנו תמיד: כשאנחנו לומדים חכמה, היא נשארת שלנו ואי אפשר לגנוב אותה מאיתנו; וכשאנחנו מזלזלים בחכמה, אנחנו נשארים טיפשים ואיננו יכולים לגנוב את החכמה מאחרים. וכך גם ב(משלי טז טז): "קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ, וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף"*.