לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/סוכה/פרק א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





מתני' סוכה ורבי יהודה מכשיר - בגמרא מפרש פלוגתייהו:

ושאינה גבוהה עשרה - בגמרא מפרש טעמא:

שלש דפנות - נמי בגמרא יליף להו:

ושחמתה מרובה מצלתה - המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה:

גמ' מבוי שהוא גבוה - מבוי שהוא סתום משלש צדדין וראשו פתוח לרשות הרבים וחצירות פתוחות לו ויוצאות ובאות לרשות הרבים הרי הוא רשות היחיד לבני חצירות ואסרו חכמים להוציא מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב שהחצירות כל אחת רשות לעצמה והמבוי רשות לכולן והצריכו בו שיתוף להשתתף כל החצירות בפת או ביין ולהניח השיתוף באחת מן החצירות ולפי שאין לו מחיצה רביעית וקרוב הוא להיות דומה לרשות הרבים הצריכו היכר בראשו הפתוח לרשות הרבים או לחי זקוף או קורה מכותל לכותל ואם גבוה הקורה מעשרים אמה:

ימעט - ישפיל:

אינו צריך - והתם מפרש טעמא:

סוכה מדאורייתא - דעשרים אמה דילה ילפינן מדאורייתא וקודם שנשנית המשנה נאמרה שיעורה מסיני:

תני פסולה - שייך למיתני בה לשון פסול כלומר לא נעשית כתורה וכהלכה:

מבוי - דכוליה מדרבנן דמדאורייתא סגי ליה בשלש מחיצות ואינו צריך לקורה זו אלא מדרבנן:

תני תקנתא - דלא שייך למתני בה לשון פסול דמאן פסלה קודם שנשנית משנה זו הרי היא תחלת הוראתו ומצותו:

ואיבעית אימא בדאורייתא נמי - שייך למימר תקנתא:

סוכה דנפישי מילתה - ואין דומין תקנותיהן זו לזו וצריך לשנות הלשון לכל תקנה ותקנה כגון בגבוהה ימעט וכשאינה גבוהה יגביה ושאין לה שלש דפנות יעשה לה ושחמתה מרובה יוסיף סכך הלכך פסיק ותני פסולה דמצי למיכללינהו לכולהו בהך פסולה דקיימא לן (פסחים דף ג:) ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה:

מבוי לא נפיש מיליה - באותה משנה:

למען ידעו - עשה סוכה שישיבתה ניכרת לך דכתיב ידעו כי בסוכות הושבתי צויתי לישב הכי דריש ליה ואע"ג דאין יוצא מידי פשוטו דהיקף ענני כבוד מיהו דרשינן ליה לדרשה:

דלא שלטא בה עינא - שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה:

וסוכה תהיה לצל - משמע אין סכך אלא העשוי לצל:

אלא בצל דפנות - שהצללין מגיעין זה לזה מתוך גובהן של דפנות ואין צריך סכך ולקמן מוקי פלוגתייהו לר' זירא בשאין בה אלא ארבע על ארבע דקים להו לרבנן דבהאי שיעורא ליכא צל סכך אלא צל של דפנות:

עשתרות קרנים - שני הרים גדולים והשפלה ביניהם ומתוך גובה ההרים אין חמה זורחת שם בשפלה:

דל דפנות ליכא צל סוכה - שחמה באה מתחתי' נמצא שמה בטל:

שבעת ימים - סוכה של שבעה ותו לא דהיינו עראי ודייה במחיצות קלות:

למעלה מעשרים - צריך לעשות יסודותיה ומחיצותיה קבועין שלא תפול:

עד עשרים אמה דאדם עושה כו' - שפיר דמי דודאי יש בכלל קבע עראי והרי עשה כתורה ועל כרחך לא הקפידה תורה על העראי אלא לשם שיעור לתת לך שיעור בגובהה שתהא יכולה לעמוד על ידי יתידות עראי:



כולהו - הנך אמוראי:

כרבה לא אמרי - דיליף מלמען ידעו:

ההוא - לאו בידיעה דישיבת סוכה קא אמר אלא בידיעות דורות הבאין היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות:

לימות המשיח - אותם סוכות יהיו לצל לעונג ולמסתור אבל סוכת מצוה אינה לצל:

תרתי - דאין שם סוכה אלא העשויה לצל דההיא דימות המשיח משום דעשויה לצל קרויה סוכה:

משום קושיא דאביי - דעשה מחיצות של ברזל ושינויא לא משמע להו הואיל וקרא לאו דוקא עראי נקט לא ילפינן מיניה שיעורא:

כמאן - מהנך אמוראי דלעיל אזלא הך כו':

מחלוקת - דר' יהודה ורבנן:

משלט שלטא ביה עינא - דרך דפנות דאי טעמא משום עראי הוא או משום צל בדפנות מגיעות לסכך אמאי מודו רבנן: ה"ג מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות אבל יש בה יותר כו':

משום צל - דאי משום משלט עינא בטפי מד' אמות פורתא לא שלטא בה עינא:

הכי גרסינן מחלוקת בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו כו' - ואם תאמר קשיא דרב אדרב אמוראי נינהו ואליבא דרב:

כמאן דלא כחד - מהנך דלעיל דמפרשי טעמא דעשרים אמה דאי משום משלט עינא משיעורא דיותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו (נמי) לא שלטא וצל נמי ליכא ומחיצות קבע נמי בעיא:

ראשו ורובו - דרך סעודתן בהסיבה היתה על מטות ומסובין על צד שמאלם ואין אוכלין זקופין ויושבין כמונו לפיכך הוצרך לומר ראשו ורובו לאפוקי קטנה שראשו נכנס בה ושלחנו ולא רובו או ראשו ורובו ולא שלחנו:

למשכא - למשך הסוכה דאמר בין גדולה בין קטנה לא נחלקו אלא בשאין דפנות מגיעות:

אלא רב הונא ורב חנן - דאמרי טעמא דרבנן בשיעורא דמשכא הוא ומר אמר ד"א ומר אמר ראשו ורובו ושלחנו:

נימא בהכשר סוכה - בארכה וברחבה פליגי דתרווייהו אית להו דכי פליגי רבנן בסוכה המצומצמת בשיעור הכשר אורך סוכה פליגי ובטפי מיהא מכשרי אפילו היא גבוהה דכיון דרויחא איכא צל סכך או טעמא אחרינא להכשירה דרב הונא סבר אי אפשר להעמיד מחלוקתן בפחותה מד' אמות דאם כן בלאו גבוהה מעשרים אמה פסולה דהכשר סוכה בארבע אמות כרבי דאמר לקמן הכי (דף ג.):

אבל יותר מכדי ראשו כו' כשירה - וטעמא דפסול למעלה מעשרים לא ידיע לן כדאמרן לעיל דהך לא כחד:

ומר סבר בכדי ראשו ורובו ושלחנו - וכן ביותר עד ד' אמות פליגי בגובה וטעמא משום צל אבל ביותר מד' לא פליגי דכיון דרויחא איכא צל:

מיתיבי - להנך אמוראי דפרישו דפלוגתא דמתני' כדמפרש ואזיל:

קטן שאינו צריך לאמו - אמרינן לקמן (דף כח.) דחייב לחנכו במצות סוכה:

מדרבנן - שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה כדי שיהא מחונך ורגיל למצות:



משום אוירא - רוח שהוא שולט בה מפני החום:

אלא למ"ד בקטנה פליגי - אבל בגדולה אפילו רבנן מודו:

וכי דרכה של מלכה - והלא נערותיה ומשרתיה מסובים עמה:

לקיטוניות שבה - סוכה גדולה לבני מסיבת' וקיטונית קטנה בתוכה לצניעות והיא בקיטונית יתבא ואע"ג דפסולה לא איכפת לן דאשה פטורה מן הסוכה:

ורבי יהודה סבר כו' - וא"ת לרב חנן דמוקי פלוגתא בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו הכא כיון דבניה גבה הויא לה גדולה ומודו בה רבנן ומאי ראיה של רבי יהודה י"ל דשולחנה בתוך הסוכה הגדולה היתה ובניה על השולחן היו יושבין ראשן ורובן ולא כמסובין הן ולא כזקופין ולי נראה דודאי לרב חנן קשיא והאי תירוצא לרב הונא הוא וכן עיקר דשיעור ראשו ורובו אמרינן לקמן דאינו אלא ז' טפחים ואי אפשר לשבעה בנים בשבעה טפחים:

כב"ש - דאי כב"ה לא בעי שולחנו כדלקמן בפרק הישן (דף כח.):

ודיקא נמי גרסינן ודיקא נמי כדלקמן בגדולה פליגי והוא יושב על הפתח מבחוץ וראשו מושכב לתוכה ושולחנו לפני גופו בבית:

מדקתני - גבי פלוגתא מי שהיה ולא איירי בשיעורא דסוכה:

ואם איתא - דבשיעורא דסוכה פליגי ליתני סוכה המחזקת ראשו ורובו ושולחנו כשרה ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ב"ש פוסלין כו':

אמר מר זוטרא דיקא נמי - דבקטנה פליגי ובשיעורא דפוסלין ומכשירין על כרחך אסוכה מהדרי: אלא לא גרסינן והכי גרסינן לעולם בתרתי פליגי:

פטור מן המזוזה - כולה מפרש טעמא לקמן:

ואינו נחלט - אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקע בלא בנין:

מעורכי המלחמה - מי האיש אשר בנה בית חדש וגו' (דברים כ):

ואין מערבין בו - דרך בתיהם להיות פתוחין לחצר והרבה בתים פתוחים לחצר אחת והן יוצאין דרך חצר לרשות הרבים נמצא החצר רשות לכולן והבתים כל אחד מיוחד לבעליו ואמרו חכמים אין מוציאין מרשות לרשות בלא עירוב שיערב כל הרשויות להיותם רשות אחת ותיקנו ליתן כל בית ובית שבחצר פת וכולן בסל אחד ומניחין אותו באחד מן הבתים ונעשים כולם כאילו דרין באותו בית וכל הבתים דירה אחת ואשמעינן הכא דבית שאין בו ד' על ד' אין צריך ליתן את הפת:

ואין משתתפין בו - שתיקנו חכמים על כל חצר הפתוחה למבוי כדרך שתיקנו עירוב לבתי החצר שיהו נותנין בשיתוף ואם בית קטן זה פתוח לחצר שבמבוי ואין בית אחר פתוח לה אין משתתפין בו אין צריכה ליתן בשיתוף:

ואין מניחין בו עירוב - החצר לאחר שגבו אותו מן הבתים:



ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות - דתנן במסכת עירובין (דף נז.) נותנין קרפף לשתי עיירות אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים עושה קרפף לשתיהן להיות אחת שתי עיירות המובדלות זו מזו קמ"א אמות ושליש ויש באמצע בית נמצא אותו בית בתוך שבעים אמה וד' טפחים לשתיהן נעשה אותו בית כעיבור להן כאשה עוברה שכריסה בולטת ומצטרפת להיות שתיהן כאחת ללן באחת מהן שיהו שתיהן לו כד' אמות ומונה אלפים מחוצה להן ואם יש בית פחות מד' אמות אינו חשוב לצרפן:

ואין האחין או השותפין חולקין בו - קס"ד השתא שאין יכולין לכוף זה את זה לחלק לפי שאין בו כדי לזה וכדי לזה:

לימא רבי היא - דלא חשיב סוכה בציר מד' אמות:

ולא רבנן - דכי היכי דמכשרי בסוכה אלמא דירה היא והוא הדין לכל מילי דבית:

כולהו בית כתיב בהו - מזוזות ביתך (דברים ו) כי תבנה בית חדש (שם כב) ובא אשר לו הבית (ויקרא יד) כי ימכור בית מושב (שם כה) אשר בנה בית חדש (דברים כ): הכי גרסינן אין מערבין ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב דלא חזי לדירה עירובי חצירות אין מניחים בו אבל שיתופי מבואות מניחין בו כו':

דלא חזי לדירה - וטעמא דעירובא מפרש בעירובין (דף מט.) משום דירה דבית שנותנין בו הפת של עירוב הוי כאילו כולן דרין בתוכו ונמצאת כל החצר משתמשת לבית אחד הלכך בית דראוי לדירה בעינן ופת נמי אינו צריך ליתן כיון דלא מיקרי דירה אין הדר בו אוסר על בני חצר שאין רשותו כלום:

דלא גרע מחצר - שאינו מקורה והאי נמי סלק הקיפו וקרויו כמי שאינו נמצא שיתוף עומד באויר החצר ותנן (עירובין דף פה:) דשיתוף נותן באויר החצר משום דעירוב החצר לצירוף הבתים הוא להיות כולם כדרים בבית אחד הלכך בעינן בית הראוי לדירה ושתוף המבוי אינו אלא לצרף החצרות וחצרות לאו דירה נינהו והלכך לא בעי דירה אלא באוירא של חצר דיו ובמקום משתמר ויהיו כל החצרות כולן כאילו תשמישן להיות אחד: מי מינטר לא גרסינן דאי משום נטירותא תרוייהו נטירותא בעו ועוד דבחצר מנטר הוא בכלי ומעירוב פריך דבעיא בית דירה כדמוכח לקמן אלא הכי גרסינן עירובי חצירות בחצר והתנן הנותן את עירובו כו'. עירוב הגבוי מבתי החצר ונתנו בבית שער היינו בית קטן שלפני שער החצר או מבפנים או מבחוץ ושומר הפתח יושב שם:

אכסדרה - שלפני הבית שקורין פורטק"א:

מרפסת - עלייה ארוכה על פני החצר על פני רשות הרבים ובה פתחים הרבה לפי מחיצותיה ודיורין בכל אחת ואחת ועושין מרפסת ארוכה לפני הפתחים כאורך עלייה וכולן עולים בסולם אחד למרפסת ודרך המרפסת נכנסין ויוצאין כולן. מרפסת אלויי"ר סולם אשקל"א:

אינו עירוב - דלא חזי לדירה שכל היוצא ונכנס עובר עליו:

אלא הכי קאמר עירובי חצירות בבית שבחצר - והאי בחצר דקתני לאו באוירא אלא באחד הבתים שבה ולאפוקי בית שבחצר אחרת שאין מצרפן ושיתופי מבואות דקתני במבוי ה"נ קאמר באחת החצרות שבמבוי ולאפוקי חצר שבמבוי אחרת:

בורגנין - צריף שעושין מן ערבה וקנים לשומרי פירות או לציידי עופות ותניא בעירובין בכיצד מעברין (דף נה:) בורגנין מתעברין עמה:

למלתייהו - ללינת לילה לאדם אחד:

הא לא חזי למלתיה - דכל בית עשוי לדירת קבע תמיד:

הכי קאמר אין בו דין חלוקה כחצר - ומהו דין חלוקה כדרב הונא ורב חסדא:

חצר מתחלקת לפי פתחיה - חצר שהיו בתים פתוחין לה וחלקוה שני אחין ביניהם זה נטל שלשה בתים קטנים וזה נטל כנגדן בית גדול אם באו לחלק אוירא של חצר זה שנטל שלשה בתים הקטנים נוטל ג' חלקים כמנין שלשה פתחים וזה נוטל רביע לפי שהחצר עשוי ליציאה וביאה שדרך החצר נכנסין ויוצאין מן הבתים לרה"ר ומכניסין משאותיהן ופורקין לפני פתחיהם לפיכך חצר מתחלקת לפי הפתחים:

ורב חסדא אמר - אין צריך ליתן לכל פתח אלא ד"א כנגדן מן הפתח והלאה ורחבן ברוחב הפתח ואפילו הוא רחב י' אמות נוטל ד' אמות במשך וכנגד כל רחבו לפרק משאו ובית קטן זה הפחות מד' אין לפתחו דין חלוקה ליטול בחצר לא כרב הונא ולא כרב חסדא:

דהני מילי - דשקיל חלק בחצר בית דלמיהוי קאי ומבעי ליה לחצר לפרק משאו:

היתה גבוהה מעשרים - פיסקי שמועות הן של כל בני הישיבה שהיו במדרשו של רב אשי שסידרו הגמרא:

ובא למעטה - למעט גובה חללה מכ' ונותן בקרקעיתה להגביה:

לא הוי מיעוט - שאין סופו להניח שם כל ז' מפני הפסד ממונו:



ואף על גב דבטלינהו - לכל שבעה בטלה דעתו אצל כל אדם ואין ביטולו ביטול:

תבן וביטלו - בפיו לשבעה:

תבן ואין עתיד לפנותו - ולא יצטרך לפנותו כל ימי החג ומיהו לא בטלו ממש בפיו:

או עפר - נתן בו סתם ואין ידוע אם עתיד לפנותו אם לאו:

מחלוקת ר' יוסי כו' - וכן עפר ואין עתיד לפנותו יש בו מחלוקת דבטיל לר' יוסי מסתמא ואפי' לא בטלו בפיו ולרבנן לא בטיל והא דנקט עפר סתם משום כחו דר' יוסי דאפי' סתם דלא ידיע אי עתיד לפנותו אי לא אמר דבטיל אבל תבן ראוי לבהמה ולהסקה או לטיט הלכך סתמיה לא בטיל אפילו לרבי יוסי:

הכי גרסינן בית שמילאהו תבן או צרורות וביטלו - ולענין אהלות תנן דטומאה שיש לה אהל חלל טפח אינה בוקעת למעלה מן הגג אבל טומאה רצוצה שאין לה חלל טפח הימנה לגג שכנגדה עד לרקיע טמא דבוקעת ועולה וכן הלכה למשה מסיני והלכך בית שיש בו מת או כזית מן המת ומילאוהו תבן או צרורות וביטלו הויין רצוצה ובוקעת אבל לא ביטלו הוי כמאן דפנייה ויש לה חלל:

תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטיל - ופליג בין אתבן בין אצרורות דצרורות היינו עפר וקאמר ת"ק דצריך ביטול וא"ל ר' יוסי תבן אם ידוע שאינו עתיד לפנותו הרי הוא בטל מאליו וצרורות אפי' סתמא דלא ידיע אי עתיד לפנותו אי לא מסתמא בטל אלא א"כ ידוע דעתיד לפנותו דההיא הוי כסתם תבן ולא בטיל אלמא דתבן וביטלו עפר וביטלו כולהו מודו דבטיל תבן סתם ועפר ועתיד לפנותו דכולי עלמא לא בטיל תבן ואין עתיד לפנותו ועפר כיוצא בו או אפי' עפר סתם מחלוקת דלרבי יוסי בטיל:

והוצין - של סכך ראשיהן התלויין:

אם צלתם - של אותם הוצין מרובה מחמתם אי הוי שקלת ליה לסכך העליון:

כשרה - דמנינן עשרים מהן ולמטה:

סבר אביי למימר - דכי היכי דבגובהה לא ממעטי להכשיר היכא שחמתן מרובה מצלתן בנמוכה נמי לא ממעטי לפסול ואם חמתן מרובה מצלתן כשרה:

דופן האמצעי - דסתם סוכה בת שלשה דפנות כי מתניתין והרביעית היא כולה פתח:

על פני כולה - שמגיעין ב' ראשי האיצטבא לב' דפנות הצדדין ואיצטבא הוא בנין אבנים וטיט אם יש בה באיצטבא שיעור הכשר סוכה קטנה שבעה טפחים ומשהו דהיינו ראשו ורובו ושלחנו:

כשרה - כל הסוכה שיש לה ג' דפנות והאי הכשר סוכה אפי' מן האיצטבא והלאה דמנינן חללה מראש האיצטבא ומעלה ונמצא דופן אמצעי כולו כשר ודפנות הצדדים ברחב האיצטבא הוכשרו בה הרי כאן סוכה קטנה כשרה ואמרינן לקמן (דף יט.) פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה ומפרשינן ליה אם יש הכשר סוכה ביחד ועוד יש בסוכה משם והלאה פסל היינו סכך העשוי בפסולת גורן ויקב שזהו דרכן ליעשות ויוצא מהכשר סוכה שאין לו הכשר דפנות נידון כסוכה הלכך כל הסוכה כמות שהיא גדולה כשרה:

מן הצד - כגון אם בנה האיצטבא על פני אחד מדופני הצדדים:

אם יש משפת איצטבא ולכותל - השני שהרחיקו ממנו ד' אמות:

פסולה - דלא הוכשרו באיצטבא זו אלא שתי דפנות אותו שסמוך לה מן הצד והאמצעי שראש האיצטבא מגיע לו:

פחות מד' אמות כשרה - שאף הוא הוכשר על ידה דקי"ל (לקמן דף ו:) הלכה למשה מסיני דמכשרי סוכה על ידי עקימת דופן עד ארבע אמות חסר משהו ורואין סכך העליון המחובר לדופן הרחוק כאילו הוא מן הדופן עצמו ועקום עד כנגד שפת האיצטבא וכאן מודדין את גובהן משפת האיצטבא ולמעלה ואף על פי שמתחתיו נמשך כלפי חוץ הואיל וראשו אינו כלה ע"כ זהו גובה חללה והרי נתמעט חללה מתחתיו:

בית שנפחת - גגו וגגין שלהם חלקים הן ושוין ולא משופעים ונפחת הגג באמצעו:

וסיכך - בסכך כשר על פי הפחת ונמצא סכך הכשר מופלג מן הדפנות לכל צד:

פחות מארבע אמות כשרה - שדופני הבית נעשין לה דפנות והתקרה פסולה המפסקת בינתיים רואין אותה כאילו הוא מן הדופן ונעקם הדופן עד כאן ואין כאן סכך פסול אלא דופן ומחובר לסכך כשר:

התם הוא - דאמר דופן עקומה משום דדופן דידה חזי לדופן דאינו גבוה מכשיעור ואין צריך לעקמו אלא כדי לקרבו לסכך:

אבל הכא דלא חזי לדופן - ועקימותו משום דליתחזי למיהוי דופן הוא לא אמר קא משמע לן:

וחקק בה - גומא באמצע:

כדי להשלימה לעשרה - כנגד הגומא ובאותה גומא הכשר סוכה באורך ורוחב:



פחות משלשה - כלבוד הלכה למשה מסיני וחשבינן ליה כאילו החקק לבוד ומגיע עד הכותל לבוד סניף אפושטי"ץ בלע"ז דבר שמאריכין אותו על ידי סניפין כדי לסנוף חקק על חקק:

התם דאיתיה לדופן פחות מארבע אמות - התם דאיכא שם דופן עליו דכל דופן שאינו פחות מי' שמו דופן ואפילו גבוה עד לרקיע הלכך עד ארבע אמות חסר משהו אגמריה רחמנא למשה דופן עקומה:

הכא - פחות מי' אין שם דופן עליו אלא השתא הוא דבעינן לשוייה דופן הלכך במה שאינו דופן לא אגמרי' רחמנא דהא דופן עקומה אגמרי' והאי לאו דופן היא והלכך פחות מג' טפחים בכל דוכתא לבוד הוא שפיר דמי ואי לא לא:

ובנה בה עמוד גבוה עשרה - רחוק מן דפנות הרבה ובו הכשר סוכה שיש בראשו שבעה ומשהו על שבעה ומשהו:

גוד אסיק מחיצתא - של עמוד שמבחוץ סביב הגביהם עשרה סביבות ראשו והרי יש בהן גובה י' וחשובה סוכה על ראשו ודופני העמוד דופנותיה על ידי גוד אסיק וסכך של מעלה כשר לה דאינו למעלה מכ' מראש העמוד:

מחלוקת על שפת הגג - דמחיצת הבית תחתיה כנגד בין הקונדיסין ואיכא למימר גוד אסיק והכא לא אמרינן דבעינן מחיצות ניכרות:

אבל באמצע הגג - שאין תחתיה מחיצות סביב דברי הכל פסולה ולא דייה בארבעת הקונדיסין להיות לה שם ד' מחיצות:

הכי גרסינן ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת - ועל ידי הקונדיסין ר' יעקב מכשירה וכגון שהן רחב טפח לכל צידיהן דאיכא שם מחיצות טפח מצפון לדרום ושם מחיצות טפח ממזרח למערב בכל אחת ואחת כדלקמן ורבנן סברי לא מתכשרה אלא בשתי מחיצות כהלכתן כשיעור משך סוכה ובשלישית אפילו טפח:

אבל בשפת הגג דברי הכל כשרה - דאמרי' גוד אסיק:

דכי אמצע הגג דמי - דאין מחיצות תחתיה דנימא גוד אסיק:

תיובתא דרב הונא - דאמר אבל באמצע דברי הכל פסולה:

באמצע הגג הוא דפליגי - הש"ס הדר ודייק ממתניתא לאותבי תיובתא אחריתי:

בתרתי - חדא למאי דאמר באמצע הגג דברי הכל פסולה ומתניתא קתני דבה פליגי וחדא למאי דאמר מחלוקת על שפת הגג ואנן מצינו למידק ממתני' דבשפת הגג דברי הכל כשרה:

כל שאלו יחקקו ויחלקו - בקונדיסין עגולין קא אמר רואין כל שיש בעוביין כל כך שאילו יחקק וינטל עובי עיגולן וירבעום ויחלקו ויש בהן טפח לכאן וטפח לכאן ולאחר שירבעום יחלקום מבפנים ויעשו אותם כעין מרזבים שלנו שיש להם שתי דפנות שאם אתה זוקפן אחד מדפנותיה עומד ממזרח למערב והשני מצפון לדרום:

נידון משום דיומד - אתה דנו להכשיר כדין שאמרו חכמים לענין פסי ביראות בעירובין (דף יז:) שניתרין בארבעה דיומדין ועל שם שיש לכל אחד שתי מחיצות קרי להו דיומדין דיו עמודין שני עמודין:

שהיה ר' יעקב אומר דיומדי סוכה דיו בטפח - ולא כשל פסי ביראות שהצריכום אמה לכאן ואמה לכאן ועל כרחיך הא דרבי יעקב דאמר יחקקו ויחלקו בעגולין קאמר דאי במרובעין לא אמר אלא יחלקו דהכי אמרי להו בעירובין:

שתים כהלכתן - באורך כל הסוכה וברחבה אחד לארכה ואחד לרחבה:

ושלישית אפילו טפח - דהכי אגמריה רחמנא למשה מסיני דבשלישית סגי ליה בטפח:

רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו - להך מילתא דלקמן:

בכולי סדר מועד - כל היכא דאמרינן האי זוגא כי הדדי בשמעתא איכא אמוראי דמחלפי רבי יוחנן ומעיילי רבי יונתן:

ארון תשעה - גובהו דכתיב ואמה וחצי קומתו ואמה בת ששה טפחים:



ותניא מעולם לא ירדה שכינה למטה - וקרא כתיב דעל כפורת ירד ש"מ למעלה מעשרה מיפסקא רשותא:

למעלה מעשרה טפחים - תירוצא הוא:

שפירש שדי מזיו שכינתו - פרשז נוטריקון קא דריש:

מדת קומתה לא נתנה - מדת עוביה היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי תיבה:

מסגרת - שפה כעין לבזבזין סביב השלחן:

תפשת מרובה כו' - כל דבר שמשמעו מרובה ומועט אם תפשת את המועט יפה תפשת דבציר מהכי לא משמע ואם ימצא שהיה לך לתפוס המרובה הרי הוסיפו לך ולא נטלו ממה שבידך כלום ואם תפשת המרובה לא תפשת שאתה נראה כשקרן בדבריך ושמא המועט יש לך לתפוס ואתה הרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפשת אבל כשתתפוש המועט אם יוסיפו טוב ואם לאו מה שתפשת תפשת ומשל הוא:

ונילף מציץ - שהוא מועט ממסגרת: קדש למ"ד מלמטה גרסינן:

אני ראיתיו ברומי - שהכניסוהו לאוצר המלך כדאמרינן במעילה (דף יז:) בבן תלמיון:

תכשיט - מלבוש לאדם:

מזר - של ארון או של מזבח או של מסגרת זר אינו כלי אלא תיקון כלי לקשטן:

מסגרת נמי הכשר - קישוט שלחן הוא:

למטה היתה - מרגל לרגל היתה נתונה בראשם ודף השלחן מונח עליו:

הניחא כו' - פלוגתא במנחות (דף צו:):

מאי איכא למימר - אדיליף מינה נילף מזר:

ואין פנים - של אדם פחותין מטפח:



בר יוכני - עוף גדול הוא מאד ובבכורות (דף נז:) אמרינן פעם אחת הטילה בר יוכני ביצה במקומנו וטבעה ששים כרכים ושיברה ש' ארזים:

פני פני גמר - ג"ש גמר ובציפרתא לא כתיב פני:

תפשת מרובה - במקום שאתה שומע אף המועט במרובה לא תפשת דיש להקשות תפוס את המועט והרי אתה שקרן בדבריך:

ונילף מפני הכרובים - דזוטרי מטפח:

היינו פני כרוב היינו אדם - הלא שניהן שוין ולמה חלקם הכתוב ומשני לעולם כרוב נמי פני תינוק הוא וזהו חילוקם פני אדם אפי רברבי פני הכרוב אפי זוטרי:

וממאי דחללה עשרה - כיון דמארון וכפורת ילפת עשרה ממאי דחללה עשרה לבד מעובי סככה דלמא בהדי סככה כי ארון וכפורת:

בשליש הבית היו עומדין - שהיו הכרובים שעשה שלמה עומדין בארץ על רגליהם וכתיב קומת הכרוב עשר נמצא קומתו כלה בשליש גובה הבית שהוא שלשים אף כאן במשכן כשהיו הכרובים שעשה משה על הכפורת היה גבהן כלה בשליש גובה הבית:

משכן כמה הוי - גבהו:

תלתיה כמה הוי עשרים - נמצא גובה הכרובים כלה לסוף עשרים טפחים מן הארץ והן עומדין על הכפורת:

דל עשרה טפחים דארון וכפורת - לדעת מראשם של כרובים כמה הוי נמצא מראשם של כרובים עד רגליהם עשרה טפחים:

וכתיב סוככים בכנפיהם - אלמא מכנפיהם ולמטה עד הכפורת קרוי סכך וכנפיהם למעלה לגבהן היו פרוסות אלמא תחת כנפיהם עשרה טפחים חלל עד הכפורת וקרי ליה סוכה:

וממאי דגדפייהו עילוי רישייהו - פריסי דהוה ליה חללה עשרה:

להדי רישייהו - בשוה לראשם דהוה ליה עשרה עם עובי הכנפים:

הניחא לרבי מאיר דאמר - במסכת מנחות (דף צז.) כל האמות. שבמשכן בין של כלים בין של בנין היו נמדדות בבינונית שהיא אמה בת ששה טפחים והיא קרויה בינונית מפני שיש בת חמשה קטנה הימנה והיא אמת יסוד וסובב ואמת הקרנות ואמת ריבוע של מזבח הפנימי כדאמר במנחות (שם) מהאי קרא ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח וגו' ויש גדולה הימנה חצי אצבע כדתניא בפסחים (דף פו.) שתי אמות היו בשושן הבירה אחת יתירה על של משה חצי אצבע שתי אמות ב' מקלות עשויין למדוד בהן האמות שושן הבירה מקום הוא על חומת שער מזרחי של הר הבית ושושן הבירה מצויירת בו הניחא לר"מ שהשוה כל האמות איכא למילף כדילפת דל י' לארון וכפורת פשו להו עשרה מכנפיהם עד מקום מושבם:

מאי איכא למימר - אי מינה ילפת בעי חללה חד סרי ופלגא דארון וכפורת תמניא ופלגא הוא דהוו וכיון דכרובים בשליש הבית עומדין דהיינו לסוף עשרים פשו חד סרי ופלגא תחת כנפיהם:

לרבי יהודה - דלא מצי יליף מקראי כל שיעור מחיצה הלכתא גמירי לה מסיני וגמירי דבציר מעשרה לבר מסככה לאו מחיצה היא ובהכי הויא מחיצה:

שיעורין - של איסורין כגון כזית לכל אכילת איסור וככותבת ליום הכפורים:

חציצין - שהחציצה פוסלת בטבילה:

ומחיצין - הלכות מחיצה:

לשיעורין נאמר - הפסוק מדבר בשבחה של ארץ ישראל שאפילו בדברי תורה צריכין לשער בפירותיה איסורין שבתורה:

כליו על כתפיו - שאינו לבוש בהן:

וסנדליו וטבעותיו בידו - אחוזין בידו טבעותיו דומיא דסנדליו:

טמאין מיד - בלא שהייה דכתיב (ויקרא יד) והבא אל הבית יטמא וכולהו בא אל הבית קרינא בהו:



היה לבוש כליו - דאיקרו להו בגדיו:

הוא טמא מיד - דכתיב והבא אל הבית יטמא:

והן טהורין עד שישהה - דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס וגו' ודרשינן בת"כ אין לי אלא אוכל ושוכב אוכל בלא שוכב שוכב בלא אוכל לא אוכל ולא שוכב מניין ת"ל יכבס בגדיו ריבה שתי פעמים כתיב יכבס בגדיו ואם סופנו לרבות הכל מה ת"ל והאוכל ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי אכילה וגופו טמא מיד דהכי כתיב והבא אל הבית יטמא ולא כתיב כיבוס בגדים והאוכל בבית דהיינו שוהה כדי אכילה יכבס בגדיו:

אכילת פרס - חצי ככר שיערו חכמים אותו למזון שתי סעודות לעירוב דתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע:

פת חטין - שהייתה מועטת משל שעורים:

מיסב - דהיינו דרך אכילה מי שהוא מיסב הוא עסוק באכילה ואינו טרוד בדברים אחרים:

עצם כשעורה - מן המת:

ואינו מטמא באהל - כשיעור זה עד שיהא שדרה או גלגולת שלמה או רוב מנין אברי אדם:

גפן - מה שיערו בו:

כדי רביעית יין - בשאר איסורי נזיר דאיכא למאן דאמר במסכת נזיר (דף לד:) דחרצנים ולולבין ועליו מצטרפין לשיעור רביעית יין שאם יתנם לכוס מלא יין עד שיצא ממנו רביעית יין ואין דומה המשער בכוס מלא מים למשער ביין משום דיין עב הוא ואינו ממהר לצאת אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים:

תאנה - מה שיערו בה:

כגרוגרת להוצאת שבת - שיערו בכל האוכלים:

כל כלי בעלי בתים שיעורן - בנקביהם:

כרמון - דעד שניקב כמוציא רמון שם כלי עליו ומקבל טומאה לפי שבעל הבית חס על כליו וכשהוא מוציא זיתים הוא משתמש בו רמונים אבל כלי אומן שעומד לימכר טהור בנקב כל שהוא:

רוב שיעוריה כזיתים - מת ונבילה ואיסור חלב ודם ופיגול ונותר וטמא וגיד הנשה:

דבש - כל מיני מתיקה קרויין דבש ותמרים מיני מתיקה הן:

כותבת - תמרה:

ליום הכפורים - דלא כתיב ביה אכילה אלא אשר לא תעונה (ויקרא כג) מידי דמייתב דעתיה ומפקע ליה מעינוי:

מי כתיבי - כלום כתיב בתורה עצם כשעורה ובית המנוגע בחטין וכן כולם: ה"ג בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ כו':

נימא אחת קשורה - ומקפיד עליו חוצצת דמיהדק שפיר ולא עיילי בה מיא ואמרינן לקמן גזרינן על מיעוטו המקפיד:

שלש אינן חוצצות - לפי שהשער קשה ולא מיהדק שפיר ועיילי ביה מיא:

את הטפל לבשרו - יהא במים הטפל הדבוק:



דבר תורה - הלכה למשה מסיני:

רובו - רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחת אחת ומקפיד עליו חוצץ:

אין מקפיד עליו - הוה ליה כגופיה הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגביה ולא חייץ:

וגזרו על רובו שאינו מקפיד - הואיל והוי רוב ודמי במקצת לחציצה דאורייתא:

ועל מיעוטו המקפיד - הואיל ודמי ליה בהקפדה:

גזרה - לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא גזירה מדרבנן ורובו המקפיד לחודיה הוא דהוי הלכה למשה מסיני:

הא דאמרן - לגובה עשרה:

הניחא לרבי יהודה - דלא נפקא ליה מקראי איצטריך הלכתא:

לגוד - להיכא דצריך למיגד או גוד אחית או אסיק כגון אכסדרה בבקעה דאמרינן בה פי תקרה יורד וסותם:

ולבוד - פחות מג':

דופן עקומה - פחות מד' אמות:

שתים כהלכתן - מזרחית וצפונית כמין גאם או דרומית ומערבית:

כהלכתן - כשיעור משך סוכה:

יש אם למסורת - כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל היא האם והעיקר ולא כמו שהוא נקרא: בסכת תשבו ישבו בסכת כי בסכות הושבתי חד מלא ותרין חסרין:

בסכת - משמע חדא:

לגופיה - דאין דורשין תחילות פסוק הנאמר ראשון אינו לדרשה אלא למשמעי אתא:

הילכתא - הא דאמרינן לעיל הלכה למשה מסיני להכי נמי אתמר ליה הלכתא למחיצות למיגרעיה לשלישית דופן סוכה ולמיסגי ליה בטפח:

סככה לא בעי קרא - דממשמעותא דגופיה נפקא דסוכה בלא סכך לא מקרייא:

דורשין תחילות - לדרשה הוו להו ארבעה:

למחסה ולמסתור וגו' - ובלא ארבע מחיצות לאו מחסה מזרם הוא שהרוח משיב את הזרם דרך דופן הפרוץ:

כנגד היוצא - מקום שהמחיצה כלה באיזה שירצה אם השתים מזרחית צפונית יעשה הטפח בסוף הצפונית במקצועו לצד מערב או במזרחית לצד דרום:



ויעמידנו כנגד ראש תור - (ראש שורה) במקצוע צפונית מערבית באלכסון או מזרחית דרומית כשהמחיצות מערבית צפונית דנראה נוטה לב' מחיצות ומיחזי כארבע מחיצות ראש תור היא תלם מענה של סוף שדה שהתלמים כלים והולכין באלכסון זה ארוך מזה מעט:

טפח שוחק - מודדין בד' אצבעות שאינם נוגעות זו בזו דהוי טפח ומשהו:

ומעמידו בפחות מג' - סמוך לאחת הדפנות ופחות מג' כלבוד והויא ליה כמחיצה של ד' טפחים ומשך סוכה שבעה נמצא רובו של דופן עשוי:

כמבוי המפולש - ששתי הדפנות זו כנגד זו:

כשרה - דהא נמי קרי כהלכתן:

לכל רוח שירצה - שהרי יש כאן ארבעה יוצאין ולאיזה יוצא שירצה יעשנו:

עושה פס - דופן גמור של ד' טפחים ומעמידו בפחות מג' סמוך לדופן אצל מקצוע פס ארבעה דכי אמרינן לבוד איכא ז' טפחים ארוך כדי סוכה קטנה:

שתי דפנות - שלמות כהלכתן כמין גאם דאין נראות מפולשות כי האי:

אמר רבא ואינה נתרת אלא בצורת הפתח - בעירובין (דף יא:) אמר היכי דמי צורת הפתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן והכא קאמר רבא דטפח ששנינו בברייתא שמתיר בדופן שלישית אינו מתיר אלא אם כן עשאו לאותו טפח צורת הפתח על פני כל הדופן כולו כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא וקנה של חצי טפח במקצוע שכנגדו וקנה על גביהם מזה לזה הוה ליה כאילו כל הדופן סתום דפתח שיש לו צורת פתח סתימה מעלייתא היא בפרק קמא דעירובין (דף ב:) וזהו טפח שאמרו חכמים:

ונתרת נמי בצורת הפתח - משמע דטפח ששנינו היינו כדפריש רבי סימון לעיל עושה סתימה טפח אצל היוצא ואתא רבא למימר דאם עשה צורת הפתח על פני כל הדופן בשני קנים כל שהוא וקנה על גביהם קאי ליה במקום טפח ומכשר ליה כוותיה דאו האי או האי מכשר:

וצריכא נמי צורת הפתח - משמע דתרוייהו בעינן טפח אצל היוצא וקנה בזוית שכנגדו וקנה שעל גביהם קאי מטפח זה לקנה של זוית:

דקעביד טפח שוחק - אצל היוצא כדרבי סימון:

לא סבר לה מר ונתרת נמי - או האי או האי:

וכן לשבת - אע"פ שצריך לשבת שלש מחיצות ליעשות רשות היחיד שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות הסוכה אם עשה ברה"ר סמוך לפתחו סוכה דאין בה אלא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח מכניס ומוציא הימנה לביתו ואע"ג דבשאר שבתות לא מישתרי אי נמי בשאר מחיצות שאינן של סוכה לא מישתרו בהכי לשבת דסוכה שריא דמיגו דההוא טפח אגמריה רחמנא למשה במחיצות סוכה דליהוי ליה דופן שלימה לסוכה הוי דופן נמי בשבת דסוכה לענין שבת:

דופן סוכה כדופן שבת - כל צידי דפנות שהתירו חכמים לשבת כגון מחיצה של שתי בלא ערב כדאמר בעירובין (ד' טז:) מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים ואע"פ שרחב קנה אינו אלא מלא אצבע ויש בין קנה לקנה שלשה טפחים חסר משהו ואיכא פרוץ מרובה על העומד שפיר דמי דאמרינן לבוד והוה ליה כולו עומד או של ערב בלא שתי כדתנן התם (שם) מקיפין שלשה חבלים הוי היקף נמי לדופן סוכה ובלבד שיהא זהיר שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים כשהוא מקיף כי היכי דאמר לענין שבת דאם כן נפיק ליה מתורת לבוד ודווקא במקומות הרבה דהוי ליה פרוץ מרובה על העומד אבל מקום אחד או שני מקומות הוו להו כפתחים:

שהשבת אינה נתרת - אם יש בה פתחים הרבה שאין בהם צורת הפתח ורבים על העומד ומבטלי ליה לעומד:

מה שאין כן בסוכה - דסגי ליה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו היו לה פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצטרפת להו בהדי שתים הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה שריא:

מאי לאו - אפילו בשבת שבתוך החג קאמר דלא מישתריא לטלטולי והכי קאמר יתירה הלכות טלטול שבת דסוכה אהלכות הכשר סוכה לאכול ולישן ולצאת ידי חובת סוכה דלענין מיפק ידי חובתו נפיק ובלבד שלא יטלטל בה אלא ארבעה ולא יכניס מתוכה לבית:

לא - הכי קאמר יתירה הלכות טלטול שבת דעלמא אהלכות טלטול שבת דסוכה ששבת דעלמא אינה נתרת אלא בעומד מרובה דליכא למימר בה מיגו ושבת דסוכה נתרת משום מיגו: ואי שבת דעלמא קאמר אבל שבת דסוכה והלכות הכשר סוכה שוין משום מיגו ליתני נמי יתירה הלכות הכשר סוכה דעלמא דחול אהלכות הכשר סוכה דשבת:

ואילו סוכה דשבת - אם עשויה כמבוי שתי דפנותיה זו כנגד זו סגי לה בלחי זקוף אצל היוצא אע"ג דאין רחבו טפח דמיגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה דהא מר משום דאית ליה מיגו אמר הכי לדידך דאמרת לחי משום מחיצה והזורק למבוי מפולש שיש לו לחי חייב אלמא מדאורייתא מחיצה היא ומתוכו לרשות היחיד נהי דמדרבנן אסור מדאורייתא מיהא מותר דהא מר משום דאית ליה מיגו אמר הכי:

סיכך על גבי מבוי מפולש שיש לו לחי כשרה - בשבת ולא בחול דמיגו דהוי דופן לשבת למהוי רשות היחיד הוי דופן לענין סוכה:

ההוא לא איצטריך ליה - לאשמעינן דיתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת משום דמרישא שמעינן ליה:

דהשתא מקילתא לחמירתא אמר מיגו - מיגו דהוי דופן לסוכה דקילא הוי דופן לשבת דחמירא:

מחמירתא לקילתא מיבעיא - דמבוי שיש לו לחי זקוף דכשר לסוכה בשבת:



פסי ביראות - בפרק שני דעירובין (דף יז:) תנן דהתירו חכמים משום עולי רגלים לעשות לביראות שברשות הרבים פסין ארבעה כמו דיומדין ורואין כאלו יש מחיצה מזה לזה ונמצא הבור מוקף מחיצות וממלאין מתוכה לתוך המחיצה ואם סיכך על גבן כשרה בשבת דסוכות דמיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה ואע"ג דבעינן שתים כהלכתן:

וצריכא - לרבא למימר הנך תלת שמעתתא לאשמועינן דאמרינן מיגו:

דאי אשמעינן מבוי - הוה אמינא התם הוא דמכשרינן לסוכה ע"י מיגו דאיכא שתי מחיצות מעלייתא:

פסי ביראות - איכא שם ד' דיומדין נוטין לארבע הרוחות שנים לכל מחיצה אמה מכאן ואמה מכאן שהדיומדין רחבין אמה לכל צד:

ואי אשמועינן הנך תרתי - ולא אשמעינן הך דאמרינן לעיל וכן לשבת הוה אמינא מחמירתא לקילתא הוא דאמר מיגו:

חמתה מחמת סכך - פוסלת בה ולא חמתה מחמת דפנות:

פרוכת מחיצה היא - דכתיב (שמות כו) והבדילה הפרוכת לכם וגו':

ורבנן - אמרי לך מאי וסכות דאמר רחמנא:

ליכוף בה - למעלה פורתא כעין גג יעשה ממקצתה:

דירת קבע - ראויה להשתמש קבוע ונראית כבית:

שלש כהלכתן - ופרשינן טעמא למעלה (דף ו:) למחסה ולמסתור מזרם:

בראש הספינה - שהיא גבוהה מאד כספינות הים שהן גדולות והרוח באה ועוקרתה ובראש העגלה נמי כיון דניידי מתחזי כעין עראי:

ב"ש פוסלין - דראוי לתשמיש בעינן:

כמין צריף - גגה ודפנותיה באין כאחד כעין כוורת שאין גג ניכר לבד והדפנות לבד:

או שסמוכה לכותל - עשה קנים ארוכים וסמך ראשו אחד מוטה על הכותל וראשו אחר מוטה על הארץ דגגה ודופנה אחד שאין לה גג ואין נאה לדירה:

כשובך - עגולה:

ככבשן - עגולה דלית ליה כאחרים:

כדי לישב בה כו' - סביבות הקיפה מבפנים:

כמאן - בעי ר' יוחנן סוכה גדולה כל כך כרבי דאמר ד' אמות בעינן בתמיה דעל כרחך לית לן תנא דמפיש בשיעורא דסוכה כוותיה וכי בעי רבי יוחנן כולי האי אליבא דמאן אמרה:

באמתא יתיב - כל אחד מקומו אמה נמצא הקיפה כ"ד אמות וקיימא לן (עירובין דף יג:) כל עגול שיש בהקיפו ג' טפחים יש ברחבו טפח דכתיב (דברי הימים ב ד) בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב לעשר אמות רוחב שלשים אמה היקף אלמא הכא נמי בתריסר אמות היקף סגי דנהוי פותיא ארבעה:



הני מילי - דבהיקף ג' איכא רווחא טפח:

בעיגולא - רוחב טפח יש בו והוא עגול וכל עגול אין רחבו אלא באמצעו ואנן בעינן ד' אמות מרובעות שיהא ארבע בצידיה כמו באמצעה ובריבועא איכא הקיפא טפי:

מכדי כמה מרובע יתר על העיגול רביע - מתני' היא בארבעים ותשע מדות והדברים נראין לעינים דאילו אמה עגולה חוט שלש אמות מקיפה ואמה מרובעת צריכה חוט ד' לסובבה אמה לכל רוח:

בשיתסר - היקף סגי:

ה"מ - דסגי בשיתסר מהאי טעמא דמרובע יתר על עיגול רביע:

בעיגולא דנפיק מיגו ריבוע - אם היקפת בחוט של ט"ז אמה בקרקע בריבועא תמצא בתוכו ארבע מרובעות ואם היית צריך לעגלו מבפנים ולהוציא קרנות ריבועו אתה עוגלו בחוט י"ב ונמצא חיצון יתר על הפנימי רביע אף כאן אם היתה מרובעת סוכה זו דיה להיות כדי שישבו בהיקיפה ששה עשר בני אדם:

אבל בריבועא מגו עיגולא בעינן טפי משום מורשא דקרנתא - אבל עכשיו כשעשה אותה עגולה אם לא היה הקיפה אלא ששה עשר נמצא האמצע רוחב הרבה מארבע וצידיה הולכים וכלים עד לכלה ואין אתה מוצא בצידיה ארבע שאין לה זויות ורבי ארבע מרובעות בעי וצריך אתה לעשות על כרחך היקף עיגולה גדול כדי שתוכל לרבע מתוכה ארבע מרובעות שיש להם זויות:

מכדי כל אמתא בריבועא כו' - כשאתה מודד אלכסון שלהם אתה מוצא לכל אמה שבריבוע תוספת שני חומשים כך שיערו חכמים:

בשיבסר נכי חומשא סגי - שהרי אינך צריך להרחיב עיגול זה אלא שתמצא בתוכו ד' מרובעות וכשאתה מושיב לתוכו טבלא מרובעת יהא חוט העיגול המקיפו נוגע בקרנות הריבוע נמצא עיגול זה רחב מתוכו כמזוית לזוית של ריבוע שהוא חמש אמות ושלשה חומשים ודבר עגול כל רחבו שוה כאלכסונו כן אמצעו שהרי אין לו זויות נמצא תוכו חמשה ושלשה חומשין על חמשה ושלשה חומשין וכל שיש ברחבו טפח בעיגול צריך היקפו שלשה נמצא לחמש אמות רחב חמש עשרה אמה היקף ולשלשה חומשין תשע היקף שהן שתי אמות פחות חומש הרי שיבסר נכי חומשא פחות חומש:

לא דק - ר' יוחנן במילתיה לצמצם ואמר טפי דכל כמה דהויא גדולה טפי עדיפא:

לחומרא - אם אמר להוסיף על השיעור דלא חש לצמצם לא הוה קשיא לן אבל השתא דבציר ליה שיעורא והכשיר את הפסולה קשיא לן מי לא דק במילתיה דלא ליקיל:

באמתא יתיב - ואי הוה מצריך רבי יוחנן להושיבם לתוכה ודאי איכא לאקשויי:

אלא ר' יוחנן מקום גברי לא קחשיב - בתוך הסוכה אלא סביבותיה מבחוץ הוא אומר להושיבם הרי פיחתנו מן החשבון מרוחב העיגול שתי אמות על שתי אמות שכשאתה סובבו בחוט סביבו מבחוץ היקפו עשרים וארבע אתה מוצא בתוכו שמונה על שמונה דכל שיש בהיקפו שלשה יש ברוחבו טפח ועכשיו שהדפנות מפנימה למושבן אינו רחב אלא ששה על ששה דהא גברא באמתא יתיב והוצאת לך אמה מזה ואמה מזה לכל צד:

כמה הוו להו תמני סרי - בהקיפה יש שמונה עשר דהא רחבה ששה על ששה:

ולחומרא לא דק - שהוסיף מעט על השיעור ולא צמצמו ומיהו פורתא אוסיף דלא הרחיבו בתוכו יותר על שיעורו אלא שני חומשין דהיינו שליש מששה חומשין שהוסיף בהקיפו וליכא לאקשויי כדאקשת לעיל טובא מי לא דק:

ורבנן דקיסרי אמרי - לעולם מקום גברי בעינן דלהוי לתוכה עשרים וארבע אמות:

דעיגולא מגו ריבועא ריבעא - מפיק מן הריבוע כשאתה עוגל את המרובע מתוכו:



אבל ריבועא מגו עיגולא פלגא - כשאתה מרבע בתוך העיגול אתה מוציא ממנו חצי השיעור הנשאר בו דהיינו תילתא דכוליה הלכך לשש עשרה ריבוע צריך העיגול המקיפו סביב להיות עשרים וארבע:

ולאו מילתא היא - דהא ראינו דלא הוי שיעורא כולי האי אלא שיהא רחב כשיעור אלכסונא של מרובע וכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונו:

שתי סוכות של יוצרים - כך היה דרך של יוצרי כלי חרס בימיהן עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו ובחיצונה הוא עושה מלאכתו ומוציא קדרותיו למכור:

פנימית אינה סוכה - אם בא לישב בתוכה לחג לשם סוכה ואע"ג דלא בעינן סוכה לשם חג דהא כבית הלל קיימא לן דמכשרי סוכה ישנה במתניתין (דף ט.) הכא אינה סוכה דלא מינכרא מלתא דלשם סוכה הוא דר בו דהא כל ימות השנה דייר התם ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם:

וחייבת במזוזה - לעולם משום דכל דירתו בה:

החיצונה סוכה - ויוצא בה ידי חובתו ואין צריך לסותרה ולעשותה לשם חג כבית הלל ומשום היכירא דמצוה ליכא למיסר דכיון דכולה שתא לאו הכא דייר והשתא דייר בה איכא היכירא:

ופטורה מן המזוזה - לעולם דלאו דירה היא שאינה עשויה אלא לצאת ולבא דרך שם ולהכניס שם תגרים:

ותיהוי כבית שער הפנימית - דקי"ל במנחות בהקומץ רבה (דף לג:) דחייב במזוזה מדרבנן בית שער פירק"א בלע"ז שלפני הבית:

משום דלא קביע - לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער:

סוכת גוים - שעשויה לדור בה בימות החמה:

סוכה מ"מ - אפילו פחותה מאלו ולקמיה מפרש מאי היא:

מאי כהלכתה - מאי אתא לאשמועינן דאילו שתהא צלתה מרובה מחמתה ובדבר שכשר לסכך בו פשיטא אטו משום דריעא במילי אחרנייתא שלא נעשית לשם סוכה תתכשר אף בפסולות:

אמר רב חסדא - האי כהלכתה דקאמר הוא שמסוככת יפה דמוכחא מלתא שעשייתה הראשונה לצל היתה ולא לצניעות בעלמא דאע"ג דסוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן ולצל הוא דמיקריא סוכה שסוככת מן החורב:

רקב"ש - סימן רועים קייצים בורגנין שומרי פירות ולקמן פריך מאי גריעותייהו דהני מהנך דלעיל דקרי ליה סוכה מכל מקום:

רועים - שעשו סוכה בשדה לישב בתוכה מפני השרב ושומרים צאנם:

קייצים - שומרי קציעות השטוחין בשדה לייבש:

בורגנין - שומרי העיר וכולן ישראלים הם אבל סוכה זו לא לשם חג נעשית:

סוכה מכל מקום - דאפילו פחות מאלו והיינו הנך דלעיל כדמפרש לקמן דהאי תנא חשיבי ליה הני משום דישראלים נינהו וחייבין בסוכה וראויה סוכתן להכשיר יותר מסוכת גנב"ך גוים נשים בהמה כותים שאין חייבין בסוכה:

אלימא - חשובה להכשיר:

סוכת רקב"ש לא קביעי - פעמים רועין כאן ופעמים רועין כאן כשאכלו את המרעה וכן קייצים כשיבשו הולכין להם וסותרין סוכתן:



מתני' סוכה ישנה - כדמפרש שעשאה קודם לחג שלשים יום ולא פירש שהיא לשם חג:

בית שמאי פוסלין - דבעו סוכה לשמה וזו סתם נעשית ואילו תוך שלשים לחג הוה כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה אבל קודם שלשים סתמא לאו לחג:

ובית הלל מכשירין - דלא בעינן סוכה לשם חג:

כשרה - לבית שמאי איצטריך:

גמ' סוכה לשם חג - דכתיב סוכות לה' לשם מצות המלך:

על החגיגה - שלמי חגיגה שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס:

חג - חגיגה:

חג הסוכות תעשה - סוכות תעשה לחג סרס המקרא ודרשהו:

בחולו של מועד - אם לא עשאה מתחילה: פלוגתא דרבי אליעזר בפרק הישן (לקמן כז:): ופרכינן לבית הלל דלא בעו לשמה נימא גבי ציצית נמי לית להו דרב יהודה אמר רב:

עשאה - לציצית:

מן הגרדין - פרניי"ש שתולין בסוף הטלית מותר האריגה וגדל שם הציצית מינה ובה:

מן הקוצין - חוטין שנתקו בשתי וקושרים אותן ותלויין לראשיהן בבגד לאחר שנארג וקרי להו קוצין על שם שבולטין כקוצים:

מן הנימין - כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אימרא במחט וראשי חוטי התפירה תלויין בה ומהן גדלו הציצית:

פסולה - הואיל ותלויין ועומדים כל אלה בבגד ולא נתלו בה לשם ציצית לאו עשיה לשמה היא:

מן הסיסין - פקעיות כדוריות של חוט לומשיי"ש:

כשרה - הואיל וכשנתלו בבגד לשם ציצית נתלו עשיה לשמה היא דטויה לשמה לא בעינן שאין טויה מן העשיה:

כי אמריתה קמיה דשמואל - רב יהודה תלמידו של רב ושל שמואל היה לאחר פטירתו של רב היה אומר שמועות משמו כך אמר לי רב וכשהרצתי דברים לפני שמואל נחלק עליו מ"מ תרוייהו עשיה לשמה בעו:

אלמא - לא גרסינן אלא ה"ג אף מן הסיסין פסולה דבעינן טויה לשמה דמאן דגרס אלמא משמע דהאי דמותיב קאמר לה ואם כן לא מותיב אלא מדשמואל ולא מילתא היא דרב נמי עשיה לשמה בעי:

למעוטי גזולה - דבעינן תעשה לך משלך:



מתני' כאילו עשאה בתוך הבית - ופסולה כדתניא בברייתא בגמ':

התחתונה פסולה - דשני סככין יש לה וקרא פסיל סוכה תחת סוכה כדלקמן:

אם אין דיורין - בגמרא מפרש לה:

גמ' למה לי למתני כאילו עשאה בתוך הבית - מההוא קרא דנפקא לן תוך הבית נפקא לן תחת האילן ולמה לי למיתלי האי בהאיך:

הא קא מצטרף סכך פסול - מחובר סכך פסול הוא דכתיב (דברים טז) באספך מגרנך ומיקבך ממה שאתה מאסף מגרנך עשה סוכתך בפסולת גורן כגון קשין ובפסולת יקב כגון אשכולות ריקניות וזמורות אלמא תלוש בעינן ומהני צל האילן לצל הסכך להשלים צלתה של סוכה:

בשחבטן - השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלה דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא כדתנן במתני' (לקמן דף יא.) אם היה סיכוך מרובה מהן כשרה:

מאי למימרא - למה ליה לרבא למימר כשרה ולמתניתין למה ליה למימר כאילו עשאה בתוך הבית לאשמועינן דלא פסול אלא דומיא דבית האי לאו תחת שני סככים הוא דכיון דחמתו מרובה דענפיו מועטין וסכך כשר רבה עליו מהיכא תיתי למיפסל לאו משום שני סככים איכא דהא חד סככה הוא ולאו משום מחובר איכא דהא בטל ליה ברובא שמע מינה מהכא שמסככין על קני הגג שקורין לט"ש אע"פ שסמוכות זו לזו בפחות מג' כיון שחמתן מרובה מצלתן ואומר רבי דזהו השיעור כשהקנים והאויר שביניהן בשוה כדאמרינן (לקמן דף כב:) כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת ובעוד שהן הכסוי והקנים בשוה אין צריך לנענע אבל אם הקנים רבה נוטל אחת מבינתים וכל לשון חבטה שבהש"ס לשון השפלה והמפרש חבטה תלישה או שליפה טועה דאי מחובר הוא מאי אהני ואי תלוש הוא הא קתני או קצצן מכלל דרישא מחוברים ועוד אי תלוש הוא צלתה מרובה מחמתה אמאי לא הלא נפלו על הסכך וגבי הדלה עליה אמאי בעי סיכוך הרבה מהן:

אטו היכא דלא חבטן - דאיכא משום מחובר דמצטרף סכך פסול לכשר דאינו מעורב ביניהם ולחודיה קאי ולא בטיל:

הדלה - הרים ופשט עליה כעין דלית שקורין טרייל"א:

קיסוס - עשב המתפשט מאד ושרשיו כאילן ועיקרו כאילן וקורין לו אידר"א ומתפשט ועולה על החומות:

פסולה - משום מחובר:

היכי דמי - סיכוך הרבה מהן דמכשיר ליה בביטול אי דלא חבטן דלא בטיל אמאי כשירה:

הא קמצטרף - ונמצא מסכך במחובר ואף על פי שהוא רחוק ומובדל מרבה הוא את הצל וצריך להיות צלתה מרובה מחמתה לבד מזה:

אלא דחבטן - דבטיל אגב כשר והוה ליה כוליה כשר:

דיעבד - דקתני הדלה: ה"ג שתיהן כשירות היכי דמי כגון שהתחתונה חמתה מרובה מצלתה ועליונה צלתה מרובה מחמתה וקיימא עליונה בתוך עשרים שתיהן פסולות ה"ד כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן וקיימא עליונה למעלה מכ' תחתונה כשרה ועליונה פסולה



היכי דמי כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה והעליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימי תרוייהו בתוך כ' עליונה כשרה ותחתונה פסולה היכי דמי כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן וקיימא עליונה בתוך כ' פשיטא תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא ליה מ"ד ניגזר דילמא מצטרף סכך פסול כו' ול"ג בהא סיומא וכגון דקיימא עליונה כו' - ופירושו שתיהן כשרות ה"ד כגון שהתחתונה חמתה מרובה דסכך דידה כמאן דליתיה הוא דתרוייהו מתכשרן בסכך העליון והוא דקיימא עליונה בתוך כ' לארץ דהוי סכך כשר אף להכשיר תחתונה:

שתיהן פסולות כו' וקיימא עליונה למעלה מכ' - לגגה של תחתונה שהיא קרקעיתה של עליונה: תחתונה כשרה ועליונה פסולה ה"ד כגון שהתחתונה צלתה מרובה כו'. דסכך של עליונה לאו סכך הוא ולא מיפסלה תחתונה משום סוכה תחת סוכה ועליונה פסולה משום דחמתה מרובה מצלתה וכגון דקיימי תרוייהו בתוך כ' לארץ דאי עליונה למעלה מעשרים אף תחתונה פסולה משום דמצטרף סכך פסול בהדי כשר משום דסכך למעלה מעשרים פסולה אבל כי קאי בתוך כ' לצטרף ובלבד שלא יהא צלתה מרובה מחמתה דתפסיל תחתונה משום סוכה תחת סוכה:

ה"ד דתחתונה פסולה - משום סוכה תחת סוכה:

וקיימא עליונה בתוך כ' - לגגה של תחתונה דהוא קרקעיתה דעליונה:

פשיטא - דכי חד מנייהו חמתה מרובה לאו סוכה תחת סוכה היא ומאי אשמעינן רבי ירמיה:

תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא ליה - כדקיימא עליונה בתוך כ':

מ"ד ניגזר - למיפסל תחתונה משום זמנין דקיימא עליונה למעלה דלא מסיק אדעתיה למיחש אתחתונה משום צירוף פסול עם כשר ומדחזי לעליון חמתה מרובה סבר כמאן דליתיה הוא ולא פסיל לתחתונה קמ"ל דלא גזרינן הא אטו הא:

וכמה יהא - הפסק בין סכך לסכך ותפסול תחתונה משום סוכה תחת סוכה דלא נימא חד סוכה הוא:

טפח - אבל בציר מטפח חד סככה הוא:

טפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה - הלכה למשה מסיני הוא אבל פחות מטפח לא מביא ולא חוצץ לא מביא את הטומאה טומאה תחת ראשו אחד וכלים תחת ראשו שני והיא קורה ארוכה ורחבה טפח וראויה להביא טומאה לא מייתי משום דליכא רום הפסק טפח ממנו ולקרקע ולא חוצץ אם יש כלי על גבה כנגד הטומאה אפילו עד לרקיע טמא דטומאה רצוצה שאין לה אהל טפח בוקעת ועולה:

שלא מצינו מקום חשוב - להיות רשות לעצמו לא כרמלית ולא רה"י פחות מארבעה כדאמר ביציאות השבת (דף ז.) והכא נמי לאו רשות לעצמו היא לאקרויי סוכה תחת סוכה:

כהכשרה כך פסולה - משום שתי סוכות פסלה קרא וכי לית בה בעליונה הכשר סוכה לאו סוכה היא ולא פסלה:

אי נימא דיורין ממש - שאין בה אדם:

אטו דיורין גרמי - מכל מקום סוכה תחת סוכה היא: אלא לאו שאינה ראויה לדירה והיכי דמי דלא גבוה י' מכלל דת"ק כו'. וקשיא לשמואל מדרבנן:

כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא - האי אין ראויה לדירה דקאמר ר' יהודה לאו בשאין גבוה קאמר דא"כ לת"ק נמי כשרה אלא כשאין בריאה וחזקה לקבל כסתות וכרים של עליונה ולישן תחתונה כשרה מהאי טעמא דשמואל דכהכשרה כך פסולה וכיון דעליונה לא חזיא למידר בה שהרי אין תחתונה מקבלתה לא פסלה:

ופרכינן מכלל דת"ק סבר כו' - סוף סוף שמע מינה דרבנן לית להו דשמואל והוא הדין לשאינה גבוהה כו':

ומשני איכא בינייהו כו' - דרבנן סברי כיון דיכולה לקבל בדוחק שם סוכה על העליונה ומיפסלא התחתונה ורבי יהודה סבר כיון דליכא תשמישא להדיא לאו שם סוכה עלה דעליונה:

מתני' הנשר - שלא יהו עלין וקיסמין נושרין על שולחנו וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך כדלקמן (דף יא.):

או שפירס על גבי קינוף - כלומר או אפילו לא פירסו מפני הנשר אלא לנוי על מטתו:

על גבי קינוף - הן ד' קונדיסין לד' רגלי המטה וגבוהין ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן ופורס עליהן סדין ומרחיקן מן הסכך דהשתא לא משום מסכך בדבר המקבל טומאה מיפסלא דהא לאו לסכוכי שטחם התם:

פסולה - משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהם:

אבל פורס הוא על גבי נקליטי המטה - שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע מטה אחד למראשותיה ואחד לרגליה ונותנין כלונסא מזה לזה ופורסין עליו סדין והוא משפע לכאן ולכאן ומשום דאין לה גג טפח רחב למעלה לא מיקרי אהל:

גמ' ל"ש אלא מפני הנשר - דשויה סכך להגין הלכך מפסיל משום מקבל טומאה:

אבל לנאותה - אין שם סכך עליה וכשירה וי"מ טעמא דפסולה משום שני סככים ואי אפשר דא"כ לרב חסדא לא מפסיל אלא אם כן מופלג ד' דהא איהו אמר לעיל ארבעה וכיון דמיפלגי ד' תו לא מצי למימר אבל לנאותה כשרה דהא איהו פסיל לקמן בנויי סוכה המופלגין ד' מן הסכך משום שני סככין:

בקרמין המצויירין - מעשה אורג כגון בגדי צבעונין שקורין אובריי"ן:

ובסדינים המצויירין - שצורתן בולטת כגון מעשה רוקם או מעשה אורג שקורין גלינשק"ש:

יינות שמנים - נותנין בכוסות של זכוכית לנוי:



הכל לפי תנאו - וכגון דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות של יום טוב הראשון דלא חל קדושה עלייהו והכי מוקים לה במסכת ביצה בהמביא (דף ל:) ותנאה אחרינא לא מהני בהו קתני מיהת סדינין והיינו סייעתא:

דילמא מן הצד - לדפנות קאמר אבל למעלה אימא לך אפילו לנאותה נמי מסכך במקבל טומאה קרי לה:

אין ממעטין - קרמין הפרוסין למעלה לנוי אין ממעטין בגובהה מעשרים להכשירה דלאו מין סככה נינהו דאי סכך הוו הוה מיפסלה משום מקבל טומאה ולא לפוסלה משום פחותה מי':

ומן הצד ממעטין - לה משיעור ז' טפחים דהא אינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו:

איטמישא - נישורה במים:

והא קחזו לה דרטיבא - שהיא לחה ומוכחא מילתא דלנגבה שטחוה ולא לסכך:

לכי יבשה קאמינא לך - דתשקלה:

נויי סוכה - סדינין הפרוסין תחת סכך לנוי:

פסולה - משום אהל מפסיק ואשתכח דלא גני בסוכה ולרב נחמן כיון דלנוי סוכה יהבינהו בטלה לגבה:

רב נחמן - אב בית דין היה ונגיד ומצוה בבית ראש גולה ועושין על פיו:

שלוחי מצוה אנן - להקביל פני ראש גולה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ופטרינן כדתנן לקמן (דף כה.) שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה:

כילה - הפרוסה סביבות המטה ואע"פ שיש לה גג שאין גגה משופע כשל נקליטין אלא שוה כשל קינופות:

והוא שאינה גבוהה עשרה - מן המטה דבציר מגובה עשרה לאו אוהלא הוא:

הא לא קתני הכי - בברייתא דמפרש להו בגוה דהכי תנא נקליטין שנים כדפירשתי לעיל יוצאין באמצע המטה למראשותיה ולמרגלותיה:

דקביעי - אבל כילה לא קביעה בחזקה כקינופות הלכך כי לא גבוהה עשרה לא חשיב:

התם דלמפסל סוכה - קאתייה משום סוכה תחת סוכה:

כהכשרה כך פסולה - כל כמה דלא מקרייא עליונה סוכה לא מיפסלא תחתונה:

הכא דלשוייה אוהלא - שלא ישן תחתיו אבל שאר הסוכה כשרה:

בציר מעשרה נמי הוי אוהלא - היכא דקביעה:

וקורא קריאת שמע - דכיון דלאו אהל הוא לא אמרינן למקום שרובו שם ראשו נזרק וליתסר משום לא יראה בך ערות דבר אלא הרי הוא כמוציא ראשו חוץ לחלוקו:



ה"ג ובית נמי אע"ג דלא גבוה עשרה כיון דקביע הוי אוהלא דלא גרע מקינופות - והך מלתא שמעתא באפי נפשה הוא דלא תימא בית ככילה דאי לא גבוה לישתרי להוציא ראשו חוץ לחלון:

כילת חתנים - אינה כשאר כילה ואין עושין לה גג והיא סביבות המטה וגגה משופע כשל נקליטין:

ליהוי כקינופות - וליפסלא אף בפחות מי':

לגבי קינופות לא קביעי - לחשוב כמותה ליפסול אף בפחות מי':

לגבי כילה קביעי - הלכך אינהו פסלי בי' אפילו לית להו גג וכילה לא פסלה אפילו בי' כי לית לה גג:

כר' יהודה - לקמן מפרש בפרק הישן:

נוהגים היינו ישנים תחת המטה - דמטה לגבי סוכה אהל עראי הוא שמסלקין אותה ממקום למקום:

דלגבה עשויה - לשכב על גבה ולא תחתיה להיות לו אהל הלכך לאו שם אהל עליה וטעמא לאו משום עראי הוא אלא לאו שמה אהל:

אבל כילה דלתוכה עשויה - ולאהל הלכך שם אהל עליה ואע"ג דעראי הוא לא מיפקע שמיה קמ"ל רבה דטעמא דרבי יהודה התם כו':

מתני' הדלה - טרלי"ד בלע"ז:

קיסוס - איר"א בלע"ז והוא נדלה כגפן:

פסולה - שאין מסככין במחובר דאמר מר (דף יב.) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר:

הרבה מהן - ומבטלן ברוב:

או שקצצן - אף לאחר שסככה בהן ולא אמרינן תחילת עשייתה בפסול ופסולה:

זה הכלל כו' - בגמרא יליף לה:

ואין גידולו מן הארץ - כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה:

גמ' ויתיב - רב יוסף וקאמר הכי הא דתנן או שקצצן כשרה אמר רב עלה נהי דאין צריך לחזור ולסותרה כולה אבל צריך הוא לנענע קצת אותם שהוסככו במחובר לאחר קציצתן דתהוי להו הך כעשייה דאי לא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דהכי משמע סוכות תעשה כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול שאינו ראוי לסוכה ואתה מתקנו בתיקון מועט כי האי דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה ומיהו נענוע קרוב לסתירה הוא שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו:

אהדרינהו רב יוסף לאפיה - בכעס:

אכשורי מכשר - בלא נענוע דקסבר קציצתה זו היא גמר עשייתה והיכי דמי תעשה ולא מן העשוי כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה שהסיכוך היה מאליו ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס לעומקו ונוטל העומרים ומשליך והסוכה נעשית מאליה דופנותיה וסככה אבל זה שקיצצן זהו מעשה שלה שנגמר בהכשר:

רמא תכלתא - הטיל ציצית:

לפרזומא דאינשי ביתיה - לטלית אשתו דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו (במדבר טו) פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב והויא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות:

תלאן - לציציות בכנפות הטלית חוט אחד כפול ד' ותוחבו בכנף ועודנו חוט א' כופלו והרי הן שמנה כפלים ופוסק ראשין שלהן ונעשין שמנה חוטין ורב עמרם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ונמצאת עשוין בפסול דאין בה אלא חוט אחד ואתא לקמיה כו':

הטיל לב' קרנות בבת אחת - שעשה ארבע כפלים ארוכין כשיעור שתי ציציות ותוחב ראשו אחד בכנף זה וראשו אחר בכנף זה וכפף הראשין עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכה:

מאי לאו קושר - עשה הגדיל בזו ובזו ואחר כך פסק אמצעה ונעשו שתים ואע"פ שנעשו בפסול דכולה קודם שנפסקה חוט אחד הוא:



בעינן כנף בשעת פתיל - בשעה שפותלו שתולה בו הפתילים בעינן כנף אחד ולא שנים:

לעולם - ואפילו מפסקן לשנים לאחר קישור וקשיא לרב:

וסיכך על גבן פסולה - ול"ג בברייתא אם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן:

דשלפינהו שלופי - פשחן מן האילן עד שניתקן ומתוך שאין קציצתן ניכרת כל כך ששוכבין ראשי פשיחתן אצל האילן לא הוי עשיה מעלייא:

מ"מ תלאן ואח"כ פסק קשיא לרב - דמכשר:

כתנאי - אי אמרינן קציצתן זו היא עשייתן או לא:

עבר וליקטן - ענבי ההדס דתנן לקמן (ד' לב:) אם היו ענביו מרובין מעליו פסול דהוה ליה מנומר ולא הדר הוא ואם מיעטו כשר ואין ממעטין בי"ט דמתקן מנא להכשיר את הפסול וקתני בברייתא עבר על דברי חכמים שאמרו אין ממעטין בי"ט ולקטן בי"ט פסול:

סברוה - רבנן דבי מדרשא דבעו למישמע מינה דבלקיטתן זו היא גמר עשייתן פליג:

דכולי עלמא - תרוייהו הנך תנאי סבירא להו:

לולב צריך אגד - לאגוד שלשה המינין כאחד ושייכא בה עשיה:

וילפינן לולב מסוכה - בבנין אב מה מצינו בסוכה שיש בה מעשה והקפידה תורה על העשוי בפסול אף לולב כן:

לא ילפינן לולב מסוכה - לפסול בה את העשוי:

ואיבעית אימא - אם הוה סבירא להו לתרוייהו לולב צריך אגד ושייכא ביה עשיה דכולי עלמא דילפינן לולב מסוכה למיפסל ולקיטתן לאו זו היא עשייתן:

ר"ש סבר לולב צריך אגד - לאגוד שלשה המינים ושייכא ביה עשיה ועל כרחך מבעוד יום אגדו עם ענביו וכי לוקטו בי"ט הוה ליה מן העשוי:

לא ילפינן - לא למדוה ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א"כ למדו מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו ושמא מקראות הללו לא לדרוש גזירה שוה נכתבו:

ואנוהו התנאה לפניו במצות - סוכה נאה לולב נאה ציצית נאה:

ואד יעלה מן הארץ - שמע מינה עננים גידולי קרקע נינהו וסוכה מעננים ילפינן שהרי זכר לענני כבוד הוא כדכתיב כי בסוכות הושבתי ומתרגמינן ארי במטלות ענניי:

אין מקבל טומאה - דלא נאמרה טומאה אלא בכלים ואוכלין ומשקין ואדם וזה איננו אחד מאלה:

ענני כבוד היו - סוכות שאמר הכתוב שהושיבם במדבר:

סוכות ממש - מפני החמה בשעת חנייתן היו עושים סכות:

מאי איכא למימר - מי יאמר לנו שלא היו מסוככות בכלים ובגדים ועורות:

כי חגיגה - כל בהמה לרבי יוחנן גדולי קרקע הן שמן הקרקע גדילים וניזונין אבל דגים ומלח וכמהין ופטריות לאו גידולי קרקע נינהו וגבי מעשר קרינן להו לבהמות גידולי קרקע דאמר קרא (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע וכו' ומיהו כיון דלא קמה מילתייהו דרבי יוחנן דהא פרכינן עלה אי מה חגיגה בעלי חיים וכו' וילפינן טעמא מגרנך ומיקבך לא סמכינן עלה לאכשורי לסכך בעורות דנהי דגידולי הארץ איקרי על שם שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה אבל גידולים מן הארץ לא אקרי אלא דבר הצומח מן הקרקע ולא בהמות דתניא בהשוכר את הפועלים (ב"מ ד' פט.) פועלים אוכלין בדבר שגידולו מן הארץ וגמר מלא תחסום שור בדישו מה דיש מיוחד דבר שגידולו מן הארץ כו' יצא החולב והמחבץ והמגבן אלמא לאו גידולין מן הארץ קרי להו תנא:



פסולת גורן - קשין:

פסולת יקב - זמורות ואשכולות ריקנים:

גורן עצמו ויקב עצמו - הקשין עם התבואה ואשכולות עם הענבים דהוה ליה דבר המקבל טומאה האוכל:

יקב כתיב - דמשמע לאחר שנעשה יין:

קרוש - קפוי:

הא מילתא הוה בידן - עד השתא היינו סבורין לידע טעם משנתנו מן המקרא הזה דבפסולת הכתוב מדבר דאי אפשר לסכך ביין:

ואתא רבי ירמיה - שהזכיר לנו יין קרוש הבא משניר:

ושדא ביה נרגא - קצצה בגרזן כלומר השיב תשובה ניצחת:

רב אשי אמר - שפיר משמע פסולת מקרא דכתיב באספך מגרנך משמע שאתה אוספו ונוטלו מן הגורן וגורן הוא האוכל ומה שאתה אוסף ובורר מתוכו הוא הפסולת:

צאו ההר - פסוק הוא בספר עזרא לעשות סוכות ולא הזכיר כאן אלא דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ:

היינו עלי הדס היינו עץ עבות - מהו זה ומהו זה להזכיר שניהם במקרא הלא אחד הם דההדס הוא עץ עבות על שם שהעלין מורכבין זה על זה כמין עבותות ושרשרות:

הדס שוטה - שאינו כשר ללולב לפי שאין עבותו עשויה של שלש שלש עלין:

מתני' וחבילי זרדין - מין קנים הם שעושין זרדין טוייל"ש בלע"ז ואוגדין אותם ובעודן לחין בהמה אוכלתן ולכי יבשי עומדים להיסק:

אין מסככין בהן - כשהן קשורין ובגמרא מפרש טעמא:

וכולן - הפסולין ששנינו בסכך:

כשרין לדפנות - דכל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה ודנפקא לן (לעיל ד' ו:) דפנות מבסכת בסכת בסכות מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא הלכך סוכות תעשה באספך מגרנך אסככה הוא דקאי:

גמ' שמעית מר' יוחנן תרתי - פי' טעם שני דברים האמורים במשנתנו שמעתי ממנו:

חדא הא - דחבילין מ"ט לא מסככי בהו וחדא הא דתנן במתניתין החוטט בגדיש לעשות לו סוכה נוטל מן העומרים למטה סמוך לארץ ונכנס לתוכו ועושה חלל כשיעור סוכה וסכך עשוי ועומד מאליו אינו סוכה ופירש לי ר' יוחנן טעמיה בחדא מינייהו אמר טעמא משום גזרת אוצר דמדאורייתא כשרה הוא ורבנן הוא דגזור שאם אתה אומר כן אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו במקום שלא נשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד ולא לשם סכך של צל דנהוי שם סוכה עליה ואפילו שם סוכה שאינה של חג אלא כבית בעלמא ובחדא מינייהו פירש טעמא דפסולה מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי:

ולא ידענא הי מינייהו - פירש לי ר' יוחנן משום גזירת אוצר והי מינייהו משום תעשה ולא מן העשוי:

נחזי אנן - ונשמעה ממה דאמר ר' יוחנן בדוכתא אחריתי:

פעמים שאדם בא מן השדה - כל ימות החמה:

ומניחה ע"ג סוכה - שיש לו כל ימות השנה למקנהו ומניח החבילין שם לייבשן ולא לסכך וכשמגיע החג נמלך עליהם לסכך:

והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי - בפסול וזה שנסכך שם שלא לשם סכך אפילו לצל אלא לייבש אין שם סוכה חל עליו והלכך גזור רבנן שלא יסככו בחבילין אפילו הוא מטילן עליה לשם סוכת החג גזירה משום חבילין דכל השנה דאיכא פסול דאורייתא אלמא טעמא דמתניתין דהכא משום גזירת אוצר היא ומדרבנן כל דבר שאדם מקצה ומכניס לקיום קרי אוצר וחבילין שאדם מכניס כל ימות הקיץ לימות חורף קרי אוצר:

ומדהא משום גזרת אוצר - שמע מינה הך דחוטט בגדיש פסולה מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי היא דהא שמעיה ר' יעקב לר' יוחנן בחדא מינייהו פסולה דאורייתא:

ורבי יעקב - דלא ידע לפרושי הי מינייהו פסולה דאורייתא והי מדרבנן:

הך דרבי חייא - דמפרש בהדיא לא הוה שמיע ליה:

אמר רב אשי - מקשי אדרבי יעקב:

אטו - תרוייהו טעמי מי ליכא למימרינהו בשתי המשניות:

חבילי קש משום גזירת אוצר איכא - מדרבנן:

משום תעשה ולא מן העשוי - דאורייתא ליכא בתמיהה מי לא משתמע נמי מתניתין דבאותם שניתנו שם כל ימות החמה קאמר דלא נמלך עליהם לסיכוך דהויא לה היא גופה פסולה דאורייתא ומהיכא שמע ר' יוחנן דמתניתין דהכא לאו מדאורייתא קאמר: וחוטט בגדיש נמי משום תעשה ולא מן העשוי איכא משום גזירת אוצר ליכא. מי לא מצינן למימר נמי דאפילו סתר הכל כלפי מעלה ונענע עומרין שעל הסכך וחזר והניחן לשם סוכה קא פסיל ליה מתניתין מדרבנן משום גזירת אוצר דזימנין דלא מנענע ונעשין מאיליהן כדאמרת גבי חבילים דפסלת להו אפילו מניחן שם לשם סכך מדרבנן משום גזרה דכל ימות השנה לאוצר ומהיכא דייק רבי יוחנן הנך טעמי דמוקי להך מדאורייתא והך מדרבנן:

אמר לך - ר' יוחנן מתניתין גופייהו דייקי כוותאי מתניתין דהכא קתני


אין מסככין בהן ולא קתני אינה סוכה משמע מדאורייתא סוכה היא הלכך על כרחך במניחן עכשיו לשם סכך קאמר ומדרבנן ולא בנמלך על המונחין ועומדין דפסולה מדאורייתא וגבי חוטט בגדיש קתני אינה סוכה משמע לגמרי אינה סוכה דפסולה מדאורייתא אלמא בשלא נענע הסכך לשם סוכה קאמר אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתיה ותיקן וליכא למיגזר בה משום זימנא אחריתי שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא יעוות:

סככה בחיצים - בית יד של חצים פלקיי"ש בלע"ז:

זכרים - כעין שלנו שתוחבין אותה בבית קיבול של חץ:

כשרה - דאע"ג דכלים נינהו פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:

נקבות - שיש נקב בראשו והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראויין לקבל טומאה ופסולה:

העשוי למלאות - מילוי עולם שלא להתרוקן עוד:

אמר רבה בר בר חנה - שמעתי ג' דברים מר' יוחנן השנים פירש והשלישי השיב איני יודע:

סככה באניצי פשתן פסולה - שכן ראויה ליטמא בנגעים כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כז:) האונץ של פשתן משיתלבנו (פי' אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש ועשאן אונץ שקורין רישט"א:

בהוצני פשתן - שמעתי מר' יוחנן כשרה דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא נשרה במי המשרה ולא נופץ במכתשת:

והושני פשתן איני יודע - אם כשרה או פסולה:

והושני עצמן איני יודע - מאי קרי ר' יוחנן הושני:

מה נפשך - לפרש בהם:

שמא דייק - במכתשת ולא נפיץ במסרק קרי הושני ואמר בהו איני יודע:

אבל תרי - שרוי במי המשרה:

ולא דייק - הוי בכלל הוצני כי ההוא דלא תרי ולא דייק וכשרה:

או דלמא תרי ולא דייק נמי הושני קרי להו - ואף הן בכלל ספיקא ולא הוה פשיטא ליה להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק:

שושי - פליי"א בלע"ז:

שווצרי - ארניז"א בלע"ז שושי ושווצרי מיני ירקות ורבי מכיר פירש שווצרי ארב"א שקורין פלקיר"א והוא שעליו רחבין וגדל ביערים:

מסככין בהם - שאינם מקבלין טומאה לפי שאינן מאכל אדם:



דסרי ריחייהו - מבאיש ריחם:

היזמי והיגי - מיני סנה:

דנתרי טרפייהו - נושרין עלין שלהן:

אפקותא דדיקלא - מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב:

ואע"ג דאגידי - שמחוברין ענפי האילן יחד ודמי לחבילין דאמרן אין מסככין בהן:

ואע"ג דהדר אגיד להו איהו - הענפים של מעלה כדי להשכיבן מפני שמתפצלין לכאן ולכאן ונוקפין למעלה ואין סותמים הנקב:

אגד בחד לא שמיה אגד - כל דבר יחידי המחובר יחד ואוגדו בפני עצמו אינה אגודה עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד:

דוקרי דקני - כעין אפקותא דדיקלא אלא שזה של קנים וזה של דקלים:

קנים ודוקרנים - משמע תרי מילי ודוקרנים כמו יחפור בדקר (ביצה דף ב.) פל"א בלע"ז:

קנים של דוקרנים - שיוצאים בגזעם כמין דוקרנים הרבה:

מסככין בהן - ולא משווינן להו כחבילה:

מרריתא דאגמא - חזרת של אגם:

אזוב - כל היכא דכתיב אזוב דריש ליה הכי:

ולא כל אזוב שיש לו שם לווי - הכא נמי מרור כתיב ולא מררתא דאגמא דהוא שם לווי:

כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה - שיש בו מכמה מינין וכל אחד שם לווי לו כמו אזוב כוחלית וקודם מתן תורה היה זה שמו ובאתה תורה והקפידה שכתוב בכמה מקומות אזוב ולא נכתב באחד מהן אחד משמות הללו ש"מ אסתם אזוב קפיד רחמנא:

הני - מרריתא לא נשתנה שמם קודם מתן תורה וכשניתנה תורה לא היו קרויין אלא מרור סתם וכשהזכיר מרורים אף זה היה במשמע:

לא שמיה אגד - לא לענין חבילה לסכך ולא לענין אגודת אזוב:

שלשה קלחין - שרשין:

ובהן שלשה גבעולין - גבעול לכל קלח גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו כקנבוס ופשתן:

רבי יוסי אומר - לקמן מפרש פלוגתייהו:

שיריו - אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשרים בשנים:

גרדומיו - כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת:

קא סלקא דעתיה - דהא דאמר רב חסדא שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן הכי מפרש פלוגתייהו והכי שמעינן לה דמדשיריו שנים לר' יוסי תחילתו נמי שנים דיעבד:

למצוה - לכתחילה:

ומדרבי יוסי - בעי שלש מיהא למצוה מכלל לרבנן דאמרי שלשה לעכב דאי אינהו נמי למצוה ולא לעכב מאי אתא רבי יוסי לאיפלוגי ומאי מחלוקת דקאמר רב חסדא דלרבי יוסי שמיה אגד ולרבנן לא שמיה אגד:

אזוב שתחילתו שנים - פסול וכן אזוב שלשה ונפלו שנים מן האגודה ונשתייר אחד פסול:

ואינו כשר כו' - כלומר אין תחילתו כשר אלא בשלשה דבציר מהכי לאו אגודה היא ואין שירים כשרים אלא בשנים:

איפוך - סברא דידן דאמרן לעיל קא סלקא דעתיה דנפרשה לרב חסדא הכי דלר' יוסי שלשה לעכב כדמפרש הכא בהדיא ומכלל דשלשה (לרבנן שמע רבי יוסי) דקאמרי למצוה ולא לעכב:

והתניא - ובניחותא: לרבנן לא גרסינן שאין זו לשון גמרא ומיהו על כרחך רבנן קאמרי לה דהא ר' יוסי שלשה לעכב שמעינן לה:

אזוב שתחילתו שנים - כשר:

ושיריו אחד - נמי כשר:

ולא פסול - בתחילתו עד שיהא אחד וקס"ד דסיפא נמי הכי מיפרשא ואין שיריו פסולים עד שיהא אחד ולהכי פריך שיריו אחד סלקא דעתיך ליפסל והא קתני כשר:



אלא - אתחלתו קאי והכי קאמר אין תחילתו פסול עד שיהא הוא כשיעור שיריו דהיינו אחד אלמא לרבנן שלשה דקאמרינן לעיל למצוה דאי לעכב הא מני לא רבי יוסי ולא רבנן:

איסורייתא דסורא - חבילי קנים שהיו עושין למכור בשוק ומוכרין אותם במנין:

מסככין בהן - ואין בהם משום גזרת אוצר דכל ימות השנה לפי שאין דרך להצניעם באגדם:

אלא למנינא בעלמא - אגדינהו עד שימכרו והלוקחן לייבשן מתיר אגדן הלכך המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן:

צריפי - כמין כוך עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי עופות:

דאורבני - עשוי מענפי ערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב ולמעלה קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר אחד כעין כלי מצודות שצדין דגים קטנים שעושין בגומא שקורין יונק"ש אבל אין בצריף שלשה וארבעה בתי אריגה כמו שיש למצודה:

ראשי מעדנים - קשר העליון מעדנים כמו התקשר מעדנות כימה (איוב לח):

מתתאי - לצד פיו הוא קלוע:

דשרי להו - מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו ואינו צריך להפקיע הקליעה:

שאינו עשוי לטלטלו - כגון זה שמשהתיר קשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים:

ירקות שאמרו חכמים - בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ושאר חברותיהן דקות הם טינב"ש בלע"ז הלכך אין חוצצין בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ בפני הטומאה דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי מיהו בעודן לחין חוצצין מדאורייתא משום דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו (דאי מקבלי טומאה לא חייצי בפני הטומאה) ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי:

ומביאין את הטומאה - בעודן לחין וכל כמה דלא יבשי אהל הוא מדאורייתא:

ופוסלין בסוכה משום אויר - כשיעור שאויר פוסל בה דהיינו בשלשה טפחים כדאמרינן לקמן בפירקין (דף יז.) אויר בשלשה ולא משערינן להו לפסול כשיעור שאר סכך פסול דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד אלא כי אויר דיינינן להו לחומרא ובשלשה:

הבוצר לגת - הבוצר ענבים לדרוך אותם אין להם ידות להביא העץ טומאה על האוכל לפי שאינו צריך לבית אחיזה ולא ניחא ליה בהן וכי אתרבו ידות לטומאה בהעור והרוטב (חולין דף קיז.) הני מילי ביד הצריכה או בכלי או באוכל:

הקוצר לסכך - אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מיבעי ואי לאו דפסולת מרובה עליו הוה פסיל לה לסוכה:

מאן דאמר - דקוצר לסכך אין לו ידות:

כל שכן בוצר - לגת דלא ניחא ליה בהנך ידות:

דנמצייה לחמריה - מוצצות את היין ומפסידות:

דלא ליבדרן - ניחא ליה באוכל המחובר בהן שאם יבדיל ראשי שבלים מן הקשים שמא יתפזרו וילכו לאיבוד:

נימא דרב מנשיא - דאמר קוצר אין לו ידות תנאי היא:

סוכי תאנים - ענפי תאנים:

פרכילין - זמורות:

מכבדות - ענפי דקל:

כשירין - לסכך:

על הידות - כדי בית יד סמוך לאוכל אף הוא צריך ביטול שגם הוא מקבל טומאה:

לרבי אבא - דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ודאי תנאי היא על כרחיה מבעי למימר אנא דאמרי כאחרים דאמרי יש לו דאילו תנא קמא לא מיתוקם כוותיה דהא אמר אין לו ואי בקוצר לאכילה ונמלך לסיכוך כל שכן דהוה ליה למימר יש לו וקאמר אין לו הלכך לא מיתוקמא כרבי אבא:

אלא לרב מנשיא - דאמר קוצר לסכך אין לו מי מידחיק לאוקמי מילתיה כתנאי ולמימר אנא אמרי כתנא קמא ואחרים פליגי או מוקמינן למתניתין בקוצר לאכילה ונמלך לסכך ומשום הכי אמרי אחרים דיש לו ידות אבל בקוצר לסכך אחרים מודו נמי דאין לו:

ומי בטלה מחשבה - קבלת טומאה בהכי ואפילו לא נטמאו קודם שנמלך מיהו ירדה להן תורת קבלת טומאה על ידי מחשבה ראשונה ומי בטלה קמייתא במחשבה בתרייתא:



יורדין לידי טומאה במחשבה - מי שחשב עליו שזה יהא גמר מלאכתן כגון שעיבדו לדרגש או לדולבקי כיון שעיבדו מקבל טומאה ואלמלי עיבדו לרצועות וסנדלין אין מקבלים טומאה עד שיגמרו למלאכת הסנדלין:

ואין עולים מטומאתן - ממחשבת תורת קבלת טומאה אין עולין במחשבה כגון עיבדו לשלחן ולדרגש וחישב עליו לרצועות וסנדלין אין מחשבתו מבטלתן מתורת קבלת טומאה:

אלא בשינוי מעשה - עד שיתן בו איזמל:

מעשה מבטל מידי מעשה - אפילו עשה בו מעשה מוכיח מתחילה לשלחן כגון שקיצצו סביבותיו ליפותו כיון שנתן איזמל בו לחתכו לסנדלין מבטל מעשה ראשון וכל שכן שמוציא מידי מחשבה שלא היה בה מעשה:

וכי תימא הני מילי - דלא מבטלין בתרייתא לקמייתא בכלים דחשיבי ומשיצא עליו שם כלי במחשבה אינה נוחה להפקיע שמה:

שבססן - לקמיה מפרש מאי היא:

טהורות - דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהו וטהרו מלקבל טומאה הידות האלה עוד ולא הביאה טומאה על האוכל עד שיגיע טומאה באוכל עצמו:

ור' יוסי מטמא - טעמא מפרש לקמן:

בשלמא למאן דאמר - האי בססן היינו שהתיר אגדן של עומרין לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז) מתגוללת כלומר כיון שהתיר אגדן השבלין מתגוללין בגורן לפי שנוחין להתפזר או לשון כנה דמתרגמינן ואת כנו וית בסיסיה (שמות ל) כלומר הכנו לדשן:

שפיר - לא קשיא לך דאליביה מצית למימר דקיימי רבנן כוותיה כיון שהתיר אגדן דלא הוי אלא כמחשבה בעלמא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בידות שלהן שאין הידות ראויות לשבלין אלא כדי לאוגדן בהם והאי מוכח דלא בעי לאוגדן:

אלא למאן דאמר בססן ממש - שדשן לידות ברגלי בהמה או במקבת כמו בשמך נבוס קמינו (תהלים מד) בוססו את חלקתי (ירמיהו יב) והכא דאיכא מעשה רבה הוא דאמר דקא מטהרי רבנן אבל במחשבה לא אמר:

מאי איכא למימר - אי בקוצר לאכילה מוקמת לה לההיא דלעיל מאי טעמא דרבנן:

הכא נמי - פלוגתא דאחרים ורבנן כשבססן ממש כשנמלך לסיכוך:

האי מאי - בשלמא גבי פלוגתא דר' יוסי דקא מיירי בגורן איכא למימר טעמא דרבי יוסי דאע"ג דבססן חזו למיהוי ידות וניחא ליה שיהו מחוברות באוכל כמו שהן בוססות מרציא"ה בלע"ז:

הואיל וראויות להפך - ראשי השבלים:

בעתר - על ידי הידות עתר פורק"א ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקציה של עתר ונשמטין ממנה והוא כשבססן תחלתן לא לבטלן נתכוון אלא לרככן:

אלא הכא - דבעי להו לסכך:

למאי חזו - ידות אוכלים משבססן ואינן אגודות בהן:

בגילייהו - בקשין שלהם יאחזום וינטלו ראשי השבלים עמהם:

משום הכי מטמא רבי יוסי - דקסבר מעשה זוטא לא בטלה תורת ידות מינייהו שאלתי את מורי מגופה דמשנה דמייתי אגב גררא בשמעתין מי שייך למיתני גופא כדגר' במימרות האמוראים ואמר לי רבי משום דהך משנה מן הטהרות שאין מהם שום גמרא בעולם ולא מפורשת כשאר המשניות. לפיכך נוהג הש"ס לומר גופא כדי לפרש:

למה נמשלה כו' - אגב דאמר הואיל וראויות להפך בעתר נקט נמי הא מלתא למה נמשלה כו' דכתיב ויעתר (אל ה') (בראשית כה) ויעתר לו (שם):

מתני' מסככין בנסרים - בגמרא מפרש פלוגתייהו:

נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה - בגמרא מפרש מאן קתני לה:

ובלבד שלא יישן תחתיו - דנסר רחב ד' סכך פסול הוא כדאמר בגמרא לרב אליבא דר' מאיר ולשמואל לדברי הכל וסוכה כשרה וכגון דיהביה אצל הדופן דסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרינן דופן עקומה:

גמ' מחלוקת בנסרים שיש בהן ארבעה - שרוב תקרות הבית עשויות מהן:

ר' מאיר - דפסיל אית ליה גזרת תקרה אי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת קורות ביתי אף היא בנסרים מקורה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה:

אבל בנסרים שאין בהם ד' - שאין רוב תקרות עשויות מהן:

דברי הכל כשרה - דלא דמי לתקרה דלגזור בהו:

בשאין בהן ד' מחלוקת - בההוא מכשר ר' יהודה משום דאין רוב תקרות עשויות מהן לא גזרינן בהו ור' מאיר חייש למיעוט שיש מיעוט העושין תקרה מהן:

אין בהן ארבעה - קפסיל ר' מאיר:

אפילו בפחותות משלש - בתמיה:

הא קנים בעלמא נינהו - וא"כ במאי מכשר:

א"ר פפא הכי קאמר - שמואל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה כו':

שיעור מקום - דאין רשות בפחות מארבעה:

לא גזרינן - משום תקרה דלא חשיבי לעשות תקרה מהן:

כיון דנפקי מתורת לבוד - שאם היה אויר במקום אחד מהם לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומות לתקרה וגזרי':

תנן נתן עליה נסר כו' - קא סלקא דעתיה דברי הכל היא וכשרה וכגון שנתנו מן הצד דאמרינן דופן עקומה ולא חשיב סכך למיפסלה:

שני סדינין מצטרפין - לארבעה טפחים לפסול בסוכה משום סכך פסול שסיכך בדבר המקבל טומאה וסכך פסול באמצע פוסל בארבעה:



שני נסרים אין מצטרפין - לפוסלה דאפילו כולה מסוככת בהן כשרה ור' יהודה היא:

בשלמא לשמואל כו' - נוקמא להך פלוגתא נמי בשאין בהן ד' וקאמר רבי יהודה שני נסרים של שלשה טפחים ואע"ג דנפיק מתורת לבוד אין מצטרפין לפוסלה שאף כולה מסככין בהן ורבי מאיר אומר נסרים מצטרפין לארבעה אם באמצע סוכה הן לפוסלה:

למה לי לאצטרופי - דקא אמר ר"מ נסרים כסדינין ומצטרפין חדא מינייהו פסלה לה:

קנים בעלמא נינהו - דהא אמר רב אין בהן ארבעה דברי הכל כשרה:

לארבע אמות מן הצד - דמן הצד אין סכך פסול פוסל אלא בד' אמות דבבציר מהכי גמירי דופן עקומה וקאמר רבי יהודה שני נסרים של ארבעה ארבעה וכן סידר והולך עד ד"א אין מצטרפין שאף כולה ראוי לסכך בהן דלית ליה גזרת תקרה:

בשעת הסכנה - שגזרו העובדי כוכבים גזרה על המצות:

והביאנו נסרים - שאין הנכרים מכירין שתהא לשם סוכה:

ומודה ר' מאיר - בין שיש בהן ארבעה בין שאין בהן ארבעה:

שאם יש בין נסר לנסר כו' - ולקמן (דף יח.) מוקי לה בסוכה בת שמונה אמות מצומצמות דכי יהיב נסר ופסל עד אמצעה מהאי גיסא וחוזר ומתחיל מצדה השני ונותן נסר תחלה ואח"כ פסל כמו כן עד אמצעה הוו להו שני פסלים באמצע והן של שמונה טפחים ואיכא הכשר סוכה ונסרים שבה לא פסלי לה דאמרינן דופן עקומה עד הפסלים האמצעיים:

פסל - פסולת גורן ויקב דהוא סכך כשר והכי נמי מצי למיתני ומודה רבי יהודה בהנך דאית בהו ארבעה דפוסלין שאם יש בין נסר לנסר כו' והאי דנקט רבי מאיר רבותא היא דאפי' ר' מאיר דמחמיר מודה בהא:

ומודה רבי יהודה - דאף על גב דאיהו מיקל בשאין בהם ארבעה מודה הוא בנסר אחד ובו ארבעה שאם נתנו בסוכה מן הצד שאע"פ שהיא כשרה מן הצד על ידי דופן עקומה לא יישן תחתיו:

הפכן על צידיהן - נסרים שיש בהם ארבעה שסיכך בהן ולא הטיל רחבן על הסוכה אלא השכיבן על צידן שהוא פחות מג':

פסולה - כדמפרש לקמן דכיון דיש שם פסול עליהן. נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן:

כשרה - דטעמא משום גזירת תקרה וכי האי גוונא לא עבדי אינשי תקרה:

עול לגביה רב חסדא ורבה - לשאול אולי יאמר כדבריהם: ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו גרסינן ול"ג אלא:

או שנפרצה בה פרצה - באחת הדפנות סמוך לקרקע:

שיזדקר גדי - דהיינו שלשה טפחים:

בבת ראש - בהדיא ובריוח:

היכי דמי - דרחב ארבעה ולא הכניס בו אלא שלשה:

לאו שהפכן - כולן על צידיהן וסיככה כולה בהן:

דאנחה - ונסר אחד דווקא קאמר:

אפומא דמטללתא - אצל רוח רביעי שאין שם דופן דלפקיה מיניה ע"י דופן עקומה דהא אין כאן דופן אלא פתח ואע"ג דלא עיילי' כולי' לתוך חלל דפנות הצדדים פסול דההוא טפח דאבראי מיחשב נמי כי סוכה דאלו סכך כשר הוה מותר לישן שם ויוצא ידי סוכה דאמרינן לקמן (דף יט.) פסל היוצא מן הסוכה כי האי גוונא נידון כסוכה:



מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה - סתם תקרה בנסרים שיש בהן ארבעה:

מעזיבה - רצפת טיט ודומה לו במקרא בספר עזרא (נחמיה ג) ויעזבו את ירושלים עד החומה מלאוה מתוכה עפר להחזיק החומה:

ר' יהודה אומר - ב"ש וב"ה נחלקו בדבר:

ב"ש אומרים - אם בא לישב תחתיה לשם סוכה:

מפקפק - סותר ומנענע את כולן ואח"כ נוטל אחת מבינתים ונותן פסל במקומה ולקמן מפרש למה לי תרתי:

וב"ה אומרים מפקפק - משום תעשה ולא מן העשוי ואין צריך לתת פסל ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר בנסרים שיש בהן ד' לסכך את כולה והיינו כרב ושמואל מתרץ לה לקמן בגמרא:

או נוטל אחת מבינתים - ואינו צריך לפקפק דבהכי סגי דאיכא עשיה מעליא:

רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים - אבל לא יפקפק שאין פקפוק מועיל לו ור' מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים ועל ידי פסל שבינתיים מתכשרה ולשמואל דאמר לקמן (דף יז:) סכך פסול בד' באמצע מיתוקמא כדפרישית לעיל דניהוו שני פסלים באמצע ואין בו אלא ח' אמות דדופן עקומה אמרינן עד הפסלים ומפקינן להו לנסרים מן הסוכה אי נמי סבירא ליה כרב דאמר לקמן (שם) סכך פסול בין מן הצד בין מן האמצע בארבע אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד:

גמ' בשלמא ב"ה טעמיה משום תעשה ולא מן העשוי - בפסול וכן מן העשוי לבית ולא לסוכה שאין שם סוכה עליו גזרת תקרה לית להו במסכך בנסרים ואפילו בני ארבעה:

אלא ב"ש - דבעו תרתי:

אי משום גזרת תקרה - אית להו דאין מסככין בנסרים משום הכי לא מהני פקפוק:

והכי קאמרי כו' - כלומר לא מהני פקפוק אלא נטילה אחת מבינתים דאיכא מעשה מעליא וגזרת תקרה נמי בטלה לה והאי דאמרי מפקפק הכי קאמרי המפקפק לא הועיל ונוטל אחת מבינתים:

ה"ק - ליה רבי מאיר לר' יהודה לא נחלקו בדבר זה דב"ה כוותיה סבירא להו דאין מסככין בנסרים ולא מהני פקפוק:

ומאי קמ"ל - דסתמא למתני' מאי אשמעינן בהך פלוגתא למיתנייה במתני':

אמר ר' חייא בר אבא כו' - רישא לאו משום גזרת תקרה איפלוג אלא בנסרים שאינן בני ארבעה אבל משופין הן וחלקים וראוין לתשמיש ומשום גזרת כלים נגעו בה לפסול אליבא דרבי מאיר אע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלים טומאה גזר בהו אטו כלים המקבלים טומאה:

סיפא רבי יהודה (היא) דקאמר ליה לרבי מאיר אמאי קאסרת בנסרים - לעיל (דף יד.) משום גזרת תקרה הך סברא לבית שמאי היא ושבקת בית הלל:

לשמואל דאמר - אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה:

סיפא במאי פליגי - הא ודאי סתם תקרה בני ארבעה הוא וקמכשר רבי יהודה אליבא דבית הלל:

בביטולי תקרה - כלומר אמר לך שמואל לעולם בשיש בהן ארבעה ולא היתה כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בהו לשם סוכה אפילו רבי יהודה פסיל דגזרינן משום תקרה שלא יבא וישב תחת קורות ביתו ויאמר מה לי זה מה לי חדשה אבל השתא דזו תקרה היתה ובא לידי מעשה לעשות לשם סוכה וזה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי פליגי רבי יהודה ורבי מאיר אי איכא תו למגזר משום תקרה או לא רבי יהודה סבר בטולי תקרה לבית שמאי צריך ליטול מבינתים דאע"ג דמוכיח שבקי בתעשה ולא מן העשוי גזרי בה וב"ה סברי כיון דבטלה והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למגזר ור"מ סבר לא נחלקו כו' ואף בה גזרינן:

מתני' המקרה סוכתו - כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן:

ארוכות - אשפונדי"ש בלע"ז ובגמרא מפרש דמקבלי טומאה:

אם יש ריוח ביניהן כמותן - בין שפוד לשפוד על פני כולה ויתן שם הפסל וכן על פני כולה ובגמרא פריך הא אין הכשר מרובה על הפסול:

גמ' פרוץ כעומד - לענין מחיצות שבת אתמר מחיצה שנעשית בפסין רחבין ג' והניח בין פס לפס כמלא פס דנפקא ליה מתורת לבוד וכן על פני כולה דהוה ליה פרוץ כעומד ודכוותה הכא במתניתין דהוה ליה פסול ככשר:

בנכנס ויוצא - שיהא פסל הרוחב כמותן יכול ליכנס וליצא בריוח שבינתים דהשתא הוה ליה פסל שנותן שם מרובה על השפודים והאויר יותר על השפודים:



והא אפשר לצמצם - קס"ד דהאי דקמתרץ בנכנס ויוצא הכי מתרץ כל כמותו בנכנס ויוצא הוא סתמא הוא בנכנס ויוצא דאין דרך לצמצם ולכוין כמותן ממש לא פחות ולא יותר ופרכינן והא אם יתן דעתו לכך אפשר לצמצם וקתני מתניתין כמותן כשרה והוה ליה פרוץ כעומד:

ומשני אמר רבי אמי במעדיף - מתניתין לא אכשר במצמצם אלא במעדיף ריוח שבינתים על רחב השפודין וכמותן דקתני בנכנס ויוצא:

רבא אמר - אפילו במצמצם ואם היו נתונין השפודין שתי נותנן לקנים של סכך ערב דע"כ אם אינו נותן ראשי הקנים על שפודין הרי הן נופלין לארץ והלכך הוה ליה כשר מרובה על הפסול ומבטלן:

בבלאי כלים - לקמן מפרש במטלניות שאין בהן שלש על שלש דאף על גב דהשתא לא מקבלי טומאה כיון דמכלי אתו גזור בה רבנן ארוכות נמי השתא לא מקבלי טומאה דלא חזו למידי אלא מכלי קאתו:

בארוכה ושתי כרעים עמה - ולקמן מפרש למאי חזו:

קצרה - אותם אשר ברוחב המטה לצד מראשותיה ומרגלותיה:



חבילה - ביחד:

ומטהרת חבילה - אם טמאה היא אין טבילה עולה לה אברים אברים אלא מתקנה ומטבילה:

למסמכינהו אגודא - לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה ונותן עצים מן הכרעים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה:

ומשדא אשלי - ונותן חבלים ומסרג וראויה למשכב ומטמא מדרס:

שיפא - לישק"א:

ושל גמי - יונ"ק:

שיריה - כגון נפחתה ונשתייר בה:

אע"פ - שפחותה עכשיו מכשיעור לטומאה דתנן (כלים פ' כ"ז מ"ב) מפץ ששה על ששה:

אין מסככין - הואיל ומכלי קאתו ותחלתה היתה מקבלת טומאת משכב הזב והנדה:

גדולה מסככין בה - דלאו כלי הוא דסתמא לסיכוך:

אף היא מקבלת טומאה - קסבר סתמא לשכיבה וכלי היא:

אלא שאין שם חלל טפח - גובה במשך אורך ורחב שבעה טפחים כשיעור סוכה ואח"כ הגדיש כל הגדיש על אותו חלל דעכשיו נעשה שם סכך מאליו ולא היה עליו שם סכך מתחילה:

אבל אם יש שם כו' - חלל טפח אהל הוא נמצא שם סכך על אותו גדיש וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה אין זו עשייתו שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי והרי היא כסוכה שפחותה מעשרה וחקק בה והשלימה לעשרה:

איכא דרמי לה מירמא - לא מתני להא דרב הונא בלשון לא שנו ולפרושי מתני' אלא רמי מתני' מירמ' אברייתא ודרב הונא אשנויא אתמר:

מתני' המשלשל - כל מלמעלה למטה קרי שלשול:

מלמעלה למטה - שהתחיל לארוג המחיצה אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה:

שלשה טפחים פסולה - דהיינו כדי שיזדקר הגדי בבת ראש דאמרן פסולה:

מלמטה למעלה - שהתחיל לארוג מלמטה סמוך לקרקע ומגביה ועולה כיון שהגביה עשרה כשרה ואף על פי שלא הגיע לסכך:

רבי יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה - דיו באריגת י':

כך מלמעלה למטה - דיו באריגת עשרה ואפילו גבוהה הרבה מן הארץ כשרה וקסבר מחיצה תלויה עשרה מתרת:

גמ' בור שבין שתי חצירות - חציו בחצר זו וחציו בחצר זו ומחיצה בין החצירות ומהלכת ותלויה על פי הבור ואין פתח ביניהם לערב זו עם זו:

אין ממלאין ממנה - לא זו ולא זו לפי שמימי חצר זו מביא לזו:

בין מלמטה - סמוך למים:

בין מתוך אוגנו - כלומר בין מלמעלה רחוק מן המים ובלבד שתהא בתוך אוגן של בור דמוכחא מילתא דבשביל אוגן המים נעשית ומפרשינן טעמא בעירובין שמחיצה תלויה מתרת במים דקל הוא שהקילו חכמים במים אבל מחיצה החוצצת את החצירות ומהלכת ע"פ הבור שלא נעשה בשביל המים אינה מתרת דאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא הנעשית בשביל להתיר מלוי המים כגון גזוזטרא שלמעלה מן הים דתנן בעירובין (דף פז:) דעושין לה מחיצה תלוי' וכגון זו שבתוך אוגן הבור:



בית שמאי אומרים מלמעלה - דיו אם עשאה מלמעלה מתוך אוגנו:

מן הכותל שביניהן - אותה הנעשית לחוץ בין החצרות ותלויה על פני פי הבור ואע"פ שלא נעשית בשביל המים דקא סבר מחיצה תלויה מתרת בחצרות אפילו כל טלטול:

בשיטת רבי יוסי - דמתניתין:

לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי - שתהא מחיצה תלויה מתרת בסוכה ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה בבור שתהא מתרת בשבת:

דרבנן - הא דאסרינן להביא מימי חצר זו לזו בלא עירוב מדרבנן הוא דמדאורייתא לא מיתסר אלא מרשות היחיד לרשות הרבים:

אבל שבת דאיסור סקילה הוא - במלאכות דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית בה:

ואם תאמר - כיון דרבי יוסי לא סבר לה כרבי יהודה בשבת:

מעשה שנעשה בציפורי - שהתירו בשבת על ידי מחיצה תלויה כדאמר רב דימי לקמיה:

על פי מי נעשה - והלא רבי יוסי ראש של ישיבת ציפורי הוה כדאמרינן בסנהדרין (דף לב:) צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה אחר רבי יוסי לציפורי:

לא על פי רבי יוסי נעשה - שכבר נפטר:

אלא על פי רבי ישמעאל בנו - ומאי מעשה דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת שכחו בציפורי ולא הביאו ספר תורה בערב שבת. [שהיה דרכן להצניע ספר תורה בבתים מפני הנכרים ואותו הבית שהניחו לתוכו] היה בבית אחד שבחצר בית הכנסת ובתים הרבה היו פתוחין לחצר ולא עירבו או שהיו חצרות הרבה פתוחות לאותו מבוי ובית הכנסת פתוח לו והיה ספר התורה בחצר שכנגד בית הכנסת ולא נשתתפו במבוי ואסור להוציא מן החצרות למבוי ופרסו סדינין על גבי עמודים שהיו לרוחב המבוי וחלקו את המבוי ולא היו פתוחים מן המחיצה ולפנים אלא בית הכנסת וחצר שכנגדו והביאו ספר התורה שהרי שאר החצרות נסתלקו ואין איסור כאן:

מהיכן הביאום - והלא היה אסור להכניס ולהוציא והלא הכל מודים כו' לא גרסינן דמחיצה בלא גג לאו אהל הוא ומחיצה כזו מותר לעשות כדאמרינן בפרק כל גגות (עירובין דף צד.) אמר להם שמואל נגידו לי גלימא:

סדינין פרוסין - והיו גבוהין מן הארץ דהוה ליה מחיצה תלויה:

מחצלת שרחבה ארבעה ומשהו - וארכה כאורך הדופן:

מתרת בסוכה - אם תולה אותה באויר בפחות משלשה סמוך לסכך ופחות משלשה לקרקע וכגון שאין הסוכה גבוהה אלא עשרה מצומצמין:

מחצלת שבעה ומשהו - אלמא חד לבוד אמרינן ותו לא:

בסוכה גדולה - הגבוהה הרבה שאין יכול לומר בה שני לבודין הלכך בעי מחצלת שבעה ומשהו ומעמידה בפחות משלשה סמוך לסכך דהויא לה מחיצה עשרה ותו לא איכפת לן אם תלויה היא וקמ"ל דמשלשלין מלמעלה למטה כר' יוסי:

פס ד' ומשהו מתיר בסוכה - אם גבוה י' ורחבה ד' ומשהו:

ומוקי לה בפחות מג' סמוך לדופן - השני במקצוע וכי אמרינן לבוד איכא דופן שבעה וזה משך סוכה קטנה כדי ראשו ורובו:



מתני' הרחיק הסיכוך מן הדפנות - לאו בגבהה קאמר אלא במשכה:

פסולה - דאויר פוסל בשלשה אפילו מן הצד ומכאן אני אומר ומפרש הא דאמרינן שבסכך פסול מן הצד אמרינן דופן עקומה להכשיר עד ארבע אמות היינו דחשבינן לסכך כאילו מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה ובאוירה ליכא למימר הכי ואיני מפרש רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך פסול ומגיע לסכך כשר ומוציא את הפסול מן הסוכה דאם כן גם גבי אויר נמי נימא הכי:

בית שנפחת וסיכך כו' - גגו נפחת באמצעו רחוק מן הדפנות לכל צד וסיכך על הפחת באמצעו ונמצא תקרת הבית שהיא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי מפסקת בין דפנות לסכך כשר:

אם יש מן הסיכוך - הכשר ולכותל ד' אמות פסול דבארבע אמות לא נאמר למשה מסיני דופן עקומה אבל בפחות כשרה הלכה למשה מסיני רואין תקרת הבית כאילו היא הדופן שנעקם למעלה ואין כאן סכך פסול לפסול הסוכה ולא יישן תחת זה:

וכן חצר המוקפת אכסדרה - כל חצר שבהש"ס לפני הבתים והבתים פתוחין לו חצר זו מוקפת בתים מתוכה ופתוחין לה סביב מג' רוחותיה ולפני הבתים עשו אכסדראות סביב לשלשה רוחותיה והאכסדרה פתוחה היא ואין לה דופן לצד החצר ויש עליה תקרה וזה סיכך על גבה כל אוירה של כל חצר שבאמצע היקף אכסדראות ואין דופן לסוכה זו אלא מחיצות הבתים המפסיקות בין בתים לאכסדרה ונמצאת תקרת האכסדרה מפסקת סביב בין סכך לדפנות אם יש ברוחב האכסדרה ד' אמות פסולה פחות מארבע אמות כשרה דאמרינן דופן עקומה דוגמא לדבר קלוישטר"א בלשון אשכנז של איזה אומות הם הגלחים שיש לה אויר שיש בה עשבים והיקף אכסדרה סביב לו:

שהקיפוה - סיבבו סביב לה סמוך לדפנות בדבר המקבל טומאה ובאמצעה נתן הסכך כשר:

אם יש - תחת הסכך פסול ד' אמות פסולה אף הסכך כשר לפי שאין לה מחיצות פחות מכאן כשרה דאמרי' דופן עקומה:

גמ' כל הני למה לי - לאשמועינן דופן עקומה בתלת בבי במתניתין ליתני חדא ולשמעינן לכולהו:

משום דהני מחיצות לבית עבידן - להיות דופן לבית זה והרי הבית נעשה סוכה הלכך שדינן מחיצות בתר סוכה ע"י עיקום:

אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצות לאו לאכסדרה נעשו - אלא לבית הלכך ליכא למימרא תקרה אכסדרה עקימת דפנות הללו היא ולא שדינהו לדפנות הכא לצד סוכה:

סכך כשר הוא - כלומר ממין סכך כשר הוא ופסולו משום תעשה ולא מן העשוי אבל דבר שאין מסככין בו שהוא מין פסול אימא לא ליכשריה על ידי עיקום:

דיתבי וקאמרי - משמיה דרב:

אויר פוסל - כל הסוכה בשלשה:

וסכך פסול פוסל - את כל הסוכה בד':

בר מינה דההיא - כלומר הראיה אינה עיקר:

דרב ושמואל אמרי תרוייהו משום דופן עקומה נגעו בה - להכשיר דאמרינן דופן הוא ולא סכך ואין כאן פסול וכי אמרינן בארבעה כגון באמצע רחוק מן הכותל ד' אמות דאינו יכול לבטלן על ידי עקימת דופן ונמצא חוצץ בסוכה בין כשר לכשר וארבעה הוי מקום חשוב להיות חציצה:

ואמינא להו אנא - תשובה לדבריהם:

ומה אילו איכא סכך פסול פחות מארבעה - ואויר בצידו פחות משלשה מאי אמריתו ביה:

כשרה - דליכא שיעור סכך פסול:

מלייה - לההיא שיעורא בשפודין דאסור לסכך בהן משום מקבלי טומאה והויא בה ארבעה טפחים מסכך פסול:

מאי - אמריתו ביה:

פסולה - דאיכא חציצה ארבעה ומתחילה כשהיה אויר שהוא חמור היתה כשרה ועכשו שנהפך להיות קל נפסלה:

לא יהא אויר - חמור שפוסל בג' פוסלה לסוכה זו כסכך פסול שהוא קל שאינו נפסל אלא בארבעה:

אמרו לי אי הכי לדידך נמי - דאמרת שיעור סכך פסול ד' אמות דלית לך דטעמא דמתניתין משום דופן עקומה אלא זהו שיעורא לפסול אפילו באמצע אף זו תשובתך ומה אילו כו' ואויר פחות מג' בצדו:

בשלמא לדידי דאמרי ארבע אמות - דקתני מתניתין פסולה הא פחות כשרה:



משום שיעורא ולאו שיעורא הוא - דארבע אמות הוו שיעור לפסול ובפחות מכאן אינו שיעור לפסול ואין הטעם משום דופן עקומה אלא כך שיעורו לפסול הלכה למשה מסיני כשאר כל השיעורין: האי לאו שיעורא הוא כיון דלא שוו גרסינן ולא גרסינן וכיון:

אלא לדידכו דאמריתו שיעורא דידהו משום הפלגה - דהא ארבעה דקאמריתו לא תנן להו במתניתין לענין סכך פסול והא סברא מנא לכו אתון היינו טעמייכו משום דבכל מקום חשובין ד' טפחים להיות מקום חשוב לעצמו אתם אומרים שאף זה מקום הוא לעצמו וחוצץ בסוכה זו לעשותה כשתים ואין דפנות להם מה לי איתפלג כו':

בסוכה קטנה - ששיעורה מצומצם:

מי לא שוו שיעורייהו - על כרחך אחד זה ואחד זה פסולה בג' טפחים דכיון דנפק מתורת לבוד חשיב לבצוריה לשיעוריה דסוכה וכיון דשוו שיעורייהו לענין שום סוכה ליצטרפי:

א"ל התם - דשניהם פוסלין בה בג' לא משום דשוה שיעורן לפסול אלא משום דליתיה לשיעורא דסוכה:

הבגד ג' על ג' - טפחים אם ייחדו למשכב הזב מטמא ליעשות אב הטומאה במשכב הזב או במדרסו:

הבגד והשק - הואיל וממשן קרוב להיות שוה:

מצטרפין - להשלים את הקל שאם אין בשק ד' הבגד שהוא חמור משלימו אבל השק אינו משלים הבגד החמור:

שק - מנוצה של עזים עשוי והוא עב יותר מן הבגד ואינו מגיע לעוביו של עור:

וכן השק והעור מצטרפין - להשלים שק את שיעור העור:

מה טעם - מצטרפין הואיל וראויין בשיעור אחד לטמא מושב הזב:

כדתנן המקצע מכולן - מאחד מכל אלו קיצע טפח על טפח מקצע שמשויהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה אפילו אין בו אלא טפח על טפח טמא כדמפרש:

הואיל וראוי ליטלו - לעשותו טלאי ע"ג מרדעת החמור כנגד בית מושב האדם וכיון דשוו שיעורייהו באחד מטומאות הזב ליעשות אב הטומאה מצטרפין אף למדרס ויש מפרשים המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד והראשון נראה לי:

בסורא מתנו להא שמעתא - דרב דאמר סכך פסול פוסל בד' באמצע:

בהאי לישנא - דאמר לעיל דאשכחינהו רבה לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי לה:

בנהרדעא מתנו - דלא אמרה רב אלא שמואל ורב פליג עלה:

באמצע בארבעה - דמקום חשוב הוא להפליג ולחוץ שאין הדפנות מועילות שוב זו לזו ונראות כשתי סוכות:

מן הצד בארבע אמות - אבל פחות מכאן כשרה דמסלקינן להו בפחות מכאן בעקימת דופן ובלבד שישתייר הכשר סוכה בכשר אבל ארבע אמות לא אתמר בהו דופן עקומה:

ורב אמר בין באמצע כו' - שזהו שיעורו לפסול:

תנן נתן עליה נסר כו' - קא סלקא דעתך באמצע:

שני סדינין מצטרפין - לשיעור סכך פסול לפסול הסוכה משום דבר המקבל טומאה:

שני נסרים אין מצטרפין - לפוסלה משום גזרת תקרה שאפילו כולה מסוככת בנסרים כשרה רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מסככין בנסרים:

רבי מאיר אומר אף נסרים - מצטרפין לשיעור סכך פסול לפוסלה: ה"ג בשלמא להך לישנא דאמר רב בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות מאי מצטרפין כו'. דקא סלקא דעתך באמצע קאמר ולרב איבעי לן לאוקמה בנסרים שיש בהן ד' כדאוקי רב לעיל פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי מאיר ורבי מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים ומאי מצטרפין דקאמר רבי מאיר מצטרפין לארבע אמות לשיעור סכך פסול:

אלא להך לישנא דאמר רב באמצע בארבעה טפחים - כדאשכחינהו רבה לרבנן דבי רב דאמרי הכי האי מצטרפין דרבי מאיר היכי דמי דבעי צירוף אי דאית בהו ארבעה למה להו צירוף ואי דלית בהו ארבעה קנין בעלמא נינהו דהא רב הוא דאמר בשמעתא דלעיל בנסרים שאין בהן ארבעה דברי הכל כשרה ולשמואל ליכא לאותובי מינה דשמואל לטעמיה דאמר בנסרים שאין בהן ד' מחלוקת ומוקי להא בנסרין שאין בהן ארבעה ומאי מצטרפין מצטרפין לארבעה טפחים דלדידיה ליכא למיפרך קנין בעלמא נינהו:

ומודה ר' מאיר - בכל אלו שהוא פוסל


בהן ואשיש בהן ד' נמי קאי:

אמאי כשרה - בכל אחת מהנסרים שיש שיעור לפסל היכא דליכא למישרייה בדופן עקומה וזו כולה מבולבלת בהן ואם גדולה היא אותם שחוץ לארבע אמות פוסלות בה:

שאין בה אלא שמונה אמות מצומצמות - לא פחות ולא יותר שהן ארבעים ושמונה טפחים וכגון שהתחיל בה מב' צדדים דיהב נסר ברישא והדר פסל ונסר ופסל ונסר ופסל מהאי גיסא הרי כ"ד טפחים הרי סיכוך עד אמצעה וחוזר ומתחיל מצדה השני ועושה כמו כן והוו להו שני פסלים באמצע דאיכא הכשר סוכה והרי ח' טפחים הן הלכך כשרה על ידי אותן שני פסלים ותחת הנסרים לא יישן והסוכה אינה נפסלת בהן דאמרי' דופן עקומה עד הפסלים האמצעים דהא פחות מארבע אמות הוא וא"ת בנסרים ופסלים הפחותים מד' לא מתכשרא בשנים האמצעים דזימנין דליכא הכשר סוכה ולרבי מאיר דאמר אף בשאין בהן ארבע אין מסככין בהן היכי מתכשר בשיש בין נסר לנסר כמלא נסר ההיא כולה כשרה ואף תחת הנסרים דהא ליכא ד' במקום אחד והיכא פסיל ר' מאיר היכא דאיכא תרתי בהדדי דקסבר שני נסרים מצטרפים לארבע:

הוי מיעוט - וכשרה דלאו שיעור אויר יש ולא שיעור סכך פסול יש:

בסוכה קטנה - שיעור מצומצם:

בקנים הוי מיעוט - דאמרינן לבוד ואין כאן אויר:

בשפודין לא הוי מיעוט - ואף על גב דלא מזה ולא מזה יש שיעור לפסול מיהו כיון דאיכא ג' טפחים בהדדי דנפקי מהכשר סוכה חשיבי באפי נפשייהו ולא מצטרפין בהדה לאשלומה לשיעורא וליתיה לשיעורא דסוכה:

והני מילי - דאויר פחות מג' לבוד ואינו פוסל בסוכה:

מן הצד - דאמרינן הרי הוא כלבוד מן הדופן:

באמצע - אויר בפחות מג' שלא בסמוך לדופן:

קורה היוצאה - להתיר המבוי ונתונה על רוחב פתח המבוי מכותל לכותל וזו אינה מגעת לשני הכתלים:

וכן ב' קורות כו' - ועל כרחך באמצע אויר פחות מג' שלא בסמוך לדופן:

שאני קורה - דכל איסור טלטול מבוי והלכות עירוב דרבנן הוא דמדאורייתא לא בעי תיקון הלכך הקילו בה הכי דהם אסרו והם התירו אבל סוכה דאורייתא אי לא קים לן לבוד באמצע הלכה למשה מסיני לא מצינן לאכשורה:

ארובה - בגג היא:

כנגד ארובה טהור - כלים שתחתיה טהורים שאינו אהל המת אלמא אין לבוד באמצע למהוי כוליה כסתום:

כל הבית כולו טהור - שאין מאהיל על הטומאה כלום:

אין בארובה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה כל הבית כולו טהור. סיפא גרסינן כי רישא ובדברים אחרים יש ביניהם חילוק במשנה דאהלות והכא לא מייתינן לה כולה וזהו ראש הפרק ארובה שבתוך הבית:

הכי גמירי להו - מסיני דאין לבוד באמצע ומהלכה לא גמרינן מידי אחריתי אלא ההוא דאתמר ביה:

רבי פריש - את דבריך:

אברומא - מין דגים קטנים ואין שרצין ניכרין בהן:

של מקום פלוני אסורים - ששרצין גדילין באותו נהר ומרוב קוטנם אין יכול להפרישם שאינן ניכרים:

של מקום פלוני מותרת - שאין אותו נהר מגדל שרצים כדמפרש:

צחנתא - מין דגים קטנים:

דבב נהרא - הנהר בב שמו:

רדיפי מיא - קלות וממהרות לרוץ:

חוט השדרה - נותן כח באדם ובהמה ודגים להיות שדרתו עומדת בבריאות:

והא קחזינן דקאי - בכמה נהרות הרדופין במימיהן:

קילפי - קשקשים:

דלא מירבי טינייהו דג טמא - אין טיט של אותו נהר מגדיל ומשקיץ שקצים ורמשים:

והאידנא כו' - שהוסבו לתוכן עכשיו והם מגדלין שקצים ומהן יורדין לאותו נהר:

סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין - כגון חצר המוקפת אכסדרה כדפרישי' במתניתין וסיכך באוירה של חצר וסמך הסכך על שפת קירוי של אכסדרה ואין מחיצות פנימיות מועילות לסוכה דיש בתקרת האכסדרה יותר מארבע אמות אבל לצד הסכה יש לאכסדרה פצימין עמודין כמין חלונות וביניהם פחות פחות משלשה כשרה דאמרינן בהו לבוד:



אמרינן פי תקרה יורד וסותם - מכל צד:

רבא אמר פסולה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם - כדמפרש טעמא לקמן פי תקרה עוביין של נסרים בחודן וכן עובי ראשיהן הכלה לצד סוכה:

לדידך דאמרת פי תקרת אכסדרה יורד וסותם - תימא הכי נמי בסוכה העשויה באמצע חצר ומסוכך בנסרים עבים שאין רחבים ד' ונפחת דופן האמצעי ושנים מכאן ומכאן קיימין מכשרת לה נמי על ידי פי תקרה שלה ותימא בה פי תקרה יורד וסותם:

מודינא לך בההיא - דכיון דאויר פתוח לנגדו דומיא דמבוי מפולש ועשוי לקפנדריא לבקיעת רבים:

לימא אביי ורבא - קא סלקא דעתיה טעמא דרבא משום דקסבר בחד דופן או בשנים אמרינן יורד וסותם אבל בכל צד לא אמרינן:

בבקעה - להכי נקט בבקעה דמתוך שאינה סמוכה לבית אין לה דפנות שאין עושין דפנות לשם אכסדרה אבל פעמים שעושין אותה לפני הבית ודופן הבית סותמה מאחריה:

לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם - וטעמא מפרש בעירובין (דף צד:) בארבע דפנות לית ליה אבל אם היתה שם דופן שלימה אית ליה יורד וסותם באחרנייתא לימא כו' אביי כרב ורבא כשמואל:

אליבא דשמואל כולי עלמא לא פליגי - כך פירש סוגיא זו בכל מקום שיכול להעמיד דברי אחד מהן שלא במחלוקתן של אחרים ודברי השני אינו יכול להעמיד אלא במחלוקת אומר כן אליבא דשמואל ודאי כדקאמרת הוא דרבא לחודיה הוא דאמר כשמואל ואביי אינו יכול להעמיד דבריו כשמואל ואליבא דשמואל לא פליג אביי למימר כשרה דמה לענין שבת דמחיצות פי תקרה לחלל אכסדרה עבידי שהתקרה לצורך אכסדרה נעשית לא שרי להו שמואל בסתימת פי תקרה כל שכן לענין סוכה שלא לשם סוכה נעשה שהרי חוץ לחללה של אכסדרה היא נעשית ומחיצות לצורך תוכן עשויות ולא לצורך חוצה להן:



כי פליגי - אביי ורבא:

אליבא דרב - ומילתיה דרבא לא דחיק לאוקמא בפלוגתא דאפילו אליבא דרב פליג למיפסלה:

דמחיצות - פי תקרה זה לשם אכסדרה נעשה להיות לו מחיצה לחלל זה אבל לא להיות מחיצה לאויר שחוצה להן ואילו מחיצה מעלייתא היא הוה סמכינן עלה אבל לאכשורה ע"י גוד אחית לא דכי אגמריה רחמנא למשה לגוד אחית במחיצה העשויה לחלל שלה אגמריה ולא לחוצה לה ומיהו היכא דיש לה פצימין אע"ג דלגוואי עבידן לבוד בפחות משלשה כמחיצה סתומה היא:

תנן וכן חצר המוקפת אכסדרה - וגג אכסדרה מפסיק בין מחיצות הבתים ' לאויר שסיכך עליו אם יש ברוחב הגג ד' אמות פסולה דתו לא מהני לה מחיצות הבתים:

אליבא דאביי - במקום אביי ובשבילו שתהא משנה זו מתורגמת לפי דבריו:

כשהשוה את קירויו - שעשה קירויו נמוך ולא נתן ראשי קנים על גבי תקרה שיהא פי תקרה נראה בה אלא תלאן בשוה לפי הנסרים שאין חודן נראה בסוכה כל תקרת גגותיהן חלקה ושוה היתה ולא שיפוע כעין שלנו אלא כתקרת עליות:

להא שמעתא - דאביי ורבא:

דברי הכל פסולה - דכיון דתקרה לחלל אכסדרה עשויה ולא לאויר שחוצה לה אין פיה נעשה מחיצות לאויר:

יש לה פצימין - בפחות משלשה:

אביי אמר כשרה אמרינן לבוד - ואע"פ שהפצימין לחלל אכסדרה נעשו ולא לאויר החיצון הויא לה מחיצה דכל פחות משלשה סתימא מעלייתא היא ושדייה להכא ולהכא:

ורבא אמר פסולה - דלבוד לאו מחיצה היא אלא מהלכה למשה מסיני גמירי לה וכי גמירי לה להיות מחיצה לחלל הנעשה בשבילו אבל למשדייה להכא ולהכא לא:

והלכתא כלישנא קמא - דרבא ולא כלישנא בתרא דלבוד אמרינן אפילו לאויר אבל סתימת פי תקרה לא אמרינן אלא לחלל:

רב אשי אשכחיה לרב כהנא כו' - סוכה זו שתים כהלכתן היו לה דרום ומזרח והשלישית סמוכה לאכסדרה ולא היה עושה בה טפח שאמרו חכמים:

אחוי ליה - שהיה פצים שבו טפח ויותר עומד אצל היוצא אבל משוך רחבו לאחורי סוכה באורך שהאכסדרה עודף על הסוכה ואינו נראה לתוכה אלא עומד בשוה לדופן בסופו:

ושוה מבפנים - לאותם העומדים בפנים אינו נראה אבל לאותם העומדים באכסדרה להלן מכנגד הסוכה ואין רואין את חללה נראה רוחב פצים זה בהתחלת דופן שלישית לסוכה:

דאמר מר - לענין מבוי שהכשירו בלחי אם נתנו להלן מן הפתח ששוה וכלה עובי הלחי עם אורך הדופן שבפנים ונראה שהוא סוף הדופן שאינו בולט כלום לתוך חלל הפתח אבל בולט הוא לצד רשות הרבים כנגדו או מן הצד וניכר לעומדים מבחוץ שאינו מן הדופן:

נידון משום לחי - והכא נמי נידון משום דופן:

והיינו פצימה - זהו פצים שלה:

לאחורי סוכה - חוץ לדופן אמצעי שהוא אחורי' של הסוכה:

קנים - מן הסכך:

והא בעינן הכשר סוכה - שהיא שבעה טפחים דעל כרחך סוכה באפי נפשה היא ומובדלת מזו:

לבראי לא עבידי - דופן אמצעי זה לא לכך נעשה וגם שבצדדין תחלתן לשם סוכה נעשו אלא שהכניס דופן אמצעי לתוכן [אחר] שראה שהיתה דייה בכך:

לפנים מן הסוכה - לצד דופן רביעי הפתוח משוכין ויוצאין להלן מאורך דפנות הצדדין:

וממשכא ואזלא חד דופן - מדופני הצדדין בהדייהו:

מהו דתימא - כיון דלא ממשיך דופן שני בהדה מוכח מילתא דבאפיה נפשה היא והא לית בה שבעה טפחים בהכשר סוכה:

קמ"ל - דמן סוכה הוא והוי כשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח דלא ממשכא עד הרביעית וכשרה: ה"ג לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה: ה"ג מהו דתימא תיפסל בהך פורתא:

יוצא מהכשר - שאינו מסוכך כהלכות סוכה:

מתורת סוכה - שאפילו מין כשר אינו:

לא יהא אלא אויר - ופשיטא דכשר דאפילו אויר החמור ממנו אינו פוסל בשיעור זה:

אמר ליה רבי אבא - להכי אהני נידון כסוכה דאשמעינן תנא לומר שישנים תחתיו דאילו אויר פחות משלשה מצטרף להשלים שיעור הסוכה אבל אין ישנים תחתיו:



טיט הנרוק יוכיח - שראוי להריקו מכלי אל כלי כגון שהוא רך:

שמצטרף - להשלים שיעור מ' סאה:

והטובל בו - במ' סאה שכולו טיט נרוק:

לא עלתה לו טבילה - דהכי תנן במסכת מקואות (פ"ז מ"א) אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק ומעלין היינו משלימין אשלומי אין בפני עצמו לא:

מתני' כמין צריף - כוך של ציידין שאורבין בה את העופות ועשוי ככוורת שמשפעת והולכת שגגו וקירותיו אחד:

או שסמכה לכותל - הטה ראשי קנים על הכותל וראשו אחד על הארץ:

לפי שאין לה גג - שאינו ניכר מהו גג ומהו כותל דאהל משופע לאו אהל הוא אלא אם כן יש בו טפח זקוף כדקתני בברייתא:

גמ' שאם הגביהה מן הקרקע טפח - אתרוייהו קאי דאמרינן לבוד בזקיפה ויש שם טפח זקוף וניכר הצריף שהוא גג וכיון שיש בו שיעור אהל בזקיפה הוי אהל:

או אם הרחיקה כו' - אסמכה על הכותל קאי אם הרחיק ראש הסמוך לכותל מכותל טפח והיתה סמוכה על יתידות אמרינן לבוד ממנה ולכותל בשוה ולא בשיפוע והוא הגג:

שיפועי אהלים כאהלים - אע"פ שלא הגביה ולא הרחיקה כשרה:

בכילת חתנים - לפי שאין לה גג טפח שוה לא חשיב אהל להפסיק:

כר' אליעזר - דאמר אהל משופע לאו אהל הוא:

ברייתא איפכא תניא - מצאתי ברייתא ששנויה איפוך בשיטתן רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין לפי שאין לה גג:

יחידאה היא - מתניתין דתני הכי ר' נתן קתני לה דהוא יחידאה אבל חכמים שבדורו היו חולקין עליו ואומרים רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין:

מתני' מחצלת קנים - קשה ואין נוחה למשכב:

עשאה לשכיבה - הואיל ויחדה לכך עשאה כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה כו':

לסיכוך כו' ואינה מקבלת טומאה - דלאו כלי הוא ובגמרא פריך סתמא אסתמא:

רבי אליעזר אומר כו' - בגמרא מפרש מאי קאמרי ומאי פלוגתייהו דהיכא דפריש בהדיא לשכיבה או לסיכוך ודאי אין חילוק בין גדולה לקטנה דהא פירש אלא קטנה נראית סתמא לשכיבה גדולה נראית סתמא לסיכוך:

גמ' כאן בגדולה כאן בקטנה - וסיפא לא דמי לרישא דסיפא הכי קאמר ואם קטנה היא ועשאה לסיכוך מסככין בה כו' הא סתמא לשכיבה:

אימא סיפא כו' - ודר' אליעזר ליכא לתרוצי כדתנא קמא דהא אחת גדולה ואחת קטנה קתני:

אלא אמר רבא בגדולה כ"ע לא פליגי דסתמא לסיכוך - כלומר לא תשני רישא בגדולה וסיפא בקטנה ותרוייהו כדפריש דאם כן דרבי אליעזר לא מיתרצא אלא כל לסיכוך דקתני מתניתין בין בסיפא דמילתיה דתנא קמא בין בדרבי אליעזר אסתמא קאי:



והכי קאמר - עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם אנו יכולין לומר בה שהיא לסיכוך והיכי דמי כגון דלא פריש מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ובגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך דבין תנא קמא ובין ר' אליעזר תנא גדולה ואמרינן דסתמא לסיכוך כי פליגי בקטנה תנא קמא שיירה לקטנה ולא תנייה משום דסבר גדולה הוא דאמרת בה סתמא לסיכוך הא קטנה סתמא לשכיבה:

ואתא ר' אליעזר למימר - קטנה כגדולה דאם עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם יש לומר בה שהיא לסיכוך והיכי דמי כגון שעשאה סתם מסככין בה ואין מקבלת טומאה:

אי הכי - דרבי אליעזר קטנה כגדולה אתא לאשמועינן אחת גדולה ואחת קטנה בתמיה דכי תנא הכי משמע דגדולה כקטנה אתא לאשמועינן כך כתובה הגירסא ולי נראה איפכא דגרס במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דאי כדגרסינן לה לא ידענא פירכא מאי היא דאחת גדולה ואחת קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני וכן דרכי התנאים בכל מקום דההיא דפשיטא ליה תנא ברישא ואותו השני כשבא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו כדתנן בר"ה (דף כט:) אחד יבנה ואחד כל מקום כו' ובבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה כו' ובמסכת סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש וטובא תנן התם גבי מערכי המלחמה הכי:

אם אינה מקבלת טומאה - כלומר אם בפירוש עשאה לסיכוך אין אי לא לא אלמא לתנא קמא סתם גדולה לסיכוך ולר' אליעזר סתמא לשכיבה:

אלא אמר רב פפא כו' - ומאי עשאה לשכיבה דקתני במילתיה דרבי אליעזר הכי קאמר עיקר עשייתה לשכיבה עד דעביד ליה לסיכוך כו' ומילתיה דתנא קמא הכי מיפרשא כדאוקימנא מעיקרא רישא בגדולה כדקתני בהדיא וסיפא בקטנה והכי קאמר ואם קטנה היא ועשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה הא סתמא לשכיבה ואתא ר' אליעזר למימר אף גדולה שוה היא לקטנה דכי עביד לה סתם הוי עשאה לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה אבל עשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה:

שיפה - פווי"ל:

גמי - יונ"ק דהן רכין הלכך סתם קטנה יש בהן לשכיבה לא שנא גדולה מעשה שרשרות שהיא עבה ואינה חלקה לא שנא ארוגה שהיא חלקה והיינו דקתני גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה ואין חילוק בין גדולה לארוגה אבל של קנים הן קשים וכן של חילת לשק"א והקלח שלה עב:

גדולה - מעשה עבות וקליעה מסככין בה אפי' קטנה דאינה לשכיבה לפי שהיא עבה ואינה חלקה ועץ שלהן קשה:

ארוגה אין מסככין בה - דסתמא לשכיבה דלא היו רגילין לאורגה אלא לשכיבה שתהא חלקה ונוחה:

כל חוצלות - לקמן מפרש מאי היא:

מטמאות טמא מת - כלומר כלי הם מן הסתם ומקבלות טומאה והאי דנקט טמא מת משום דבעי אפלוגי במדרס שהוא אב הטומאה נקט נמי טמא מת שהוא אב הטומאה והכי קאמר החוצלות כלי הם לטומאה אבל אינם מיוחדות לשכיבה שהן נעשות אב הטומאה במדרס הזב ואין אתה מוצא שיהו אב הטומאה אלא ע"י המת עצמו שיהיו הן טמאות מת דברי ר' דוסא:

וחכמים אומרים טמאות מדרס - על ידי מדרס נעשות אב הטומאה לפי שעשויות לשכיבה:

מדרס אין טמא מת לא - בתמיה:

והתנן כל המטמא מדרס מטמא טמא מת - והוא הדין לכל הטומאות כגון נוגע בשרץ ובנבילה והאי דנקט טמא מת משום דבאב הטומאה מיירי והכי קאמר כל הנעשה אב הטומאה על ידי מדרס נעשה אב הטומאה כשהוא טמא מת דאין לך מיטמא מדרס אלא המיוחד לשכיבה וכיון דשוי לתשמיש כלי הוא וכל שהוא כלי למדרס מיטמא בכל טומאה ואפילו הוא פשוטי כלי עץ דילפינן ליה בק"ו במסכת שבת (דף פד.) מפץ במת מנין ודין הוא כו' וסיפא דההיא משנה ויש שהוא מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס והיינו מה שהוא כלי אבל אינו מיוחד לשכיבה דמטמא בכל טומאות חוץ מטומאת מדרס שאם שכב עליו הזב ולא נגע בו טהור דלגבי מדרס מיוחד לכך בעינן כדאמרי' יצא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

אימא אף במדרס - שכלי הן ועשויין לשכיבה:

מזבלי - בולו"ס ועשוי לרועה להניחן תחת ראשו ולשכב:

הריני כפרת - יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו ולשון כבוד הוא זה כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צ"ל כן:

כשנשתכחה תורה מישראל - לא נשתכחה כולה קאמר אלא הלכות שכוחות מבני בתירא שהיו ראשי ארץ ישראל כדאמרי' בפסחים באלו דברים (דף סו.) עלה הלל הבבלי. שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבבל:




שהן טמאות - אף מדרס דמיוחדות לשכיבה הן ולא לתשמיש אחר:

ועל של טבריא - קשות הן ואין לך אדם שוכב עליהן:

כיון דליכא דיתיב עלייהו - אין רוב בני אדם רגילין לייחדן לכך:

דמקרי ויתיב - ומייחדן לכך:

והתניא - לעיל:

וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו - של ר' יוסי דזו וזו מסככין בה אלמא לאו כלי הוא לקבל טומאה:

גדנפא - כעין שפה סביב גבוה מעט לקבל מה שנותנין בהו ועשויה לתשמיש לתת פירות על גבה:

דלית ביה גדנפא - אפילו כלי לא הויא דלסכך על גבי אהלים עשויה:

שעם - פוויי"ל מין שיפה:

של שק - מנוצה של עזים:

של ספירא - ממה שמסתפר מצואר הסוס ומזנבו:

מטמאין טמא מת - ולא מדרס דכלי הן ולא לישיבה:

בשלמא למאן דאמר - חוצלות היינו מזבלי איכא למימר בכל הני דכי לא עבידן לשכיבה כלי הם לתשמיש אחר:

של שעם ושל גמי - אף על פי שאין נארגים היטב ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר:

ראויין הן לכנתא דפירי - פירות גסין שאין יוצאין דרך נקב קטן:

של שק ושל ספירא - שנארגים יפה:

חזו לגולקי וצני - כלים כעין שקין שנותנין בהן קטניות ופירות דקין:

אלא למאן דאמר מחצלות ממש - שהן פשוטין ואין להן בית קיבול:

בשלמא של שק ושל ספירא - לר' דוסא אע"ג דלאו לשכיבה עבידי:

חזו לפרסי ונפוותא - לוילון כנגד הפתח כדמתרגם מסך הפתח (שמות לה) פרסא דתרעא:

נפוותא - לנפות בהן הקמח כמות שהן נותנין עליו קמח וכופלין אותן וקושרין בראש הכפל כעין בויטי"ל שלנו:

למאי חזיין - אליבא דרבי דוסא דאמר לאו לשכיבה עבידן אמאי טמאות שום טומאה:

לנזייתא - לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר:

חנניה - בן אחי רבי יהושע:

כשירדתי לגולה - כשירד לגולה לעבר שנה כדאמרינן בברכות בהרואה (דף סג.):

בודיא - מחצלת:

מסככים - דסתמא לסיכוך ואינה כלי לתשמיש:

קיר - הוא גדנפא:

פרק שני - הישן תחת המטה

מתני' הישן לא יצא - דאהל מפסיק בינו לסוכה ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה:

נוהגין היינו כו' - טעמא מפרש בגמרא דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע:

מעשה בטבי עבדו - ועבדים פטורין מן הסוכה דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל שהאשה חייבת עבד נמי חייב כדאמרי' בחגיגה (דף ד.):

ולפי דרכינו למדנו - כלומר אע"פ שלא אמר לנו לשם לימוד אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא למדנו ע"פ דרך בדיחותו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו:

גמ' תנן התם - באהלות קא חשיב את המביאין טומאה:

שחררוהו המים - כגון בשפה גבוהה על הנהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך:

או שרצים - כגון חולדות ואישות:

או שאכלתו מלחת - שהארץ מליחה ומתבקעת מאיליה:

וכן מדבך - אבנים גדולות הערוכות זו על זו ופעמים שהאחת סדורה על גבי השנים והתחתונות שוכבות זו אצל זו ומפרידות זו מזו ויש שם אהל טפח:

וכן סואר של קורות - אף הן קורות הערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין ויש שם הרבה נקבים ביניהם ויש בהן אהל כל אלו אם כזית מת בתוך האהל בראשו אחד וכלים בראשו שני נטמאו באהל המת:

בידי אדם - מתכוין לעשותו אהל:

אינו אהל - לטומאה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/סוכה/פרק_א"