רש"י על הש"ס/סוכה/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נ א (עריכה)


ואי מייתי במקודשת איפסלו בלינה - הואיל ואיקדשו קדושת הגוף הוו להו כאימורי קרבן:

חזקיה אמר - הא ודאי מצית למשמע מינה דאין שיעור למים אבל קידוש שלא מדעת לא שמעינן מינה וטעמא דמתני' דלא מייתי במקודשת דמאן דחזי להו למחר דשקלי להו מתוך כלי שרת סבר לדעת שיקדשם כלי ניתנו בו מאתמול וכיון דאין שיעור למים קדשום הכלי וקא חזי דמנסכי להו ש"מ אין לינה מועלת בנסכים ונפקא מינה חורבה:

ר' ינאי אמר - אפילו תימא יש שיעור למים ואפ"ה נפק מינה חורבה:

גזירה שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים - לכהן גדול מלאום וקדשום בכלי שאין מקדשים ידים ורגלים אלא במים מקודשים דומיא דכיור שנמשח בשמן המשחה ומקדש את מימיו והם לקידוש ידים ורגלים ואף קתון של זהב שהיו עושין לכבודו של כ"ג לקדש הימנו ידיו ורגליו כדאמרי' בסדר יומא פ' טרף בקלפי (דף מג:) מקודש היה ואתי למימר הכא לקידוש ידים ורגלים מילאום ולית להו שיעורא שאפי' הוה ק' לוגין ראוין הם לכלי ונתקדשו וכי חזי דמנסכי להו אמר אין לינה מועלת בנסכים:

ואמאי - מים מגולין פסולין:

לעברינהו במסננת - קוליי"ר בלע"ז מסננת שמסננין בה קונדיטון כמו שעושין בעלי חנויות שתלוי כמין כברה ובו אבקת רוכל ויין ותחתיה כלי והקונדיטון מסתנן לתוכו:

יש בו משום גילוי - אם הניחו בלא שמירה כשיעור שהיית גילוי המפורש בהכל שוחטין (חולין י.) כדי שיצא נחש מתחת אזן כלי וישתה ויחזור לחורו ואסורה בשתיה:

התחתונה - כלי התחתון:

פרק חמישי - החליל


מתני' החליל חמשה וששה - פעמים שהוא ששה ימים פעמים חמשה:

וזהו חליל - שהיו מחללין לרבות שמחה לבית השואבה דמפרש במתני':

בית השואבה - כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון:

שאינו דוחה וכו' - הלכך חל י"ט להיות בשבת פשו להו ששה חולו של מועד נמצא חליל ששה חל י"ט בחול הוו להו תרי יומי שבת וי"ט דלא דחי להו (שבת) פשו להו חמשה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נ ב (עריכה)


גמ' מששת ימי בראשית - דאמרן לעיל שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים:

בשיר של קרבן - בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך (המים ו) היין לתמיד של שחר וניסוך היין לתמיד של בין הערבים שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר והחליל מכה לפניהם כדתנן במסכת ערכין (דף י.) בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין כדאמרינן התם ובאותו חליל נחלק רבי יוסי בר יהודה לומר שהוא דוחה:

עיקר שירה - שקרבן צבור טעון שיר מן התורה כדאמרינן במסכת ערכין (דף יא.) מכמה מקראות וסבר ר' יוסי עיקר השיר אינו אא"כ חליל מכה עם השיר וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם הלכך עבודה היא וכי היכי דתמיד דוחה שבת שיר שלו נמי דוחה שבת:

בפה - הלוים אומרים השיר דבר יום ביומו כגון לה' הארץ ומלואה (תהלים כד) בראשון גדול ה' ומהולל (שם מח) בשני וכן כולם ובשבת שאי אפשר לחליל אינו דוחה שאין כלי שיר המצוה ולקמן ילפינן טעמייהו מקראי:

אבל שיר של שואבה - שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כדקתני במתני' והלוים בכנורות ובנבלים:

דברי הכל שמחה יתירה היא - ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות ולא דחי שבת:

דבהכי פליגי - בעיקר שירה בפה או בכלי:

מאן דמכשר - עץ לכל כלי שרת סבר עיקר שירה בכלי והוו להו כלי השיר כלי שרת ואבוב היה במקדש מימות משה והוא של קנה כדתנן בערכין (דף י:) הלכך שאר כלי שרת מיניה ילפינן לאכשורי בשל עץ:

עיקר שירה בפה - וכלי לבסומי קלא בעלמא הוא הלכך כלי השיר אינן כלי שרת ולא ילפינן מינייהו לדמויי כלי שרת לאבוב של משה:

אין דנין אפשר משאי אפשר - שאר כלים אפשר שיהיו של מתכת והן מכובדים הלכך ממנורה ילפינן להו ולא מאבוב של משה דהתם טעמא משום שאי אפשר לעשות של מתכת כדמפרש בערכין (דף י:) שצפהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את ציפויו והיו קולו ערב ומאן דמכשר סבר דנין אפשר משאי אפשר דמ"מ אשכחן כלי שרת דעץ:

ה"ג ואיבעית אימא עיקר שירה בפה ואין דנין אפשר משאי אפשר - וה"פ דכ"ע עיקר שירה בפה וליכא למילף מאבוב ואת"ל עיקר בכלי אפילו הכא מאבוב לא גמר דאין דנין אפשר משאי אפשר: והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או בריבויי ומיעוטי קמיפלגי ה"ג ול"ג ממנורה. יש שדורשין את התורה בכלל ופרט ויש שדורשין אותה במדת רבוי ומיעוט הדורשה בכלל ופרט משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל הלכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו דברים הדומין לפרט אין נדונין עמו לפי שהוא פירושו מהו כלל הכלול למעלה זה שאני אומר לך עכשיו ולא יותר וכי אתי כלל שני אחר הפרט בא להוסיף עליו ודייך אם תוסיף עליו את הדומים לו הלכך אי אתה דן על ידי כלל האחרון אלא דברים הדומין לפרט שלא נתרבו מתחילה והדורשה בריבוי ומיעוט לא משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט אלא משום דבכלל קמא נתרבה הכל במשמע אתי פרטא בתראה למעוטי ממשמעותיה וכי הדר אתי ריבוי אחריני בהדיה אהני לרבויי כל מילי דאלו דברים שהן כעין הפרט לא איצטריך דלא אימעיטו להו ממיעוטא והכי אמר בהדיא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי משמע ליה בריבוי ומיעוט לחודיה בלא ריבוי אחרון כל הדומין לפרט:

מיעט של חרס - דע"כ מיעוטא למעוטי אתא וזהו הראוי להתמעט יותר מן הכל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נא א (עריכה)


כתנאי - עיקר שיר בפה או בכלי:

עבדי כהנים היו - [משנה] במסכת ערכין היא על אוחזי כלי שיר בשעת שיר של קרבן קיימינן:

משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפריא - זה שם המשפחות:

ומאמאום היו - זה שם מקומם:

ומשיאין לכהונה - ישראל מיוחסין היו שנשיהם אלמנות ובנותם ראויות לינשא לכהנים:

לוים היו - אבל ישראלים פסולין לכך:

מעלין מדוכן - הרואהו עומד על הדוכן עם הלוים א"צ לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת ולא לתת לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם כי אם לוים כדי שלא יטעו בהם בני אדם להחזיקם כלוים ואינם לוים:

ומ"ד ישראל היו - סבר מדוכן ליוחסין מעלין שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם עבדים:

אבל לא למעשרות - שלא נזהרו מלהעמיד שם ישראל:

ומאן דאמר עבדים היו - קסבר אין סומכין על הדוכן מלבדוק אחריו להעלותן ליוחסין הלכך לא נזהרו על כך:

ור' ירמיה אמר כו' - לעיל קאי אפלוגתא דרבי יוסי ברבי יהודה ורבנן ופליג אדרב יוסף: הכי גרסינן דרבי יוסי סבר שמחה יתירה נמי דוחה שבת הואיל ושמחת מצוה היא ובחליל אין איסור מלאכה אלא שבות בעלמא:

תיובתא דרב יוסף - דאמר מודה ר' יוסי בשיר של שואבה דלא ידחה:

אבל בשיר של קרבן דוחה כו' - האי לשון קושיא ובעיא הוא כלומר חזינן הכא דבשל שואבה פליגי ואיכא למידק הא בשל קרבן מודו רבנן דדחי:

נימא תהוי תיובתא דרב יוסף - נמי בהא דאמר לעיל בשל קרבן פליגי והכא דייקינן דמודו רבנן ביה והויא תיובתא בתרתי בשל שואבה הוי תיובתיה מדרבי יוסי ובשל קרבן הוי תיובתיה מדרבנן:

והוא הדין לקרבן - ומדרבנן לא תותביה:

והא קתני מתניתין וזהו חליל כו' - ל"ג והא עלה קתני אלא והא קתני:

אלא לאו רבנן היא - דשמעינן להו בדשואבה דלא דחי וקתני זהו למעוטי דקרבן אלמא בשל קרבן מודו:

החל שיר ה' וחצוצרות ועל ידי כלי דויד - אלמא כלי דוד שיר ה' קרי ליה:

למחצצרים ולמשוררים - והכא לא כתיב כלים וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין:

מתני' יורדין לעזרת נשים - כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוהה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשיפוע ההר:

ומתקנין שם תיקון גדול - מפרש בגמרא:

וארבעה ספלים של זהב בראשיהן - בראש כל מנורה ומנורה:

ילדים - בחורים ובידיהם כדי שמן ועולים כל אחד בסולמו:

מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין - ממכנסי בגדי השרד שהיו משל צבור ומאבנטיהם הישנים מפקיעין קורעין לעשות פתילות:

שלא היתה מאירה מאור בית השואבה - לפי שהמנורות גבוהין חמשים אמה והר הבית גבוה והאורה זורחת בכל העיר וכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים היה נמוך כדאמרינן בסדר יומא (דף טז.) והמנורות עולין למעלה הימנה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נא ב (עריכה)


באבוקות של אור - זורקין אותם כלפי מעלה ומקבלין אותם ויש שבקיאין לעשות כן בארבע אבוקות או בשמונה וזורק זו ומקבל זו וזורק זו ומקבל זו:

דברי תושבחות - מפרש בגמרא:

ט"ו מעלות - אורך המעלה ברוחב העזרה ורוחב המעלה חצי אמה ורומה חצי אמה כדאמרינן במסכת מדות (פ"ב מ"ג) ובסדר יומא (דף טז.):

שעליהן הלוים עומדין [בכלי] שיר - לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר הקרבן אצל המזבח היה:

תקעו והריעו - זה סימן לילך למלאות המים לניסוך מן השילוח:

הגיעו לעזרה - לקרקע עזרת נשים:

תקעו והריעו ותקעו - ובראש השנה (דף לג:) יליף בכל תקיעות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע:

והיו תוקעין והולכין - באלו שלש אחרונות מאריכין עד שמגיעין לשער היוצא מעזרת נשים להר הבית לשיפולו למזרח והשער ההוא מכוון כנגד שער שמעזרת ישראל לעזרת נשים ויורדין ממערב למזרח וכשהיו נכנסין למקדש היו הולכין ממזרח למערב דרך עלייה:

הפכו פניהם - למערב לצד העזרות וההיכל לומר דבר זה:

אבותינו - בבית הראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו' פסוק הוא ביחזקאל :

שונין אותה - כופלין אותה כדמפרש אנו ליה וליה עינינו:

גמ' מאי היא - איזה מן הבנינים של שלמה או של נחמיה בן חכליה או של הורדוס שסתרו ובנאו:

[שיישא] - שייש צבוע לא לבן ולא שחור אלא כעין ירוק בלע"ז בי"ש:

[ומרמרא] - שייש לבן:

כוחלא - שישא צבוע ככחול:

אפיק שפה - שורה של אבנים נכנסה ושורה יוצאה:

דמיחזי כאדותא דימא - כגלי הים שהאבנים משונים במראיהן זו מזו והעינים המסתכלות בהן שוטטות ונראות כאילו גלי הים הם נדים ונעים:

דיופלוסטון - לשון יונית דיו שנים פלו לשון שרים כמו מטרפולין וכמו דיופולין מרומי דתענית (דף יח:) סטון לשון סטיו שני סטוין:

סטיו כפול - לישיבת שרים של אלכסנדריא שהלכו שם יוחנן בן קרח ושרי החיילים לאחר חורבן בית ראשון בימי ירמיה ונתיישבו שם ואף על פי שעלה שם נבוכדנצר והחריב את מצרים ונהרגו מישראל שהלכו שם כמו שנתנבא עליהם ירמיה (מב) עלו בניהם שם לגדולה ועושר עד שהחריבם אלכסנדרוס:

בסילקי - פלטירין גבוהים נקראים בסילקאות:

כנגד שבעים ואחד זקנים - שעשו להם סנהדרין: ככרי זהב גרסינן:

בימה - כעין אלמימבר"א שלנו:

חזן הכנסת - שמש הצבור:

לענות אמן - שהיה שליח שלפני התיבה גומר ברכתו והן לא היו יכולין כולן לשמוע קולו:

זהבין כספין - צורפי זהב צורפי כסף:

נפחים - חרשי ברזל:

טרסיים - חרשי נחושת:

גרדיים - אורגין:

ונפנה לשם - ונשכר להם למלאכתם:

ההוא גברא הוה - עליו נאמר מקרא זה וגזרת מלך היא להחריבה:

ודלי זיקא - גבה הרוח:

חלקה היתה - העזרת נשים בראשונה ולא היו זיזין יוצאין מן הכתלים:

והקיפוה גזוזטרא - נתנו זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחין שקורין בלנ"ק כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין שמתקנין בכל שנה:

מבפנים - בעזרת נשים:

מבחוץ - ברחבה של הר הבית ובחיל:

היכי עביד הכי - שהוסיפו ושינו כלום על בנין שלמה:

והכתיב - גבי דוד המלך כשצוה את שלמה על מדת הבית ובניינו:

הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל - כל מלאכת התבנית שהודיעו הקב"ה ע"י גד החוזה ונתן הנביא. קרא אשכחו שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי קלקול:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נב א (עריכה)


וספדה הארץ - בנבואת זכריה ומתנבא לעתיד שיספדו על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג וכתיב משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד שאפי' בשעת הצער צריך להבדיל אנשים מנשים:

שעסוקין בהספד - באותה שעה והמצטער אינו מיקל ראשו מהר ועוד שאין יצר הרע שולט כדקאמר קרא והסירותי את לב האבן ולקמן אמר שהקב"ה שוחטו כו' אמרה תורה כו':

כאן שעסוקין בשמחה - וקרובה לקלות ראש ועוד שיצה"ר שולט עכשיו לא כל שכן:

והביטו אלי את אשר דקרו - יסתכלו בהרוג שלפניהם:

וספדו עליו כמספד על היחיד - כאדם המספיד על בן יחיד שהיה לו ומת:

צדיקים בוכים - שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם:

כי יפלא בעיני וגו' - סיפיה דקרא גם בעיני יפלא:

של בוכיא - עכביש שקורין איריני"א:

ולבסוף - משאדם נמשך אחריו מעט מתגבר והולך בו:

מושכי העון בחבלי השוא - בתחלה היו מביאין אותו עליהם ע"י חבלים שאינן של כלום:

וכעבות העגלה - חבל עבה שקושרין בו את הפרה למחרישה:

אספרה על חוק - אספר דבר זה להיות לחק ולזכרון:

היום ילדתיך - היום אגלה לבריות שבני אתה:

אם רעב שנאך - יצרך הרע רעב ותאב לעבירה:

האכילהו לחם - הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט):

השקהו מים - תורה דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה):

ישלימנו לך - שיהא שלם יצרך עמך ואוהבך ואל ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם:

הצפוני - כדמפרש צפון בלבו של אדם:

פניו אל הים הקדמוני - המקדש הראשון שהוא כים שהיו הכל נקבצים שם כים שכל הנחלים הולכים אליו:

ועלה באשו וצחנתו - ומפני שהעלה באשה וסרחון שהניח האומות ונתגרה בישראל:

נקדים וניזיל באורחא - נשכים בהשכמה קודם היום השכמה קרי קדמותא בש"ס:

כי הוו פרשי מהדדי - שהיו משתי עיירות והגיעו לפרשת דרכים פירש זה לכאן וזו לכאן:

אורחא רחיקא - דרך רחוקה היא בין שתי מקומותינו ואי אפשינו עוד לילך יחד:

וצוותין בסימא - אילו היינו יכולים לילך בדרך אחד היה נעים צוות שלנו:

אי מאן דסני לי - אם היה שונאי מתייחד עם האשה לא הוה מצי אוקומי אנפשיה מלחטוא ועל עצמו היה אומר:

תלא נפשיה - נשען על בריח הדלת כאדם שמחשב ומצטער:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נב ב (עריכה)


רע כל היום - כל היום רעתו מתוספת:

ה' לא יעזבנו בידו - בתריה כתיב:

מנוול זה - יצר הרע:

לכו למים - נמשלה תורה למים וכתיב אבנים שחקו מים:

דברי כאש - והאש מפעפע את הברזל והיינו מתפוצץ שהניצוצות ניתזין ממנו:

עבדו - יצה"ר הוא עבדו של אדם שאם רצה הרי הוא מסור בידו שנאמר ואתה תמשל בו:

באטב"ח - אלפא ביתא הוא א"ט ב"ח ג"ז ד"ו הרי עשיריות י"צ כ"פ ל"ע מ"ס הרי מאות ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם הרי אלפים ונשארו הנ"ך שלא היה לה"א בן זוג בעשיריות ולא לנו"ן בן זוג במאות לפי סדר האותיות ולא לכ"ף בן זוג באלפים וחברם יחד נמצא דרך אלף בית זה סהדה מנון סמ"ך מן מ"ס במקום מ"ם ה"א מן ה"ן במקום נו"ן דלי"ת מן ד"ו במקום וי"ו ועוד ה' במקום נו"ן:

התעם - תעות בעלמא:

בקרבם - משמע נטוע בלבם:

הלך - עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו:

אורח - אכסנאי:

איש - בעל הבית:

ויבא הלך - בדוד ובת שבע קאי דקאמר ליה נביא לדוד על יצר רע הבא עליו:

אבר קטן - גוייה גיד:

משביעו - בתשמיש:

רעב - גופו חסר כח ורעב לעת זקנה:

שבע - בכח שלם:

גלות - שהגלה את ישראל:

לא היה - אינו כדי והלואי לא היה:

אהלים לשודדים - אלו ערביים השוכנים באהלים במדברות ורועים מקנה כל ימיהם וכתיב סיפיה דקרא לאשר הביא וגו' כלומר הוא עצמו גרם לו הרגזתו שהביאם בעולם:

מה לי פה - זו היא חרטה:

ואשר הרעתי - רישא דקרא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי אני בראתי את יצר הרע המחטיאם וגרמתי להם כל זאת:

שלשה מקראות - המעידין שהעונות והזכיות בידו ותוכן הלבבות:

חרשים - אומנים: משיחים שניהם חרשים לבנין בית המקדש אליהו חרש אבן שבנה מזבח בהר הכרמל ומצינו שהוא עתיד להשתלח:

וכהן צדק - הוא שם בן נח ונקרא חרש ויחזק חרש את צורף (ישעיהו מא) ובבראשית רבה (פ' מ"ג) מפרש ליה במלכי צדק שבא לקראת אברהם וברכו וחיזקו וקראו חרש על שם בנין התיבה שבנה עם אביו:

אלה הקרנות אשר זרו - בתריה כתיב:

שפיל לסיפיה דקרא - דאלה הקרנות ויבאו אלה להחריד אותם סוף הפסוק הוכיח שתחילתו אינו מדבר בחרשים אלא באומות שכששאל הנביא את המלאך מה אלה החרשים אמר לו אלה הקרנות כלומר אומות הללו אשר זרו את יהודה ויבאו אלה החרשים להחריד אותם הקרנות לידות את קרנות הגוים:

שפיל - השפל עצמך לתחתית המקרא לסופו:

אמר רב ששת בהדי חנא באגדתא למה לי - מה לי אצלו בהגדה בקי הוא בהגדה ממני ולא אוכל לו:

שבעה רועים ושמנה נסיכים - לא ידעתי בהם טעם כמדומה לי דאמרינן בעלמא ויצחק להיכן אזל להציל בניו מדינה של גהינם כדכתיב כי אתה אבינו (מדרש ילקוט מיכה ה):

עמוס וצפניה - מן הנביאים היו:

אדם שת ומתושלח - מן הצדיקים שהיו קודם המבול שלא חטאו עד דור אנוש כדכתיב (בראשית ד) אז הוחל וגו מתושלח צדיק גמור היה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף קח:) שבעת ימים שנתלו לדור המבול הן ימי אבלו של מתושלח:

לכולהו - לארבעת הילדים דהוו שלשים לכל חד:

והן משובחין - בדבר זה היו משובחים בכחם יותר מבנה של מרתא:

בנה של מרתא בת בייתוס - כהן היה:

עקב בצד גודל - הוליכן בכבש בנחת עקב רגל אחד בצד גודל של חבירתה ודרך נושאי משאוי לרוץ:

ולא הניחוהו אחיו הכהנים - להוליך שני אברים אלא כמנין המפורש בסדר יומא (דף כו:) פר קרב בכ"ד משום ברוב עם הדרת מלך:

אי משום יוקרא - כובד המשוי:

הנך יקירי טפי - שתי יריכות כאילו כבידות משלשים לוג:

כבש ומרובע - הכבש היה משפע בשיפוע אורך קרוב ארבע אמות שיפוע לכל אמה גובה דשתים ושלשים אמה אורך לתשעה גובה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נג א (עריכה)


יש מהם אומרים - היינו תושבחתא דמתני' שמשבחין להקב"ה על כך:

אלו חסידים - כל חסיד הוי חסיד מעיקרו:

שלא ביישה כו' - שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנותנו:

אם אני כאן הכל כאן - דורש היה לרבים שלא יחטאו בשמו של הקב"ה אם אני כאן הכל כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבאו הכל כאן ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן: הכי גרסינן בתוספתא הוא היה אומר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא לביתי. ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן משום דאמר ר' יוחנן בתרה רגלוהי דבר איניש כו' ואי לא גרסינן ליה מאי שייכא דר' יוחנן הכא:

שצפה על פני המים - שחתכו את ראשו והטילוהו למים והכיר בו שהוא רוצח ופגעו בו עכשיו לסטים כיוצא בו:

אמר לה על דאטפת אטפוך - על שהצפת גלגולות של אחרים במים אטפוך הציפוך אחרים עכשיו:

לסוף מטיפיך יטופון - עוד יבא יום ויציפו גולגולתם של אלו שהרגוך:

לאתר דמתבעי - למקום שנגזר עליו למות בו משם הוא מתבקש ליטול נשמתו:

תמן מובילין יתיה - לשם רגליו מוליכות אותו:

תרי כושאי - על שם שהיו יפים קרי להו הכי:

אליחורף ואחיה - פסוק הוא במלכים שהיו סופרים לשלמה:

דקא בעו מינאי - אלו מתבקשים ממני למעלה שהגיע זמנם למות ולא היה יכול ליטול נשמתם כיון שלא נגזר עליהם למות כי אם בשער לוז:

מסרינהו - שלמה:

לשעירים - לשדים שהוא היה מלך עליהם כדכתי' (דברי הימים א כט) וישב שלמה על כסא ה' למלך שמלך על העליונים ועל התחתונים:

אמטינהו למחוזא דלוז - עיר שאין מלאך המות שולט בתוכה כדאמרינן בסוטה (דף מו:):

ערבין ביה - לשמים משלמין ערבותן ומוליכין אותו למקום שמתבקש שם:

שני גודליו - של שתי ידיו ונשען עליהן עד ששוחה ונושק את הרצפה לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה (תהלים קב):

וזו קידה - האמורה בכתובים דאמר מר קידה על אפים אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד מי שיודע ויכול לעשות כן ובדורו של רבן שמעון לא היה אחד מעומדי עזרה יכול לעשות כן אלא הוא:

איטלע - נעשה חיגר לפי שכשזוקף גופו מאליו ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו:

יטיח - יזרוק לשון כמטחוי קשת (בראשית כא):

הטיח דברים - במס' תענית (דף כה.) עלית וישבת לך במרום ואי אתה משגיח על בניך:

הא והא גרמא ליה - נענש בחטאת דברים ונענש בשעת המאורע כדאמרינן במסכת שבת (דף לב.) נפל תורא חדד לסכינא:

קמיה דרבי - בביתו שהיה נשיא ומכבדין אותו לשמחו שהיה דואג תמיד בצרת ישראל ובחוליו כדאמרינן בנדרים (דף נ:) יומא דמחיך ביה רבי אתי פורענות לעלמא:

שבור מלכא - מלך פרס היה:

מזגי חמרא - כוסות זכוכית מלאים יין ואין היין נשפך:

רבי יהושע בן חנניה - מן הלוים המשוערים היה כדאמר בערכין (דף יא:) וכבר הלך ר"י בן גודגדא לסייע את ר' יהושע בן חנניה בהגפת דלתות:

מלקין אותו - שנשבע לשוא ומשעה שיצאת שבועה מפיו הרי הוא כנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב שאף זה נשבע על דבר שאי אפשר ובשבועות (דף כט.) תנן דהיינו שבועת שוא וחייבים על זדונה מכות וכגון שהתרו בו:

בשעה שכרה דוד שיתין - ולא סבירא ליה שמששת ימי בראשית נבראו ואי סבירא ליה שמא נתמלאו עפר או צרורות וצריך לכרותן:

קפא תהומא - צף התהום למעלה ויצא ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו):

א"ל - רב חסדא לדידיה הואיל ואדכרתן הכי איתמר:

מי איכא דידע כו' - דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל והוא היה שם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נג ב (עריכה)


אחספא - מפני שהחרס צולל ויורד ואינו צף כדי שירד וינוח על הנקב ובאגדת דספר שמואל מפורש שמצאו דוד על פני נקב התהום וכתוב בו שהיה שם מששת ימי בראשית:

לעשות שלום בין איש לאשתו - לבדוק את הסוטה ואם טהורה היא יהא שלום ביניהם:

שמי שנכתב בקדושה - שכתב במגילה יתן ה' אותך וגו' כדכתיב וכתב את האלות האלה וגו' (במדבר ה):

כמה דמידלי טפי מירטב עלמא - כמה שהתהום גבוה וסמוך לארץ מתלחלח העולם והארץ מצמחת פירותיה:

אמר - ט"ו מזמורים של שיר המעלות:

סומכא דארעא - עובי הארץ עד התהום:

סולמי דפרת - מעלות העשויות כמחילות שבהן מי פרת עולין תחת הקרקע לפי שפרת גבוה מוצאו מאד כדאמרינן בבכורות (דף נה.) כל הנהרות למטה מפרת ומים היוצאים מהר גבוה אם דרך מתוקן להם עולין על הר כיוצא בו ולא יותר לפיכך אף החופרים בהרים שבבבל הסמוכה לפרת מוציאין מים:

וקאי אחמשה - עמדו על חמשה שעדיין יש ה' מעלות לירד עד עזרת הנשים:

ממשמע שנא' ופניהם קדמה איני יודע שאחוריהם אל היכל ה' - שהיו עומדים פתח ההיכל כדכתיב ברישיה דקרא והנה פתח היכל ה' כעשרים וחמשה איש ולא הוה ליה למיכתב אלא ופניהם קדמה וממילא ידענא דאחוריהם אל היכל ה' שהיכל הוא במערב ופתחו בכותל מזרחי:

מפריעין - מגלין:

ומתריזין - ריעי:

שמע שמע - פסוקא פסוקא ותני ליה:

כאומר מודים מודים - דתנן (ברכות דף לג:) משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות:

אנו ליה משתחוים וליה עינינו מיחלות - דכיון דאתרי מילי קמדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מילתא תרי זימני לית לן בה:

מתני' מעשרים ואחת תקיעות - בכל יום כדמפרש ואזיל פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע חשיב ליה תלת:

שלש לפתיחת שערים - שערי העזרה:

תשע לתמיד של שחר - כשהיו מנסכין את נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר ושלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקין בו ותוקעין הכהנים בחצוצרות ומשתחוים העם כדתנן במסכת תמיד (פ"ז מ"ג) הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה ועל כל תקיעה היתה תרועה באמצע ופשוטה לפניה ולאחריה:

ובמוספין - ביום שיש בו מוסף מוסיפין עוד תשע לשיר של מוספין:

שלשה להבטיל העם ממלאכה - כדמפרש בשילהי במה מדליקין (שבת דף לה:):

בין קודש לחול - כשקדש היום להודיע שחשכה ויש מעתה חיוב סקילה במלאכה. שלש לפתיחת שערים. כמו בכל יום שבעה שערים היו בעזרה:

שלש לשער העליון - דאמרן לעיל קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו:

שלש לשער התחתון - דאמרן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו מאריכין בהן עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון ובגמרא מפרש אמאי לא חשיב שלש של מעלה העשירית:

שלש למילוי המים - אחר שמלאום ושבו ובאו להן לעזרה דרך שער המים ותנן לעיל בפרק לולב וערבה (דף מח:) הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו:

שלש לגבי מזבח - כשזוקפין את הערבה כדתנן בפרק לולב וערבה לעיל (דף מה.) וזוקפין את הערבה בצידי המזבח ותקעו והריעו ותקעו:

גמ' אחת היא - מצוה אחת הן וחדא חשיב להו: ה"ג מ"ט דר"י דכתיב ותקעתם תרועה אלמא תרועה היינו תקיעה כלומר מדקרי לתרועה תקיעה שמע מינה חדא היא:

ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה - מהכא ילפינן לה בראש השנה (דף לד.) דכתיב ותקעתם והדר תרועה והדר כתיב תרועה יתקעו כלומר אחר התרועה יתקעו:

ההוא לסימנא בעלמא הוא - ההיא תקיעה שהיא להקהיל הקהל אינה אלא לסימן כשהיה משה רוצה לדבר אליהם ואינה מצוה:

רחמנא שויה מצוה - שמצווים להקהיל בסימן זה ולא באחר:

ולא כלום - לא היה מפסיק בינתים אלא כדי נשימה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נד א (עריכה)


מהו דתימא רבנן היא - ויכול להפסיק בינתים הפסקה מועטת ומאי אין בין דקאמר שלא ימתין המתנה מרובה לאפוקי מדרבי יוחנן:

תשע תקיעות - האמורות בראש השנה מן התורה שלש למלכיות תקיעה תרועה תקיעה ושלש לזכרונות ושלש לשופרות כדאמרינן בראש השנה (דף לד.) והאי דעבדינן טפי משום ספיקא דתרועה הוא דלא ידעינן אי גנוחי הוא אי ילולי הוא:

ולא כלום - משמע דאפילו הפסקה מועטת ליתא:

אינו אומר על גבי מזבח - שהיו תוקעין לגבי המזבח:

ה"ג לגבי המזבח למה לי דתקע הא תקע ליה למילוי המים - כל תקיעות הללו של שער העליון והתחתון ושער המים משום מילוי המים הוא הלכך לערבה למה לי תקיעה הא כל הני תקיעות דמוספין בחג אינן אלא משום ושאבתם מים בששון הלכך הואיל וגמירי חשבון התקיעות בחג שנים עשר למעלה העשירית עדיף למיעבד דמוכחא מילתא שהן משום מילוי המים שתוקע לכולן על דבר המילוי כסדר ומעלה עשירית משום דמקום מסוים בעלמא הוא לידע היכן תוקעין אותם ואני שמעתי שלש לגבי מזבח כשמוליכין את המים למזבח וה"ג לגבי המזבח למה לי דתקע הא תקע ליה בשעת נסוך המים ט' לתמיד של שחר בשעת נסכים היו שאין אומרים שיר אלא על היין וקשיא לי א"כ נפישן להו תקיעות דהא איכא הנך דתנן גבי זקיפת ערבה או שמא זקיפת ערבה בעת שמוליכין המים למזבח היא:

שאין ת"ל יתקעו - אלא ובני אהרן בחצוצרות:

הכל לפי המוספין תוקעין - מפרש ואזיל לה:

הוא תני לה - רבי אחא דתני לה הוא אמר לה:

לומר שתוקעין כו' - הוא היה מפרש לה דמאי הכל לפי המוספין דקאמרינן שתוקעין על כל מוסף ומוסף יום שיש בו שתי קדושות כגון שבת ויום טוב וצריך שני מוספין תוקעין לכל מוסף שאומרים למוסף שבת שיר של שבת ותוקעין תשע תקיעות לשלשה פרקים ולמוסף יו"ט שיר של יום טוב ותוקעין ט' תקיעות:

ואם איתא - דתוקעין על כל מוסף ליתני שבת שבתוך החג:

שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת - שאינה למצוה כתקיעות של קרבן דכתיבי בקרא ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אבל הנך לסימנא נינהו שישמעו ויבאו למעמדם ולדוכנם ולא דחו שבת הלכך הדר הוי להו מ"ח:

מאן הא - דתריץ הכי:

דלא חש לקימחא - טוחן ומוציא סובין ואינו חושש כלומר מרבה דברים שאינם:

חדא דמתני' תנן בכל יום - היו שם אחת ועשרים ומני פתיחת שערים בהדייהו ואם אינם בשבת נמצא שפוחתין מאחת ועשרים:

ועוד אי נמי כי הדדי נינהו - כלומר אפי' לדבריו שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת והוו להו נמי בשבת שבתוך החג מ"ח כדהוו ארבעים ושמונה בע"ש שבתוך החג ליתני שבת שבתוך החג דהא הוה ליה למיתני ולמישבק ע"ש:

דהא שמעינן מינה תרתי שמעת מינה דרבי אליעזר בן יעקב - דאין תוקעין למעלה העשירית אלא על גבי המזבח כדקאמר להו ואזיל ושמעינן מיניה דרבי אחא דתוקעין על כל מוסף דאילו שלשה להבדיל וג' להבטיל אשמעינן ברישא ואמאי שבקה ותנא ע"ש ולא אשמעינן מילתא חדתא אלא דרבי אליעזר בן יעקב לחודא:

לפי שאין תוקעין למילוי המים בשבת - שכבר נתמלאו מערב שבת כדתנן בפרק לולב וערבה (לעיל דף מח:) אלא שהיה ממלא מערב שבת:

ובצרי להו טובא - כל הנוספות בחג דשער עליון ותחתון ושער המים ולגבי מזבח ובצרי להו נמי דלהבטיל ולהבדיל דערב שבת ואיכא טובא:

וליתני ר"ה כו' - לרבי אחא מותבינן אם איתא דתוקעין לכל מוסף ליתני ר"ה שחל להיות בשבת היו שם מ"ח כ"א שבכל יום וכ"ז של שלשה מוספין:

כדרבי אליעזר בן יעקב - דמני להו ולא חשיב דלמעלה העשירית:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נד ב (עריכה)


ערב הפסח - שיש בשחיטת פסח כ"ז תקיעות שהפסח נשחט בג' כתות כת אחר כת כדאמר בתמיד נשחט (פסחים דף סד.) וכל כת קוראה את ההלל ג' פעמים שהיו פסחיהם מרובין והיו טעונין הלל בשחיטתם ולא היו מספיקין לשחוט פסחם כל כת וכת עד שיקראוהו שלש פעמים ואף על גב דתנן התם אע"פ שלא שילשו מימיהן היינו לא גמרו פעם שלישית כולו אבל מיהו אין כת שלא היתה גומרתו שתי פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואין חסר מן התקיעות כלום שבתחילת קריאתו תוקעין וכל קריאה ג' תקיעות:

לא הגיעה לאהבתי - של קריאה ראשונה ואין בה אלא ג' תקיעות מפני שעמה מועטין שבשתי כתות הראשונות נתמלאה העזרה לכל כת ונשאר כת שלישית במעט ולא היה שחיטת פסחיהן מארכת בכדי קריאת שלש הללות:

והאמרת רישא דלא כרבי יהודה - דאי ר' יהודה תקיעה ותרועה ותקיעה בחדא מני להו:

סבר לה כוותיה בחדא - בערב הפסח ופליג עליה במנין התקיעות:

ואלא - הואיל ואיכא לאוקמה כרבי יהודה מאי שייר דהאי שייר:

ערב הפסח שחל להיות בערב שבת דאפיק שית - מתקיעות כת שלישית כר' יהודה:

ועייל שית - דכל ערב שבת דהבטלה והבדלה:

ולא מוסיפין על מ"ח ולא - בתמיהה גרסינן ליה:

דאי לרבי יהודה חמשין וחדא - כ"א שבכל יום ותשעה דמוספין הרי שלשים ושמונה עשרה דשתי כתות ושלשה דכת שלישית הרי חמשין וחדא:

זימנין דלא משכחת לה - שיהו בו תקיעות דמילוי המים דמתני':

והיכי דמי כגון שחל יו"ט הראשון בערב שבת - דשמחת בית השואבה לא דחיא יום טוב כדתנן מוצאי יו"ט כו' וכי מטי תו ערב שבת הוה ליה שמיני עצרת:

מידחא דחינן ליה - ועבדינן ליה אלול מעובר כי היכי דליקלע ראש השנה בשבת:

מ"ט כו' בחד בשבא - וחיישינן משום ירקייא ומשום מתייא כדאיתא בראש השנה (דף כ.):

והתנן - פרק אלו קשרים:

חלבי שבת - של תמיד של בין הערבים קריבין ביום הכפורים שחל במוצאי שבת אלמא חייל יוה"כ במוצאי שבת:

ואמר ר' זירא - התם באלו קשרים: כי הוינן בבבל הוה אמרי הא דתניא יוה"כ שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין. להבטיל ולהבדיל משום דיום הכפורים נמי לאו מלאכה עביד:

ובמוצאי שבת - ואם חל יוה"כ להיות במוצאי שבת:

לא היו מבדילין - על הכוס בין קודש לקודש כדרך שמבדילין משבת ליו"ט דהתם הוא שהיוצא חמור והנכנס קל אבל כאן הנכנס חמור כיוצא לענין כל איסור מלאכה והוה אמרינן דברי הכל היא בין לרבי ישמעאל בין לר"ע דפליגי גבי חלבי שבת קריבין ביוה"כ מיתוקמה: כי סליקית להתם אשכחתיה לרבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי דיתיב וקאמר ר"ע היא. והתם מפרש למילתיה מיהו שמעינן נמי מברייתא דחל יוה"כ במוצאי שבת:

הא רבנן הא אחרים - מתני' רבנן דפליגי אדאחרים ואמרי מעברין החדש לצורך הלכך ר"ה בערב שבת לא מיקלע דדחינן ליה והנך מתניתין דאמרי מיקלע ולא אמרינן דחינן אחרים היא דאמרי אין מעברין את החדש לצורך:

אלא ארבעה ימים בלבד - אם זה באחד בשבת יחול לשנה הבאה בחמישי בשבת דהיינו ארבעה ימים וזה הסדר לפי מולד לבנה הוא שבין מולד למולד עשרים ותשעה יום ומחצה לשני מולדות חמשים ותשעה נמצא כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר ואחרים סבירא להו דאין מעברין ואין מחסרין שום חודש לצורך אלא קובעים ראשי חדשים אחד מלא ואחד חסר לעולם נמצא בין פסח לפסח ד' ימים ששה מלאים וששה חסרים שלש מאות וחמשים וארבעה ימים הן שלש מאות וחמשים ימים חמשים שבועות נמצאו ד' יתירים בין קביעת שנה זו לקביעת שנה הבאה:

ואם היתה שנה מעוברת חמשה - דקסבר חדש העיבור לעולם חסר עשרים ושמונה ימים שלו ארבעה שבועות נמצא יום אחד יתר תנהו על ארבעה ימים שבשנה פשוטה הרי חמשה:

מיתיבי - לרבי אחא דאמר תוקעין על כל מוסף ומוסף:

לידע שהוקבע ראש חדש בזמנו - האי חשיבותא עבדינן ליה להיכרא שיכירו דפשיטא להו לב"ד שקידשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חידוש הלבנה:

חלבי התמיד - ה"ה לכל אבריו דכל אברי עולה קרי חלבי:

ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח - ששה כהנים הזוכים בהולכת אברים כדאמרינן בסדר יומא (דף כז.) מסדרין אותו בתחתיתו של כבש מחציו ולמטה במזרחו של כבש עד שיבא המעלה ומקטירן מן הכבש ולמזבח וזה היה סימן שהן של תמיד שפעמים היו מתעכבין אברי תמיד עד המוסף והיה צריך היכר שלא יקטירו למוספין קודם לעולת התמיד דהא מפקינן מקרא שאין שום קרבן קודם על המערכה לתמיד של שחר הלכך היה צריך היכר:

ושל מוספין - ניתנין כנגדו במערבו של כבש שהכבש רחבו שש עשרה אמה מן המזרח למערב ואורכו ל"ב מן הצפון לדרום:

ושל ראשי חדשים - אברים של מוספי ראשי חדשים נתנין היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של כבש שכל הכבש אורכו שלשים ושתים ואינו משפע ועולה אלא תשע אמות השש אמות מן הארץ לסובב והשלש מן הסובב ולמעלה נמצאו שני שלישי אורך הכבש מן הארץ לסובב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נה א (עריכה)


וא"ר יוחנן - לכך סודרין אותן למעלה משאר אברים להראות שהן חשובין ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו:

יכול כשם שתוקעין - על מוסף של ר"ח בפני עצמו כשחל בחול ועל מוסף שבת בפני עצמה כשהיא לבדה:

כך תוקעין על כל מוסף ומוסף - כשחלו להיות יחד:

ת"ל ובראשי חדשיכם - גבי תקיעות כתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם וגו':

הוקשו כל החדשים כולן - לענין תקיעות שתקיעותיהן שוות:

שני ראשים - ר"ח ור"ה וקרייה רחמנא חדשכם חסר כתיב לענין תקיעות:

בחולו של מועד - דסוכות:

מה היו אומרים - בשיר המוספין:

בראשון - ביום ראשון דחוש"מ:

אומרים הבו לה' וגו' - כל המזמור על שם שהיום תחלת שמחת בית השואבה דהיינו כבוד ועוז ובאותו מזמור קול ה' על המים על שם ניסוך המים:

ולרשע אמר כו' - וכל המזמור דברי כבושין הן לנאספים לעזרה למצות החג ושמחים שמחת החג ומוכיחם מה לך לספר חקי כלומר למה לך לבא לבית זה עם שאר עמי אם אינך חוזר בתשובה ובאותו מזמור כתיב זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך על שחג הסוכות זמן בל תאחר הוא לשלש רגלים כסדרן וסוף המזמור זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו וגו':

מי יקום לי עם מרעים - ובינו בוערים במזמור אחד הם ובינו בוערים מוקדם ומי יקום לי מאוחר והם מקדימין את המאוחר ונראה בעיני מפני שפרשת מי יקום לי מדברת על צרותן שהיו משועבדין בבית שני תחת מלכי פרס ומלכי יון ומלכי רומי ואף על פי כן אינן נמנעים מלשמוח שמחת מלכם ומתפללים מי יקום לנו להצילנו מן המרעים האלה לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי אם אמרתי מטה רגלי וגו' שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו כלומר אף לפי צרותינו אין אנו נמנעין מלבא להשתעשע בתנחומיך וכו' עד סוף המזמור ולמחר בינו בוערים בעם מפני שעכשיו זמן מתנות עניים שהוא זמן אסיף זמן לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכשמגיעין ימים האחרונים שהן קרובים לפרוש ולשוב לבתיהם קורין לפניהן להוכיחם שיעשרו כראוי ואע"פ שהמעשרות בצנעה ולא יאמרו מי רואנו ומי יודענו לכך אומר בינו בוערים בעם שאומרים בלבם מי יגיד מעשינו הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט היוסר גוים הלא יוכיח וגו' עד מי יקום לי:

הסירותי מסבל שכמו - דברי תנחומין הן אם תזכו בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה כו' על המים שנידונין עליהם בחג לפי מה שאני בוחנך אפסוק לך על שם שמתפללין על הגשמים וצריכים להם וכתיב במזמור זה אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו שאשלח לכם ברכה וסוף המזמור ויאכילהו מחלב חטה וגו':

ימוטו כל מוסדי ארץ - במזמור אלהים נצב בעדת אל ואומרים כל המזמור על שם שכתוב בו עני ורש הצדיקו אלו מעשרות שכך הוא נדרש בחולין צדק משלך ותן לו בפרק הזרוע (דף קלד.) לא ידעו ולא יבינו ומי שאינו נותן לבו להבין לכך בחשכה יתהלכו זו מיתה כדתנן (אבות פ"ה מ"ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה כו' במוצאי החג שבכל שנה מפני גזל מתנות עניים וגורם קללה לעולם ורעבון שימוטו כל אפסי ארץ:

ואם חל שבת באחד מהן - ידחו שיר המועד מלפני שיר שבת:

ימוטו ידחה - שהוא שיר אחרון ונדחה מפני שאמרו באחד בשבת שיר שהיה ראוי לומר אתמול שאין מדלגין סדר השיר ובשני שיר של אחד בשבת נמצא האחרון נדחה:

הומהב"י - סימן סדר הפרשיות הוא ומחליף להקדים הסירותי לבינו בוערים בעם:

וסימנך - שלא תטעה איזה סימן של רב ספרא:

אמבוהא דספרי - גדודי אנשים ונשים רגילים להלך במבוי של מלמדי תינוקות שהתינוקות ואבותיהם ואמותיהם מצויין אצלם אף כאן מי ששמו ספרא היה סימנו הומבה"י שדומה לתיבת אמבוהא:

תיובתא דרבי אחא - דאמר תוקעין על כל מוסף אלמא דאמר לכל אחד שירו והכא קתני ימוטו ידחה אלמא לא אמרו בשבת של חול המועד אלא שיר של שבת:

אמר רבינא לומר שמאריך בתקיעות - ברייתא קתני סתמא הכל לפי המוספין תוקעין ור' אחא פירשה שתוקעין על כל מוסף ולא ה"ל לפרושי הכי דודאי אין אומר אלא שיר אחד ואין כאן אלא תשע תקיעות לשלשה פרקי השיר וברייתא קמ"ל שמאריך במשך התקיעות כשיש שני מוספין ואומרין השיר לאחר שקרבו נסכי שניהם:

שמרבה בתוקעין - שמוסיפין חצוצרות ותוקעין יחד וכולהו חד מיחשבי דתנן בערכין (דף יג.) אין פוחתין משתי חצוצרות ומתשע כנורות ומוסיפין עד לעולם:

אנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן - משום דאיירי בשתי פרשיות המאורעות ליום דדחינן חדא מינה קבעי לה ואנן דמיבעי לן למימר בצלותא דמוספין את מוספי היום וקרבנות החג אינן שוין שהפרים מתמעטין והולכין ואית לן תרי יומי י"ט מספיקא ולא מצינו למימר בי"ט שני פרשת וביום השני דא"כ עבדינן ליה חול ומיבעי לן למימר ביה ובחמשה עשר יום כיומא קמא היכי עבדינן בראשון של חול המועד ובשאר הימים מי אמרינן ביומא קמא וביום השני דה"ל למימר מאתמול וכן כסדר ונמצא שביום השביעי של ערבה נאמר וביום הששי ועל כרחך למחר שהוא יו"ט לא מצית למימר וביום השביעי דאם כן עבדת ליה חול ונמצא שביעי נדחה או דלמא יומא קמא אמרינן וביום השלישי ושני נדחה ממקומו מפני שהוא ספק ידחה לגמרי:

ימוטו ידחה - שהוא אחרון אלמא פרשה שנדחה היום אומרים אותה למחר ואחרונה נעקרת:

אתקין אמימר דמדלגי דלוגי - ונמצאו כולן עומדין אומרין ביום ראשון של חול המועד ביום השני וביום השלישי ספק שני ספק שלישי ולמחר אומרים ביום השלישי וביום הרביעי ובשלישי דחול המועד ביום הרביעי וביום החמישי וברביעי ביום החמישי וביום הששי ובחמישי דחול המועד שהוא הושענא רבא אומרים ביום הששי וביום השביעי כספיקו והיינו דלוגי שאומרים היום מה שאמרו אתמול כדאמרינן (מגילה דף כב.) גבי ר"ח רב אמר דולג שאומר השני אחד מן הפסוקים שאמר ראשון וכי היכי דאתקין אמימר לענין תפלה עבדינן נמי לענין קוראי התורה שהרביעי הקורא שהוא מוסף בחולו של המועד יותר משאר ימים וניכר שהוא בא לכבוד היום הוא קורא את ספיקי היום כמו ששליח צבור אומרן ואם שבת הוא קוראן המפטיר והשלשה שקורין תחילה אין מקפידין על קריאתם יקראו מה שירצו ומכל מקום כך היו נוהגין רבותי שני ראשונים קוראים שנים ספיקי היום והשלישי בפרשת יום המחרת שאינה מספיקות היום כלל והרביעי חוזר וקורא מה שקראו שנים הראשונים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נה ב (עריכה)


מתני' יו"ט הראשון של חג כו' - וכל המשמרות עולות לרגל ושש עשרה מהם מקריבין שש עשרה בהמות הללו:

נשתיירו כו' - דכל המשמרות זוכות בחובות הבאות מחמת הרגל ברגל ואין משמר של אותה שבת יכולה לעכב עליהן כדאמרינן בגמרא:

יום הראשון - שהיו שמונה משמרות לי"ד כבשים ששה משמרות מן השמונה היו מקריבין שני כבשים כל אחת מהן הרי שנים עשר כבשים:

והשאר - שנים הנותרות מקריבות אחד אחד:

בשני - שנתמעט אחד מן הפרים ונשתיירו תשעה משמרות לי"ד כבשים:

חמשה מהם מקריבים שנים שנים - הרי עשרה:

והשאר - ארבעה הנותרות מקריבות כל אחד כבש אחד:

בשלישי - שנתמעט עוד אחד מן הפרים ונשארו עשרה משמרות לי"ד כבשים:

ארבעה מקריבין שנים שנים - דהוו להו שמונה:

והשאר אחד אחד - ששה כבשים לששה משמרות:

בשביעי כולן שוין - כל המשמרות המקריבות כבשים שוות שכל אחת מקרבת אחד שהרי אינם אלא שבעה פרים ואילים שנים ושעיר אחד לעשרה משמרות נשתיירו י"ד כבשים לי"ד משמרות:

בשמיני חוזרים לפייס כברגלים - פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים הקריבים בשמיני אין קריבים כסדר קרבנות החג שקרבו לפי סדר משמרות כדבעינן לפרושי במסקנא אלא כל המשמרות באות ומפיסות עליהן כמו שמפיסין בשאר רגלים שאין קרבנותיהן מרובין להקריבן לפי הסדר ולהשוות בהן כל המשמרות אף בשמיני כולן מפייסין והזוכה בפייס מקריבו ובסדר יומא (דף כב.) מפרש היאך מפיסין:

אמרו מי שהיה מקריב היום פרים לא היה מקריב למחר - פרים שאין המשמרות שהקריבו כבשים אתמול מניחים אותם אלא חוזרין חלילה ונמצאו כולן שונות ומשלשות בפרים חוץ משתים ששונות ואין משלשות כיצד ביום הראשון היו י"ג פרים והקריבו י"ג משמרות כדרך שסדרום בדברי הימים (א כד) יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים כו' כולן כמות שהן סדורים נשתיירו עשתי עשרה אחרונות לאילים ולכבשים למחרת היו שנים עשר פרים ומקריבין אותן הנך י"א משמרות וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו בשלישי היו אחד עשר פרים והקריבום י"א משמרות שאחרי יהויריב נמצא ששנו י"ב משמרות ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שלאחריהם הרי ששנו נמצאו כ"ב משמרות שונות בחמישי תשעה פרים שתי משמרות האחרונות הקריבו שנים מהן וחזר יהויריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה הרי ששילשו שבעה משמרות בששי שמונה פרים והקריבום השמונה שלאחריהם הרי ט"ו משמרות ששילשו בשביעי שבעה פרים לשבעה משמרות נמצאו כולן משלשות חוץ משתים האחרונות:

גמ' לימא מתניתין - דקתני בשמיני חוזרים לפייס כברגלים וקא סלקא דעתיה דכל המשמרות באות ומפיסות רבי היא ולא רבנן:

בתחילה מפיסין עליו - כל המשמרות כאילו הוא תחילת קרבנות ולא אמרינן ליקרבו חד מהנך שלא שישלו:

לאו אפוסי בעי - בין שתיהן איזה מהן תזכה בו ודלמא ההוא פייס דקאמר מתני' בין שתיהן היה דהא לא תנן ביה בתחילה:

מאי קמ"ל - וכי מניינא אתא לאגמרינן שכן עולה החשבון כשחוזרין חלילה: ומשני קמ"ל מאי דאשמועינן נמי תנא דמתניתין מי שהיה מקריב פרים היום כו':

שבעים פרים - פרי החג שבעים הם חוץ משל שמיני כנגד שבעים אומות לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם לפי שנידונין בחג על המים:

פר יחידי - של שמיני:

שאהנה ממך - אין לי הנייה וקורת רוח בשל אלו אלא בשלך:

מתני' בג' פרקים - בשלשה רגלים:

באימורי רגלים - בעורות של עולות ובחזה ושוק של שלמי חגיגה הבאות מחמת הרגל ובגמרא מפרש מאי לשון אימורים דקתני:

ובחילוק לחם הפנים - אם אירעה שבת ברגל שבשבת מסלקין אותו ומסדרין לחם אחר תחתיו כדכתיב (ויקרא כד) ביום השבת יערכנו:

ובעצרת - כשאירע בשבת ויש בו חילוק חמץ דשתי הלחם וחילוק לחם הפנים שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נב:):

אומר לו - לכל אחד כשנותנין לו חלקו הילך מצה וכשנותנין לו בשתי הלחם אומרים לו הילך חמץ לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן אלא מכל אחד חלקו כדקיימא לן בקידושין (דף נג.) ובמנחות (דף עג.) מלכל בני אהרן תהיה ולפיכך מודיעים אותו:

משמר שזמנו קבוע - שהיה משמש בשבת זו שהרגל חל בתוכה:

מקריב תמידין - שהרי אינם בשביל הרגל:

ונדרים ונדבות - שנדבו ונדרו כל השנה ומקריבין אותם עכשיו אין שאר המשמרות זוכין בהם שאין זוכין אלא חובות שמחמת הרגל:

והוא מקריב את הכל - בגמרא מפרש לאתויי מאי:

גמ' אימורין דגבוה נינהו - ומאי שוות איכא:

במה שאמור ברגלים - בחילוק קרבנות האמורים ברגל הראויין להתחלק כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראייה ומוספי צבור ושעירי חטאות:

ובא בכל אות נפשו ושרת ככל אחיו - שאין המשמר מעכב עליו וכיון דזוכה בעבודתו זוכה באכילתו דכתיב (ויקרא ז) לכהן המקריב אותה לו תהיה ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים:

ת"ל מאחד שעריך - רישיה דקרא וכי יבא הלוי מאחד שעריך ודריש ליה הכי כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת:

מנין שכל המשמרות שוות - ברגל בחילוק לחם הפנים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נו א (עריכה)


תלמוד לומר חלק כחלק - בתריה דההוא קרא דלעיל כתיב דאוקמא ברגל:

חלק אכילה - שוה בכולן כחילוק עבודה דאתרבי לעיל מובא בכל אות נפשו ושרת:

ומאי אכילה - איצטריך לאשמועינן:

אילימא אכילה דקרבנות - דשעירי חטאות וחזה ושוק:

מהתם נפקא לכהן המקריב אותה וגו' - מי שעובדה אוכלה וכיון דאתרבי לעבודה פשיטא דמיכל נמי אכלי:

אלא לחם הפנים - איצטריך לרבויי שאין בו שום עבודת לחם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה:

יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל - יהו זוכין בעבודתן ויחלוקו:

ת"ל לבד ממכריו - חוץ ממה שמכרו אבות זה לזה:

ומה מכרו אבות זה לזה - כלומר שהתנו ביניהם שיהו משמשין כל אחד בשבתו קבוע:

אני בשבתי ואתה בשבתך - ונדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהו שוין בהן אלא למשמר שבאותו שבוע יהו כבשאר ימות השנה הלכך על כרחך לא אתרבו מחלק כחלק יאכלו אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה אבל עבודה לית ביה:

סוכה ואח"כ זמן - מי שלא בירך שהחיינו בעשייתה שהיתה עשוייה ועומדת ותניא בפרק לולב וערבה (לעיל דף מו.) כשנכנס לישב מברך שתים סוכה וזמן ואמר רב סוכה לימא ברישא והדר זמן:

זמן תדיר - שנוהג בכל הרגלים:

דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה - דברים שנחלקו בהלכות סעודה:

מברך על היום - כשמקדש בערבי שבתות קדוש היום תחילה ואחר כך ברכת היין:

שהיום גורם ליין שיבא - שאם לא מפני קידוש לא היה נזקק לכוס לפני סעודה: וכבר קדש היום כלומר ועוד טעם אחר שקדש היום מאליו משחשיכה ועדיין יין לא בא לפניו:

שהיין גורם לקידוש שתאמר - שאם לא היה לו יין לא היה מקדש בכדי והוא הדין נמי למקדש על הפת מקדים ברכת הפת מהאי טעמא שהפת במקום יין:

לימא רב - דאמר חובת היום עדיפא מתדיר דאמר כבית שמאי:

ורבה כב"ה - דאמרי תדיר עדיף:

אלא שהיין גורם כו' - אי לאו דהאי טעמא נמי איכא משום תדיר לא הוו מקדמו ליה דחובת היום עדיפא:

אי לאו סוכה - אי לאו ישיבת סוכה מי לא אמרינן זמן כגון הולכי דרכים דפטורין מן הסוכה אומרין זמן בשביל המועד כמו בשאר רגלים:

דחמץ עיקר - שהיא חובה ליום:

ומצה טפל - שהוא של שבת שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא אלמא תדיר עדיף:

פר העלם דבר של צבור - אם אירע בהן ברגל שעברו עבירה בהוראת ב"ד:

קייץ המזבח - כשהוא בטל שכלתה הקטרת תמיד ואין מביא נדר ונדבה היו שופרות שם שנותנין בהם מעות כל מותרות השנויין בהש"ס בכל מקום וכל מקום שאמרו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ומהן לוקחין עולות לקייץ המזבח ולשון קייץ כאדם האוכל תאנים בקינוח סעודה:

מתני' בין מלפניה בין מלאחריה מפרש בגמרא שחל יום טוב לאחריה - דלא הוי ליה שבת שבתוך החג ואפילו הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע"ש בשביל יו"ט שהרי בשבת לא יוכלו לבא חולקין בלחם הפנים וכן אם חל שמיני לפניה בע"ש אע"פ שאין השבת בתוך החג חולקין בו הואיל ולא יוכלו ללכת:

חל יום אחד להפסיק בינתים - כגון שחל יו"ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולין לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע"ש או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת שהיו יכולין לילך מערב שבת ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותן בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה:

הנכנס נוטל שבע - מפרש בגמרא שהמשמרות מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית כדאמרינן בגמרא בברייתא:

הנכנסין חולקין ביניהם בצפון - את המגיע לחלקן כדאמרינן בגמרא כדי שיראו הנכנסין שהצפון עיקר שהרי קבעו הכתוב לשחיטת קדשי קדשים:

והיוצאים חולקים בדרום - כדי שיראו שהן יוצאין והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:

בילגה - שם המשמרה:

לעולם חולקת בדרום - ואפי' כשהיא נכנסת קנס הוא שקנסוה כדמפרש בגמרא:

וטבעתה קבועה - כ"ד טבעות היו בעזרה במקום בית המטבחים כנגד עשרים וארבע משמרות והיו נתונות באבני רצפה והטבעת פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה לתוך הרצפה וטבעת של בילגה קבועה ואינה נהפכת כדי שתשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה:

וחלונה סתומה - חלונות היו בבית החליפות בעובי כותלי התאים שבצפונו של היכל ששם גונזין את סכיניהן כדתנן במסכת מדות (פ"ד נשנה ז) וסתמו חלונה של בילגה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נו ב (עריכה)


גמ' והני תרתי מאי עבידתייהו - אדר' יהודה קאי דאמר הנכנס נוטל שבע:

בשכר הגפת דלתות - שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית שפתח אותן משמר היוצא:

ונימא ליה - יוצא לנכנס:

דל בדל - הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס שבע ואתה טול עתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה דל הסר כמו דל רגלים (ר"ה דף ז:) וכדגרסינן בריש מסכת (דף ב.) דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה דל דפנות ליכא צל סוכה דל מעשר בהמה (ר"ה דף ז:):

בוצינא טבא מקרא - משל הדיוט הוא האומר לחבירו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה לתולשה עכשיו תלוש ואם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא הניחה ותגדל טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה ה"נ גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה:

ובמוספין חולקין - כי היכי דפלגי בלחם הפנים משמר הנכנס והיוצא פלגי נמי בעורות המוספין של כל שבת:

ובזיכין - מסלקין ומסדרין לחם הפנים ומקטירין שני בזיכי לבונה שסילקו מעל השלחן והן מתירין את הלחם באכילה כדכתיב והיה ללחם לאזכרה:

האי תנא לא איירי בחלוקה כלל - ואם תאמר מאחר שהמשמר היוצא עושה המוספין היאך יחלקו בהם משמר הנכנס אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא על המזבח כל היום לאחר שיצא משמר היוצא ומתניתין דאיירי בחלוקה ולא תנא חלוקה דמוספין היינו טעמא דלא אותביה דאיכא למימר תנא דמתניתין איידי דאיירי בלחם הפנים דרגלים הוא איירי בלחם דשאר ימות השנה ואגב גררא בעלמא נסב חלוקה בשארי שבתות:

נכנסין - לעזרה:

כדי שיראו נכנסין - טעמא דמתניתין קא מפרש וגמרא היא:

מרים בת בילגא - ממשמר בילגה היתה וכן שמה:

כשנכנסו יוונים להיכל - בימי מתתיהו בן יוחנן:

לוקוס - הוא זאב בלשון יווני:

וכששמעו חכמים בדבר - לאחר שגברה יד בית חשמונאי:

סתמו חלונה - של משמרה ולקמן פריך ומשום דידה קנסינן לכולה משמרה:

משמרתו של בילגה שוהה לבא - כשהגיע שבת שלה לא היו באים ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליה:

ונכנס ישבב אחיו - סדר משמרות בילגה אחר ישבב וכשישבב יוצא בילגה נכנס וכששהה משמרת בילגה לבא עיכבן ישבב במשמרתו ולא יצא לפיכך קנסוה:

ואע"פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו - דאוי לרשע אוי לשכינו:

שכיני בילגה נשתכרו - היינו ישבב:

שבילגה לעולם חולקת בדרום - ואפי' בכניסתו וישבב לעולם בצפון אף ביציאתו שהרי בילגה נכנס אחריו ושבח הוא להם לחולקי צפון:

משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה - כלומר אפי' לאבוה מי הוה לן למיקנסיה:

שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה - משל הדיוט הוא מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע אף (זה) אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן שותא דיבור כמו לא תיפוק לכו שותא (ב"ב דף לט.) ובקדושין (דף ע.) שותא דמר לא ידענא:

אוי לרשע ואוי לשכינו - בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואע"פ שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו וממילא טוב לצדיק טוב לשכינו דמדה טובה מרובה: