רש"י על הש"ס/סוכה/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מב ב (עריכה)


היודע לשחוט - לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה:

מותר לאכול משחיטתו - כדאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס:

כזית דגן - כל חמשת המינין קרי דגן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:

מרחיקין מצואתו - משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת:

ד' אמות - לענין קריאת שמע ותפלה:

והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס - לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו:

פרס - חצי ככר ששיערו בו חכמים מזון שתי סעודות לעירוב ולשון פרס פלגא כדתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע לבא בבית המנוגע ליטעון כיבוס בגדים שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס בגדיו:

מכאוב - מסריח:

שוחטין עליו את הפסח - ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכסו הראוי לאכילה: מתני'

פרק רביעי - לולב וערבה


מתני' לולב וערבה - שהן במקדש כל שבעה לולב לנטילה וערבה להקיף מזבח כדלקמן בפירקין (דף מה.):

ששה ושבעה - פעמים שדוחין שבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ימים ולקמיה מפרש ואזיל לה:

ההלל - לגמור כל שמונה כן תקנו נביאים הראשונים ובערכין (דף י.) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן:

והשמחה - לאכול בשר שלמים דקיימא לן בפסחים (דף קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואף על גב דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דהאי קרא בהר גרזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך:

סוכה - לישב בסוכה:

ניסוך המים - בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפ' שני (דף כו:):

החליל - שמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומחללים בחלילים ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה יום טוב הלכך פעמים שהוא חמשה ימים בחג כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת דכיון דלא דחי יום טוב וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו חמשה ופעמים שהוא ששה כגון שחל יום טוב ראשון בשבת דפשו להו ששה של חול המועד דבזמן מקדש אין עושין יום טוב שני:

לולב שבעה - דיום טוב ראשון דחי שבת:

ושאר כל הימים - שחל בהן יום טוב ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא וכן ערבה בשביעי ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי:

מצות לולב - ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כיצד: ה"ג י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית מערב שבת:

החזנין - שמשין שהיו שם לצורכי צבור:

ע"ג האיצטבא - רחבה של הר הבית היתה מוקפת איצטבאות לישב שם ומסוככת למעלה מפני הגשמים. על גב האיצטבא גר' במתני' דהיינו על גבי הספסלים:

והזקנים - שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל הכל לקחת איש לולבו:

ומלמדין - ב"ד את כולם לומר אם יבא לולבו לידי חבירו הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:

גמ' טלטול בעלמא - אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו:

ללמוד - נענועו או ברכתו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מג א (עריכה)


ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר - הוא הדין דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן יש לחוש להעברת ארבע אמות ואין לחוש להוצאה כגון אם היה מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה דאין כאן איסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה ברה"ר או הגביהו על מנת ליטלו ולא להוציאו ונמלך להוציאו פטור משום הוצאה אם לא עמד לפוש בינתים כדאמרינן במסכת שבת (דף ה:):

הא תקינו ליה רבנן ליטלו בביתו - כדקתני מתניתין התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו ומתוך שלא התרת לו אלא בביתו זכור הוא ולא אתי לאפוקי:

אלא ראשון - דחשובה נטילתו דאפי' בגבולין חייב לא גזרו ביה רבנן לא בגבולין ולא במקדש אבל שאר הימים שאינו מן התורה אלא במקדש לא חשיבא נטילה דידהו וגזור ביה רבנן משום חומרא דשבת אף במקדש ואם תאמר נמצאו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותבינה ביבמות (דף צ:) ושנינן שב ואל תעשה שאני:

אי הכי - משום דאיתיה בגבולין לא גזור ביה:

האידנא נמי - לידחי בי"ט ראשון את השבת:

לא ידעינן בקביעא דירחא - שמא אין י"ט עד למחר דהוה לן למעבד אלול מעובר:

אינהו - בני א"י שעדיין מקדשין על הראיה:

לידחו - להו אף בזמן הזה:

ותניא אידך - מתניתין היא בסוף פירקין דלעיל (דף מא:):

ביום אפי' בשבת - דמשמע כל דהו יום וקרא יתירא הוא דמצי למכתב בראשון:

ראשון אף בגבולין - לאו מרבויא דריש אלא ולקחתם ביום ראשון ולא פירש מקדש משמע אפי' בגבולין:

הראשון - ה"א מיעוטא הוא כלומר בראשון לחודיה הוא דאמינא לך ואף בשבת:

אצטריך קרא למישרא טלטול - דרבנן עדיין לא נאסר טלטול בעולם ובא הכתוב להתירו כאן:

למכשירי לולב - בא הכתוב ללמדך שמכשירי לולב דוחין את השבת כלומר תיקוניה ואפילו לקוצצו מן המחובר ולאוגדו:

ונאמר להלן ימים - בלולב מה להלן ימים ולא לילות כדכתיב ביום הראשון:

במלואים - כדכתיב (ויקרא ח) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו': סוכה מצותה כל היום ומלואים מצותם כל היום לישב בעזרה ושלא לצאת כדכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ונאמר תשבו יומם ולילה שבעת ימים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מג ב (עריכה)


תשבו - יומם ולילה ולולב מצותו שעה אחת שלא נאמר בו אלא לקיחה:

מאי טעמא דוחה - ולא גזור בה כי היכי דגזור בלולב דהא הכא נמי ליתא מן התורה בגבולין כשאר ימי החג לגבי לולב ואמאי לא גזור בה במקדש:

לפרסמה שהיא מן התורה - לפי שאינה מפורשת מן התורה בהדיא שבקו לה רווחא למידחי שבת חד יומא כדי לפרסמה שמן התורה היא:

לולב נמי נידחו - בשאר ימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה דהא לא מפרשא בהדיא דאיכא למיטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני ה' שבעת ימים לאו שמחת לולב קאמר:

שלוחי בית דין מייתי לה - מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא כהנים המקיפין בה את המזבח:

אי הכי - דליכא למיגזר בה מידי והוא כל שבעה במקדש מן התורה:

כל יומא נמי - דאיקלע בשבת נידחי מאי שנא חד יומא ותו לא:

אתי לפקפוקי בלולב - לזלזולי בלולב משום דלא דחי בלולב אלא בחד יומא והא דחי כל יומא אתי למימר לולב לאו מצוה חשובה היא:

ולידחי - ערבה בי"ט ראשון כלולב:

לאו מוכחא מילתא - דמשום ערבה הוא דמיפרסם שהיא מה"ת דאמרי משום דנתנה לדחות אצל לולב נדחית אף אצל ערבה ועיקר משום לולב הוא:

בחד מהנך - באחד משאר הימים:

אוקמה אשביעי - יום מסויים או ראשון או אחרון:

האידנא נמי - לאחר חורבן דעבדינן ערבה:

חד יומא כדאמרינן לקמן (ד' מד.) מנהג נביאים היא בגבולין כיון דליכא למיחש מידי לידחי בשביעי ויטלוה ויחבטוה שלוחי בית דין לפרסמה שהיא במקדש מן התורה שהרי לא גזרו עליה בשביעי ולאחר חורבן מי גזר עליה: לא ידעינן בקביעא דירחא - ושמא אין שביעי שלנו שביעי:

לא איקלע - הם מעברים את אלול או אחד מן החדשים כשרואין שיארע שביעי בשבת:

וכל נחותי - כל הסיעה שירדו מא"י לבבל ושעלו מבבל לא"י וחזרו:

מאן לימא לן - דערבה במקדש בנטילה דלידחי השתא ערבה איסורא מדרבנן זכר למקדש דנידחי שבת:

דלמא בזקיפה - לא היו נוטלין אותה ביד אלא זוקפין אותן בצידי המזבח לחוד כדתנן במתני' והשתא ליכא מזבח היכא נזקפה:

ואותו היום - בשביעי מדקתני פעם אחת ושבע פעמים ש"מ הקפה ברגל סביב המזבח הוא ובמה מקיפין לאו בערבה:

לא בלולב - מקיפים לאחר שזקפו הערבה סביב המזבח:

בתחילתו - בי"ט ראשון:

וערבה בסופו - בשביעי:

מרביות - נטיעות:

והכירו בהן בייתוסין - הרגישו תלמידי בייתוס והן צדוקים ואינם מודים בערבה שאינה מפורשת מן התורה:

וכבשום - טמנום כמו בהדי כבשי דרחמנא למה לך במסכת ברכות (דף י.) וי"מ כמו יכבוש עונותינו (מיכה ז) יכסה כסית כל חטאתם סלה (תהלים פה):

תחת האבנים - ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו למחר האבנים:

עמי הארץ - שלא היו בקיאים באיסור טלטול והם היתה ידם עם הפרושים:

והביאום הכהנים וזקפום כו' - אבל ישראל לא היה נכנס בין האולם ולמזבח ומדקתני חיבוט ערבה מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים ומקיפין בה הכהנים את המזבח ברגליהם ואחר כך זוקפין אותה:

ואלא לידחי - כיון דבנטילה הוה יש לו לעשות זכר למקדש ולידחי שביעי דילה שבת:

כיון דאנן - בגולה לא דחינן משום דלא קים לן בקביעא דירחא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מד א (עריכה)


לדידהו נמי לא דחי - שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת:

בגבולין - מוליכין לבית הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב"ד ויודעים אימת הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפי' לבני א"י:

דלא עבדינן לה שבעה - אבל יום אחד מיהא עבדינן כדאמרינן לקמן (עמוד ב) בר"א בר צדוק והוא היה לאחר חורבן שהיה ר' צדוק אביו בימי ר' יוחנן בן זכאי ובימי ר"א ור' יהושע ור"ג היה כדאמרינן בבכורות (ד' לו.) כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ והוא היה השואל:

למאן - אליבא דמאן קאמר ערבה דרבנן:

עיקר - יום אחד מיהא יש לו שורש אבל ערבה אין לה שום שורש מן התורה בגבולין:

כהנים בעלי מומין - אף הם דוחקים ונכנסין להקיף ברגליהם וערבה בידם וא"א להקיף שלא יכנסו בין האולם למזבח וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במסכת כלים בפרק ראשון:

מי אמרה - השתא ס"ד דה"ק מי אמרה שהיא חובה וקאמר לצאת בה ידי חובה ולהכי פריך מאן אמרה בתמיה:

מי אמרה בנטילה - ותהא חובת כהנים דקאמר לצאת:

דלמא בזקיפה - וכהן אחד זוקפה ע"י הכל ואין חובה על כולם:

יסוד נביאים הוא - תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה:

מנהג - הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא:

ומי א"ר יוחנן - יסוד נביאים היא והא הלכה למשה מסיני היא:

שכחום - בגלות בבל שכחו את התורה והמצות במקצת וזו נשכחה לגמרי:

וחזרו - נביאים אחרונים:

ויסדום - ע"פ הדבור:

והא"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא - רב כהנא היה מתלמידי רב והיה חריף מאד וברח לא"י לפני ר' יוחנן מחמת מרדין [שהרג לאדם אחד] כדאמרינן בפרק בתרא דב"ק (ד' קיז.) והוצרך לו ר' יוחנן לכמה ספיקות והיה אומר ר' יוחנן לבני א"י סבור הייתי שתורה שלכם שלא גליתם מארצכם ולא היה לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא של בני בבל שאע"פ שגלו עמדה להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה כדכתיב (מלכים ב כד) הכל גבורים עושי מלחמה ותניא בסדר עולם וכי מה גבורה עושין בני אדם הנתונין בשלשלאות של ברזל אלא שגבורים היו במלחמתה של תורה אלמא ס"ל לר' יוחנן דלא נשתכחה תורה בגלות בבל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מד ב (עריכה)


במקדש - הלכה למשה מסיני:

בגבולי' - יסוד נביאים:

ערבה צריכה שיעור - לקמן מפרש שיעורה:

אינה ניטלת אלא בפני עצמה - אין דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה:

אבל היכא דאגבהיה - לשם נטילת לולב והדר אגבהיה לשם ערבה אימא ליפוק בה דאיכא הוכחה טובא:

וכמה שיעור' - דאמרן לעיל צריכה שיעור:

שלשה בדי - שיש בכל אחד עלין לחין:

עלה אחד ובד אחד ס"ד - עלה משמע בלא בד ובד בלא עלה ומאי לקיחה בעלה בלא בד הא לא מינכר:

עלה אחד בבד אחד - בד אחד ובו עלה אחד ודיו וכי אמרינן לעיל (דף לב:) ג' טפחים לגבי לולב הוא דאמרינן שתהא ערבה ארוכה שלשה טפחים אבל ערבה שהיו מקיפין בה בפני עצמה כל דהו סגי והשתא נהגו להביא מורביות ענפים ארוכים ויפים שמנכרא מצוה בעין יפה:

אייבו - אבוה דרב:

חביט חביט - לשון ניענוע:

מנהג נביאים היא - בגבולין ולא יסוד נביאים הלכך אינה צריכה ברכה:

קרייתא אית לי - כפרים ויושביהם:

ומקשקשין בכרמיא - עודרין את הכרמים בשביעית:

ואכלי זיתיא - בשכר חפירת הכרמים ואינן מפקירין לעניים:

אריך או לא אריך - טוב לעשות כן או לא אריך לשון דבר הגון ובעזרא יש לו דומה וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי:

א"ל לא אריך - לפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעי' והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אבל הקשקוש מותר כדלקמן:

א"ר אלעזר בר צדוק כדו הויתי דאיר - כבר עברו מ' שנה שאני דר בארץ הזאת:

ולא חמיתי בר אינש - לא ראיתי בן אדם:

דמהלך באורחא דתקנן כדין - שמהלך בדרך ישר כאדם זה:

אפקר זיתיא לחשוכיא - לעניים:

והב פריטיא - ותן פרוטות מכיסך לקשקש הכרמים:

ומי שרי - קשקוש בשביעית:

מלסקל - להשליך אבנים לחוץ:

סתומי פילי - שהשרשים מגולים וצריך לכסותם שלא ייבש האילן ואוקומי אילני הוא שלא ימות ואינו עושה להשביחן אלא לקיימן שרי:

פילי - בקעים:

וחד אברויי אילני - כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כג) לנקוב העפר שעל השרשים ולהזיזו שיהא רך ותיחוח והאילן משביח כך שמעתי לישנא אחרינא להבריא את האילן ולהשביחו:

לא יהלך כו' - אלא ישבות לו בעוד יום גדול ויכין לו סעודת שבת:

אלא לביתיה - שהולך לביתו והם אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצורכו והוא כועס עליהם:

אבל לאושפיזיה אמאי דנקט סמיך - אינו סמוך על בני הבית ונושא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך:

אפי' לביתו - דמה שמוצא אם מעט אם רב שלו הוא אעפ"כ לא יהלך וכ"ש לאושפיזיה שלא ימצא כלום:

כסא דהרסנא - סעודה מועטת דגים קטנים מטוגנין בקמח בשומן שלהן:

על גג האיצטבא - הוה תני תנא קמיה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מה א (עריכה)


וכי לייבשן הוא צריך - והרי היבש פסול:

סטיו כפול - אצטבאות מקיפות אותו ואצטבאות אחרים היקף לפנים מהיקף:

מתני' ונקרא מוצא - בגמרא מפרש טעמא:

אני והו - בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו' ויבא בין מחנה ויט משה את ידו ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן השם הראשון והו וי"ו של ויסע ה"א דכל הלילה וי"ו דויט ושם השלשים ושבע הוא אני אל"ף דמאחריהם ונו"ן ראשון דהענן בחשבון של מפרע ויו"ד דרוח קדים:

ואותו יום - בשביעי:

גיגיות - קונ"ש של זהב מלאות מים:

חריות של דקל היו מביאין - בין בחול בין בשבת ובגמרא מפרש טעמא:

חריות - ענפים:

מיד תינוקות שומטין את לולביהן - הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי:

ואוכלין אתרוגיהן - של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה:

גמ' קלניא - בן חורין מן המס של מלך:

דמיפק מכרגא - מוצא מכלל המס של המלך והיינו נמי קלניא דתוספתא:

כדי שיהו גוחות על המזבח - גרסינן גוחות מוטות כמו כותל הגוחה לרה"ר דפ"ק דמועד קטן (ד' ז.):

ש"מ - מדקתני גוחות על המזבח אמה וא"א להיות גוחות על המזבח אמה אלא א"כ גבוהות ממנו אמתים ואם יותר יותר דאם אינם גבוהות אמתים ומוטות אמה הרי הן נגררות בגב המזבח ואין זה לשון גוחות:

כי מנח רגליהם איסוד מנח להו - על אמה של כניסת היסוד של מזבח:

עלה אמה - מן הארץ ברוחב שלשים ושתים על שלשים ושתים שמתחילה הביאו מלבן מרובע שלשים ושתים על שלשים ושתים והושיבוהו על הארץ כעין איישטר"א וגובהו אמה ומילאוהו סיד וקוניא וזפת נמצא שעלה אמה וחזרו והביאו מלבן שהוא שלשים על שלשים וגובהו חמש אמות והושיבוהו על זה משוך אמה מכל צד ומילאוהו סיד וקוניא וזפת הרי שנכנס אמה ועל אותה כניסה היו שופכין הדמים ומשם יורדין לרצפה דרך שני נקבים שהיו באחת הזויות וכשנתמלא מלבן זה נמצא שעלה חמש מן היסוד ומעלה הרי שש מן הארץ חזרו והביאו מלבן שהוא כ"ח על כ"ח והושיבו על זה משוך אמה מכל צד וגבהו ג' אמות ומילאוהו סיד וקוניא וזפת נמצא גבוה תשע אמות והוא גג המזבח וכניסה זו של סוף שש הוא הסובב שבה מקום הילוך לכהנים סביב למזבח כשבאין להקטיר ולמתן דמים והיינו דקאמר עלה אמה וכנס אמה זה היסוד עלה חמש וכנס אמה זה הסובב עלה שלש זה מקום הקרנות ולא גרסינן וכנס אמה שלא היו משוכין הקרנות כלום לפנים אלא הביא מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה ונתנו לקרן ומילאוהו חלקי אבנים וסיד וקוניא וזפת וכן לכל קרן מ"מ גובה המזבח אנו למידין מכאן שהוא תשע אמות לבד הקרנות ואי אארעא מנח להו והתם צריך לתת באלכסון רגליהם משוכין להלן מן המזבח מפני הכניסיות כדי שיהו ראשיהן גוחין על המזבח תו לא משכחת להו גבהו שתי אמות למעלה מגג המזבח שיהו גוחות עליו אמה אלא לאו שמע מינה איסוד מנח להו דהוי ליה שמונה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה שלא יהו נגררות על גבי המזבח:

מאי קראה - דעולות למעלה מן המזבח:

אסרו חג בעבותים - באילנות כמו ובין עבותים היתה צמרתו (יחזקאל לא) בצד‏[1] שלו אסרו כמו הקיפו כמו אסרי לגפן יסחר ישראל (בראשית מט):

עד קרנות המזבח - עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מה ב (עריכה)


אסרו - אגודה של לולב:

בעבותים - בהדס שהוא עבות של ג' בדין קליעה:

עד קרנות - הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח:

איסור לחג - אגודה לחג:

באכילה ושתיה - שקורא לחג עונג במאכל ומשתה ויש אומרים יום שלאחר החג. בעבותים בהמות עבות ושמנות:

כל המצות - כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה:

דרך גדילתן - התחתון למטה והעליון למעלה:

שמעמידין את ציפוין - הציפוין של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב כדכתיב (שמות כו) ואת הקרשים תצפה זהב ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאיליו:

אבד סיברם - משנגנז אהל מועד בטל לו עולמית:

סכויים - תוחלתם ומבטם כדמתרגמינן הבט נא (בראשית טו) איסתכי כען לשמיא:

לפטור - בזכותי אני סובל כל עונותיהם ופוטרן מן הדין:

יותם בן עוזיהו - צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים וזכה בכיבוד אביו ועליו נאמר בן יכבד אב (מלאכי א) שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט עם הארץ כדכתיב (מלכים ב טו) ויותם (בנו) שופט וגו' לא נטל עליו כתר מלכות בחייו וכל דינין שהיה דן אומרן בשם אביו:

ועד סופו - עד שיכלה העולם:

ראיתי בני עלייה והן מועטין - רואה אני לפי מעשה הבריות שבני עלייה כת המקבלין פני שכינה מועטים הם:

סביב שמנה עשר אלף - סיפיה דקרא ה' שמה דאע"ג דבירושלים שלעתיד לבא כתיב קרא דרשינן לי' נמי להכי דמקום ששכינה שמה סובבין אותו שמנה עשר אלף והם הצדיקים הנתונים לפנים ממלאכי כי השרת שנא' (במדבר כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ואומר (ישעיהו כג) ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ואומר (שם ל) והיו עיניך רואות את מוריך:

אספקלריא - מחיצה שחוצצת ביניהם לשכינה:

מאירה - כמראה זו שרואין בה ויש צדיקים שאין מאירה להם כל כך ואין יכולין לראות ממש. אשרי כל חוכי לו. המחכים לכת שהוא כמנין לו:

בבר - ברשות:

דעיילי בלא בר - בלא רשות מועטים הן ובהנהו קאמר אני ובני מהם:

בשעת פטירתן - אמתניתין קאי:

יופי לך - היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו:

ליה ולך - אנו עושין את הכבוד הזה:

ליה אנו מודים - שהוא אלהינו:

ולך אנו משבחים - שאתה חביב לפניו לכפר עלינו מודים לאו לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים:

ר' לוי אומר כתמר - טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה לאו מקרא נפיק אלא סברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל:

אין לו אלא לב אחד - כעין מוח יש בו כגון בעץ האגוז והגפן ואין לו אלא בעץ האמצעי הזקוף ועולה וגדל למעלה ולא בחריותיו ומכבדותיו:

סוכה שבעה - לברכה:

ולולב יום אחד - ואע"פ שניטל כל שבעה זכר למקדש אין מברכין בו אלא יום ראשון שהוא מן התורה:

נקוט דרבה בר בר חנה בידך - דאמר סוכה שבעה ולא דרב יהודה אמר שמואל דאמר סוכה יום אחד:

דכולהו אמוראי - משמיה דר' יוחנן קיימי כוותיה בסוכה ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כן מצאתי ביסודו של רבינו יעקב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מו א (עריכה)


העושה לולב - בערב יום טוב:

לעצמו - ולא לאחרים:

כאן בזמן בית המקדש - מברכין עליו במקדש כל שבעה דמדאורייתא היא כרבי יוחנן דתלי טעמא בדאורייתא:

כל זמן שמניחן - ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום וגבי סוכה נמי אע"ג דלא מפסקי לילות מימים וכחד יומא אריכא הוא מברכין עליה בכל יום דהוא דומיא דחולץ ומניח:

אלא שחרית - ובסוכה נמי כיון דכחד יומא הוא סגי בברכה של יום ראשון:

דלא עביד כשמעתיה - אלא כל זמן דמנח תפילין מברך:

הכי גרסינן ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכינן כל שבעה - ואע"ג דכחד יומא הוא ובלולב נמי כל שבעה ואע"ג דמדרבנן מברכינן עליה כי היכי דמברכינן בנר חנוכה ובמגילה דרבנן דקם ליה רב ושמואל בחד שיטתא בלולב ורבין נמי משמיה דר' יוחנן אמר לולב שבעה:

דמשמשי בהו - דקיימא לן חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ בפ"ק דיומא (דף ז:):

מצות לולב שבעה - לברכה:

יום ראשון מצות לולב - דאורייתא ועיקר ובעיא ברכה:

מכאן ואילך מצות זקנים - רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו ודרבנן לא בעיא ברכה:

ואף רב סבר לה כל שבעה - בעי ברכה למצות לולב ואף על גב דמדרבנן הוא בעי ברכה:

דאמר רב - בנר חנוכה דמדרבנן היא ובעי ברכה הכא נמי לא שנא:

הרואה נר חנוכה - קאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח צריך לברך על הראשונה:

מברך שתים - שהחיינו ושעשה נסים שאין על הרואה לברך להדליק הנר:

מכאן ואילך - זמן ליכא:

המדליק מברך - להדליק נר ושעשה נסים:

והרואה - שעשה נסים לחודיה:

והיכן צונו - הואיל והוא מדבריהם:

מתני לה בהדיא - להא דרב גבי לולב ולא שמע לה מכללא דנר חנוכה:

מברך שתים - לישב בסוכה וזמן:

מצות הרבה - ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית:

על המצות - ויצא ידי כולן:

כל יום ויום מעין ברכותיו - של שבת מעין של שבת של חול מעין של חול של יו"ט מעין של יו"ט המאורע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מו ב (עריכה)


מחזיק - מה שנותנין לתוכו:

מלא אינו מחזיק - מה שתוסיף עליו:

אם שמוע תשמע - אם הורגלת לשמוע אז תשמע תוכל ללמוד ולהוסיף:

ואם לאו - שלא הטית אזן בילדותך לשמוע:

לא תשמע - לאחר זמן לא יספיקו בידך:

ד"א אם אתה שומע בישן - מחזר על תלמודך ששמעת:

תשמע בחדש - תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים:

ואם יפנה לבבך - להתייאש על מה שלמדת כבר מלחזור עליו:

שוב לא תשמע - משתפנה לבך לבטלה שוב אין משמיעין אותך דהכי כתיב אם יפנה לבבך ולא תשמע (דברים ל):

אסור - לאכילה ואפילו לאחר שיצא בה כדמפרש טעמא קסבר לכל שבעת הימים אתקצאי:

סוכה אפי' בשמיני אסורה - להסקה וטעמא מפרש לקמן מאי שנא מאתרוג:

ואפי' בז' נמי מותרת - משיצא בה ואינה עומדת למצוה עוד דקסבר למצותה אתקצאי ותו לא:

מיד תינוקות שומטין כו' - בשביעי קאי במתני' ויש מפרשים מיד תינוקות כלומר מיד אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטין את לולביהן כלומר מניחין אותם כמו שומטו ומניחו בקרן זוית והולכין ואוכלין אתרוגיהן ואין נראה דאמרינן (בבראשית רבה) מעשה בחסיד א' שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו וברח ולא היה לו במה להתפרנס בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן תמן מיד התינוקות שומטין כו' והיה אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה ומכרן ביוקר גדול וחזר לביתו אלמא דגדולים שמטי ליה מיד התינוקות:

מאי לאו הוא הדין - באתרוגין של גדולים נמי שרו באכילה:

תינוקות דוקא - שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום:

אורחא דמילתא - שאין דרך לשמוט מיד הגדולים את אתרוגיהם:

דחזיא לבין השמשות - שהרי מצותה כל היום:

אתרוג לא חזי לבין השמשות - משיצא בו שחרית:

אתרוג אפילו בשמיני אסורה - מיגו דאסירה בין השמשות דשמיני משום דבין השמשות ספק יום הוא ובשביעי אתקצאי לכולי יומא וכיון דבין השמשות אסורה ואע"ג דלא חזיא לבין השמשות אסורה לכולי יומא:

קם אבוה דשמואל בשטתיה דלוי - חזר בו מדבריו ואמר כלוי:

קם רבי זירא בשיטתיה דאבוה דשמואל - אמר בבית המדרש בשביעי אסור בשמיני מותר:

אתרוג שנפסלה - רבותא נקט דאפילו נפסלה אסורה כל שבעה שמתחילה לשבעה הוקצה אבל בשמיני מותרת:

לא ליקני איניש הושענא לינוקא - במתנה עד שלא יצא בו הוא:

מקנה קני - דרבנן תקינו ליה זכייה לנפשיה:

אקנויי לא מקני - אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה דלאו בר דעת הוא:

ובפלוגתא - הא דרבי יוחנן ורבי שמעון ב"ל איפלוג נמי רב ורב אסי וכיון דקמו רב אסי ורבי יוחנן בחדא שיטתא הלכתא כוותייהו ואסורה בשביעי ומותרת בשמיני והיינו דקבעי ואנן דאית לן בשמיני תרי יומי היכי עבדינן מי אסרינן ליה ביומא קמא משום ספק שביעי או לא: מרימר אמר אפילו תשיעי ספק שמיני אסורה לא גרסינן לה:

שביעי לסוכה - כדמפרש לה לקמן:

ושמיני לברכה - שאומר בתפלה וברכת המזון וקידוש את יום השמיני חג עצרת הזה:

שמיני לזה ולזה - אף לענין סוכה הוי שמיני ולקמן מפרש ואזיל למילתיה:

כולי עלמא לא פליגי דיתבינן בסוכה - בשמיני ספק שביעי ואפילו לר' יוחנן דאמר שמיני לזה ולזה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מז א (עריכה)


לברוכי - לישב בסוכה:

ברוכי לא מברכינן - דשמיני הוא ואין שם סוכות עליו והיינו לזה ולזה לסוכה דלא מברכינן לברכה את יום שמיני חג עצרת הזה:

נקוט דר' יוחנן בידך - דאמר לא מברכינן לישב בסוכה:

גמירי דמאפר קאתו - למדתי מרבותי שהן באו מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג:

דלא מברכינן - ואפילו לרב יהודה דאמר שביעי לסוכה:

דמרא דשמעתא מני רב יהודה בריה דרב שמואל - דאיהו אמר משמיה דרב וחזינא ליה דלא עביד כשמעתיה:

תדע - דאומר בו זמן לפי שרגל בפני עצמו הוא:

שהרי חלוק - משאר הימים:

בג' דברים - אין יושבין בסוכה ואין נוטלין בו לולב ואין מנסכין בו מים כדתנן במתני' (לעיל דף מב:) סוכה וניסוך המים שבעה:

ולר' יהודה נמי - דפליג בניסוך ואמר כל שמונה הרי חלוק מיהא בשני דברים:

בלוג היה מנסך כל שמונה - בתרתי פליג דקאמר ת"ק שלשה לוגין בכל יום ואיהו אמר בכל יום לוג וקאמר ת"ק שבעה ולא שמיני והוא אומר כל ח':

מיום אינו חלוק - דאף י"ט ראשון רשות:

זה חלוק משלפניו - שמיני חלוק מיום אתמול שביעי אינו חלוק אלא מן הראשון:

הכא כתיב פר והתם כתיב פרים - כל ימי החג קריבים פרים הרבה ומתמעטין והולכין אחד ליום עד יום שביעי שקריבין פרים שבעה ובשמיני פר אחד לבדו נמצא שאינו מסדר שאר הימים שהיה להקריב בו ששה:

התם כתיב וביום והכא כתיב ביום - כל ימות החג כתיב בהו וביום השני וביום השלישי אבל בשמיני כתיב ביום השמיני חלקו מהן ולא עשאו מוסיף על הראשונים:

רב אשי אמר - בשביעי כתיב במספרם כמשפטם משמע כמשפט כל קרבנות שאר הימים ובקרבנות שמיני כתיב במספרם כמשפט עשאן משפט חלוק לעצמו:

לימא מסייע ליה - לר' יוחנן דאמר זמן בשמיני:

הפרים האילים הכבשים - האמורים בקרבנות החג לכל יום:

מעכבין זה את זה - אם חסר אחד מן הראוין ליום אין מקריבין:

שהרי מתמעטין - מיום אל יום אלמא לא קפיד עליה רחמנא הלכך אף האמורין ליום אין מעכבין:

אמרו לו - אם מכאן אתה למד אף האילים והכבשים לא יעכבו שהרי כולן מתמעטין בשמיני דכל ימי החג אילים שנים וכבשים י"ד ובשמיני איל אחד ושבעה כבשים:

רגל בפני עצמו הוא - ואין קרבנותיו בכלל שאר קרבנות החג ואין למידין הימנו לקרבנות החג:

טעונין קרבנות - לעצמן אף זה קרבן לעצמו ואינו מסדר האחרים:

שיר - שהלוים אומרים בקרבנות שמיני אינו מסדר שיר החג ולא פירש לי שיר של שמיני אבל שיר של חג מפורש בהחליל (לקמן דף נה.) בינו בוערים בעם כו' הבו לה' כולן רמוזים על עסקי מתנות עניים מפני שזמן אסיפה הוא ועת ליתן לקט שכחה ופאה ומעשרות שישמעו מפרישים ויפרישו בעין יפה:

וברכה - מפרש ואזיל מאי היא:

ולינה - ללון לילה של מוצאי י"ט הראשון בירושלים דגמרי' מפסח דכתיב (דברים טז) ופנית בבקר והלכת לאהליך בי"ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה כך פי' בפ"ק דר"ה (דף ה.) ליראות בעזרה כדי להביא עולת ראייה ואי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד וקאמרינן בבקר אלמא חייב ללון מוצאי י"ט בתוך העיר ומי שלא הביא חגיגתו ביום ראשון והביא באחד מן הימים צריך ללון לילה שלאחריו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מז ב (עריכה)


מאי לאו זמן - הך ברכה דקאמר ר' יהודה מאי היא לאו היינו זמן לעצמו:

ברכת המזון - דעד השתא אמרי' את יום חג הסוכות הזה וכאן את יום שמיני חג עצרת הזה:

מ"מ - היכי משכחת לה זמן בחולו של מועד ואפי' לא בריך יומא קמא הא בעינא כוס של יין ' ואין יין מצוי לכל אדם בחולו של מועד:

לימא - הא דקתני ברכה כל ז' ומפרש' דהיינו זמן:

מסייע לר"נ - דאמר אומרו בשוק בלא כוס:

מנין לפסח שני - האמור לטמאים לעשותו בחדש השני שאינו טעון לינה בירושלים:

ופנית בבקר - וסמיך ליה ששת ימים וגו' פסח שני אינו אסור בחמץ אלא שטעון מצה למצוה ואוכל חמץ מיד:

ה"ג מאי לאו למעוטי נמי שמיני - דכיון דאינו אלא י"ט יחיד אינו טעון לינה:

לא למעוטי פסח שני דכוותיה - אינו ממעט אלא פסח שני לבדו דבפסח קאי ופסח קממעט אבל שבועות ושמיני עצרת אע"ג דלא איתנהו ז' ימים טעון לינה:

ה"נ מסתברא - דלא ממעיט ר' יהודה אלא פסח שני לחוד:

טעונין קרבן - להביא עמהם שלמים ובהש"ס ירושלמי יליף מושמחת בכל הטוב (דברים כו) ואין שמחה אלא שלמים דכתיב (שם כז) וזבחת שלמים ואכלת ושמחת ושיר נמי יליף לה מבכל הטוב ואין טוב אלא שיר והלוים היו אומרים אותו ומהו שיר ארוממך ה' כי דליתני (תהלים ל) דכתיב (יחזקאל לג) יפה קול ומטיב נגן ובספרי (פרשת ראה) נמי תניא בכל הטוב זה השיר:

ותנופה - לקמיה יליף לה:

ולינה - התם יליף לה ופנית בבקר הא למדת שכל הפינות שאתה פונה לא יהו אלא בבקר:

מאן שמעת ליה דאמר תנופה - לביכורים:

ר' יהודה - כדלקמן:

וקאמר הכא טעונין לינה - ואע"ג דאין טעונין ששה:

דתניא - דאית ליה לרבי יהודה תנופה בביכורים:

והנחתו זו תנופה - דבראש הפרשה נאמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני ה' וגו' ובסיפיה נאמר והנחתו מכלל שחזר ונטלו ולמה נטלו לתנופה:

זו הנחה - שמגיד לך שמצוה להניחו לפני המזבח ואח"כ יטלוהו הכהנים ויאכלוהו:

ודלמא - ההיא דקתני תנופה ולינה ר"א בן יעקב הוא דשמעי' ליה נמי דאמר טעונין תנופה אבל כרבי יהודה לא מתוקמא דאית ליה לר' יהודה כל שאין טעון ששה אין טעון לינה ולא תילף מהכא סברא דידך:

ידיו תביאינה - בבעלים דשלמים כתיב גבי תנופה דכתיב בסיפיה להניף אותו תנופה וגו':

מה כאן - בביכורים כהן דכתיב ולקח הכהן:

תחת יד הבעלים - בעלים אוחזים בשפת הטנא וכהן מניח ידיו תחת שוליו וכן מפרש במסכת ביכורים (פ"ג מ"ו):

מאי הוי עלה - דזמן בשמיני:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מח א (עריכה)


פז"ר קש"ב - סימן הוא כדמפרש ואזיל:

פייס בפני עצמו - שבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל כ"ד משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים כדאמרי' בהחליל (לקמן דף נה:) ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:

זמן - לברך בו שהחיינו:

רגל בפני עצמו - . שאין יושבין בסוכה:

קרבן לעצמו - שאינו כסדר פרי החג דא"כ היו בו ששה פרים:

ברכה לעצמו - את יום השמיני ובתוספתא משמע שמברכין אין המלך והכי גרסינן לה ברכה בפני עצמו שנאמר (מלכים א ח) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך:

מתני' והשמחה - שלמי שמחה:

והלל - לגמור בו את ההלל:

גמ' מנא ה"מ - דשמיני חייב בשמחה דהא לא כתיב ביה בהדיא אלא בשבעת ימי החג דכתיב (דברים טז) חג הסוכות תעשה לך וגו' וסמיך ליה ושמחת בחגך:

אך שמח - בההיא פרשה דעשר תעשר כתיב ז' ימים תחוג:

לרבות לילי יו"ט האחרון - לשמחה שלפניו לכוללו עם שבעת הימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמח למאי אתא כיון דכתיב לעיל מיניה ושמחת בחגך אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאתרבי לילי יו"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבויי דימים אפילו לילות במשמע כדרבינן גבי סוכה ('לעיל מג.) וכי איצטריך ללילי יו"ט האחרון איצטריך דאינו בכלל שבעה ועל כרחך לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעת ימים דקרא ויום אתי בק"ו ואשמעינן שבשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה:

או אינו אלא לרבות לילי יו"ט הראשון - ואשמעי' שצריך לזבוח שלמים ערב יום טוב לשמחת לילה הראשון ולא בעינן זביחה בשעת שמחה:

מתני גמר מלאכול - בשביעי:

לא יתיר את סוכתו - לא יתיר אגדים שלה לסותרה דהא כל היום חובתה לישן ולשנן ואי אקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה:

אבל מוריד הוא את הכלים - ואת המצעות שנשתמש בהן בתוכה כדתניא בפ' הישן (לעיל דף כח:) היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה:

מפני כבוד יום טוב - שמראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה:

גמ' אין לו מקום - אחר לאכול שם (שיוריד כליו וצריך לאכול בסוכה) ביו"ט האחרון:

מאי - מה יעשה להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה שמנה ימים:

פוחת בה ארבעה - טפחים ופוסלה:

מדליק בה את הנר - דאמרי' (דף כט.) שרגא בסוכה קטנה לבר ממטללתא:

הא לן - לבני בבל שהשמיני שלהם ספק שביעי דלא קים להו בקביעא דירחא מדליק בה את הנר ולא יפחתנה ויפסלנה לפי שצריך לישב בה מחר:

והא להו - לבני א"י דקים להו בקביעא דירחא ולא יתבי בסוכה בשמיני פוחת:

התינח בסוכה קטנה - בהדלקת הנר:

סוכה גדולה מאי איכא למימר - דהכי אמרן לעיל (שם) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרי לה לבר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה כו':

מתני' מן השילוח - מעיין הוא סמוך לירושלים:

מחזקת שלשה לוגין - זהו פחות שבנסכים רביעית ההין לכבש:

שער המים - אחד משערי עזרה נקרא כן על שם שמכניסין בו צלוחית של מים של ניסוך בחג:

תקעו והריעו - משום שמחה דכתיב (ישעיהו יב) ושאבתם מים בששון:

עלה בכבש - שהיה בדרומו של מזבח:

ופנה לשמאלו - שהנסכים נעשים בקרן מערבית דרומית וכשהוא פונה לשמאלו היא הראשונה ובמסכת זבחים יליף לה מקראי בפרק קדשי קדשים (דף סג.):

שהיו מושחרין פניהם - ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מח ב (עריכה)


כמין שני חוטמין דקים - חוטם אחד בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך החוטמין על גב המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו עמוקין וחלולים מאד:

אחד מעובה ואחד דק - אחד מנקבים מעובה אותו של יין ואחד דק אותו של מים:

שיהו שניהם כלים כאחד - כדמפרש בגמרא שהמים ממהרים לצאת לפיכך צריך שיהא הנקב דק:

ה"ג מערבו של מים מזרחו של יין - הספלים נתונים אצל הקרן זה לפני זה סמוכין זה לזה אחד לצד מערב ואחד לפנים הימנו דהיינו למזרח:

ר' יהודה אומר כו' - בתרתי פליגי אשלשה לוגין קאי ואשבעה דקאמר ת"ק ואתא רבי יהודה למימר אף בשמיני מנסכים:

הגבה את ידך - שנראה שתתן המים בספל לפי שהצדוקין אין מודין בניסוך המים שפעם אחת נסך צדוקי אחד את המים על רגליו:

שאינה מקודשת - לא נתחנכה לעבודת המזבח שתהא קדושה לכלי שרת דקיימא לן (יומא דף יב:) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ובגמרא מפרש מ"ט ממלאים בשאינו מקודש:

היה ממלא מן הכיור - מן המים שבתוך הכיור ומי הכיור אע"פ שנמשח והוקדש לכלי שרת ומקדש מימיו אין נפסלין בלינה שהיו משקעין אותו מבערב בבור כדאמר בסדר יומא (דף לז.) אף הוא עשה מוכני לכיור שהיו משקעין במוכני הכיור שלא יהו מימיו נפסלין בלינה:

שהיין והמים מגולים כו' - נתגלה היינו טעמא דממלא מן הכיור ולא היה מנסך מהן לפי שהיין [והמים] המגולין פסולין לגבי מזבח דחיישינן שמא שתה מהן נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן:

גמ' מנא ה"מ - דתוקעין ומריעין בשאיבת המים של נסוך:

דכתיב שמחה וששון - אקדים קרא לשמחה קמיה ששון:

חד יומא שבקוך - יפקיעוך מן השמים:

פרוונקא - רץ לרוץ לפניו:

בשמחה תצאו - שהוא יראה הדרכים ויעבור מעברות המים:

משכא דההוא גברא משוינן לה גודא - נוד וחבירו במסכת שבת (דף קלח.) הגוד והמשמרת:

עולין דרך ימין - כשהוא עולה לראש המזבח פונין לקרן מזרחית דרומית דהיינו לימין העולה שהכבש בדרומו של מזבח ומקראי ילפינן לה (זבחים דף סב:) ומעלותהו פנות קדים (יחזקאל מג) כשתעלו בו תפנו למזרח:

ומקיפין ויורדין דרך שמאל - כשהוא בא לירד אינו חוזר על עקביו אלא מקיף סביב למזבח עד שמגיע לכבש ויורד במערבו של כבש שהיא לשמאלו בעלייתו והאי דאין חוזרין על העקב דא"כ נמצא מהלך לצד שמאלו שהרי פניו למזבח ואינו מחזיר לו אחוריו ורחמנא אמר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין דנפקא לן מדתני רמי בר יחזקאל עומד על שנים עשר בקר וכו' במסכת זבחים (דף סב:):

חוץ מן העולה לג' דברים - הנעשין בקרן מערבית דרומית שפונים דרך שמאל כשהן בראש המזבח פונין לקרן מערבית דרומית שהיא לשמאלו ואין פונין לימין שיהו פונין סביב עד שיגיעו לקרן מערבית דרומית ובשחיטת קדשים (דף סד.) מפרש טעמא נסכים שמא יתעשנו בעשן המערכה כשיקיפוהו סביב שיותר ממהלך מאה אמה יש בהיקף המזבח ועולת העוף שמא תמות בעשן: וחוזרין על העקב גרסינן ולא גרסינן ומקיפין על העקב בדרך שעלו בו ואין מקיפין דכל כמה דמצינן למעוטי בהילוך של שמאל ממעטינן:

כשרבתה במזרח - מקום עולת העוף על קרן דרומית מזרחית היא מפני שקרובה לבית הדשן ששם זורקין מוראה ונוצה כדכתיב (ויקרא א) והשליך אותה אצל המזבח וגו' ובית הדשן היה אצל הכבש במזרחה סמוך לה בשלשה טפחים ורחוק מן המזבח כ' אמה כדתנן במסכת תמיד (פ"א מ"ד) גבי תורם את הדשן וכשעולת העוף רבה במזרח שיש שם כהנים רבים מולקין עולת העוף באין ועושין אותה במערבית דרומית אותם שאין יכולין לעמוד שם:

אתי לאשחורי - לפי שפעמים שמחליפין:

לימא מתניתין - דבעי אחד מעובה ואחד דק רבי יהודה היא דאמר של מים לוג ושל יין רביעית ההין כתיב בנסכי תמיד היינו ג' לוגין שההין שנים עשר לוג:

סמיך - עב:

ומיא קלישי - ויוצאין בנקב קטן:

הכי נמי מסתברא - דמתני' רבנן היא:

דאילו ר' יהודה רחב וקצר אית ליה - כלומר שמעינן ליה דבלשון אחד רחב ואחד קצר קאמר ליה ולא בלשון מעובה ודק רחב משמע יתר על קצר טפי מייתורא דמעובה על מידק:

נפגמה קרן המזבח - ע"י אבנים שזרקו בו:

בול של מלח - מלא אגרוף:

לא מפני - שיהא המזבח כשר לעבודה בסתימה זו:

אלא כדי שלא יראה פגום - מפני הכבוד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מט א (עריכה)


שכל מזבח כו' - להכי אין כשר לעבודה שכל המזבח שאין לו קרן וכבש ויסוד וריבוע פסול לעבודה הכי גרסינן קרן אבן אמה על אמה ברום אמה לכל קרן ויסוד דהיינו אמה כניסה ראשונה וריבוע שאינו מרובע אם חסר אחד מכל אלו פסול וטעמא אמר רב הונא בשחיטת קדשים (זבחים סב.) כל מקום שנאמר המזבח לעכב דהכי משמע המזבח זהו המזבח העשוי כן והנך בכולהו כתיב המזבח על קרנות המזבח באצבעך במלואים (שמות כט) ובכבש כתיב אל פני המזבח (ויקרא ו) והכבש הוא פניו של מזבח שהוא פתחו ועלייתו וביסוד כתיב אל יסוד המזבח (שם ח) ובריבוע כתיב רבוע יהיה המזבח (שמות כז):

רבי יוסי בר יהודה אומר אף הסובב - מעכבו דקסבר כרכוב המזבח זהו הסובב והרי נאמר בו המזבח ורבנן סבירא להו זהו הכיור והכי אמרינן בזבחים בפרק קדשי קדשים (שם):

שיתין - חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים:

חמוקי - סתרי לשון חמק עבר (שיר ה) נסתר ונכסה ממני וכן עד מתי תתחמקין (ירמיהו לא) תסתרי ממני שאת בושה ליקרב אלי על שמעלת בי חמוקי ירכיך לשון ירך המזבח (ויקרא א):

מעשה ידי אומנותו של הקב"ה - גרסינן ועליהם כרה דוד וכו' לא גרסינן ליה בתוספתא והכא נמי לא גרסינן ליה דמאן דאית ליה שכראן לית ליה שמששת ימי בראשית נבראו:

לידידי - הקב"ה בשבילו אני משוררו ובמקומו אני לקבול על זאת:

שירת דודי לכרמו - על כרמו:

כרם היה לידידי בקרן בן שמן - בארץ ישראל זוית השמינה מכל הארצות:

ויעזקהו - בנה להם ערים בצורות מוקפות דלתים ובריח כטבעת דמתרגמינן עיזקא (שמות כה):

ויסקלהו - כאדם המפנה אבנים מכרמו כלומר פינה האומות מפניהם שלא ישבו בארצם פן יחטיאו אותם:

ויטעהו שורק - נטעו גפנים משובחות ולא זמורה אלא שרשין עצמן זה בית המקדש שהוא שורשן ועיקרן שמחבבם לפני המקום:

ויבן מגדל בתוכו זה מזבח - העשוי כמגדל עוז:

וגם יקב חצב בו - באותו מגדל יקב הוא בור חפור וכן עד יקבי המלך (זכריה יד) בית שיחא דמלכא לשון שיח ומערה פושיי"ן בלע"ז:

לול - ארובה שהיא מלמעלה למטה:

בין כבש למזבח - הכבש ארכו ל"ב ומשפע ועולה ט' אמות עד ששוה למזבח ולא היה ראשו מחובר למזבח אלא אויר מעט מפסיק בינתים כדאמר בזבחים (דף קד.) ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה הא למדת אויר יש בין כבש למזבח ואותו אויר קרוי בין כבש למזבח ולול היה באותו אויר במערבו של כבש בשמונה אמות מערבית של כבש שהכבש רחבו ט"ז אמה ממזרח למערב ואותו חלל שהנסכים יורדין לתוכו שהן נעשין בדרומית מערבית של מזבח ומוקף ארבע מחיצות עד קרקעיתו וקרקעיתו של רצפת שייש ואין היין נבלע שם וכל נסכי יין של כל השנה יורדין שם והאי תנא לית ליה שהיו שיתין יורדין עד תהום והכי אמרינן לקמן דלית ליה ופליג אדרבנן:

פרחי כהונה - ילדים כהנים:

יין קרוש - שנעפש ונקרש:

ושורפין אותו בקדושה - במקום קדוש בעזרה ומתוך השיתין מוציאין אותו שלא יתמלאו השיתין מן הנסכין שכל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מחטאת ואשם ושורפין אותם שאסורין בהנאה דקדש הוא:

שנאמר בקדש הסך - הקיש שריפה לניסוכו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה מט ב (עריכה)


מה ניסוכו בקדושה כו' - לא יליף מהכא אלא ששריפתו בקדושה ולא בחיל חוץ לעזרה אבל הוצאתו משם פשיטא ליה כדי שלא יתמלאו ולא צריך קרא:

מאי משמע - מהכא שריפה:

אתיא קדש קדש - ואיכא למימר נמי דמצות הוצאתו ושריפתו מהכא יליף:

בתחילה מועלין בהם - משהוקדשו עד שנתנסכו יש בהם מעילה דקדשי גבוה נינהו:

ירדו לשיתין אין מועלין בהן - שאין בהם שום צורך גבוה:

כמאן - איצטריך למיתני אין מועלין כר' אלעזר בר צדוק דאין יורדין לתהום ואפשר לירד ולהביאם:

דאיקלט - אם תלה כלי בתוך השיתין וקיבל:

א"ד לימא - הא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין רבנן היא ואיקלט אין מועלין דאין בהן מעתה צורך גבוה דאי ר' אלעזר אכתי בקדושתייהו קיימי דקאמ' שורפין אותו בקדושה אלמא קדושתו עליהם מדבעו שריפה:

שנעשית מצותו - וניסוכו הוא עיקר מצותו:

פוקקין את השיתין - את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע:

שכר - לשון שכרות ושמחה ונסיכה:

מגרוניה שבע - ע"י ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא על ידי שתיה מרובה שמכניס הרבה יין במעיו ע"י לגימות דקות ואינן כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס:

לגמע גמועי - בלגימות גסות:

מגמע ליה גמועי - דרך שביעה משום חיבוב מצוה: בנעלים בעליית רגלים:

נדיב - שנדבו לבו להכיר את בוראו:

תחילה לגרים - בנדבת לבו להתגייר:

מאי דכתיב חמוקי ירכיך וגו' למה נמשלו וכו' - רב ענן דרש לקרא כמו חלאים כלוחות שהיו מאבנים טובות כמו נזם [זהב] וחלי כתם (משלי כה) מעשה ידי אמן והלוחות מעשה אלהים (שמות לב):

חמוקי ירכיך - הנסתרים כירך שכבוד התורה בצנעא ולא להיות יושב ושונה בגובה של עיר ולא לשנות לתלמידיו בשוק כדאמר במועד קטן (דף טז.):

הוצאת המת והכנסת כלה - דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז) אף שם צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו וי"א אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה ענייה יעשה בצנעא ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדי וכן מפרש בשאלתות דרב אחאי:

דברים שדרכן לעשותן בצנעא - כגון צדקה הניתנת לעני בסתר שאין צריך להודיע לשום אדם מה שאין כן במת ובכלה לפי שאחרים מתעסקין בהן ויודעין היציאה משל מי והיינו דאמר רבי אלעזר דכל מילי בעי צניעותא והוא הדין לדברי תורה:

נבחר לה' מזבח - הכל בכלל זבח חטאת ואשם ועולה ושלמים כולם זבח הם:

שנאמר זרעו לכם לצדקה וגו' - קרא הכתוב לזריעה צדקה ואת החסד קרא קציר וטובה קצירה מזריעה כדמפרש. אדם זורע כו'. ספק אינו אוכל שמא לא יצמח או ילקה בשדפון וברד:

אלא לפי גמילות חסדים שבה - הנתינה היא הצדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני:

זרעו לכם לצדקה - הצדקה היא הזריעה שזורע כדי לקצור לקבל שכר וקצרו לפי חסד שתקבלו שכר לפי החסד שבה:

גמילות חסדים בין בגופו - כגון מספיד למת נושאו קוברו משמח חתן מלוה חבירו בדרך:

ובממונו - מלוה לו מעות משאילו כלים ובהמה:

שמא כל הבא לקפוץ - ולעשות צדקה וחסד קופץ ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך ת"ל מה יקר צריך לתת לב ולטרוח ולרדף אחריה לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים:

ואמאי נייתי במקודשת - דקא סלקא דעתיה אין הכלי מקדשן קדושת הגוף ליפסל בלינה אא"כ דעתו שיקדשנו הכלי או אם יש בהן יותר מכשיעור אין ראויין לכלי ואין הכלי מקדשן דאין מקדשין אלא הראוי להם:

אין שיעור למים - שאפילו יותר משלשה לוגין ראויין לנסך דלא פירשה בהן תורה שיעורא הלכך ראויין לכלי הם וכלי מיד מקדשם דכתיב (שמות לא) כל הנוגע בהם יקדש ואפילו אינו רוצה שיתקדשו עד מחר הכלי מקדשן מיד שלא מדעת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוכה נ א (עריכה)


ואי מייתי במקודשת איפסלו בלינה - הואיל ואיקדשו קדושת הגוף הוו להו כאימורי קרבן:

חזקיה אמר - הא ודאי מצית למשמע מינה דאין שיעור למים אבל קידוש שלא מדעת לא שמעינן מינה וטעמא דמתני' דלא מייתי במקודשת דמאן דחזי להו למחר דשקלי להו מתוך כלי שרת סבר לדעת שיקדשם כלי ניתנו בו מאתמול וכיון דאין שיעור למים קדשום הכלי וקא חזי דמנסכי להו ש"מ אין לינה מועלת בנסכים ונפקא מינה חורבה:

ר' ינאי אמר - אפילו תימא יש שיעור למים ואפ"ה נפק מינה חורבה:

גזירה שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים - לכהן גדול מלאום וקדשום בכלי שאין מקדשים ידים ורגלים אלא במים מקודשים דומיא דכיור שנמשח בשמן המשחה ומקדש את מימיו והם לקידוש ידים ורגלים ואף קתון של זהב שהיו עושין לכבודו של כ"ג לקדש הימנו ידיו ורגליו כדאמרי' בסדר יומא פ' טרף בקלפי (דף מג:) מקודש היה ואתי למימר הכא לקידוש ידים ורגלים מילאום ולית להו שיעורא שאפי' הוה ק' לוגין ראוין הם לכלי ונתקדשו וכי חזי דמנסכי להו אמר אין לינה מועלת בנסכים:

ואמאי - מים מגולין פסולין:

לעברינהו במסננת - קוליי"ר בלע"ז מסננת שמסננין בה קונדיטון כמו שעושין בעלי חנויות שתלוי כמין כברה ובו אבקת רוכל ויין ותחתיה כלי והקונדיטון מסתנן לתוכו:

יש בו משום גילוי - אם הניחו בלא שמירה כשיעור שהיית גילוי המפורש בהכל שוחטין (חולין י.) כדי שיצא נחש מתחת אזן כלי וישתה ויחזור לחורו ואסורה בשתיה:

התחתונה - כלי התחתון:

פרק חמישי - החליל


מתני' החליל חמשה וששה - פעמים שהוא ששה ימים פעמים חמשה:

וזהו חליל - שהיו מחללין לרבות שמחה לבית השואבה דמפרש במתני':

בית השואבה - כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון:

שאינו דוחה וכו' - הלכך חל י"ט להיות בשבת פשו להו ששה חולו של מועד נמצא חליל ששה חל י"ט בחול הוו להו תרי יומי שבת וי"ט דלא דחי להו (שבת) פשו להו חמשה:

  1. ^ יש מגיהים כאן "נצר שלו", גביעי גביע הכסף/ש"ס - ויקיעורך