חידושי הריטב"א על הש"ס/סוכה/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק רביעי - לולב וערבה

דף מב עמוד ב[עריכה]

לולב וערבה ששה ושבעה:   ‎ פי' ‎כדמפרש בסיפא דלאו דחו שבת אלא לולב שחל יום אחד בשבת או ערבה שחל ז' שלה בשבת והשתא הוי להו ז' וכי מקלע שבתא בשאר יומי לא דחו שבתא וה"ל ו':

ההלל והשמחה ח':    פי' ‎ז' ימי החג וי"ט האחרון שהוא עצרת והני איתנהו שפיר אפי' בשבת דאע"ג דקי"ל אין שמחה אלא בבשר ועיקרו בשלמי שמחה וכי מקלע שבת ביום ראשון א"א בשלמים דלמשחטינהו בשבת לא אפשר ולא למשחטינהו נמי מע"ש וי"ט משום דבעיא זביחה בשעת שמחה כדנפקא לן מוזבחת שלמים ושמחת מ"מ הא איתא לשמחה של חולין או בשאר מיני שמחות כיון דלא אפשר בבשר שלמים שלא אמרו שאין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר כל היכא דאפשר אבל לא לעכב:

ונסוך המים שבעה:    פירוש ואפי' בשבת דלא הוו צריכי למדחי שבת כדאיתא לקמן:

החליל:   ‎ פי' ‎שהיו מנגנין בשמח' בית השואבה כשהולכין להביא מים לנסוך חמשה וששה לפי שלא היה דוחה שבת וי"ט א':

לולב ז' כיצד י"ט ראשון שחל להיות בשבת לולב ז' ושאר כל הימים ששה:    ובגמ' מפרש אמאי לא דחי לולב שבת בשאר ימים:

גמרא ושאר כל הימים אמאי לא דחי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת:    פירוש מסתברא דשפיר ידע תלמודא דלולב ליתיה מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וכדכתיב ושמחתם שבעת ימים לפני ה' הוא דכתיב דהיינו בב"ה הלכך אי איתיה לולב בגבולין כל שבעה מדרבנן בעלמא הוא וכדתנן בפרקין דלעיל בהדיא וכיון שכן בגבולין כיון דמדרבנן הוא היינו דלא דחי שבת דלא תקון רבנן במקום דאיכא איסור טלטול דידהו אלא הכא אמתני' קיימין דמיירי בב"ה דהתם איתא להלל ולשמחהו לערבה ששה ושבעה ומשום דלולב במקדש מדאורייתא כל שבעה ולהכי מבעיא לן השתא אמאי לא דחי ליה לשבת דליתי עשה דלולב ולדחי שבת ואע"ג דאיכא איסור טלטול לידחי דהא ודאי אע"פ שאסרו חכמים טלטול במקום מצוה שאין מטלטלין מוקצה כדתנן אבל לא את האוצרות שלא יתחיל באוצר תחלה לרבי יהודה ולא יגמור לר"ש ותנן אבל לא את הטבל כו' אף על פי שבטול בית המדרש והכנסת אורחים מצות גדולות לא התירו מפני מצות אלו אלא טלטול היתר בדבר שאין בו אלא משום עובדין דחול כדתנן מפנין אפילו ארבעה וחמשה קופות מפני האורחים וביטול בית המדרש ותנן מדבריהם למדנו שמודדין ופוקקין בשבת הא ודאי לא אסרו חכמים כלל טלטול בדבר של מצוה קבועה של תורה היוצא בזה כדי שתאמר שחכמים שהתירו בזה לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שלא אסרו לטלטל דבר הצריך והראוי לו לשבת כלל ואין לולב שהוא ראוי מן התורה ומצותו קבועה ליום זה בכלל איסור זה כלל. ופרקי' אמר רבא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או שיוציאנו מרה"י לרה"ר אלא דתלמודא נקט חדא מינייהו דאיתיה אפי' הוה לולב ברה"ר והא קמ"ל דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאית' ביבמות:


דף מג עמוד א[עריכה]

והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה:    פירוש דמגילה נמי אף על גב דמדרבנן היא הרי קורין בשבת ובת טלטול הוא ככל כתבי הקדש ואפ"ה כשחל בשבת אין קורין אותה משום האי גזרה וכדאיתא בדוכתא ופרכינן אי הכי ראשון נמי אמאי לא גזרו משום דרבה ופרקי' הא תקינו ליה רבנן בביתו כדאיתא לקמן במתני' ותו ליכא משום גזירה דרבה ובדין הוא דמצי פריך דשאר ימים נמי לידחי שבת במקדש שהוא מן התורה וליתקין ליה בביתו אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דתינח לאחר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר וכיון דנדינן מהאי אוקמתא לגמרי תו ל"ק אידך. והיינו דפרכי' תינח לאתר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר פירו' דהא מתני' דהכא דקתני לולב שבעה קודם תקנה היא אלא תריץ הכי ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו בה רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בה רבנן פי' ראשון שהוא חובה מוטלת עליו לגמרי דהא מחייב בה בגבולין וא"א לו שלא יתחייב מן התורה לא הקלו בו לדחות לולב משום גזרה דרבה אבל שאר ימים שאפשר לו להפטר מן התורה כשאינו במקדש דהא ליתיה בגבולין הקלו בו אף במקדש לדחותו משום גזירה דרבה שיש בה חשש איסור תורה וסמכו על מה שאמרו ביבמות דב"ד מתנין לעקור דבר שהוא מן התורה בשב ואל תעשה ואפי' במקום כרת:

א"ה האידנא נמי לידחי שבת:    פירוש בגבולין דהא איתיה מן התורה ליום ראשון בגבולין ופריק דלא ידעינן בקביעא דירחא ואינו יום ראשון ודאי שהוא מן התורה:

ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחי:   ‎ פי' ‎דהא ברוב ארץ ישראל השלוחים מגיעים ויודעין בקביע' דירחא ועושין יום אחד ופריק כדתנן כו' וק"ל טובא דהא הכא אמרי' דלא ידעי בני בבל בקביעא דירחא ואלו התם בפ"ק דיו"ט אמרי' והאידנא דידעי' בקביעא דירחא אמאי לא עבדינן וי"ל דהא דהכא מיירי בזמן קדוש החדש שאין השלוחין מגיעין לחוצה לארץ אלא למיעוטא בלבד כגון בבל עצמה כדאמרי' במסכת ראש השנה כי אתא עולא לבבל אמר עברוה ואמרי' ידעון חברין בבלאי מאי טיבותא עבדי' להו מיהו כיון דרוב חוצה לארץ לא דחו דלא ידעי בקביעא דירחא לא דחי כלל אפי' היכא דידעי וכי אמרי' התם דידעי' בקביעא דירחא היינו אחר שעמד הלל הנשיא האחרון בנו של רבי יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש ותקן לנו חשבון שבידינו וראה שהסמיכה מתמעטת והיא מתבטלת מישראל עמד הוא ובית דינו ויסד זה החשבון המסור בידנו וקדש כל חדשים ועבר כל השנים על פי החשבון הזה וברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו המועדות ור"ח מישראל שהרי גז"ה שאין לנו מועדות ולא חדשים אלא קדשו אותם ב"ד מומחין וסמוכין ואפי' אנו יודעים קביעות הירח כדאמרי' בר"ה אשר תקראו אותם אפי' שוגגין ואפי' מזידין אין לי מועדות אלא אלו ואע"פ שאין מקדשין מועדות ור"ח אלא במועדם שאני הכא דהוי שעת הדחק שיתבטלו כל המועדות ושורת הדין לקדש חדשים זה אחר זה בשעת הדחק כדאיתא בסנהדרין בפ"ק הלכך אחר שנתיישב זה החשבון שבידינו הרי כל ישראל יודעין קביעות הירח והיינו דאמרי' התם דהשתא ידעי' בקביעא דירחא וזה אמת ונכון. מיהו אכתי ק"ל דהשתא ידעי' בקביעא דירחא מפני החשבון שבידינו אמאי לא דחי שבת יום ראשון שהוא מן התורה דהא אמרת דכל היכי דהוי מדאוריי' וידעינן בקביעא דירחא לית לן גזירה דרבה וטעמא דלא הוי דחינן מעיקרא היינו משום דלא ידעי' בקביעא דירחא וא"כ השתא דידעי' בקביע' דירחא לידחי וי"ל דטעמא כדפריקו התם במאי דשיילי' אמאי לא עבדינן תרי יומי ופרקי' משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם דזמנין דגזרי שמדא ואתי לקלקולי פי' כשקבעו הלל ובית דינו חשבון זה קבעוהו ע"מ כן שנהיה נוהגין בענין המועדות כמנהג אבותינו לעשות שני ימים בח"ל כמו שהיו נוהגים אבותינו שלא היו יודעין בקביעא דירחא ויהיה לנו כאלו הם ספק גמור כבתחלה לברך ולקדש בשני ולדחות לולב בראשון כי הם ראו שכך יפה לנו וכך היא תקנתינו ואפי' לדחות מצות עשה של תורה דלמא אתי קלקולא בעידן שמדא ולא נתכונו הלל ובית דינו שיהא לנו מועדות על פי בית דין כמצות תורה אלא שננהוג בהם כמנהג אבותינו ואנו אין לנו אלא כמו שקבעו וגזרו הם מעתה הרי אנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בקביעות הירח ואין הלולב דוחה שבת מיהו איכא למידק תינח לבני ח"ל דכי היכי דעבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו הכא נמי לא דחי לולב שבת כמנהגם אלא לדידהו בני ארץ ישראל דהוו ידעי אבהתהון בקביעא דירחא ועבדי חד יומא ולולב דוחה להם שבת כדאמרינן הכא דאינהו נמי הכי עבדי השתא נמי לדחו כמנהג אבותיהם שהרי מטעם זה אינם עושין אלא יום אחד שכך היתה תקנת הלל ובית דינו שנלך אחר הרוב וברוב חוצה לארץ לא הוה שלוחין ולא ידעי בקביעא דירחא ומש"ה עבדינן בכל חוצה לארץ שני ימים כמנהג אבותינו וברוב ארץ ישראל היו שלוחין מגיעין ויודעין בקביעא דירחא ועושין יום אחד חוץ מראש השנה דלא ידעי ליה מפני שחגו בן יומו והיו עושין שני ימים בכל מקום חוץ מבית דינו הוועד ולפיכך עכשיו עושין בכל ארץ ישראל כמנהג אבותיהם לעשות כל המועדות יום אחד חוץ מר"ה וא"כ לידחי שבת יום ראשון של לולב כי מנהג אבותיהם בידיהם וי"ל דודאי לפום סוגיא דהכא ה"נ דכיון דבני א"י הוה דחו מעיקרא דבניהון נמי דחו השתא אבל אנן סמכינן אמסקנא דלקמן דאמרינן דמעיקרא נמי בזמן קדוש החדש לא היה לולב דוחה שבת בגבולין כלל דכיון דאנן לא דחינן בחוצה לארץ אינהו נמי לא דחו ונמצינו כולן שוין בזמן ההוא בענין הלולב וה"ה בזמן הזה משום מנהג אבותינו:

ואפשר עוד להרחיב הביאור בזה לפי מה שכתבנו מאי דאמרינן הכא דהאידנא לא ידעינן בקביעא דירחא היינו האידנא ממש בימי רב אשי שסדר התלמוד שהיה אחר שיסד הלל חשבון זה ומאי דקאמר דלא ידעינן לאו בעיקר הידיעה אלא שאנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בו כלום ככל חוצה לארץ ופרכינן דאינהו בני ארץ ישראל דידעי בקביעא דירחא אף בעיקר המעשה לידחו מעיקרא ולידחו השתא ופריק דאה"נ דדחו אבהתהון כדתנן כו' וכיון שכן דחו בניהון נמי ולקמן מסקינן דאינהו לא הוו דחו נמי כיון דאנן לא דחינן וה"ה לבניהון השתא והכל הולך אל מקום אחד. ואיכא למידק דהכא אמרינן דלולב דוחה שבת בגבולין היכא דידעינן בקביעא דירחא ביום ראשון שהוא מן התורה וא"כ למה לא היה שופר דוחה שבת בגבולין דהא הוי מדאורייתא ותנן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. והרב המאור כתב דטעמא משום דמצות שופר מעורבת היא בין של תורה ושל סופרים שיש אומרים ששתי תרועות מן התורה ואחת מדברי סופרים וי"א אחת מן התורה ושתים מד"ס וכל דהוו דרבנן לא דחי שבתא אע"ג דידעי' בקביעא דירחא משום גזירה דרבה כמקרא מגלה וזה הוא שהתקינו משחרב ב"ה שיהו תוקעין במקום שיש בית דין משום תרועה דאורייתא וגזרו שלא ידחה בשאר מקומות משום תרועה דרבנן דאית ביה וזה א"נ חדא דהא ודאי קי"ל כרבנן דהתם דסברי דכלהו ג' תרועות מדאוריתא דמייתי להו בג"ש וכדכתיבנא התם. ותו דאפילו לאידך תנאי תרועה דאורייתא תדחי שבת מיהת ולמה תבטל זו מפני אלו וכ"ש למאי דמפרשינן התם דכי קאמרינן מד"ס לאו מדרבנן ממש אלא שאינם מפורשים בפרשת היום אלא שחכמים דורשין אותה בג"ש וכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם מדאורייתא ממש הוא לכל דבר וכדכתיבנא בפ"ק דקידושין והנכון דהא דאמרינן הכא דאע"ג דהוי מצוה מדאורייתא לא דחי שבתא משום גזירה דרבה אלא היכא דידעי בקביעתא דירחא ושופר לא הוו ידעיי בקביעא דירחא אלא בבית הוועד לפי שחגו בן יומו והתם נמי זמנין דלא ידעי ליה כשבאים עדים מן המנחה ולמעלה והיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכיון דכי לא אתו עדים לא דחינן כי אתי עדים נמי לא דחי' והשתא מתרצא לן אחריתי דמילה דוחה שבת בשמיני שלה בדין תורה ולא העמידו חכמים דבריהם לגזור בה משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן ז"ל דהא הזאה דליתא אלא בחד והעמידו בה דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע"ג שיש בה כרת. אלא הטעם הוא משום דהיא דאורייתא וידעו שפיר בקביעא דירחא שהרי יום ח' שלו ברור וכיון שהוא מחוייב מן התורה מעתה לא גזרו בו לדחות מצותו מעליו משא"כ בלולב שאינו ברור מן התורה ומשא"כ במגילה שהיא מדבריהם לגמרי ומשא"כ בהזאה שאע"פ שזמן הפסח ברור והוא מצוה של תורה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו מצות פסחו אלא גורמין לו שלא יתחייב בו. עוד יש במילה טעם אחר נכון כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה הוא ודחאה תורה לחלל בה שבת מצות מילה היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחי לה וזה ודאי א"א כנ"ל:

ואכתי איכא למידק דהא גבי שופר שלא היה דוחה שבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים התקינו משחרב בית המקדש שיהו תוקעין במקום שב"ד יושבין דליכא משום גזירה דרבה ולמה לא התקינו כן בלולב שיהא דוחה קודם החרבן. ותירצו בתוספ' כי השופר הוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים ולא רצו לבטלה לגמרי ועשו מקום שיש בו ב"ד כמקדש עצמו ועוד שבשופר דליתיה אלא יום א' וישתכח מצותו תקנו בו משא"כ בלולב שהרי יש בו בשאר ימים מדרבנן מיהת ואעפ"י שאינם תשלומין דראשון מ"מ הא איכא זכר דאיכא לולב מדאורייתא אלא דדחי ליה שבת ונכון הוא. ומורי נר"ו תירץ דשופר כיון דאפשר ליה בחד תוקע והשאר שומעים כי הוי במקום ב"ד ובזמן ב"ד כדאי' התם תו ליכא משום גזירה אבל נטילת לולב שהוא מסור לכל אחד וא' ליטול אפי' הוי בב"ד איכא משום גזירה דרבה ולפיכך לא תקנו בו כלום וזה נכון יותר:

ודין הוא נאמר כאן ימים ונאמר להלן ימים מה להלן בלולב ימים ולא לילות אף כאן בסוכה ימים ולא לילות הא ודאי אלו איתיה להאי הוה קשה לי טובא דתלינן סוכה לימים ולא לילות כלולב ואלו לעיל אמרינן דימים דלולב הוה משמע ימים ואפילו לילות כסוכה אי לאו דכתיב ביום ולא בלילה אלא דהאי דינא שקלא וטריא הוא ולא קאי. ומאי דאמרי' לעיל דאיצטריך ביום למעוטי לילות בלולב דלא נגמר מסוכה היינו בתר מסקנא דהכא דאסיקנא דסוכה ימים ואפי' לילות כימי המלואים דכתיב בהו יומם ולילה וילפינן סוכה ממלואים בג"ש דתשבו תשבו. וכי תימא והשתא בהאי שקלנא וטריינא היכי עבדינן מה מצי' מלולב לסוכה דשאני התם דכתיב מיעוטא ביום ולא בלילה וי"ל דאנן אמרינן השתא דהתם כתיב מיעוטא ללמד על עצמו של לולב ועל ימים של סוכה ויש כיוצא בזה בתלמוד:


דף מג עמוד ב[עריכה]

ערבה בז' מ"ט דחי שבת:    פירוש במקדש דקתני מתני' דאלו בגבולין לא תנן לה דמתני' במקדש היא והא דמיבעיא לן אמאי דחיא שבת ואע"ג דמדאורייתא היא מ"מ אית בה משום גזירה דרבה ולית' מדאוריית' וכל דלית ליה עיקר מדאוריי' בגבולין אע"פ שהוא מן התורה במקדש גזרינן ביה משום דרבה שהרי אפשר לו להפטר ממנה כשאינו במקדש כדאסיק תלמודא גבי לולב ובההיא מסקנא סמכינן השתא בבעיין:

ומהדרינן א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה:   ‎ פי' ‎לפי שהביתוסין חולקין בדבר שאינה מפורש בכתוב שתהא מצותה כל שבעה אפילו במקדש לא גזרו בה משום דרבה אף ע"פ שיש לחוש בה משום דרבה ופרכינן א"ה לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה במקדש כל שבעה דהא מדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת וגו' הוא דנפקא לן ואיכא לאוקומי בשמחת הרגל בלחוד ופרקינן דהתם משום גזירה דרבה לא חיישינן לפרסומה ואקשינן דערבה נמי איכא משום גזירה דרבה וקאמרת דלא חיישינן לההיא גזירה כדי לפרסמה שהוא מן התורה:

ופרקינן ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב לכל מסור:    פירוש טעמא דערבה דחיא שבת לאו משום פרסומא הוא כדקאמרינן מעיקרא אלא משום דלית בה משום גזירה דרבה דהא שלוחי ב"ד מייתי לה וק"ל כי מייתי לה שלוחי ב"ד מאי הוי דהא גזירה דרבה בשעת נטילה היא שהיא מסורה לכל אדם ועליה אמרו שהיא דוחה שבת דאלו הבאה מבע"י ורש"י פי' דערבה שלוחי ב"ד מייתי לה מע"ש ולמחרת אינה מצויה לינטל לכל אדם אלא כהנים מקיפין בה את המזבח לבדם ולא ישראל שאינם רשאים ליכנס שם ובכהנים ליכא למגזר משום דרבה דזריזים הם. ואין זה כלום חדא דא"כ לא הו"ל למתלי מלתא בהבאת שלוחי ב"ד והכי הל"ל שאני ערבה דליתא אלא בכהנים וכהנים זריזין הם שאין להבאתה ענין לזו ועוד א"כ מאי האי דפרכינן בסמוך א"ה האידנא לידחי שבת דהא ודאי השתא ליכא טעמא דלידחי שבת כדמעיקרא בב"ה דהשתא נטילת' ביד כל אדם ואית בה משום גזירה דרבה וכהנים בזמן הזה אינם זריזין יותר מישראל כדי שתהא ניטל' בכהנים דוקא ומה שפרש"י לקמן האידנא לידחי שבת ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב"ד אינו כלום דליכא זכר כל היכי דלא עבדינן לנטילה כדהויא מעיקרא ועוד דהא ודאי למאן דסבר דערבה בנטילה כדס"ד השתא וכדאסיקנא לבסוף נטילתה ביד כל אדם היתה אלא שיתרים הכהנים שמקיפין בה את המזבח לפי שאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולא היה אפשר להם אלא בנטילה לבד.

והנכון דהכי קאמרינן ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה מבעוד יום והיא מזומנת לכל אדם למחר ואינו צריך לחזור אחריה וכיון שבמקדש הם נוטלין אותה ע"י שלוחי ב"ד שהם זריזין תו לית בה משום גזירה דרבה ודמי למאי דפרקינן לעיל גבי לולב הא תקוני ליה רבנן בביתו א"נ לתקנתא דשופר שתוקעין אותו בב"ד אחר התקנה דליכא משום גזירה דרבה משא"כ בלולב שהוא מסור לכל שיהא לולב משלו ויש בו משום גזירה דרבה והשתא אתי שפיר מאי דאקשינן האידנא נמי לידחו שבת ומהא תלמוד דבזמן הזה ג"כ ע"י שלוחי ב"ד הוא זכר למקדש וזהו שנהגו עכשיו שפרנסי הקהל מביאין אותה ביום ז' משל צבור ואין כל אחד מביא אותה לעצמו וזה נכון וברור:

א"ה כל יומא נמי לידחי:   ‎ פי' ‎במקדש שהיא מן התורה כיון דלית בה משום גזירה דרבה ופרקינן דא"כ אתי לפקפוקי בלולב פירוש לומר שאינו מן התורה כל שבעה במקדש כיון שאינו דוחה שבת כערבה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ופרכינן ולידחי בי"ט ראשון אמרי לא מינכרא מלתא אמרי לולב הוא דקא דחי ואנן בעינן לפרסמה שהיא מן התורה:

ופרכינן א"ה האידנא נמי לידחי:   ‎ פי' ‎דהאידנא נמי ליכא משום גזירה דרבה כדכתיבנא לעיל וק"ל נהי דליכא משום גזירה דרבה הא איכא איסור טלטול מדרבנן וכיון דליתיה מדאורייתא אמאי דחינן טלטול דרבנן משום זכר למקדש בשלמא למ"ד ערבה יסוד נביאים א"ל דאתי דרבנן ודחי דרבנן אלא למ"ד מנהג נביאים בעלמא אמאי. ועוד מאי האי דפרקי' לא ידעי' בקביעא דירחא דהאי טעמא לא שייך אלא היכא דאיכא משום גזירה דרבה כדלעיל.

והנכון שמצות ערבה חמורה היתה בעיניהם להקפיד בה לעשות לה פרסום שהיא מן התורה במקדש מפני הביתוסים שהיו חולקים בה ולהכי אקשינן דכיון דלית בה משום גזירה דרבה דאיכא נדנוד דאיסור תורה דין הוא שתדחה שבת ולא ניחוש לטלטול דרבנן כדי לפרסמה שהוא מן התורה כשרואין שאנו דוחין דברי חכמים מפניה ופרקינן דלא צרכינן להאי פרסומא דאע"ג דחזו בייתותי' דלא דחיא שבת לא תלו בה משום דליתא מן התורה אלא סבורין שאנו עושין כן מן הספק שאין אנו יודעין בקביעא דירחא ולא דחינן טלטול דרבנן משום ספיקא. ופרכינן אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו כדי לפרסומה ופרקינן דלא אקלע ופירושו כי כשהיו ב"ד יושבין בעבור שנה היו מכונים לעשות כן בענין שלא יחול ז' של ערבה בשבת לפי שהיה קשה בעיניהם שתהא דוחה שבת כיון שאין בה אפי' מצוה דרבנן ולא היו רוצין ג"כ שתדחה אותה שבת מפני הביתוסים ולא היו מכונים לעשות כן בשופר ולולב אע"פ שהם מן התורה מכיון שאין בה פקפוק בייתוסים ולא היו חוששין שידחו מפני שבת.

וכן אמרו בירושלמי ר' סימן מפקד לאלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואי אידחי תעבדון תקיעתא ולא תעבדון ערבתא ע"כ והיינו מטעמא דכתיבנא וכן המנהג בידינו שמסר לנו הלל זכור לטוב שאין שביעי של ערבה חל ביום שבת לעולם ואף על גב דהאי פירוקא אידחיא בגמרא דילן דהא אמרי' דרבנן וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחיה. הלל הזקן רא' דבריו של ירושלמי והתקין כן כפרוקא קמא דגמרא דאמרי לא אקלע ואפשר לב"ד לעשות כן כשרואין שהדבר צריך לתקנת העולם כדאמרי' התם אתם ואפילו שוגגין ואפילו מועטין אין לי מועדים אלא אלו:

אמר רב יוסף מאן לימא לן דערבה בנטילה דלמא בזקיפה:    יש שפירשו ומאן לימא לן שהערב' היתה דוחה שבת במקדש שמא לא היתה דוחה שאינה אלא בזקיפה ומערב שבת זוקפין אותה והואיל ובזמן ב"ה אינה דוחה שבת עכשיו שהוא בנטילה אין לנו לדחות את השבת שאין ראוי להחמיר בזמן הזה שהוא זכר למקדש יותר משעת המקדש. ול"נ דהא בהדיא תנן במתניתין דערבה דחיא שבת ביום שביעי ולא בשאר ימים אלמא אפילו למ"ד ערבה בזקיפה בלבד היתה שם דחיה לפי שהיו זוקפין אותה בכל יום ויום ולא מבערב וכך היתה מצותה. וזהו שדוחה שבת בשביעי לזקוף אותה בשבת והכא ה"פ ומאן לימא לן דערבה במקדש בנטילה כי היכי דניעבד לה בנטילה דלמא מצותה במקדש בזקיפה בלבד ואין אנו עושין לה זכר כלל בזה"ז ואפילו בחול כיון דלא אפשר לן בזקיפה סמוך למזבח שכן היתה מצותה שאין ענין לעשות נטילה זכר למקדש כך פירש מורי נר"ו. והוי יודע דמ"ד ערבה בנטילה לאו למעוטי שאינה בזקיפה דהא בהדיא תנן ובאין וזוקפין אותה למזבח אלא דקסבר דבר מזקיפה דעבדי כהנים במזבח איכא נמי נטילה וחבוט לכהנים סביב למזבח וישראל בעזרה ואסיקנא דערבה אף בנטילה מדאמרינן לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה שבת אלמא יש חבוט ונענוע בערבה:


דף מד עמוד א[עריכה]

מ"ש לולב דעבדי שבע' זכר למקדש ואסיקנ' דלולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין יום אחד עבדינן ליה שבעה השתא זכר למקדש:    פי' שא"א לעשות זכר למקדש ביום א' שהרי יום ראשון מן התורה נוטלין אותו ולא משום זכר למקדש אבל ערבה שאין לה עיקר מן התורה בגבולין כלל ביום א' סגי לה דהוי זכר למקדש והיינו לדידהו דהוה מקלע ז' בשבת אבל אנן השתא לדידן לא מקלע כדכתיב' לעיל:

אמר ר"ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה:    איכא דקשיא ליה הא דאמרינן במסכת כלים י' קדושות הן והאחת מהן בין האולם ולמזבח שאין כהנים בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ול"ק דההיא לאו מדאורייתא היא אלא מעלה היא דרבנן והכא אוקמוה אדין תורה משום הקפת מצות ערבה של תורה אבל זרים שאסורים ליכנס שם מן התורה אין נכנסין שם אף להקפה:

מאן אמרה בנטילה דלמא בזקיפה:   ‎ פי' ‎ואין צורך ליכנס שם כהנים בעלי מומין ולדחות מעלה דעביד רבנן בין האולם ולמזבח שהרי אפשר בכהן אחר שיזקוף אותה ואינה מצוה מוטלת על כל הכהנים ויש שפירשו שאפשר לבעלי מומין לזקוף בצד העזרה כיון שאין כאן מצות הקפה אלא מצות זקיפה בלבד והרי העזרה כמזבח לענין זה ול"נ כלל:

מי אמרה בבעלי מומין דלמא בתמימין:   ‎ פי' ‎שאפילו תאמר שמצותה בנטילה שמא היא כשאר עבודות שהן מסורות לתמימין בלבד ולא לבעלי מומין:

אתמר רב ורבי יוחנן חד אמר ערבה יסוד נביאים:    וחד אמר מנהג נביאים פי' שלא יסדו ולא תקנו בזה כלום אלא שנהגו כן ונהגו העם כמותם מאליהן היינו דאמרי' לקמן חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים פי' וכיון שאין למנהג עיקר ותקנת חכמים לנהוג אין מברכין עליו אבל מנהג מצות דרבנן מברכין עליהן כמו שאנו מברכין ומקדשין בי"ט שני בזמן הזה שחייבנו חכמים לנהוג בו כמנהג אבותינו ובהכי מפרק לן שפיר מאי דהוה קשיא לרבנן ז"ל מאי דאמרינן במסכת תענית ברב דאיקלע לההוא אתרא וחזינהו דקרו הלל בר"ח סבר לאסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם הוא. והאי ודאי מכיון דלא אמרי' דאיקלע לבי כנשתא ואשכחי' דקרו הללא דהוה משמע שכבר התחילו ההלל כשנכנס ולא ראה שברכו עליו לפניו אלא דקאמר דאיקלע לההוא אתרא וחזינהו דקרו הללא אלמא ודאי בתחלת ההלל היה שם ואם איתא שלא ברכו לפניו היכי לא ידע לאלתר שמנהג אבותיהם בידיהם מכיון דלא מברכין עליה ולא ידע במלתא עד דחזינהו דמדליג דלוגי אלא ודאי שמברכין היו לפניו וכיון דחזא לבסוף דמנהג אבותיהם בידיהם שתיק ולא אמר להו מידי.

ושמעינן מינה שמברכין על הלל דר"ת אע"פ שהוא מנהגא ואמאי דהא אמרי הכא שאין מברכין על המנהג ופתרו רבנן ז"ל טובא ומחוורתא כדפרישנא דשאני התם דאיכא תקנתא דרבנן למקרי הלל בר"ח במקום שנהגו בו ובלבד בצבור דאלו יחיד לא יקרא כלל כדאמרינן התם תאנא יחיד לא יתחיל ואי התחיל גומר דפי' לא יתחיל כלל ואפילו בלא ברכה שלא תקנוהו חכמים אפילו במקום שנהגו אלא בצבור ושלא כפי' רי"ף ז"ל שפי' לא יתחיל בברכה והא דחזא במאי דמדלגי דלוגי שהוא מנהג אע"פ שכל ימי הפסח קרינן בדלוג לבד יום ראשון והאי יסוד חכמים ולא מנהג משום דר"ח מדאורייתא כדאיתא במסכת תענית והוא חלוק בקרבנו משאר ימים משא"כ בימי הפסח שאינם חלוקין מיום ראשון ולפיכך אלו תקנו בו הלל היו מתקנין אותו הלל גמור וזה נכון מפי מורי נר"ו:

הא דאקשינא והא"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא:   ‎ פי' ‎רש"י ז"ל כי רבי יוחנן שהוא מארץ ישראל היה אומר לתלמידיו בני ארץ ישראל אני הייתי אומר שהתורה שלכם היא והיא שלהם של בני בבל והקושיא למה שאמרה ששכחם שכיון שהתורה שלהם א"א ששכחום ואין זה כלום אבל הענין כי תלמידים מבבל היו שם לומדים תורה לפני רבי יוחנן ורב כהנא היה מבבל והיה ר' יוחנן אומר שמועות משמו ממעשה דפרק הגוזל זוטא דאמרינן התם דשייליה כל ספיקי דהוו ליה וזה שהיה אומר בכאן לתלמידיו בני בבל התלמוד שלכם דהיינו רב כהנא אמר כי הערבה משל סופרים ודכותיה קאמר רבי יוחנן בשם רב כהנא במסכת גיטין דלכון אמרי הואיל וקנאתו להתגרש בו וכדכתיבנא התם וכן פירש ר"ח ז"ל:


דף מד עמוד ב[עריכה]

אמר רבי אמי ערבה יש לה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה כו' וכמה שיעורו ג' בדי עלי לחין:    פי' בדין לאו ג' ערבות דהא מ"ל אלא פי' ג' קנים בעלין שלהם ורב ששת אמר אפי' עלה א' בבד אחת וכן הלכתא וקי"ל דערב' מנהג נביאי' היא ואין מברכין עליה וכן נהגו:

תרי קשקושי חד סתומי פילי:   ‎ פי' ‎והוא להעמיד אילן בכחו שלא יתליע והוא שרי בשביעית וקשקוש דהאי גברא סתומי פילי הוה:


דף מה עמוד א[עריכה]

סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו:   ‎ פי' ‎ודקדק כל כך בדבריו כדאיתא בפרק קמא דפסחים שלא נטעה בהם לומר שסטיו כפול היה זה על גב זה:

אני והוא הושיעה נא:    פיר' רש"י ז"ל שם בן ע"ב אותיות היוצאים משלשה פסוקים שבפרשת ויהי בשלח ואינו נכון שאם כן היה לו לומר אני והו בלא אל"ף ובכל המשניות ישנות גם חדשות ובכל הספרים כתוב באל"ף ובירושלמי פירשו שהענין כענין עמו אנכי בצרה שאף השכינה עמנו בגלות ותהיה עמנו בישועה וכמו שאמרו בירושלמי ממה שכתוב ולכה לישועתה לנו ואף כאן אנו אומרים לנו ולך הושיעה נא ואני אומר והוא כדי לומר בלשון נסתר דרך כבוד כלפי מעלה וכן עיקר:

תנא רכות וארוכות וגבוהות י"א המה כדי שיהו גוחות על המזבח אמה:    פי' גוחות על המזבח שוכבות כפופות על המזבח:

אמר מרימר משמי' דמר זוטר' כי מנח להו איסוד מנח להו דאי סלקא דעתך אארע' מנח להו מכדי עלה אמה וכנס אמ' זהו יסוד עלה ה' וכנס אמה זהו סובב עלה ג' וכנס אמה זהו מקום קרנות:    כך הגירסא בעיקר הספרים אבל רש"י ז"ל הגיה הגירסא זהו מקום המערכ' כלומר מקום התפוח האמצעי שבו נעשין כל הקרבנות דקרנות לית להו מקום באנפי נפשייהו אלא שם יוצאין בזויות המזבח למעלה על גגו והמערכה באמצע וא"כ ליכא למגרס מקום קרנות אלא מקום המערכה ורבותי' בעלי התוספות קיימו גירסת הספרים וביאור הדבר ממה ששנינו במס' מדות כי גבהו של מזבח עשר אמות וקרקעיתו למטה היה ל"ב אמות על ל"ב אמות גבוה אמה ואחר כך כונס אמה לפנים מכל צד ובונה ה' אמות עכשיו יש ברוחב ואורך אותם ה' אמות ל' אמות על ל' אמות שהרי חסרה אמ' מכל צד שנכנס לפנים ואותו שיור של מקום כניסת אמה זו זהו הנקרא יסוד המזבח וזהו שאמרו עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד ואחר שחזרו עלה ה' אמות שיש בהם ל' על ל' כמו שאמרו כנס כלפנים אמה כו' ובנה בנין גבוה אמה שבו המערכה באמצעיתו והקרנות בזויותיו ויש בבנין זה כ"ו על כ"ו אמות שהרי חסר אמה מכל צד שנכנס לפנים ואותו שיור של מקום כניסת אמה זו נקרא מקום קרנות לפי שקרנות המזבח שבמקום המערכה בזויותיו שהוא גגו של מזבח הם שוין למערכה ולא גבוהין ממנה כלום והיה גבהן אמה על אמה מקום המערכ' ובאותו כניסת ומה שנשאר פנוי היו הקרנות וכל שאר האמה מכל רוח היה פנוי והשתא אתי שפיר דקרי לאמה הפנויה שכנס מקום קרנות כשם שנקרא מקום כניסת אמה ראשונה יסוד ושל שניה סובב דאלו לרש"י ז"ל כשאמרו זהו מקום המערכה לא אמרו על מקום אמה הפנויה אלא על התפוח שבאמצע ואין זה כמקומות האחרים שהזכיר תחלה נמצא עכשיו שגבהו של מזבח עשר אמות כי היסוד גבוה אמה והסובב ה' ומקום קרנות ג' ומקום המערכה אמה כשיעור גובה הקרנות וע"ז אמרו דאי ס"ד דערבות אארעא מנח להו גוחות על המזבח אמה היכי משכחת לה שהרי גבהו של מזבח באמצע עשר אמות וכשמניח הערבות בצידי המזבח הרי שיפוע של מקומות הכניסות אוכל בהן הרבה שהערבות באלכסון ומתפשטות למטה כדי שיהו עומדות באלכסון של מזבח שהוא רחב למטה וצר למעלה ונאכלות למטה בארץ וגם באלכסון הכניסוה אמה הפחות לפיכך היה מניחן על היסוד שבמזבח גבוה משם ולמעלה ט' אמות וכשנאכלו אלו הערבות למטה ובכניס' אמה עדיין נשאר אמה שגוחות על המזבח שהרי הן גבוהות י"א אמה וכך שנינו במס' מדות המזבח היה ל"ב על ל"ב עלה אמה וכנס אמ' זהו יסוד נמצא ל' על ל' פי' הנשאר באמצע כמו שכתבנו למעלה והיסוד החיצון התחתון שיש בו ל"ב על ל"ב עלה אמה וכנס אמה זהו סובב נמצא כ"ח על כ"ח פי' האמצעי והחיצון הוא הסובב כו' והוא מקום הקרנות כו' אמה מזה ואמה מזה נמצא כ"ד על כ"ד מקום המערכה ע"כ.

מיהו צריך לדקדק בסוף משנה זו שנראה ממנה כי על הקרנות יש עוד גובה אמה שנכנס לפנים בין מקום הלוך רגלי הכהנים השוה לקרנות ומקום המערכה וזה א"א שא"כ יהיה גובה המזבח י"א אמה ואינו אלא עשר ועוד שא"כ המזבח גבוה אמה יותר מן הקרנות ולא יהא קרנות למזבח עצמו אלא למקום הילוך רגלי הכהנים ועוד דא"כ כי מנח להו לערבות איסוד גוחות אמה על המזבח לא משכח' להו שהרי המזבח גבוה מן היסוד ולמעלה עשר אמות וי"ל שלמעלה מן הקרנות לא היה שם בנין כלל אלא שבגג המזבח שהוא כ"ח לא היה כולו למערכה אלא מניחין ממנו אמה פנויה לכל רוח להלוך רגלי הכהנים ונשאר באמצע רוחב כ"ד על כ"ד שהוא התפוח ומקום המערכה וזה ברור וא"צ לפנים:


דף מה עמוד ב[עריכה]

בשעת פטירתן מה הן אומרים:   ‎ פי' ‎אדלעיל קאי כשנפטרין מן זקיפת ההקפה במזבח היו אומרים יופי לך מזבח לך אנו מודים ולך אנו מקלסין וסוד המזבח ידוע ממה שנאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור והיא חכמה שלימה שראויה לקלס ולשבח והמשכיל יבין:

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת רבי יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בצדי המזבח כו' אר"ה מ"ט דר' יוחנן דכתיב כפות תמרים אחד ללולב ואחד למזבח:    מסתברא דלא פליג רבי יוחנן אמצות ערבה דהא כולי פרקין רהיט דאיכא מצות ערבה או מקרא או הלכה למשה מסיני אלא דסבר רבי יוחנן יום ז' דוקא מצוה לערבה להקפת מזבח של ז' א"נ דסבר דאיכא ערבה ולולב למזבח כל שבעה ומפני שהערבה טפלה ללולב נקרא יום חבוט חריות ורבנן סברי דליכא לולב למזבח כלל דכפת כתיב:

רבי לוי אמר כתמר מה תמר אין לו אלא לב אחד שאין לו קליפה אלא תוכו כברו אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים:    ומש"ה אפקיה רחמנא בלשון כפות תמרים ולא בלשון לולב וסימנא בעלמא היא:

אמר רבי יהודה אמר שמואל לולב שבעה סוכה יום אחד:    פי' שעל לולב מברכין כל שבעה ועל הסוכה יום ראשון בלבד:

מ"ט לולב דמפסקי לילות מימים כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה:    פי' ולא נפיק בברכה דחבריה ואע"ג דשאר ימים לולב דרבנן קסבר דאמצות דרבנן מברכין מידי דהוה אנר חנוכה ומקרא מגילה דרבנן:

סוכה דלא מפסקי לילות מימים שהרי מצותה נוהגת בלילות כבימים כל שבעה כחד יומא אריכתא דמי:    פי' ואע"ג דכלהו דאורייתא בחדא ברכה סגי להו ומברך בכניסה ראושונה שנכנס שם או ביום ראשון או בשאר ימים כדאמרי' לקמן דכוותיה דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליומא אחרינא:

ורבה בר בר חנא א"ר יוחנן סוכה ז' ולולב יום אחד מ"ט סוכה דאוריי' שבעה לולב דרבנן יום אחד הא ודאי טעמא דשמואל גבי לולב טעמא רבה הוא דכיון דמפסקי לילות מימים לא נפיק חד בברכתא דחבריה אלא דרבי יוחנן סבר דלא מברכין אלולב אלא יום ראשון שהוא מן התורה בלבד דאמצות דרבנון לא מברכין ולדידיה לא מברכין נמי אנר חנוכה ומגילה דהא כלהו חד טעמא הוא וכדאמרינן לקמן דרב סבר לולב שבעה מדקאמר שמברכין על נר חנוכה והכי סוגיין התם בדוכתייהו דמברכי' אנר חנוכה ומקרא מגילה הלכך פשיטא מלתא דלית הלכתא כרבי יוחנן בלולב ואע"ג דשמואל ור' יוחנן הלכה כר"י שאני הכא דסוגיא דאמוראי בתראי כשמואל כדאמרן והא דא"ר יוחנן דסוכה ז' משום דהוי' דאורייתא לאו היינו עיקר טעמיה דהא שמואל סבר נמי דסוכ' דאורייתא נמי ז' וקרא הוא ואפ"ה כיון דלא מפסקי לילות מימים הוה כחד יומא אריכתא ובחדא ברכתא סגיא להו אלא דהאי טעמא דנקיט לר' יוחנן סוכה דאורייתא סניפין הוא איידי דקאמר לולב דרבנן אבל עיקר טעמא דר' יוחנן אע"ג דכלהו חדא יומא אריכתא נינהו כיון שמתערטל ממצותה כשיוצא ממנה חייב הוא לחזור ולברך עליה כשחוזר ונכנס בה שחוזר ומתלבש במצותו ואפי' בו ביום עצמו שכל שעה שנכנס בה כתחלת מעשה כי היציאה משם היא גמר כניסה ראשונה והיינו דאוקימנא מלתי' כתנאי דתפילין דתני' תפלין כל זמן שמניח מברך עליהן ואפי' אלף פעמים ביום דליכא הפסקה בנתים דכולי' יומא חזי לתפילין אפ"ה כיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי וכשחוזר ומניחן הוי תחלת מעשה לגמרי ובעי ברכה ולא מצטרף אברכה קמייתא מעתה לר' יוחנן דקאי כר' בתפילין חייב הוא לברך בסוכה כל זמן שנכנס בה בין ביום בין בלילה כתפילין כ"ז שמניחן והלכתא כותיה בסוכה דהא קי"ל כר' בתפילין וכדפסק רב יוסף בהא הלכה כרבי יוחנן והאי דקאמר ר"י סוכה ז' היינו שמברך עליה כל שבעה כל זמן שנכנס בה ומשום דשמואל נקט לולב ז' נקט רבי יוחנן סוכה ז'. מיהו כי אמרי' דמברך על הסוכה כ"ז שנכנס בה היינו כשיוצא ממנה מתחלה יציאה גמור' לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר דהוי כחליצ' דתפילין אבל לא יצא מתחלה אלא לדבר עם חבירו או להבי' דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר וכיוצא בזה לענין ברכ' הנהנין כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו ולקביעי' הדר ואע"פ שלא הניח שם זקן או חולה וכדפרישנא בדוכתא ויש מרבותינו חכמי צרפת ז"ל שכתבו דכיון דאיכא בסוכה חיוב ענינים משונים אכילה ושינה וכיוצא בהן שכל עת שקובע עצמו לעשות בה א' מדברים אלו הוי כהנחה דתפלין וחייב לברך אע"פ שלא יצא משם וכ"ש לרבנן דבי ר' אשי דמברכין על התפילין כל היכי דמשמשי בהו ויש שסבורין דסגי בברכה אחת בכל יום בכניסה ראשונה ומה שכתבנו נכון ועיקר והלכה למעשה מפי רבי נר"ו:


דף מו עמוד א[עריכה]

והא דאמרינן תנאי היא דתניא תפילין וכו' הוה משמע לכאורה דרבי יוחנן דאמר סוכה ז' כרבי דאמר תפילין כ"ז שמניחן ושמואל דאמר בסוכה יום א' כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך אלא שחרית בלבד וכי היכי דלרבנן סגי בברכה אחת לכל הנחות שביום הכי נמי סגי ברכה אחת לסוכה של שבעה דכיון דלא מפסקי לילות מימים כלהו כחד יומא אריכתא נינהו ומה שמברך בתפילין בכל יום ויום משום דאיכא הפסקת לילות בנתיים דקסבר לילה לאו זמן תפילין דאי לא בברכ' יום ראשון סגי דומיא דסוכה ואם כן טעמא דרבנן דתפילין דלאו כהלכתא דהא קי"ל בתפילין דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן ואשתכח דליכא הפסקת לילות ולמה מברך עליהם לא הי"ל לחזור ולברך עליהם אלא כשהפסיק שבת או מועד בנתיים שאינו זמן תפילין. וי"ל דמ"מ כיון דאין מורין להניח תפילין לכתחלה בלילה הפסקה חשיב אבל יותר נראה לומר דרבנן דתפילין סברי דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן והא דמברכי כל שחרית משום דסברי לה כרבי יוחנן דסוכה ז' אע"ג דליכא הפסקת לילות משום שנתערטל ממנה וחזר ונתלבש בה אלא דקסברי דכל ליומיה מיהת לא בעי אלא ברכה אחת וחליצת תפילין שבנתים אינו ערטול מצוה והפסק דיו שיחזיר לברך עליו כל שחרית שבא אחר חליצה והיסח הדעת לגמרי והשתא דרבי יוחנן בין כרבי בין כרבנן. ודשמואל דלא כחד מינייהו אלא כאידך תנא דסבר דסוכה יום אחד דאותבינא מיניה לר' יוחנן ועליה אמרי' תנאי הוא ויש כיוצא בזה בתלמוד וחדא מינייהו בפרק נגמר הדין בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא היא דאוקימנא כתנאי דתניא ציפן זהב וכו' דלא כחד תנאי דההיא מתניתא דרשב"ג אלא חד מתנאי דרבנן דאידך מתניתא דאמר לאומן עשה לי נרתק של תפילין דאותיבנא מיניה התם כדפריק במסכת גיטין בס"ד:

והא דאמרי' אמר רב יוסף נקוט דרבה בר חנא בידך דכלהו אמוראי קיימי כותיה בסוכה -- תמיהא מלתא דהא בסוכה שפיר מודו רבין ורבה בר חנא ואלו בלולב פליגי ליכא למפסק כותיה משום דמודו ליה בסוכה דהאי לאו טעמא הוא כלל. והנכון דהכא לאו למפסק הלכתא בין רבה בר חנא ורבין דלא אתינן אלא למפסק בין שמואל ור"י דאע"ג דקי"ל דשמואל ור"י הלכה כרבי יוחנן אלו איפליגו אמוראי אליבא דרבי יוחנן ולא איפליגו אדשמואל לא שבקינן דשמואל דהוא ודאי משום דרבי יוחנן דהוי ספק ולהכי קאמר רב יוסף ואע"ג דאיפליגו הני אמוראי בדרבי יוחנן בלולב כיון דכלהו מודו בדר' יוחנן גבי סוכה הלכתא כרבי יוחנן בסוכה מיהת אבל לא בלולב דהא אמוראי פליגי בדר' יוחנן ועוד דסוגיין כשמואל כדכתיבנא לעיל. והא דנקט רב יוסף דרבה בר חנא טפי מדרבין משום דלרבה בר חנא אייתי תלמודא למפלגא אדשמואל ואידך לסייעתא דידיה או למפלג עליה בלולב אייתינהו תלמודא ואסיקנא דאביי פסיק הלכתא כר' בתפילין ורבא דפסק כרבנן הדר ביה ועביד כרבי:

ואמר מר זוטרא חזינא ליה לר"פ דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו:    וכיון שכן הלכתא כרבי והא דאמרי' רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי מברכי מסתבר לי דהיינו היכא דאסחו דעתייהו מיניהו לדברים בטלים דכי הדרי לשמושי בהו ולמיתב בהו דעתייהו הדרי ומברכי דהויא להו כהנחה והיינו לדידהו דזריזי בהו טובא מהסח הדעת ולדידהו הוי הפסק אבל לדידן מסתיין בשעת הנחה כר' וכאידך רבנן וי"א שחייב לברך כ"ז שמשמש בהם ואינו נראה נכון מיהו אם שכח והניחן בלא ברכה ממשמש בהו ומברך:

העושה סוכה לעצמו אומר זמן:   ‎ פי' ‎בשעשאה תוך שלשים יום לחג דחיילא עליה חובת סוכה אבל לא קודם שלשים יום כדאיתא בפ"ק דפסחים לענין בעור וכן דעת מורי נר"ו. ומאי דאמרינן היתה עשויה ועומדת היינו אפי' בשהיתה עומדת ועשויה מקודם שלשים יום לשם החג ממש שלא בירך עליה ולא כמו שפי' שהיתה עשויה שלא לשם החג אלא לשם צל בלבד ודכ"ע אין לו לברך בשעת עשית לולב וסוכה אלא זמן אבל לא ברכת המצות לברך אקב"ו לעשות סוכה או לולב דהכי אסיקנא במנחות פרק התכלת שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון אלו וכגון ציצית ותפילין אינו מברך ברכת המצות בעשייתן אלא זמן בלחוד:

היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר:    פי' ‎בסכך או בדפנות הצריכות לה לעכב מברך מיד שהחיינו ושוב אינו מברך אותו בכניסת ליל החג שכבר בירך זמן מדין סוכה בשעת מעשה:

ואם לאו לכשנכנס בה מברך שתים:    פי' ברכת לישב בסוכה וברכת שהחיינו שעל הסוכה:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה כלהו אכסא:    י"מ דלתנא דמתניתא כל שלא בירך זמן בשעת מעשה שמברך אותו בשעת כניס' זמן זה עולה לו אף לרגל ורב אשי אשמעי' דרב כהנא אינו מברך זמן כלל בשעת עשיית סוכה ולא בשעת עשיית לולב אלא זמן דסוכה מנח ליה עד ליל סוכות שמקדש על הכוס ומסדר עליו ברכת הסוכה והזמן שעולה לשניהם וכן בלולב מסדר הזמן בשעת נטילה עם ברכת הנטיל' והכין כתבו רובא דרבנן ז"ל ועמא דבר כותייהו שלא לברך זמן בשעת מעשה סוכה ולולב ולא מחוור דהא תנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה כדקתני בהדיא העושה סוכה העושה לולב מברך שהחיינו וקתני נמי אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד דחייב לברך זמן מיד היכי שביק ליה עד שעת כניסה אלא ודאי דלתנא דמתני' בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה ועל הלולב וכשנכנס בה ליל החג חייב לומר זמן אחר קודם או לאחר מכאן על הכוס מדין הרגל ואין זה יוצא בזמן של סוכה כלל. ואתא רב אשי ואמר שיכול הוא לפטור עצמו עכשיו בזמן א' כיון ששניהם באין עליו בליל החג והוא שיסדר ברכת הסמוכה על הכוס לאחר קדוש ויאמר אח"כ זמן ויעלה לו זמן לסוכה ולחג אבל לא בא רב אשי לפטור מזמן שבשעת מעשה ודכ"ע כל שבירך על הסוכה או על הלולב זמן בשעת מעשה שוב אין לומר עליהם זמן אלא שאומר זמן בשעת קדוש מדין החג והרוצה לצאת ידי שתיהן כשעושה סוכה לעצמו מברך זמן ואח"כ מסדר ברכת לישב וזמן על הכוס ועושה לולבו ע"י אחרים כדי שלא יתחייב עליו לומר זמן בשעת מעשה וכן ראוי לעשות וכך מצאתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:


דף מו עמוד ב[עריכה]

א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור:   ‎ פי' ‎אסור באכילה אע"פ שכבר יצא בה ונגמר מצותה בשמיני מותרת ור"ל אמר אתרוג אפילו בשביעי מותרת וכלהו מודו דסוכה בשמיני אסורה וטעמא דר' יוחנן באתרוג שאסור בשביעי כולו פי' תלמודא משום דלכולי יומא אתקצאי ולא מתסר בשמיני משום דאתרוג כיון דלא חזיא לבין השמשות לא אתקצאי לשמיני אבל סוכה דחזיא לבין השמשות דשביעי הנכנס לשמיני מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכדאמרינן בפרק כירה גבי מטה שיש עליה מעות שאם היו עליה כל בין השמשות מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומ' וכן רבים שם והטעם דמשום דכתיב גבי שבת וי"ט והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת וי"ט אם לא היה לו הכן מבעוד יום ממש אע"פ שיש לו הכן בי"ט או שבת ממש הלכך סוכה שהוקצית למצותה יום שביעי בין השמשות לא היה לח' הכן מבעוד יום ונאסר לכל היום אבל אתרוג דלא חזיא לבין השמשות נסתלקה הקצאתה מבעוד יום של שמיני והוכנה לשמיני ולפיכך מותרת והא דקאמר ר' יוחנן דלא חזיא לבין השמשות אע"ג דס"ל לכולי יומא אתקצי יש לפרש דברים כפשוטן דמדינא לא מתקצאי אתרוג לכל היום השביעי כיון דנפיק ביה בשחרית ותו לא צריך וליכא למיסרי' כוליה ז' מגו דאיתקצאי בין השמשות אתקצאי לכוליה יומא כדסברי מקצת רבנן ז"ל דה"ט דרבי יוחנן. דליתא כלל דלא איתמר טעמא אלא בשבת וי"ט מטעמא דהכנה דבעו הכנה מבעוד יום כדאמרינן אבל לא בשביעי שהיא חול ולא בעי הכן מבעוד יום אלא שכל שבא לו הכן מבעוד יום מותר והיינו דלא נקיט בעעמא דר' יוחנן באתרוג שאסורה בשביעית דין מגו כדנקיט בסוכה בח' שהוא י"ט ונקיט טעמא באתרוג משום דלכולי יומא איתקצאי כלומר דאע"ג דמדינא בשחרית נפיק ביה והוכן מיד וכיון דלא נטל שחרית יטול בין הערבים היה דעתו להקצותו מתחלה לכל יום השביעי שמא יפשע ולא יטול שחרית ויצטרך ליטול בין הערבים מיהו לא היה דעתו להקצותו אלא ליום השביעי שהוא יום ברור אבל לא לבין השמשות שאין דרך לצאת בו דהא אם לא נטל קודם בין השמשות שוב אינו נוטל בבין השמשות ספק יום שמיני דהו"ל ספיקא דרבנן דשאר ימים מדרבנן הוא ובין השמשות שהוא ספק י"ט וספק אם חייב בו הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכיון שלא הקצהו מתחלה לבין השמשות לא חל עליו איסור בין השמשות שאין איסור תופס ביום חול יותר ממה שהקצהו כמו שאומרין שאין מוקצה לחצי שבת וכדכתיבנא הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל שמיני ואף ע"ג דביצה שנולדה בי"ט א' וכיוצא בה אסורין כל בין השמשות ומותרין ביום שני ולא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצי לכוליה יומא שאני התם שהא' מהם חול גמור וכשבא יום שני הרי אנו אומרים ממה נפשך או שהיום חול ואינו צריך הכן או שהיום קדש והראשון היה חול והיו לשני הכן בביצה זו מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לשביעי ולא הוכן בו כלל והשמיני ודאי קדשוהו להו כשבת וי"ט שנולדה בזה אסור' בזה ועליה אמרו שהם קדושה אחת כי האיסור של בין השמשות אוסרו לכל י"ט שלא היה לו הכן ביום חול ולא שהיו קדושה אחת ממש וזה נראה נכון.

ויש לפרש עוד דבכלל מאי דא"ר יוחנן באתרוג דאתקצאי לבין השמשות מספק שביעי ואפ"ה לא אמרי' ביה דאתקצאי לכוליה יום שמיני במגו שאין אומרים כן אלא במה שהוקצה בבין השמשות ממש מדין עצמו אבל זה שאין ההקצאה בבין השמשות מעצמו אלא מפני ספק שביעי כיון שעברו בין השמשות ונתברר שהוא שמיני נסתלק ספקו של יום שביעי ובא יום שמיני בהכנה וזהו טעם לביצה שנולדה בזה מותרת בזה לפי שלא נאסרה בין השמשות אלא מדין ספ' יום ראשון וכבר נתברר ספקו ויש שנתנו טעם אחר שאין אומרים דין מגו אלא בדבר שדחאו בידים כההיא מטה שיש עלי' מעות או בדבר שהוקצה למצותו ממש מדעת אבל לא במה שנאסר מדין הכן וי"ט אחר השבת וב' י"ט של ר"ה שנולדה בזה כו' לפי שהם קדושה א' וכיומא אריכתא דמי.

עי"ל דהכא באתרוג כיון דמדינא למצותה אתקצאי והיה בדין שתהא מותרת לאלתר שיצא בה ואנו מחמירין לאסרה עליו כל היום משום דזמנין דנפיק בה בין הערבים מסתיין בחומר' זו לאסרה עליה ואפי' בין השמשות מספק היום ולא שנפרט בחומרא זו כאיסור הבא מן הדין לומר בו מגו וטעם ביצה שנולדה בי"ט ראשון שהיא מותרת בי"ט שני או משום דחד מינייהו חול או משום דלא אתקצאי בידים ונכון הוא אבל הפי' הראשון נ"ל עיקר ונכון יותר ור"ל מודה בסוכה בשמיני שהיא אסורה משום דאית בה דין מגו כטעמא דר' יוחנן ופליג באתרוג בשביעי משום דסבר דלמצותה בלחוד אתקצאי ודין מגו לא שייך ביה כדפרישנא בדר"י. ומאי דא"ל ר"פ לאביי לר' יוחנן מ"ש סוכה ומ"ש אתרוג ואלו לר"ל לא מבעיא ליה מידי משום דלדידיה כיון דשביעי גופיה שהיא לאלתר שיצא בו מתסר ליכא טעמא לאסרה בשמיני אבל לר' יוחנן דאסור אתרוג כל יום ז' כדין סוכה קא מבעיא ליה אמאי לא מיתסר בשמיני כדין סוכה מדין מיגו ופריק ליה דבסוכה דחזיא לבין השמשות ומחייב למיתב בגוה ואתקצאי מדינא לבה"ש אתקצאי לח' כולי' משא"כ באתרוג דלא חזי' לב"ש נפיק בה שחרית וליכא למימר בה מגו מטעמא דכתיבנא:

לוי אמר אתרוג בח' נמי אסורה:    לא אתי עליה מטעמא דאביי דאמרי' לקמן לדידן דעבדי' ב' יומי כו' מכלל דהשתא לא איירי בהכי וא"כ תמיהא מלתא טובא מ"ט דלוי ובתו' תירצו דלוי מגזירה דסוכה הוא דאסרה דאי שרית באתרוג אתו למשרי בסוכה ואחרים פירשו דלוי סבר דכיון דבמקדש שמצותו כל שבעה יש לו ליטלה בין השמשות אם לא נטלה בשחרית או כל היום משום דהוי ספיק' דאורייתא ואשתכח דאתקצאי לבין השמשות מדינא גזר לוי דתיתסר בשמיני שמהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בשמיני השתא נמי ניכול. והנכון דלוי מדינא אסר ליה אף בזמן הזה דס"ל כר' יוחנן דלכוליה יומא אתקצאי ואף לבין השמשות מספק שביעי וקסבר נמי שכל מה שנאסר בבין השמשות של ערב י"ט או מדינא ממש או משום חומרא תופס כל היום לאיסור מדין מגו שאין מוכן לחצי יום:

א"ר זירא אתרוג שנפסלה אסורה לאכלה כל שבעה ואתיא כרבי יוחנן דאמר לכוליה יומא אתקצאי. ולדידן השתא דשמיני ספק ז' אסור אף זו אסורה בשמיני ומותרת בט':

וא"ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומי טבא:    פי' ביום ראשון דבעינן משלכם:

מ"ט ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני:    י"א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל בנותן לו במתנה ע"מ להחזיר לא דכיון דע"מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע"ג דכל מתנה ע"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע"מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפרק יש נוחלין מ"מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות וכיון שלא קיים תנאי שיחזירנו לגדול בהקנאה כראוי נמצא שבטל מתנה ראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכן כתבו בתוספות ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי"ט ע"מ להחזיר משמע כמו שכתבנו בפרקין דלעיל יש לנו לומר דהא דרבי זירא אפי' בנותן לתנוק ע"מ להחזיר אותה וכיון שהתינוק הזה לא הוי בר אקנויי כי מקני לי' מעיקרא ע"מ להקנות הו"ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו שהוא כמפליגו בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו התינוק לגמרי אע"פ שלא חזר והקנהו לבעלים הראשונים ומפני זה הטעם מפקפק מורי נר"ו בלולב שלוקחין מקופה של עניים או משל רבים שיש בו זכות לקטנים שלא לצאת בו ביום א' אע"פ שיש לומר דשאני התם שהנותן להקדש לכתחלה כמעות וכיוצא בו שאינו דבר מסוי' ע"ד הפרנסי' נותן שיש להם רשות לשנותן לכל מה שירצו לפי מה שפירשנו בפרק השותפין ראוי להחמיר מיהו ודאי ליתא לדרבי זירא אלא בקטן שלא הגיע לעונות הפעוטות כגון שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאפי' לדברי האומר דזכות' דקטן מדרבנן היא כשיש דעת אחרת מקנ' אותו מה שאין כן במציאה שאין לו בה זכי' אפי' מדרבנן כדתנן מציאת חש"ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור מדבריהם וכדפרישנא בדוכתא מ"מ זכיה דרבנן זכיה גמור' היא דהפק' ב"ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא הלה יוצא בלולב שאינו שלו אף לדין תורה אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אף הקנאתו הקנאה כתקנתא דרבנן משום כדי חייו כדאיתא במסכת גטין וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והוא שאין לו אפוטרופוס שאם יש לו אין הקנאתו הקנאה כדאי' במסכת כתובות בהדיא וקטן שיש לו אב שסמוך עליו דינו כמו שיש לו אפוטרופס לדעת מקצת חכמים כמו שכתבנו שם בס"ד:

לדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן:   ‎ פי' ‎לר' יוחנן קא מיבעיא לן דאסר לה בשביעי אי אסר לה בשמיני משום שביעי או לא דאלו לר"ל דאמר למצותה אתקצאי בלחוד ומותרת בז' בזמן שאין עושין אלא יום אחד ואין איסורה תופס יומו היאך יהא תופס בזמן הזה ח' ספק ז' אלא לרבי יוחנן הוא דמיבעיא לן ומשום דר"ל ור' יוחנן הלכה כר"י נקטי' לה סתמא:

אמר אביי שמיני ספק ז' אסורה:   ‎ פי' ‎האי לישנא מוכח בהדיא דלאו משום מגו דאתקצאי לבין השמשות אסר לה אלא משום ספקו דאע"ג דליכא מצות לולב ואתרוג בשמיני מ"מ כיון דספק שביעי הוא לענינים אחרים הרי אנו נוהגין אף באלו דין שבעה מיהו די לנו לאוסרה בשמיני אבל ט' ספק ח' מותרת שאף בשמיני לא נאסר אלא מחומרא ואין לו' בה דין מגו לאסור התשיעי כדכתיבנא ואמימ' אמר אפי' תשיעי ספק שמיני אסורא דסבר לה שמיני בזמן הזה דינו כשביעי גמור ומדינא מיתסר משום דאתקצאי לכוליה שביעי ושמיני כשביעי וסבר כלוי דלעיל דאמר מיגו דאתקצאי לבין השמשות דשמיני אתסר לכולי' יומא דתשיעי:

מרימר אמר אפילו שמיני ספק שביעי מותרת:    דקסבר כיון דאין מצות אתרוג נוהגת בזמן הזה דשמיני גמור הוא היא מותרת לרבי יוחנן כדלעיל דליכא דין מגו כדכתיבנא והלכתא דשמיני ספק שביעי אסורא לדידן מהא תלמוד כיון שאנו עושין שמיני ספק שביעי בדין הוא שיהא אתרוג ניטל אף בשמיני אלא דמספיקא לא דחינן טלטול דרבנן ליטול לולב מדאורייתא וכיון שראוי ליטול אלא שאינו רשאי האיסור אינו זז ממקומו ואסור' בשמיני כולה לר' יוחנן אבל בתשיעי מותרת דהא ליכא למיסר באתרוג מדין מגו כיון שאין איסור בשביעי ממש מן הדין ותשיעי לדידן כשמיני לרבי יוחנן הלכך לולב ואתרוג בח' מותרים אבל סוכה דלר"י אסורה בז' מן הדין משום דחזיא לבין השמשות ואסורה כל ח' במגו בזה"ז נמי שמיני כז' ואסורה בבה"ש מדינא דהא קי"ל דמיתב יתבינן וחזיא לבין השמשות ומתסרא בתשיעי מדין מגו דט' לדידן כשמיני לר' יוחנן ואף אם נפלה הסוכה אסור ליהנות מן הנויין או מן הדפנות בתשיעי ואצ"ל בסוכה עצמה שהוקצית אף לט' מתחלתה משום סתירת אהל וזה ברור ואין בו בית מיחוש:


דף מז עמוד א[עריכה]

איכא דאמרי ברוכי כ"ע לא פליגי דלא מברכינן בסוכ' בשמיני לדידן כי פליגי במיתב רב סבר מיתב מיהא יתבינן ורבי יוחנן סבר מיתב נמי לא יתבינן:    תמיהא מלתא לר' יוחנן היכי אפשר דלא יתבינן בסוכה בח' דכיון דספק ז' הו"ל ספיקא דאוריתא ולחומרא. י"ל דכי לא ידעי בקביעא דירחא אה"נ דלכ"ע מיתב יתבינן כי פליגי בזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ולא עבדינן תרי יומי אלא משום מנהג אבותינו וסבר רבי יוחנן שאע"פ שאבותינו דלא ידעי בקביעא דירחא יתבי בסוכה בח' מספיקא אנן לא אזלינן במנהג דידהו בהא כי היכי דלא לזלזלו בח' שהוא י"ט מן התורה לדון אותו כז' שהוא חול ויהיו מקילין בקדושתו ורב סבר דכיון דבלא ברכה יתבינן בה הא מינכרא מלתא שאינה ז' ממש אלא ספק ולא יזלזלו בקדושתו וזה סיוע לרבינו אלפסי ז"ל שכתב דטעמא דלא מברכין בשמיני בסוכה משום דאתו לזלזולי בח' ויש שהקשו עליו למה לי מהאי טעמא ת"ל דהא כתב איהו ז"ל גבי ערלה כבושה והכי נמי סברי רובא דרבוותא ז"ל דכל ספק מצוה דאורייתא דברכה דידה דרבנן חזר ועושה המצוה מספק דהוי ספיקא דאורייתא ואינו חוזר ומברך דהוי ספק ברכה דרבנן וכדאמרינן בברכות בספק קרא ק"ש וספק קרא אמת ויציב דבדאורייתא חוזר ובדרבנן אינו חוזר וברכת סוכה דרבנן בח' שהוא ספק אין לו לחזור ולברך לאו מלתא היא שא"כ היאך אנו מברכין ומקדשין ביום שני שהוא ס' אלא שיש לך לומר שאין ספק זה כשאר ספקות שהחכמים שאמרו לנו לעשות יום שני תקנו לנו שנברך בו כיום ראשון שאם לא נברך ונקדש בו יזלזלו בקדושתו לפיכך אמר הרי"ף דכיון שכל עיקר לא חייבונו חכמים לברך על ספק יום שני יותר משאר ספקות אלא כדי שלא יזלזלו בקדושתו כדאיתא בפרק במה מדליקין לגבי ברכת סוכה מוקמינן לה אדינא דשאר ספיקות שאין לברך בו כדי שלא יזלזלו ביום שמיני דאדרבה אם אנו מברכין בישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי יזלזלו בקדושתו לדונו כשביעי שהוא חול ויש שהקשה עליו דהא יום ב' דפסח ודאי שהוא חול ואע"פ שאנו עושין אותו ספק יום ראשון שהוא קדוש ולא חיישינן שמא יזלזלו בקדושתו בשני גמור ולא דמי כלל דהכא שהוא ח' בודאי וקדוש מדאורייתא וברכה של סוכה אינה מדין עצמו אלא מושאלת היא לו מדין ספק שביעי בעי' למיעבד גדר וסייג שלא לברך כשאר ספיקות כדי שלא יזלזלו בקדושתו של תורה אבל התם שיום שני הוא חול גמור מן הדין אין אנו מונעין ממנו ברכה הראויה לו לעצמו מפני שלא יזלזלו בקדושה שאינה שלו אלא מדין ספק ראשון וזה טעם נכון וברור ונתקיימו דברי ר' אלפסי ז"ל:

והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכי' ואתיא דלא כרב אסי דאמר מבדיל ומקדש מיומא טבא לחבריה ולא חייש לזלזולא די"ט שני רק הא קיל"ן דלית הלכתא כרב אסי:

א"ר יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח תדע שהרי חלוק. ר"פ אמר הכא כתיב פר והכא כתיבי פרי':    פי' שביום ח' לא היה אלא פר א' ובשאר ימים כתיב פרים והיו מתמעטין והולכים ויום ז' היו שבעה ואלו היה שמיני מכלל החג היה ראוי שיהיו בו ששה פרים ומכיון שלא היה אלא פר אחד למדנו שהוא רגל בפני עצמו:

רב אשי אמר הכא כתיב כמשפט ובהאי כתיב ביה כמשפטם:    פי' דביום הז' כתיב כמשפטם דמשמע כמשפט של שאר ימים שהוא מכללם וביום השמיני כתוב כמשפט לומר שהוא משפט חלוק לעצמו ואינו מכלל הימים הראשונים ואף על פי שבכל ימים הראשונים כתיב כמשפט ואף על פי שהם כלם רגל אחד מכל מקום מכיון שכתיב ביום השביעי כמשפטם וחזר לכתוב בשמיני כמשפט גילה לך הכתוב שהוא חלוק לעצמו משלפניו ובזה די לנו כמו שהיא רגל בפני עצמו:

לימא מסייע ליה הפרים והאלים והכבשים כלם מעכבים זה את זה שלא יקריב מקצתם עד שיהיו כלם רבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה שהרי מתמעטין והולכין:    פי' וכיון שמתמעטין ליכא עכובין בכלהו אף ביומו אמרו לו והלא כלם מתמעטין בשמיני שהוא רגל ואפי' כבשים ואילים:

אמר להם שמיני רגל בפני עצמו:   ‎ פי' ‎ולא חשוב מיעוטא כיון שכבר עבר כל הרגל עבר זמנם ואע"ג דהא רבי יהודה אמרה מכיון דשתקו ליה רבנן משמע דמודו לי' דהוי רגל בפני עצמו אלא דס"ל דכיון דרגל מיהת הוא מיעוטא חשוב והיינו דמסייעינן מינה לר' יוחנן דאי לא נהי דמסייע ליה רבי יהודה הא פליגי עליה רבנן אלא ודאי כדאמרן שכשם ששבעת ימים טעונין שיר קרבן וברכה ולינה כך שמיני של חג טעון קרבן שיר וברכה ולינה וה"פ שכשם ששבעת ימי החג טעונין קש"ב חלוקין משאר ימי החג כך שמיני טעון קש"ב חלוק ומחודש מחג שאלו היה קש"ב שלו כשלהם היא הנותנת שהוא מכללם ואינו רגל בפני עצמו ולקמן בשמעתין מפרשינן מאי שיר ולינה וברכה הא מפרש לה הכא תלמודא דהיינו ברכת מזון ותפלה שאומרים בקדושה וברכת המזון ותפלה את יום שמיני חג עצרת הזה וכן פרש"י ז"ל בפי' הראשון אבל הוא כתב בו פי' שני בשם רבותיו שהיו מברכין למלך זכר לחנוכת הבית שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו למלך ואמר הוא ז"ל שכן מפורש בתוספתא דסוכה ואינו נכון שא"כ מאי ברכה בפני עצמה שהרי בימי החג לא היו מברכין למלך ואין לנו אלא מה שמפורש בכאן בתלמוד הערוך שבידינו:


דף מז עמוד ב[עריכה]

הכי נמי מסתברא דאי לא מברך האידנא מברך למחר:    פי' שאם פשע ולא בירך ביום ראשון כשנכנס בה מברך אות' בשאר ימים כי עדיין הוא זמנה וכל הרגל ואצ"ל אם לא נכנס שם עד עכשיו ויש שמפרשין אותו כשלא נכנס שם עד עכשיו אבל אם נכנס שם ולא בירך ביום הראשון שוב אינו מברך ואינו נכון אלא כמו שפירשנו עיקר וכן העושה סוכה או לולב שיש לו לברך זמן אם פשע ולא בירך מברך כשנכנס שם כמו שכתבנו למעלה שכל שלא עבר זמנו יש לו לומר זמן אם פשע ולא אמר בתחלה ובי"ט שני בזמן הזה חוזרים ואומרים זמן ואפילו השתא דידעינן בקביעא דירחא שכבר עשאוהו כאלו הוא ספק ושמא אתמול חול והיום קדש וכן בשני י"ט של ראש השנה כדכתיבנא בדוכתא. דתניא הבכורים טעונין קרבן שיר ברכה ולינה פירשו בירושלמי בבכורים הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מפני הקרבן פי' שאפילו בשאר ימים של חול כל המביא קרבן בירושלים טעון לינה כמו שדרשו בספרי ופנית בבקר כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך רבי יהודה אומר יכול יהא פסח קטן טעון לינה ת"ל שבעת ימים את שטעון ז' טעון לינה יצא פסח קטן שאינו טעון אלא יום א' וחכ"א הרי הוא כעצים ולבונה שטעונין לינה:

הא כיצד מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:   ‎ פי' ‎תחת יד הבעלים לאו דוקא דהוי חציצה אלא לומר שמסייע עמהם והבעלים עיקר והוא טפל:

תניא כותיה דר"נ שמיני פז"ר קש"ב פייס בפני עצמו פרש"י כי בח' היה בו פייס כמו בשאר הימים אבל בחג לא הוה בו פייס כלל מפני שהיו שם פרים מרובים ולא היו צריכין פייס וליתא דהא ודאי צריכין היו לפייס איזו לפרים ואיזו לאלים ואיזו לכבשים ומפורש הוא בתוספתא שהיה פייס בי"ט ראשון של חג וכן נ"ל לפי שאמרו בפרק החליל שכל המשמורות היו שונות ומשלשות חוץ משתים שלא היו משלשות ומפני זה היה צריך להקפיד בפייס אבל עיקר הפייס כי ביום הראשון היו מפיסין לראשי משמורות ומתוך אותו פייס זוכין בכל הימים בסדר שלהם בזו אחר זו כדאיתא בפרק החליל ובח' מפני שאינו מכלל החג והוא קרבן בפני עצמו היו מפיסין פעם אחרת וזהו ששנינו בח' חזרו לפייס כרגלים כלומר שחוזרים לפייס בח' אחר שפייס הרגל פייס אחד והשתא א"ש לישנא דפייס בפני עצמו וכאידך דאמרינן זמן בפני עצמו וחבריו:

רגל בפני עצמו דרך כלל לכלהו פרטי אית ביה לומר שהוא רגל בפני עצמו לענין שטעון קש"ב ולינה בפני עצמו אבל הכא אמרינן ליה דרך פרט שרגל בפני עצמו הוא ענין פרטי לעצמו וכזמן ושיר וברכה וחבריו מדקאמר פז"ר קש"ב ולא קאמר פ"ז קש"ב או רפ"ז קש"ב שיהא כלל ופרט ובפ"ק דר"ה נמי אמרינן אימר דאמרינן ח' רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין דראשון הוא אלמא רגל בפ"ע דמני בפז"ר קש"ב פרטא היא דאי לאו הכי הוה ליה למימר אימור דאמרינן רגל בפני עצמו הוא לענין פ"ז קש"ב אלא ודאי פרטי הוא לאיזה ענין שיהיה וא"א לומר שיהיה רגל בפני עצמו לעיקר הרגל שיהא חייב בראיה וחגיגה לעצמו שא"כ הוו להו ד' רגלים שאם חגג ביום ראשון וחזר לביתו שיהא זקוק לחזור בשמיני כרגל אחר והתורה לא אמרה אלא ג' רגלים והכי מוכח מדתנן שאם לא חגג בי"ט ראשון שחוגג את כל הרגל וי"ט האחרון הא אלו חגג בי"ט ראשון או בשאר ימים אינו חייב לחוג בח' לעצמו ופשוט הוא ורש"י ז"ל פירש שהוא רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות עליו וכן מפורש בכתוב שהוא חלוק בלולב וסוכה וכדאיתא לעיל אלא שזה הוא בכלל מה שאמרו ברכה בפני עצמו שהוא נזכר בברכה ותפלה בשמיני עצרת ולא בשם חג הסוכות לפי שאינו מכללו אלא א"כ הוא מפרש ברכה ברכת המלך כפי' התוספתא והוא ז"ל לא הודה בפי' ההוא וגם אינו נכון כמו שכתבנו למעלה והרי"ף ור"ח ז"ל פירשו שהוא רגל בפני עצמו לענין אבלות שעולה לשבעת ימים ככל שאר ימים טובים וכדאמרינן בפרק אלו מגלחין אמר רבינא אף אנו נאמר ערב החג וחג שמיני שלו הרי כאן אחד ועשרים פי' שהקובר מתו ערב הרגל אותה שעה שנהג בה אבלות נחשב לו לז' ימי אבלות וי"ט ראשון מפסיק ממנו לגמרי גזירת שבעה אבל אינו מפסיק ממנו לגמרי גזירת שלשים שאין רגל מפסיק אלא כשנהג בגזירת אבלות של ז' או שלשים אפי' שעה אחת אבל כשלא נהג בשלשים כלל שבא רגל בתוך ז' אינו מפסיק אלא שעולה הרגל לז' אחרים וכן שמיני חג העצרת שהוא רגל לעצמו עולה לז' אחרים הרי כ"א יום ואלו היה שמיני עצרת מכלל רגל החג לא היה עולה אלא ליום א' והדין כן היא אבל אין זה פי' רגל בפ"ע האמור כאן שא"כ מה חדש לנו רבינא דהא מתניתא היא והול"ל החם תניא כותיה דרבינא שמיני פז"ר קש"ב אלא שענין רגל בפני עצמו האמור כאן ענין אחר והאמוראים ממה שלמדו ששמיני רגל בפני עצמו דרך כלל לכל אלו הפרטים של פז"ר חדשו הם שהוא נמנה שבעת ימים לענין אבלות ובתוספות פי' בשם ר"ת ז"ל שרגל בפני עצמו הוא לענין לינה וכמו שאמרו למעלה שהוא טעון לינה.

ואינו מחוור שהרגל בפני עצמו האמור למעלה על קשב"ל הוא שם כלל וזהו שם פרט כמו שכתבנו מה ראו לתת שם הכלל על הפרט של לינה בלבד יותר משאר הפרטים טוב היא יותר שיאמר פז"ל קש"ב ויש שפירשו שהוא רגל בפני עצמו לענין בל תאחר ולא שיהיה נמנה רגל ג' לעבור עליו עם שני רגלים שהרי אמרו בפי' נדר לפני עצרת הרי כאן חמשה לפני החג הרי כאן ד' ואלו היה שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין רגלים אתה מוציא הנודר לפני עצרת שהם ששה והנודר לפני החג חמשה אלא לומר שאם עברו שני רגלים קודם החג הוא ראוי לעבור בבל תאחר אע"פ שלא עבר השמיני ואע"פ דשמיני תשלומין דראשון הוא הא אשכחן בעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ואעפ"כ הוא עומד על עיקר הרגל ול"נ דהתם מוכח במה שאמרו שנה בלא רגלים היכי משכחת לה גמר מדרבי מאיר לכלהו רבנן מכיון שהגיע הרגל השלישי ואין קרבנו בידו הוא עובר בבל תאחר ואפילו ביום הראשון ועוד שמפני כן לא היה להם לומר שהוא רגל בפני עצמו דאמרינן התם פסח שני רגל בפ"ע הוא או תשלומים דראשון הוא למאי נפקא מינה כגון ששגג בראשון והזיד בשני אי אמרת רגל בפני עצמו הוא חייב כרת אבל אי אמרת תשלומין דראשון הוא פטור אי נמי גר שנתגייר בנתיים וקטן שהגדיל בנתיים אי אמרת רגל בפ"ע הוא חייב לעשות פסח שני ואי אמרת תשלומין דראשון הוא פטור.

וכן יש לנו לומר לענין שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו שאם היה קטן או חגר או עכו"ם או כיוצא בהם שפטורין מי הראיה בראשון והגדיל ונתגייר ונתפשט בנתים שהוא חייב בשמיני בראיה וחגיגה ושמחה מה שאין כן בשאר ימי החג לדרבי יוחנן דאמר סתם כלן תשלומין דראשון אי נפטר ביום הראשון אע"פ שנראה בשאר ימים הרי הוא נדחה ופטור כדאיתא בפ"ק דחגיגה אבל שמיני אף על פי שהוא תשלומין דראשון למי שנראה בראשון ולא חגג שחוגג בו ואי חגג אינו חוגג בו ה"ה רגל בפ"ע לחייב מי שלא היה ראוי לחוג בראשון ונראה בשמיני אפי' לרבי הושעיא דקאמר התם ששבעת ימי הפסח כלן תשלומין זה לזה ואי לא חזי בראשון וחזו בשאר ימים חייב בחגיגה וראיה ואף על פי שאינה רגל בפני עצמו שאני התם דרבינהו קרא נמי מדכתיב שבעת ימים תחוג לה' אלקיך וכתיב ולא יראה את פני ה' ריקם שכל יום ויום משבעת ימים נתחייב לעצמו אבל שמיני לא נכתב שם אלא שנתרבה לתשלומין בלבד כדאיתא התם אבל לא מצינו בו חיוב לעצמו עד שרמז לנו הכתוב שהוא רגל בפני עצמו כדנפקא לן מקראי דלעיל ולמדנו שיש לו חיוב לעצמו וזה נראה נכון.

מיהו עדיין צריכין אנו ללמוד למה לא הזכיר כאן בפרטין אלו לינה כמו שהזכירוהו למעלה וכי תימא דהאי תנא סבר את שטעון ששה טעון לינה והא אסקינא בשמעתין דרבי יהודה סבר את שטעון ששה טעון לינה ואת שאינו טעון ששה אינו טעון לינה ואפ"ה מודה בשמיני שהוא טעון לינה ועוד אנו צריכין תלמוד מה עיקר הלינה שהזכירו בשמיני שהרי אינו חייב בראיה לעצמו כשאר הרגלים ואם אינו חייב בראיה היאך יהא בלינה ואם מפני ראייתו של י"ט ראשון היא חייב לינה אף בשמיני כדרך שחייב כל שבעת ימי החג וכל שבעת ימי הפסח דאמרינן במס' זבחים בפרק דם חטאת דז' ימי הפסח כולם טעונין לינה ומוכח לה מדכתיב ופנית בבקר הכ' עשאן כולן בקר אחד ויהא זה מה שאמרו בפ"ק דסוכה דגמר סוכות מפסח לענין לינה ולומר שכשם שטעון בפסח לינה כל שבעה כך בסוכות טעון לינה כל שמנה א"כ היאך קראו שמיני חג בפני עצמו לענין זה אדרבה מפני שהוא בכלל החג כשאר ימים יש לו לינה אלא ודאי לינה האמורה שם בשמיני מחמת עצמו הוא שאלמלא שהוא רגל לעצמו לא היה לו לינה זו וא"ת דמיירי בשלא חגג בראשון וחגג בח' תיפוק לי שהוא טעון לינה מפני הקרבן שהרי כל המביא קרבן טעון לינה מפני הקרבן כדכתיבנא לעיל ובודאי שהדברים נראין שהרגלים אפי' בלא קרבן טעון לינה לכבוד י"ט דאלו בקרבן לא הוו צריכי ריבויא אלא ודאי שאף בלא קרבן ריבהו הכתוב ללינה כל שבעת ימי הפסח ולכל החג ולבכורים וכן שמיני טעון לינה מפני כבוד י"ט אלא שעדיין לא אתי שפיר לישנא דרגל בפני עצמו שהרי מכיון שאינו רגל בפני עצמו ואפי' סוף כל חייב בלינה בשבעת ימי החג כדפרישנא אבל עיקרן של דברים מתבררין ממה שכתבנו שהח' רגל בפני עצמו לחייב בראיה וחגיגה למי שלא נראה בראשון ונראה בשמיני ובכלל חיוב זה ג"כ שהוא חייב בלינה כשנראה בשמיני ואע"פ שלא הביא קרבנו מפני כבוד י"ט כשאר רגלים וזהו שלא פרט כאן לינה מפני שנכלל בכלל מה שאמרו רגל בפ"ע וליכא למנדע מינה:


דף מח עמוד א[עריכה]

קרבן בפני עצמו:    פי' ‎ששבעת ימי החג היו פרים מתמעטין והולכים ובשמיני היה ראוי שיהו ששה נתמעטו כולם וחזר לפר אחד:

שיר בפני עצמו:   ‎ פי' ‎שהיו אומרים בו למנצח על השמינית כדאיתא במסכת סופרים מיהא תמיהא מלתא מה רגל בפני עצמו יש בענין זה שהרי כל ז' ימים יש שיר מיוחד בכל יום ויום בפני עצמו כדאיתא לקמן בפרק החליל ויש שפירשו שהיה בו שיר שלם כי"ט הראשון משא"כ בשאר הימים שלא היו אומרים בו מזמור שלם ואחרים פירשו לומר שאע"פ שיש לכל יום שיר מיוחד שיר של ח' ראוי לו תמיד ואינו נדחה כמו שאמר באידך פרקא שאם חל שבת באחד משאר ימים וקורין שיר של יום השבת קורין לאחריו ביום ראשון של שבת שיר שדלגו וכן על הסדר עד יום ז' שקורין שיר של יום ששי ונדחה שיר של שביעי וכמו שאמרו שם ימוטו ידחה ואלו היה שמיני מכלל החג היו קורין בו ימוטו והיה נדחה על השמינית כי האחרון הוא הנדחה אבל לפי שהוא רגל בפ"ע היתה הדחיה בז' כי הוא האחרון וזה יותר נכון:

סוכה ז' כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה משו' כבוד י"ט האחרון של חג:    פי' שצריך להשתמש בי"ט האחרון בכלים שהעלה לסוכה והיינו ממנחה קטנה ולמעלה:

והוינן בה אין לו מקום להוריד כליו מהו אמר רב פוחת בה ד':    פי' בסכך ואסיקנא דהיינו לבני א"י שאין עושין סוכה אלא ז' ואם ז' הוא חול מותר לסתור אות' ותימ' למה לי ד' טפחים דהא אויר שלש טפחים פוסל בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין מן הצד וא"כ בג' טפחים סגי וי"ל דכל היכא דליכא לסוכה זו אלא ג' דפנות דכי איכא אויר ג' מיפסלא משום דאויר מפסיק וליכא ג' דפנות ה"נ דסגי בפיחת בה ג"ט אבל כל היכא דאית לה ד' דפנות והיא סוכה גדולה שיש מלבד האויר שיעור סוכה וג' דפנות ולא מיפסלא בהכי אשמועינן בה דפוחת בה ד' שהוא מקום חשוב דאע"ג דלא מיפסלא בהכי דהא משתייר הכשר סוכה בד' דפנות מ"מ בטול הוי וגלוי דעתיה שעבר זמנה ולא גרע מהורדת כלים מתוכה דסגי לה בהכי ולכך נקיט ד' טפחים לרווחא דמלתא שזהו שיעור המספיק בכל סוכה שבעולם:

וריב"ל אמר מדליק בה את הנר בסוכה קטנה דמיפסלא בהכי ובסוכה גדולה מעייל בה מאני מיכלא דא' רבא בר ממטללתא ולדברי הרי"ף ז"ל היא נפסלת בכך לגמרי ולמאן דמפרש התם דלא אסיר לעיולינהו התם אלא למימר דלא מחייב לעיולינהו התם דומיא דמאני משתיא השתא דמעייל להו בגווה נהי דלא פסיל לה בהכי מ"מ בטול הוי כהורדת כלים מתוכה:

ולא פליג הא לן והא להו:   ‎ פי' ‎דהא דרב לבני א"י והא דריב"ל לבני בבל דיתבי בסוכה בשמיני שהוא קדש וא"א לפחות בה ורב דהוא בן בבל איירי לבני א"י אבל ריב"ל דהוה מא"י איירי לבני בבל ודכות' בפ"ק דמסכת קדושין כדכתי' התם:

מתני' ניסוך המים ז' כיצד צלוחית של זהב היתה שם מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השלוח:    פי' דבעינן מים חיים:

הגיעו לשער המים תקעו והריעו:    פירוש להרבות בשמחה:

עלה לכבש ופנה לסובב לשמאלו שני ספלים של כסף היו שם:    פי' כבש היה במזבח לדרומו של מזבח רחב י"ו אמה וכל העולה בו חייב לעלות לצד מזרח אל קרן מזרחית דרומית ואם הוא צריך להקיף את המזבח מקיף לעולם דרך ימינו שאותו דרך ימינו שהיא מזרחית צפונית והולך משם ולהלן ומקיף ושמאלו כלפי מזבח. ונפקא לן התם בזבחים מדכתיב ומעלות היו פונות קדמה כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימינו למזרח נמצא העולה בכבש פניו לצפון וימינו לצד מזרח ושמאל לצד מערב וי"א שבראשו של כבש היה מכל צד כבש קטן יוצא ממנו כלפי הקרנות שהולך משם עד הקרן כי רחבו של מזבח גדול מרחבו של כבש כי הכבש רוחבו י"ו אמות ומקום המערכה עם הילוך רגלי כהנים כ"ו אמות וכשהוא עולה כדרכו לקרן מזרחית דרומית אם הקרבן שצריך להקריב מקומו שם לא היה צריך להקיף המזבח כלל אלא מקריבו שם וחוזר על העקב ויורד ואם היה הקרן בקרן מערבית דרומית ששם היה מקום רוב הקרבנות היה נוטל הקרבן בקרן דרומית מזרחית שפגע בו תחלה ומקיף כל המזבח באותה אמה של מקום רגלי הכהנים עד שמגיע לקרן דרומית מערבית ומקריבו שם ויורד משם דרך הכבש הקטן של מערבית דרומית כי לא היה רשאי לחזור ולהקיף מקרן מערבית לקרן מזרחית מהטעם שכתבנו שכל ההקפות אינם אלא מדרך ימין של מזרח למערב אבל יש ג"ד והם נזכרים לקמן בגמ' שקרבנן בקרן דרומית מערבית והם ניסוך המים והיין ועולת עוף שרבתה ולפיכך כשהיה עולה בכבש להקריבם לא היה עולה קרן מזרחית דרומית כיון שאין שם קרבן ולא הקפה אלא עולה דרך שמאל אל קרן מערבית דרומית כיון שהוא מקום הקרבתן ומקריבן וחוזר מיד לדרכו ולא היה מקיף וזהו ששנינו בכאן עלה בכבש ופנה לשמאלו ושני ספלים כו' כלומר לשמאלו כלפי קרן מערבית דרומית ולמדנו שמקום ניסוך המים והיין בקרן דרומית וכך שנינו במסכת תמיד בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית נתנו לו יין לנסך הרי שניסוך היין היה בקרן דרומית מערבית ושם מקבל היין ולא היה מקיף בו ולא הוצרך להקיף אלא מפני שאר הקרבנות והטעם פי' בפרק קדשי הקדשים שלא היה מקיף בעולת העוף שמא ימות מעשן המערכה וכן ביין ובמים של נסוך לא היה מקיף בהם כשאר עבודות כדי שלא יתעשנו מן העשן:

והא דתנן הכא ושני ספלים של כסף היו שם ק"ל היאך היו של כסף דכיון שמביאין המים בצלוחית של זהב כשמריק אותן מן הצלוחית לספלים הרי מורידין אותם וקי"ל מעלין בקדש ולא מורידין וכה"ג אמרינן במנחות פרק שתי הלחם גבי לחם הפנים דתנן שתי טבלאות היו באולם מלבד השלחן הטהור אחד של כסף ואחד של זהב של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו פי' שמניחו שם ומשם נותנו על השלחן הטהור של זהב ועל של זהב ביציאתו פי' כשמסלק הלחם מן השלחן הטהור לא יהא מסלקו לטבלא של כסף אלא לטבלא של זהב ומשם נוטלו שמעלין בקדש כו' פי' שאם סלקוהו מן השלחן הטהור שהוא של זהב לטבלא של כסף היו מורידין אותו וכ"ש שעיקר מצותם היה בשעת ניסוך בספלים שלא היה ראוי להורידם שם מקדושתם וכ"ת שלא היתה צלוחית זו מקודשת ולפיכך אין לחוש בה להורדה הא ליתא דהא תנן שבשבת היו ממלאין חבית של זהב שאינה מקודשת כדי שלא יהו נפסלין בלינה מכלל דבחול במקודשת היו ממלאין אותו וי"א שהספלים האלו מחוברים היו במזבח כמו לרבי יהודה שאמר שהיו של סיד וכיון שלא היו אלא מגופו של מזבח אין כאן הורדה שהמזבח מקודש ומעולה מכל הכלים ומכל העבודות הנעשים שם אע"פ שהיו באות בכלי של זהב וכן פירשו בתוספות:


דף מח עמוד ב[עריכה]

והא דתנן שהיו הספלים מנוקבין כמין שני חוטמין דקין מכיון שביררנו שהספלים האלו מחוברין היו במזבח ודאי לא היו החוטמין בולטין מן הספלים לחוץ בשפתיהם שא"כ איך יורדין המים כנגדן אל השיתין שהרי מכוונין היו הספלים כנגד השיתין ועומדין עליהם לרדת שם להדיא אלא שאפשר שהנקבים היו בתחתיות הספלים מכוונין כנגד השיתין והיו הספלים נתונין כעין משפך וכמין חוטמין שאמרו לא שהנקבי' דקים כנקבי החוטם או אפשר שהיה בולט תחת הנקבים בתחתית הספלים שפופרת כמין חוטם כמו שעושין למשפך כדי שתכנס אותה שפופרת לתוך השיתין ולא ישפכו המים לחוץ ורש"י ז"ל נראה שהוקשה לו זה ופי' חוטם א' בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה המים בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך החוטם ע"ג המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולים ועמוקין עד מאד עכ"ל נראה מדבריו שהי' החוטם יוצא בשפת הספלים ומשם היה יורד ע"ג המזבח אלא שהיה מטה אותן כנגד השיתין בשעת שפיכתן וא"כ לא היו הספלים מחוברין ומ"ש יותר נכון וכן פי' בתוס':

מערבי של מים מזרחי של יין כו':    פי' ששניהן היו עומדין סמוכין זה כנגד זה זה למערב וזה למזרח של מים למערב ושל יין למזרח עירה של מים לתוך של יין כו' יצא:

רבי יהודה אומר בלוג היה מנסך כל ח':    פי' ‎ופליג אדת"ק דאמר ג' לוגין שהם רביעית ההין:

ולמנסך או' לו הגבה את ידך פי' לא יריק חוץ לספל לפי שפעם א' נסך ע"ג רגליו פי' שהיה צדוקי ולא היה מודה בנסוך המים שהוא מן התורה לפי שאינו מפו' בכתוב ושפכו על רגליו מפני בזוי ורגמוהו כל העם באתרוגיהם:

גמרא ת"ר כל העולין למזבח עולין דרך ימין:   ‎ פי' ‎שעולין לאותו צד מזבח שהוא לימינם דהיינו מזרח כי הכבש נתון לדרומו של מזבח ומקיפין המזבח ממזרח למערב עד שמגיעין לקרן דרומית מערבית שמקריבין שם רוב הקרבנות וכשמשלימין יורדין דרך אותו קרן שהוא לשמאל העולין חוץ מן העולין לג' דברים אלו שעולין דרך שמאל לקרן מערבית דרומית לאלתר ואין מקיפין מזבח ממזרח למערב ומקיפין על דרך העקב פירוש וכשמשלימין אינן מקיפין את המזבח ממערב למזרח לרדת דרך ימין אלא חוזרין ויורדין לאלתר מקרן מערביח דרומית שעלו אל הכבש דרך הכבש הקטן שיש מן הקרן עד הכבש כדפרישנא לעיל ולאותו ריוח שיש מן הכבש עד הקרן כדי הקפה ויש נוסחאות דלא גרסי מקיפין אלא יורדין דרך העקב והוא כמו שפירשתי. והטעם לפי שאין מקיפין לעולם אלא מן הימין אל השמאל מדכתיב ומעלותיהו פנות קדים:

ואלו הן נסוך המים ונסוך היין:   ‎ פי' ‎ואע"פ שאלו מקומן בקרן דרומית מערבית כשאר קרבנות שמקיפין בהם מימין לשמאל בכאן לא היו עולין בהיקף מימין לשמאל מן הטעם שפירשנו במשנתינו שלא יתעשנו:

ועולת העוף שרבתה במזרח:   ‎ פי' ‎לפי שמקום הקרבתה בקרן מזרחית דרומית אלא כשהיו מרובות ולא היה שם מקום פנוי היו מקריבין אותה בקרן מערבית דרומית והכי מוכח לישנא דקתני שרבתה אלמא כל שלא רבתה דינה במזרח נמצא שלא היו מקיפין בה לעולם כי כשלא רבתה במזרח עולין דרך ימין ומקריבין אותם בקרן דרומית מזרחית לאלתר וכשרבתה במזרח והיו מקריבין אותה בקרן מערבית דרומית היו עולין דרך שמאל לאותו קרן כדקתני הכא ולא היו מקיפין בה כמו בשאר הקרבנות כדי שלא תתעשן ותמות מעשן המערכה וכן פירשו בתוס':

מה"מ:   ‎ פי' ‎מה"מ אכלהו קאי דאיכא נסוך המים ושיהא מן השילוח שהוא מעין ושיהא שם שמחה. ומהדרי' אכלהו מדכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה וכולהו איתנהו בקרא מים וששון ומעין:

דאי כרבנן תרוייהו כי הדדי נינהו:   ‎ פי' ‎דאלו נסוך המים שלשת לוגין ונסוך היין ג"כ רביעית ההין שהיא ג' לוגין ג"כ:

מעשה בצדוקי אחד כו':    ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמהו לא מפני שכשר לעבודה פי' שאין סתימת בול מכשיר הפגם ועדיין המזבח פסול לעבוד בו עבודה אלא שעשו כן לפי שעה מפני מראית העין שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו קרן וכבש ויסוד וריבוע פסול לעבודה. הקשו בתוס' למה לי האי טעמא ת"ל דהא קי"ל דפגימת מזבח כל שתחגור בה צפורן כדאיתא בפ"ק דחולין ובדוכתי אחריני ותירצו דהא קמ"ל דסד"א שאין פגימה פוסלת אלא בגופו של מזבח אבל לא בקרן שאין הקרן מעכב במזבח קמ"ל שהקרן מעכב בו וכיון שכן דינו כמזבח להפסל בפגימה בחגירת צפורן:


דף מט עמוד א[עריכה]

אמר רבה בר בר חנא אר"י שיתין מששת ימי בראשית נבראו:    ק"ל דהא א"ר יוחנן לקמן שיתין שכרה דוד י"ל אמוראי נינהו אליבא דרב יוחנן א"נ שנבראו מששת ימי בראשית ונסתמו ובא דוד וכראן:

פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש ושורפין אותו בקדושה:    פי' שעדיין בקדושתו וצריך שריפה בקדושה:


דף מט עמוד ב[עריכה]

ואמרי' כמאן אזלא הא דתניא נסכים בתחלה קודם נסוך מועלים בהם הנהנין בהן ירדו לשיתין אין מועלין בהם דאלמא אפי' לאחר ניסוך שירדו לשיתין אפשר לאיתהנויי בהו:

לימא ר"א בר צדוק היא דקאמר שמוצאין שם יין קרוש של נסוך דאי רבנן היכי מתעכב שם שיוכלו ליהנות ממנו אחר ניסוך דהא לדידהו בשעת נסוך יורד הוא עד לחלל דהא אמרי שיתין מחוללין עד לתהום כחללו של בור:

אפי' תימא רבנן כי קתני ירדו לשית אין מועלין בהם כדקלט:    פירוש בשעת ניסוך שהיו יורדים קלט זה מהם בידו בחלל השיתין דקמ"ל שאם נהנה בהם לא מעל:

איכא דאמרי לימא הא דקתני אין מועלין בהם:   ‎ פי' ‎רבנן היא דאי ר"א הא אפילו בתר נסוך בקדושתן קיימי מדקתני ששורפין אותו בקדושה ולמה אין מועלין בהן ופריק אפילו תימא ר"א ניהו דבקדושתייהו קיימי לענין שריפה בקדש ליתנהו במעילה שאין לך שנעשה בו מצותו ומועלין בו אח"כ אע"פ שהוא בקדושתו:

מתני' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו' נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור:    פי' שהיו משקיעין אותו בים הנחושת שהיו באים מימיו ממי עיטם ושוב אין מי הכיור נפסלין בלינה כדאי' ביומא ומפני כן עשו לו מוכני שהיו מוציאין בו מים מן הים על יד הכיור היה ממלא מים מן הים לפי שהמים והיין המגולין פסולין לגבי מזבח:

ואמאי ניתי בחבית מקודשת אמר זעירי קסבר אין שיעור למים:    פירוש אין להם שיעור שאלו היה להם שיעור למעלה ומביא מהם יותר מכשיעור לא היה הכלי מקדשתן שלא היו מקדשין אלא כשיש להם שיעור הראוי ולא יותר אבל עכשיו שאין להם שיעור אפילו נתן בהם יותר משלשת לוגין היה כלי שרת מקדשן אם הכלי מקודש והיו נפסלין בלינה ואפי' לא היה בדעתו של כהן לקדשו מעכשיו היו מתקדשין דקסבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת הלכך אם אייתי במקודשת אפסילו להו בלינה וק"ל דמהכ' משמע דאלו בחול בחבית מקודשת היו מביאין אותן וא"כ הא איפסילא לה חבית ביוצא חוץ למחיצתה ופוסלת את המים שכל שדרכו לעמוד במקדש נפסל ביוצא ופוסל מה שבתוכו. וי"ל דמימי ניסוך אין נפסלין משום פסול יוצא ולא משום פסול לינה אלא לאחר שנתקדשו וכלי שרת אין מקדשין אלא במקומן ואחר שנתקדשו שוב לא יצאו ולא נפסלו ביוצא וכ"ת א"כ מע"ש ג"כ יביאום בחבית מקודשת ולא יכניסום במקדש ולא יהא נפסלין ג"כ בלינה כשם שאין נפסלין בחול ביוצא. י"ל דאי עבדי הכי אה"נ דלא מיפסלי בלינה אבל אינו ראוי שילינו הם כלי שרת לינה אחת חוץ למקדש ומוטב שיביאו' בחבית שאינה מקודשת ואי מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה לאו משום דאין ראוין לקרב בלילה כדסבר הראב"ד ז"ל דהא ליתא מדאמרינן בפ"ק דתענית דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה אלא לומר שאין נוהגין ליקרב אלא בלילה וכיון שכן מפסלי ואל תתמה שיהו ראוין ליקרב ויפסל בלינה שאם הדבר שהוא עצמו הולך וקרב כגון אברים ופדרים העומדים עד הבוקר היא פוסלת וכ"ש באלו שאינה קרבין אע"פ שהגיע זמנם ואע"פ שאמרו במסכת תמורה שלא אמרו נסכים בלילה אלא בנסכים הבאים מעצמן שלא עם הזבח ואלו נסוך המים קרב עם הזבח הא לא תקשי דנסוך המים אינו חשוב בא עם הזבח שחובת היום הוא ולא חובת המזבח כלל שהזבח של תמיד בנסכים של יין הוא נכשר כמו בשאר ימים אלא שיש חובת היום ג"כ לעשות נסוך המים וזה כפתור ופרח לרבינו הגדול ז"ל:


דף נ עמוד א[עריכה]

חזקיה אמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת:   ‎ פי' ‎ואפשר היה להביאם בכלי שרת ולא יהיה דעתו לקדשם עד למחר ולא יפסלו בלינה ומה טעם אינה מקודשת גזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו ונפסלה בלינה ומפני חשש הרואים. והקשו בתוס' דהכא אמר חזקיה כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ואשכחן ליה במנחות דקאמר בהדיא כלי שרת מקדשין שלא מדעת. ותירצו דהא דהכא שלא בזמנן אין מקדשין שלא מדעת אבל ההיא דהתם בזמנן שמקדשים אפילו שלא מדעת והכי משמע התם:

גזירה שמא יאמרו לקדוש ידים ורגלים ממלאים:   ‎ פי' ‎שאין להם שיעור ומתקדשים לאלתר ונפסלין בלינה ויהיו סבורין שמקדשין ידים ורגלים במים שנפסלין בלינה:

אפי' תימא רבי נחמיה משום הקריבהו נא לפחתך:    ומכאן שאין מדליקין בבתי כנסיו' אלא משמן הגון שראוי להדליק בו לפני מלכים וכן כתבו הגאונים ז"ל: