חידושי הריטב"א על הש"ס/סוכה/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שלישי - לולב הגזול

דף כט עמוד ב

לולב הגזול והיבש פסול:    פירוש ד' מינין שבלולב הם במקדש ז' ימים כדכתי' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים והיינו לשמוח לפני השם במקדש כל ז' ימי החג בד' מינין הכתובים בראש הפסוק ובשאר מקומות בין בגבולין בין בח"ל אינם אלא יום א' מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ושאר ימים מצותן מד"ס כדתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום אחד התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' זכר למקדש ולפי שאמר הכ' ולקחתם לכם דחז"ל למעוטא לולב שאינו שלו ומ"מ אין זה נוהג אלא יום ראשון ואפילו במקדש כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והאי לכם אינו אלא ביום הראשון ואכולה קרא קאי ואפילו במקדש. ולפי שאמר הכתוב באתרוג פרי עץ הדר כי ריגוג לשון חמדה והדר הוא כדכתיב ונחמד העץ להשכיל ומתרגמי' ומרגג אילנא והוציאו הכתוב בלשון הדר ללמד בשם העצם על האתרוג כמו שאמרנו וללמד בשם התואר שיהא מין זה נאה והדר למראה ודרחז"ל דמקשי' שאר מינין לאתרוג שיהיו הדר דאע"ג דכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים היינו לענין שלא יהו ארבעתן באגודה אחת כדאיתא לקמן הא לענין הדר כלם שוין וכל שאינו הדר פסול מן התורה ופסולו נוהג בזמן שמצותן מן התורה דהיינו בגבולין יום א' ובמקדש ז' דאכלהו ד' מינין כתיב ושמחתם לומר לשמוח לפני ה' בכל ארבעה מינין כמו שכתובין ומטעם זה פסלו לולב היבש ונקטם ראשו ונסדק ונפרצו עליו וכיוצא בהם בארבעה המינין ואין פסולין בזמן הזה אלא ביום ראשון שהוא מן התורה והא דאמרי' דלא בעינן לכם משלכם אפי' במקדש אלא יום ראשון כדאיתא בגמרא לאו משום דקרא דכתיב לכם ודרש לפניו דהיינו ביום הראשון ולא לאחריו דהא ולקחתם שהוא לפניו דדרשינן מיניה לקיחה תמה ולקיחה לכל אחד ואחד והוא נוהג בכל הימים שהם ארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה כל שבעה במקדש ובזמן הזה מדבריהם אלא שמצות לכם אינו חומר בגופן של ארבע' מינין אלא שהחמיר הכתוב ביום הראשון כמו שהחמיר בציצית ובסוכה דכתב ועשו להם משלהם תעשה לך משלך לא למדו ממנו לשאר ימים שהרי היום הראשון חמור משאר ימים שהוא נוהג בגבולין מן התורה ולפי' אין לנו להחמיר בענין זה שאמר לכם ביום הראשון שיהא נוהג בשאר ימים כמו ביום הראשון אבל כל שפסולו מפני שאינו הדר נוהג בכלם מן התורה בימים של תורה ועל זה אמרו בירושלמי כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון ופירוש כל שהן פסולין מפני שאינם הדר אינן נוהגין בגבולין אלא יום ראשון שהוא מן התורה עוד יש עכוב אחר בד' המינין והוא כל שאין שמו עליו שהקפיד בו שאין בו כשיעור וכן לולב שהוא אופתא או שנשרו רוב עליו או שנפרצו עליו או דסליק בחד הוצא או שהוא חרות שאלו אין עליהם שם לולב וכן אתרוג שנקבוהו עכברים ברובו והדס שוטה ושאין בו תלתא בחד קינא שאינו עבות ונשרו רוב עליו וצפצפה שאינה ערבי נחל שכל אלו אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו לפיכך אין נוהגין בכל ז' ימים ואפילו בגבולין שהם מדבריהם ואפילו בשעת הדחק ובכלל זה כל שפסולו מחמת שעומד לשריפה כגון של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ערלה ושל תרומה טמאה דפיסולא דידהו משום דקיימי לשריפה וכל העומד לשריפה כשרוף דמי וכאלו אין כאן אלא אפרו וזהו שאמרו דכתותי מיכתת שיעוריה ואלו ודאי בכלל מה שאמרנו שפסולים כל שבעה אפילו בגבולין עוד יש פסול אחר שהוא נוהג כל שבעה אפילו בגבולין והוא כל שנפסל מפני מצוה הבאה בעבירה שהכתוב אומר שונא גזל בעולה וזה דין הוא שינהוג אף בשל דבריהם שלא יהא מזכיר עון להתפש והרי הכתו' או' ובוצע ברך נאץ ה' ומצינו למדין שיש פסול שאינו נוהג אלא יום א' ואפי' במקדש וזהו הגזול והשאול וכל שאינו שלו ויש שפסולו כל ז' במקדש ובמדינה יום א' וזהו כל שפיסולו מחמת שאינו הדר כיבש ונקטם ועלתה חזזית ונקב וחביריהם שגופם ושמם קיים עליהם ויש שהוא פסול כל שבעה ואפילו בגבולין והוא כל שפסולו מפני שאין שמו עליו ואין שיעורו קיים או שעומד לשריפה או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה וכל שאמרנו שפסולו ביום הראשון בלבד דעת גדולי רבותינו ז"ל שהוא נוהג בזמן הזה ב' ימים שכשם שנוהגין בהם קדושה בשאר ענינים נוהגים בהם חומר במצות הנוהגות בהם ואע"ג דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ויום הראשון הוא ודאי כיון שאנו עושין יום שני בתקנת חכמים משום מנהג אבותינו שהיו עושין אותו מספק ככל חומרי יום ראשון הרי אנו כאלו אין אנו יודעים בקביעא דירחא בכל ענייניו שהרי אינו דוחה שבת כמו שהיה נוהג בזמן שבית המקדש קיים באתרי דידעי בקביעא דירחא כדאיתא לקמן במכלתין וכדבעי' לפרושי התם בס"ד ולא עוד אלא שאם אתה מכשירו לעשותו ביום ב' יבא לזלזל בקדושתו ולפיכך החמירו בו חכמים כמו ביום ראשון שהוא מן התורה וכן דעת מורי נר"ו אבל מורי הרב רבי' שלמה נר"ו אמר לי שדעתו נוטה שאין פסולין אלו הנוהגין ביום ראשון בלבד נוהגין ביום שני בזמן הזה דכיון דידעי' בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו כדאי' בפ"ק דביצה אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין שהרי אם לא מצא הדר יושב ובטל ממצוה של דבריהם וכיון שאין לנו ראיה מכרעת לפטור אין לנו להפטר מזה ונקטינן לישנא דתלמודא כפשטי' כאן בי"ט שני אבל בתוספת כתבו כלשון הראשון וכ"ד הגאון ז"ל וקבלתם תורה ויש במה שכתבנו כמה בלבולים ודעת הראשונים ז"ל ומה שכתבנו סלת נקיה ומרגלית מנמוקי רבינו הגדול הרמב"ן זכרונו לברכה מפי רבינו נר"ו. והדרינן לפרושי מתני' דבגמרא אוקימנא דאיתא בין ביום ראשון בין ביום שני וכיון שכן ע"כ מתני' במקדש הוא דהא קתני יבש ונקטם ראשו וחביריהם שאין פסולין בגבולין אלא ביום ראשון והגזול יש בו הרבה פסולין הא' לפי שאינו שלו ולא קרינ' ביה לכם והב' לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה ואלו מן הטעם הראשון אינו נפסל אלא ביום הראשון ואפילו במקדש כדכתיבנא מש"ה אצטריכו בגמרא למיפסליה מטעם מצוה הבאה בעבירה שהוא כל שבעה במקדש לד"ה ולדידן אפי' בגבולין מיהו אינו נפסל לא מדין לכם ולא מדין מצוה הבאה בעבירה אלא בשגזלו ונטלו עד שלא קנאו כגון שלא היה אלא יאוש שאינו קונה אבל כל שקנאו לגופו קודם נטילת מצוה בין ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה וכיוצא בו שאינו חייב אלא דמיו הרי הוא כשר לכתחלה דאי משום לכם הרי הוא שלו ואע"פ שלא פרע דמיו הרי זה כלוקח ולא פרע דמים שהדבר הנקנה הוא שלו לגמרי לכל דבר ואין הדמים עליו אלא חוב וכן הדין בזה. ואי משום מצוה ה"ב לא אמרו זה אלא כשהמצוה סייע בעבירה שבקדושת המצוה הוא קונה אותו והוציאו מרשות נגזל כגון שהיה יאוש כדי שאינו קונה וכשהקדישו במצותו הרי הוא כאלו מכרו דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט והו"ל השתא ע"י המצוה יאוש ושינוי רשות שהוא קונה ולפיכך אין לרצון לשם אבל כל שאין המצוה מסייעת בקנין ואינה מוציאתו מרשות הנגזל אינו נפסל לקרבן ולא למצוה שאע"פ שיש בידו של זה עבירה שגזלו הרי זה כשאר עבירות שבידו או כאלו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו ולפיכך כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה שאין לו לתת לנגזל אלא דמים אע"פ שלא פרע עדיין עבירה היא בידו כגזלן ומעכב חובו של חבירו אבל גוף הדבר נקנה לו לגמרי ואין בו מצוה הבאה בעבירה ובהכי רהטא כולה שמעתין לקמן ומפרקי לן כמה שמעתתא בפ"ק דגטין ושאר דוכתי וכדכתיבנא במסכת גיטין וראיה גמורה לדבר הא דאמרינן בפרק מרובה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש וקשיא להו לרבנן ז"ל מה ראיה יש לעולא מן הכתוב הזה שאין יאוש לבדו קונה דלמא יאוש קונה ואע"פ כן פסול לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה והוצרכו לדחוק בזה ולפי פירושנו אתי שפיר דהיינו ראיה דיליה שאלו היה יאוש כדי קונה כיון שהיה שם יאוש קודם שהקדישו הרי קנאו קודם הקדש ואין ההקדש מסייע בעבירה ושוב אין בו מצוה הבאה בעבירה ומדפסליה רחמנא לקרבן שמעינן דלא קנייה ביאוש כדי אלא ההקדש קנאו בשינוי רשות ואף על גב דקרינא ביה קרבנו מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה ואין צורך להאריך יותר:

והיבש:   ‎ פי' ‎פסולו לפי שאינו הדר כדאיתא בהדיא בגמרא בכמה דוכתי ומ"ש בירושלמי משום לא המתים יהללו יה לשון צחות כדרך שאמרו גבי שופר שהפכו ותקע בו משום שנאמר מן המצר קראתי יה והטעם מפרש בגמרא שהוא נפסל משום דבעי' דרך העברתו אלא דאורחא דתלמודא דבני מערבא הוא בהכי למיתן כעין סניפי טעמים מן הכתוב לדינן של תורה וזה פסול במקדש כל שבעה ומתני' במקדש היא כדכתיבנא:

והיבש הוא כל שיבשו רוב עליו ורוב כל עלה ועלה ואם עליו הם לחים אף על פי שאין שדרו לח הרי הוא הדר אבל אם העלים יבשים אע"פ ששדרו לח אינו הדר ופסול ואית דאמרי דלא מפסיל עד שתייבש השדרה ברובה ורוב העלין והראשון נראה נכון אע"פ שאינו מצוי שיה' שדרו יבש והעליון לחין וסימן יבשותו י"א שהוא כל שעברו עליו י"ב חדש אבל תוך זמן זה אינו יבש והביאו ראיה ממה שאמרו לענין חרצנין וזגין של עכו"ם לחין כל י"ב חדש והא בורכא כי מה ענין זה אצל זה דהתם כיון דכל תוך י"ב איכא שם לחלוחית יין הרי זה אסור אבל הכא תוך י"ב חדש הוא מתייבש ובטל הדרו וגם אין לי לדון כאן להיות נפרך בצפורן שאין לידון כן בעץ ובשר שהרי יהיה יבש מכמה שנים ולא יהיה נפרך בצפורן ונראין דברי האומרים שפיסולו כשאין בו לחלוחית והוא כעץ יבש וסימנו כשנשתנה מראהו והפך לבן וכן דעת מורי נר"י בשם רבותיו:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה אוקים בגמרא באשרה דמשה:    פי' אשרה שזכה בה ישראל שאין לה ביטול עולמית שעומדת לשריפה וכל העומד לשרף כשרוף דמי וכאלו אפרו מונח וצבור כאן והיינו דאמרינן דכתותי מכתת שיעוריה. וקרי ליה אשרה דמשה לפי שבדורו של משה נתאוו לאלוהות כדאיתא במסכת ע"ז ומפני זה נאסרו ע"ז ומשמשי ע"ז שזכו בהן ישראל אע"פ שלא עבדן כדכתיבנא התם ומש"ה נקראין על שמו ודוקא באשרה דמשה בין שהוא של ע"ז עצמה או משמשי ע"ז דמשמשין כעבודה זרה עצמה בכל דבר ולא עוד אלא דאשרה מסתמא משמשין היא כדתנן איזו היא אשרה כל שיש תחתיה עבודה זרה ואפילו הכי אמר הכתוב ואשריהם תשרפון באש ואפילו לדברי האומרים דאשרה היא עצמה ע"ז כדכתיב התם הא ודאי מזבח ומצבה משמשין הן ואמר בהם הכתוב ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ללמדך שהמשמשין ג"כ אסורים איסור עולם מדין ע"ז של ישראל אבל לולב אשרה של עכו"ם אמרו בגמרא שאם נטל כשר דהא אית ליה בטול וכיון דלא קיימא לשריפה לא מכתת שיעורא ותימא והלא כיון שבא ליד ישראל וזכה בה הויא לה אשרה דמשה שאין לה בטול וכ"ת שנטלה בשאלה ושלא לזכות בה א"כ לא קרינ' בי' לכם משלכם תי' הראב"ד דאשרה משמשין היא ומיירי שהע"ז ביד עכו"ם וכיון שכן לא קיימי משמשין לשריפה דקי"ל עכו"ם שביטל ע"ז שלו בטלו משמשיה ונמצא שאפשר למשמשין לבא לכלל היתר ולא מחוור דדלמא כי אמרינן עכו"ם שביטל ע"ז שלו בטלו משמשיה דוקא כשמשמשין ברשותו אבל משמשין שזכה בהם ישראל אין להן בטול לעול' אח"כ אע"פ שביטל עכו"ם ע"ז שלו עוד פי' בו הרב דודאי לולב של אשרה דעכו"ם פסול ביום א' ואע"ג דלא מכתת שיעורא כדאמרן אלא כיון דהויא איסור הנאה לא קרינא ביה לכם וכמ"ש לפנינו בשל ערלה ושל תרומה טמאה אבל ביום שני דלא בעינן לכם כשר וכי אוקמה בגמר' למתני' באשרה דמשה משום יום שני הוא ול"נ דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות אע"פ שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא ביה וההיא דשל ערלה ושל תרומה אין פסולו משום לכם כדבעינן לפרושי בדוכתא אבל בתירוץ קושייתנו כך י"ל דכי אכשרינן של אשרה דעכו"ם היינו בשאול שלא זכה בו ישראל ויש לו בטול ולא מכתת שיעורא וביום שני עסקינן שהוא יוצא בשאול אבל ביום א' פסול ממ"נ דאי לא זכה בו ישראל הו"ל שאול ולא קרינא ביה לכם ואי זכה בו הו"ל אשרה דמשה וכתותי מכתת שיעוריה וכי אוקים מתני' באשרה דמשה היינו משום יום ב' דאלו באשרה דעכו"ם יוצא הוא בשאול:

והוי יודע שגנות השרים והפרדסים וכיוצא בהם מבתי הכומרים אינם משמשי ע"ז ולא נויי ע"ז ופירותיהם וכל אשר בהם מותרים בהנאה ומותר ליטול משם לולב או שאר מינין למצוה וכן קבלנו מרבותינו ז"ל הלכה למעשה והא ברירנא לה במסכת ע"ז:

נקטם ראשו פסול:   ‎ פי' ‎הראב"ד דראשו של לולב הוא ראש שדרו לולב הוא השדרה והוא עיצומו הנקרא לולב ואין העלין אלא כעלי ההדס והערבה שאינו נפסל משום קטימת העליון דהא דתנן בהדס שאם נקטם ראשו פסול היינו גוף העץ מדקתני ואם עלתה בו תמרה כשר ואיזהו שעולה בו תמרה עץ עצמו. ועוד הביא ראיה ממה שאמרו ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק זה היינו בשדר' דאלו נסדק העלה העליון אפי' כ"ש פסול היינו נחלק התיומת שהוא פסול אלא ודאי דנסדק הכשר או הפסול היינו בשדרו. ואין זה נכון דודאי הלולב היינו שדרו עם העלין ובלאו עלין לא מיקרי לולב סתם. וראיה גמורה ממה שנחלקו לפנינו רבי יוחנן ושמואל בשיעורו של לולב דשמואל דאמר דשיעורו בהדי עלין קרי ליה לולב סתם ורבי יוחנן דמשער ליה לבד מעלין קאמר שדרו של לולב ארבעה ולא עוד אלא שאם אתה או' שאין העלין מכללו היאך נחלקו בו כלל אם העלין בכלל או לא והלא כיון שאין בעיצומו של לולב דבר פשוט שאינן נכללין בשיעורו כשם שאין עלי ההדס בכלל שיעורן אלא ודאי לפי שהעלין של לולב בכלל גופו ועיצומו היה סובר שמואל שהם בכלל שיעורו ור"י אמר שאע"פ שהם מכללו וא' מאיבריו אין משערין אלא מן השדרה שהוא בגופו של לולב. ומה שהביא ראיה מנסדק אינו כלום כדבעינן לפרושי קמן ונקטם ראשו של הדס אינו ראיה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה שזה ראשו העלה שהוא מגופו וזה אין ראשו העלה שאינו מגופו וי"א דנקטם ראשו ודאי אינו בגוף השדרה שאינו הדר כשנקטמו העליון שעל ראש השדרה אלא נקטם ראשו הוא שנקטמו רוב העלין שלו ורוב כל עלה ועלה. ומסתברא דכיון דלא תלי פסולא אלא בעלין ה"ל למתני נקטמו עליו כדקתני נפרצו עליו אלא דנקטם ראשו היינו שנקטם העליון האמצעי העולה על כלם שהוא ודאי ראש לולב אלא שהיה נר' שאינו נפסל אלא כשנקטם ראשו רובו של עלה וכן כתב הר"ר יונה ז"ל בשם רבותיו אבל מכיון דקתני סתמא נקטם ראשו יש לחוש אפי' בנקטם כל שהוא ואע"פ שאין כן בשאר פסולי הלולב עשו ראש הלולב כחוטמו של אתרוג שהוא במשהו וכן יראי מצוה חוששין וכן חושש מורי נר"ו:

וכל שיבש לגמרי חוששין לו כאלו נקטם וכן מ"ש בגמרא סדוק כפוף היינו ובעלה זה ובכל שהוא לפי שאינו הדר ואע"פ שאין הדרו מתמעט בכך במשהו כיון שאינו הדר במיעוטו ממש שוב אין לו שיעור להכשיר במשהו וכן הדין בכ"מ וכל מדות חכמים כך הם:

נפרצו עליו פסול:   ‎ פי' ‎רי"ף ז"ל שניתקו העלין ממקום חבורן בשדרה. ואינו נכון חדא דלא דמי לנפרדו דתני לה כשרה דמשמע דדמי להדדי ועוד דגבי הדס דקתני נפרצו ליכא לפרושי הכי שאם ניתקין העלין מן העץ מיד נושרין ואפשר דאיהו גריס התם נפרצו כלומר שנשרו וכן הא במקצת נוסחאות של מגיהי ספרים ואינו נכון כדבעי' למימר קמן והנכון כדפרישנא. והריאב"ד פי' דנפרצו עליו היינו שנחתכו העלין ונסדקו לארכן שדרך שחולקין אותה לג' וד' כשעושין מהן קופות ז"ש בגמרא דעבדינהו כי חופיא וכן מוכיח בפ"ק דבירושלמי כדבעינן למימר קמן ונראין דברים דכיון דתלי פסולא בעלין שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה וכן אמרו בתוספתא בפי' או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ובודאי שהמינין האלו שוין הם בפסולם כדקתני בכלה נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפסול שאין לו ענין במין האחר כגון באתרוג שעלתה בו חזזית ונטלה פטמתו וניקב כל שהוא ובהדס שהיו ענביו מרובין מעליו ובערבה הצפצפה פסולה הא לאו הכי כל הכשרי' דתנן בחד איתנהו באידך עד דפסיל ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיח בערבה טפי תני לי' בערבה וה"ה לאידך וכמו ששנו בה שהכמושה כשר' וה"ה לשאר מינין כדתני' וכלן כמושין כשרין ושנו אותה במשנה בערבה שהוא מצוי בה יותר. מעתה ה"ה לנשרו מקצת עלי לולב שהוא כשר ובלבד שיהא שיעורו מכוסה עלין דלא ליהוי כאופתא וכדבעינן בהדס שיהא כולו עבות ואם נשרו מקצת עלין פסול לפי שאין שמו עליו. ואין ללמוד מערבה ששמה עליה כשנשרו מקצת עליה וגם לא ללולב שכשנשארה שדרה מגולה כאופתא וכן כתבו בתוס' ונראין דברים דכל שנשרו רוב עלין או שנפרצו כמאן דליתנהו חשובי וכאלו הוי אופתא והרי הוא ככל הפסולין מגופן שאין שמן עליהן שפסולין כל שבעה אפי' בזמן הזה:

נפרדו עליו כשר דאע"ג דכתיב כפות ללמד שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותה מעכבת בו אבל חרות שאינו ראוי לכפותו כפיתה מעכבת בו וכדרבי זירא:

רבי יהודה או' יאגדנו מלמעלה דבעי כפות ממש ולאו היינו פלוגתא דלולב צריך אגד דהתם לאוגדו עם ההדס והערבה והכא שיהא עליו מחוברין ולא פרודין:

ציני הר הברזל כשרות:    מפרש בגמרא:

לולב שיש בו ג' טפחים וכדי לנענע בו:    בגמרא מפרש לה:

גמרא קא פסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני:    פי' מדקתני פסול סתמא וקתני של אשרה ושל עיר הנדחת דלא סגיא דלא ליפסיל לכל ז' דהא כתותי מכתת שיעורא:

בשלמא יבש הדר בעי' וליכא:    איכא למידק דהכא משמע דכל שאינו הדר פסול כל שבעה ואלו לקמן אמרינן שאינו פסול אלא בי"ט ראשון דאמרינן אתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר והא רב חנינא מטבל בה ונפיק ולר"ח קשיא מתני' דתנן חסר כל שהוא פסול ופרי' כאן בי"ט ראשון כאן ביו"ט ב' אלמא אתרוג חסר ביום ראשון פסול משום דלא הוי הדר ובי"ט שני כשר דלא בעינן הדר ותי' הראב"ד דסוגיא דהכא פליגי אסוגיא דהתם מיהו כסוגיא דהתם קי"ל דהיא עיקר ודיקא ואלו הכא לא דק בה תלמודא אלא דהמקשה הוא דקאמ' הכי לרווח' דמלתא דבשלמא יבש ל"ק ליה כולי האי דאפשר לומר דהדר בעינן כל שבעה דאע"ג דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר דלמא מקר' נדרש לפניו ולא לאחריו ולכם הוא דקאי איום הראשון אבל הדר אכוליה קרא קאי שאין יום הא' נדרש לאחריו דהיינו הדר אלא גזול קשיא ליה ורבי יוחנן תירץ קושיא דגזול ולא חש ליבש משום דהמקשה לא קפיד בה ולא מקשי מינה בדוקא אבל לקמן בפרקין דקו בה ואמרי דהדר אינו פסול ביום ראשון דביום הראשון נדרש הוא לפניו ולאחריו וכדאמרי' בירושלמי כל הפסולין אינן פסולים אלא ביום ראשון ול"נ כלל דהא ודאי תלמודא בדוקא מקשה דהא פסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני ומהאי הכריחא ק"ל גזול ואצטריך רבי יוחנן לפרוקא משום מצוה הבאה בעביר' ואי יבש לא מיפסיל אלא ביום ראשון ודאי תנא לא טעי ביה וכי קתני יבש פסול ביום הראשון הוא וה"ה לגזול דהא כי הדדי תני לולב הגזול והיבש פסול וא"כ אמאי לא פריק הכי ומוקמינן טעות' במתני' דפסיל להו ביום הראשון ועוד דהא דר"י דגזול הלכתא היא דגזול פסול אפילו ביום שני וה"ה ליבש לתנא דמתני' דתני להו כי הדדי והכי אסיקנא בהדיא דאמרי' יבש פסול לפי שאינו הדר גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ותו דודאי הכא ליכא למימר מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דהא ולקחתם דרישא דקרא נדרש לכוליה קרא כדכתיב לעיל הלכך הכא בדוקא מקשינן כפשטא דלישנא דבשלמא יבש הדר בעינן כל שבע' וליכא והדרא קושיין לדוכת'.

עוד תירץ הרב ז"ל דסוגיא דהכא לא פליג אסוגיא דהתם דהתם ודאי לא בעינן הדר ביום שני כדאמרינן התם ואפ"ה יבש פסול מפני שהוא חשוב כמת וכמו שאינו דומה וכדאמרי' בירוש' לא המתים יהללו יה. והא ליתא כלל דהא בכולה סוגי' אמרינן דפיסולא דיבש מפני שאינו הדר ורבי יהודה דמכשיר אמרי' דלית ליה הדר ודריש הדר באילנו משנה לשנה ותו אע"ג דחשוב כמת אמאי חשוב כמאן דליתיה והלא משערין במת לכל דבר ועושין ממנו דופן לסוכה ולעולם לא פסלו אלא היכא דקאי לשריפה דהשתא כתותי מכתת שיעוריה כר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל זה שאינו עומד לשריפה והרי הוא חזק ועושין ממנו קופות למה יהיה כמי שאינו.

והירושלמי כבר פירשנוהו למעלה דלאו בדוקא נקט ליה גם הראיה שהביא הרב ז"ל מן הראיה שהביא ר"י מבני כרכום שהיו מורישים לולביהם לבניהם לאו ראיה היא כדבעי' לפרושי בדוכתא אבל הנכון בפירוק קושייתנו דהני תרתי סוגי' לא פליגי כלל דהדר נוהג בכל שבעה מן התורה ומתני' דפסול יבש ושאר הפיסולים שאינם הדר כל ז' שהם מן התורה וסוגיא דלקמן דרבי חנינא בגבולין דלא בעינן הדר אלא יום ראשון שהוא מן התורה וכדאיתא בירוש' כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום הראשון וכדברירנא משמיה דמרן ז"ל והשתא מקשינן שפיר בשלמא יבש ל"ק דמוקמינן מתני' במקדש ובעינן הדר כל שבעה אלא גזול בשלמא י"ט הראשון בעינן לכם וליכא אבל ביום שני לא בעינן לכם ואפי' במקדש ופריק רבי יוחנן משום רשב"י דגזול פסול כל שבעה היינו משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש:

בשלמא לפני יאוש לכם כו':    ול"נ דההוא הא דרשינן ליה להוציא את המומר בפ"ק דחולין והנכון דגזול שהוא פסול בקרבן נפקא לן מדכתיב קרבנו ולא הגזול וכדאיתא פרק מרובה והכא לא דייקי למנקט קרא גופיה אלא דנקטי' לישנא בעלמא לכם משלכם כדנפקא לן מקרבנו ודכותה טובא בתלמודא:

דף ל עמוד א

אלא לאחר יאוש אמאי הא קנייה ביאוש:    ק"ל טובא דהכא משמע דלרבי יוחנן יאוש כדי קני וכי מפסיל גזול לקרבן היינו משוה מצוה הבאה בעבירה. ואלו בגמרא מוכח בכמ' דוכתי דרבי יוחנן סבר יאוש כדי לא קני דאמרי' בפרק מרובה טבח ומכר לאחר יאוש ריש לקיש אמר פטור שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ורבי יוחנן אמר חייב משום דיאוש כדי לא קנה ואמרינן נמי התם מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח וגו' והכא מוכחינן דיאוש קני וטעמא משום מצוה הבאה בעבירה וכמה פירושי' נאמרו בזה שאין בהם ממש והנכון דודאי לרבי יוחנן שינוי רשות בעינן ומש"ה מפסיל משום מצוה הבאה בעבירה שהמצוה גורמת קנין זה והוציאותו מרשות נגזל הא אלו קנייה ביאוש כדי מעיקרא תו לא מפסל משום מצוה הבאה בעבירה והיינו דמוכחינן מינה דיאוש כדי לא קני וכדכתיבנא לעיל והכא הכי קאמרי' אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש זה שיש עמו שינוי רשות.

ואיכא נוסחאי דוקאני דגרסי אלא בי"ט שני אמאי אמר רבי יוחנן משום רשב"י משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה דכתיב כי אני ה' שונא גזל בעולה משל למלך ב"ו והאי נוסחא דייקא טפי דודאי פסולה דמצוה הבאה בעבירה משונא גזל בעולה נפקא וההוא קרא דהבאתם גזול את הפסח ליאוש שאינו קונה מצטרי' כדהתם וזה נכון וברור ואין בו בית מיחוש ולענין הלכתא קי"ל כרבי יוחנן דאית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה דאע"ג דשמואל פליג עלי' שמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ור' אמי נמי קאי כר"י וסוגיא דלקמ' דאוונכרי וסוכה גזולה דרהטה לכאורה כשמואל דלא אדכרו בה דין מצו' הבאה בעבירה כי מעיינת בה אליבא דר"י נמי אזלא כדבעינן למימר קמן וסוגיין נמי בכוליה תלמודא כר' יוחנן ואע"ג דרב מתרץ מתני' אליבא דשמואל לתרוצה כשמואל אתא ולאו דס"ל כותיה הלכך קי"ל הגזול פסול כל שבעה ואפי' בגבולין משום מצוה הבאה בעבירה ולולב היבש פסול כל ז' במקדש ובמדינה יום א' ובזמן הזה ב' ימים:

אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי:   ‎ פי' ‎ישראלים שלוקחים הדס מן העכו"ם ומוכרים לישראל כי זבינתו אסא מן העכו"ם ליגזזו אינהו וליתבו לכו מ"ט סתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת פי' ואפי' של עכו"ם הלכך ליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו פי' וכיון דקנו מקמי מצוה לכם קרי ביה וליכא נמי משום מצוה הבאה בעבירה דהרי אין המצוה מסייע בקנין ואתיא אפי' כרבי יוחנן ואהא סמכינן השתא למזבן לולב וד' מינין מן העכו"ם משום דאיכא יאוש ברשותא דעכו"ם ושינוי רשות ברשות' דידן:

דף ל עמוד ב

ופרכינן סוף סוף כי גייזי להו אונכרי ישראלים הא איכא יאיש ברשות' דידהו ושינוי רשות בידא דידן וקנינן ליה מקמי מצוה וכ"ת דמ"מ לא חזי למזבני מינייהו לכתחלה כן היכא דלא קנו להו. הא ליתא חדא דמספיקא הוא ועוד דמסתמא מעכו"ם הוא דגזלי לה וגזל עכו"ם כה"ג דכ"ע שרי:

ל"צ למיפק בה אונכרי גופייהו דכי גייזי לה אינהו גופייהו לא נפקי בה דליכ' ברשותייהו יאוש ושינוי רשות מקמי מצוה והויא לה מצוה הבאה בעבירה וכדאמר' לעיל הא קנייה ביאוש והקדם למצוה ולכם קרינא בי' ופרכינן וליקנינהו ביאוש ושינוי מעשה דמקמי מצוה ופרקינן דאגד שינוי החוזר לברייתא ולא חשוב שינוי מעשה ושינוי השם נמי לא הויא דמעיקרא נמי הושענא קרי ליה. ומסתברא דקושטא דמלתא שני ליה דהא אפילו לא קרי לי' הושענא מעיקרא שינוי השם כי האי לא קני מכיון דתלי בשינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו וכן דעת מורי נר"ו:

ת"ר סוכה גזולה כו':    ואסיקנא דפליגי בשתקף את חברו והוציאו מסוכתו דרבי אליעזר סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא בסוכה שאולה ורבנן סברי אדם יוצא בסוכה שאולה והקשו בתוספות מ"מ כיון שתקפה מחברו הא איכא מצוה הבאה בעבירה ותירץ דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שהוא בא לרצות כגון קרבן שופר ולולב וכיוצא בהם אבל בסוכה שאין בה ריצוי ליכא משום מצוה הבאה בעבירה ולא נראה דהא בירושלמי חששו למצת של טבל ולמצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה וכדכתיבנא התם אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותיה דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה הרי הוא כאלו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך כנ"ל:

דף לא עמוד א

אבל גזל עצים וסכך בהם אין לו אלא דמי עצים:    פירוש ואף ע"ג דמדאורייתא פסולה דהא ליכא אלא יאוש ולא קניה והתורה אמרה תעשה לך משלך. השתא דתקון רבנן בגוזל מריש ובנאו בבירה דקני ליה ונות' דמיה לבעלים הרי העצים האלו שסיכך בהם קנוים לו מדרבנן מתקנת מריש ואין עליו אלא חוב דמיהם שחייב לבעלים והרי הוא כחוב דעלמא ומשלך קרי' ביה וליכא נמי משום מצוה הבא' בעבירה דהא קנינהו מקמי מצוה מיהו קשיא לי לפום האי שיטתא דידן למה לי למיכתב קרא למעוטי גזולה ת"ל משום מצוה הבאה בעבירה דהא כל היכא דלא קני לה מקמי מצוה דהוי גזול הא איכא משום מצוה הבאה בעבירה בשלמא לולב ל"ק לי דהתם אצטריך לכם למעוטי שאול אלא גבי סוכה שהוא כשרה בשאולה קרא למעוטי גזולה למה לי וי"ל דהיא גופא קמ"ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מצוה הבאה בעבירה סד"א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ"ל וכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מצוה הבאה בעבירה דאי לא הא קנייה ביאוש ושינוי רשות דהקדש שלך קרינא ביה אלא ודאי כדאמרן:

ההיא איתתא:    כבר מפורש עניינ' ממה שכתבנו ומה דאמרינן אתתא דהוה לאביה תלת מאה ותמני סר עבדי י"מ אביה ממש שהוא עשיר גדול וי"מ שהיא בת אברהם דכתיב ביה וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות:

אמר רבינא האי כשורא דמטללתא כו':    מהו דתימא עצים שכיחי אבל האי דלא שכיח לא עביד בה רבנן תקנת מריש קמ"ל:

וה"מ בתוך ז' אבל לבתר ז':    פי' ‎שלא קבל ממנו הנגזל בב"ד עד לבתר החג או שרוצה להמתין עד מוצאי החג או שלא נתכוון לגזול עד מוצאי החג הא לא"ה אע"פ שלא פרעו עד החג כבר קנאו ודמים בלבד הוא חייב לו וכדמוכח נמי מעובדא דר"נ שלא חייבוהו לפרוע לאלתר ושלא כפירוש רש"י:

אהדורי בעיניה כיון דלא שכיח ולית ליה שום פסידא לא עביד בה רבנן תקנתא ואי חבריה בטינא אפילו לבתר שבעה נמי יהיב ליה דמיה':    פירוש אם רוצה הגזלן שאין כופין אותו לעולם לתת דמים שיכול הוא לומר אי איפשי בתקנת חכמים כדאי' בכתובות מיהו כשעמד בדין ופסקו ליה לדיניה דליתן דמים וקבל עליו שוב אינו חוזר בו:

תנא יבש פסול כו':    אמר רבא מחלוק' בלולב דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג ורבי יהודה סבר לא מקשינן פירוש ואע"ג דכלהו מינין גמרי מהדדי והדר אכוליה מינין איכא למדרשיה קסבר רבי יהודה דלא שייך הדר אלא באתרוג שהיא פרי ולא בלולב שהוא מן העצים וכי היכי דלא שייך עבות אלא בהדס ולא גמרי שאר מינין מיניה:

והא תנן ר"י אמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו מ"ט לאו דבעינן הדר ופרקינן דלאו משום דבעינן הדר הוא דהאמר רבא אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא דלא הוי הדר ובדין הוא דבלאו מהא דרבא מצי למייתי עלה מסיפא דמתני' דפסיל ר' יהודה בגימוניות של זהב ופליג עליה דר"מ אלמא טעמא דר"י לאו משום דבעי' הדר הוא שאין לך הדר גדול מן גמונית של זהב אלא הא דרבא עדיפא לי' דמפרש מתני' גופא דר' יהודה דפריכנא מיניה והכי אורחא דתלמודא:

והתניא ד' מינים שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם:    יש שפירשו אין מוסיפין עליהם ואפי' ממינם והא ליתא דאפילו לרבי יהודה דאמר לולב צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכ"ש לרבנן דסברי לולב אין צריך אגד והאי לחודיה קאי דליכא משום בל תוסיף והטעם שלא נתנה תורה באחד מארבע מינין שיעור למעלה אלא למטה שלא יפחות מלולב אחד ומשתי ערבות ומג' הדסים למאן דבעי שלשה ואתרוג אחד ובהכי סגי לה ואם רצה להוסיף מוסיף והא דאמרינן לקמן גבי אתרוג ואימא פלפלין ופרקינן משום דלא אפשר היכי ליעבוד לינקוט חדא לא מינכרא מלתא לינקוט תרי ותלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' פירות ה"פ דרחמנא אמר דבפרי אחד סגי ויוצא ידי חובתו ולא בעינן שנים ושלש ואלו בפלפלת אינו יוצא אלא בשנים ושלש ויש ראיה לדברינו מדאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו ואי לא דרישנ' לכו כרבי טרפון דמכשר בג' קטומין ואקשינן ולדרוש להו כר"ע דסבר דהדס אחד ומדאקשינן לדרוש כר"ע דמכשר בתדא אלמא הלכתא כר' עקיב' כדבעינן למימר קמן ואפילו הכי קא מהדר שמואל לשלשה שאינן קטומין ואמר להו אשוו וזבינו אלמא אע"ג דסגי בהדס אחד לדין תורה אם רצה להוסיף עליו משום נוי מוסיף וליכא משום בל תוסיף ולא נחית בהא משום דלולב אין צריך אגד והאי לחודיה קאי דא"כ הוה אסרי' מדרבנן כדאסרינן בשאר מינין כדלקמן אלא ודאי משום דלא נתנה בהם תורה שיעור למעלה כנ"ל. ומצינו שדורשין לענין ציצית גדיל גדילים הרי כאן ד' ואעפ"כ מוסיפין עליהן כדאמרינן התם בפרק הקומץ כאן בטלית בת ארבע כאן בטלית בת שמנה ולישנא נמי מוכיח הכי דקתני אין מוסיפין עליהן כלומר מינין אחרי' שיהו חמשת המינין כשם שאין פוחתין מהם שיהו שלשה דהשתא במינין איירינן דקתני מינין שבלולב ולא איירינן בשיעורא נמצאת למד שמוסיפין בכל מין ומין כמו שירצו וכן נהגו העולם בהדס וערבה לפי שהוא נוי ולא נהגו להוסיף בלולב ואתרוג לפי שאינו דרך נוי ונהגו במקצת המקומות להוסיף בהדס כדי לנאותו מאותו הדס שוטה דלא קיימי תלתא בחד קינא וכן רבותי עושין מעשה. ולבי מפקפק בדבר דכיון דפסול במין אחר כמין אחר דמי וכי היכי דגזור רבנן שלא להוסיף מין אחר דלמא אתי למסרך הכי נמי איתא למגזר בהא דגזיר' דשכיח היא שרוב בני אדם אין מדקדקין בין עבות להדס שוטה:

דף לא עמוד ב

אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם:    מכאן הביא ראיה הראב"ד בשם ה"ר מנחם בר יצחק ז"ל דלולב יבש פסול לרבנן כל שבעה אפילו בגבולין דאי לא מאי ראיה מייתי מינה רבי יהודה דיבש כשר לימרו ליה רבנן דיבש פסול ביום ראשון ובני כרכום היו מורישין לולביהן לבניהם שיצאו בהם ביום שני אלא ודאי ש"מ דלרבנן אפילו ביום שני פסולין נראה מדברי רבותינו ז"ל שהראיה שמביא רבי יהודה לדבריו היא מן הירוש' שהיו מורישין את לולביהן לבניהם וזה תימא גדול וכי מפני שהיו פסולין לא יהו מורישין אותם לבניהם עם שאר כל נכסיה' לעשות מהן קופות או מכבדות אלא ודאי שרבי יהודה כך הוא אומר מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם והיו נוטלין אותן בי"ט ראשון והראיה שלו מן הנטילה היא ולא הוצרך לפרש כי דבר פשוט הוא לתינוקות של בית רבן שאין להביא ראיה מן הירושה רבינו הגדול ז"ל:

אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה:    מכאן סמכו הגאונים ז"ל לומר דיבש ונקט' ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק ואפי' ביום ראשון ונראה לי דוקא דכל שפסול שלהם לפי שאינו הדר דבשעת הדחק לא קפדינן ביה אבל כל שפסולו מגופו מפני מיעוט שיעורו שאין שמו עליו או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה לא. וביבש נמי דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו הדר בפירוש אלא דגמרי ליה מאתרוג דכתיב ביה הדר בפי' הא קפיד ביה קרא וכל שאינו הדר אין יוצאין בו אפילו בשעת הדחק:

מאי לאו אכלהו לא אלולב ושאר מינין לבד מאתרוג אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם פשיטא מ"ד האי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי קמ"ל:    א"ל מהא דאמרינן בפרק אלו הם הנחנקים והרי לולב שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ואין מוסיפי' עליהם ואם הוסיף גורע ואמרינן מאי קא סבר אי קסבר לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא ואי קסבר לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואמרינן נמי לעיל כיון דאר"י לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא הוה להו חמשה מינין אלמא לרבנן דאמרי לולב א"צ אגד לא הוו ה' דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי.

ובתו' תירצו בודאי אפילו לרבנן עובר על המין החמישי משום בל תוסיף ולגבי הא לא אמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כענין כהן עולה לדוכן ומוסיף ברכה אחת משלו עובר משום ב"ת והישן בשמיני לוקה אע"ג דכל יום ויום לחודיה קאי אלא דלרבנן נהי דעובר על הה' משום ב"ת לא אמרי' בשאר המינין שהיא גרוע ועומד וכיון שאין צריך אגד והאי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי והרי קיים מצותו כראוי אלא שעובר משום בל תוסיף לרבנן כשנוטל אותו מין דרך גדלתו אבל באוגד לולב שלא במינו כיון שאינו נוטל אותו מין בדרך גדלתו הרי אינו נוטל אותו בדרך מינין שאין יוצאין בהם אלא כדרך גדילתם ולפיכך אינו עובר בו לרבנן משום בל תוסיף כדאמרינן לעיל אבל לר' יהודה כיון דלולב צריך אגד והאגד הוא מכלל המצוה יש בו משום בל תוסיף ואם הוסיף גורע ולא יצא ידי חובתו היינו ההיא דלעיל ובדבריהם מה שנהגו להוסיף בהדס וערבה ולא חששו משום בל תוסיף אמאי דהא אע"ג דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי לרבנן אין זה מציל מבל תוסיף. וכ"ת דבכל שהוא ממינו ליכא משום בל תוסיף הא ליתא דהא אמרינן התם א"ה תפילין נמי דאיתא בית' אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואמרינן נמי במס' ר"ה פרק ראוהו שהניתנין במתן אחד שנתנן במתן ארבע שיש בו משום בל תוסיף ומכאן יש לי ראיה גמור' שאפי' במין אחד יש בו משום בל תוסיף ואם כן לרבותינו בעלי התוס' למה מוסיפים בהדס וערבה ושמואל נמי היכי מוסיף בהדס כדאוכחנ' לעיל. והא ל"ק לי כלל לפום מאי דכתיבנא דארבעה מינין לא נתנה בהן תורה שיעור למעלה והרשות בידו להוסיף כמו שירצה אבל כשהוסיף מינין אחרים יש בו משום בל תוסיף ומ"מ עדיין קשה לדבריהם מה שנהגו להוסיף הדס שוטה והוא כמין אחר. וי"ל דלרבנן ליכא משום בל תוסיף אלא כשאינו לנוי אבל כל שהוא לנוי בעלמא אין בו משום בל תוסיף ואפילו בדרך גדילתו ואפשר שהמנהג שלא כדעת התוס' והשתא דהכי היא כל שנתנה תורה שיעור יש בו משום בל תוסיף אע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכדאמרינן הכא ובכהן שעולה לדוכן.

ומה שתוקעין בר"ה יותר מט' תקיעות שאמרה תורה מתקנ' דר' אבהו בקסרין הא אמאי דאע"ג דכל תקיעה באנפי נפשה קיימא איכא משום בל תוסיף וי"ל דכיון שאין עושין כן משום תוס' אלא מן הספק שמא לא יצאו בראשונות שוב אין כאן משום בל תוסיף אבל אם בא לתקוע ד' סימנין כדי לעשות ד' תרועות שאמרה תור' הרי הוא עובר משום ב"ת.

אלא דאכתי קשיא לי הא דאמרינן התם בפ"ק א"ר יצחק מפני מה תוקעין ומריעין כשהם יושבים וחוזרין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והא התם דנפקי י"ח בין בתקי' שמיושב בין בתקיעות שמעומד וכדמוכח ממתני' דמי שבירך ואחר כך נתמנ' לו שופר וגמר' דעלה וכדכתיבנא ואפ"ה עבדי להו תרי זמני כדי לערבב את השטן ואמאי והא אכתי משום בל תוסיף כיון דאמרינן דלא אמרינן בהא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וי"ל דליכא משום בל תוסיף אלא שמוסיף חלק אחד במצוה שמוסיף במנינה או בשיעור' שנתנה תורה והקפידה בו בין למטה בין למעלה כשמוסיף בסימן תרועה או תקיעה או שמוסיף בסימנין אבל כל שהוא עושה מצותו כדרך שאמרה תורה וחוזרו כופל את הכל מפני הדור מצוה וכדי לערבב את השטן אין בזה משום בל תוסיף אלא אם כן הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכפלו וכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כדאמרינן התם בפרק ראוהו דאי בעי מצלי ואי לא בעי לא מצלי לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת ואעפ"כ אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף וליכא למימר שעושה להוציא לאחרים דליכא חיובא אישראל להתברך מצוה דכהן הוא אלא ודאי כדאמרי'. ובתפלה גם כן התירו להתפלל כל היום דרך נדבה אלא ודאי שכל שכופל מצוה שאינו חייב לכופלה ואינו עושה אותה להוציא לאחרים אסור לו לחזור ולברך עלי' משום ברכה לבטלה אלא שבמקום שהתירו חכמים כגון תפלה דאיסור ברכה לבטלה מדבריהם והם אמרו מעתה אין בכפילת תקיעות ר"ה משום בל תוסיף אף לפי שיטת רבותינו בעלי התוס'. א"נ והוא הנכון דכל שהוא בתקנת חז"ל אין בו משום ב"ת תדע שהרי ישנין בשמיני ע"פ חז"ל כנ"ל.

אבל מורי נר"ו מפרש בשם רבי' הגדול ז"ל דכל היכא דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא משום בל תוסיף כההיא דלעיל ודפ' אלו הן הנחנקין ולא מפקי' להו מפשטייהו ובהכא ל"ק מידי בתקיעות של ר"ה. ומה שאמרו בכהן שעלה לדוכן והוסיף א' משלו שעובר בבל תוסיף ולא אמרינן דכל ברכ' וברכה בלחודה קיימא שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים ה"ל כלולב דרבי יהודה שהוא צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודי' כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בנתיים. והא דאמרינן הכא דאין מוסיפין עליהם אפילו לרבנן ולא אמרינן האי לחודי' קאי והאי לחודיה קאי לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דלמא אתי למסרך ואפ"ה מוסיפין ואפילו מדרבנן משום נוי דבהא לא חיישינן לסירכא ואפילו הדס שאינו עבות כיון שהוא ממינו שהעבות ושאינו עבות הכל גדל באילן אחד אין חוששין בו דלא גרע מסיב ודקל' דחשיב ליה רבי יהודה מינו וכן יש לפרש לשיטת התוספות לפי המנהג אבל עדיין אני מפקפק דאתו למסרך:

תיובתא דרבא תיובתא:    פירוש דר"י לא בעי הדר אפילו באתרוג וכל שכן בשאר מינין וקשה לי א"כ כלא פרקין דלא כר"י דהא נקטם ראשו ועלתה חזזית וניקב ונקלף כלהו מדין הדר הם פסולין ואלו לר"י לא פליג אלא בירוק ככרתי דמחמיר טפי מרבי מאיר ולא חזי' ליה דפליג ברישא. וי"ל דלרבי יהודה כל שאינו כברייתם מודה הוא דפסיל דלא חשוב שמו עליו וכי היכי דפסול בירוק ככרתי ובאתרוג כאגוז משום דלא גמר פירא אבל כל שהוא שלם כברייתו אלא שהוא יבש שמו עליו ולא מיפסיל משום שאינו הדר כנ"ל:

ה"ג ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת רבי יוסי אומר אפילו בשתי ידיו וכן מוכח בכאן ודוק וכדבעי' לפרושי קמן:

ואתי לאיפסולי:    פירוש ודלמא לא הוה ליה אחרינא א"נ דלא יהיב אדעתיה ונפיק בהא בפסולא:

והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל:    פירוש ואפילו קודם ביטול דאלו לאחר ביטול אפילו לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דר"ל מבעיא ליה התם במסכת ע"ז רבא פשיטא ליה כדברירנא התם והלכתא כותיה והכא קודם בטול היא וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנו' ניתנו כדאיתא בכמה דוכתי לרבא ואע"ג דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנ' בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים ואף על פי שגורמ' לו טבילה זו לעלו' מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצ' חליצתה כשרה דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה לא חשיבא הנאה באיסור והא ברירנא לה בדוכתא אחרינא:

הכא באשרה דמשה עסקי':    פי' אבל אשרה דעכו"ם כשר ליום שני מיהת בשאלה כדכתיב במתניתין:

אמר ר"ה א"ר חנינא ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר:    פי' נסדק דומיא דנקטם דהיינו בעלה העליון בראשו ואסיקנא דאי עביד כהמנק פסול וכ"ת והא דקתני נחלקה התיומת פסול ופירשו רבותינו דתיומת היינו העלה האמצעי והתם אע"ג דלא עביד כהמנק פסול וי"ל דהתם כשנחלק' רוב' אבל נסדק מיעוטו דהיינו בראשו כשר עד דעביד כהמנק ועוד י"ל דאפי' נחלקה מיעוטה פסול דומיא דנקטם וכי אמרינן נסדק מעוטו כשר כשנסדק לרחבו דהוי כעין נקטם שנקטם לרחבו ולפיכך במיעוטו כשר כל היכא שאינו תלוי ועביד כהמנק דהדר הוא דאינו ניכר בו כנ"ל. ולפי זה ראוי לחוש כשהסדק לארכו שהוא מתרבה בכל שעה כשמנענעו לפסול אפילו במיעוטו וכן חוששין בעלי הנפש מיהו קצת רבותינו ז"ל פירשו שנחלקה התיומת אינו העלה העליון אלא שהעלין הכפולין יש להם בגבם דבר שמחבר אותם ומתיימן ונקרא תיומת ואם נחלקו רוב העלין ורוב כל עלה ועלה באותו מקום פסול והשתא לא איירי' כלל בעלה האמצעי אלא בשאר העלין וכן משמע בירושלמי דאמרי נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת דאלמא פיסולא דנחלק' התיומת בכל העלין דומי' דנפרצו עליו מדקא מדמי להו להדדי אותן לולבין שראשי העלין כפופין אני חושש דהא תני כפוף פסול וכפוף היינו כפיפת הראש דכתיב הלכוף כאגמון ראשו ואפי' עלה האמצעי חשוב ראשו ואין לי טעם ברור להכשיר:

דף לב עמוד א

ג"ה כפוף קווץ הוא מלשון קוצים וי"ג כווץ כלו' שעשוי קמטים קמטים ושניהם פסולים מספיק' ורבינו אלפסי ז"ל גורם לתרוייהו:

אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא:   ‎ פרש"י ‎ז"ל שאין לו עלין אלא מצד א'. ואחרים פירשו שאין רוב עליו כפולין אלא שעולין אחת אחת ושניהן פסולים ומדקא' בעל מום הוא נר' שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה וי"א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום א' בלבד ואפשר לדון כן לפי פי' האחרון אבל לא לפרש"י ז"ל:

אמר ר"פ נפרצו עליו דעביד כחופי':    הא א"ש לפי' הראב"ד שפי' נפרצו העלין לארכן לשתים כדרך שעושין האומנין לעשות מהן קופות כי העלין נקראין הוצי כדאמרינן לעיל דסליק בחד הוצא וכשמחלקין אחד לשנים או לד' נקראין חופיא וכדאמרי' בפ' הגוזל האי מאן דגזל לולב ועבדינהו הוצי כלו' שניתק העלין ממנו קני גזל הוצי ועבדינהו חיפא קני והיינו כשחלק ההוצין לשתים או לג' דעביד בהו שינוי מעשה ואלו לפי' ר' האלפסי ז"ל לא א"ש שדוחק היא לו' דגזל לולבא ועבדיה הוצי שחלק הלולב לשני' ושדרתו והוצי ועבדיה חופיא שגזל חצי לולב וניתק העלין ממנו וגם בירושלמי מוכיח כפירוש הראב"ד דקאמר נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת דאלמא כשם שחלוק התיומת הוא שנחלקו במקום רחבן א' לשתים דארכן דאלו לפירוש הרי"ף ז"ל מה ענין נחלקה התיומת שהוא חלוק העלין לנפרצו עליו שהעלין שלמין אלא שניתקו חבורן ודינו של ר' אלפסי ז"ל לא נא' בגמרא לפי שהוא פשוט שכל שניתקין ממקום חיבורן עד שאין עומדין מאליהם כדרך גדילתן פסול ואע"פ שעומדין ע"י אגד ובלבד כשרוב העלין כן אבל במעוטן ושיהא שדרו של לולב מכוסה מעלין כשר:

ואימא חרות בעי' כפות וליכא כלו' דבעי' שיהא ראוי לכפית' משא"כ בחרות:

ואימא תרתי כפי דחמרי:   ‎ פי' ‎שאינו יוצא אלא בשני לולבין ומהדרי' כפת כתיב ואימ' חדא כלומר עלה אחת ההיא כף קרו לי':

אמר ר"י אמר שמואל שיעור הדס וערבה ג"ט ולולב ד':    פי' זהו שיעורם למטה ואם רצה להוסיף מוסיף כדי שיהא יוצא מן ההדס טפח פי' אפילו עם העלין ור"י אמר שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח וכן הלכה ולעולם אם הוסיף בגובה ההדס והערבה כמה הוא צריך שיצא מן הלולב טפח משדרו והיינו דפירשו לה כל חד מנייהו ולא קאמרי' סתמא לולב ארבע עם העלין או לבד מעלין:

גופא שיעור הדס כו':    קס"ד דר' טרפון הדס ד"ט בעי ופריש רב דימי דלעולם שיעורו ג' טפחים אלא שמוסיף בטפחי' דאמה בת ו' טפחים עשה אותם בת ה' ויוסף לכל טפח חומש והוו להו ג' טפחי' של הדס ג"ט וג' חומשין ואקשי' דהא שמואל פסק כר"ט ואכשר להו לעיל בג"ט ופוחת ג' חומשין ול"ל דלא דק לקולא ואסיקנא דר' טרפון הוא פוחת משיעורן של טפחי' שתות דאמ' בת ה' טפחים עושה אותה בת ו' טפחים קטנים נמצאו ג"ט קטנים שנוטל להדס ב"ט ומחצה שהם י' גודלין וכן הלכתא וכי קא' שמואל ג"ט לא דק ולחומרא לא דק.

ורבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו דברי שמואל כפשטן ואיהו נמי לא דק והו"ל לפרש שהם טפחים קטנים שיש בהם עשרה גודלין ומסתברא דרבי טרפון מודה הוא שאין הלולב מוסיף אלא טפח כדי לנענע בו והא דקאמר והשאר ללולב דזמנין דבעי לי' כוליה אם הוסיף בשיעור ההדס וכדכתיבנא לעיל וי"א שהטפח ההוא ג"כ טפח קטן ונמצא שיעור לולב ד"ט קטנים ואלו היו שלמים היו י"ו גודלין חסר מן הג"ט שהם י"ב שלישי גודל חסר מהם שתות נשארו עשרה שלישי גודל שהם ג' גודלין ושליש גודל נמצא שיש בלולב י"ג גודלין ושליש גודל וכ"כ בתוספות והרב החסיד רבינו יונה ז"ל נתן סימן לדבר מי בעל דברים יג"ש אליהם כי הלולב שאומרים עליו דברים דהיינו ברכת הלולב שיעורו יג"ש שלשה עשר ושליש. ונראין דברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שכתב שלא חלק ר"ט בטפח העודף בלולב כלל ומודה הוא שצריך כדי לנענע בו טפח שלם של ד' גודלין ויש ראיה לדבריו מדאמרי' במס' נדה פרק המפלת חמשה שיעורן טפח וחשיב חד מינייהו שדרו של לולב ואותם טפחים שלמים הם ואליבא דר"ט דהלכתא כותיה דאיהו לא פליג בטפח זה אלא דנקט והשאר ללולב כדברי חכמים נמצא שיעורו של לולב י"ד גודלין כי הג"ט הם קטנים והרביעי הוא טפח שלם וכן עיקר:

ת"ר ענף של עבות וכו' רבא אמר מהכא האמת והשלום אהבו:    והכי מצינן למימר גבי כופרא אלא דנקט חדא מנייהו ובהכי סגי לן:

ה"ג ראב"י אומר ענף עץ עבות עץ שענפיו חופין את עצו:    ול"ג עץ שטע' עצו ופריו שוה דהא מענף עץ עבות ליכא למדרש הכי שהרי אין בכתוב זכר פרי וגבי אתרוג הוא דדרשינן הכי:

היכי דמי עבות אמר רב יהודה דקיימי תלתא טרפי בחד קינא:    פי' שבכל קן וקן יש ג' עלין סביב בשורה אחת רב כהנא אמר אפילו תרי וחד פי' אע"פ שאין שלשתן עומדין בשורה כי הא' עולה או יורד מעט בקן:

רב אחא בר רבא מהדר אתרי וחד אמר הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא:    פי' כדי לקיים דבריו ולהראות לתלמידים שהלכ' כמותו ואע"ג דאידך דקיימי כלהו בחד קינא עדיף טפי:

א"ל מר בר מר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה:    יש שפירש הדס שאינו גמור נקרא שוטה כעין שקורין לבכור מן האם בוכרא סיכלא פרק יש נוחלין. והנכון שנקרא הדס שוטה ע"ש שאין עליו הולכין כסדר וכשורה והוא כשוטה שאין לו סדר ושיטה:

ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו מיעוט כשר ואוקימנ' באסא מצרא' דאיכא ז' טרפי בחד' קינ' וכיון דנתרי להו ד' פיישי להו תלתא ובהדא דעלמא שנשרו מקצת עליו לא פי' תלמודא מה דיני' אמ"ד שצריך שיהא כולו עבות ואם נשרה מכל שיעורו אפילו עלה א' פסול וכדאמרי' לעיל עבות תלתא לא אשכחינן אלמא בעי' כולו עבות והכא אמרינן בלבד שתהא עבותו קיימת ואומר בדאשתיירו תלתא בקינא דאלמא בפחות מכאן לא הוו עבותו קיימת אבל מורי נר"ו אומר דכי אמרינן דבעינן כלו עבות היינו שיהא כל השיעור מין עבות דקיימי תלתא בחד קינא דאי איכא בכוליה שיעורא חד קינא דלא הוי עבות פסול והיינו דאמרינן עבות ג' לא משכחינן כלו' ממין עבות אלא שנשרו מקצת עליו כל זמן שרובן קיים שנשאר בכל קן וקן ב' עלין כשר ושפיר מיקרו עבות והיינו דאמרי כיון שנשרו תרי עבות היכי משכחת לה דאלמא כל היכא דלא נשרו תרי שפיר הוי עבות דאי לא לימא כיון דנשרו עליו עבותו קיימת היכי משכחת לה וכי יבשו עלין שהעלין קיימין וכלו עבות הקלו יותר שהכשירו בשיש ג' עלין לחין בראש הבד כדלקמן וכן עיקר:

דף לג עמוד א

עץ עבות אמר רחמנא מ"מ:    ולקמן אמרינן ערבי נחל אמר רחמנא מ"מ ופירוש שניהם דכי קפדינן אשם לווי היינו היכא דאפקיה רחמנא בשם פרטי כגון אזוב ומרור וכיוצא בהן אבל הכא כל היכא דהוי עץ עבות או שהערבה ממין הגדל על הנחל בהכי סגי דלהכי אפקיה רחמנא בשם כלל:

ת"ר יבשו רוב עליו ונשתירו בו ג' בדי עלין לחין:    פי' הני ג' בדין לאו היינו ג' בדין דעלמא שהן ג' הדסין דא"כ היינו כוליה שיעורא ואפילו לרבי ישמעאל ומאי בעינן תו אלא פירושו ג' קינין שיש בכל אחד שלש עלין ופירש רב חסדא שצריך שיהו בכל אחד מן ההדסין פי' קץ אחד לכל הדס בראשו ונקיט לה אליבא דר' ישמעאל משום דלכתחלה בעיא ג' הדסים משום נוי אבל מדינא בהדס אחד סגי שיהא קן לח בראשו ולחין דקאמרינן למעוטי יבשין דהא אמרינן וכלן כמושין כשרים ושלא כדברי ראב"ד ז"ל. ונראין דברים דכלא מלתא תליא בראש ההדס שכשם שאם הוא לח מציל על השאר שהוא יבש כלו כך אם הראש יבש פסול ואע"פ שהשאר כלו לח מפי מורי נר"ו:

בעי רבי ירמיה נקטם ראשו מערב י"ט ועלתה בו תמרה בי"ט מהו:    פי' והיינו דתני מעיקרו כי כשחל י"ט שהיה זמן מצותו היה פסול ונדחה ממצותו אבל כל שהוכשר מערב י"ט לא הוו דחוי כלל כדלקמן וכל שהיה כשר בשחל י"ט ואח"כ נדחה שנקטם ראשו וחזר ונראה שעלתה בו תמרה מיקרי נראה ונדחה דאיבעיא לן לקמן אם חוזר ונראה ומי שנראה ונדחה חמיר יותר מדחוי מעיקרו וכדאמרינן לקמן דחוי מעיקרו פשוט מינה נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשיט מינה ודין הוא שאין זה שהיה דחוי ולא נכנס לכלל הכשר מעולם כזה שכבר נראה ונכנס לכלל הכשר ונדחה ממנו דכיון שיצא מן הכלל שוב אינו חוזר.

והא דאתינן למפשט בעיין מההיא דכסוי הדם דהוי נראה ונדחה דחמיר בכל שכן אתינן עלה דכיון דבנראה ונדחה דחמיר טפי אמרינן אין דיחוי כל שכן בהא דבעינן דקיל טפי דהוי דיחוי מעיקרו וסלקו בתיק"ו. מיהו לקמן בשמעתין איפשט' דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ודכות' בתלמודא ואפשר דהכי נמי לא סלקא בתיק"ו אלא ההיא דכסוי הדם דלא ידעינן אי תנא מפשט פשיטא ליה או מספקא ליה ולא ידעינן לאיפלוגי בינייהו למימרא דאף על גב דההוא ספיקא דחוי מעיקרא לא הוי דחוי ולקמן ברירנא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי אבל נראה ונדחה וחוזר ונראה הוי ספיקא ואזלינן בה לחומרא. זו שיט' רבותי ולא נהירא וכי האי בעיא איבעיא לן במס' ע"ז גבי ע"ז שבטלה עכו"ם לולב מהו למצוה אי אמרינן יש דיחוי או לא ולא אפשיטא ומסתברא לי דלא דמי ההוא דהתם וההוא דלעיל דנקטה ראשו להא דהכא כיון שיש בידו למעטן ולתקנן לא חשיב דחוי אבל גבי נקטם ראשו שאין בידו להעלות בו תמרה ובידי שמים הוא דלמא יש דחוי ולהכי סלקא בתיק"ו מיהו עיקר דמלתא דר"ל ור' דימי דהתם ליתא דלולב של ע"ז שנטלו אפילו קודם ביטול יצא כדאמ' רבא הכא דמצות לאו ליהנות נתנו ואפ"ה בדיעבד בתלוש אסור להדיוט קודם בטול מדאצטריך לטעמא דלאו ליהנות ניתנו כדברירנא בדוכתא אבל לכתחלה לא יטול קודם בטול אבל לאחר בטול אפי' לכתחלה שרי ומשום דחוי ליכא דכיון דקודם ביטול נמי בדיעבד יצא לא חשיב דחוי כנ"ל:

לימא כתנאי עבר ולקטן כו':    פי' ‎ולא סגי דתהוי פלוגתא דהני תנאי אלא או בדחוי מעיקרו או בתעשה ולא מן העשוי ומעיקרא ס"ד דלא בעינן בלולב תעש' ולא מן העשוי ופלוגתא בדחוי מעיקרו ואסיקנא דפלוגתייהו אי חשוב תעשה ולא מן העשוי ובלולב צריך אגד קא מפלגי אלא דכ"ע דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ולא אמרינן דלכ"ע דחוי מעיקרא הוי דחוי משום דהכי משמע טפי דהא הכי אסיקנא לקמן:

ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא היא:    פירוש כיון שהוכשר קודם י"ט לא חשיב דיחוי כלל שאין האגד עושה דחוי אע"פ שמצוה לאגדו שאין האגד הזמנה בעלמא ואינו דוחה מיהא לדברי רבי יהודה צריך לחזור ולאגדו דלא ליהוי ליה תעשה ולא מן העשוי דצריך לאגדו בכשרות למ"ד צריך אגד כדאמרינן לעיל בהדיא:

דף לג עמוד ב

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ופרקי' דא"ל הושענא אחר':    פי' הרב בעל הערוך ז"ל שאף ע"פ שהוא מתוקן גמור אין דין פסיק רישיה ולא ימות אלא כשהוא נהנה ממלאכתו אלא שעושה בלא מתכוין והביאו ראיות רבות לקיים סברא זו ולא היא כדברירנא בפרק קמא דכתובות אבל ה"פ דהא לא חשוב מתקן אלא כשצריך למצותו אבל כשאינו צריך לו אינו חשוב מתקן עד שיתכוין לו והרי הוא כמלקט אותה מהדס שוטה שאינו מתקן ואדק"ל אמאי לא שרינן ליה לכתחלה דנימא מתוך שהותרה ליקוט ענבים לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש כשהוא צורך י"ט דהא קי"ל דאית להו מתוך בצורך י"ט י"ל דלא שרינן מדין מתוך אלא מלאכה דעלמא שאינו עושה כלי אבל זה שעושה כלי שהוא דבר מסוים והשתא לא עביד מצוה אלא שמתקנו למצות לא. מפי מורי נר"ו:

ת"ר הותר אגדו אוגדו בחוט שלו או באגוד של ירק:    פיר' בכריכה בעלמא קסבר עניבה קשירה היא וכיון דלולב א"צ אגד בכריכה כל דהו סגי:

ת"ר ערבי נחל כו':    עד הלכתא גמירא לה הקשו בתוספות אמאי לא שיילינן ולאבא שאול דדריש ערבי נחל אחת ללולב ואחת למקדש של בעל ושל הרים מנא ליה כי היכי דשיילינן לרבנן למקדש מנא להו ותירצו דאבא שאול סבירא ליה דשל בעל ושל הרים פסול ופליג אתנא דמתניתין וס"ל כרבנן דמתניתין קמייתא דאמרי ערבי נחל הגדלות על הנחל ממש ולמעוטי של בעל ושל הרי' ואינו נכון דהא ת"ר לקמן איזו הוא ערבה ואיזו היא צפצפה ערבה קנה שלה אדום כו' ואם איתא למה להו סימנא אחרינא ת"ל שאינה כשרה אלא הגדלה על הנחל ממש אלא ודאי דכ"ע מכשרי של בעל ושל הרים והא דקתני הגדלות על הנחל פירוש אותן ערבות שדרכן על הרוב להיות גדלות על הנחל ואפי' הם של בעל ושל הרים והא דלא שיילינן לאבא שאול מנ"ל הא משום דאבא שאול תרתי שמעת מינה מקרא מדכתיב ערבי נפקא ליה אחת ללולב ואחת למקדש ומדכתיב נחל משמע ליה שדרכה ליגדל על הנחל אבל לרבנן דדרשי כוליה קרא לרבות של בעל ושל הרים שיילינן להו ערבה של מקדש מנא להו ואמרינן דהלכתא גמירי לה דאמר רבי יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני פירוש עשר נטיעות היינו דתנן עשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן פי' מדאורייתא אסור לעשות עבודת קרקע בערב שביעית דהיינו יום לפני ר"ה ואפ"ה בשיש שם נטיעות ילדות שאם לא יעבדו אותם ימותו הלכה למשה מסיני שחורשין אותם כדי הצריך להם וכשהם מפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן וכן אפי' הם אלף או יותר לחשבון עשרה לבית סאה אבל כשהן מפוזרות יותר מבית סאה אין חורשין כל בית סאה אלא חורשין תחתיהן כדי הצריך להם ודוקא נטיעות ילדות שרא רחמנא דגמרי לה הלכה למשה מסיני אבל בזקנים אסור לחרוש מה"ת כל ל' יום וחכמים הוסיפו יותר שאסרו לחרוש בערב שביעית בשדה לבן מן הפסח ובשדה אילן מן העצרת כדאיתא בדוכתה:

דף לד עמוד א

למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות:    שם פירשתי מאי האי דקאמר דנפקא לן מיניה למאן דמפרש שדין המסס דהיינו הובלילא כדין בית הכוסות דמצד א' כשרה ומב' צדדין טרפה:

דף לד עמוד ב

מתני' ר' ישמעאל אומר ג' הדסים ואפי' שניה' קטומים:    אפשר דר"ט לא קפיד אג' אלא דנקיט סירכא דר"י ולא אתיא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת אבל במנינא דלמא כר"ע ס"ל דמכשר בהדס אחד והכי משמע לקמן בגמרא רבי עקיבא אומר כשם שלולב א' ואתרוג אחד כך הדס אחד פירוש שאינו קטום והיינו דלא פריש לה והכי מוכח בגמרא דאמרינן ולדרוש להו כרבי עקיבא ופרקינן דחד ולא קטים לא שכיח ופירוש קטומין כתב רבי אלפסי ז"ל קטימת הראש והשיבו עליו דא"כ מתניתין דתנן נקטם ראשו פסול אינה הלכה דהא קי"ל כרבי טרפון דמכשיר בקטומין ועוד היכי אמרינן לקמן דחד ולא קטום לא שכיח הרבה מצוין מהם שאינם קטומי הראש ועוד מה טעם להכשיר בנקטם ראשו של הדס יותר משאר המינין ועוד מדאמרינן בת"כ ומייתי לה בירושלמי ב' דליות ואחד שאינה קטומה הרי שקראו דליות לקטומין ונראה שאינם קטומי הראש כי מה ענין לקרותם דליות ועוד דא"כ דאידחיא להם סתם מתני' דלעיל אידחיא כולה שמעתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך תהיה כל אותה סוגיא דלא כהלכתא וכ"ת דאף ע"ג דהלכתא כרב טרפון לא דדרשינן לה בפרקא מפני שמצוה בשאינו קטום להידור מצוה והיינו דלא דריש שמואל לקמן ולהכי מהדרינן ושקלינן וטרינן בדין עלתה בו תמרה כדי שיהא הדור מצוה הא ליתא דניחא דליהדר בתריה לכתחלה אבל בשנקטם ראשו ועלתה בו תמרה היכי איכא למימר ביה דליהוי דיחוי דהא כשר הוה לגמרי מדינא ובדיעבד יצא והדור מצוה דלכתחלה לא עביד ליה דיחוי כלל כיון דהשתא עלתה בו תמרה והוי הדור בהכי דהא כי לא עלתה בו תמרה יוצאין בו ומברכין עליהם ורבינו הגדול ז"ל רצה לזכות רבי' אלפסי ז"ל המקום ידינהו לזכות וכתב דנקטם ראשו היינו קטומין ואידחיא לה סתמא דלעיל דהויא ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ומאי דאמרינן דחד לא קטים לא שכיח זהו במקומו של שמואל שהיו מביאין ההדס ממקום רחוק ומתייבש הראש בדרך שהוא רך ונקטם ולא היה מצוי אפי' אחד שלא יהא ראשו קטום וכדאמרינן לעיל השתא עבות ג' לא משכחינן אלמא לא היה הדסי' מצוים להם והא דמכשרינן בנקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין משום דע"י שהוא עבות בעלין אין הקטימה ניכרת בו כמו בשאר המינין.

ומה שקראו אותם בת"כ ובירושלמי דליות הענפים שהם קטומי הראש נקראין דליות והם הזמורות בלשון הפסוק והם הענפים שדרכן לקטום את ראשם כדי שירבו בענפי' ולפיכך נקראין זמורות על שם שזומרין אותם מלשון לא תזמור ומלשון דליות אמרו במשנה המדל בגפנים כלומר הזומר ומה שלא אמרו במשנתנו וקטומי הראש לפי שכבר שנינו למעלה נקטם ראשו ונתפרש לנו שהקטימה בראש היא וכולה סוגיא דלעיל דשקלו וטרו בעלתה בו תמרה כולהו ס"ל דקטומין כשרין כר"ט אלא דבעו הדור מצוה חוץ מר' ירמיה דבעי איהו דיחוי מעיקרו דאיהו ודאי פליג וסבר דלית הלכתא כר"ט ואידך אמוראי לא חשו ליה וקא מהדרי ליה לפום טעמיה ורבי' ז"ל רב חסד ודן לזכות וממשכן נפשיה אדמרן אע"ג דלא ס"ל דודאי הני כלהו דחייתא נינהו ואפוקי לישנא ושמעתתא מפשטייהו.

והנכון כמו שפירש הרב בעל המאור ז"ל זקנו של רבינו נ"ר דנקטם הראש לחוד וקטומים לחוד ופי' קטומין שדרך ההדס שיוצאין מצדדין בדין קטנים ופארו' והם מפסיקין בקינא דלא הוו תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם משם וכשקוצצין אותם נקראים הבדים קטומין ומאן דפסול סבר דהפסקה היא ולא הוי הדר ור"ט סבר דלא הוי הפסקא והדר הוא. והשתא קי"ל כסתם מתני' דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר מינין ואתיא כהלכתא כולה שמעת' דשקלי בעלתה בו תמרה וא"ש מאי דאמרי' דחד ולא קטים לא שכיח כי רחוק הוא להמצא ענף של הדס שלא יצאו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמיקרו קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותם מלשון המדל בגפנים וכמו שנאמר ורעו דליותיו וזה נכון מפי מורי רבינו נר"ו:

גמ' תניא א"ר ישמעאל מנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לכם שתהא לקיחה תמה:    אמרינן במס' מנחות ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין פירשו רבותינו ז"ל דכי אמרי' יש לו אין מעכבין בשהיו כלם ברשותו כשנוטלן אלא שנוטל כל אחד בפני עצמו שאין צירוף מעכב כיון דאין לולב צריך אגד אבל אם יש לו מין אחד ואין לו שאר מינין אלא שהגיעו לידו אח"כ ונטלן אחד אחד לא יצא כיון שלא היו כלן ברשותו כשנטל כל אחד מהן אבל מורי הרב כתב בשם רבותינו ז"ל שאין הכונ' אלא שיטול את כולן כל שנטלן כולם אע"פ שלא היו ברשותו ביחד יצא דיש לו קרינא ביה כיון שנטלן כולן מיהו אין ראוי לברך על הלולב אלא א"כ ברי לו שיגיעו לידו כולן שאע"פ שהברכה על הלולב אינה אלא בשיש לו הכל ושמא לא יהיה לו והוי ברכה לבטלה ואע"פ שהפסיק ושח בין מין למין אין זה הפסק כדאמרי' בשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום וכדפרישנא התם:

אמר בוריא א"ר אמי חזר בו ר' ישמעאל:    יש שפירשו שחזר בו ממ"ש ואחד שאינו קטום והודה לרבי טרפון שמכשיר אפי' שלשתן קטומין וליתא כלל דכיון דהיינו מלתא בתרייתא דרבי ישמעאל דתניא במתניתין מנא לן דחזר בו הל"ל שלא אמרה מעולם ותו דאם כן היאך פסקו הלכה כר' טרפון דמשמע הלכה מכלל דפליגי ואי משום דר"ע פוסל בקטום יחידאה הוא וכ"ש לדברי האומר דר"ע מכשיר אפי' בקטום דהדס אחד אמר רחמנא מ"מ. והנכון לפרש שחזר בו רבי ישמעאל בסוף דבריו כשאמר וא' שאינו קטום ממ"ש בתחלת דבריו דצריך ג' הדסים וחזר והודה לרבי עקיבא שמכשיר בהדס אחד ובעי ליה דלא ליהוי קטום. והא דבעי' שנים קטומין לאו מדינא אלא להדור מצוה ולהכי סגי ליה בקטומין והא שאינו קטום צריך מן הדין ושנים קטומין להדור וכן מפורש בירושלמי:

מ"ט אלימא משום דמיקל לדרוש להו כר"ע דמיקל טפי:    תמיהא מלתא טובא כיון דשמואל כר"ט ס"ל היכי מצי דריש כר"ע דלית הלכתא כוותיה דידיה ובתוס' פירשו דה"ק ודאי דשמואל דפסק כר"ט אזדא לטעמיה דקאמר לזבינייא דרישנא לכו כר"ט דאלמא כר"ט ס"ל דאי ס"ד דלאו כר"ט ס"ל והא דאמר להו דרישנא לכו כר"ט לאו משום דסבר לה כר"ט אלא כדי לאיים עליהם כי היכי דלשוו ולזבנו לימא להו דרישנא לכו כר"ע דמיקל טפי והיה מאיים על המוכרים יותר אלא ודאי בדוקא קאמר הכי ולא להפחידם ודחינן דלמא להפחידם קאמר והא דלא מאיים להו בדרבי עקיבא משום דחד ולא קטים לא שכיח ודר"ט הוי הפחדה טפי ול"נ כלל חדא דהיכי אפשר דלהוי שמואל גונב דעתם להפחיד בשקר ועוד דנפיק מיניה חורבא למאן דשמע או לאוונכרי גופייהו דעבדי הושענא דידהו בקטומין כסבורין דבקושטא קאמר לה שמואל ועוד דכל היכא דא"ל שמואל להאי לישנא בדוקא קאמר לה ובקושטא דאמרי' בפרק כל שעה אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו דסבר לה כר"ש כו' ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואי לאו דרישנא לכו כר"ש והתם ודאי בקושטא קאמר להו דפרכי' עלה ולדרוש להו ופרקי' אתרי' דרב הוה ומדפרכינן ולדרוש להו ודאי מוכחא מלתא דקים לן דכי האי לישנא דוקא הוא ואזדא לטעמיה.

ובעיקר קושייתנו תירץ ר' הגדול ז"ל דאע"ג דפסק שמואל הלכה כר"ט בקטומין שהקטום הדר ואינו מעכב קים לן דבמניינא הלכתא כר"ע דסגי ליה בהדס א' דהא ר"ט לא משמע דפליג במנינא וכי פליג נמי כבר חזר בו ישמעאל והודה לר"ע ומכשר בחד וה"ל ר"ט יחידאה ומש"ה אקשינן בהדיא דלדרוש להו כר"ע דקים להו דהלכתא כר"ע ואפילו תימא דלא בעי למדרש כקולי תרוייהו לאכשורי בחד וקטום מ"מ לדרוש כר"ע לחודיה דמכשיר בחד ולא קטים דהוי קולא טפי ומהדרים דחד ולא קטום לא שכיח כר"ע והשתא ק"ל אמאי לא פרכי' הכא כדפרכי' בפרק כל שעה ונימא ולדרוש להו כיון דאמרת בקושטא קאמר להו.

וי"ל דבשלמא התם שפיר מצי דריש כר"ש אי ס"ל כותיה וליכא במלתא שום זלזול מצוה ונדנוד עבירה אבל הכא אף על גב דהלכתא כר"ט דמכשר בקטומין מ"מ הדור מצוה הוא בשאינן קטומין ואינו ראוי לדרוש להם כר"ט דא"כ לא קפדי אהדור מצוה וכל זמן שלא יעלו המוכרין בדמיהן הרבה עד שיבאו לימנע מליקח לפי שאין ידם משגת טוב הוא שלא לדרוש היתר זה אף ע"פ שמעלין בדמיהן קצת שהרי אמרו עד שליש להידור מיהו אי הוה דריש כר"ע לגמרי בחד ולא קטום הא איכא הדור מצוה ושפיר מצי למדרש כותיה ולהכי אמרינן דחד ולא קטום לא שכיח הא לאו הכי אפשר דאמר הכי ודריש הכי ואפשר נמי כר"ע לא חזי למדרש דהא רבי ישמעאל שחזר לגבי ר"ע בעי ב' קטומין להדור ולא קאמרינן אלא דאי הוי חד קטום שכיח הוה א"ל דדריש להו כר"ע וזה נכון. מעתה אנן נקטי' אליבא דהלכתא כקולא דתרוייהו ואכשרי' מדינא אפי' בחד ולא קטום אלא דלהדור מצוה בעי' ג' ואפי' השני' קטומין אי לא אפשר בג' שלמים ובאתרא דלא שכיח מוקמי' אדינא ומכשרי' בחד וקטום וכן הלכה למעשה מפי רבי נר"ו:

מתני' אתרוג הגזול והיבש פסול:    פירוש כמו שפירשתי בלולב וסימן יבשותו כל שאין בו שום לחלוחית:

של ערלה ושל תרומה טמאה פסול:    איתא בגמרא תרי טעמי משום שאין בהם היתר אכילה וחד משום שאין דין ממון שאינו רשאי למכרם ונקיט הראב"ד דברים כפשטן דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון והו"ל איסורי הנאה לא קרי' ביה לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן. ול"נ וב' תשובות בדבר חדא דא"כ לא מפסלו אלא ביום הא' ואלו תנא פסיק ותני ל"ש ביום אחד כו' ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרי' ביה והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעורי' שאין לה היתר לעולם כשם שיש לאשרה דעכו"ם וכן תרומה טמאה ואע"ג דתרומת אתרוג שהוא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טמא להוי כתותי כו' ופסולו מן התורה:

ושל דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין:    יש שפי' דמאי ממש וב"ה פוסלין מפני שיש בו חלק לכהן וללוי ולישראל וה"ל כאתרוג של שותפין דלא נפיק בה חד מינייהו וב"ה מכשיר לפי שמאכילין את העניים דמאי וכיון דאי בעי מפקר נכסי' וחזי ליה ודכ"ע בטבל גמור דלא חזי ליה כלל פסול כאתרוג של שתוף ולפי שאין פסול אלא ביום א' לא תני לה ואע"ג דתני דמאי לב"ש ואין פסולו אלא ביום אחד לא קפיד אב"ש כיון שאין הלכה כמותו וק"ל למרן הרמב"ן ז"ל היכי אפשר דלא קתני פסולו בשל טבל בשום דוכתא כדקתני לה לענין מצה ותו דהא אפי' בשל טבל לכם קרינא ביה שהרי יכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז ממקום אחר וה"ל כההיא דאמרי' בפרק יש נוחלין באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בשיכול לאכלו אחד מהם ולתת לחברו אתרוג אחר כיון שדין הוא לחלוק אתרוג כנגד אתרוג יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו וה"ה בזה שיכול לסלק הכהן ממנו ולאכלו וכיון שכן יוצא בו לד"ה אפי' ביום אחד אפילו טבל גמור ולפי' לא הזכירוהו לפסול בכאן. ומה שנחלקו ב"ש וב"ה בשל דמאי היינו בתרומת מעשר של דמאי טמא וארישא קאי בתרומה טמאה וב"ה מכשירין דסברי דאפשר דחזי ליה כי הוי עני ולא מכתת שיעורא דמאכילין את העניים דמאי ממש וכן תרומת מעשר של דמאי והלכתא כב"ה וזה נכון וברור. ולמדנו משמועתנו שמאכילין את העניים ואת האכסניא אפי' תרומת מעשר של דמאי כדמאי גופיה דבהא נמי אקילו רבנן בדרבנן דמדינא רוב עמי הארץ מעשרין הם ואזלינן בתר רובא ולהכי אקילו בכמה דוכתי:

של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר:    פי' כרבנן דסברי מ"ש ממון הדיוט הוא ואע"פ שכיון שנכנס לירושלים אינו רשאי לפדותו לכם קרינא ביה ויוצא בו אפילו ביום ראשון וכ"ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחלה:

עלתה חזזית על רובו:    רבותי‎ פירשו ‎רובו ממש אבל בירושלמי מצאתי רובו מצד אחד וחזזית הוא כעין גרב שנעשה באתרוג:

כמין בוכנא באסיתא תחת העץ הבולט הנקרא עוקץ וכן בראשו תחת אותה שושנה ובגמר' בעי' לברורה שפיר:

נקלף יש שפירשו נקלף כל הקליפה החיצונה כאותה שאמרו לפנינו שקרא עליה שם חוץ מקליפה החיצונה והוא הקליפה העבה שיש בה חריפות שאוכלין אותה. וליתא חדא דא"כ בלאו הכי נמי תפסל מדין חסר בכאיסר כדלקמן ותו דבגמרא פרכי' עלה מדרבא דאמר האי אתרוגא דאיגליד בה כאהינא סומקא אלמא ענין אחר הוא. והנכון דנקלף היינו שהוסר ממנו אותה קליפה דקה כמין גלד שיש על האתרוג והשתא הוי כאהינא סומקא ואין בו שום חסרון בגופו של אתרוג זה:

נסדק:   ‎ פי' ‎לארכו ברובו מב' צדדין מלמטה דאלו בחוטמו במשהו נפסל ואם נסדק מיעוטו אפילו מן הצד אחד כשר ויש מחמירין לפסול אפי' כשאין הסדק ברובו למטה עובר משני צדדים אלא שהוא סדוק מצד אחד עד חללו ויש מחמירין לפסול אפילו כשאין מגיע לחללו מכיון שעובר הסדק כל הקליפה החיצונה העבה או רובה:

נקב וחסר כל שהוא:   ‎ פרש"י ‎ז"ל דתרתי פסולי נינהו שניקב נקב מפולש אע"פ שלא חסר או שחסר כל שהוא אע"פ שלא נקב וכי קתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא כשר היינו שניקב נקב שאינו מפולש ורישא במפולש וסיפא בשאינו מפולש. ול"נ דהא ניקב סתמא קתני ברישא ובסיפא ומשמע דכי הדדי נינהו ותו דאי תרי פסולי נינהו ליתני ניקב חסר כל שהוא בלא וא"ו כדקתני אידך כלהו בלא וא"ו נסדק נקלף ניקב א"ו חד פיסולא הוא דרישא דקתני ניקב וחסר כל שהוא פסול וסיפא קתני דניקב ולא חסר כל שהוא כשר אפי' בנקב מפולש ואצטריך סיפא לאשמועי' דרישא חדא פיסולא קתני ודלא כפרש"י וכן פירשו רבותי והוא הנכון:

עלתה חזזית על מיעוטו כשר:   ‎ פי' ‎כולה סיפא פירושא דרישא הוא דאי לא משנה יתירה היא. שהרי אין לנו אלא מה שפסלו למעלה אלא ודאי דסיפא אתא לפרושי רישא ובהא אשמועינן דכי קתני עלתה חזזית על רובו פסול לא סוף דבר שיהא רובו בחזזית אלא אפי' מיעוטו בלבד שהוא מפוזר בו פסול מפני שהוא כמנומר וכדפירשו אמוראי בגמרא ל"ש אלא במיעוטו וכו' דסיפא הכי קתני עלתה חזזית על מיעוטו ממש שאינה ברובו של אתרוג ולא מפוזרת יותר כשר וכל שבמעוטו בין שהיא חזזית אחת או שהיא מפוזרת כשר דהא לא חשוב מנומר דלא גרע כשהיא פסקי פסקי משיהא הכל מלאה חזזית אחת וכן פי' רבותינו ז"ל. ואידך דקתני ניטל עוקצו כשר אשמועינן סיפא במאי דקתני רישא ניטלה פטמתו לפי מה שאנו עתידין לפרש ואפי' לפי' רבי' אלפסי ז"ל שפי' פטמתו שושנתו י"ל דלהכי קתני סיפא ניטל עוקצו כשר לאשמועינן שאין לנו כשר אלא עוקצו והוא העץ הבולט מן האתרוג שבו תלוי באילן והשאר כולו פסול שאפילו שושנתו בכל מה ששנינו ניטלה פטמתו פסול והא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא לפירוש רש"י טובא קמ"ל שנקב שאינו מפולש אינו פוסל בלא חסרון משום דקתני רישא דניקב אפילו בלא חסרון פוסל ולהכי אצטריכא סיפא אלא שקשה הדבר שלא נשנה בפי' החילוק הזה דרישא במפולש וסיפא בשאינו מפולש והמשנה סתמא וסותרת כפשטא רישא אסיפא ולדידן כל המתני' מפרש' בגווה ואתיא סיפא לאפוקי מפי' דפירש רש"י ז"ל ברישא וכדכתיבנא לעיל:

יש ספרים דגרסי ובגדול כדי שיאחז שנים בידו א' ר' יוסי אומר אפילו א' בשתי ידיו וגירסא זו אינה נכונה כי מה ענין ששיער ר' יהודה שיהא כשיעור שיאחז ב' אתרוגים בידו אחת ולמה הוא צריך לזה כדי שיהא שיעורו כך אבל הגירסא הנכונה כמות שהוא במשניות ישנות ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו א' כלו' הלולב והאתרוג מטעמא דפריש' לעיל דדלמא כי מפיך להו אתי לאיפסולי:

ר' יוסי אומר אפי' בשתי ידיו:    כלומר שיאחז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת דלא חייש לדלמא מפיך להו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם א"ל רבי יוסי וכי נאמר וכפות כלומר שיהא צריך ליטול שניהם כאחת שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפי' זה בידו א' וזה בידו א' ע"כ מעתה לרבי יוסי אין לו שיעור למעלה כיון שאינו צריך ליטול שנים בידו א' אף על פי שהוא נוטל בשתי ידיו או על כתפו יצא ואף ע"פ שאי אפשר לו ליטול את האתרוג עם הלולב בבת א' נוטל את הלולב ואח"כ מגביה את האתרוג בשתי ידיו שאין מעכבין זה את זה בשיש לו כדכתיבנא לעיל וזהו שהקשו בגמרא לרבי יוסי ממה שאמר לר"ע שהביא אתרוג על כתפו אין זה הדר דאפי' להאי פי' דידן שפיר מוכח דרבי יוסי מכשיר בכל אתרוג אפילו הוא גדול מאד וכדפרישנא מפי מורי נר"ו:

דף לה עמוד א

גמרא ת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי או' זה אתרוג ופרכינן ואימא פלפלין:    פי' והא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שנעשה מימות משה אבל לפי שאמרו שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג בפריו ועצו שוה ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג אקשינן דודאי הא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקבלנו כן מפי השמועה ופרקינן דודאי הוכחה גמורה הוא דפלפלין ליכא למימר דפרי א' אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג וכן הא דאמרינן זה הדר עד שיבואו קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר באילנו משנה לשנה לא שיהא זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות אחרים יש שהם כך אלא שהקבלה העידה לנו שהדר זה אתרוג ואתרוג לשון חמדה וריגוג ובשם התואר בא הלשון להעיד על סימניו:

והא דאמרינן מה ת"ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ק"ל ל"ל קרא ואמאי גרע משאר אילנות:    פירש רש"י ז"ל דאצטריך קרא לרבויי מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים ואינו דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקתני שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגת בהם ערלה אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפירי הם הגרעינין שנעשה באותו עגול בתוך העלין והעלין כאלו נקראין ורדים הם שומר לפירי ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם כדמוכח בפ' כיצד מברכין וכן יש אילנות קטנים אחרים שערלה נוהגת בהם וכללו של דבר כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בורא פה"ע דבהא כי הדדי נינהו כדמוכח התם.

ובתוס' פירשו מפני שהפלפלים כשהם יבשים אינם ראוים לאכילה הוצרך הכתוב ללמדנו שנוהג בהו דין ערלה כיון דחזו לאכילה כשהן רטובין והכי מוכח במסכת יומא בפ"ב דאמרינן כס פלפלי ביומא דכפורי פטור ופרכינן למימרא דלאו מיכלא הוא והתניא היה ר"מ אומר כו' עד ללמדך שהפלפלים חייבין בערלה אלמא עץ מאכל נינהו ופרקי' הא בריטבתא הא ביבשתא דאלמא מתניתין הא אשמועינן דעץ מאכל הוא כיון דחזו לאכילה ברטיבתא וזה נכון. וי"א שהפלפלין אינו כשאר פירות שנעשין באילן אלא נעשין כעץ עצמו כעין שרף אבעבועות ולכך הוצרכו ללמדנו שהם פירי ושחייבות בערלה אפילו שאינו פירי כדאיתא במסכת ע"ז פ' אין מעמידין ואינו נכון:

איכא נוסחי דגרסי של אשרה ושל עיר הנדחת מ"ט משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ול"נ שאין זה מצוה הבאה בעבירה שזה לא עבר עבירה באתרוג זה וגבי לולב לא פי' התלמוד טעם אלא משום דכתותי מכתת שיעורא ותירץ הראב"ד ז"ל שלשון זה בכאן מתחלף פירושו משאר מקומות ופירושו מצוה שיש בה חשש שתביא לעבירה שיבא להריח בו שלא בכונה ונמצא נהנה מע"ז ולפיכך אפילו בשל אשרה דעכו"ם פסול כל שבעה מה שאין כן בלולב דליכא למיחש להכי ובהדס דאיכא למיחש לריחא כיון דהדס דמצוה אסור להריח בו דהא מריחא אקצייה כדלקמן לא חשש אבל באתרוג לא זהיר כיון דבעלמא מותר להריח בו ולא בדיל מינה אפשר דמתהני מריחא. ולא נהירא דהא ודאי להריח בכונה לא חיישי' דבאיסורא מזהר זהיר ואע"פ דאמרינן בפ"ב דמסכת ע"ז לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא התם איידי דמתעכב טובא בסחורותיו חוששין שמא ישכח שהם של ע"ז ויריח בכונת ריח אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהירי לא אתי לאמנועי ואי משום שעולה ריחו באפיו שלא בכונה להא לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן דעביד לריחא וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין ליהנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במסכת פסחים גבי הנאה הבאה לו בע"ר וכ"ש הכא דהוי לא אפשר דמודו כ"ע דלא אפשר ולא קא מכוין שרו ופי' לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר עכ"פ ואע"פ שאפשר לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם לפי הפי' הנכון והכא נמי א"א לו שלא יטול לולב וכיון שכן אפי' אפשר לו לטרוח ולחזר אחר אתרוג אחר לא אפשר חשוב כ"ש למאי דאסיקנא התם דאפילו אפשר ולא קא מכוין שרי לכתחלה נמי וההיא דלא ישב בצלה דאמרינן כי מטית התם ארהיטני טעם אחר יש בדבר כדפרישית התם. והנכון דל"ג לה כלל הכא וליתיה בנוסחי דוקני וטעמא דאתרוג כטעמא דלולב והדס דמיירי באשרה דמשה דכתות' מכתת שיעורי' ושל עכו"ם ביום שני יצא בשאול וכדכתי' לעיל:

ושל ערלה פסול מ"ט רבי חייא בר אבין ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה:    פירש הראב"ד דברים כפשטן שהוא אסור באכילה ולא קרינא ביה לכם וחד אמר לפי שאין בו דין ממון ולא קרינא בי' לכם דומיא דתרומה טמאה ואע"ג דאית בה ממון שמסיק תחת תבשילו מדלא חזי לאכילה לא קרי' ביה לכם וכי פליגי בדבר שראוי לאכילה בלבד ואינו רשאי ליהנות ממנו בענין אחר כגון מעשר שני בירושלים למ"ד ממון גבוה הוא דמר סבר כיון דחזי ליה לאכילה לכם קרינא ביה ומר סבר כיון דלית בה דין ממון לא קרינא ביה לכם ואינו יוצא בו ביום ראשון מיהת האי פירושא ליתא חדא דא"כ פסולא דשל ערלה ושל תרומה טמאה לא הוי אלא ביום ראשון ואלו תנא פסיק ותני ל"ש י"ט ראשון ול"ש ביום שני דומיא דשל אשרה ושל עיר הנדחת וכדאיתא בריש פרקין דכולה מתניתין רישא וסיפא בחדא גוונא נינהו. ותו דודאי כל מידי דהוי דידי' וברשותיה דלית ביה זכות לאחרים לכם קרינא ביה תדע דבמעשר ב' דפליגי אי הוי לכם או לא היינו לר"מ דאמר מעשר ב' ממון גבוה הוא אבל לרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא לכם קרינא ביה ואע"פ שאין בו דין ממון וזה ראיה גמורה:

והנכון דבתרומה טמאה וערלה כ"ע לא פליגי דפסולין כל שבעה משום דלא חזו למידי וקיימי לשריפ' וכתיתא מכת' שיעורייהו אלא ה"ק מר סבר לפי שאין בה היתר אכילה וכו' וקס"ד דה"ק דמר סבר דבלאו טעמא דכתותי מכתת שיעוריה איכא למפסלינהו וביום ראשון מיהת משום דלא חזו לאכילה. ומר סבר דמהאי טעמא לא הוה אפשר למפסלינהו אלא מטעמא שאין בה דין ממון ואקשינן מתרומה ואסקינן דהכי קאמר מ"ס לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא שעומדת לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה ואשכחן כי האי לישנא בריש פרק כל שעה מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ולפי שכל ההנאות מביאות לידי מאכל קרי ליה היתר אכילה ומהאי טעמא נמי מפסיל של תרומה מכיון דלא חזו להסק' מיהא ואע"פ שרשאי ליהנות ממנו בדרך שריפתו ומש"ה תני לה במתניתין כל חד באנפי נפשיה דהיינו של אשרה ושל עיר הנדחת חייב בשריפה ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא"א ליהנות בשריפתו ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר ליהנות בשריפתו ומש"ה פליג להו בתלתא בבי אע"ג דטעמא דכלהו משום דכתותי מיכתת שיעורא. ורב אסי לא פליג אלא בהא דאתא למימר מלתא אחרינא דבלאו האי טעמא נמי איכא למיפסלינהו ליום ראשון מדין לכם לפי שאין בו דין ממון ולאו משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם היא אלא משום מעשר שני לר"מ דאמר ממון גבוה הוא קא מיפלגי וכו' והנה אמת הנה נכון מפי מורי נר"ו ובלקוטין יש לי שיטה אחרת וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן נוהגות אלא בפרי להכי לא מתניא אלא באתרוג שהוא פרי וזה פשוט מאד:

בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם שלכם אתרוג נמי כתיב לכם:    תימא כיון דאתרוג וחלה שניהן שווין בדין לכם מ"ש באתרוג של שותפין דלא קרינא ביה לכם ואלו עיסת שותפות חייבת בחלה אע"פ שאין שיעור בחלקו של אחד מהם דלא בעינן שיהא בחלקו כשיעור אלא כשהיא משותפת בין עכו"ם לישראל כדאיתא התם אבל בשל ישראל וישראל חייבת ומרבי' לה מדכתיב עריסותיכם וי"ל דשאני חלה דכתיב בה עריסותיכם ל' רבי' דאע"ג דהוו שתים ביחד לכם קרי' ביה מה שאין כן באתרוג דלא כתיב ביה הכי דמאי דכתיב לכם עם כל ישראל מדבר כדכתיב ולקחתם לכם:

אלא מצה מי כתיב מצתכם ואסיקנא דאתיא לחם לחם כו':    ובירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה ומשום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה דקנייה ביאוש ושינוי רשות של מצוה כדלעיל ואע"פ שאינה באה לרצות אית בה משום מצוה הבאה בעבירה ובגמרא דילן לא אדכרו הא התם כלל משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפרק אלו נערות דמכי לעסיה בפומיה קנייה דלאו בר אהדרויי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה כדפרישנא לעיל גבי לולב וסוכה ולא משכחת לה נמי במצה שאולה דשאולה כה"ג במידי דלא הדר בעינא הלואה היא וממונו של לוה גמור היא ולכם קרינא ביה לא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דר"מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקנייה בלעיסה דכי איתיה דגבוה הוא ולא קרינא ביה לכם לר"מ מה שאין כן בטבל ותרומה וכיוצא בו וזה מבואר ולרבנן ליכא למדרש לחם לחם משום לכם אבל דרשי ליה למילי אחרי' טובא כדאיתא התם:

שאני הכא דכתיב עריסותיכם תרי זמני:   ‎ פי' ‎למעוטי של מעשר שני דלא קרינא ביה שלכם ובודאי דחויי דקא מדחה לה דדלמא להא אתו תרווייהו ולא גמרינן מינה לאידך אבל קושטא דמלתא האי עריסותיכם בתרא לא מיתר להכי אלא דרשינן מינה התם כדי עריסותיכם של מדבר חייב בחלה ודכותה בתלמודא:

דף לה עמוד ב

חד אמר מפני שמכשירה.‎:    פירוש לקבל טומאה על ידי שנותנה במים עם הלולב והכתוב אומר את משמרת תרומותי לשמרם מטומאה ופיסולא אחרינא:

אלא אי אתמר הכי אתמר על מיעוטו כשר א"ר חסדא לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים וג' מקומות פסול:    פי' כשהוא מפוזר בכלו או ברובו כדכתיבנא במתניתין:

דה"ל כמנומר ופסול דייקי רבנן ז"ל מדלא אמר דה"ל מנומר ודקאמר כמנומר בכ"ף הדמיון משמע דמנומר פיסולא אחרינא הוה שיש בו בהרות של גונים הרבה מיהו כתב הראב"ד ז"ל דדוקא שהם גונים הפוסלים באתרוג כגון לבן וכושי וירוק ככרתי אבל מנומר מגונים שכולו מאותו גוון כשר השתא נמי כשר ויש שפוסלין בכל ענין מדלא פי' ועוד כשהוא בהרות ברובו אינו הדר ופסול:

אמר רבא ועל חוטמו:    והוא אותו גבוה שתחת הנץ כעין נזר אפילו במשהו פי' מפני ששם מראיתו של לולב שהאדם נותן עיניו ונראין דברי האומרים שכן הדין לכל שאר הפסולין שפוסלין בחוטמו במשהו ואע"ג שיש לחלוק ולומר שלא אמרו אלא בחזזית שהוא ענין ראוי לפסול ומ"מ דין חוטמו כדין השאר ובודאי שיהא כל החוטם שהוא מיעוט האתרוג לא נידון כרובו כמו שאמרו בירושלמי אעפ"כ כיון שנתפרש חומר בחוטמו בפסול חזזית אין לנו להקל בו בשאר הפסולין אלא בראיה וכן דעת מורי הרב בשם רבותיו ז"ל:

ניטלה פטמתו תני רבי יצחק ניטלה בוכנתו:   ‎ פי' ‎הרב אלפסי ז"ל דפטמת והוא הנץ שנעשה בראש האתרוג והוא שושנתו מלשון שקורין פטמא של רמון לאותו נץ שעל הרמון וכן אמרו בירושלמי ניטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו וא"כ אין זה בוכנתו פי' בוכנ' הוא הדבר העגול הנכנס' בגופו של אתרוג כבוכנ' ותחת השושנה יש בסופ' כעין זו הבוכנ' וכן יש אחרים כיוצא בה וגדולה ממנה בעוקצו של אתרוג שתלוי בו בסוף העוקץ העגול הנכנס באתרוג כמין בוכני באסית' ולדברי רי"ף ז"ל לא בא ר' יצחק לפ' שפטמתו ששנינו זהו בוכנתו דאי משום בוכנתו שתחת הנץ לא אמר ר"י שהרי לדברי רבינו ז"ל מכיון שניטל הנץ אע"פ שהבוכנה קיימת פסול שזהו ניטל פטמתו ואין צ"ל בשניטלה הבוכנא שניטלו שניהם אלא שר' יצחק בא ללמדנו פסול אחר כי כששנינו ניטל עוקצו כשר שהוא קצה העץ שתלוי בו באילן דוקא שלא ניטל אלא העוקץ הבולט שאינו נכנס באתרוג כלל אבל אם נטל עמו הבוכנא שבסוף העוקץ הנכנס באתרוג כבוכנא באסיתא פסול ואין זה הפירוש נכון מכמה טעמים חדא דא"כ היכי אמרינן תני רב יצחק בר אליעזר ניטלה בוכנתו הוה ליה למימר תני ר' יצחק ניטלה בוכנתו פסול שהרי לא בא לפרש הפסול ששנינו בפירוש אלא שבא ללמדנו פסול אחר ועוד כיון שפטמתו ובוכנתו תרי מילי נינהו היכי לא קתני במתניתא דלקמן דתניא כלהו פסולי אלא נטלה בוכנתו לחוד הו"ל למתני פטמתו נמי כדקתני נקלף ונסדק ואידך כלה דמתני'. ועוד שלא מצינו לשון פטמא על הפרח כי מה ששנינו פטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא העגול שבראש הרמון בתוך המסרק והפרח ההוא נץ שמו כן שנינו פטמא של רימון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו.

והירושלמי שפיר' פטמתו שושנתו כסבור שהנץ הוא קרוי פטמתו הא אפליג עלה התם רבי יצחק בן אלעזר והכי אתמר התם נטלה בוכנתו תמן אמרין שושנתו ר' יצחק חקולא היינו רבי יצחק בן אלעזר האמור בגמרא שלנו וכדאיתא בהדיא בפרק ערבי פסחים והוא חולק שאין פטמתו שושנתו אלא פיקה וכל דבר עגול נקרא פיקה כאותו עץ הנתון בכוש שטוות בו נשים וכמו שאמר במסכת נדה שלש פיקאות הן ולמדנו מדברי רבי יצחק כי פטמתו ובוכנתו אחד הן והן הדבר העגול שנכנס באתרוג כבוכנא באסית' ודומה לפיק' ולא הזכיר בתלמוד שלנו אלא דברי ר' יצחק בן אלעזר דאידך טעותה הוא דטעו בפי' פטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו ולפום גמ' דילן ליכא שום פיסולא בשניטל אותו העץ ואינו לא מעלה ולא מוריד ורובן של אתרוגין נושרין מהן אותם פרחים מיד וליכא למיחש להו ואין לנו לפרש בפטמתו אלא שהוא בוכנתו כדברי רבי יצחק שבא לפרש אותו וזהו שלא הזכירו בלשונו פסול לפי שלא בא בפסול מחודש וכאלו אומר דרבי יצחק תני במתני' נטלה בוכנתו וכיון שכן אפשר לפרש דניטל עוקצו כשר לגמרי ואפילו ניטל עם הבוכנא שבסופו מפני שאינו מחסר כלום באתרוג וגם אינו פוסל בהדרו כשהוא למטה בעוקץ שאינו נראה ובוכנתו שהוא פסול הוא אותו הדד העגול אשר בראשו בסוף השושנה ואע"פ שאין האתרוג חסר מגופו כלום בנטילתו מ"מ אינו הדר וזה שבא ר' יצחק ופי' דפטמתו ששנינו לא שניטל' השושנה לבדה דלהא לא חיישי' אלא שניטלה עם הדד שלה הנכנסת באתרוג כבוכנא באסיתא וכן פרש"י בשם רבו הזקן ר"י ז"ל אבל יותר נראה לומר דבוכנתו שהוא פטמתו שהוא העגול שבסוף העוקץ וברישא דמתניתין לפסולה כשניטל אותו עגול והוה ס"ד דאפילו ניטל העץ בלא העגול לבדו פסול שהכל בכלל פטמתו להכי פירשו בסיפא דניטל עוקצו לבדו כשר דכלה סיפא דמתני' פירוש' דרישא הוא להכשיר דבר בגוף הדבר שפסלו ברישא וכן מצינן לשון פטמ' ועוקץ על כיוצא בזה בדדי אשה שאמרו במס' נדה איזהו סימנא משתשחר הפטמת ר' יוסי אומר עד שיתן ידו על העוקץ וכו' וסופו לחזור הרי שקראו עוקץ לחודו של דד הנכנס בפי התינוק שהוא בולט חוץ מן הדד וקראו פטמת לאותו עגול המשחיר הסמוך לעוקץ וכן נראה שקראו באתרוג עוקץ לעץ הבולט וקראו פטמת לעגול שבסופו הנכנס באתרוג ונמצאו העוקץ והפטמת שניהם במקום אחד ולפי שיטה זו כל שניטלה השושנה של מעלה אפילו עם הדד שבסופה ולא חסר באתרוג כלום כשר ואין לנו לפסול אלא כשניטל העוקץ ופטמתו ורוב אתרוגין יש שאין להם אותה שושנה ודד שלה והאתרוג הדר זולתם וזו שי' רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל וכן מצינו בנמוקי קרובו הר"ר יונה ז"ל אעפ"כ כיון שלא נתברר בתלמוד יפה יש לנו לחוש ולו' דר' יצחק בא לפ' דניטלה פטמתו ששנינו אינו השושנה אלא בוכנתו של אתרוג בין אותה בוכנא שבראשו תחת השושנה בין הבוכנא דבסוף העוקץ ועל שניהם שנינו נטלה פטמתו פסול אבל אם ניטלה השושנה לבדה או העוקץ לבדו או שניהם ושתי הבוכנות קיימות כשר וכזה ראוי להורות ולעשות מעשה ולא יותר מפי מורי נר"ו:

והא אנן תנן נקלף פסול ל"ק הא בכלה הא במקצתה:    פי' הרי"ף ז"ל במקצתה כשר שהמקצה הנשאר מציל שאמרו בגלודה שאם נשתייר בה כסלע כשרה ורש"י ז"ל פי' בהפך דבמקצתה פסול דה"ל כמנומר וכן נראה נכון יותר:

דף לו עמוד א

תני עולא בר חיננ' ניקב נקב מפולש במשהו:    יש שפירשו שהמפולש הוא שנוגע עד הגרעין ואינו נ"ל אלא מפולש מצד אל צד כמשמעו כמבוי המפולש ונקב שאינו מפולש היינו שאינו עובר מצד אל צד אלא עד בני מעיו שאין נקב בשום מקום אלא המגיע לחללו כדאי' בפ' אלו טריפות ויש מחמירים לומ' שהקליפה דבר בפ"ע הוא וכל שניקבה כולה מצד א' הוי נקב כאלו מגיע לחללה של קליפה וראוי להחמיר מיהו כל שאינו עובר עובי הקליפ' אינו נקב כלל לדברי הכל ומדאמרי' נקב שאינו מפולש בכאיסר אתיא מתני' כפשטה והכא אריש' לחודא קיימי גבי נסדק ניקב ואמרי' דכי פסלינן בריש' בנקב שיש בו חסרון כל שהוא דוקא בנקב מפולש אבל בנקב שאינו מפולש אינו פסול עד שיחסר כאיסר אבל לפרש"י ז"ל דקתני דחסר כל שהוא פסול אפילו בלא שום נקב היכי מכשרי' הכא במפולש בפחות מכאיסר והא הכא דע"כ חסר כל שהוא דפסול. ויש לדחוק ולומר כי אמרינן בכאיסר היינו שאינו חסר כלום שנעץ בו יתד ונעשה בו גומא בכאיסר ואין כאן לא נקב מפולש ולא שום חסרון והיינו סיפא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא כשר ול"נ כלל. בס' הערוך אתרוג התיום ר' האי ז"ל אמר התיום שאמרו שני פנים הם שנים דבוקין בברייתן וא' שהוא שני חצאין חלוקין מלמעלה ומחוברין מלמטה כל שהוא כן ראינו קדמונינו אומרים אותו זהו התיום:

רבא אמר הא לן והא להו:    נחלקו המפרשי' הי מינייהו פסול וכללא דמלתא בכל שדרכן להיות בהם כושים כשר וכל שאין דרכם בכך פסול:

דף לו עמוד ב

והא רבי חנינא מטביל ונפיק:    ואוקימנא ביום שני ודוקא שהיה רובו קיים דאי לא אין שמו עליו ופסול ביום שני ומקשו רבנן ז"ל היכי אכיל מיניה דהא מוקצה למצותו מאכילה הוא כדלקמן ותירצו דמיירי בשהתנה בו כן בפי' שיוכל לאכול ממנו ויצא בשאר דאי לא מסתמא כוליה מקצה ליה ולא מאי דצריך למצוה בלחודא דומיא דעצי סוכה שכולן אסורין ולא מה שצריך להכשר סוכה בלחוד וכ"ש באתרוג שכולו גוף אחד דחל איסורא בכוליה מסתמא עד שיתנה כן בפירוש ויאמר שאינו בודל מן העודף על השיעור כל בין השמשות ואין צורך לזה הדחק דרבי חנינא לא היה אוכל מן האתרוג שהקצה למצותו אלא מן האתרוג שהיה לאכילה היה אוכל מקצתו ויוצא בשאר למחר:

דף לז עמוד א

רבא אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה:    וכ"ת דכיון דלא הוי לנאותו הויא חציצה כדלעיל י"ל דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב אלא טעמא משום דלא הוי לקיחה תמה וכל שהוא לנאותו בטל לגבי לולב כאלו נוטל בו ממש וכן כל שהוא טפל בידו בטל בידו כאלו נוגע ידו ממש בלולב ולאפוקי כל שאינו לנאותו ואינו טפל בידו כגון שכרך הסודר על הלולב או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד דמיפסל משום דליכא לקיחה תמה והויא כחציצה אבל לאו משום חציצה ממש אתינן עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כגון טבילה שהכתוב אומר ורחץ את כל בשרו ולא יהא דבר חוצץ ובתפילין לך לאות ולא לאחרים וכן בכ"מ אלא ודאי כדאמרן ובתוספות טרחו בזה הרבה ולא העלו כלום ובזה נתיישב הכל בשם ר' הגדול ז"ל:

דף לז עמוד ב

ה"ג וכן הוא בנוסחי דוקאני אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא לאו ש"מ נתינה ע"י ד"א שמה נתינה הכא נמי לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. מיהו ק"ל בה טובא חדא דהאי ונתן דכתיב בקרא לאו אאפר קאי אלא אמים דהכא כתיב קרא ונתן עליו מים חיים אל כלי שיתן המים לתוך הכלי כדדרשינן מינה בפרק כל שעה ונתן עליו מים חיים אל כלי אלמא בנתינת מים בכלי שתהא חיותן בכלי משתעי קרא ולא בשעת קדוש דהיינו נתינת מים באפר ועוד אדיליף מונתן לילף מלקיחה גופא דהא כ' בה באפר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ומשמע דהא אקשיתיה לרש"י ז"ל ולא גריס אלמא נתינה ע"י ד"א כו' אלא גריס הכי ואמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש"מ לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ומולקחו מייתי ראיה מיהו אכתי קשיא למה ליה למימר ולקחו ונתן אמר רחמנא אי מלקיחה יליף לימא ולקחו לחודיה ואי מנתינה יליף לימא ונתן לחוד.

והנכון דתרווייהו צריכי ליה ומולקחו לא מצי למילף דמי יימר לן דלקיחת אפר בשפופרת היה דלמא לקח בידו ממש ונתן בשפופרת להכי ילפינן מנתינתו דקתני נפל משפופרת הא הפילו הוא בשפופרת כשר דאי לא ליתני הפילו וכ"ש נפל דלא אתא מכחו כלל אלא ודאי נתינה ע"י ד"א שמה נתינה ודקאמרת דונתן לאו אאפר קאי וכיון דלא כתיב ביה נתינה בכל דבר היא כשרה הא ליתא דכיון דכתב רחמנא לקיחה לא סגיא דלא מיירי בנתינתו שאין להניחו במקום שלקחו לעולם אלא ודאי האי ונתן נדרש לפניו ולאחריו וכדאמרינן גבי הא דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן דקימה והדור קאי אזקן ואשיבה וכן רבים וה"ק קרא ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן אל העפר על הכלי אחר שנתן על אותו כלי שהיה חיותן בכלי והתלמוד מביא ראיה מן הנתינה האחרונה שהיא בשעת קדוש כשנותן האפר במים ואי לאו דכתיב מעיקרא ולקחו לא הוה ידעינן דהאי ונתן אנתינת אפר קאי כלל אלא אנתינת מים מש"ה נקטינן והכא אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש"מ נתינ' ע"י ד"א שמה נתינה וה"ה ללקיחה ולקיחת האפר גם כן בשפופרת הוה וכשירה דלקיחה תמה היא כיון שהשפופרת בטל לגבי האפר וכן הדין בזה בכל דבר שהוא בטל לגבי היד או הלולב ומה שפסלו בסוף פרקין בנטלו בכלי לפי שאינו דרך כבוד ואינו צריך לו שיהא בטל אצלו כשפופרת לגבי האפר וזה נכון וברור:

הדס של מצוה אסור להריח בו דכי אקצייה מריחא אקצייה יש שהיו סבורין לומר דה"ה להדס וחבצלת שנותנים בסוכה ורבינו נר"ו אומר דהא ליתא שלא אמרו אלא בהדס של מצוה שכיון שהוא צריך לו למצותו שאינו יוצא אלא בו אקצייה למצוה מריחיה אבל הדס של סוכה דאפשר ליה בעצים בעלמא מעשה עץ בעלמא וממשמוש ומהבערה בלחוד אקצייה שלא יפחת בסוכה אבל מריחא לא אקצייה וכן עיקר:

אמר רבא הדס במחובר מותר להריח בו ולא גזרינן לשמא יתלוש:    איכא דקשיא ליה הא דאמרינן פרק בכל מערבין הנהו בני גנאנא דגזו להו עכו"ם אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר ומסקנא דצריך שימתינו לערב בכדי שיעשה והא אמאי דהא נקטינן מרבינו יעקב ז"ל דכל מעשה עכו"ם בשבת לצורך ישראל אינו אסור ליהנות ממנו בשבת אלא כשאי אפשר לו לישראל ליהנות ממנו ע"י עצמו אלא באיסור תורה או של דבריהם כגון שהדליק לו את הנר או שעשה לו כבש לירד בו או שמלא לו מים מן הבור וכיוצא בו אבל בשאפשר לישראל ליהנות מאותו דבר בהיתר אע"פ שעשה בו עכו"ם מלאכה גמור' מותר לישראל ליהנות מאותו דבר כגון שהביא לו אוכלין וכיוצא בו דרך ר"ה והכא נמי הרי אפשר ליהנות מן הריח בהיתר במחובר וא"כ כי גייזיה עכו"ם אמאי מיתסר לאורוחי ביה תירץ הרב בעל המאור ז"ל דבאורוחי אסא לא איפליגו התם ודכ"ע שרי כיון דאפשר לאורוחי במחובר ובעשיית גנאנא הוא דאצטריכו להמתין בכדי שיעשה לפי שעשיית גנאנא א"א במחובר ורבינא הוה שרי עשיית גנאנא בשם ריחא וקשה דהא שני ענינין חלוקין הם וזה אסור וזה מותר והיאך מכניס את האסור בשם הדבר המותר הרי אין דרך התלמוד בכך ויש שדחו סבר' רבי' יעקב מחמ' קושיא זו ובודאי דמשום הא לית לן דהא איכא למימר שאותו הדס שהביאו עכו"ם בי"ט מחו"ל הביאו שלא היה אפשר לישראלי' אלו ליהנות ממנו אלא באיסור חתומין ולפיכך בי"ט עצמו אסור להריח בו לד"ה אבל למוצאי י"ט נחלקו דרבינא שרא לאלתר משום דסבר עכו"ם שתי מלאכות עשה בו גזיזה והבאה מחוץ לתחום ומלאכת גזיזה לא חשיבא שהרי לא הועילה לנו דהדס במחובר מותר להריח בו ואינה הכשר אבל הבאה מחוץ לחתום עיקר שהכשירה לנו ריח זה שלא היה אפשר לנו ללכת שם וקי"ל שאין אוסרין אלא בכדי שיעשה במלאכת תחומין כשם שאין אוסרין לישראל זה הבאה בשביל ישראל אחר כדאיתא התם והטעם מפני שאיסור תחומין אינו שוה בכל לזה שהוא בתוך התחום מותר ולזה שהוא מחוץ לתחום אסור ומ"ד צריך להמתין למ"ש בכדי שיעשה סבר דכיון שנעשה בכאן גזיזה שהיא מלאכה גמורה וא"א לנו ליהנות ממנו עד שיגזזו ויובא לכאן אין זה איסור תחומין לבדו אלא איסור מלאכה גמורה לכל ישראל אפי' למי שלא נעשה בשבילו וצריך להמתין זה בכדי שיעשה. תו מסתברא לי דאפי' תימא דהויא בתוך התחו' אתיא שפי' לרבי' יעקב והכ' בהא ק"מ דמאן דשר' סבר כיון דאפשר לאורוחי במחוב' שלא באיסו' כי גזייה עכו"ם לצרכו שרי לאלתר אפילו בי"ט עצמו ומר סבר דכי אמרי' הכי ה"מ כשאותו דבר עצמו שהמלאכה נעשית בשבילו אפשר לנו ליהנו' שלא לאיסור כגון שגזזוהו עכו"ם להריח בלבד דכיון דאפשר לן לאורוחי בהיתרא לא גזרינן שמא יאמר לעכו"ם עשה אבל כשעש' עכו"ם מלאכה לצרכנו לצורך דבר שא"א אלא באיסור אסור ליהנות באותה מלאכה אפי' בדברים שהיה אפשר לו ליהנות בהם בהיתר שעיקר המלאכה לצורך דבר האסור יש לחוש שמא יאמר לו עשה וראוי לקנוס ולאסור כל אות' מלאכה לגמרי דבהא אתי לאקולי טפי כיון דאית לי' בגויה מידי דהיתרה ולפיכך עכו"ם אלו שגזזו ההדס לבני גנאנא לא על דעת להריח אלא לצורך גנאנא כיון שמלאכת הגנאנא א"א אלא באיסור בתר דידיה אזלינן למיסר כל ההדס אפי' מריחא שאם אתה מתירו יבא לומר עשה. וזה נ"ל נכון וברור. ור"ח גריס הכא הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו דהאי מריחא אתקצאי והאי מאכילה איתקצאי בשבת כההיא דלעיל ואין הנוסחא הזאת בכל הספרים שלנו:

אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל דהאי חדא מצוה והאי תלתא מצות:    פי' כולה חדא מצוה הוא אלא לומר שיש בו שלשה חלקים ממנה:

והאי דמברכין אלולב משום דבמינו גבוה מכלן:   ‎ פי' ‎בו שהוא עולה בעצו ישר גדול וגבוה מכלם שאין בשאר שיהו ענפיו כך נאין וגבוהין בלא בדים יוצאים מצדיהם ועל דרך האמת פירשו במה שאמרו בהגדה כפות תמרים זהו הקב"ה שנאמר וצדיק יסוד עולם וסודו ידוע ליודעי חן:

מתני' היכן אנו מנענעין:   ‎ פי' ‎על נענועין שבשעת ההלל שיילינן דאלו בשעת ברכה פשיטא מלתא שיש לנענע שזהו עיקר מצותו וכדאמרי' התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע ואמרי' נמי בגמ' על רב אחא ב"י דהוי אומר בנענוע גירא בעינא דשטנא ועל כרחין הא בשעת ברכה הוא דאלו בשעת ההלל היאך היה מפסיק לומר דברי' אלו אלא ודאי כדאמרן:

בהודו לה' תחלה וסוף:   ‎ פי' ‎בתחלת הפרק ובסופו כשאומר אלי אתה ואודך אלקי ארוממך הודו לה' כי טוב כל"ח שהוא סוף ההלל ואינו מנענע אלא פעם אחת ואע"פ שהקהל כופלין אותו אינו אלא שעולה להם במקום קריאת ההלל כדאיתא לקמן וכשם שאין הקריאה צריכה נענוע כך העניה אינה צריכה נענוע אבל האחרון אינו נראה דרך עניה אלא דרך קריאה ממש שכופלין אנא השם וכיון שכן כשם שמנענע שני פעמים אנא ה' כך הוא בהודו בתרא אבל בהודו קמא אינו מנענע אלא פעם אחת וכן נהגו אבל בתוס' אומרים שמנענעין שתי פעמים בהודו קמא ומה שכתבנו עיקר מפי רבינו נר"ו:

בש"א אף באנא ה' הצליחה נא -- ולית הלכתא כותייהו:

גמ' נענוע מאן דכר שמיה:   ‎ פי' ‎דאכתי לא תנן שהוא חייב לנענע והיכי אמרינן היכן מנענעין ומהדרינן דהתם קאי דתנן לעיל וכדי לנענע בו אלמא חייב לנענע:

תנן התם כבשי עצרת כו':    מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו פי' אעפ"כ דיו לנענע לשתי רוחות ולא כמו שנוהג להוליך ולהביא לד' רוחות כי אין זה אלא במחשבה והמושל בשתי רוחות העולם הוא המושל בד' וכן נוהג מורי נר"ו וכן היו רבותיו נוהגין:

אמר רבא וכן ללולב:   ‎ פי' ‎שמוליך ומביא מעלה ומוריד יש מן הגאוני' אומ' שזהו נענועו של לולב המוזכר בכ"מ ואינו צריך טירוף אחר אלא שיוליך ויביא יעלה ויוריד וכ"כ הר"י ן' גיאות ז"ל. ואינו נכון דא"כ למה הצריכו שיהא לולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו והלא כל שהוא בין גדול קטן ראוי להוליכו ולהביאו אלא ודאי לפי שצריך לטרף הלולב ולכסכסו בעצמו הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו ולמדנו כי כשמוליך ומביא מעלה ומוריד יש לנענע לטרוף גופו של לולב מיהו עדיין לא למדנו זה שאמרנו אם הוא כשמוליך ומביא ממש או לאחר שגמר מהולכה והבאה והעלאה והורדה.

והרמב"ם כתב שיש לו לטרוף הלולב ג"פ כשמוליך וכן כשמביא ונראה שסומך על הירוש' שאמרו שם תני אני צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר"ז בעי הכין חד והכין חד או דלמא הכין חד והכין חד ולא איפשיטא ומשמע שרבי' ז"ל מפרש צריך לנענע על כל דבר ודבר כשמוליך מביא ומעלה ומוריד וקא מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשיבי חד ואין לו לנענע בשניהם אלא ג' פעמים וכן במעלה ומוריד קא מבעיא ליה אי כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע בכל אחד ואחד מהם ג"פ וכיון דלא איפשיט' עבדינן לחומרא ומנענע בכל אחד מהם ג"פ ואין זה מחוור משום דעל כל דבר ודבר לאו היינו הולכ' והבאה אלא פי' כל דבר ודבר כל מקום מן המקומות שצריך לנענע דהיינו בשעת ברכה ובהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' שצריך לנענע בכל אחד מדברים האלו ג"פ וכן הסוגיא מוכחת שם דמייתי עלה בסמוך תמן תנינן פי' הא דתנן התם ז' סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין כו' וצריך לכסכס ג"פ בכל אחד ואחד זה לשון המשנה ועלה אמרי' בירו' צריך לכסכס על כל דבר ודבר רבי זירא בעין הכין חד והכין חד או דלמא הכין חד ע"כ ובודאי דעל כל דבר ודבר דהתם היינו כל אחד מן הסמנין כמו ששנינו בפי' ועלה הוא דמיבעיא ליה לרבי זירא ומתמן שמעינן לאידך דלולב דפי' כל דבר כל אחד כמו שאמרנו ומאי דבעי רבי זירא הכין והכין י"ל דאהולכה והבאה קא מבעיא ליה אם הם חשובים כשנים או כאחד.

וכ"ת ולדברי האומר שאין נענוע הלולב אלא הולכה והבאה בלא טרוף מאי קמבעיא ליה שהרי אם הוליך והביא חשוב שנים אף מעלה ומוריד חשוב שנים ויש כאן ארבע פעמים ואנן לא אמרי' אלא ג"פ ואם הוליך והביא חשובים אחד אף מעלה ומוריד אינם אלא אחד וליכא אלא שתים ואנן תלתא אמרי' י"ל דאיהו קים ליה דמעלה ומוריד תרוייהו חשיבי חד כי המוריד אינו מן המנין שהמעלה סופו להוריד ומבעי' ליה במוליך ומביא אם גם הם אחד ויהא צריך להוליך שני פעמים אם הוליך והביא שנים והוו להו תלתא בהדי מעלה ומוריד שהם אחד ולהאי פירושא כיון דהתם לא איפשיטא וחזינן בגמרא דילן דלא קאמר אלא שיוליך ויביא שני פעמים משמע דכתרי חשיב ובפעם אחת סגי וכמו שנהגו וכיון שלמדנו למעלה שצריך לכסכס הלולב אף כאן חייב לכסכסו וכמו שלמדנו היו כל העם מטרפין לולביהן ועוד לא שמענו אימתי מכסכס לכך נראה לומר ששאלת הירושלמי אינה על ההולכה וההובאה דהנהו ד' נינהו או תרתי כדאמרן לעיל טירוף וכל הלולב אמרו שצריך ג' פעמים על כל דבר ודבר מן המקומות שמנענעין בהם כי מלבד מה שמוליך ומביא מעלה ומוריד בכל אחד מהם יש לו ג"כ לטרוף הלולב ג"פ בכל אחד מהם לאחר שמוליך ומביא מעלה ומוריד ועל אותו הטירוף שהוא תנועות דקות נעשית במהירות שאלו אם טרפו במהירות למזרח ולמערב חשוב שנים או חד ואתיא כאידך דאיבעיא להו בצריך לכסכס ג"פ אי אמטויי ואתויי חשוב תרי או חד לפי שתנועת הכסכוס נעשית במהירות ונמצא שהסדר האמתי בנטילת הלולב שהוא מוליך ומביא מעלה ומוריד על כל דבר ודבר ואחר כך יטרוף את הלולב בכדי ג"פ ויאריך בו כדי שיצא ידי חובתו אף לדברי האומר דהכין והכין חד ששיורי מצוה הם והמאריך ה"ז משובח וכן הי' נוהג רבינו הגדול ז"ל ותלמידו רבינו נר"ו. ויש שמטרפין אותו בשעת הולכה והבאה והורדה פעם א' בכל אחד מהם משום דהכין חד והכין חד ואין לתפוס אותם בכך כי אין הירושלמי מכריע בזה לגמרי אלא שנראה יותר שיהא טירוף הלולב בפני עצמו שאלו בשעת הולכה והובאה הוה קים לן דלהוי ב"פ או פעם א' היאך קא מצטרף במוליך ומביא ומעלה לבדה ולא במוריד:

דף לח עמוד א

רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשטנא:    הא פרישנא דהיינו בשעת ברכה ולמדנו בו אע"פ שאם סח בין ברכה למעשה הוי הפסק מכיון שהתחיל בעשיית מצוה רשאי להסיח וכדברירנא בהלכות פסחים ור"ה:

הא גופא קשיא אמרת נוטלו על שלחנו אלמא פסיק:    פי' שמפסיק סעודתו כדי ליטול לולב:

ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין:   ‎ פי' ‎במסכת שבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא למרחץ ולא לדון ולא לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ופרקינן ל"ק התם בדאיכא שהות ביום לכתחלה לא יסעוד עד שיתפלל ואפ"ה אם התחיל לאכול אינו מפסיק מכיון שיש שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו והכא כשאין שהות ביום ליטול לולב אחר שיגמור סעודתו ולפיכך מפסיק. ואסיקנא דכל מצוה דאורייתא כגון לולב ביום ראשון ושופר וכיוצא בהם אע"פ שיש שהות ביום אם התחילו מפסיקין אבל בכל מצוה דרבנן כגון תפלה ולולב ביום שני וכיוצא בהם אי ליכא שהות ביום מפסיקין ואם איכא שהות ביום לא יתחיל לאכול עד שיעשה מצותו ואם התחיל אינו פוסק ואק"ל והא קדוש היום דהוי דאורייתא כדאיתא בהדיא בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואפי' הכי אמר רבי יוסי התם שאם היה אוכל מבע"י וקדש עליו אינו פוסק אלא יגמור סעודתו ואח"כ מקדש י"ל דשאני התם כיון דעסיק בסעודות היום לא אתי לאתנשויי מקדוש וכיון שהתחיל לאכול ברשות כי היה חול ולא היה לו לקדש אין מטריחין אותו להפסיק סעודתו משא"כ בזה שהגיע זמנו קודם שיתחיל לאכול כנ"ל מיהו הא קי"ל התם כשמואל דאמר שפוסק ופורס מפה ומקדש וכדברירנא בדוכתא:

הכא בי"ט שני עסקינן דהוי דרבנן:   ‎ פי' ‎בחולו של מועד דיקא נמי דקתני נמי שבא בדרך וק' דלמא הביאו ע"י עירוב או על ידי בורגנין וכ"ת דהתם בא בדרך כדרכו בחול משמע הא ליתא דאמרינן התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ואלו שופר ליכא אלא ביום קדש ממש ואפ"ה קתני השכים לצאת לדרך והיינו בתוך התחום או על ידי ערוב או ע"י בורגנין ובהא נמי איכא למימר הכי וי"ל דסתם דרך אינו אלא חוץ לתחום וכדרכו בחול וכי קתני התם השכים לצאת לדרך היינו משום לולב ומגילה שאפשר ללכת בדרך ולולב דקתני היינו בימי החול א"נ דסתם כל דרך משמע ואפי' בתוך התחום כההיא דהתם מיהא הכא מייתורא דמתניתין דייקינן לה דבשלמא התם אצטריך למתני השכים לצאת לדרך כי מפני כן התירו לו לעשות דברים אלו משיעלה עמוד השחר דבלא"ה לא שרי עד הנץ החמה אבל הכא למה ליה למתני מי שבא בדרך הכי הול"ל מי שלא נטל לולב בשחר יטול על שולחנו ואגב אורחין שמעינן דחולו של מועד י"ט מיקרי מכיון דאסור בעשיית מלאכה והכי נמי משמע בריש פרקין ובמס' מגילה אמרינן גבי פורים י"ט לא קבילו עלייהו לפי שלא יאסר במלאכה ומה שאין אנו אומרים בחולו של מועד בתפלה את י"ט מקרא קדש הזה לפי שעושין בו מלאכה בדבר האבד ושלא לזלזל בי"ט ממש שיהיו סבורין שהם שוין בקדושה מכיון ששוין בשמותם מפי מורי נר"ו:

מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים:    פי' שאינו יוצא בשמיעה אלא בשעונה אחריהם שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן וצריך להוציא הכל בפיו שיצא ע"י עצמו:

ותהא לו מארה:   ‎ פי' ‎מפני שלא למד שאלו למד לא היו מקרין אותו אבל בשהגדול מקרא אותו ומוציאו לא אמר שתהא לו מארה שדרך הגדול להקרות לאחרים אע"פ שהם יודעין לקרות ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ובגמרא מפרש כיצד סדר ענייתו:

מקום שנהגו לכפול בו:    בגמרא מפרש:

גמרא ת"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה:    פי' במס' ברכות שקלינן וטרינן אשה דמחייב' בברכת המזון אי מדאורייתא או מדרבנן למאי נ"מ לאפוקי לאחרים ידי חובתן דאי מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאוריי' ואתי' למיפשטה מהא דאשה מברכת לבעלה לאפוקי ידי חובא אלמא דאורייתא הוא ודחי' דלמא בדאכל בעלה שיעור' דרבנן דמחייב בבה"מ דרבנן לחוד ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולפום האי תירוצא כי קתני בן מברך לאביו היינו בן שהגיע לחנוך דחיוביה מדרבנן אבל למאי דקי"ל דאשה מדאורייתא מחייב' מתני' כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעורא דאורייתא ואתי הני ומפקי ליה והא דלא דחינן התם מעיקרא דמתניתין אפי' בדאכל שיעורא דאורייתא וכשהוא עונה אחריהם מה שהם אומרים שיוצא על ידי עצמו כריש' דמתני' משום דכיון דקתני בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה משמע שהם המברכין לו ובברכתם הוא יוצא והא דמייתי' לה הכא לאו משום דהויא כמתניתין לגמרי דאלו הכא יוצא ע"י עצמו והתם יוצא בברכתם כדפרישנא וכדמוכח בהדיא התם אלא משום דהתם נמי אמרינן תבא עליו מארה מייתינן לה הכא דהתם ודאי כשיוצא בברכתו והתירו זה לכתחלה היינו שלא בזימון דאלו בזימון דעלמא ובדיעבד ליכא למיעבד הכי לכתחלה אלא שלא בזימון היא ומפני שהוא בור יוצא בברכתם כדרך שאמרו היה אחד מהם בור וא' חכם מברך חכם ובור יוצא ומפני זה אמרו שתבא לו מארה כשלא למד והוא בור שיוצא בברכת אחרים שלא בזימון וכ"ש אם יודע לברך שהוא מצוה ליחלק שאם יוצא בברכתם הוא מזלזל הברכה וראוי שתבא לו מארה ואפי' כשהוא מזומן ע"י זמון יש בזיון לדבר שהקטן מברך לגדול אלא א"כ כשעושה כן כדי לחנך את בניו וזהו שלא אמרה ותהא לו מארה בלחוד כדתנן במתניתין אלא שחזר ואמר תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו לעולם כלומר שמברכין לו לעולם ואפי' ע"י זימון לפי שיש בזיון בדבר כאשתו מברכתו וכן כשבניו מברכין דומיא דאשתו דלא עביד לחנכם אבל לחנכם ולהרגילם בברכה תע"ב ובלבד כשהם גדולים וראויים א"נ כשהגיע לחנוך ובדאכל איהו שיעורא דרבנן ויש פירושים הרבה וזהו הנכון:

דף לח עמוד ב

אמר רבא הלכתא גברוותא איכא למשמע ממנהגא דהלל:   ‎ פי' ‎בדורו של רבא היו נוהגין שקורין כל הצבור ההלל ואין ש"צ מוציאם ואף עפ"כ היו נוהגים לענות ולכפול לפעמים שלא לצורך כדי שיהא סימן לסדר היוצאין בקריאת אחרים וז"ש כי ממנהג ההלל שהיו נוהגין לקראתו יש ללמוד כל הלכות ודינין של הלל ליוצא ע"י אחרים וכן פי' רש"י ז"ל ועיקר:

הוא אומר הללויה:    פי' המקרא את ההלל והם אומרי' פעם אחרת הללויה:

מכאן שמצוה לענות:   ‎ פי' ‎זה נהגו להיות סי' שהיוצא ע"י גדול עונה אחריו בתחלת זה הפ' הללויה ואינו סומך על השמיעה בלבד כדרך שסומך בשאר:

הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה:   ‎ פי' ‎ואח"כ אנו נוהגין לקרותו כולו ביחד ולמה אנו נוהגין בתחלת הפרק שהוא אומר הללו עבדי ה' ואנו עונין הללויה מכאן שאם גדול מקרא אותו עונה אחריו שלפיכך אנו נוהגין כן כדי שיהא סימן כי כשגדול מקרא הלל למי שאינו בקי להוציאו יש לענות הללויה בכל פרשה זו על כל ענין וענין וכדי שלא ישתכח הלכה זו אנו נוהגין כן:

הוא אומר הודו לה' והם אומרים הודו לה' מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים:    פרש"י שבראשי פרקים ולא סגיא ליה ליוצא באחרים שיענה הללויה וצריך לענות ראש אותו פרק ונראה מדבריו דבתוך הפרקים עונה הללויה ואפי' בשאר פרשיות ואינו כן אלא בכל פרק עונה בתוכו כל ענין וענין ראש הפרק כדרך שעונה בפרק ראשון הללויה שהוא תחלת הפרק וכן אמרו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין כיצד אמרו ישראל שירה כגדול מקרא את הלל והם עונים אחריו ראשי פרקים משה אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה' אלמא המענה בהלל הוא בראשי הפרקי' כלם כל א' וא' בפרקו ולא בהללוי' וכן פי' בתוספות. ובודאי דמהא דאמרי' מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים הוה שמעינן דינא דפרקא שעונין אחריו הללויה אלא דאיהו ה"ק שבא ללמדנו שכשם שעונין הללויה בפרק ראשון כך עונין בכל פרק ופרק ראשי פרקים ומדנקט לשון מצוה בראשי פרקים ובראש הללויה ולא נקיט הכי באידך אשמועינן דאע"ג דבאמצע הפרק שומע כעונה אע"פ שלא ענה דבראשי פרקים מיהת מצוה לענותו שלא יפטור עצמו בשמיעה:

הוא אומר הושיעה נא והם עונין אחריו הושיעה נא מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר:    פי' שהניחו דבר זה במנהגם כדי שיהא זכר וסימן להלכה זו כי כשם שאנו עונין מה שהמקרא אומר בפסוק זה כך היוצא ע"י קטן צריך לענות בכל פסוק כדתנן ברישא דמתניתין:

הוא אומר הצליחה נא כו':

מכאן שאם בא לכפול כופל:   ‎ פי' ‎כשם שאנו כופלין דהא מדינא שומע כעונה באמצע הפרק ואנו נוהגין לכופלה מפני הלכה זו:

הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה':    פי' ‎ואנו יוצאין בשמיעת ברוך הבא מפיו מכאן שאם שמע ולא ענה יצא כי הא דלא ענה לאותה דבר עצמו ולא ראש הפרק וכן הלכה שבכל דבר שיוצא ע"י אחרים שיש לו לענות אמן או דבר אחר אם שמע ולא ענה כלל כדאמרינן בעו מיניה מרבי אמי וכו' מיהא דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו ראוי לענות כגון שאינו נקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה ולפיכך אמרו במי שנכנס לב"ה ומצא צבור שמתפללין שאם אינו יכול להתחיל ולגמור תפלתו עד שלא יגיע ש"צ לקדושה לא יתחיל כדי שיאמר קדושה עם הצבור ולא סגי ליה שישתוק בתוך תפלתו מכיון שאינו רשאי לענות מ"מ יש לו לשתוק ולשמוע כדברי הגאונים ז"ל אע"פ שאינו רשאי לענות יוצא בכך וכן דעת רבותי ז"ל אבל גדול מגדולי הדור אומר שאין לו לשתוק שא"כ למה אמרו שלא יתחיל בתפלתו יתחיל וישתוק ובהכי סגי ליה שהרי שומע כעונה וממה שכתבתי יש לדון שאין בזה שום קושיא וכן דנתי לפני רבותי נ"ר:

דף לט עמוד א

תנא רבי כופל בה דברים אנא ה' הושיעה נא ואנא ה' הצליחה נא רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים מאי מוסיף מוסיף לכפול מאודך כי עניתני ולמטה:    פירוש עם המקום שהיה כופל וכמו שאנו נוהגין עכשיו והרב רבי יצחק ז"ל כתב כך קבלנו מחכמים גדולים מעשה שר' לא היה כופל אלא עד הצליחה נא ורבי אליעזר בן פרטא מוסיף על כפילת רבי מברוך הבא עד סוף הפרק וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ע"כ. ולא אתי האי פירושא כפום גירסא נוסחי דילן וטעם כפילא זו י"א מפני שפסוקי' אלו נאמרו על ישי ובניו כדאיתא בפסחים וי"א מפני שכל המזמור הוא עשוי בכפל סבוני גם סבבוני כדבורים ימין ה' רוממה וכן כולו עד אידך כנגד ימות המשיח ותחית המתים נוהגין לכפול הכל:

מקום שנהגו לברך אחריו יברך:    פירוש לעולם ואפילו בימי החג שגומרין את ההלל שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אבל אין לך טעון ברכה לאחריו ולא לפניו ומה שאמרו ברכת הלל בלילי פסח לאחריו ולא לפניו לאו משום דהיא בתורת ברכה על הלל נאמר דא"כ אמאי קרי לי' ברכת השיר ומ"ש דהתם איפליגי מאי ברכת השיר והכא לא שיילינן כלל באתרא דנהיגי מאי מברך כדשיילינן גבי מגלה בפ"ק דמגילה אלא ודאי הלל דבהגדה אינו נאמר בדרך חיוב הלל אלא בדרך זמר וכן ברכת יהללוך שאומר ברכת השבח בפני עצמה ולפיכך קראוהו ברכת השיר ונחלקו מאי ברכת השיר ואמ"ד נשמת כל חי ובזה נתיישב הדבר שאין מברכין באותו הלל של הגדה לפני' וגם שמפסיקים בו לאכילה ושתי' משא"כ בהלל דעלמא שאסור להפסיק בו לשום דבר של חול אלא לשאול מפני היראה או מפני הכבוד כעין ק"ש שהוא חובה וכדברירנא מפי הר' נר"ו:

מתני' הלוקח לולב מחברו בשביעית:   ‎ פי' ‎מחבירו עם הארץ דהכי קרי ליה בדוכתי אחריני כדאמרינן במסכת גטין משאלת אשה לחברת' החשודה על השביעית ובמסכת עירובין אמרו חבירו ורש"י ז"ל גריס הכא מעם הארץ ואין צורך:

נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללוקחו בשביעית:    פי' לפי שפירות שביעית תופסין דמיה' ואסור ליקח מהם חלוק ובהמה ועבדים וקרקעות וכל דבר המקיים שחייב לאכול הפירות או דמיהן בקדושת שביעית ולבערם בזמן הביעור שכל' לחיה מן השדה ועם הארץ חשוד בכך ואנו חוששין שיקיים הדמים עד לאחר הביעור הם או דמיהן ואסור לגרום זה על ידינו ומשום לפני עור לא תתן מכשול ובגמרא מפרש למה אין אנו חוששין כן בלולב שלקחו ונותן לו דמיו:

גמ' לא רצה ליתן לו עם הארץ אתרוג במתנה מהו אמר ר"ה מבליע לו דמי אתרוג בדמי הלולב ופרכי' ניתיב ליה דמי אתרוג להדיא ופרקי' לפי שאין מוסרין לעם הארץ דמי פירות שביעית יותר ממזון שלש סעודות פירש"י ז"ל מפני שאמרו לאכל' ולא לסחורה וי"א שדעת רבינו ז"ל שאין בכלל מה שאמרה תורה לאכלה אלא שיעור אכילת יום אחד דהיינו שלש סעודות כמצות שבת אבל יותר מכאן סחורה היא ואסור בכל אדם ואינו נכון דא"כ למה אמרו שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר מג' סעודות אפי' לחבר נמי א"ו כי מש"ה לאכלה היינו להזהיר שיאכל הם או דמיהם בקדושת שביעית ולא שיעשה מהם סחורה שאין קדושת שביעית נוהגות בהן כגון בהמה טמאה עבדים וקרקעות ושאר מטלטלין שאין אלו מתבערין כדרך שפירות שביעית מתבערין אבל למכור פירות שביעית בדמים הרשות בידו כמו שירצה ובלבד שינהוג בהם קדושת שביעית אבל טעם ברייתא זו לפי שעם הארץ חשוד בזה וכשלוקח שלש סעודות שהוא מזון יום אחד דהיינו סעודת שבת מסתמא השתא בהאי שיעורא לאכילה בעי לה ואכיל להו בקדושת שביעית אבל ביותר מכאן חוששין שלוקח בהן סחורה וכן דעת רש"י ז"ל בפירושיו:

ואם אמר מעות הללו מחוללין על פירות שבבית בא ואוכלן בקדושת שביעית והמעות חולין ביד ע"ה ואפשר דחלול גמור הוא כדאמרן ומיירי כשעשה לדעתו של ע"ה דאי לא אין אדם מחלל מה שביד חבירו כדמוכח בפרק מרובה בההיא דצנועין אלא א"כ אתה דן בזה מדין זכין לאדם שלא בפניו והא פליגא דרבי אליעזר דאמר לקמן דרך מקח וממכר אין דרך חלול לא בפרי שני כדאסיק רב אשי והא פרי שני הוא דכל דמי שביעית פרי שני הוא שהפירות עצמה הם פרי ראשון וה"נ פליגי על ההיא מתנית' דלקמן ואיהו דאמר כאידך מתנית' דתניא כותי' לקמן והא דלא מייתי לקמן ההיא מתניתא לסייעתא דר' יוחנן משום דההוא עדיפא לן דאלו בהא איכא לדחויי דלאו למימרא שהמעות יוצאין לחולין אלא שקנסו אותו בכך מפני מעשיו שיתפיס משלו לקדושת שביעית בדמים שנתן לעם הארץ שלא ינהוג בהם קדושת שביעית וכיוצא בו במס' קידושין אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן וטעמא משום קנסא כדאיתא התם ומשום דבהא איכא לדחויי הכי לא סייעניה לרבי יוחנן מהא וסייעניה ממתני' דלקמן וי"מ בע"א וזה נכון כנ"ל:

דף לט עמוד ב

בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפי' בחצי איסר אסור:    פירש"י ז"ל משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד ולסחורה מזבן להו ונראה מדבריו ז"ל שהפירות עצמם אע"פ שהיו משומרין מותרין הם קודם הביעור אלא שאסור ליקח מזה או מפני שעושה איסור כששומר פירותיו בשביעית ואסור לסייע ידי עוברי עבירה או משום דחיישי' לסחורה בעי להו לדמיה וכן גילה דעתו רבי' ז"ל בפ' בתרא דיבמות בהא דאמרי' עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הם של עזקה הם שכתב רבינו ז"ל דליכא לפ' של עזקה מפרדס מעוזק וגדר לו סביב בשביעית דהא בתוך זמן הביעור אפילו מן המשומר הפירות מותרין והשיב עליו ר"ח ז"ל דפירות משומרין אסורין בשביעית אפילו קודם זמן הביעור מדתניא בספרא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר וכמו שדרשו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר נראה לרב ז"ל דקראי למיסר פרי גופייהו אתי אבל רש"י ז"ל כתב בפי' התורה ואת ענבי נזירך שהפרשת והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצור אותם כדרך הבצירה אלא נהוג בהם הפקר וכענין שדרשו שם בספרא לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותם במקצה כו' ודעת רבינו ז"ל דקרא לאו למיסר פירי גופייהו אתי אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינה מפקיר' וכדבריו הכריע רבי' הגדול מהא דאמרינן הכא דמן המשומר אפילו בחצי איסר אסור ליקח ממנו וקס"ד פירות עצמן אסורין אפילו פחות מחצי איסר ואפילו לדידיה גופיה אסורין הן עצמן ואמאי לא אסרינן אלא מקחן אלא ודאי דפירי גופייהו שרו ואיסורא מפני שמערים ומוכר כלם על יד על יד ועושה בהם סחורה ופחות מאיסר לא חיישינן קנסא הוא דקנסינן ליה דנראה כמסייע ידי עוברי עבירה שמשמר פירותיו ועובר בלאו ובפחות מחצי איסר לא גזרו ולעולם פירות עצמן מותרין וכמו ששנינו שדה שניטייבה בשביעית ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ומה שאמרו בפרק ב' דיבמות של עזיקה הם מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזתים שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאותו עפר ואברויי אילנא היא ואסור לפיכך פירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו וקי"ל הנוטע בשביעית יעקור:

א"ה לולב נמי אמאי נותן לו דמיו ופריק כולו לבת ששית הנכנסת לשביעית סבר האי תנא דבתר לקיטה אזלי' באתרוג ואסור בפירות שביעית לאחר הביעור ופרכינן טעמא דלולב בת ששית היא הא דשביעית קדוש ואמאי עצים נינהו ועצים אין בהן משום קדושת שביעית דתנן עלי קנים ועלי גפנים שגבבן בסיבה על פני השדה פי' לשון מסיבה להכניסן לאוצר ליקטן לאכילה יש בהן קדוש' שביעית ליקטן לעצים אין בהם משום קדושת שביעית פירוש ורשאי לפרוע בהם חובו וליקח מהם מה שירצה וליהנות בהם לאחר הביעור משא"כ בפירות ופרקינן שאני התם דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה יצאו עצים שאין בהם הנאה במה שנתבשל אלא לאחר ביעורן כשאדם נהנה מאותו פת ומאותו תבשיל משא"כ בלולב שהנאתו וביעורו שוה שאינו עומד להסקה אלא לכבד את הבית ולתשמישין אחרים שביעורו זהו קלקולו והנאתו באים כאחד דומיא דאכילה:

דף מ עמוד א

ופרכינן והא איכא עצים דמשחן והנאתן וביעורן שוה:   ‎ פי' ‎עצים שעשוים להתחמם בהם שהנאתן וביעורן שוה והוא מל' שנה שחונ' וכדכתי' חמותי ראיתי אור דמתרגמינן שחנית וכל שם חום שחו' ושלא כפרש"י ז"ל. מהדרינן סתם עצים להסק' הם עומדין פירוש ובתר רובא אזלי' ושרי' אפי' מיעוטו דקיימי למשחן שלא חלק הכתוב בהם:

איכא נוסחי דגרסי' ועלים להסקה הם עומדים תנאי היא:    פי' אי אמרי' דעצים דמשחא דינם כעלים דהסקה דשרו או דינם כפירות ואסירי וליתא דהא במתניתין דמייתי דלא דרשי' דומיא דלאכלה אלא אפילו עצים דהסקה שהנאתן אחר ביעורן יש בהן קדושת שביעית וכן בכל דכותייהו:

דתניא אין מוסרין פירות שביעית לכביסה ולמשרה:    פירוש דאע"ג דכתיב לכם לכל צרכיכם דוקא דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה אבל במידי אחרינא אסור וליהנות מהם אפילו תוך זמן הביעור ולדידהו עצים דהסקה שכל הנאתן אחר ביעורן אינה בכלל קדושת שביעית שאינה בכלל לאכלה האמור בדין שביעית ואפילו אחר הביעור הם מותרים כתנא דמתניתין דלעיל:

רבי יוסי אומר מוסרין:    דלא דריש לכם דומיא דלאכלה אלא מותר ליהנות מן הפירות תוך זמן הביעור אפילו במשרה וכביסה דלא הוי הנאתן וביעורן שוה כעין אכילה דלא ממעטינן מדומיא דלאכלה אלא מלוגמא שאינה שוה בכל כדמפרש תלמודא ונמצאו משרה וכביסה בשאר הנאות תוך הביעור וה"ה לעצים דהסקה דאע"ג דאין הנאתן וביעורן שוה אף הם בכלל לאכלה ומותרין בתוך הביעור ואסורין אחר זמן הביעור:

דף מ עמוד ב

א"ר אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח וממכר ולא דרך חלול ור' יוחנן אמר אפילו דרך חלול תניא כותיה כו' מדקתני לקח לקח:    פי' לאו לישנא דלקח ממש דהא ליתיה אלא חד ברישא אלא ענין דלקח קאמר דבשר בדגים ודגים ביין ויין בשמן היינו מקח:

תניא כותיה דרבי יוחנן אחד שביעית ומעשר שני מתחללין וכו' אלמא דרך חלול נמי שרי והא דאמרינן על יין אין מתחללין היינו משום דהוה כעין סחורה שמא יגדל מהם עדרים לאחר הביעור:

אמר עולא מחלוקת בזכרים דלא עבודי כולי האי לגדל אבל בנקבות דברי הכל על יין אין מתחללין מהאי חשש':

דף מא עמוד א

אמר רב אשי מחלוקת ר"א ורבי יוחנן בפרי ראשון דהיינו פירות שביעית עצמן אבל בפרי שני כגון דמיהם או חליפיהן דברי הכל אפילו דרך חלול והא דקתני בברייתא דלעיל דמסייע לרבי אליעזר מדקתני לקח לקח אפילו בפרי שני אטו רישא תנא ליה דהוי לקח דוקא איתביה רבינא לרב אשי מי שיש לו סלע מדמי פירות שביעית דה"ל דמים הללו פרי שני ונתפסים בקדושת שביעית ואינו רשאי להוציאם אלא בדברים הנאכלים תוך זמן הביעור וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויקח ממנו פירות בסלע זה והפירות בידו קדושים והסלע חולין ביד חנוני דשביעית פרי ראשון ואחרון אסור ואמצעים מותרין כדלעיל ואחר כך נותן הפירות שלקח לחנוני במתנה גמורה ואוכלן חנוני בקדושת שביעית נותן לו חנוני הסלע במתנה גמורה והלוקח זה עושה בסלע מה שירצה שכבר יצא לחולין כשלקח בו הפירות:

ה"ג אומר לו תן לי בסלע:    פירוש ונותן לו וחוזר ונותן ואומר לו פירות הללו נתונין לך וחנוני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה והיינו כדפרישית שאחר שיתקיים המקח לגמרי בלא שום תנאי ושיור עושין כן כדי שלא יהו נחלפין ותחול קדושת הפירות על הסלע כבתחלה וכן הוא בירושלמי וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל. והא הכא דסלע זה פרי שני הוא ולא משכחא אנפא דליפוק לחולין אלא דרך מקח שיקח בו פירות מן החנוני ולא קתני שיחללו על מעות שבביתו:

אלא א"ר אשי מחלוקת בפרי שני ומתניתין דחנוני רגיל אצלו כר' אלעזר דלא כר' יוחנן אבל בפרי ראשון ד"ה דרך מקח אין דרך חלול לא:

ופרכינן והא קתני אחד שביעית ואחד מעשר מתחללין בו:    פי' דקס"ד דפירות שביעית ממש קא' ופרקינן מאי שביעית דמי שביעית שהוא פרי שני ואת' כרבי אליעזר ורבי יוחנן דאמרי כאידך תנא דלעיל דאלת"ה אלא דשביעית היינו פירות שביעית דכותה גבי מעשר נמי מעשר ממש היאך מתחלל על בהמה וחיה והא כתיב בפדיון מעשר וצרת הכסף שאין פודין אותו אלא על מטבע שיש עליו צורה חשוב' שהיא יוצאת כדפרישנא בפרק הזהב אלא דמי מעשר ה"נ דמי שביעית והלכה כרבי יוחנן:

מתני' בראשונה היה לולב ניטל שבעה במקדש דכתיב ולקחתם לכם עד ושמחת' לפני ה' אלקיכם שבעת ימים:    דהיינו שישמחו שבעה ימים לפני ה' שזהו בבית המקדש בלולב ושאר מיניו האמורין בראש הפסוק:

ובמדינה יום אחד:    פי' ירושלים וכל שאר ארץ ישראל נקרא מדינה בכל מקום:

התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל שבעה במדינה לאחר חורבן זכר למקדש ומיהא יום הנף כולו אסור:    פי' שיהא יום הנפת העומר שהיא יום ששה עשר אסור בתבואה חדשה דאלו בזמן שב"ה קיים כיון שקרב העומר בששה עשר מותרים לאלתר בחדש כדכתיב עד הביאכם אבל בזמן דליכא בית עצומו של יום מתיר כדכתיב עד עצם היום הזה וכדאיתא במנחות וסבר ר' יוחנן מדינא דהאיר מזרח מתיר עד ולא עד בכלל אלא דאתקין הכי גזרה שמא יבנה ב"ה ויבואו לטעות לאכול משהאיר מזרח וכדאיתא בגמ' מיהו איכא בגמ' מ"ד דלר"י עד ועד בכלל וכל היום אסור מן הדין ולא התקין ריב"ז כלום חוץ מן הדין אלא שדרש והתקין. והא דקתני הכא האי תקנתא משום דהא מתני' איתנייא הכי במס' ר"ה דמני עשר תקנות שהתקין ריב"ז וכיון דאיתה הכא רישא דמתני' סיימה כולה כי התם אבל במס' מנחות דאצטריכא ליה סיפ' לא קתני רישא משום סיפא וקתני סיפ' בלחוד:

גמ' מ"ט מהרה יבנה ב"ה כו':    דאיבנו אימת אלימא בשיתסר אחר הנץ החמה כבר האיר מזרח התירו ושפיר אכלי אלא דאיבני בחמיסר מחצות ולהלן לישתרי פי' דהא מסתמא עד חצות יום ששה עשר קרב העומר והם מותרים מחדש מחצות ולהלן של י"ו דאמר מר הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן שאין ב"ד מתעצלין בו ופרקינן דאיבנא בלילא בסמוך לשקיעת החמה שאין להם פנאי כ"כ לקצרו ולעשות הימנו גרוסות ולטחון ולרקד עד חצי היום. ותימא היאך נבנה בי"ט סמך לשקיעת החמה והלא י"ט הוא ואין בנין ב"ה דוחה שבת וי"ט ועוד היאך נבנה בלילה שאין בנין ב"ה אלא ביום כדכתיב וביום הקים את המשכן ביום מקימין ואין מקימין בלילה ואין לנו לפרש בזה אלא כמו שפרש"י שבנין ב"ה לעתיד לבא ירד בנוי מן השמים כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך:

דף מא עמוד ב

מה"מ דת"ר כו':    עד מלתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנ' פירוש וממון גמור הוא שלו לכל דבר וכבר ברירנא לה בפרק יש נוחלין. מהא שמעינן שהנותן לחבירו בי"ט סתם ע"מ להחזיר הוא ואומדנא דמוכח הוא אע"פ שלא פי' שאין אדם מתערטל ממצותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו דהא סתם נתנו להם ר"ג ואפ"ה אמרינן להדיא דקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולב לחברו בי"ט סתם וכן עיקר. ובענין אתרוג שלקחו שנים בשיתוף כתבו הראשונים ז"ל שאין אחד מהם יוצא בו ביום ראשון עד שיקנה מחברו חלקו מההוא דפ' יש נוחלין וכן דעת מורי הרב ר"א נר"ו. והנכון בעיני כדברי מורי הרשב"א נר"ו דכיון שנשתתפו בו לדעת כן יש ברירה לדברי הכל וא"צ להקנאת חבירו וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין ומכאן היתר ברור לאתרוג שלוקחין צבור. ובתוס' עקמו הדרך הזה בענינים אלו וכבר הארכתי בזה בלקוטין:

כי הא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת להחזירו לי ונטל ויצא בו החזירו יוצא:    פי' שהחזירו בו ביום בענין שיוכל לצא' בו ביום אם עדיין לא יצא באותו יום או למחר דאומדן דעתא הוא שיחזירנו לו כדי שיצא בו לכשיצטרך:

לא החזירו:   ‎ פי' ‎שלא החזירו כלל או שלא החזירו עד שעבר זמן מצותו לא יצא שכיון שלא קיי' תנאו בטלה המתנה וחזרת דמים לאו חזרה היא כלל דהכא אלולב קפיד כדאמרינן התם בגיטין ע"מ שתתן לי אצטלית דאצטלית דוקא דלצעורה קא מכוין וכ"ש בזה שצריך לו לצאת י"ח וכדכתיבנא במסכת גיטין. והא דאמרינן הכא דהחזירו יצא אע"ג דה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד משו' דסמכינן אמסקנ' דהתם שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכשהחזירו אגלאי מלתא למפרע שזכה בו בשעת נטילה אבל כי ליכא מעכשיו לא יצא דהא לא זכה עד לאחר חזרה שקיים התנאי וכשנטלו קודם לכן לא היה שלו אלא למאן דסבר דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן שכל תנאי ומעשה בדבר א' התנאי בטל כמי שאינו והמעשה קיים ואע"פ שלא החזירו יצא והיינו דאמרינן התם הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת. ופרישנא טעמא משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואינו תנאי כלל דאי לא אינה מגורשת כלל דהא כי מהדרא ליה ניירא הוא דזכיא ביה והאי שעתא ליתיה ברשותה דתתגרש ביה ולבסוף אסיקנא דאע"ג דלא גמרינן מתנאי בני גד וב"ר מגורשת כשתחזירנו למפרע כשהגיע לידה שכל שאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ודכות' אמרינן הכא שאם החזירו יצא למפרע ואם לא החזירו לא יצא ולא אמרינן תנאי ומעש' בדבר א' תנאי בטל וזה מבואר. איכא דק"ל אי אמר ליה על מנת שתחזירו לי היאך יוצא בו דכיון דאמר לי מידי דחזו לי קאמר ואינו יכול להקדישו כדאי' בפרק יש נוחלין ואמרינן בנדרים ובבא בתרא כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפני זה כתב רש"י ז"ל בבבא בתרא דל"ג לי' והראב"ד כתב דשפיר גרסי' לי והכא הרי הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן לו דמי הנאה להקדש ול"נ כדכתיבנ' התם אבל הנכון דקושיא מעיקר' ליתא דכי אמרינן התם כל מתנ' שאם הקדישה אינ' מקודשת אינה מתנה אלא כשנעשית בהערמ' כמתנת בן חורין דאמר אינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל כו' וכדאמרינן התם סעודתו מוכחת עליו וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם בעי ר' ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתני' כל מתנה שהוא כמתנת בן חורין שנעשית בהערמה שאינה אם הקדישה מקודשת אינ' מתנה וכבר ביררנו זה במקומות הרבה ושמעי' מינה דמתנ' ע"מ להחזירה רשאי ליתנ' לאחרי' ואחר לאחרי' ובלבד שתחזור לבעלי' הראשונים כמו שהתנו כי הכא שר"ג נתנו לרבי יהושע ור"י לרבי אליעזר ור"א לר"ע והחזירו לר"ג:

א"ל בר אמימר לרב אשי אבא צלויי מצלי ביה:    פי' כשהיה אוחז לולבו בידו לא היה מניחו בשע' תפלה ואותבי' ליה מדתני לא יאחוז אדם תפילין בידו ס"ת בזרועו ומתפלל ואמר שמואל דסכין וקערה ומעות כיוצא בהם שאסור להתפלל בעודן בידו ואע"ג דלא הוו דבר שבקדושה שיקפיד כל כך בנפילתן מידו חיישינן דלמא טריד בהו וכ"ש ספרים וכיוצא בהם חוץ מסידור תפלות דבהא ודאי ליכא למיחש ופרקינן התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה היא ולא טריד בה פרש"י כי מתוך חביבות של מצוה שנטלו לצאת בו לא טריד ולא ירדנו לסוף דעתו דודאי כ"ש שמחוך חביבות המצוה יתן לב בלולב שלא יפול ולא יתכוין בתפלתו ויש לפרש דטרדה דלולב כיון דמצות שעתא היא והיא חביבה אע"פ שמפנה לבו עליה קצת אינו מפנה לבו לבטלה ואין זה מתעכב בתפלה כדי למנוע ממנו חבוב המצוה כי אפשר שחיבוב מצוה זו יתננו ויזכירנו לכוין לבו בתפלתו יותר ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל בפירושו כנ"ל:

מתני' רבי יוסי אומר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת:    פי' ולולב דוחה שבת ושכח והוציא את לולבו לר"ה פטור לפי שהוציאו ברשות פי' דטריד וה"ל טועה בדבר מצוה ופטור מקרבן ואמרינן בפסחים שלא א"ר יוסי אלא בלולב שזמנו בהול ומפני שהוא בן טלטול בביתו מיהו האידנ' דלולב לא דחו שבת אפילו בביתו אסור לטלטלו ובטלה מתני' דקתני מקבלת אשה מיד בנה כו' ואידך דר' יהודה דאמר בשבת מחזירין דכל הני ליתנהו אלא בזמן ב"ה שדוח' שבת ולא ידענו למה הביאם רבי' אלפסי ז"ל בהלכותיו ואפשר שלא הביאם אלא ללמוד מה שאמרו עליה בגמ' מדאגביה נפק ביה:

דף מב עמוד א

גמ' אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו כבר בביתו קודם שיוציאנו חייב דלאו טועה בדבר מצוה הוא שכבר השלים מצותו ופרכינן כי לא יצא בו מעיקרא הא נפיק ביה השתא כי אגבהיה מקמי דליפוק ביה דהא מדאגבהיה נפיק ביה ופרקי' בשהפכו י"מ שנטלו ביד שמואל וליתא שאין זה מעכב בדיעבד אלא פירושו שהפכו מלמעלה למטה ואין יוצאין אלא כדרך גדילתו כדאיתא באידך פרקין ורבה אוקמה בשנטלו בכלי דרך בזיון ולא יצא בו דלא הויא לה לקיחה תמה ומדדחקי' בהני שנויי כוליה האי ולא אוקים בשלא נתכוון לצאת בו כשהוציאו שמעינן דקי"ל דמצות אין צריכו' כונה לצאת והיינו דפרכי' נמי להדיא והא מדאגביה נפק ביה וזו ראיה גמורה מיהו אע"ג דכיון דאגבהיה נפק ביה שפיר מצי מברך עליה בתר הכי כיון שיש עליו לנענע עדיין שהוא שיורי מצוה וא"צ להפכו עד שיברך כמו שסבורים רבים והיינו דתקינו ברכ' בעל כדמוכח בפסחים משום דהגבהה קודמת לברכה לדין תורה ולפטרו מברכ' א"א משום כל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן שלא נאמר אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא אבל כל זמן דלא גמרו מעשהו לגמרי שיש בו שיירי מצוה מברך עליו ולא מבעיא בעודן בידו אלא אפילו הגביהו ע"מ שיטלנו וינענענו קודם שיתכוין לצאת בו ונתנו לחבירו אין בכך כלום וכשמחזירו לו נוטלו בברכה ומה שאמרו עובר לעשייתן ולא אמרו קודם עשייתן אין הכונה אלא כדי שלא יקדים ברכה למעשה אלא בתוך המעשה כדי שיגמור כל הברכה והרמב"ם ז"ל שגג בזה הרבה:

הב"ע שהוציאו בכלי:    פי' ‎ומשום הוצאת כלי לא מחייב דבטל הוא לגבי לולב כדתנן המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ה"נ הכלי טפל ללולב:

א"ר הונא אומר היה ר"מ עולת העוף שנמצאת בין אגפים וקסבר חטאת העוף היא ואכלה פטור:    פי' בין אגפי' שתי מקומות היו בכבש באחת מניחין עולת העוף שכולה לגבוה ובאחת מניחין חטאת העוף שיש בה זכיה לכהנים וביני ביני מקרי בין אגפים. ואמרינן מאי קמ"ל דטעה בדבר מצוה פטור. פי' דהכא נמי זמנה בהול שסבור שהיא חטאת ומתיירא שמא תבא לידי נותר היינו הך גירסת הספרים מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה פי' לגבי לולב שיצא בו אחר כך וקיים מצותו אבל הכא גבי חטאת דלא עבד מצוה אימר לא ורש"י ז"ל גורס התם הוא דמצוה דרמיא עליה אבל חטאת העוף לא רמיא עליה בלחוד דאפשר בכהן אחר וגירסת הספרים עיקר. וכ"ת דליתני ההוא דחטאת העוף וכ"ש הא דרמיא עליה א"נ דעבד מצוה הא לא קשיא דההוא מימרא דרב הונא הוא ולהכי הוא דק"ל מאי קא משמע לן דהא ממתני' נפקא לן דאלו תנא לא תני לה בסמוך אהא דהכא:

גירסת הספרים היודע לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרו':    פי' שכיון שיודע לשמור ידיו שלא יגע בטהרות עד שיטלם אע"פ שראינוהו שנגע בטהרות הרי הן טהורות ואין חוששין שמא נגעם בטומאה וכן אם יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ולא ידעי' מאי איכא בין שמירת ידיו לשמירת גופו שהרי הידים מכלל הגוף הם ואם יודע לשמור ידיו ואינו יודע לשמור גופו מטומאה מה תועלת יש בו הרי הוא טמא על מגע ידיו. ויש לומר דשמירת ידיו עדיף שאפילו לא נגע בטומאה אחר נטילה נפסלין בהסח הדעת משא"כ בשאר גופו ולפיכך כשאינו מוחזק אלא בשמירת גופו וידיו מטומאה אם אינו יודע לשמור ידיו גם מהסח הדעת אין אוכלין על ידיו טהרות אלא על גופו אבל כשיודע לשמור ידיו אף מהסח הדעת אוכלין טהרות אף על ידיו יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ורישא ה"ק שאע"פ שהוא טמא בודאי אם יודע לשמור אוכלין מטומאה לומר שנגעה טומאה בהם ואמר לו שלא נגע בהם הוא ולא שום טומאה נאמן אלינו ואוכלין על עדות שמירתו טהרות ואע"ג דקטן לא מהימן כלל באיסורין כדאיתא התם בפ"ק דפסחים וכדאמרינן לקמן והוא שגדול עומד על גביו ולא סמכינן עליה גופיה דאמר לן דשחיט כראוי י"ל דכי לא מהימן במלתא דהוה קאי בחזקת איסור מעיקרא והוא מעיד שיצא מאיסור להיתר כהאי דשחיטה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת שאין לו היתר עד שיודע כראוי מפי עד גדול שראוי להעיד אבל שמירת הטומאה דלאו סהדותא ממש הוא אלא אחזוקי טהרות בחזקת טהר' דמעיקרא מהימן מכאן יש ללמוד שסומכין על הקטנים בשמירת דברים שמביאין ממקום למקום או ששומרין בשר כשר שנתנו ביד עכו"ם וכיוצא בו מדברים דלית בה חזקה של איסור אלא חששא שלא יתחלף או שלא יגע בו עכו"ם מכיון שבא לכלל דעת שמיר' ואפשר שה"ה בחלב שחלבו עכו"ם וקטן כזה רואהו דהא ליכא בחלב גופיה חזקה דאיסורא אלא דחיישינן לאיערובי מפי ר' נרו.

והא דאמרינן קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב והוא שגדול עומד על גביו והיודע לפרוס ידיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ק"ל כשהוא קטן איך נושא כפיו דהא תנן במסכת מגילה קטן קורא ומתרגם אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו וליכא למימר דהכא גדול שהביא שתי שערות כדפירש הראב"ד ז"ל דהא קטן תניא ועוד אם גדול הוא אפי' אינו יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה אלא כך י"ל דהכא קטן היודע לפרוס קאמר ולא שיהא פורס אלא כיון שיש לו דעת לפרוס חולקין לו תרומה וההיא דאמרינן ביבמו' חש"ו אין חולקין להם תרומ' בבית הגרנות כשאינו יודע לפרוס. ואפשר לומר עוד שפורס את כפיו ולא בפני עצמו אלא שמבסם קולו בקול אחיו הכהנים וכענין שאמרו בערכין גבי שיר של לוים שהיו לוים קטנים מסייעים להם ונקראים צעירי הלוים ואמרי לה סועדי הלוים שהיו סועדין וסומכין קולם וכן אמרו שם אין עולין למנין ואין עומדין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם בין רגלי הלוים וצעירי הלוים היו נקראין: