פני יהושע/סוכה/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות | רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הריטב"א |
הרשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
לולב הגזול פרק שלישי
לולב הגזול והיבש פסול. ויש לדקדק בהנך תלת בבי חלוקות דנקיט התנא בפסולי דלולב ואין טעם לסדר זה דמה ענין יבש אצל גזול וטפי הו"ל למינקט גזול בהדי אשירה ועיר הנדחת דבשלשתן אין הפסול מחמת הלולב עצמו אלא מחמת מעשה אדם וכעין מצוה הבאה בעבירה ולא קרינן בהו נמי לכם וביבש שייך למיתני בהדי נקטם ראשו ונפרצו עליו שהפסול הוא מצד הלולב עצמו ולא קרינן בהו הדר כמו שפירש"י והנלע"ד בזה שרבינו הקדוש שנה המשנה בלשון חכמה והיא גופא אתי לאשמעינן דגזול דומיא דיבש מה יבש לית ליה תקנתא הוא הדין גזול לית ליה תקנתא אפילו לאחר יאוש כדמסקינן בשמעתין דמייתי לה מקרא דגזול דומיא דפסח וחולה דלית להו תקנתא ואיכא למימר נמי דאתי לאשמעינן דכי היכי דיבש פסול אפילו בי"ט שני ה"ה גזול כדמסקינן בסמוך אליבא דרבי יוחנן. ובזה מדוקדק היטב הא דמקשה בגמ' בפשיטות וקאמר קא פסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני ופירש"י דקא פסיק ותני היינו בהא דקתני פסול ואפשר דרש"י גופא לכך נתכוין עכ"פ נתיישב' קושית הגמ' בפשיטות ממה שהקשו בתוספות בד"ה קא פסיק ותני ועוד אבאר בזה בלשון התוספות בסמוך:
בפירש"י בד"ה לולב הגזול לולב כף של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא מה בא ללמדינו בזה. והנלע"ד דסדר לשון המשנה קשיתא ליה לרש"י בהא דנקט פסולי דלולב ברישא מקמי אתרוג שפתח בו הכתוב תחילה ומש"ה היה באפשר לומר דהאי לולב דקתני היינו כשכבר הוא אגוד עם ההדס וערבה דלפ"ז שפיר שייך להקדים לולב לאתרוג דהכא תלתא מיני והכא חד מינא כדאשכחן בכל דוכתא דמש"ה עיקר המצוה נקרא על שם הלולב:
זאת ועוד אחרת יש סברא לומר דגזול לא מיפסיל אלא בכה"ג שגזלה כשאגוד משא"כ כשגזל לולב גרידא אפשר דקניא ביאוש ושינוי מעשה או שינוי השם כדאיתא לקמן בשקלא וטריא דאוונכרא ועל זה כתב רש"י שפיר דאי אפשר לפרש כן כיון דהדר קתני הדס וערבה באפי נפשייהו וקתני בהו נמי הנך פסולי גופייהו וא"כ לולב נמי היינו באפי נפשיה והא דפתח בלולב תחילה היינו מה"ט גופא כדפרישית כיון דעיקר מצות ד' מינים נקראים על שם הלולב או שנאמר כיון דמפשטא דקרא לא שמעינן גזול ויבש ואינך פסולי אלא מדרשא דלכם והדר דכתיבא באתרוג מש"ה אקדמה להנך מקמי אתרוג כדאמרינן ברפ"ק דבימות ובכמה דוכתי דכל מידי דאתיא מדרשא חביבא ליה ושייך לאקדומי ועוד דלענין גזול ודאי איכא רבותא טפי בהנך ג' מינים דלא נימא דקנינהו בשינוי ע"י אגד כדמסקינן בשמעתין כן נראה לי:
בתוס' בד"ה לולב הגזול והיבש פסול מפרש בגמרא כו' ולא כמו שפי' בקונטרס כו' עס"ה. ולע"ד נראה בכוונת רש"י שבא ליישב בזה מה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה הא בעינן הדר דמאי שנא יבש דפשיטא ליה לתלמודא דמדינא יש לפוסלו אף בי"ט שני ומ"ש גזול דקשיא ליה אמאי פסול בי"ט שני ועל זה כתב רש"י שפיר דביבש כיון דאיכא נמי טעמא דבעינן הדר משום ואנוהו עכ"פ למצוה ומה"ט פשיטא דשייך אף בי"ט שני מש"ה פסלוהו חכמים אף בדיעבד שאם נאסור לכתחילה ונתיר בדיעבד אתי למיטעי לאכשורי בדיעבד אף בי"ט ראשון דפסול מדאורייתא כדאשכחן כה"ג טובא שלא חילקו חכמים ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה משא"כ בגזול מקשה הש"ס שפיר דיש לאכשורי אף לכתחלה בי"ט שני כיון דלא כתיב ביה לכם. והיכא דמותר לכתחלה לא שייך לגזור אטו י"ט ראשון כדאשכחן ברבי חנינא לענין חסר דמטביל ביה ונפיק ביה בי"ט שני כן נראה לי בכוונת רש"י וכן מבואר להדיא בלשון רש"י לקמן דף ל"ו ע"ב בהא דרבי חנינא מטביל ביה ע"ש ויש לפרש עוד בדרך אחר שהוצרך רש"י לפרש כן מדפליג רבי יהודה בסיפא בנפרדו עליו אלמא דמודה בכל הנך פסולי דרישא אפילו ביבש ולקמן בברייתא אשכחן להדיא דר' יהודה מכשיר ביבש דלית ליה היקישא דלולב לאתרוג מש"ה הוצרך רש"י לפרש דאיכא טעמא אחרינא ביבש משום ואנוהו דלפ"ז אפילו ר"י מודה דפסול מיהא לכתחילה ומש"ה לא פליג ר"י ביבש דמתניתין דאי משום דיעבד הא אשכחן לקמן בברייתא דרבנן נמי מודו דבשעת הדחק כשר וא"כ דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן ביבש אינו אלא בדיעבד קצת שע"י טרחא אפשר למצוא לולב אחר מש"ה לא פסיקא ליה לחלוק ביבש. ועוד דבלא"ה אשכחן כמה פסולי דמתניתין דכשרין בדיעבד לשיטת הפוסקים כן נראה לי ודו"ק:
אחר זה הגיע לידי ספר כפות תמרים להגאון מהר"ם חביב ז"ל המחבר ספר גט פשוט ומצאתי שכתב ג"כ כפי' הראשון שכתבתי בכוונת רש"י והביא לשון מהר"א מזרחי ע"ש שהאריך בזה:
ולפי שראיתי שהחיבור הנזכר מלא וגדוש בסוגיות הש"ס בזה הפ' והרחיב הביאור בפרש"י והתוספות ושיטת הפוסקים ומפרשים לערך חמשים דפי' לכן אינו בדין שיניף המקצר על המאריך לכן קצרתי כי אם במקומות מיוחדים אשר יצאתי לידון בדבר החדש באיזה סוגיות הצריכים ביאור כאשר יורוני מן השמים:
בד"ה בעינן הדר וליכא משמע דפשיטא ליה כו' תימא מאי שנא זה מזה כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה ליישב דודאי פשיטא ליה לתלמודא דבכל מידי דפסול מדאורייתא בלולב אין לחלק בין י"ט ראשון לשני דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תקון לבר מניקב כמו שאבאר אלא דאפ"ה לענין גזול מקשה הש"ס כיון דודאי הא דקתני דגזול פסול היינו דלית ליה תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש וקס"ד דהיינו דס"ל יאוש כדי לא קנה אע"ג דכיון דאגדיה ללולב הוי יאוש ושינוי מעשה הא מסקינן לקמן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא הוי שינוי וכתבו התוספות שם דאע"ג דבכה"ג קונה מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא לא קנה לא נפיק ביה. א"כ לפ"ז משמע ליה להמקשה דלא שייך הך סברא אלא לענין י"ט ראשון דוקא כיון די"ט ראשון הוי מדאורייתא וכיון דלאו לכם קרינן ביה מש"ה לא נפיק ביה דלא אתו רבנן לאפקועי איסורא דאורייתא משא"כ לענין י"ט שני דעיקר מצותו אינו אלא מדרבנן אין טעם לפוסלו לאחר יאוש עם שינוי מעשה החוזר כיון דמדרבנן קונה שפיר קרינן ביה לכם ועוד דאיכא מ"ד דאפילו יאוש כדי קונה מדרבנן כדאיתא במרובה וכמו שאבאר לקמן כן נראה לי נכון. לולי שהתוספות לא פירשו כן והיינו משום דבלא"ה נראה דעיקר דברי התוס' לאו לסברת המקשן קאי דהא ודאי מקשה שפיר דיש להכשיר גזול בי"ט שני כמו בשאול דמ"ש בשאול דכשר כדתנן בסוף פירקין כיון דתרווייהו מלכם נפקא אע"כ דעיקר דברי התוספות כאן משום דלפי האמת קשיא להו מ"ש יבש דפסול כל ז' ומ"ש ניקב דכשר וכיון דמשום הכי הוצרכו לתרץ ולחלק מסברא ממילא אתי להו נמי שפיר האי דשאול וגזול אף לפי סברת המקשה:
אלא דלפ"ז קשיא איפכא דלפי תירוצם דמסברא יש לחלק א"כ אכתי מעיקרא מאי מקשה בפשיטות דגזול ליתכשר בי"ט שני כמו בשאול מאי קושיא דילמא בגזול ראו חכמים להחמיר כעין דאורייתא כיון דפסולא דגזול אשכחן בכמה דוכתי בשאר מצות משא"כ בשאול לא רצו להחמיר כעין דאורייתא אע"כ כדפרישית דעיקר סברת המקשה דבגזול לא שייך להחמיר כעין דאורייתא כיון דמדרבנן לאו גזול הוא ולכם קרינן ביה מטעמא דפרישית אי משום יאוש או משום יאוש ושינוי מעשה ומכ"ש דמקשה שפיר אליבא דרבה דס"ל בפרק מרובה דאפילו שינוי מעשה החוזר קונה מדאורייתא כמ"ש התוס' שם להדיא וכ"ש הכא דאיכא שינוי השם בהדה וע"ז משני הש"ס שפיר דאפ"ה פסול משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כן נראה לי ועיין עוד בסמוך. ובעיקר קושיית' בענין ניקב וחסר אליבא דרבי חנינא יבואר שם במקומו אי"ה ועיין בלשון הר"ן ובחידושי הריטב"א שכתבו ליישב קושית התוספות בדרכים שונים ולפי שיטתם דיבש גופא כשר ביו"ט שני ונדחקו ליישב לשון הסוגיא בזה והמעיין בדבריהם יראה שדברים דחוקים הם והנלע"ד כתבתי ודו"ק היטב:
בד"ה כי יקריב מכם אמר רחמנא כו' תימא דבמרובה ממעט גזול מדכתיב קרבנו כו' עס"ה. ולע"ד יש לתמוה טובא על תמיהת התוס' דאטו גברא אגברא קא רמית דהא רבי יוחנן משום רשב"י אמרה להך דרשא דגזול דומיא דפסח ולפ"ז ממילא דרשב"י מסיק נמי להך לישנא דמכם אמר רחמנא. ולפ"ז פשיטא דלא שייך לאקשויי אדרשב"י מהך ברייתא דקרבנו ולא גזול שהיא שנויה בת"כ וכן הך ברייתא דחולין שהביאו התוספות מכם להוציא את המומר ג"כ שהיא בת"כ וסתם ת"כ רבי יהודה היא מש"ה אזיל לטעמיה דכיון דממעט גזול מקרבנו מש"ה אייתר ליה מכם ודרש להוציא את המומר משא"כ ר"ש בר פלוגתא דר"י אפשר דלית ליה הך דרשא דקרבנו להוציא הגזול ולית ליה נמי הך דרשא דמכם להוציא את המומר ומש"ה דריש לה למעט גזול כדאמר הכא להדיא:
ועוד דבלא"ה נראה מסוגיא דחולין גופא דר"ש לית ליה הך דרשא דמכם להוציא את המומר לענין עולה כי היכי דלא דריש ר"ש נמי מעם הארץ פרט למומר לענין חטאת דהא פליג להדיא וקאמר אין צריך אלא דממעט ליה מומר מחטאת משום דאינו שב מידיעתו והיינו דוקא במומר לאותו דבר דלא שייך אלא בחטאת ולא בעולה וע"ש בתוספות שכבר הארכתי בזה בסוגיא דחולין בתכלית אריכות וגם בעל משנה למלך האריך בזה מאד ע"ש:
ועוד דבלא"ה ע"כ דר"ש לית ליה הך דרשא דמכם להוציא את המומר דהא מסקינן התם דהאי מומר היינו מומר לכל התורה כולה. ולכאורה נראה ברור דלא איצטריך קרא למעוטי אפילו בעולה דמסברא פשיטא לן בכולה תלמודא דזבח רשעים תועבה (וכ"כ ג"כ בעל משנה למלך) אע"כ דהא דאיצטריך מכם להוציא את המומר היינו לבתר דכתיב מן הבהמה לרבות פושעי ישראל אפילו במומר לכל התורה חוץ מעכו"ם ולחלל שבת וכי היכי דלא נימא דמרבינן מרבויא דמן הבהמה מומר לכל התורה כולה אפילו לעכו"ם ולחלל שבתות מש"ה איצטריך מכם למעט מומר לכל התורה כולה ממש או מומר לעכו"ם כיון שכן דהך מיעוט דמכם היינו דוקא לבתר דמרבינן פושעי ישראל מריבויא דמן הבהמה א"כ ע"כ דר"ש לא איצטריך ליה מכם להוציא את המומר כיון דלא דריש ריבויא דמן הבהמה להביא פושעי ישראל אלא דמפיק לה למעט רובע ונרבע כדאיתא להדיא בסוגיא דתמורה ברפ"ו ע"ש. נמצא דלפמ"ש אין מקום לכל קושיות התוס' בדיבור זה וממילא נמי דאין מקום למה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה הא קנייה ביאוש עליה דרבי יוחנן כיון דר"י משמיה דרשב"י אמרה ור"ש נמי בלא"ה שמעינן ליה במרובה דדריש משכבו למעט גזול ולא גנוב ומטעם יאוש נגעו בה וכמו שאבאר עוד לקמן בזה. והנלע"ד בזה בכוונת התוספות דלא הוי גרסי בגמרא בהך מימרא קמייתא רבי יוחנן משום רשב"י אלא רבי יוחנן לחוד או אפילו את"ל דגרסי הכי אפ"ה משמע להו דלא אמר משום רשב"י אלא הך טעמא דמצוה הבאה בעבירה אמתניתין דלולב הגזול אבל הך דרשא דוהבאתם גזול לאו משמיה דרשב"י אמרה אלא משמיה דנפשיה אלא שכל זה דוחק שאין זה סוגיית הש"ס דרשב"י שהוא תנא יתרץ טעמא ולישנא דמתני' אלא אדרבה עיקר מילתא דרשב"י היינו הך דרשא דוהבאתם גזול. ולפ"ז איפכא שמעינן דרבי יוחנן משום רשב"י אמרה להך דרשא וליה לא ס"ל אלא מצוה הבאה בעבירה מדוכתא אחרינא שמעינן לה והאי דרשא דגזול דומיא דפסח וחולה רבי יוחנן איפכא דריש לה דמהכא שמעינן דיאוש אינו קונה כמ"ש שם התוס' בדיבור הסמוך דהכי אמר רבי יוחנן בפרק הגוזל וכיון דאשכחן לעולא תלמידו דר' יוחנן שם בפרק מרובה דקאמר להדיא מניין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח דלית להו תקנתא א"כ בפשיטות אית לן למימר דרבי יוחנן נמי מהכא יליף לה דיאוש אינו קונה והאי דהכא משום רשב"י אמרה והנלע"ד כתבתי ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך:
בגמרא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. נראה לי דהא דקאמר הא קניא ביאוש בכדי נקטו דהא אפילו אי הוי אמרינן דיאוש אינו קונה דלית לן שום ילפותא מן התורה שיקנה א"כ כ"ש דלא הוי איצטריך הך היקישא דגזול דומיא דפסח דבלא"ה ממעטינן ממכם כיון דלאו דידיה הוא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש אלא משום דרבי יוחנן או רשב"י בעי למילף הך סברא דמצוה הבאה בעבירה אליבא דכ"ע אפילו למ"ד דיאוש קונה דפלוגתא דתנאי היא בפרק הגוזל אפ"ה מוכח שפיר דלא מהני יאוש לענין קרבן או לענין מצוה משום מצוה הבאה בעבירה ומכ"ש למ"ד דיאוש אינו קונה א"כ ע"כ הך היקישא היינו לענין יאוש ושינוי השם כמ"ש התוספות:
ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דהאי היקישא רשב"י הוא דמסיק לה א"כ א"ש טובא דמגופא היקישא דקרא שמעינן להך מילתא דר"ש דס"ל דבגזול שייך יאוש טפי מבגנוב והיינו מדכתיב והבאתם גזול אע"ג דגניבה שכיח' טפי אע"כ דקרא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא גנוב דסתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא ולא קרינן ביה מכם אלא אפילו גזול דסתם גזילה יאוש בעלים הוא וקרינן ביה מכם אפ"ה אסור משום מצוה הבאה בעבירה. ואע"ג דבמרובה מוקמינן הך פלוגתא דר"ש ורבנן דגנב וגזלן גבי עורות ב"ה ודאיכא שינוי השם בהדה היינו אליבא דרב יוסף דאמר התם דיאוש אינו קונה ומשום מילתא דרבנן מוקי לה בהכי משא"כ אליבא דר"ש כבר כתבתי בסמוך דכיון דבר"פ הגוזל משמע דלחד תנא אליבא דרבי שמעון אפילו שינוי החוזר לחוד קונה א"כ ע"כ דהך פלוגתא דגנב וגזלן בעורות של ב"ה היינו לענין יאוש לחוד בלא שינוי כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין בחידושינו בפרק מרובה ושם הארכתי יותר:
בתוספות בד"ה הא קנייה ביאוש כו' משמע דקסבר ר' יוחנן כו' עס"ה. כבר כתבתי בסמוך ליישב קושית התוספת בכמה דרכים אלא דבלא"ה הוכרחו התוספת לכל השקלא וטריא דידהו משום דבלאו האי דשמעתין קשיא להו נמי דעולא אדעולא ממימרא דידיה במרובה ובהגוזל ובפ"ק דהנזקין. ובאמת כבר כתבו התוס' במרובה ככל מ"ש כאן בדבריהם והאריכו יותר וכ"כ ג"כ בפרק הניזקין ומה שיש לדקדק בדבריהם תמצא בחידושינו דגיטין בפרק הניזקין ובפרק מרובה ע"ש ותמצא נחת במ"ש ליישב קושיית התוספות דהתם ודהכא ועיין עוד לקמן בדף הסמוך גבי כשורי דמטללתא:
בגמרא אמר ריב"נ אמר שמואל ל"ש אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. וכתבו התוס' הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה עכ"ל. נראה דכוונתן בזה משום דלית לן למימר דשמואל פליג אכמה תנאי דאית להו מצוה הבאה בעבירה. אלא דאכתי קשיא לי הא בהך ברייתא דהרי שגזל סאה מחבירו שהביאו התוספת בד"ה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה משמע להדיא דאפילו לענין ברכה שהיא מדרבנן סבר האי תנא מצוה הבאה בעבירה והאיך פליג שמואל עליה כיון דלא אשכחן שום תנא דפליג וליכא למימר דלענין ברכה שייך טפי מצוה הבאה בעבירה דא"כ אכתי בלולב גופא האיך מכשיר בי"ט שני הא איכא ברכה ולקמן בס"פ לולב וערבה אשכחן להדיא דשמואל סובר דמצות ברכת לולב כל ז' והנראה בזה דלהתוספת אין ה"נ דלא מכשיר שמואל אלא בדיעבד שיוצא בו אבל לעולם אינו מברך עליה אלא שנראה דוחק דהא סתמא קאמר. ועוד דאכתי לשון מתוך שיוצא בשאול אינו מדוקדק. ולולי דברי התוספת היה נראה לי לפרש בענין אחר דודאי שפיר מצי סבר שמואל מצוה הבאה בעבירה אפילו בדרבנן אלא שסובר דלא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא היכא דאי אפשר לעשות המצוה אם לא ע"י העבירה דכה"ג כתבו התוס' לעיל בשמעתין אלא דשמואל מיקל יותר דבגזלן גופא נמי לא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא היכא שצריך לכוין לקנות הלולב והיינו בי"ט ראשון כיון דשאול פסול א"כ ע"כ א"א לו לצאת בשל חבירו אם לא שנתכוין לקנותו מש"ה הוי מצוה הבאה בעבירה משא"כ בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול וא"כ הרי אין צריך לכוין לשם קנייה דאפי' אם היה נוטלה ע"מ להחזיר לאלתר יוצא וא"כ אין המצוה באה ע"י עבירה שמתכוין לקנותה מש"ה קאמר דיוצא נמי בגזול ועיין מ"ש בפ"ק דף ט' בלשון התוספת ד"ה האי מיבעיא ליה למעוטי גזולה דלפי דברינו אלה נתיישב שם קושיית התוספת ודו"ק:
בגמרא אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא קמ"ל ופרש"י קמ"ל דעד דשמעינן דמייאש לא קני ליה כו' עכ"ל. נראה דהא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש בפשיטות יותר משום דיאוש לא קנה מדאורייתא כדאמר רבא גופא להדיא בפרק מרובה מניין דיאוש אינו קונה שנאמר קרבנו ולא הגזול כו' ע"ש אלא משום דלחד לישנא התם הדר ביה רבא ממאי דקאמר מעיקרא התם דקרבנו ולא הגזול היינו דגזל קרבן דחבריה משום דסבר יאוש קונה ולאידך לישנא דהתם חד מינייהו רב פפא אמרה וא"כ משמע דלעולם סבר רבא דיאוש קונה מש"ה ניחא ליה לרש"י לפרש מילתא דפסיקא דהא דקאמר רבא קמ"ל היינו לאשמעינן דסתם גזילה יאוש בעלים הוא אף על גב דהך מילתא נמי פלוגתא דר"ש ורבנן היא בפרק מרובה ובפרק הגוזל מ"מ הא שמעינן ליה לרבא בהדיא בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) דאמר דלית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא ע"ש כן נראה לי ודו"ק:
בגמרא וקרקע אינה נגזלת ופירש"י כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם כו' דמקראי נפקא לן בהגוזל בתרא עכ"ל. לכאורה נראה מלשונו דמ"ש דמקראי נפקא לן בהגוזל היינו לענין דלא מהני יאוש בקרקע ולע"ד לא יתכן לפרש כן דהתם בהגוזל לא איירי כלל מענין יאוש אי מהני שיקנה הגזלן הקרקע בע"כ של נגזל דומיא דהאי דשמעתין אלא עיקר הסוגיא דהגוזל היינו לאידך גיסא שאם שטפה נהר וכיוצא בו דפליגי ר"א וחכמים אם יכול לומר הרי שלך לפניך או לא דלר"א דאמר קרקע נגזלת ברשותיה דגזלן איתניס כמו במטלטלין וחייב להעמיד לו שדה אחר ולחכמים אומר לו הרי שלך לפניך דממעטינן קרקעות מדיני גזל ושומרין בכלל ופרט וכלל והיינו מגזירת הכתוב וא"כ אין זה ענין כלל לענין יאוש דלא כתיב בהאי ענינא דכלל ופרט ולא שייך בהך פלוגתא דר"א וחכמים אלא דהנך תנאי ואמוראי דפליגי ביאוש בסברא בעלמא פליגי במרובה אי יאוש קונה כדאשכחן באבידה או דלמא דשאני אבידה דבהתירא אתא לידיה א"כ ממילא דהאי סברא גופא שייך נמי בקרקע כמו במטלטלין דהא באבידה גופא דרשינן לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע. לכך נראה דמ"ש רש"י דמקרא נפקא לן לאו איאוש קאי אלא אעיקר מילתא דקרקע אינה נגזלת דפליגי ר"א וחכמים לקמן בשמעתין משא"כ בהא דלא מהני יאוש בקרקע ממילא ידעינן לה מסברא דהא אפילו במטלטלין למ"ד יאוש קונה היינו לענין גוף הגזילה אם נשתנית ונשפך או פיחתה וכיוצא בו אבל מדמי הגזילה ודאי לא מהני יאוש אפילו שמענא דמיאש כדאמרינן בעלמא נהי דמיאש מגזילה מדמי מי מיאש וכמ"ש מילתא בטעמא בפרק השולח (גיטין דף ל"ח) דהא דמיאש מגופא היינו מפני שהוא דבר שניתנה להוצאה מתחת יד הגזלן וא"כ כיון דקרקע אינה נגזלת והארץ לעולם עומדת א"כ גוף הגזל הוי כמו דמי הגזל ואנן סהדי שלא מחל לו גוף הקרקע דלעולם יוכל להוציאה מידו בכל עת שירצה כן נראה לי בכוונת רש"י:
אלא דלפ"ז יש לדקדק במ"ש רש"י בדיבור הקודם דסתם עכו"ם בארץ ישראל גזלי ארעתא מישראל נינהו ושמא מישראל הוה ולמה הוצרך לפרש מישראל יותר מעכו"ם בארץ ישראל דהא קי"ל גזל עכו"ם אסור ורב הונא גופא דאיהו מריה דשמעתין דאוונכרי ס"ל להדיא בהגוזל בתרא דגזל עכו"ם אסור וכמו שכתבו כל הפוסקים לענין לולב הגזול גופא ובשלמא אי הוי אמרינן דמאי שכתב רש"י דמקראי ילפינן היינו לענין יאוש הוי א"ש דהא האי קרא ודאי בישראל איירי וכיון דאפי' ישראל מישראל אינו קונה קרקע ביאוש א"כ עכו"ם מישראל לא כ"ש דאינו קונה כי האי דשמעתין אבל כשגזל עכו"ם מעכו"ם ודאי לא שמעינן ליה מהאי קרא. משא"כ למאי דפרישית דלענין דלא מהני יאוש בקרקע היינו בשמעתין לאו מקרא ילפינן לה אלא מסברא דלא שייך יאוש בקרקע כלל א"כ הוי מצי לפרש בפשיטות דהא דאמרינן סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו היינו בין מישראל בין מעכו"ם וצ"ע ליישב. ובאמת ראיתי בתשובת הרשב"א סימן תתנ"ב שמפרש להדיא דהאי אוונכרי דשמעתין היינו משום חשש גזל עכו"ם זה מזה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:
בתוספות בד"ה וקרקע אינה נגזלת כו' כדפירש בקונטרס והדין עמו דאי יאוש מועיל לקרקע מאי נפקא ליה מיניה כו' עכ"ל. כמ"ש בסמוך בלשון רש"י נראה לי דצריך לפרש ג"כ בלשון התוספת דכל מה שדקדקו בזה שהדין עם רש"י דאלת"ה מאי נפקא ליה מיניה במאי דאינה נגזלת אין כוונתם בזה דא"כ לא איצטריך קרא למעט גזילת קרקע דהא ודאי ליתא דהא בלא"ה האי כלל ופרט וכלל דדרשי רבנן איצטריך למעט קרקע מדין שומרים וכפל ושבועה כדאיתא בריש מרובה ולענין גזל גופא נמי ודאי איצטריך הך דקרקע אינה נגזלת לענין דלא מהני שום שינוי כמו במטלטלין כגון אם שטפה נהר או חפר בה בורות שיחין ומערות וכן בשהכסיפה או השביחה א"כ ע"כ דמ"ש והדין עם רש"י דאל"כ מאי נפקא מיניה היינו במאי דמייתי רב הונא גופא הך מילתא דקרקע אינה נגזלת בעובדא דאוונכרי ולא משמע להו לפרש דהא דאיצטריך להך מילתא דקרקע אינה נגזלת דהיינו לענין דמסתמא לא מיאש שאין דרך לייאש ממנה משום דלישנא לא משמע הכי ועוד דבלא"ה הא אפילו לענין מטלטלין מסיק רבא בפרק האיש מקדש דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא כן נראה לי מוכרח בכוונת התוספת אף דלכאורה הלשון לא משמע כן מדכתבו וכן מוכח בשמעתין אלמא דמעיקרא לאו משמעתין דייקא להו:
ובעיקר דבריהם שהאריכו בזה הדיבור אי מהני יאוש בקרקע או לא ולפי מסקנתם דבנשתקע שם בעלים ממנה עיין בחידושינו בפ' השולח (גיטין דף ל"ח) ושם כתבתי מילתא בטעמא לענין יאוש דעבדים דאיתקש לקרקעות ונהי דלא מהני יאוש בקרקע מטעם מחילה כמו במטלטלין משום דאנן סהדי שאינו מוחל לו הקרקע בלב שלם כדפרישית. ועוד דלשון מחילה גופא לא מהני בקרקע כיון דאינה נגזלת ובחזקת בעליה עומדת אפ"ה שייך בה יאוש מטעם הפקר ואף שכתבו התוספת במרובה ובכמה דוכתי דיאוש במטלטלין אינו מטעם הפקר היינו כדפרישית בהשולח משום דקי"ל אין אדם יכול להקדיש ולהפקיר דבר שאינו ברשותו כגון גזל ולא נתייאשו הבעלים משא"כ בקרקעות כיון דלעולם הם ברשותו כדאמרינן מה ביתו ברשותו א"כ לעולם יכול להפקירן והא ודאי דלענין יאוש דהפקר לא שייך למעט קרקעות מכלל ופרט וכלל דהא עיקר הפקר אפילו במטלטלין גופייהו לא ילפינן אלא מקרקעות דכתיב בשמיטה תשמטנה ונטשתה ודרשינן יש לך נטישה אחרת שהיא כזו וזהו הפקר. א"כ לפ"ז מה"ט גופא קאמר בירושלמי דנשתקע שם בעליה ממנה יש יאוש בקרקע והיינו מטעם הפקר שאין לך הפקר גדול מזה שאין לה בעלים והרי הן כמדבר כן נראה לי נכון וע"ש באריכות יותר ואפ"ה א"ש האי דאוונכרא דהכא דחייש רב הונא שמא לא נשתקע דמה שאין לה תובעים השתא היינו מפני אימתן של עכו"ם:
ומתוך מ"ש יש ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והב"י שהשמיטו דין זה דאוונכרי לגמרי והיינו משום דמשמע להו דכולא מילתא דר"ה לאו מדינא איירי דהא מסקינן בגיטין דף מ"ה דאמר רב יוסף אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דואר ולא קביל אחולי אחיל וא"כ הך מילתא דר"ה אינו אלא עצה טובה לאוונכרי כיון דאפשר למיעבד בהיתירא ולמיחש מיהא בעי שמא יבוא שום אדם ויערער שהקרקע שלו הו"ל למפרע כמצוה הבאה בעבירה ולא יצא ידי חובתו ועיין מה שאבאר בזה בק"א:
בגמ' ולקנייה בשינוי מעשה למאי דפירש"י בסמוך דר"ה חייש נמי למצוה הבאה בעבירה צריך לומר דבכה"ג לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוספת לעיל בד"ה הא קנייה דכיון דקנייה בשעת אגודה שאוגדו מעי"ט תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה:
אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש רש"י אי נמי דיאוש כדי קונה אפ"ה הוי מצוה הבאה בעבירה. א"כ נראה מזה דרש"י לא נחית להך סברת התוס' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ולקנייה בשינוי מעשה:
והנלע"ד בענין זה היינו משום דבלא"ה יש לדקדק בכל השקלא וטריא דשמעתין מאי קשיא להו אליבא דר"ה דהא שפיר קאמר להו דליגזז אינהו כדי שלא יהיו כגוזלים קרקע של ישראל וכמ"ש רש"י להדיא שאם יחתכוה מן המחובר יהא להם כגוזלים ואסור לגזול בקרקע של ישראל אע"כ כדפרישית בסמוך דודאי אין כאן שום איסור גזילה ממש דהא דסתם כו' אינן אלא מיעוטא דמיעוטא ומהיכי תיתי נחוש לה דאפי' את"ל שזה העכו"ם בעל הקרקע ממיעוטא הוא אפ"ה מאן יימר שזו הקרקע וזה האילן גזולה בידו אלא ודאי דעיקר מילתא דר"ה היינו לחומרא בעלמא שאם יבוא אדם ויערער הוי למפרע מצוה הבאה בעבירה והוי נמי ברכה לבטלה ובוצע בירך ניאץ ה'. וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דאפילו למ"ד יאוש כדי קונה אפ"ה מידי חשש מצוה הבאה בעבירה לא נפיק דשמא יבוא ויערער ולומר שלא נתייאש. וא"כ לפ"ז לענין שינוי מעשה מקשה הש"ס שפיר ולקנייה בשינוי מעשה. וא"כ תו ליכא חשש מצוה הבאה בעבירה כלל כיון דודאי קונה בשינוי מעשה וכן בשינוי השם דבסמוך כן נראה לי נכון ודוק היטב:
שם קא סבר לולב אין צריך אגד ואת"ל כו' ושינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי. ואע"ג דבפ' מרובה אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא וכתבו שם בתוס' דהיינו אפי' בשינוי החוזר לברייתו (וע"ש בחידושינו) ומשמע נמי בלשון התוס' שם דאפילו רב יוסף דפליג עליה דרבה ביאוש וקאמר דלא קנה אפ"ה מודה ליה בשינוי החוזר דקונה אפי' מדאורייתא ע"ש בד"ה מי איכא למ"ד מ"מ הא מסקינן בר"פ הגוזל קמא דבין לאביי ובין לרב אשי שינוי החוזר אינו קונה אלא מדרבנן וכוותייהו קי"ל דבתראי נינהו והיינו כמ"ש התוספת כאן. מיהו נראה לי דהא דמקשה הכא סתמא דתלמודא מעיקרא בפשיטות ולקנייה בשינוי מעשה היינו משום דאשכחן לרב דהוא רבו דר"ה דס"ל שינוי קונה והיינו ממאי דשמעינן ליה בפ"ק דב"ק דף י"א דס"ל כשמואל דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן וקס"ד דהיינו משום דס"ל דשינוי החוזר קונה כי היכי דאמרי' להדיא בר"פ הגוזל (בבא קמא דף צ"ג) אליבא דשמואל למאי דס"ד מעיקרא ע"ש וא"כ מקשה הכא שפיר עליה דר"ה דמסתמא כרב רבי' ס"ל בכל דוכתי כדאשכחן להדיא בפרק מפנין ע"ש. ומש"ה איצטריך לשנויי מעיקרא דר"ה קסבר דלולב אין צריך אגד ומסיק נמי דאפי' את"ל דצריך אגד אפ"ה לא קנה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו והיינו כמסקנא דרבא שם בפ' הגוזל דהאי דאין שמין היינו דוקא בשינוי דלא הדר אבל שינוי דהדר אפשר דרב נמי מודה דאינו קונה מדאורייתא כן נראה לי והוצרכתי לפרש כן כדי ליישב לנכון שיטת התוס' בזה ועיין בסמוך:
בתוס' בד"ה ולקנייה בשינוי השם תימא הא אמרינן דשינוי מעשה כו' עס"ה. ולכאורה כל דברי התוספת בזה הדיבור נראין מעורבבין שאין להם שום חיבור וקישור כלל כמילתא דלית ליה פתרי ובמקצת הקושיות שיש בדברי עצמן כאן כבר הרגיש מהרש"א ז"ל ונדחק מאד לישבן ולע"ד אין עולה לדעת שכן כוונת התוספת:
אלא דמלבד כל זה בעיקר דבריהם בזה הדבור דשקלי וטרי טובא מסוגיא דמרובה ובמימרא דאמוראי דהתם אליבא דרב יוסף לא די שדבריהם כאן סותרין למ"ש שם במקומו בפרק מרובה דלרבה ורב יוסף שינוי מעשה החוזר קונה אפילו בלא יאוש מדאורייתא וא"כ הוי דלא כסוגיא דשמעתין שמבואר להדיא להיפך וא"כ לא היה להם להביא הך שקלא וטריא דהתם דאיירי אליבא דרב יוסף (וע"ש בחידושינו בלשון התוספת בד"ה מי איכא למ"ד ובד"ה הא לאו הכי) וכבר הרגיש בזה ג"כ בס' כפ"ת ע"ש שהקשה כמה קושיות בלשון התוספת והניח כולם בקושיא ובצ"ע:
אלא שגם בעיקר קושיית התוספת דמקשה מהך דעוצבא דמשמע דפשיטא להו דעוצבא הוי שינוי החוזר ומלשון הסוגיא במרובה בשינויא דרבי זירא דמקשה אדרב יוסף מעוצבא אמריש ומשני ע"ז דמריש שינוי החוזר לברייתו א"כ משמע להדיא דעוצבא לאו שינוי החוזר הוא וכן פרש"י שם להדיא ע"ש:
והנלע"ד בכוונת פי' התוספת דודאי לא שייך לאקשויי מהכא אהך סוגיא דמרובה כיון דכולה סוגיא דמרובה אינה אלא אליבא דרבה ורב יוסף דבעו למימר דשינוי מעשה או שינוי השם החוזר קונה אפילו בלא יאוש מדאורייתא (והיינו לפי שיטת התוס' דהתם) ואנן לא קי"ל כהך סוגיא אלא כסוגיא דר"פ הגוזל דאיירי בה אמוראי בתראי אביי ורב אשי דאפילו שינוי מעשה החוזר מדאורייתא אינו קונה בלא יאוש ולרב אשי אפילו מדרבנן נמי לא וא"כ סוגיא דהכא בהך מילתא הוי אליבא דהלכתא כסוגיא דר"פ הגוזל. אלא דעיקר כוונת התוספת בהא דמשמע בשמעתין דמקשה בפשיטות ולקנייה בשינוי השם אף לבתר דאמרן בשינוי מעשה החוזר לא מהני. וא"כ נראה מזה דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דשינוי השם החוזר עדיף משינוי מעשה ואפשר דבשינוי השם לא שייך הך מילתא כל כך לומר דהוי שינוי החוזר וכמו שאבאר וא"כ על זה כתבו שפיר תימא הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר כו' וה"ה בשינוי השם ומוכח להך מילתא התם ממתני' דמריש דאע"ג דהוי שינוי החוזר אפ"ה אי לאו משום תקנת השבים ופסידא דמריש לא הוי מהני א"כ לא מקשה הש"ס הכא מידי דהא תיקשי ליה ממתני' דמריש. וע"ז דקדקו וכתבו וי"ל דפריך הכא אליבא דרב יוסף דמסיק התם שינויא אחרינא ואין כוונתן בזה דסתמא דתלמודא מקשה ממימרא דרב יוסף אדר"ה כמו שהביא בעל כפ"ת. אלא דעיקר כוונתם דהאי מקשה דהכא סובר כסברא דרב יוסף במאי דקאמר התם דשאני מריש דשמו עליו ולא מיקרי שינוי השם כלל. ולפ"ז מקשה סתמא דתלמודא שפיר כיון דממתניתין דמריש לא משמע מידי לענין שינוי השם אם כן ממילא מוכח בפשיטות ממתניתין דעוצבא דשינוי השם החוזר קונה מדאורייתא דהא הך מילתא דמחשבה מטמאתן אקרא דמשכבו קאי כמ"ש שם התוספת והיינו עכ"פ עם יאוש כדקתני בהאי דעורות דפליגי ר"ש ורבנן מפני שלא נתייאשו בעליה. ולפ"ז דממתניתין דעוצבא מוכח דשינוי השם החוזר קונה ע"כ צריך לומר בא' משני פנים או שנאמר דשינוי השם החוזר עדיף משינוי מעשה החוזר כדי להעמיד הסוגיא דר"פ הגוזל ולא תיקשי אמתניתין דעוצבא או שנאמר דלפום הך סברא דרב יוסף דמריש לא מיקרי שינוי השם וממילא מוקמינן למתני' דעוצבא כפשטה דמשום שינוי השם מחשבה מטמאתן אע"ג דשינוי החוזר הוא וא"כ אם נאמר דשינוי מעשה עדיף משינוי השם ע"כ אית לן למימר דמה"ט כ"ש דשינוי מעשה החוזר קונה מדאורייתא ודלא כסוגיא דר"פ הגוזל וא"כ שפיר מקשה הכא בשמעתין עליה דר"ה דממ"נ לקנייה בשינוי השם או בשינוי מעשה וכ"ש דאיכא תרתי. נמצא דכל זה לפי תירוץ הראשון שכתבו התוספת כאן לחלק בין מריש ובין עוצבא וממילא רווחי שמעתין דידן והיינו לפי מאי דמשמע להו להתוספת השתא דסתם מריש היינו לאחר יאוש דהכי נמי משמע להו להתוספת שם במרובה בד"ה הא לאו הכי הדרי בעיניה ע"ש ובחידושינו:
אלא משום דלקושטא דמילתא לא פסיקא להו להתוספת הך סברא להעמיד הסוגיא דהכא לא כרבי זירא במרובה ולא ניחא להו נמי לומר דשינוי השם עדיף משינוי מעשה כדי להעמיד הסוגיא דר"פ הגוזל אליבא דהלכתא כסתמא דתלמודא דהכא מש"ה כתבו ועוד י"ל תירוץ אחר דסוגיא דהכא ודר"פ הגוזל כשינוי דר"ז במרובה דשינוי החוזר ושינוי השם לא הוי שינוי כמו בשינוי מעשה החוזר. ואפ"ה מקשה הכא שפיר ולקנייה בשינוי השם כיון דאיכא שינוי השם ושינוי מעשה בהדי הדדי מש"ה הו"ל שינוי חשוב טובא ומש"ה פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דהכא דקונה כמו בשינוי השם לחוד או בשינוי מעשה לחוד שאינו חוזר. ומשום דלפום סברא דהשתא משמע להו דדוקא בהנך תרתי שינוי השם ושינוי מעשה דחדא טעמא אית להו משום שינוי חשוב הוא דמהני אפילו בלא יאוש כמו שינוי שאינו חוזר כדפרישית אבל בשינוי השם לחוד לא מהני מדאורייתא אפילו עם יאוש דהא לא עדיף משינוי מעשה דאמרן הכא דלא מהני עם יאוש א"כ ע"ז קשיא להו שפיר וכתבו וא"ת ועוצבא דהתם כו' ואמאי קנה ומשמע להו להתוס' הכא דעוצבא שינוי החוזר הוא דאי ס"ד דשינוי שאינו חוזר הוא א"כ אמאי קתני התם לפי שלא נתייאשו ותיפוק ליה דשינוי גמור שאינו חוזר לכ"ע מהני אפילו בלא יאוש ואף דרש"י במרובה בשינויא דר"ז כתב דעוצבא הוי שינוי שאינו חוזר כבר כתבתי שם בחידושינו דרש"י סובר כפי' השני שכתבו התוספת שם בד"ה הא לאו הכי דאע"ג דשינוי השם קונה אפילו בלא יאוש אפ"ה איצטריך לטעמא דיאוש משום דבלא"ה לא הוי מיקרי שינוי השם לענין טומאה כמו לענין הקדש כמ"ש התוספת שם מילתא בטעמא משא"כ להתוספת דהכא ניחא להו בתירוצם הראשון שכתבו שם דאיצטריך בעוצבא ועורות לטעמא דיאוש משום דבלא"ה לא מהני שינוי החוזר לא בשינוי השם ולא בשינוי מעשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דשינוי השם החוזר קונה עם יאוש מהאי דעוצבא א"כ כ"ש בשינוי מעשה החוזר דיש לנו לומר דקונה עם יאוש וקשיא סוגיא דהכא ודר"פ הגוזל דלא מהני מדאורייתא ומחמת קושיא זו הוכרחו התוספת לתרץ אע"ג דבלא יאוש שינוי מעשה שאינו חוזר עדיף משינוי השם היינו משום כיון דלא מתייאש לא מיקרי שינוי השם מעליא משא"כ בשינוי החוזר דלא מהניא מדאורייתא אלא עם יאוש ומכיון שנתייאש הו"ל האי שינוי השם עדיף משינוי מעשה דלא שייך ביה לומר כל כך דחוזר לברייתו כמו בשינוי מעשה וכדפרישית:
ובזה נתיישב היטב מה שהקשה מהרש"א דבהאי סברא גופא הוי מצו התוספת לתרץ עיקר תמיהתם ע"ש. ולמאי דפרישית אין הדבר כן משום דלא פשיטא להו להתוספת הך סברא דעדיף שינוי החוזר עם יאוש בשינוי השם יותר מבשינוי מעשה אלא משום הך קושיא דקשיא להו מעוצבא דמכח האי סברא הוי עיקר קושית המקשה. ועוד דעיקר תמיהת התוספת מעיקרא כאן היינו למאי דהוי משמע להו דמריש היינו לאחר יאוש כמו בעוצבא וא"כ לא מצי לתרץ כן משא"כ השתא לפי תירוצם השני שהוכרחו לסברא זו דשינוי השם החוזר עדיף משינוי מעשה מדאורייתא וא"כ מה"ט משמע להו נמי דהאי דמריש היינו לפני יאוש וכמסקנת התוספת במרובה בד"ה הא לאו הכי ע"ש ובחידושינו וכמ"ש ג"כ להדיא בסוף הדבור דשינוי השם דהדר למילתא בלא יאוש קני אפילו מדאורייתא לבר ממריש אלמא דמריש בלא יאוש איירי:
ולפ"ז א"ש נמי מ"ש כאן והשתא ניחא שכל זה נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דעוצבא מיקרי שינוי החוזר ואפ"ה קנה מדאורייתא עם יאוש שהרי עיקר קושית סתמא דתלמודא הכא דמקשה בפשיטות ולקנייה בשינוי השם והיינו בחוזר ע"כ היינו מכח אותה הסברא דפשיטא ליה הכי מהך מתניתין דעוצבא דאיירי נמי מדאורייתא כמו הושענא דהכא וא"כ ע"כ דעוצבא מיקרי שינוי החוזר וממילא א"ש נמי הא דקאמר במרובה דשינוי השם כשינוי מעשה דמי והיינו בעלמא באינו חוזר נמצא דכל זה לפי סוגיא דהכא דמוכח להדיא דשני קנינים גרועים מהני אע"ג דכל חדא באפי נפשה לא מהני מדאורייתא כגון בשינוי השם ושינוי מעשה דהכא בלולב וכה"ג בשינוי השם החוזר עם יאוש כהאי דעוצבא:
משא"כ בסוגיא דמרובה דאיירי אליבא דרבה ורב יוסף משמע להו להתוספת דשני קנינים גרועים דכל חד באפי נפשה לא מהני מדאורייתא ה"ה נמי היכא דאיכא תרתי דמדאורייתא לא שייך לחלק. ולפ"ז ע"כ דהא דמהני בעוצבא שינוי השם החוזר עם יאוש היינו מדרבנן דקרא דמשכבו ולא הגזול לאו אעוצבא קאי וע"כ איתא להך סברא נמי אליבא דרבה דהא מקשה לרב יוסף כ"ב שנין מהאי דעוצבא אלמא דלדידיה גופא ניחא אף למאי דהוי מספקא ליה דאפשר דיאוש אינו קונה אלא מדרבנן וא"כ ע"כ דהא דמחשבה מטמאתן אינו אלא מדרבנן וכדפרישית התם נמי אליבא דאביי ע"ש:
נמצא דלפ"ז לא שייך כל הנך חילוקי דינים שכתבו התוספת כאן לא בסוגיא דמרובה ולא בסוגיא דר"פ הגוזל קמא לחוד דלא קשיא ליה נמי מהאי דעוצבא דאיכא למימר נמי דטומאתו אינו אלא מדרבנן אבל מסוגיא דהכא בלולב דלענין קנין דאורייתא איירי ומדמקשה בפשיטות והיינו ע"כ מהאי דעוצבא כדפרישית אם כן ע"כ דטומאת עוצבא נמי מדאורייתא. ולפ"ז הוצרכו לכתוב כל חילוקי דינים שנתחדשו ע"פ פירושם דהכא דכולה שקלא וטריא דשמעתין משמע דתליא בהנך משניות ערוכות דמריש ועוצבא ובזה נתיישבו כל הקושיות והדקדוקים שכתבו כל מפרשי התוספת ודוק היטב:
והרוצה לעמוד על תוכן הדברים שכתבתי ישים עין עיונו בסוגיא דמרובה בפירש"י והתוס' ובחידושינו שם ואז המבין יבין וישכיל בעין שכלו שכוונתי לדרך האמת בעה"י הן במ"ש בחידושי מרובה והן במ"ש כאן בכוונת התוס'. ויהא רעוא דכד שכיבנא ליפקו בעלי התוספות לאפאי דמתריצנא למילתייהו בקושטא כהוגן וכהלכה בלי גמגום:
בא"ד ושינוי מעשה החוזר קונה אפילו בלא יאוש מדרבנן וטעמא משום תקנת השבים כו' עכ"ל. נראה בכוונתן דדוקא לענין שינוי מעשה החוזר שייך האי טעמא דתקנת השבים כיון דטרח בה ועל ידי כך השביח משא"כ בשינוי השם החוזר דמידי דאתי ממילא לא שייך כל כך תקנת השבים לבר ממריש דאיכא פסידא טובא דמריש תקנו משום תקנת השבים כדאיתא בפרק הגוזל ומש"ה מהני אפילו בשינוי השם החוזר אפילו בלא יאוש כנ"ל:
בא"ד וא"ת הא דפריך הכא כו' תיקשי ליה מתני' דלולב הגזול כו' עס"ה. נראה בכוונתן דלאו אמתניתין דלולב הגזול גופא בעי למימר דתיקשי ליה הכי דהא מתני' איכא לאוקמי לפני יאוש דלא מהני שינוי השם דהא דוקא באוונכרי דאיירי לאחר יאוש מקשה הש"ס ולקנייה אלא דעיקר קושית התוס' היינו אשקלא וטריא דלעיל לבתר דמסקינן דלולב הגזול איירי אפילו לאחר יאוש ואפ"ה לא הוי קשיא להו לתלמודא דלקנייה בשינוי השם וע"ז תירצו דאיכא לאוקמי מתניתין בשגזלו האגודה:
אלא דיש לתמוה טובא דהיאך אפשר לאוקמי כשגזלו אגודה דהא באינך מתני' דלקמן קתני הדס וערבה כל חד באפי נפשה ובהדס גופא שייך הך קושיא גופא דמקשה הש"ס הכא ויש ליישב דבריהם בדוחק:
בגמרא תנו רבנן סוכה גזולה כו' א"ר נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו כו' ורבנן לטעמייהו כו' וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא. נראה דהא דקאמר שאולה היא לאו דוקא דהא כי היכי דלרבנן קרקע אינה נגזלת משום דממעטינן קרקעות מכלל ופרט וכלל כדאיתא בהגוזל בתרא וכמו שפרש"י כאן א"כ מהאי כלל ופרט וכלל גופא ממעטינן נמי קרקעות מדין שומרים ולא שייך שאלה בקרקעות כלל דלאו ברשות השואל קאי דמה"ט קי"ל דהשואל בית מחבירו ונשרף פטור מלשלם כדאיתא בח"מ סימן צ"ה וסימן ש"א אלא דאפ"ה קאמר שפיר וסוכה שאולה היא דוודאי אי הוי דרשי חכמים האי דרשא דחג הסוכות תעשה לך דבעינן שיהא שלו ממש א"כ אדרבה מה"ט דלא שייך שאלה בקרקעות ולא קניא השואל א"כ כ"ש שיש לפוסלה דהא לאו דידיה היא אלא משום דלקושטא דמילתא סברי רבנן דאדם יוצא י"ח בסוכתו של חבירו דלא בעינן שיהא שלו ממש דמה"ט מכשרו בשאולה מש"ה מכשרו נמי בסוכה גזולה כשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דנהי דלא קנייה השואל מ"מ כיון דלא מיתסר מטעם גזולה דלא שייך גזילה בקרקעות א"כ הו"ל סוכת חבירו ואדם יוצא בה כמו בשאולה כנ"ל ודו"ק:
שם אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל כו' ולכאורה יש לתמוה אטו ר"נ טעמא דר"א אתי לאשמעינן דהא אפילו אי הוי פליגי ר"א וחכמים בכל סוכה גזולה בין בגזילת קרקע ובין בגזילת עצים אפ"ה הוי הלכה כחכמים דמכשירין בכל ענין דבכה"ג מדייק הש"ס בכמה דוכתי וכ"ש הכא דר"א שמותי הוא. והנראה בזה דהא דקאמר הכא ד"ה לאו משום דקס"ד דבגזל עצים נמי פליגי ר"א וחכמים דמהיכא תיתי כיון דבקרקעות מפרשינן דאזדו לטעמייהו א"כ למה נאמר דפליגי בתרתי דהא במטלטלין לא שייך האי טעמא אלא טעמא אחרינא וקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן. אלא דעיקר מילתא דר"נ דלא נימא איפכא דבגזל עצים ד"ה פסולה כיון דרבנן נמי דרשי לך למעוטי גזולה לעיל בפרק הישן מש"ה קאמר ר"נ דאפ"ה כשירה לד"ה מה"ט שאין לו אלא דמי עצים לבד וכפרש"י וכ"כ בס' כפ"ת. אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא דא"כ מאי מסיק הש"ס וקאמר אמילתא דר"נ ממאי מדקתני דומיא דרה"ר וא"כ אדרבה מה"ט אית לן למימר איפכא דדוקא דומיא דרה"ר פליגי והיינו בגזילת קרקע דלאו דידיה אבל בגזל עצים רבנן נמי מודו דפסול' מדרשא דלך אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה לתלמודא מסברא דלרבנן כשירה כיון דאין לו אלא דמי עצים א"כ הדרא קושיא לדוכתא אעיקר מימרא דר"נ למאי איצטריך כיון דמילתא דפשיטא היא:
והנלע"ד בזה דודאי אי אפשר לומר דהא דקתני סוכה גזולה דומיא דרה"ר היינו לאשמעינן דדוקא בכה"ג בקרקע דלאו דידיה פליגי אבל בגזל עצים לכ"ע פסולה דהא ודאי ליתא דהא אשכחן כמה גווני דאפילו בגזל עצים כשירה והיינו היכא דאיכא שינוי מעשה גמור שאינו חוזר דלכ"ע קנייה כדאיתא במרובה והובא בשמעתין בסוגיא דלעיל בלשון התוס' אפילו בלא יאוש וכ"ש היכא דאיכא נמי יאוש אע"כ דהאי דומיא דרה"ר היינו לאידך גיסא דבגזל עצים לעולם כשירה והך מילתא גופא אתי ר"נ לאשמעינן דכיון דאין לו אלא דמי עצים בלבד הוי כדידיה לגמרי ואפילו מצוה הבאה בעבירה לא הוי. ונראה שלזה נתכוין רש"י במ"ש דלר"נ לא אשכחן סוכה גזולה דפסולה אלא כשגזל סוכה העשויה בראש עגלה או בראש הספינה דהוי מלתא דלא שכיחא וכה"ג ודאי לא איירי דיוקא דברייתא ומש"ה שפיר קאמר ר"נ דע"כ האי דיוקא לאידך גיסא דבסתם גזילת עצים כשירה כן נראה לי ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך בלשון התוס' ודו"ק:
בתוספות בד"ה אבל גזל עצים כו' כך פי' בקונטרס ועל חנם דחק כו' וגזל עצים וסיכך בהן שינוי החוזר לברייתו הוא כו' עס"ה. ואע"ג דנראה דרש"י נזהר מזה וכתב שינוי השם ושינוי מעשה הוא וא"כ בכה"ג כתבו התוס' לעיל בדיבור הקודם דהיכא דאיכא תרתי שינוי מעשה ושינוי השם אפילו בשינוי החוזר לברייתו נמי קונה מדאורייתא אלא שכבר כתבתי דהתוס' לא כתבו כן לעיל אלא בתירוצם השני דמשמע להו להעמיד הסוגיא דהכא כדר' זירא בפרק מרובה מש"ה הוצרכו לדחוק ולפרש דהא דמקשה לעיל בפשיטות ולקנייה בשינוי השם היינו משום דאיכא תרתי ובאמת נראה מלשון התוס' לעיל דסברא זו נראה להם דוחק דהוי כסברות הפוכות וכמו שהארכתי בזה בסמוך משא"כ הכא כתבו כן לדחות פירש"י משום דלא משמע להו לאוקמי הך דרשא דלך למעוטי גזולה דאיירי בראש העגלה או בראש הספינה דהוי מילתא דלא שכיחא כלל ועוד דפלוגתא דתנאי היא לעיל וא"כ יפה כתבו התוס' דאדרבה מהך קושיא גופא הוי לן למימר דמיעוטא דקרא דלך למעוטי גזולה היינו בגזל עצים דאפילו בדאיכא שינוי מעשה ושינוי השם נמי ממעט קרא דאפ"ה גזולה היא ואי משום דמקשה הש"ס לעיל בפשיטות ולקנייה בשינוי השם היינו כתירוץ הראשון שכתבו התוספות לעיל דשינוי השם עם יאוש מהני אפי' בחוזר לברייתו ודלא כרבי זירא בפרק מרובה כמ"ש באריכות. וא"כ לפ"ז שפיר מצינן לאוקמי מיעוטא דקרא בדליכא יאוש דהא קי"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא כן נראה לי בכוונת התוספות. ומשום דאכתי לא פסיקא להו לדחות בשביל זה פירש"י דהא מצינן למימר דרש"י סובר כתירוץ השני שכתבו לעיל דבדאיכא תרתי מהני מדאורייתא אפי' בלא יאוש מש"ה כתבו עוד דאפ"ה אין צורך לאוקמי מיעוטא דקרא בראש העגלה ובראש הספינה אלא בגוונא אחרינא דמסקו התוספות בראובן שבנה כו' דשכיחא טפי. כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' לפי שיטתם. אלא שכבר כתבתי בסמוך דרש"י הוכרח לפרש כן ממימרא דר"נ גופא מדקאמר אבל גזל עצים ד"ה כשירה דהאי לישנא משמע דהוי רבותא אליבא דר"א ואי ס"ד דאשכחן סוכה גזולה בשום צד דהיינו בגזל עצים א"כ טפי הו"ל למימר לר"נ לאידך גיסא מחלוקת בשתקף את חבירו כו' אבל בגזל עצים ד"ה פסולה אע"כ דלקושטא דמילתא לא אשכחן שום סוכה גזולה לרבנן דפסולה אלא כשעשוי' בראש העגלה או בראש הספינה והני לא שכיחי כלל כנ"ל ודו"ק:
אמר רבינא האי כשורא דמטללתא כו' פשיטא מאי שנא מעצים כו'. וקשיא לי מאי מקשה הכא פשיטא מ"ש מעצים הא טובא אתי רבינא לאשמעינן דאע"ג דלא קנה אלא מדרבנן ומדאורייתא לא קרינן ביה לך אפ"ה כשרה והיינו מהטעם שכתבו התוספות לעיל גבי אוונכרא בד"ה והא קנייה בשינוי מעשה לחלק בין הך תקנתא דתקנת השבים ובין שאר תקנתא דרבנן וע"ש ואי לאו דקאמר רבינא הכי ודאי לא הוי שמעינן הך מילתא ממימרא דר"נ גופא לעיל בגזל עצים משום דהוי מצינן לאוקמי בשינוי השם ושינוי מעשה דקונה מדאורייתא כמ"ש רש"י להדיא במימרא דר"נ בסמוך ואף לשיטת התוספות דלא משמע להו האי טעמא דשינוי השם ושינוי מעשה כדפרישית בסמוך מ"מ אי לאו דאמרה רבינא הו"א דר"נ כרבה ורב יוסף דפרק מרובה ס"ל דאפילו שינוי השם החוזר או שינוי מעשה החוזר קונין מדאורייתא מש"ה איצטריך רבינא לאשמעינן דטעמא דר"נ לאו משום דקנייה מדאורייתא דהא למסקנא דר"פ הגוזל קי"ל דלא קנה אלא עיקר טעמא דר"נ דאפילו משום תקנת השבים לחוד נמי קנה אפילו היכא דליכא שינוי השם ושינוי מעשה כגון בכשורא דמטללתא:
אלא דלפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י א"ש טובא דודאי ממימרא דר"נ גופא שמעינן הך טעמא דתקנת השבים מהני להכשיר הסוכה דאלת"ה אלא דמימרא דר"נ איירי היכא דקנייה מדאורייתא א"כ אמאי מהדר ליה למימר אבל גזל עצים ד"ה כשרה דלכאורה הך מילתא לא שייך אלא אליבא דר"א וטפי הו"ל למימר אבל גזל עצים ד"ה פסולה לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן כגון היכא דליכא שינוי השם ושינוי מעשה דלא קנייה מדאורייתא אלא מדרבנן אע"כ דר"נ סובר דאפילו היכא דקנייה מדרבנן משום תקנת השבים נמי כשרה וכדפרישית לעיל בכוונת רש"י וא"כ מקשה הכא שפיר פשיטא כן נראה לי לפי שיטת רש"י דבסמוך. מיהו לשיטת התוס' ע"כ צריך לומר דהא דמקשה הכא פשיטא היינו דלא הו"ל לרבינא למימר הך מימרא באפי נפשה בכשורא דמטללתא אלא בפשיטות הו"ל למימר דטעמא דר"נ בגזל עצים היינו משום דקנייה בתקנת השבים. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' במרובה דף ס"ז בד"ה אמר עולא על פי' ר"ת מסוגיא דהכא בכשורא דמטללתא ולמאי דפרישית א"ש וכמו שכתבתי שם בפרק מרובה עיין עליו ודו"ק:
שם תנא יבש פסול רבי יהודא מכשיר אמר רבא מחלוקת בלולב כו' ויש לדקדק אהא דקאמר רבא מחלוקת בלולב אבל באתרוג כו' ואמאי שביק להדס וערבה דתנינא במתניתין דפסולין וא"כ לרבא שייך בהו פלוגתא דר"י ורבנן כמו בלולב. (ונראה דוחק לומר דרבא סבר דדוקא לולב הוא דלא מקשינן לאתרוג משום דכתיב כפות תמרים ולא כתיב וכפות אבל הדס וערבה דכתיב וענף עץ עבות וערבי נחל א"כ משמע דוי"ו הדר ערביה דכה"ג אמרינן בפרק אין מעמידין גבי אבני שהם ואבני מילואים) מיהו בלא"ה אפשר דבהדס וערבה אפילו בלאו טעמא דהדר נמי פסול כשנפרך בצפורן דהוי כמאן דליתא וכתותי מיכתת שיעורא משא"כ בלולב לא שייך יבשות כי האי כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ה והראב"ד ז"ל ולפ"ז מצינן למימר נמי דהא דלא פליג ר"י במתניתין בלולב היבש אע"ג דפליג בסיפא היינו מה"ט גופא דבלולב לא פסיקא ליה דזימנין דמודה דפסול כגון היכא שנפרכה בצפורן ועמ"ש בזה במשנתינו ודו"ק:
בתוספות בד"ה דבר הדר באילנו משנה לשנה בן עזאי הוא דדריש הכי לקמן בפירקין עכ"ל. ובכל הנוסחאות גמרות שלנו לקמן בפירקין ר' אבהו הוא דדריש לה הכי לדבר הדר באילנו אבל בן עזאי דריש לה לקמן בגוונא אחרינא אל תקרי הדר אלא אידור כו' ונהירנא כד הוינא טליא הראה לי דבת"כ פ' אמור פ' ולקחתם לכם דבן עזאי קאמר להדיא הדר שדר באילנו משנה לשנה ולפ"ז טעות נפל בגמרות שלנו ובלאו הכי נראה כן במה שהקדים לקמן מימרא דרבי אבהו מקמיה בן עזאי ורבי אבהו אמורא הוי ולא היה לו להביא דבריו באמצע הברייתא וא"כ נראה דהך דרשא דהידור ר' אבהו הוא דקאמר לה כנ"ל:
בד"ה באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעוריה כו' וא"ת צורה של אשירה נמי מדאגבה קנייה כדאמרינן בפרק כל הצורות כו' ויש לומר כגון שהגביה ע"מ שלא לקנות כו' ולולב בי"ט שני כו' עכ"ל. והנראה בזה דסברת התוספות דצורה של אשירה שבאתה ליד ישראל אפילו אם אין הישראל מתכוין לעובדה או למוכרה לעכו"ם אלא שמתכוין לקנותה לצאת י"ח לולב או שופר אפ"ה מחמרי' בה כמו בצורה של אשירה של ישראל ממש בין לענין ביטול שאין לה ביטול מדאורייתא ובין לענין שריפה דאמרינן בה כתותי מיכתת שיעוריה דהא בהא תליא לפי שיטתם דהשתא ומשום הכי הוצרכו לפרש דמילתא דרבא דאמר יצא איירי כשמתכוין שלא לקנותה כלל ובי"ט שני דוקא דלא בעינן לכם וע"ז כתבו דמתני' נמי לא הוי צריך לאוקמי באשירה דמשה כו':
ולע"ד אין דבריהם מוכרחים דנהי דמחמרינן בצורה של אשירה של ישראל טפי משל עכו"ם לענין ביטול אפילו את"ל דהוי מדאורייתא דהך דרשא דושם בסתר דרשא גמורה הוא להך מילתא אפ"ה משמע דהיינו דוקא באשירה של ישראל ממש משעבדה למאי דקי"ל כר"ע דשל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד ויליף לה מהאי קרא גופא מדכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר כדאיתא בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ב) ע"ש משא"כ כשעיקר צורה דאשירה של עכו"ם דיש לה ביטול א"כ אין סברא לומר דכשבאת אחר כך ליד לישראל תהא טעונה שריפה מדאורייתא אפילו אם רוצה לבטלה ולומר בה דמה"ט כתותי מיכתת שיעוריה:
ומה שהביאו התוספות ראיה מסוגיא דפרק כל הצורות דאמרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה אלמא דאפילו בכה"ג שלא נתכוין ישראל לעובדה אפ"ה לא מהני לה ביטול וכמו שפרש"י שם מ"מ שפיר מצינן למימר שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא וכמ"ש הטור והב"י להדיא סימן קמ"ו בשם הרא"ש והסמ"ג וכ"כ שם הט"ז ע"ש באריכות:
וכן מבואר להדיא בל' הגהות אשר"י בפרק ר' ישמעאל שהרשב"ם כתב כן בשם רש"י ומשמע דאפילו בצורה של אשירה של ישראל ממש הא דאין לה ביטול אינו אלא מדרבנן דמש"ה אמרינן דיש ברירה ע"ש דע"כ נתכוין למה שכתבתי וכן נראה מלשון רש"י עצמו בפרק כל הצורות גבי האי דדילמא אגבי לה והדר מבטיל שמפרש שם דהך מילתא ילפינן מדכתיב ושם בסתר שטעונין גניזה דלקושטא דמילתא מהאי קרא גופא דריש לה ר"ע דאינה אסורה עד שתיעבד והיינו שהישראל עצמו מתכוין לעובדה ויעשה לה דברים שבסתר אע"כ כדפרישית דמה"ט גופא שהחמיר בצורה של אשירה של ישראל ממש שאין לה ביטול או מדאורייתא או מדרבנן מש"ה החמירו חכמים אפילו בשל עכו"ם לאחר שבאתה ליד ישראל כדי שלא יבא להשהותה בביתו וכדי לקיים מצות שריפה מיד ואשכחן נמי דלענין שריפה החמירה התורה דוקא בשל עכו"ם משא"כ בשל ישראל בגניזה בעלמא סגי ובזה נתיישב מאי דקשיא ליה לבעל כ"מ עמ"ש הרמב"ם בהלכות עכו"ם פ"ח הלכה ט' באשירה של עכו"ם ושל ישראל בשותפות שחלק ישראל אסורין בהנאה לעולם וטעונין גניזה וע"ז כתב הכ"מ שאינו יודע גניזה זו למה הו"ל לשורפה או לאבדה והניחו בצ"ע ולמאי דפרישית א"ש טובא שהרמב"ם סובר שכן הוא מעיקר הדין דכל צורות של אשירה של ישראל שביטלה בגניזה בעלמא סגי שאינה אסורה אלא מדרבנן וכן נראה להדיא בביאור לשון הרמב"ם במ"ש עוד שם וכן אשירה של עכו"ם שבאתה ליד ישראל שאין ביטולה מועיל ואסורה בהנאה לעולם וזהו כמו שכתבתי:
ובזה נתיישב ג"כ מה שנתקשו הרב המגיד והכ"מ על לשון הרמב"ם פ"ח הל' לולב ע"ש. נמצא דלפ"ז א"ש טובא סוגיא דשמעתין ובכמה דוכתי דלעולם לא שייך לומר כתותי מיכתת שיעוריה אלא באשירה דמשה וכיוצא בו שטעון שריפה מדאורייתא או בצורה של אשירה של ישראל ממש שלא נתבטלה דהוי מילתא דלא שכיחא וליכא לאוקמי מתניתין בהכי. מיהו התוס' לשיטתייהו שכתבו בפרק מצות חליצה דכיון שטעון גניזה אין לך מיכתת שיעוריה גדול מזו אלא דשם נמי לא כתבו כן אלא משום הנך קושיות ושקלא וטריא שכתבו כאן נמצא דלמאי דפרישית אין צורך לכל זה ונתיישב הכל לנכון בעזה"י ועיין מה שאכתוב לקמן בזה גבי אתרוג של ערלה ושל תרומה ודו"ק היטב:
בא"ד ור"ת מפרש כו' ובהאי דראוהו ב"ד כו' וע"כ צריך לאוקמי לאחר ביטול כו' עס"ה. ואע"ג דאמרינן התם דהדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפירושם דאיירי לאחר ביטול לא הוי צריך להאי טעמא דאפילו אי מצות ליהנות ניתנו נמי יצא דהא לאחר ביטול מותר בהנאה ואפ"ה לכתחלה לא יתקע בו משום דמאיס אלא דאפ"ה מצינן למימר דאה"נ והאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא איצטריך אלא משום שופר של שלמים ומ"ש התוספות בנוסחאות הגירסות דהתם אי גרסינן רבא או ר' יהודא ע"ש בחידושינו ואין להאריך יותר:
פיסקא נקטם ראשו תני עולא ב"ח נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר בעי ר' ירמיה נקטם ראשו מעי"ט כו' עד סוף הסוגיא ולפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן בשם הגאונים משמע דכולה סוגיא דהכא לא סלקא אליבא דהלכתא דכל השקלא וטריא דהכא אדינא דמתני' קאי דנקטם ראשו של הדס פסול משא"כ למאי דפסק שמואל לקמן כר' טרפון דאפילו שלשתן קטומים כשר א"כ אפילו לא עלתה בו תמרה כשר ודלא כסתמא דמתני' משום דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכה כסתם וע"ש בלשון הרמב"ן בספר המלחמות באריכות. אלא דלכאורה יש לתמוה דאכתי מאי חזית דסמכינן אהאי דשמואל מסוגיא דהכא דסתמא דתלמודא שקיל וטרי בהך איבעיא דר' ירמיה וקאמר נמי עלה דתיפשוט ליה מדר"פ וכיון דר"פ בתראה הוי אלמא דסתמא דתלמודא דהוי בתר ר"פ נמי שקלי וטרי בה בהך איבעיא דר' ירמיה דאפילו את"ל דהא דמייתי מילתא דר"פ אגב גררא מייתי לה כיון דע"כ אליבא דרבי יוחנן מוכרח לומר כאוקימתא דר"פ וא"כ שפיר קאמר דתיפשוט מדר' יוחנן מ"מ ע"כ הא דמייתי בתר הכי לימא כתנאי עבר וקטם סתמא דתלמודא מסיק הך מילתא ליפשוט האיבעיא דרבי ירמיה וא"כ משמע להדיא דסתמא דתלמודא סברה דהלכה כסתם מתני' דהכא ודלא כשמואל. אם לא שנאמר דאיתא לדשמואל ואיתא נמי לדרבי ירמיה ולסוגיא דהכא והיינו ע"ד שכתבו הראב"ד ובעל המאור והר"ן ז"ל דיש לחלק בין נקטם ראשו דמתניתין ובין קטומה דר' טרפון. והנלע"ד בזה אבאר לקמן בעה"י בסוגיא דרבי ישמעאל ורבי טרפון במימרא דשמואל ע"ש:
בפרש"י בד"ה יש דיחוי כו' והשתא לא דייק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה כו' עכ"ל. ונראה בכוונתו משום דאיכא סברא נמי למימר דדחוי מעיקרא כי האי שלא יהיה ראוי בתחלת זמנו גרע טפי מנראה ונדחה כדמשמע נמי לישנא דגמרא לקמן וכמו שיבואר:
בתוספות בד"ה נקטם ראשו מעי"ט כו' ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דיחוי ומיהו לא לגמרי דמי. וכוונתם דהאי דהדס לא מיקרי כל כך בידו ללקטן כיון דאין ממעטין בי"ט אלא דאפ"ה לענין דיחוי מעיקרא דקיל טפי שפיר מהני הך סברא דבידו ללקטן ועמ"ש לקמן בזה. ומ"ש התוס' דצריך לחלק בדברים עיין בל' התוס' שם בזבחים:
פיסקא ואין ממעטין בי"ט כו' דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול כו' תפשוט מינה דחוי מעיקרא אלא לאו דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא. מכאן משמע דנהי דלקושטא דמילתא מסקינן הכא דנראה ונדחה חמור מדחוי מעיקרא מ"מ לסברת המקשה דהשתא הוי משמע איפכא דהא למאי דבעי לאוקמי מתני' דאשחור בי"ט דוקא משמע דבאשחור מאתמול טפי אית לן למימר דהוי דיחוי וכדפרישית נמי לעיל בסמוך:
מיהו בעיקר שקלא וטריא דהכא דבעבר ולקטן שייך ענין הדיחוי כבר כתבו התוספות לעיל בשמעתין דלרב אשי דאמר בזבחים כל שבידו לא הוי דחוי א"כ אע"ג דהכא אין ממעטין בי"ט מ"מ מיקרי קצת בידו לענין דחוי מעיקרא אלא דלכאורה סברא זו דחוקה קצת דמאן פלג לן. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה א"ש סוגיא דהכא דהאי שקלא וטריא היינו אליבא דרבא שם בזבחים דלית ליה הא דרב אשי דהא מוקי למתניתין דהתם דקיבל בימין ונטל בשמאל כחנן המצרי דלית ליה דחוי אפי' בנראה ונדחה אפילו בקדשים אע"ג דהוי בידו ממש להחזירן אע"כ דלא שני ליה וא"כ מדייק הכא שפיר דתיקשי מתניתין עליה דרבא או למיפשט מינה דאין דחוי אצל מצות כנ"ל. וא"כ לפ"ז מצינו למימר דלמאי דקי"ל כרב אשי דבתראה הוא וס"ל בזבחים דכל שבידו לא הוי דחוי תו לית לן לחלק בין אשחור מעיקרא לאשחור ביו"ט דבכל ענין כשר בדיעבד דכבידו דמי וכמו שאבאר עוד בסמוך ולפמ"ש א"ש מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לחלק בין אשחור ביו"ט לאשחור מעיקרא וסתמו וכתבו דבכל ענין כשר וקרוב לזה כתב הב"י בטוא"ח בסוף סי' תרמ"ו ע"ש ועיין עוד בסמוך:
שם והא קא מתקן מנא בי"ט. ולכאורה יש לדקדק דהא ודאי האי תיקון דהכא לא הוי אלא שבות בעלמא כמ"ש רש"י לעיל בשמעתין בד"ה עבר ולקטן שדומה למתקן כלי ומכשירו וא"כ הא אשכחן בכמה דוכתי שלא העמידו חכמים דבריהם במקום שבות לבטל מצות עשה וכ"ש בשבות כי האי דלא אתי לידי חיוב חטאת כלל בהך מילתא דהדס. ואפשר דמשמע דהך פלוגתא דרבנן ור"א בר"ש היינו בשאפשר למצוא הדס אחר דאל"כ אפילו ת"ק הוי מודה דשרי ובהכי א"ש הא דמסקינן הב"ע דאית ליה הושענא אחריתי כיון דע"כ בהכי איירי:
אלא דאכתי איכא למידק בהא דמשמע בשמעתין דבדאשחור בי"ט גרע טפי דאפילו בדיעבד פסול אם עבר ולקטן משום נראה ונדחה ולע"ד איפכא מסתברא דבדאשחור בי"ט לא מיקרי דחוי כלל כיון שבידו ללקט בהיתר גמור אפילו לכתחילה דכיון דליכא הכא אלא שבות בעלמא דדמי למתקן כלי ומכשירו הא אפילו בתיקון כלי נמי קי"ל כר"י דמכשירין שאי אפשר לעשות מעי"ט כגון שפוד שנשבר ביו"ט וכיוצא בו מותר לתקן בי"ט א"כ כ"ש הכא דלא דמי לתקון כלי ממש והוי נמי במקום מצוה והוא צורך היום א"כ יש להתיר יותר. ולמאי דפרישית בסמוך בלא"ה א"ש דכיון דלעיל אליבא דרבא דוקא הוא דמוקמינן לה בדאשחור מעיקרא מיהו לרב אשי מתניתין וברייתא איירי בכל ענין בין בדאשחור מעיקרא ובין בדאשחור בי"ט א"כ מקשה שפיר אדר"י בר"ש דבדאשחור מאתמול אמאי שרי הא מתקן הוא שהיה אפשר לעשות מאתמול כנ"ל נכון בעה"י:
ובזה יש ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור שסתמו וכתבו דבכל ענין שרי. מיהו מה שלא כתבו דבדאשחור בי"ט מותר ללקטן מתחילה למאי דקי"ל כר"י אלא דבהא איכא למימר כיון דלענין מכשירין דקי"ל כר"י אמרינן הלכה ואין מורין כן מש"ה לא כתבוה. ועוד נראה לי ליישב בפשיטות בדרך אחר דהך מילתא דאין דחוי אצל מצות דלעיל ודשמעתין אפילו למאן דסבר דיש דחוי אינה אלא מדרבנן דדוקא בקדשים הוא דגלי קרא כן משחתם בהם מום בם כדאיתא ביומא דף ס"ד וא"כ חולין מקדשים לא ילפינן ומצוה לגבי קדשים כחולין דמי אע"כ דאינה אלא מדרבנן מש"ה כיון דנראה ונדחה איבעיא דלא איפשטא הוא הו"ל ספיקא דרבנן מש"ה פסקו הפוסקים לקולא כנ"ל ודוק היטב ועיין בט"ז בסוף סימן תרמ"ו:
במשנה ר' ישמעאל אומר ג' הדסים כו' ואפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום ר"ט אומר אפילו שלשתן קטומים כו' ובגמרא ורבי ישמעאל ממ"נ כו' אמר ר' אמי חזר בו רבי ישמעאל אמר ר"י א"ש הלכה כר"ט כו' עד סוף הסוגיא. בזו הסוגיא נתחבטו הקדמונים שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתבו דר' טרפון דמכשיר בקטומין פליג אסתם מתניתין דלעיל דפוסל בהדס שנקטם ראשו ולפ"ז כיון דשמואל פסק כר' טרפון אידחי לה הך סתם מתניתין דלעיל מהלכה וכ"כ הרמב"ן בשם כל הגאונים ובטעמא דר' טרפון דמכשיר בהדס שנקטם טפי מבלולב וערבה כתב הרא"ש ז"ל בשם הר"י מטראני דכיון שענפיו חופין את עציו לא מינכר הקטימה כל כך והדר קרינן ביה וכ"כ הרמב"ן ז"ל אלא שהראב"ד והרז"ה והר"ן ז"ל הקשו על שיטה זו דא"כ כל הסוגיא דלעיל בנקטם ועלתה בו תמרה דשקיל וטרי הש"ס טובא הוי דלא כהלכתא (ועמ"ש לעיל בזה ) מלבד שאר קושיות שהקשו על סוגיא זו ולכך העלו דמתני' דהכא לא פליג אמתניתא דלעיל דנקטם ראשו לחוד וקטומה דהכא לחוד והאריכו בזה והראב"ד כתב שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו על דבר זה וגם על שיטה זו הקשו עליו הרמב"ן וסייעתו וכתבו שאחר כל השבח הזה עם כל זה אין פירושו עולה לנכון ומלבד זה יש לתמוה בסוגיא זו טובא במאי דקאמר רב אמי שחזר ביה ר' ישמעאל וחזרה זו מה טיבה וכמו זר נחשב לומר שחזר בו בתוך כדי דיבור שהרי שניהם בדיבור א' אמר אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום וכה"ג לא שייך לומר משנה לא זזה ממקומה וקושיא זו קשה לכל הפירושים. תו קשיא לי כיון דלפרש"י שחזר ביה ממאי דקאמר דבעינן ג' וא"כ לפ"ז ליתא לתרי בבי קמייתא דמתני' דמשמע דבעינן ג' וליתא נמי להך ברייתא דקאמר ר' ישמעאל להדיא ענף עץ עבות שלשה ומאי חזית דמסמי תרי מקמי חד אדרבה סמי חדא מקמי תרתי דמהך הדר ביה מלבד שאר קושיות ודקדוקים שיש לדקדק בלשון המשנה עצמה לכל א' מהפירושים ולמה הפסיק נמי בדין ערבה בין דיני קטימת ההדס. ולולי שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים היה נראה לי ליישב הסוגיא בפשיטות דלא פליגא מתני' דהכא אסתם מתניתין דלעיל ושניהם עולין בקנה אחד לפי המסקנא שחזר בו רבי ישמעאל דלפ"ז יש לנו לומר דר"י ור"ט לא מצרכו ג' הדסים אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא דמדאורייתא סגי בחד שאינו קטום משום דבעינן הדר דומיא דלולב וערבה ובחד שהוא קטום לא מיקרי הדר ואפילו את"ל דכיון שענפיו חופין את עציו לא מינכרי הקטימה כל כך כמ"ש הרא"ש והרמב"ן ז"ל אפ"ה איכא למימר דלא פליגי רבנן אי משום דגזרינן הדס אטו לולב וערבה או משום דבהדס גופא זימנין דנתרי עלה א' או ב' מקן א' וא"כ מינכר הקטימה מש"ה קתני לעיל סתמא הדס שנקטם ראשו פסול ובל' יחיד קתני לה והיינו משום דעיקר מצות הדס אפילו בחד או דאתא כר"ע דהכא ובתר דקתני כל דיני הקטימה בענין א' מטעמא דפרישית שיש להשוותם אי משום היקישא דהדר בעינן או אפילו מדרבנן ומשום גזירה הדס אטו הנך:
מיהא השתא אתי ר' ישמעאל למימר דעיקר מצות הדס היינו בג' הדסים והיינו אף לאחר שחזר ביה דהא דאמר ר' אמי שחזר ביה ר' ישמעאל היינו ממאי דדריש להו בברייתא מקראי וא"כ משמע דכולהו מנינא דידיה לעיכובא וא"כ מקשה הש"ס שפיר ממ"נ ובהא קאמר ר' אמי דחזר ביה רבי ישמעאל ממאי דקאמר בברייתא דמן התורה בעינן ג' אבל ממאי דקאמר במתניתין בעינן ג' לא הדר ביה דנהי דמדאורייתא אפי' בחד סגי אפ"ה מדרבנן בעינן ג' למצוה מהטעם שכתבו כל מפרשי הרמב"ן ז"ל בשמו דבהדס איכא הידור טובא בג' הדסים או יותר מש"ה מכשיר ר' ישמעאל אפילו בשנים קטומים וא' אינו קטום דהא מדאורייתא בחד סגי ומדרבנן נמי יש להכשיר אי משום דלא שייך למיגזר אטו הנך כיון דמינכרי מילתא טובא או משום דכיון דשנים אינם קטומים תו לא מינכרי קטימה של שלישי כיון שהענפים חופין אותו מכל צד ור"ט מיקל יותר ומכשיר אפילו בשלשתן קטומים כיון דתלתא נינהו ודאי לא מינכר הקטימה כמו בהדס יחידי כיון שענפין מרובין בשלשתן אבל בהדס יחידי כ"ע מודו דפסול כסתם מתניתין דלעיל דמנכר הקטימה טפי או משום דגזרינן ולפ"ז הא דפסק שמואל כר"ט היינו דוקא בג' קטומין אבל בהדס יחידי שהוא קטום ר"ט גופא מודה דפסול ובזה נתיישב' כל הסוגיא מתחילתה עד סופה בלי גמגום בעזה"י מכמה דקדוקים שיש בה כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי בזה ודו"ק:
בגמרא ואימא פלפלין. נראה דכוונת המקשה דכיון דפלפלין נמי עצו ופריו שוין א"כ אימא דתרוייהו כשרין דאף ע"ג דאתרוג הדר טפי אפ"ה אם לא מצא אתרוג יוצא בפלפלין והא דכתיב הדר היינו מן הדר שבהן דכי היכי דאיצטריך להאי תנא דברייתא לדרשא דפרי עץ ולא ניחא ליה בפשטא דקרא דהדר ע"כ היינו משום דהו"א דעל כל פרי שאין הדר קפיד קרא שמצוה להביא מן היותר הדר א"כ ה"נ איכא למימר בהאי דרשא דפרי עץ לענין פלפלין כן נ"ל ועיין בחידושי הריטב"א:
שם פיסקא ושל ערלה פסולה מ"ט פליגי בה ר' חייא ב"א ור"א חד אמר לפי שאין בה כו'. ופרש"י והתוספות דטעמא דתרווייהו היינו משום דלא קרינן בה לכם והקשו בתוספות דא"כ לא מיפסל אלא בי"ט ראשון וטפי הוי לן למימר דטעמא דשל ערלה פסולה היינו משום דמכתת שיעורא דמצותה בשריפה כדמשמע בתמורה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשריפה מהקישא דכלאי כרם. וכבר כתבתי מזה בחידושי פסחים ובקידושין דדבר זה שנוי במחלוקת בין רש"י והתוספות אי מהקישא ילפינן או במה מצינו והעליתי שם דלענ"ד ע"כ לאו מדאורייתא דלאו היקש גמור הוא דכמה פסוקים מפסיקין בין ערלה לכלאים והוכחתי כן מדלא ילפי' נמי בהאי הקישא דלוקין על ערלה אף שלא כדרך הנאתן דהא קי"ל דאין היקש למחצה ומהאי טעמא נמי לא מצינן למילף במה מצינו לענין שריפה דאיכא למיפרך מה לכלאי כרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן אע"ג דלכאורה קבורה חמורה משריפה למ"ד כל הנקברין לא ישרפו משום דאפרן אסור מ"מ כבר כתבתי בכמה דוכתי דהיא גופא אינו אלא מדרבנן וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה אלא במידי דמצותן בשריפה מדאורייתא דומיא דאשירה ועיר הנדחת. אלא לבר מן דין אפי' אם אמר דערלה נמי מדאורייתא בשריפה אפ"ה לא ידענא מאי פשיטא להו דכתותי מיכתת שיעוריה דהא חזיין מיהא ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן א"כ לא שייך לומר כמאן דליתא דמי משא"כ טעמא דשאין בהן דין ממון א"ש דמסתמא אינו שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן דהא ע"כ לקושטא דמילתא בודאי הכי איירי כנ"ל. ואי משום הך קושיא דיו"ט שני אין זו קושיא כל כך לפמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין דדוקא ברישא דמתניתין התם דקתני לולב הגזול פסול פשיטא ליה להש"ס דאיירי אף ביום טוב שני מדקתני פסול סתמא אבל באינך בבי יש מהן דכשרין בי"ט שני. ועוד דלפמ"ש התוספות שם בד"ה קא פסיק תני משמע דבגזול נמי לא שייך לחלק בין י"ט ראשון לי"ט שני אלא משום דבגזול ושאול לא תיקנו רבנן וא"כ יש לומר דלענין ערלה לא פלוג רבנן בין י"ט ראשון לי"ט שני כנ"ל ועדיין צ"ע:
פיסקא נטלה פטמתו תנא ר' יצחק ב"א נטלה בוכנתו ופירש"י דבמתני' הוה תני להאי נטלה פטמתו בוכנתו כו' עס"ה. ונראה דהא דמשמע ליה לרש"י לפרש כן דבמתניתין הוה תני לה הכי ולא ניחא ליה לפרש דריב"א ברייתא באפי נפשה קתני לה להאי נטלה בוכנתו וכמ"ש התוס' בסוף הדיבור דלא לפרש המשנה בא אלא להוסיף על המשנה. וא"כ לפ"ז היה באפשר לקיים פי' רבינו יצחק הלוי מיהא לדינא דניטל עוקצו נמי פסול אלא משום דעיקר לישנא משמע ליה לרש"י הכי דלפרש המשנה בא ולא להוסיף דאי ס"ד דהא דריב"א ברייתא באפי נפשה היא ולהוסיף על המשנה בא א"כ הו"ל למיתני נטלה בוכנתו פסול ומדלא קתני פסול אלא סתמא נטלה בוכנתו משמע דלפרש המשנה בא כנ"ל:
בגמרא בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפה מהו. ולכאורה יש לתמוה אלישנא דסימני טריפה דמה ענין סימני טריפה לפסולי אתרוג דטריפות בחיותא תליא מילתא דכל שאין כמוה חיה טריפה ומש"ה לא אשכחן שום טריפה אלא מחיים ולא לאחר שחיטה ובאתרוג דבהדר ותמים תליא מילתא אדרבא עיקר פסולא היינו לאחר שנתלש מן המחובר כגון נקלף וניקב כדמוכח מהא דאמרינן לקמן אתרוג שנקבוהו עכברים דאמר רב אין זה הדר ומקשינן עליה מדר' חנינא דמטביל ביה ונפיק ביה אלמא אפילו בתלוש נמי פסול בניקב. מיהו למסקנא דעיקר איבעיא דרבא היינו כדעולא משמיה דר' יוחנן דאתרוג שנשפך כקיתון מיבעיא ליה א"כ אפשר א"ש דכי היכי דבריאה אמר רבא היכא דלא קיימי סמפונאה טריפה וע"כ היינו משום דהוי בכלל נקובת הריאה דמתני' דהתם אע"ג דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון אפ"ה בכה"ג מיקרי חסרון א"כ ה"ה באתרוג איכא למימר דכה"ג בכלל ניקב או חסר הוא. ובענין זה יש לי ג"כ לפרש למאי דס"ד מעיקרא דאיירי בנקלף דהוי דומיא דקלופה בטריפות דלמאן דמטריף היינו משום דהוי בכלל פסוקה וקרועה א"כ ה"נ הוי בכלל חסר דפסול משום דבעינן לקיחה תמה כן נ"ל:
במשנה מי שבא בדרך כו' לא נטל שחרית יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב. אע"ג דתנינא להך מילתא חדא זימנא בספ"ב דמגילה אלא דהתם אגב גררא נקיט לה והכא עיקר כדאשכחן בדוכתי טובא ועיין עוד בסמוך:
בגמרא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו כו' א"ר זירא מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק כו'. ולכאורה יש לתמוה דאכתי רבא מעיקרא מאי קשיא ליה רישא אסיפא כיון דפשטא דמתני' בפשיטות איכא לאוקמי כדרבי זירא ורב ספרא נמי אמאי מוקי לה בשינויא דחיקא דהא דקתני רישא יטול על שלחנו היינו בדליכא שהות שנראה דוחק ועוד דא"כ מאי קמ"ל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות כר' זירא. ונראה לי ליישב דלא משמע ליה לאוקמי כדר' זירא דא"כ הא דקתני לא נטל שחרית יטול בין הערביים כולה משנה שאינה צריכה היא דפשיטא דכל היום כשר ללולב דמלבד מאי דתנינן לה בפ"ב דמגילה בהדיא אלא דהתם נמי משנה שאינה צריכה היא דפשיטא דכל היום כשר כיון דלא שייך ביה שום קביעות זמן אחר ולא קתני לה התם אלא אגב גררא דאינך דאית בהו קצת רבותא דבמגילה סד"א דכיון דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים א"כ בעינן שתקדם זכירה לעשיה דוקא היינו משלוח מנות וסעודת פורים אבל לאחר עשיה עברה זמן זכירה שהוא קריאת המגילה כי היכי דילפינן מהאי קרא גופא דהקורא למפרע לא יצא קמ"ל דאפ"ה כשר כל היום וכ"ש באינך בבי דהתם דאיירי בעניני קרבנות שיש במקצתן קביעות זמן קמ"ל דהנך כשרין כל היום משא"כ לענין לולב דהכא מילתא דפשיטא היא שעיקר מצותן דאורייתא היינו כל היום ועוד דמבבא דרישא נמי שמעינן לה מדקתני יטול על שלחנו משמע דהיינו כל היום ומש"ה אוקמה רב ספרא במילי אוחרא ור' זירא מסיק דהכי קאמר מצוה לאפסיק ואי לא פסיק יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב ובהא נמי איכא רבותא טובא דסד"א כיון דמצוה לאפסוקי מסעודתיה דגזרינן דלמא אתי לאמשוכי מכ"ש בי"ט דשכיחא שכרות א"כ היכא דלא איפסק אפשר דקנסוהו חכמים ולא יטלנו עוד משום סייג וגדר כדאשכחן בריש ברכות במעשה דר"ג ובניו וכמ"ש שם רבינו יונה ז"ל דאפילו בק"ש דאורייתא יש כח ביד חכמים לבטל מצות עשה משום סייג וגדר קמ"ל הכא דאפ"ה יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב אפילו בכה"ג שביטל במזיד והיינו מהטעם שכתבו התוס' דשאני לולב שאין צריכין שהות דמכי אגבהיה נפיק ביה כן נ"ל נכון ובעיקר שקלא וטריא בשמעתין אי מפלגינן בין איכא שהות לליכא שהות ולא מפלגינן בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור כבר כתבתי באריכות בפ"ק דשבת דף ט' ע"ב ע"ש:
בגמרא מכאן לשומע כעונה כו' ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא. ולכאורה קשיין דיוקי אהדדי דמעיקרא משמע דשומע כעונה לגמרי אפילו לכתחילה ובתר הכי קאמר שמע ולא ענה יצא משמע דוקא דיעבד אלא שכבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בסוף פרק כיצד מברכין בסוגיא דהסבו א' מברך לכולן ובר"פ דג' שאכלו ובס"פ ראוהו ב"ד בל' הברייתא דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא ובסוגיא דפרק כל הבשר דאמרי' התם מצוה לחלק ובא' סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא והמעיין שם בניקל יבין וישכיל ליישב הסוגיא דהכא לנכון:
במשנה הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' ופירש"י דהלוקח לולב מעם הארץ גרסינן כו' דעם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו כו' עכ"ל. והתוס' הקשו עליו וכתבו דעל חנם דחק דבכמה דוכתי מצינו דקרי לעם הארץ חבירו כו' ולענ"ד גירסת רש"י מוכרח מלשון המשנה עצמה נהי דאשכחן בכמה דוכתי דשייך לשון חבירו אפילו גבי ע"ה היינו דוקא היכא שהענין מוכח מתוכו דאיירי בעם הארץ משא"כ הכא דמלשון המשנה עצמה לא משמע כלל דאיירי בעם הארץ אדרבא מדקתני לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית משמע דאין שום אדם רשאי למוכרו ואיכא למטעי דהיינו משום דכיון שהאתרוג נמכר ביוקר לצורך מצוה ולא לאכילה א"כ לאכלה ולא לסחורה וכיון דלקושטא דמילתא מוקמינן ליה בגמרא בע"ה דוקא לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אלמא דבחבר שרי דלא קרינן ביה לאכלה ולא לסחורה אלא דוקא במי שלוקח מן השדה למכור בשוק כמ"ש התוספות נקטינן מיהא דמתני' גופא לא משמע כלל דאיירי בע"ה א"כ יפה כתב רש"י שנראה לו לגרוס הלוקח לולב מעם הארץ כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:
בתוספות בד"ה יותר ממזון ג' סעודות משמע שיש בדמי אתרוג יותר כו' התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים עכ"ל. משמע מלשון התוספות דכל הדמים שנותנין בשביל אתרוג אפילו באלף זוז בשביל מצותו פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאכלה נפקא לן א"כ משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שוויו לאכילה דהוי כמו דרך חילול משא"כ במה שמוסיפין על דמיו בשביל מצותו דאינו מעניני אכילה כלל מנ"ל דשייך ביה קדושת שביעית ואי משום קושית התוספות ממשנה דמעילה בלא"ה שפיר מצינן לחלק דזימנין שדמי אתרוג הן פחות משוה פרוטה משא"כ באתרוג דחזי למצוה יפה ומהודר וראוי להתקיים אפילו לאכילה שוה יותר. ואף דאפשר דלא משמע ליה להתוספות דסתם אתרוג שראוי למצותו יהא שוה יותר מג' סעודות אפ"ה לדינא צ"ע כיון דמסברא לא משמע כן ואולי לא פלוג רבנן בדמי פירות שביעית בכה"ג ומש"ה לעולם בכל דמי מכירת פירות שביעית שייך קדושת שביעית כנ"ל ועיין עוד בסמוך:
בגמרא אי הכי לולב נמי ופירש"י א"ה דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה לולב נמי לא נזבין מיניה עכ"ל. נראה דכוונתו בזה ליישב לשון א"ה אמאי דלא מקשה בפשיטות אמתניתין גופא מ"ש לולב ומ"ש אתרוג אלא דאכתי לא מתיישב שפיר לשון א"ה כיון דלפי גירסת רש"י דגרסי להדיא במתני' הלוקח לולב מע"ה א"כ לעולם תיקשי ליה מ"ש לולב ומ"ש אתרוג דבשלמא לגירסת התוס' דלא גרסי' מע"ה אלא הלוקח לולב מחבירו שפיר איכא למימר דמתני' גופא לא קשיא ליה מידי דאפשר דדוקא באתרוג שדמיו יקרים מש"ה אסור ללוקחו אפילו מחבר משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה כדפרישית בלשון המשנה משא"כ בלולב שאין דמיו יקרים כ"כ בשביל הידור המצוה מש"ה לא שייך ביה הך מילתא דלאכלה ולא לסחורה משא"כ השתא דמוקמית לה טעמא דמתני' באתרוג משום דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה א"כ מקשה שפיר א"ה לולב נמי כיון דסוף סוף מבליע לו דמי האתרוג בלולב א"כ אכתי דמי הלולב הם יותר ממזון ג' סעודות ואמאי שרי וע"ז משני שפיר דלולב בששית הנכנס לשביעית הוא ולא שייך ביה קדושת שביעית כלל אפי' בעיקר הלולב וכ"ש במה שמבליעין בדמי אתרוג נמצא דכל זה לגירסת התוס' משא"כ לגירסת רש"י דגרסינן בהדיא הלוקח לולב מע"ה א"כ אכתי הוי מצי לאקשויי אמתני' גופא ונהי דיש ליישב דהאי אי הכי אהא דקאמר מבליעין לו דמי אתרוג בלולב קאי מ"מ לשון רש"י אינו מדוקדק במ"ש אי הכי דאין מוסרין וצ"ע ודו"ק:
בתוס' בד"ה ולשביעית כו' עס"ה. כבר הארכתי בזה בפ"ק דר"ה ומתוך מ"ש שם יש לדקדק הרבה בלשון התוס' דהכא וכה"ג במ"ש התוספות בענין ספיחין כתבתי בר"פ מקום שנהגו ע"ש וכאן אין להאריך:
בפירש"י בד"ה הכי גרסינן עצים דהסקה תנאי הוא כו' ואני שמעתי מרבותי שהיו גורסים וסתם עצים להסקה נינהו תנאי היא כו' וטרחתי מנעורי ליישב כו' ואיני יכול עכ"ל. מיהו בפרק הגוזל עצים (בבא קמא ד' ק"א) מפרש רש"י כפי' רבותיו שהביא כאן ובחידושינו שם כתבתי ליישב פירושו בזה ונתיישב לי ג"כ מה שהקשה מהרש"א בשמעתין והיינו ע"פ מה שדקדקתי שם בהא דאמרינן שם ובשמעתין דלכם דומיא דלאכלה והיינו למעט מי שהנאתו אחר ביעורו והיינו משרה וכביסה דמשמע דאי הוי הנאתו וביעורו שוה הוי שרי ואמאי הא קי"ל דשביעית ניתן לאכול דבר שדרכו לאכול דוקא ואין לשנותן א"כ בלא"ה אסור אפי' בדבר שהנאתו וביעורו שוה וכתבתי ליישב והעליתי דמש"ה חזר בו רש"י כאן בשמעתין ע"ש:
בגמרא אר"א אין השביעית מתחללת אלא דרך מקח כו' מה שיש לדקדק בסוגיא זו ובל' התוספות ד"ה על חיין אין מתחללין ובד"ה שמא יגדל מהן עדרים כתבתי הכל באריכות בחידושי קידושין דף נ"ה ע"ש ותמצא נחת ושם כתבתי ג"כ שמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין בל' התוס' ד"ה שמא יגדל דמה שהוצרכו להביא לשון הירושלמי היינו כי היכי דלא נימא דטעמייהו דרבנן לאו משום גזירת זכרים אטו נקיבות אלא משום דמתכחיש כו' עכ"ל במחילת כת"ר דברי שגגה הן דתינח לענין מעשר שני משא"כ לענין שביעית לא שייך טעמא דמתכחיש וע"כ היינו משום גזירה אלא דאפ"ה יש ליישב לשון התוספות על פי מ"ש שם ע"ש ודו"ק:
בגמרא ושיהא יום הנף מ"ט מהרה יבנה כו' עיין מה שכתבתי בזה בפרק בתרא דר"ה:
בתוספות ד"ה אמר אביי כשהפכו כו' ותימא דבסוף ראוהו ב"ד דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא כו' עכ"ל. ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלע"ד לא דמי כלל דאפילו למ"ד דמצות צריכות כוונה היינו לאפוקי היכא שלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא או בתוקע לשיר וכן במצה דלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא לאכילה בעלמא משא"כ בהאי דשמעתין נהי דלא נתכוין לצאת בו מיד אלא להוליכו לבהכ"נ לברך עליו שם היינו לפי מה שטעה באיסור שבת שהיה סבור שמותר לצאת בו דרך ר"ה אבל מ"מ עיקר הולכת הלולב היה לשם מצוה ואילו היה נזכר מאיסור שבת היה דעתו לצאת בו לאלתר וא"כ כשהוליכו אח"כ ד' אמות בר"ה הוי כשוגג גמור שלא בדבר מצוה כיון דכבר נפיק ביה בדיעבד כן נ"ל ועפ"י מה שכתבתי שם בפרק ראוהו ב"ד יש ליישב עוד בדרך אחר: