פני יהושע/סוכה/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות | רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הריטב"א |
הרשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
במשנה הישן תחת המטה ופירש"י דאהל מפסיק בינו לסוכה וכן נראה מלשון התוספות. אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל נראה שמפרשים בענין אחר דלמאי דמוקי שמואל מתניתין במטה שגבוה' עשרה שהיא שיעור סוכה נעשה כסוכה בתוך סוכה ונראה שהוכרחו לפרש כן משום דלפירש"י והתוס' משמע דהא דמוקי שמואל בגבוה' עשרה היינו משום דאזיל לטעמיה בפ"ק דף י' אבל לאינך אמוראי דהתם אפילו בפחות מעשרה ולהרי"ף והרא"ש ז"ל לא ניחא להו לפרש כן. מדמקשה סתמא דתלמודא בפשיטות והא ליכא עשרה אלמא דקושטא דמילתא הכי הוא אליבא דכו"ע משום שאין הטעם משום דאהל מפסיק אלא משום דנעשה סוכה בתוך סוכה והיינו דוקא בגבוה' עשרה וכבר הארכתי בזה לעיל בסוגיא דכילה וקינופות וטעם מחלוקת הפוסקים ומפרשים בזה וכתבתי שם ג"כ דהאי נעשה כסוכה בתוך סוכה שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל היינו מדרבנן ועיין מה שאכתוב בזה בסוגיא דלקמן בסמוך ועיין בחידושי הריטב"א באריכות:
בגמרא תנן התם אחד חור שחררוהו מים כו' מאהיל על הטומאה כו'. זה הלשון דמאהיל על הטומאה לא נמצא במשנה דפ"ג ולא בפי"ג אלא דבפ"ג דאהלות משנה ז' שנינו טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה כיצד ביב שהוא קמור כו' ועלה קתני בסיפא אחד חור שחררוהו מים א"כ ממילא משמע דקאי ארישא דמתניתין דקתני מביא את הטומאה וכיון שדרך הש"ס לקצר המשניות של סדר טהרות כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משו"ה קיצר ושנו מאהיל על הטומאה והיינו מביא היינו מאהיל וניחא ליה למיתני לשון מאהיל כיון דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן בלשון אהל תליא דר"י יליף אהל אהל ממשכן ורבנן דרשי אהל אהל ריבה כנ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך בלשון רש"י:
מיהו מ"ש רש"י כאן בד"ה תנן התם באהלות קחשיב את המביאין טומאה לא ידעתי לפרשו דבפ"ט דאהלות קחשיב אלו מביאין טומאה כו' עד סוף הפרק לא נמצא מזה כלום ואולי נתכוין להך בבא דכיצד ביב שהוא קמור בפ"ג דאהלות וכמ"ש ג"כ התוס':
בד"ה וכן סואר של קורות כל אלו אם כזית מת בתוך האהל בראשו א' וכלים בראשו שני נטמאו באהל המת עכ"ל. כבר כתבתי דלשון מאהיל על הטומאה הכי משמע דאי להביא טומאה מבית לבית לא שייך לשון מאהיל אלא מביא ולפ"ז ע"כ הא דקתני ברישא טע"ט על רום טפח מביא את הטומאה היינו נמי באותו אהל עצמו אע"ג דלפ"ז לא א"ש האי כיצד ביב שהוא קמור דקתני עלה דבכל הנך בבי דהתם לא איירי מהך ענינא שהטומאה והטהרות הן במקום א' בביב או בבית אלא שהטומאה בביב והטהרות בבית או להיפוך אלא דבלא"ה כבר כתבו המפרשים שם דהאי כיצד ביב אחוצץ לחודא קאי (וכבר הארכתי בזה בקונטרס דטומאת כהנים בכוונת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה) ויתכן יותר לפמ"ש לעיל דף י' בלשון רש"י ד"ה טפח על טפח שיטת רש"י דעיקר טומאת אהל דאורייתא אינה אלא כשהטומאה והטהרות הן באהל א' ממש משא"כ מאהל לאהל אחר או מבית לבית דרך פתחים וחלונות אינה אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך בכוונת מהרי"ל ומהרי"ו בש"ע י"ד בסימן שע"ב. וא"כ לפ"ז הוכרח רש"י לפרש כאן בענין זה שהוא מדאורייתא כיון דפלוגתא דר"י ורבנן ושקלא וטריא דשמעתין מדרשא דקראי מייתי להו אלמא דמדאורייתא איירי כן נראה לי ודו"ק:
בתוס' בד"ה תנן התם באהלות פ"ג כו' ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור כו' עס"ה. נראה דמה שהוצרכו התוס' לפרש כן ולא ניחא להו לפרש דאטפח ע"ט מביא את הטומאה דרישא קאי היינו משום דלכאורה הוי משמע דהא דקאמר ר"י כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל היינו דוקא לענין להביא את הטומאה דאיירי בי' קרא דאהל אהל משא"כ לענין לחוץ בפני הטומאה אפשר דמודה ר"י דבכל ענין חוצץ וכמו שאבאר ובאמת בשקלא וטריא דשמעתין דשוורים ודלתות וסוכה משמע דלענין חציצה פליג נמי ר"י לכך הוצרכו התוס' לפרש דכיון דהאי אחד חור אביב שהוא קמור מייתי לה בהך בבא דביב עיקר לענין חציצה איירי וכדפרישית בסמוך בשם רוב המפרשים וכמ"ש התוס' בס"פ המוכר פירות במשנה דכוכין ע"ש. א"כ ע"כ דר"י לענין חציצה נמי פליג כנ"ל ודוק ועיין עוד בסמוך:
מ"ט דר"י יליף אהל אהל ממשכן כו' וקשיא לי טובא דאכתי לר"י תינח לענין דאינו מאהיל שפיר יליף מג"ש דכל אהל שאינו בידי אדם אינו אהל מגזירת הכתוב כיון דעיקר פרשה דאהלות בהכי איירי דכשמת באהל כל אשר באהל יטמא א"כ כל כמה דלא קרי אהל לא שייך בו לטמא אדם וכלים שבתוכו משא"כ לענין חציצה בפני הטומאה דפליג בה נמי ר"י כדפרישית דמוכח כן מסוגיא דשמעתין ומנ"ל הא מילתא דבעינן בידי אדם דוקא דלכאורה הא דטע"ט חוצץ בפני הטומאה לאו מקרא ילפינן לה אלא דממילא מילתא דפשיטא היא דאינו מטמא אלא מה שבתוך האהל ולא מה שאינו בתוכו ואדרבה מסברא כל מה שאינו בתוכו אלא במקום בפני עצמו מה"ת נאמר דטמא כיון שאינו בתוך האהל אי לאו דטומאה רצוצה הל"מ היא או משום דילפינן לה מקרא או בקבר לרבות קבר סתום כדאיתא בנזיר דף נ"ד (וכמו שהארכתי בקונטרסי בפירש"י והתוס' דהתם) וא"כ לפ"ז שיעורו דטע"ט נמי הל"מ היא דפחות מטע"ט טומאה רצוצה היא שבוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע ולמטה מקרקע עד התהום וא"כ אכתי כל שהטומאה יש לה מקום מיוחד טע"ט דתו לא מיקרי טומאה רצוצה בדין הוא שתחוץ א"כ מה טעם וסברא יש לחלק אם אותו מקום נעשה בידי אדם או שלא ביד אדם כיון דלא שייך ביה הך ג"ש דאהל אהל (דהא הך מילתא דחוצץ לא איירי ביה קרא ואדרבה האי אהל דאיירי בי' קרא שהוא של פשתן הא כתיב ביה בהדיא והזה על האהל שהאהל עצמו טמא וא"כ אינו חוצץ בפני הטומאה לפי שיטת התוס' בפרק במה מדליקין במשנה דכל היוצא מן העץ( ואע"ג דזה המקום מיוחד אין קרוי אהל בדין הוא שיחוץ כיון שאינו בתוך האהל. וכבר עלה בלבי דלענין חציצה לר"י לאו מקרא יליף לה אלא דהל"מ היא דכל שאינו קרוי אהל לענין טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אלא שנראה בעיני דוחק דהא בעלמא מקשינן כיון דהלכתא הוא קרא למה לי והנלע"ד בענין זה דהא דמקשינן הכא מ"ט דר"י דאיצטריך למילף אהל אהל ממשכן היינו לענין הך מילתא לחוד דלר"י כל שאינו בידי אדם אינו מאהיל על הטומאה לטמא מה שבתוך האהל דאיירי ביה עיקר קרא ולאפוקי מהך דרשא דאהל אהל ריבה דע"כ לר"י נמי אית ליה כדמוכח בפרק במה מדליקין משו"ה מקשה שפיר מ"ט ואיצטריך למילף בג"ש משא"כ לענין חציצה דלא שייך ביה הך דרשא דאהל אהל ריבה שפיר מצינן למימר דר"י מסברא פשיטא ליה דכל אהל שאינו בידי אדם אינו חשוב לקבוע מקום בפני עצמו ולחוץ בפני הטומאה ותדע שכן הוא דהא אפילו לרבנן דפליגי עליה דר"י ולא ילפי ממשכן אפ"ה מודו דיש לחלק בין מה שנעשה בידי אדם למה שלא נעשה בידי אדם והיינו כדאשכחן דמפליגו רבנן בין מאור שנעשה בידי אדם ששעורו כפונדיון שהוא פתות מטפח וכשלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף כמו שפירש"י בסמוך ממשניות דכלים ואהלות ומסוגיא דבכורות וכמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י. נמצינו למידין מיהו דלרבנן נמי מסברא יש לחלק בין בידי אדם לשלא בידי אדם. וא"כ כ"ש דאית לן למימר הכי אליבא דר"י לענין חציצה וכ"ש למאי דמשמע מפי' התוס' דהך בבא דאחד חור שחררוהו שרצים אביב שהוא קמור קאי ולענין תציצה וכדפרישית בשיטתם א"כ בפשיטות יש לומר דלר"י מסברא אית ליה דבחור שחררוהו שרצים תחת קרקע הבית שהמת או הטהרות בתוכו אין לו לחוץ בפני הטומאה דהאי חור בטיל אגב קרקע הבית כן נראה לי ובזה נתיישב היטב הסוגיא דבסמוך וכמו שאבאר ודוק היסב:
בתוס' בד"ה יליף אהל אהל ממשכן וא"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא את הטומאה אלא פשתן כו' עכ"ל. נראה דאליבא דרבנן דאית להו נמי הך ג"ש דאהל אהל ממשכן בפ' במה מדליקין לא פסיקא להו כ"כ להקשות מנא להו דשאר אהלים שאינם של פשתן מטמאין כל מה שבתוכן דודאי מילתא דפשיטא הוא דשאר מינים נמי מיקרי אהל כדאשכחן במקדש דאיקרי משכן ומיקרי אהל אע"פ שהיה עליו תקרה של בנין וכמ"ש בחידושינו בפרק במה מדליקין ע"ש. א"כ ע"כ דעיקר ג"ש היינו לענין טומאת האהל גופא דבהאי שייך עיקר ג"ש דכתיב ויפרוש האהל על המשכן דהאי לישנא לא שייך אלא באהל של משכן שהוא ממיני בגדים ולא של מקדש שהוא של בנין אבל לענין מה שבתוך האהל ודאי אין לחלק דאידי ואידי קרינן בהו כל אשר באהל כדאשכחן במקדש שנקרא אהל לכל הדברים שטעונין אהל משא"כ לר"י דאית ליה הך ג"ש נמי לענין מה שבתוך האהל קשיא להו שפיר א"כ ליבעי דוקא פשתן אפילו לטמא מה שבתוכו כנ"ל בכוונת התוס' דשמעתין ולפ"ז א"ש דהאי דסיפרי רבי יהודה היא אלא דמלשון רש"י והתוס' דפרק במה מדליקין משמע דלא נחתו להכי דאפי' לרבנן נמי קשיא להו והוצרכו ללמוד מהך דרשא דק"ו דמצורע ואפשר לקיים דבריהם לענין שאר דברים היוצאין מן העץ דאיירי בהו עיקר מיעוטא דג"ש אהל אהל עלייהו קאי וכמ"ש שם בחידושינו דכיון דאפ"ה מטמאין כל מה שבתוכן היינו ע"כ משום ק"ו דמצורע כנ"ל ודו"ק:
בא"ד וא"ת א"כ כי לא עביד נמי בידי אדם כו' הא איצטריך ליה דרשא דפרק במה מדליקין כו' וי"ל דמושבו לא משמע כו' עכ"ל. וקשיא לי אכתי מנא ליה לרבי יהודה למילף בג"ש דאהל אהל ממשכן דאהל שאינו עשוי בידי אדם אינו מטמא אפילו מה שבתוכו דלמא הך ג"ש נמי לא איירי אלא לענין טומאת האהל עצמו כל שאינו עשוי בידי אדם אין האהל עצמו טמא כי היכי דמוקמינן לה אליבא דרבנן לענין כל היוצא מן העץ שאינו מטמא אלא פשתן והיינו דוקא לענין אהל עצמו ולא לענין מה שבתוכו ואי מטעמא דכתב רש"י שם דבכל היוצא מן העץ נמי לא שייך לומר דאינו מטמא מה שבתוכו מהאי ק"ו דמצורע גופא הא ודאי ליתא לשיטת התוס' דפ' במה מדליקין אליבא דרבי יהודה כמו שדקדקתי שם עיין עליו. מיהו למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה הך מילתא דאהל שאינו עשוי בידי אדם מילתא דתליא בסברא הוא כמו שהוכחתי מדרבנן לדרבי יהודה אלא הא דאיצטריך למילף לדר"י בג"ש היינו לאפוקי מדרשא דאהל אהל ריבה א"כ לק"מ כן נראה לי ודו"ק:
בא"ד אע"ג דסתם סיפרי ר"י היא א"ש דקאמר בשמעתין מודה ר"י כמלוא אגרוף. ולכאורה נראה מדבריהם דהאי שיעורא דמלוא אגרוף שייך נמי במצורע והיינו כר' יוסי דאמר בפי"ז דכלים דמלוא אגרוף של בן בטיח ישנו כראש גדול של אדם. וא"כ שפיר מצינו למימר דשייך האי שיעורא בטמא שיושב תחת אילן שהאילן מאהיל על ראשו אלא דלע"ד א"א לומר כן דבפ' י"ג דנגעים משמע להדיא במשנה י"ב דשיעור מושבות של מצורע היא ברחב ארבע אמות וכ"כ שם הרמב"ם להדיא בפי' המשניות וכן הר"ש פי' כן לחד פירושא ובירושלמי דנזיר פ' כ"ג נמי מצאתי דאמר ר' יוחנן רובדי אילן שיש בהם ד' על ד' הנזיר מגלח. ונראה לכאורה דהיינו נמי מטעמא דפרישית דכיון דטומאה תחת אילן במת לא ילפינן אלא בק"ו ממצורע מש"ה בעינן ד' על ד' שנראה דוחק לאוקמי מילתא דר' יוחנן כר"י דשמעתין וצ"ע ועיין עוד בסמוך:
בגמרא ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא מפני קבר התהום. עיין בתוספת פ' חלון (עירובין דף ע"ט) שהקשו דר' יוסי מאי חייש לקבר התהום הא שמעינן ליה לרבי יוסי בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ה) דס"ל דטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה ותירצו דודאי אית ליה לרבי יוסי דטומאה טמונה בענין קבע ממש אבל בעלמא לית ליה ועיין בתוס' ס"פ המוכר פירות במשנה דכוכין ובחדושי מהרש"א שם ובקונטרסי הארכתי ובזה יש ליישב ג"כ שיטת הירושלמי שהבאתי בסמוך דאפשר לאוקמי ההיא דרובדי אילן אפילו כרבנן דרבי יוסי דאינהו נמי מצי סברי דעיקר טומאה רצוצה היינו שנמצא שם דרך קבורה ממש דהמאהיל על הקבר כאילו מאהיל על המת עצמו כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא דמש"ה הנזיר מגלח על טומאה רצוצה וה"נ איתא בירושלמי דלעיל משא"כ לענין רובדי אילן שמאהילין על האדם ועל הטומאה אפשר דאין הנזיר מגלח אלא כשיש ברובדי אילן ד' על ד' דומיא דמצורע כן נראה לי ודוק היטיב ואין להאריך יותר:
בפירש"י בד"ה כמלא אגרוף כו' ובמסכתא בכורות מייתינן לה כו' שיעורו להוציא את הטומאה לאויר כמלא אגרוף כו' עס"ד. זה הלשון להוציא הטומאה לאויר לא נמצא שם בגמ' ואדרבה רש"י גופא מפרש שם להדיא דהאי שיעורו מלא אגרוף היינו להביא את הטומאה מבית זה לבית זה וא"כ יש לתמוה טובא למה שינה רש"י לשונו הכא בשמעתין. ועוד כיון דרש"י גופא לא מייתי לה הכא אלא אגב גררא להביא ראיה דלרבנן אשכחן נמי שיעורא מלא אגרוף במאור שלא נעשה בידי אדם א"כ לא היה צריך לפרש אי איירי אותה הטומאה לאויר או מבית לבית:
והנלע"ד ליישב דודאי פירש"י בבכורות עיקר דעיקר שיעור מלא אגרוף במאור היינו מבית זה לבית זה כדאשכחן במשנה בפי"ג דכלים דנקיט כמה שיעורין חלוקין במאור ומסיים בה בהאי לישנא להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה ור"ש פליג וקאמר להביא כו' ופשטא דלישנא דלהביא ודאי משמע מבית זה לבית זה. ועוד דבמשנה הסמוכה לה קתני חלון שהיה לאויר אלמא דמעיקרא לאו לאויר הי' אלא להביא מבית לבית וע"ש בפי' המשניות אלא לפי שכבר כתבתי בסמוך ובכמה דוכתי דטומאה שמבית לבית ובצדו דרך חלונות אינן אלא מדרבנן כמ"ש הש"ך בי"ד בסימן שע"ב בשם ת"ה ומהר"י ויי"ל והש"ע. נמצא דלפ"ז לא הוי א"ש הא דאמרינן בשמעתין דמודה ר' יהודה במלא אגרוף דחוצץ וטהור אע"ג דלענין טומאה דאורייתא איירי וא"כ האי שיעורא דמלא אגרוף מאי עבידתיה ואי משום דלרבנן נמי אשכחן האי שיעורא דמלא אגרוף במאור שלא נעשה בידי אדם מ"מ איכא למימר דשאני התם דבטומאה מבית לבית לא הוי אלא טומאה דרבנן ומש"ה אין טומאה נכנסת דרך חלון שלא נעשה בידי אדם אלא א"כ הוא כמלא אגרוף משא"כ לענין חציצה דאיירי ביה ר' יהודא מנא ליה להקל ולומר דכשהוא מלא אגרוף חוצץ וליכא למימר דהל"מ כשאר שיעורין דהא ודאי ליתא דא"כ למה לן לאהדורי בטעמא דר"י למילף בג"ש וטפי הוי לן למימר בפשיטות לר"י הל"מ הוא דכל שלא נעשה בידי אדם אינו מביא ואינו חוצץ אלא א"כ כמלא אגרוף לכך הוצרך רש"י לפרש דלענין חציצה הוי טעמא דר"י מסברא כיון דמלא אגרוף הוי שיעור חשוב אפילו לרבנן לענין טומאה דאורייתא כגון להוציא את הטומאה לאויר שכל מה שמאהיל נגד אויר טמא אע"ג שלא נעשה בידי אדם מש"ה מוקי ר' יהודא לג"ש דאהל אהל ממשכן בדדמי דהיינו דוקא בטע"ט אינו מאהיל אבל במלא אגרוף שהוא שיעור חשוב מיקרי אהל בין לענין חציצה ובין לענין שתטמא את הטומאה והטהרות באותו אהל עצמו כן נראה לי לכאורה בכוונת רש"י:
אלא דאכתי קשיא לי טובא דא"כ דמה שהטומאה יוצאת לאויר כמלא אגרוף הוי מדאורייתא א"כ אמאי בעינן מלא אגרוף דאטו מי גרע האי חלון שעשוי למאור שלא נעשה בידי אדם משאר חורין שחררוהו שרצים דפליגי ביה ר"י ורבנן בפ"ג דאהלות וקי"ל כרבנן דבטפח ע"ט מאהיל על הטומאה כדקתני אחד חור שחררוהו שרצים ארישא דטע"ט קאי דלפ"ז קשיא ממתניתין דפ"ז דבעינן כמלא אגרוף וכי משום שהוא לאורה מיגרע גרע (ונראה דוחק לאוקמי מתניתין דפי"ג דאהלות ודפי"ז דכלים כר"י ולא כרבנן והא גבי הלכתא פסיקתא תני לה התם) אע"כ דאפילו מה שמוציא הטומאה לאויר נמי לא הוי אלא מדרבנן כגון שהטומאה אינה מונחת תחת האויר ממש אלא בבית שלא כנגד החלון. נמצא שמה שמאהיל למעלה נגד החלון אינו מאהיל על הטומאה דבכה"ג לא הוי טומאה דאורייתא כמו שנראה מלשון הרמב"ן ז"ל. דטומאת אהל מן התורה אינו אלא אחד בג' דרכים ואחד מהם מה שמאהיל נגד הטומאה עצמה. וכמו שכתבתי מבואר באר היטב בלשון הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת בתחילת פי"ג ובתחילת פי"ד שבפי"ג כתב דכל חור שהוא ט' ע"ט בין נעשה בידי אדם או לא נעשה בידי אדם מאהיל על הטומאה וחוצץ בפני הטומאה ובפי"ד כתב לענין חלון שלא נעשה בידי אדם אין הטומאה נכנסת ויוצאת מבית לבית או לעליה אלא כמלא אגרוף וכיוצא בזה כתב עוד בהלכה ז' לענין חור שבדלת וא"כ דבריו סותרין זה את זה דאטו מי גרע האי חלון שבפרק י"ד מחור שבפי"ג אע"כ דהאי כדיניה והאי כדיניה דבפי"ג לא איירי אלא מטומאה דאורייתא בין לענין מאהיל באותו אהל עצמו ובין לענין חציצה וכמו שנראה ממה שכתב בתחילת דבריו טע"ט על רום טפח משום דלענין שיהא אהל גמור בפני עצמו לא סגיא בלא"ה שיהא טפח אורך ע"ט רחב ברום טפח משא"כ בפי"ד דלא איירי אלא לענין טומאה דמבית לבית או לעליה דרך חלון או ארובה דלא הוי אלא מדרבנן מש"ה בעינן כמלא אגרוף ומש"ה לא נזכר בפי"ד ענין טפח של רום דבחלון או ארובה של בית לבית או לעליה לא שייך ביה רום כיון דשיעור תלוי בחלון או ארובה בלבד כדפרישית בפ"ק דף יו"ד גבי טע"ט ברום טפח ע"ש בלשון רש"י ובחידושינו כל זה נראה לי ברור וצלול בכוונת הרמב"ם ז"ל ובפירוש המשניות דלא תקשי אהדדי עד שלע"ד היא ראיה גדולה שאין עליה תשובה דלשיטת הרמב"ם מבואר להדיא שם דטומאה מבית לבית אינה אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך בכוונת בעל ת"ה ומהרי"ו והש"ע ודלא כמ"ש בעל מג"א בא"ח סי' שי"א שדברי הרמב"ם הם שלא כדברי הש"ך ודוק היטב:
נחזור לסוגיא דשמעתין דלפ"ז טעמא דר"י דמודה במלא אגרוף היינו משום שהוא שיעור חשוב יותר מטע"ט אפילו אליבא דרבנן דאע"ג דהאי דאורייתא והאי דרבנן אפ"ה ראיה גמורה היא שהוא שיעור חשוב ומש"ה מוקי לג"ש בדדמי בטע"ט דוקא משא"כ במלא אגרוף לענין מאהיל לר"י מרבינן לה מאהל אהל ריבה ולענין חציצה יליף מסברא וכדפרישית וכן נראה מלשון הריטב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ודוק היטב ובקונטרס הארכתי יותר:
מיהו מאי שכתב רש"י כאן לשון חישב עליו למאור נראה דלא דק ואשגרת לישנא בעלמא הוא דהא להדיא תנן בפי"ג דאהלות דחור שחררוהו שרצים וחישב עליו למאור שיעורא כמלא מקדח שהוא פחות אפילו מטע"ט ושיעור דמלא אגרוף היינו כשלא חישב עליו לא למאור ולא לתשמיש ע"ש ועיין ג"כ מה שכתבתי בפ"ק דפסחים ד' ט' גבי מעשה דרבי יהודא במציק אחד ברמון ודקדקתי שם מהא דאמרי' בשמעתין דלר"י חור שנעשה ע"י שרצים בעינן כמלא אגרוף ע"ש:
בתוספות בד"ה ועל גביהן דלתות מאן דאמר בגיטין כו' דאהל זרוק לא שמיה אהל כו' ומיהו לר"א דלקמן ודאי קשה כו' עס"ה. ולע"ד נראה ליישב קושית התוספת משום דבלא"ה נראה לי ברור דהאי תנא דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל היינו דוקא לענין דאינו חוצץ בפני הטומאה ולחומרא בעלמא מדרבנן אבל מדאורייתא אין לחלק דאלת"ה אלא דאפילו לקולא נמי אמרינן דלא שמיה אהל א"כ כ"ש דאין מקום חשש לתינוקות אפילו בלא חציצת הדלתות כיון שאין התינוקות מתטמאין מחמת שמאהילין על קבר התהום דהא אהל זרוק הוא אלא דאפשר דמשום הא לא איריא דלענין טומאת אדם או כלים עצמם שמאהילין נגד הטומאה לא איכפת לן אי מקרי אהל או לאו דהא קי"ל בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר גבי איכר שהיה עובר דעל עצמן בכל שהן אע"ג דפחות מטפח לא הוי אהל כלל אלא דאפ"ה מצאתי ראיה ברורה מלשון התוספות עצמן שכתבו בדיבור הקודם בפשיטות דקוברי המת שהיו עוברין והאהילו המטה שנעשה אהל לטמא מה שתחתיו ונכנסת אף לאהל אחר ועיין בתחלת פ"ד דמסכת אהלות בתנור שהאהילו עליו קוברי המת כו' וכתב שם הר"ש בפי' המשניות והובא בתי"ט דלא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה קבועה והיינו כדפרישית דאפילו למ"ד לא שמיה אהל היינו מדרבנן ולחומרא לענין דאינה חוצצת וא"כ מדאורייתא ודאי חוצצת לכ"ע ולפ"ז כיון דכולה הך מילתא דתינוקות אינו אלא מעלה בעלמא כמו שפירש"י והיא גמרא ערוכה בר"פ בתרא דזבחים לא מיבעיא אליבא דר"ל דאמר דארץ ישראל בדוקה היא לענין טומאת התהום אלא אפילו אליבא דרבי יוחנן התם כמ"ש שם התוספת וא"כ יפה הועילו הדלתות אפילו למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל להציל התינוקות מחשש טומאה דאורייתא אבל להך חומרא דרבנן דאהל זרוק אינו חוצץ לא חששו כיון דאי אפשר בענין אחר והא דמקשה הש"ס לעיל מעיקרא בפשיטות דר"י אדר"י מהך דשוורים אהך מתניתין דאהלות היינו למאי דקס"ד דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל כלל אפי' מדאורייתא א"כ מה הועילו השוורים לתינוקות כיון דאין חוצצת מדאורייתא כן נראה לי נכון בעזה"י ודוק היטב:
ובעיקר ענין אהל זרוק כבר הארכתי בפ"ק דגיטין דף ח' ע"ב וגם בס' משנה למלך האריך מאד והרגיש ג"כ בסברא זו דלענין תינוקות לא הוי אלא מעלה בעלמא אלא דלא נחית לפרש דהאי דאהל זרוק לא שמיה אהל אינו אלא מדרבנן ולפ"ז ודאי קשיא עליה דא"כ מאי מקשה מעיקרא דר"י אדר"י משוורים דלמא שאני הכא דאינו אלא מעלה בעלמא אבל למאי דפרישית א"ש טובא ודו"ק:
שם בגמ' תניא נמי הכי ומודה ר"י בשקיפין כו' וכתבו התוס' דל' תניא אינו מדוקדק דהא משנה מפורשת היא. ובאמת דיותר יש לתמוה דלעיל מעיקרא מאי מקשה והרי שוורים אטו מי לא הוי ידע סיפא דהך מתניתין גופא דמודה ר"י ולמאי דפרישית יש ליישב דאי ממתניתין לא הוי סייעתא כל כך דאפשר דהא דמודה ר"י בשקיפין שהוא שיעור גדול היינו דוקא לחומרא לענין שמאהיל וארישא לחוד קאי והיינו מדרבנן משא"כ לענין חציצה דלקולא לא משמע ליה לחלק אליבא דר"י בין טפח למלא אגרוף מש"ה מייתי מברייתא דאפשר דקים ליה לתלמודא דהך ברייתא לענין חציצה נמי איירי להדיא כן נראה לי ודו"ק:
בגמ' והרי מטה דיש בה כמה אגרופין כו' ולכאורה יש לתמוה דאפילו אם נאמר דר"י בכל ענין אית ליה דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל לענין טומאה אפילו בשיעור גדול ביותר אכתי מאי ענין סוכה לטומאה כיון דלענין טומאה לא יליף לה ר"י אלא בג"ש דאהל אהל ממשכן והיינו מגזרת הכתוב בעלמא כדאשכחן נמי בפרק במה מדליקין אליבא דכ"ע לענין דבעינן פשתן א"כ פשיטא דלא שייך הך ילפותא דג"ש כלל לענין סוכה. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דודאי בלא"ה כל השקלא וטריא דשמעתין היינו דבעי למימר דטעמא דר"י לאו משום דיליף ג"ש אהל אהל ממשכן אלא מסברא דבעינן אהל חשוב וקבוע ובהכי הוי אתי ליה שפיר לחלק בין שוורים לדלתות וכמ"ש ג"כ התוספות בסמוך בד"ה והרי דלתות ולפ"ז היינו נמי הא דמקשה הכא והרי מטה דכיון דאשכחן דפליגי ר"י ורבנן בכה"ג נמי לענין סוכה דלר"י כיון דמטה לא חשיב לא הוי אהל להפסיק בינו לבין הסוכה ואפילו לקולא אמר הכי א"כ ממילא שפיר אית לן למימר דלענין טומאה נמי בהכי פליגי ולא איצטרכינן לאוקמי פלוגתייהו לענין טומאה בג"ש דאהל אהל ממשכן כן נראה לי. ובענין זה יש לי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם שכתבו דהא דאסרו רבנן לישן תחת המטה בסוכה היינו משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה וא"כ לפ"ז כ"ש דלא הוי מקשה הש"ס הכא מידי מסוכה אטומאה דלענין טומאה בהפסקת אהל תליא מילתא ובסוכה היינו משום סוכה תחת סוכה ולמאי דפרישית א"ש דודאי לפי סברת המקשה הוי פשיטא ליה טובא למימר דהא דאשכחן לר"י ורבנן דפליגי בסוכה פליגי נמי בטומאה אית לן למימר דתרוייהו מחד טעמא הוא דאזדו לטעמייהו דלר"י מסברא לא מיקרי אהל להפסיק אלא בדבר חשוב ולרבנן בכל ענין הוי אהל להפסיק נמצא דכל זה לסברת המקשה דוקא משא"כ למאי דמסקינן דפלוגתא דר"י ורבנן בסוכה היינו נמי משום דאזדו לטעמייהו בסוכה גופא אי בעינן דירת קבע או דירת עראי א"כ לפ"ז יפה כתב הרי"ף וסייעתו דטעמא דרבנן הוי משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה וכדפרישית לעיל בריש פרקין וכמו שהארכתי ג"כ בסוגיא דקינופות ונקליטין וכילה ע"ש ודו"ק היטב ותו לא מידי:
במשנה הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה רבי יהודה אומר כו' וכתב הרא"ש ז"ל דרב יהודא לפרש דברי ת"ק אתא וכן נראה לכאורה מלשון הגמרא דפליגי רבי זירא ורבי אבא בטעמיה דר' יהודא ואביי נמי אמר לא שנו אלא סמך כו' היינו דוקא אליבא דר"י וא"כ משמע דהלכה כר"י וכמ"ש כל הפוסקים מש"ה ניחא ליה למימר דר"י לפרש דברי ת"ק אתא. מיהו לפירש"י לא יתכן לפרש כן שהרי כתב להדיא בד"ה דאין לו קבע דרבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן וא"כ ודאי פליג אדת"ק דהא קי"ל סוכה דירת עראי בעינן ועוד דאביי גופא דאמר לא שנו אלא סמך איהו גופא אוקמא לעיל דף ז' ע"ב לר"י בשיטה בהא דס"ל סוכה דירת קבע בעינן וקי"ל אין הלכה כשיטה. וא"כ נראה מזה דרש"י סובר דר"י ודאי פליג אדת"ק וכל הני אמוראי דבסמוך לאו אליבא דהלכתא קאי אלא לפרושי טעמא דר"י. מיהו אביי גופא דאמר ל"ש אלא סמך אפשר דשפיר סבר דהלכה כר"י דמשמע ליה עיקר האי טעמא דמפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה וא"כ אפשר דר"י לא פליג אדת"ק כן נראה לי בשיטת רש"י ועיין בסמוך:
בתוס' בד"ה שאין לה קבע כו' ור"י לטעמיה כך פי' בקונטרס כו' ומיהו קשה דלקמן דפוסל ר"י סוכה ע"ג בהמה כו' עס"ה. נראה דלאו משום הך קושיא לא משמע להו להתוספת לפרש כפירש"י דהא התוספת גופייהו כתבו לקמן בהאי דע"ג בהמה פי' אחר בענין דלא תקשי מסוגיא דהתם על פי' הקונטרס דהכא אלא על פי' הקונטרס דהתם ע"ש. ועוד דבלא"ה איכא למימר דלרש"י איצטריך לאתויי לקמן בבהמה האי טעמא דסוכה ראויה לשבעה אליבא דמ"ד הכא דטעמא דר"י משום דמעמידה בדבר המקבל טומאה וא"כ אפשר דבכה"ג דהכא ודהתם הוי שפיר דירת קבע ואי משום דלא קאמר איכא בינייהו בשידה תיבה ומגדל הא ע"כ לפירש"י בלא"ה הוי מצי למימר דנ"מ לענין כרעי המטה גופא דלהאי טעמא דאין לה קבע פליגי ר"י ות"ק ולאידך טעמא לא פליגי כדפרישית בסמוך אלא דמה"ט גופא לא ניחא להו להתוספת לפרש כפירש"י משום דסוגיא דשמעתין דהנך אמוראי ודאביי לא משמע הכי כדפרישית מלבד שאר קושיות ודקדוקים שהקשו הר"ן והריטב"א ז"ל ומש"ה ניחא להו לפרש סוגיא דשמעתין ע"פ שיטת הירושלמי:
אמר רבא מנא אמינא לה דכי אית בה טפח וכו' דתנן קורות הבית והעליה כו' והא דלא דחינן הכא דשאני טומאה דהלכתא גמירי לה כדדחינן לעיל דף י"ח לענין לבוד באמצע נראה דדוקא התם שייך לומר כן דנהי דהלכתא דלבוד בכל עניני מחיצות נאמרה בין בשבת בין בסוכה ובין בכלאים וכן לטומאה הוי אמרינן לבוד אי לאו דאשכחן שיעור פותח טפח לענין טומאה ולא אמרינן לבוד כדאשכחן בכל דיני מחיצות דעד ג' טפחים אמרינן לבוד ע"כ דלענין לבוד אין לדמות טומאה לשאר מחיצות משא"כ בחבוט רמי דהכא ס"ד השתא דלא שייך לחלק כלל בין טומאה לשאר מחיצות כיון דחבוט רמי נמי הל"מ היא כמו שפרש"י בד"ה שאין בגגה דחבוט רמי היינו כמו גוד אחית. מיהו רב אשי בסמוך דמקשה לרב כהנא מעירובין אסוכה ובעי למימר דאפילו בפחות מטפח אמרינן חבוט רמי אע"ג דבטומאה ודאי מודה דבעינן טפח ע"כ משמע ליה לרב אשי דלענין חבוט רמי נמי אין לדמות טומאה לשאר מחיצות כיון דעיקר שיעור הטומאה הלכתא גמירי לה כן נראה לי ועיין בחידושי ריטב"א ודו"ק:
במשנה העושה סוכתו בראש העגלה כו' כשרה ועולין לה בי"ט ופירש"י משום דבעי למיתני בסיפא אין עולין קתני ברישא עולין. נראה דאע"ג דסיפא דאין עולין נמי לכאורה לא שייך למיתני הכא בסוכה טפי מבשבת וי"ט דעלמא כיון דאין הטעם אלא משום שבות דמשתמש באילן אפ"ה קתני לה נמי לענין סוכה לרבותא דאע"ג דלכתחילה אין עולין בי"ט אפ"ה כשרה בדיעבד ויצא ידי חובת סוכה ואשמעינן דלא בעינן סוכה הראויה לשבעה ולאפוקי מדרבי יהודה לקמן בשמעתין כן נראה לי מדקדוק לשון רש"י ועיין בסמוך:
בתוספות בד"ה שתים באילן כו' כך פי' בקונטרס ולא משמע הכי פרק מי שהחשיך כו' עד סוף הדבור עיין בתוספת שם פרק מי שהחשיך שכתבו להדיא דלשון שתים באילן יש לפרש בשני ענינים אחד כמו שפירש"י כאן והשני כמו שפרש"י שם. אם כן לפי זה נראה דהא דבעי למידק התם דצדדין אסורין היינו משום דמשמע ליה סתמא דלישנא דמתניתין דבכל ענין איירי דמה"ט קאמר נמי התם מאי לאו דחק ביה מש"ה הוצרך רש"י לפרש שם בהאי ענינא גופא דאיירי התם. מיהו כאן ניחא ליה לרש"י לפרש כאידך פירושא שסמך קרקעית הסוכה באילן משום דבענין זה הוי שפיר דומיא דרישא דקתני בראש האילן כן נראה לי:
פיסקא או על גבי גמל מתניתין מני ר"מ היא כו' מ"ט דר"י אמר קרא כו' סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה. פשטא דלישנא דמתניתין מני נראה דהא דקתני במתניתין דבראש האילן כשרה וכן כל הנך בבי נמי לא מתוקמא אלא כר"מ דלר"י ודאי פסולה דבראש האילן כמו ע"ג גמל כמ"ש התוספת ולפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוספת בד"ה ע"ג בהמה על פירוש הקונטרס דלעיל והיינו שהקשו שם למה ליה לתלמודא לפרש טעמא דר"י משום סוכה הראויה לשבעה ותיפוק ליה דלפירוש הקונטרס בלא"ה פוסל ר"י משום דדירת קבע בעינן ולמאי דפרישית א"ש דאיצטריך האי טעמא דסוכה הראויה לשבעה לענין אילן דמה"ט אפילו אילן פוסל לר"י ומשמע ליה לתלמודא מלישנא דמתניתין דהא דנקיט הך דינא דעולין בי"ט ודאין עולין דהך מילתא לא שייך בסוכה טפי מבשאר י"ט אע"כ דלרבותא דהסוכה כשרה מסיק לה ולאפוקי מדר"י כדפרישית בלשון המשנה שכן נראה מלשון רש"י ז"ל:
(ועוד היה נראה לי לפרש בענין אחר דהא דס"ל לר"י דכל הנך תנאי דסברי סוכה דירת קבע בעינן היינו מה"ט גופא דמדאורייתא בעינן סוכה הראויה לשבעה ואתיא נמי כי האי דר"א לקמן דאין יוצאין מסוכה לסוכה וא"כ בעינן סוכה הראויה לשבעה ולר"א נמי אמרינן לעיל בפ"ק דסובר סוכה דירת קבע בעינן אלא דלפי מסקנת הש"ס לעיל דף י"ט ע"ב דמתניתין דהעושה סוכתו כמין צריף איפכא תניא א"כ מדמכשר ר"א אע"ג דלא הוי אלא עראי כדאמרינן לעיל במימרא דאביי דף ז' ע"ב אלמא דלפי האמת לאו הא בהא תליא לענין דאין יוצאין מסוכה לסוכה דע"כ אפילו דירת עראי מיקרי סוכה הראויה לשבעה וכדמשמע נמי להדיא בשמעתין דאפי' לר"מ בעינן סוכה הראויה לשבעה אע"ג דמסתמא סבר דדירת עראי סגי):
בתוספות בד"ה ולא גולל לקבר כו' מאי איריא משום גולל תיפוק ליה משום שהקבר סתום כו' עכ"ל. נראה שהתוס' בזה לשיטתם דאפילו ברוב ארונות שיש בהם חלל טפח אפ"ה אם הם סתומים מן הצד הטומאה בוקעת ועולה כמ"ש התוספת בכמה דוכתי. וא"כ דסתם קברים שהן בקרקע ואין פתוחין למערה שפיר הוי קבר סתום ובוקעת ועולה. מיהו לפמ"ש בחידושי ברכות דף י"ט ע"ב גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות דלפירש"י והרשב"ם וכמה גאונים דלא אמרינן טומאה בוקעת ועולה אלא בטומאה רצוצה ממש א"כ אין מקום לדבריהם כאן דשפיר איצטריך למיתני דהגולל טמא אע"פ שיש חלל טפח פנוי בין המת לגולל שעל גביו דאע"ג דאין הטומאה בוקעת ועולה אפ"ה הגולל עצמו טמא וע"ש בברכות בחידושינו ועיין כאן בחדושי הריטב"א:
בגמרא והתנן בת ישראל שנשאת לכהן כו' ורמינן עלה הרי זה גיטך. מה שיש לדקדק בזה כתבתי בחידושי גיטין שם במקומו דף כ"ט ומה שיש לדקדק ג"כ בכל סוגיא דשמעתין ובכל דברי התוס' כתבתי באריכות שם בחידושי גיטין דף כ"ה:
במשנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ויש לדקדק דכיון דשלוחי מצוה פטורין מכל מצות האמורות בתורה כדמשמע בשמעתין דילפי' לה מק"ש ומפסח אע"ג דאיכא כרת א"כ אמאי נקיט לה הכא בסוכה טפי מבשאר מצות וטפי הוי ליה למיתני בפסחים לענין פסח גופא ומצה וכיוצא בו. ונראה דודאי הכא נמי לאו לגופא איצטריך למיתני דכיון דתנן בברכות דחתן פטור מק"ש אע"ג דאית בה מלכות שמים מה"ט דהו"ל כעוסק במצוה א"כ כ"ש לשאר מצות (וכמו שאבאר עוד לקמן במסקנא בשמעתין) ולענין פסח גופא נמי לא איצטריך למיתני דמילתא דפשיטא היא דלא גרע מדרך רחוקה כיון דלא מטא זימניה אלא הא דקתני לה הכא היינו דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא שלוחי מצוה דפטורין אלא אפילו חולין ומשמשיהן אף על גב דאין בהם שום סכנה אפ"ה פטורין מטעמא דמצטער פטור מן הסוכה דילפינן לה מתשבו כעין תדורו. ועוד נראה לי דלענין סוכה איכא רבותא טפי דאע"ג דבכל שעה ושעה עובר על מצות עשה דסוכה. ועוד דלא דמי לשאר מצות עשה שאינן אלא בשב ואל תעשה כשבטל מהם משא"כ בסוכה איכא נמי איסורא בקום עשה כשאוכל ושותה וישן חוץ לסוכה ואפשר נמי דעכ"פ הוי לן לחייבו משום מראית עין שלא יחשדנו כפושע ומבטל בידים דלאו כ"ע ידעו שהוא עוסק במצוה אלא דאפ"ה פטור כיון דכל מצטער בעלמא פטור מן הסוכה מתשבו כעין תדורו דמה"ט פטרינן לקמן אפילו הולכי דרכים בעלמא א"כ תו לא שייך הך טעמי דמראית עין ואינך טעמי דפרישית כן נראה לי:
בגמרא מנא הני מילי דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' נראה דלעוסק במצוה ממש בשאר מצות פשיטא דפטור ממצוה אחרת דמאי אולמא האי מהאי ודוקא לענין ק"ש איצטריך קרא כיון דאית בה עול מלכות שמים אלא דעיקר קרא היינו אפילו בשעה שאינו עוסק במצוה ממש אלא שהולך לעשות מצוה כהאי שלוחי מצוה דמתניתין או שטרוד לעשות מצוה אפ"ה פטור מדכתיב תרי קראי בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכמו שהארכתי בזה בחידושי ברכות ד' י"א ובר"פ מי שמתו ע"ש במ"ש בכל הסוגיא השייכא לשמעתין דהכא ובפרש"י וליישב היטב שיטת רש"י והתוספת דשמעתין:
שם הא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים כו' אותן אנשים מי היו. ולכאורה לשון מי היו תמוה כיון שהכתוב מכסה אותן משמע שאין צורך לפרש מי היו דלא איכפת לן בהו וראיתי שהריטב"א בחידושיו הרגיש ג"כ בזה ע"ש שישבו בדוחק. ועוד דיותר קשה דעיקר פלוגתא דהנך תנאי דלכאורה אינן אלא דברי נביאות לידע מי ומי היו. והנלע"ד בזה דודאי מיתורא דקרא קשיא להו דכתיב ויהי אנשים אשר היו ולשון כפול הוא לא היה צריך לכתוב אלא ויהי אנשים טמאים לנפש אדם אע"כ דלשון אשר היו היינו שהכתוב בא לומר שהאנשים האלה כבר ידועים בתורה שהיו טמאים ואין צורך לפורטן וע"ז מקשה שפיר מי היו ומש"ה משמע ליה לרבי יוסי הגלילי דנושאי ארונו של יוסף היו שדבר זה ידוע ומפורסם שהיו נושאין ארונו של יוסף במדבר והכתוב בא ללמדנו בזה הלכתא רבתי דאע"ג דארונו של יוסף קבר שלפני הדיבור היה אפ"ה מטמא במגע ובמשא כדאיתא בנזיר (דף נ"ד ע"א) (ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ח) בתוספת בהא דר' בנאה הוי מציין מערתא) זהו סברת רבי יוסי הגלילי דלא מסתבר ליה לאוקמי במישאל ואלצפן שנתפרש שמותם יותר בתורה שנתעסקו בנדב ואביהוא דאפשר דר' יוסי סובר דשריפה ממש הוי ולא היתה שלדן קיימת וא"כ לא קרינן בהו טמאים לנפש אדם:
מיהו ר"ע לא ניחא ליה לאוקמי בנושאי ארונו של יוסף דאפשר דסובר דהאי דמרבינן קבר שלפני הדיבור היינו דוקא היכא שנגע בהם אדם לאחר הדיבור. וא"כ כיון שלא נשאו ארונו של יוסף מר"ח סיון שהוא קודם מתן תורה עד ר"ח אייר א"כ לא מצינו שנטמאו לאחר הדיבור. (מיהו ר"י הגלילי מצי סבר כיון דבמרה נאמרה להם פרשת פרה דכתיב בה אדם כי ימות באהל שפיר קרינן בה לאחר הדיבור) ומש"ה ע"כ מוקי לה ר"ע במישאל ואלצפן ששלדן קיימת. והיא גופא אתי קרא לאשמעינן דמתים שנשרפו ושלדן קיימת טמא' משא"כ ר' יצחק דלא מצי לאוקמי כרבי יוסי הגלילי וכר"ע כדקאמר יכולין היו להטהר מש"ה ע"כ מוקי לה האי קרא בטמא מת שחל ז' שלו בע"פ. ולפ"ז האי יתורא דכתיב אשר היו טמאים אע"ג דאכתי לא ידעינן מי היו מ"מ שפיר אשמעינן בלשון אשר היו טמאים שהיו מטמאין עצמן לנפש אדם במזיד אע"פ שכבר ידעו דאפשר שלא יהיו יכולין לעשות הפסח ומינה ילפינן דעוסק במצוה פטור אפילו לגבי פסח דאיכא כרת כן נראה לי נכון ובדרושים הארכתי יותר:
שם כבר היו יכולין להטהר. מיהו ר"י הגלילי ור"ע נראה דלית להו הך מימרא דבשני לא נשרף הפרה שאינו אלא לדרשא בעלמא וכבר הארכתי בזה בפ"ק דפסחים דף ו' בסוגיא דשואלין ודורשין ע"ש ותמצא נחת שנתיישב ג"כ מה שהקשו התוספת כאן בד"ה שחל ז' שלהן על פירש"י:
בפרש"י בד"ה חל ז' שלהם כו' מ"מ שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור שהרי נטמאו ז' ימים לפני פסח כו' עס"ה. נראה מפירושו דעיקר קושיא דמקשה הש"ס והא מהכא נפקא מהתם נפקא היינו אליבא דר' יצחק דמהתם שמעינן לה וא"כ תקשי לדרבי יצחק האי בשבתך בביתך מאי עביד ליה וקשיא לי טובא דהא ודאי מהאי קרא דטמאים לנפש אדם אפילו אליבא דרבי יצחק לא שמעינן לה מהאי קרא דעוסק במצוה פטור כיון דאפשר דטומאה באונס באה להם. ועוד דאפילו את"ל דודאי טמאו עצמם במזיד כדפרישית בסמוך מלשון אשר היו טמאים מ"מ הא שפיר מצינן למימר דטמא מת מצוה ממש היו כדאמר ר' יצחק להדיא תו קשיא לי היאך שמעינן מהכא דעוסק במצוה פטור ממה שטמאו עצמן ז' ימים קודם פסח שהרי הם היו סוברים שיהיו יכולין לעשות הפסח שהרי בשעת מעשה בע"פ אמרו למשה למה נגרע ומכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוספת בפסחים בפרק האשה דף צ' ע"ב דלמ"ד שוחטין וזורקין אותן אנשים טבלו באמת בע"פ בשביעי שלהם ועשו פסחיהם. ולולי פירש"י והתוס' היה נראה לי דאדרבה מדר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו מקשה הש"ס שפיר טפי דכיון דמשה רבינו היה סובר שלא יהיו יכולין לעשות פסחיהם כמו שאמרו לו לבסוף למה נגרע א"כ למה ציוה להם משה בתחילה שיתעסקו עצמם בנדב ואביהוא אע"פ שעי"כ יתעכבו מלעשות הפסח ויותר היה ראוי לצוות לנושאי ארונו של יוסף או שאר טמאים או נשים וקטנים דלאו בני כרת נינהו אם לא יעשו פסח כנ"ל ובדרוש הארכתי דאפילו לר"י הגלילי נמי מקשה הש"ס שפיר וכאן אין להאריך יותר:
בתוס' בד"ה משום דלא מטא זמן חיובא כו' אבל קשה לרבה כו' אלמא מטמא לקרוביו אפילו היכא דמטא זמן חיובא כו' ואין לומר דהיא גופא ילפינן דלמא שאני ק"ש דלית ביה כרת כו' עס"ה. נראה דהא לא משמע להו לומר דפסח בדמטא זימני' ילפינן מבינייהו דהיינו מק"ש ומטמאים לנפש דאי פרכת מה לק"ש דליכא כרת טמאים לנפש יוכיחו ואי פרכת מה לטמאים לנפש דלא מטא זימניה ק"ש יוכיח דהא ודאי ליתא דנהי דאשכחן ילפות' כהאי בכמה דוכתי דאע"ג דאיכא בכל חד צד חמור אפ"ה קי"ל דצד חמור לא פרכינן מ"מ נראה דהיינו דוקא היכא דהפירכות הן מענין קולא וחומרא בדבר אחר ולא מן הנדון עצמו משא"כ הכא דהך פירכא דלא מטא זמן חיובא היא מן הנדון עצמו א"כ תו לא שייך לומר חזר הדין כמו בשאר דוכתי דודאי לא שייך כלל למילף פטור דמטא זימני' מהיכא דלא מטא זימני' א"כ ע"כ דמק"ש לחוד בעינן למילף פסח דמטא זימנא א"כ קשיא להו שפיר מה לפסח שכן כרת כן נראה לי בכוונת התוספת:
מיהו לפמ"ש בחידושי ברכות בר"פ מי שמתו דבלא"ה הוי קשיא לי היכי מצינן למילף שאר מצוות מפסח וק"ש דמה להנך שכן הזמן גרמא ונשים פטורות והו"ל עשה שאין שוה בכל משא"כ שאר מצות דלאו זמן גרמא שפיר מצינן למימר דחייב וכתבתי שם דכולה מילתא ילפינן מק"ש לחוד דכתיב בהו בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכיון דק"ש ותפילין איתקשו בהאי פרשה גופא ובלא"ה אפשר דאכולהו מילתא קאי א"כ ממילא פשיטא דעוסק במצוה פטור מן התפילין וכיון דפטור מן התפילין ממילא דפטור מכל מצות האמורות בתורה דאיתקשו לתפילין כדאיתא בקידושין דף ל"ד דפפונאי אמרו הך מילתא א"כ לפ"ז היינו נמי טעמא דרבה דס"ל כפפונאי מש"ה העוסק במצוה פטור לגמרי אפילו בפסח. ועוד דאדרבה עיקר היקישא דתפילין שייך טפי לגבי פסח דכתיב בהאי ענינא גופא למען תהיה תורת ה' בפיך שהוא היקישא דפפונאי כן נראה לי נכון ודו"ק:
בגמ' ואמר רבי אבא בר זבדא אבל חייב בסוכה פשיטא כו' שמעתי מקשים מאי מקשה הכא פשיטא אדרבה תיקשי לאידך גיסא למה יהא אבל חייב בסוכה הא בעינן תשבו כעין תדורו איש ואשתו ומה" ט אמרינן ברפ"ק דעירובין שהיה בדין לומר דהכהנים פטורין מן הסוכה כיון דאסורין בתשמיש המטה אלא הא דחייבין היינו משום דשלא בשעת עבודה מיהא מותרין וא"כ באבל לא שייך האי טעמא דהא כל ז' אסור בתשמיש המטה ולע"ד נראה דלא קשה מידי דדוקא בכהנים דבשעת עבודה אסורין מדאורייתא מש"ה ס"ד דפטורין מן הסוכה משא"כ באבל דאיסור תשמיש אינו אלא מדרבנן שפיר מקשה הכא פשיטא דאין סברא לדחות מצות עשה דאורייתא בשביל איסורא דרבנן היכא דלא שייך חשש איסור דאורייתא כלל. ועוד דבלא"ה קי"ל דאין אבילות ברגל מה"ט גופא דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים ה"נ דכוותיה אע"ג דקי"ל דדברים שבצנעה נוהג אפילו ברגל מ"מ כיון דכ"ע ישבו בסוכה והוא יושב בבית הוי כדבר שבפרהסיא כן נראה לי ועיין בתשובת שער אפרים שכן הקשה לו חכם אחד ולמאי דמקשה ליה איהו לאו שפיר משני מסוגיא דערכין:
מיהו בלא"ה נלע"ד שאין לו מקום לקושיא זו כלל דאטו מי שאשתו נדה יהא פטור מן הסוכה אע"כ שאין זו ענין כלל לתשבו כעין תדורו כיון דהאי איסורא שייך נמי בביתו וא"כ ה"נ דכוותיה באבל אלא הא דאמרינן בערכין הך סברא לענין כהנים היינו משום דסד"א דלא רמיא מצות סוכה כלל אכהנים כיון דלעולם לא קיימינן בהו תשבו כעין תדורו וקמ"ל דאפ"ה שפיר קרינן בהו תשבו כעין תדורו שלא בשעת עבודה וזה נראה לי יותר נכון:
בפירש"י בד"ה משום ר' שילא אמרו התם כו' ולית להו להנך תנאי כו' עכ"ל. ובתוספת הקשו על פירושו ועיין במהרש"א שדבר זה תלוי בחילופי נוסחאות בלשון רש"י דלפי נוסחאות שלנו ודאי דברי מהרש"א ז"ל מוכרחים בכוונת רש"י מ"ש דלית להו להנך תנאי את"ק נמי קאי אלא משום דלת"ק לא פסיקא ליה כל כך לכך מפרש לה רש"י בדר' שילא דע"כ הכי ס"ל ומדר' שילא נשמע לת"ק כמ"ש התוספת. ובעיקר לשון רש"י דלית להו להנך תנאי עוסק במצוה פטור מן המצוה כבר כתבתי בחידושי ברכות בפרק היה קורא ובר"פ מי שמתו ע"ש:
בתוס' בד"ה פירצה קוראה לגנב לאו משום דלית ליה לרבא דרשא דתשבו כעין תדורו דברייתא היא לקמן בפירקין עכ"ל. ולכאורה מברייתא לקמן לחוד אין כל כך ראיה דהתם לענין עיקר חיוב ישיבת הסוכה איירי דלשון תשבו משמע שבא ללמד על עיקר מצות ישיבת הסוכה שדרך אדם לעשות בביתו כגון אכילה ושתייה ושינה ולעטרה בכלים נאים אבל לפטור מן הסוכה מי שאינו יכול לקיים תשבו כעין תדורו כגון מצטער ושומרי גנות אפשר דרבא סובר דלא שייך בהו הך דרשא דברייתא. ובאמת שאי אפשר לפרש כן בכוונת התוספת דודאי לא פליג רבא אהא דפשיטא לן דמצטער פטור מן הסוכה ורבא גופא איירי בה לעיל בהא דחתן פטור מן הסוכה אלא דאפ"ה לענין שומרי גנות ופרדסים לא משמע ליה לרבא האי טעמא דתשבו כעין תדורו כיון שאין זה מצטער כל כך אי לאו משום דפירצה קוראה לגנב כן נראה לי וק"ל:
במשנה מעשה והביאו לר"י ב"ז כו' וכשנתנו לר' צדוק כו' נטלו במפה ופירש"י משום נקיות וכתבו התוס' דבחנם פי' כן דר' צדוק כהן היה כו' היה אוכל על טהרת תרומה כו' דאפילו פחות מכביצה. ולע"ד דברי התוספת תמוהים כיון דלפי פירושם אין לחלק בין כביצה לפחות מכביצה לענין אכילת תרומה במפה ולקמן בשמעתין מסקינן להדיא דיש לחלק בין כביצה לפחות מכביצה וכמ"ש התוס' עצמן בד"ה הא כביצה והניחו בתימא הך קושיא דר' צדוק כהן היה והותרה לו באכילת מפה אפילו בכביצה:
מיהו לולי דבריהם היה נראה לי דמה שהתירו מפה לאוכלי תרומה היינו דוקא באכילת תרומה ממש כיון דכהנים זריזין הם ליכא למיחש דלמא נגע בתרומה בידים מסואבות משא"כ באכילת חולין לא פלוג רבנן בין כהנים לשאר בני אדם בדבר שצריך נטילה שלא הותרה להם לאכול במפה לכך הוכרח רש"י לפרש דבאמת נטילה זו של ר' צדוק אינה אלא משום נקיות דאע"ג דכהן הוי והיה אוכל על טהרת תרומה אפ"ה איכא למימר דנטילה זו דחולין על טהרת תרומה לא שייך אלא בכביצה דוקא שהוא שיעור אכילת רוב בני אדם וטומאתו נמי חמירא כיון שמטמא אוכלים אחרים משא"כ בפחות מכביצה אפילו חומרא בעלמא לא שייך בהו להצריך נטילת ידים כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:
אחר זה ראיתי בתוספת דיומא דף ע"ט כתבו להדיא אהאי דרבי צדוק גופא שלא התירו מפה לאוכלי תרומה אלא בתרומה ממש ולא בחולין שנעשה על טהרת תרומה וכדפרישית אלא דלא נחתו התם ליתן טעם לחלק בין כביצה לפחות מכביצה כמו שדקדקו כאן דאף פחות מכביצה מקבל טומאה. והנראה בזה דהתוספת דיומא היינו לפי שיטת ר"ת דר"פ המצניע ובפרק כל שעה דף ל"ג ע"ב שסובר דפחות מכביצה אין מקבל טומאה מן התורה משא"כ התוספת דהכא הן בשיטת רש"י דפרק המצניע דאוכל עצמו נטמא אפילו בכל שהו כן נראה לי ודו"ק:
בתוס' בד"ה ולא בירך אחריו סבר לה כר"י דפרק ג' שאכלו דדריש ואכלת ושבעת כו' ונראה מכל דבריהם כאן דפלוגתא דר"מ ור"י לאו בברכת המזון לחוד איירי אלא בכל דיני ברכה אחרונה דז' מינים ושאר דברים דאע"ג דעיקר טעמא דר"י דאמר כביצה היינו מדרשא דואכלת ושבעת דכתיב בבה"מ לחוד אפ"ה משמע להו דכיון דבבה"מ בעי ר"י כביצה כל שכן בשאר מינים דברכה אחרונה דידהו מדרבנן דאסמכינהו אברכת המזון אם כן לא יהא הטפל חמור מן עיקר. אם כן לפ"ז מדר"י שמעינן לרבי מאיר לענין כזית:
מיהו בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט) כתבו בשם ר"י דברכת בורא נפשות אפי' בפחות מכשיעור ע"ש בחידושינו. וא"כ לפ"ז משמע דלא נחתו להך סברא דלא יהא טפל חמור מן העיקר אלא לענין ברכה מעין ג' דז' מינים לחוד והיה נראה לכאורה בזה דטעם הדבר משום דסברי דברכה מעין ג' נמי דאורייתא דואכלת ושבעת עלייהו נמי קאי וכשיטת בעל ה"ג שהביא הטור א"ח בסימן ר"ט והב"י בשם הרשב"א אלא דמלשון הטור והב"י והש"ע משמע דאין שיטת התוספת כן ע"ש. ולכאורה מלשון משנתינו במעשה דר' צדוק דקאמר ולא בירך אחריו משמע נמי לכאורה שלא בירך כלל אפילו בנ"ר דנראה דוחק לומר דרבי צדוק לא קאי אלא אפת או אכותבות דלעיל שהוא מז' מינים ולענין ברכת ג' או מעין ג' לחוד ולא לענין בנ"ר דהא אוכל פחות מכביצה סתמא קתני ופשטא דלישנא דלא בירך אחריו נמי הכי דייק אם כן ע"כ צריך לומר דהיינו טעמא דרבי צדוק ודר"י משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר. ולפ"ז מדר"י נשמע לר"מ דבעינן כזית בכל הברכות ופחות מכזית אפילו בנ"ר לא בעי וכדמשמע מלשון התוספת כאן כן נראה לי ודו"ק:
במשנה ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה. ויש לדקדק דאטו ר"א מנינא אתא לאשמעינן ולא היה צריך לומר אלא אחת ביום ואחת בלילה וממילא ידעינן שהן י"ד ואין מנין י"ד רמז כלל בדרשא דתשבו כעין תדורו כדי שנאמר דלעולם מצריך ר"א שישלים המנין של י"ד סעודות. ועוד קשה כיון דאי אפשר לז' ימים בלא שבת ובשבת בעינן ג' סעודות א"כ ט"ו בעינן כדמשמע נמי בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ח) וקושיא זו שייך יותר על לשון הטוא"ח שהביא משנה זו וכ"כ הב"י בשם הרא"ש והר"ן שרוצין לדמות סעודה שלישית לדידן לאותן י"ד סעודות דקאמר ר"א לענין דיוצאין במיני תרגימא ולא הרגיש בזה דאדרבה מסוגיא זו משמע להיפוך דא"כ ט"ו נינהו. ועוד דעכ"פ תעלה סעודה שלישית לתשלום י"ד סעודות ובכה"ג לאידך דר"א אם לא אכל ליל י"ט ראשון שצריך להשלים בליל י"ט אחרון וכתבו כל המפרשים דכ"ש שאם השלים בא' מז' דימי החג יצא והיכי משכחת לה דתיפוק ליה דבלא"ה סעודה שלישית עולה לו למנין השלמה וכ"ש דקשה טפי לשיטת הסוברים דסעודה ג' נמי בעינן פת דוקא ויש ליישב ע"פ שיטת רש"י ויבואר בסמוך:
בפרש"י בד"ה אין לדבר קצבה אם רצו להתענות כו' נראה דלשון להתענות לאו דוקא דאסור להתענות בי"ט מיהו מדרבנן אלא דעיקר כוונתו דאין אנו נזקקין לו מצד חיוב סוכה. ועוד יש לומר דלשון להתענות אתי כפשטיה לענין אכילת לילה דבליל ח"ה לא אשכחן שום איסור להתענות בו דלילה לא שמיה תענית כלל. מיהו מה שהוצרך רש"י לפרש בלשון תענית ולא מפרש בפשיטות שאם רצו שלא לאכול פת רשאי היינו משום דניחא ליה לפרש אפילו למ"ד ביומא דף ע"ט פירי בעי סוכה וכדמשמע נמי מלשון רש"י בסמוך גבי מיני תרגימא וע"ש בתוספת:
בתוספות בד"ה תשבו כעין תדורו בירושלמי יליף בג"ש כו' עס"ה. נראה דהא דמייתי הך ילפותא דירושלמי אליבא דר"א היינו משום דמשמע להו דלא פליג הירושלמי אגמרא דידן דמשמע דטעמא דר"א משום תשבו כעין תדורו. ובאמת שאין זה טעם עיקר דודאי שפיר קאמרי רבנן מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל מש"ה מייתי נמי הך ג"ש דירושלמי דהאי תשבו דסוכה הוי כאילו כתיב ביה בהדיא יומם ולילה כמו בתשבו דמילואים והך ג"ש בא ללמד דלילות כימים לגמרי לענין סוכה ולאפוקי דלא ניליף סוכה מלולב מה להלן ימים ולא לילות כדאיתא נמי בגמרא דידן בר"פ לולב וערבה דמייתי הך ג"ש גופא לענין זה דלילות כימים וא"כ מאחר שזכינו לדין דלילות כימים לענין סוכה וכיון דביום ודאי עיקר מצות סוכה לענין אכילה ושתייה כדיליף לה הכא ולקמן בברייתא מתשבו כעין תדורו א"כ בלילה נמי צריך לקיים מצות סוכה באכילה ושתייה כמו ביום כן נראה לי נכון ומה שהביאו התוספות הירושלמי אליבא דרבנן היינו משום דאשמעינן מינה דבלילה ראשונה חייב לאכול כזית דגן בסוכה ולאכול לתאבון כמו במצה ודו"ק:
בפירש"י בד"ה חזר בו ר' אליעזר אצל חכמים כו' לומר שאין לדבר קצבה כו' חוץ מלילי י"ט הראשון ובהא מיהא פליג עלייהו שיש לה תשלומין כמו בקרבנות עכ"ל. ויש לדקדק כיון דע"כ למאי דהדר ביה ר"א מי"ד סעודות אפ"ה מודה בליל י"ט ראשון היינו משום דאית ליה הך ג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות א"כ כיון דמצה ליל ראשון גופא אין לה תשלומין כקרבנות א"כ מאי סברא יש לומר דסוכה בעי תשלומין יותר ממצה ודי לבא מן הדין להיות כנדון וקי"ל נמי דאין ג"ש למחצה. ועוד אפילו את"ל דמשמע לר"א שום טעם לדמות סוכה לקרבנות טפי ממצה אכתי קשה איפכא ניליף מצה מסוכה בהך ג"ש גופא דליבעי תשלומין:
וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דמצה ודאי אין לה תשלומין דאיתקש לפסח. וקשיא לי בגווה דא"כ בזמן דליכא פסח לא לחייב במצה בלילה ראשונה וכיון דלקושטא דמילתא קי"ל דמצה בזמן הזה דאורייתא כדאיתא בשילהי פסחים ובכמה דוכתי אלמא דליתא להך היקישא דמצה מפסח ויש ליישב בדוחק. ולע"ד נראה דטעמא דר"א דסוכה יש לה תשלומין כמו חגיגה לאו מסברא בעלמא אית ליה הכי אלא משום דאשכחן דסוכה איתקש לחגיגה לענין דאסור בהנאה כל ז' וכדאיתא נמי בפ"ק דף י"א ע"ב א"כ הא קי"ל דאין היקש למחצה ויליף נמי לענין תשלומין והא דלא ילפינן מצה מסוכה בהך ג"ש גופא ט"ו ט"ו היינו דכיון דעיקר ג"ש היינו חמשה עשר תו לא מצינן לאוקמי הך ג"ש אלא בדברים שהן בחמשה עשר עצמו ולא לשאר ימים וכה"ג כתבו התוספות בכמה דוכתי אלא דכל זה אינו אלא לפי פרש"י משא"כ לפי פי' התוספות בד"ה חזר בו שכתבו דמי"ד סעודות לא הדר ביה ר"א. וא"כ לפ"ז לא שני ליה לר"א בעיקר חיוב ישיבת סוכה בין לילה ראשונה לשאר ימים דכולהו מתשבו כעין תדורו נפקא וא"כ לית ליה הך ג"ש דט"ו ט"ו לענין חיוב ישיבת סוכה. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא לילה ראשונה דבעי ר"א תשלומין ומ"ש שאר ימים דלא בעי תשלומין ומ"ש מצה דאפילו לילה ראשונה לא בעי תשלומין וצ"ע ליישב ולפמ"ש נתיישב פירש"י ממה שהקשו בתוספות על פירושו ודו"ק:
בתוספות בד"ה במיני תרגימא פי' בקונטרס כו' ואי אפשר לומר כן דהא רבא מסיק כו' עס"ה. כבר כתבתי במשנתינו דפירש"י בשמעתין היינו אליבא דמ"ד ביומא דפירי בעי סוכה וממילא דא"ש נמי אפילו אליבא דרבא כי האי שינויא דיומא דמיני תרגימא נמי פירי נינהו ואף ע"ג דפירי לא בעי סוכה אפ"ה מהני לענין השלמה וכעין זה כתבו התוספות בשם הירושלמי:
במשנה מי שהיה ראשו ורובו בסוכה כו' לבקר את רבי יוחנן בן החורנית כו' עיין בחידושי הריטב"א ובחידושינו לעיל דף ג' ובחידושי ברכות דף י"א הארכתי יותר ע"ש ותמצא נחת:
בגמרא מנא הני מילי דת"ר אזרח כו' הא דמקשה מנא הני מילי אף ע"ג דמילתא דפשיטא בכולה תלמודא דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ומשנה ערוכה היא בקידושין דף כ"ט ובפרק היה קורא במשנה דנשים ועבדים אלא דאפ"ה פריך שפיר משום דהוי מסיק אדעתי' דיש לחייבן בסוכה מתשבו כעין תדורו או מג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות. ואפשר נמי דמעיקרא ס"ד דיש לחייבן מהאי קרא גופא דהאזרח כדאשכחן לענין תוס' יה"כ או מריבויא דכל דהא אשכחן נמי בפרק אלו עוברין דאיכא למ"ד דמה שהנשים חייבות במצה לילה ראשונה היינו מריבוי' דכל ע"ש ומה שיש לדקדק בסוגיא זו דהאזרח כבר כתבתי באריכות בחידושי קידושין ל"ד בלשון התוס' שם עיין עליו:
אמר מר כל לרבות את הקטנים כו' קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא כו' וקרא אסמכתא בעלמא. ומה שהוכרח לומר כן ולא ניחא להו לפרש דאע"ג דבעלמא מדרבנן הוא אפ"ה לענין סוכה רביי' רחמנא מריבויא דכל דאי אפשר לומר כן דא"כ היכא רמיזא בריבויא דכל דאיירי בקטן שאין צריך לאמו דלמא קרא מרבי לכל קטנים ואין לומר דשיעור דקטן שאין צריך לאמו הל"מ היא כדאשכחן בכל שיעורין דא"כ תקשי להיפוך כיון דהלכתא היא ריבויא דכל למה לי דכה"ג מקשה הש"ס בכמה דוכתי. ועוד דאי ס"ד דקטן חייב בסוכה מדאורייתא א"כ במצה נמי לחייב מג"ש ט"ו ט"ו. והשתא לפ"ז נתיישב ג"כ מה שדקדקו התוספת בד"ה בקטן מה קושיא ומאי פירוקא שייך הכא כיון דבמתניתין בהדיא קתני לה ולמאי דפרישית א"ש הא דמקשה מעיקרא ממתניתין היינו משום דבמתניתין גופא ע"כ משמע ליה דקטן שהגיע לחינוך אינו אלא מדרבנן ובכה"ג גופא יש לפרש הך סוגיא דחגיגה שכתבו התוספת כן נראה לי ודו"ק:
שם פיסקא מעשה וילדה כלתו מעשה לסתור כו' ושמאי מחמיר ומעשה נמי וילדה כלתו. ולכאורה אין טעם לחומרא זו דמה חינוך שייך בקטן בן יומו שאין בו דעת כלל לחייבו במצות עשה ואפשר דכיון דלענין סוכה אסמכוה רבנן אריבויא דכל מש"ה שייך להחמיר יותר בסוכה ויותר נראה דהאי חומרא דשמאי אינו משום חינוך אלא מטעם חומר עצמותו משמע ליה להחמיר מטעם תשבו כעין תדורו אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב בניך כשתילי זיתים סביב לשולחניך משא"כ באשה לא שייך הך מילתא כלל אפילו לחומרא בעלמא מדלא סיכך בשביל כלתו והיינו משום דהאשה אין רשות אחרים עליה ובדירה גופא נמי אין איש יוכל לכוף את אשתו להוציאה מדירת קבע לדירת עראי כן נראה לי ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל: