לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/סוכה/פרק ב

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





שהן טמאות - אף מדרס דמיוחדות לשכיבה הן ולא לתשמיש אחר:

ועל של טבריא - קשות הן ואין לך אדם שוכב עליהן:

כיון דליכא דיתיב עלייהו - אין רוב בני אדם רגילין לייחדן לכך:

דמקרי ויתיב - ומייחדן לכך:

והתניא - לעיל:

וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו - של ר' יוסי דזו וזו מסככין בה אלמא לאו כלי הוא לקבל טומאה:

גדנפא - כעין שפה סביב גבוה מעט לקבל מה שנותנין בהו ועשויה לתשמיש לתת פירות על גבה:

דלית ביה גדנפא - אפילו כלי לא הויא דלסכך על גבי אהלים עשויה:

שעם - פוויי"ל מין שיפה:

של שק - מנוצה של עזים:

של ספירא - ממה שמסתפר מצואר הסוס ומזנבו:

מטמאין טמא מת - ולא מדרס דכלי הן ולא לישיבה:

בשלמא למאן דאמר - חוצלות היינו מזבלי איכא למימר בכל הני דכי לא עבידן לשכיבה כלי הם לתשמיש אחר:

של שעם ושל גמי - אף על פי שאין נארגים היטב ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר:

ראויין הן לכנתא דפירי - פירות גסין שאין יוצאין דרך נקב קטן:

של שק ושל ספירא - שנארגים יפה:

חזו לגולקי וצני - כלים כעין שקין שנותנין בהן קטניות ופירות דקין:

אלא למאן דאמר מחצלות ממש - שהן פשוטין ואין להן בית קיבול:

בשלמא של שק ושל ספירא - לר' דוסא אע"ג דלאו לשכיבה עבידי:

חזו לפרסי ונפוותא - לוילון כנגד הפתח כדמתרגם מסך הפתח (שמות לה) פרסא דתרעא:

נפוותא - לנפות בהן הקמח כמות שהן נותנין עליו קמח וכופלין אותן וקושרין בראש הכפל כעין בויטי"ל שלנו:

למאי חזיין - אליבא דרבי דוסא דאמר לאו לשכיבה עבידן אמאי טמאות שום טומאה:

לנזייתא - לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר:

חנניה - בן אחי רבי יהושע:

כשירדתי לגולה - כשירד לגולה לעבר שנה כדאמרינן בברכות בהרואה (דף סג.):

בודיא - מחצלת:

מסככים - דסתמא לסיכוך ואינה כלי לתשמיש:

קיר - הוא גדנפא:

פרק שני - הישן תחת המטה

מתני' הישן לא יצא - דאהל מפסיק בינו לסוכה ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה:

נוהגין היינו כו' - טעמא מפרש בגמרא דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע:

מעשה בטבי עבדו - ועבדים פטורין מן הסוכה דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל שהאשה חייבת עבד נמי חייב כדאמרי' בחגיגה (דף ד.):

ולפי דרכינו למדנו - כלומר אע"פ שלא אמר לנו לשם לימוד אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא למדנו ע"פ דרך בדיחותו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו:

גמ' תנן התם - באהלות קא חשיב את המביאין טומאה:

שחררוהו המים - כגון בשפה גבוהה על הנהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך:

או שרצים - כגון חולדות ואישות:

או שאכלתו מלחת - שהארץ מליחה ומתבקעת מאיליה:

וכן מדבך - אבנים גדולות הערוכות זו על זו ופעמים שהאחת סדורה על גבי השנים והתחתונות שוכבות זו אצל זו ומפרידות זו מזו ויש שם אהל טפח:

וכן סואר של קורות - אף הן קורות הערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין ויש שם הרבה נקבים ביניהם ויש בהן אהל כל אלו אם כזית מת בתוך האהל בראשו אחד וכלים בראשו שני נטמאו באהל המת:

בידי אדם - מתכוין לעשותו אהל:

אינו אהל - לטומאה:



אהל אהל ריבה - אהלים טובא כתיבי בפרשת פרה לרבות אף העשוי מאליו:

מפני קבר התהום - כל שם קבר התהום וטומאת התהום שבש"ס לשון ספק הוא כתהום שאינו גלוי מפני קבר התהום שכל העיר היו מסופקין שמא יש שם קבר ואין לו למת חלל טפח וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה לרקיע לכך היו בונין אותה ע"ג כיפין שאפי' יש שם קבר מתחת הרי חלל מפסיק:

ומביאין נשים עוברות כו' - משום ההיא דתנן (פרה פ"ג מ"ז) מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית וכיון דטבול יום כשר בפרה עשו בה מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה תקנו כל מעשה פרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה והכהן השורפה הזקיקוהו לפרישת שבעת ימים ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כדאמרינן בפ' קמא דיומא (דף ב.) ואמר מר מזין עליו כל שבעה ותקנו שיהו תינוקות הללו ממלאין לו מים לקדש בהן מי חטאת ומשום מעלה תקנו שיהו טהורים מכל טומאה ובתוספתא שנינו עד שיהו בני שבעה ובני שמנה שנים מגדלין אותן ולא יותר שלא ראו קרי:

ומביאין שוורים - כשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השילוח:

וכוסות של אבן בידיהם - שכל מעשיה היו בכלי אבנים כדפרישית:

ירדו לתוך המים ומלאום - קסבר האי תנא מילוי בעינן ולא שישלשל בחבל:

מפני קבר התהום - שמא יש כאן טומאה:

אלא שוורים - שכריסם רחבות ותינוקות יושבין עליהם וכריסן מפסיק שאין התינוקות מאהילין על הארץ ולקמן מפרש טעמא אמאי לא היו מביאין דלתות אלמא אשמעינן רבי יהודה דשדרתן של שוורים שהיא כעין גג וחלל של בהמה הוא האהל המפסיק ואע"ג דאינו עשוי בידי אדם:

כמלא אגרוף - אהל שרחב כמלא אגרוף שהוא יותר מטפח מודה רבי יהודה שאע"פ שאינו עשוי בידי אדם חשוב להיות אהל דבמלא אגרוף מצינו חשוב למאור שאינו עשוי בידי אדם כדתנן באהלות (פי"ג מ"א וכלים פי"ז מ"ב) ובמס' בכורות מייתינן לה בפרק על אלו מומין (דף לז:) מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו להוציא את הטומאה לאויר כמלא אגרוף וזהו אגרופו של בן אבטיח וישנו גדול כראש כל אדם וכי אר"י דאינו אהל היכא דאין עשוי בידי אדם בטפח קאמר:

בשקיפין - סלעים הנופלים ומתפרקין ברוח ויש חור גדול במקום עקירתן:

נקיקי - ביקועין:

והרי דלת דיש בה כמה אגרופים - מן הקרקע עד הדלת וקא א"ר יהודה לא היו מביאים דלתות קא סלקא דעתיה משום דאין דרך אהל בכך וכל שכן שוורים:

כל עיקר - לא משום דאינו אהל אלא שלא תהא דעתו של תינוק גסה עליו פריוו"י בלע"ז שמתוך שאינו ירא ליפול והרי הוא בטוח כאילו הוא בעלייה רחבה ויוציא ראשו חוץ לדלת ומאהיל לפיכך מביאין שוורים בלי דלתות ומתוך שהוא ירא ליפול אינו מוציא ראשו להלן מן רחב השור:



בקבר התהום - כלומר בספק קבר:

דיש כמה אגרופים - מן החבלים לקרקע:

נוהגין היינו - אלמא אהל עראי לאו אהל הוא:

הואיל ולגבה עשויה - לישן על גבה ולא תחתיה לפיכך אין לה שם אהל:

על הרועים - שמכניסין ראשיהן תחת כריסם:

להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים דאמרי' בבבא בתרא (דף נח.) איזהו מטה של תלמידי חכמים - כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו אבל לתת תחתיה דברים אחרים גנאי הוא לו שמרגיל בני הבית לשם:

על בני מעיין - גג ששדרה שלהן מגין עליהן:

תסוככני - אלמא סכך קרי ליה:

ואיבעית אימא - לר' יהודה מטה אהל היא אלא היינו טעמא דשרי משום דסוכה אהל קבוע הוא:

ולא אתי עראי ומבטל קבע - להסיר שם הסוכה מכאן:

והא ר' שמעון דאמר נמי סוכה קבע - דבעי ארבע' דפנות ואמרי' בפרק קמא (דף ז:) ר' יהודה ור' שמעון ורבן גמליאל ור' אליעזר ואחרים כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן וקאמר במתניתין לפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו:

משיחתו - לשון שיחת חולין ושמחה:

מלתא - חדתא אגב אורחיה דאזיל לאשמועינן שני דברים שלמדנו הולך בלשונו בדבר שתוכל להבין בו דבר חידוש דאי אמרת מדבריו לא שמעינן מינה שתהא שיחת חולין צריכה ליתן לב ללומדה אבל השתא אשמעינן דצריך להטות אוזן אף לשיחתן שאף היא סופה להבין בה דבר תורה מדבריו משמע דברי תורה שהוא מתכוין ללמדן לתלמידים:

צריכה לימוד - צריך לשומעם שיתנו להן לב:

ועלהו - דבר קל שבו:

מתני' בכרעי המט' - מטה שלמה:

ר' יהודה אומר כו' - טעמא מפרש בגמרא:

גמ' שאין לה קבע - שמטלטלת על ידי מטה ור' יהודה לטעמי' דאמר סוכה דירת קבע בעינן:

שמעמידה כו' - ואע"פ שלא למדנו פסול אלא לסכך הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה:

אבל סיכך על המטה - ולא סמך הסיכוך בכרעים אלא על גבי יתידות אבל כל דופני הסוכה אינן אלא מטות משלשה צדדין לא פסיל ר' יהודה דהא לא גמרי' פסול מיניה לסוכה אלא לסיכוך וזה לא הוא ולא מעמידו בפסולי' ולענין קבע נמי יש קבע לסיכוך:



מתני' סוכה המדובללת - לקמן מפרש לה בגמרא:

ושצילתה מרובה מחמתה כשרה - ליכא לאקשויי תנינא חדא זימנא (לעיל דף ב.) שחמתה מרובה מצילתה פסולה אינן דומות זו לזו דמיקשיא קשיין אהדדי כדרמינן להו בגמרא ומשנינן:

המעובה כמין בית - שסכך שלה עב מאד:

גמ' ענייה - שיש בסככה קנים מעט ויש בה אויר הרבה אלא שאין בו שלשה ביחד:

קנה עולה וקנה יורד - שלא השוה הסכך להשכיב הקנים זה אצל זה אלא אחד למעלה ואחד למטה ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה ואשמעינן מתניתין דאמרינן כל שאילו היו מסוככין בשוה היתה צילתה מרובה מחמתה כשרה:

רב תני חדא - מדובללת ושצילתה מרובה מחמתה אחדא סוכה קיימי:

ושמואל תני - מתני' בתרי סוכות:

רב תני חדא - סוכה שהיא ענייה שהיא מדובללת מדולדלת אם צילתה מרובה מחמתה כשרה:

ושמואל תני תרתי - סוכה מבולבלת כשרה דאמרינן רואין ושצילתה מרובה מחמתה מילתא אחריתי היא דאשמעינן נמי בסוכה ענייה שיש בה חמה אם צילתה מרובה כשרה:

לא שנו - דשמואל דקנה עולה וקנה יורד כשרה דאמרינן רואין:

אלא דאין בין זה לזה שלשה - דכל פחות משלשה חדא היא:

שאין בגגו - בקנה העולה רחב טפח דלאו שם אהל עליה לאחשובי ולמימר ביה חבוט רמי השפל והשלך אותו על האויר שתחתיו דהיינו נמי ענין גוד אחית אלא לענין מחיצה דהוי חודה של מחיצה שייך למימר גוד אחית משוך אותה והורד ולענין המוטל לרוחב ובא לסתום אויר שייך למימר חבטא:

אמרינן חבוט רמי - כשגבוה שלשה ויותר דאילו בפחות מג' לאו חבוט הוא שהרי הוא כמושכב עליו: ה"ג להך מתניתין באהלות קורות הבית והעלייה שאין עליהן מעזיבה והן מכוונות טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא בין התחתונה לעליונה ביניהם טמא על גבי העליונה כנגדה עד לרקיע טמא היו העליונות כבין התחתונות וטומאה תחתיהן תחת כולן טמא על גביהם כנגדן עד לרקיע טמא. וה"פ קורות הבית אותן שהעלייה עשויה בהן שקורין שוליב"א קורות העלייה הן שהגג עשוי בהן שקורין טרי"ב וגגין שלהן חלקין היו ושוין ומניחין הנסרים מקורה לקורה כמין תקרת עלייה:

שאין עליהם מעזיבה - ולא נסרים ומעזיבה לאו דוקא נקט אלא דסתם היכא דליכא מעזיבה ליכא נסרים:

והן מכוונות - העליונות מכוונות כנגד התחתונות ומאהילות עליהן:

טומאה תחת אחת מהן - תחת אחת מהתחתונות:

תחתיה טמא - על פני כל אורכה דיש ברוחבה טפח כדמפרש לקמן ומביאה את הטומאה וכל שאר הבית מטה ומעלה טהור ואף כנגד אותה הקורה למעלה דהיינו בינה לבין העליונה ואין טומאה אלא תחתיה לבד:

בין תחתונה לעליונה ביניהן טמא - כל כלים שבין אותם השתים טמא שהעליונה מאהלת על הטומאה ומביאה את הטומאה על פני כל אורכה תחתיה:

על העליונה - ואם טומאה על העליונה:

כנגד הטומאה עד לרקיע טמא - שהרי אין דבר חוצץ הימנה ומעלה:

היו העליונות כבין התחתונות - שלא היו מכוונות זו כנגד זו אלא העליונות מכוונות כנגד האויר שבין התחתונות:

טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא - דאמרינן בכל העליונות חבוט רמי והשליכם בין התחתונות והוי כל הבית מקורה והוי אהל אחד וכדמוקי בברייתא שהיה רוחב העליונות כשיעור אויר שבין התחתונות:

ותני עלה - הכי גרסינן לה בד"א בזמן שיש בהן טפח ויש ביניהן פותח טפח אבל אין ביניהן פותח טפח טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא ביניהן ועל גביהן טהור. ולא גרסינן אין בהן טפח והכי פירושא בד"א דכולה מתניתין בשיש בהן טפח כשיש בתחתונות הללו טפח וביניהן פותח טפח מתוקמא מתניתין שפיר דאמרינן חבוט רמי כשהן מכוונות טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא ותו לא דכיון דיש בה טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה הלכך תחתיה טמא ועל גבה טהור טומאה על גבה תחתיה טהור אפי' כנגד הטומאה דחוצצת וכשאינן מכוונות כיון דיש ביניהן פותח טפח והעליונות רחבן כשיעור אויר שבין התחתונות כדקתני העליונות כבין התחתונות שהן כנגד האויר וכשיעורן טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא דאמרינן חבוט רמי אבל אין ביניהן פותח טפח נמצא שאין ברוחב העליונות טפח טומאה תחת אחת מהן מן התחתונות תחתיה טמא ותו לא דלא אמרינן חבוט רמי:

ביניהן - בין התחתונות לעליונות כשהן מכוונות טהור והוא הדין בשאין מכוונות שעל גבה טהור ותחתיה טמא דכיון דיש בה טפח מביאה טומאה לכל אורך שתחתיה וחוצצת בפני הטומאה לטהר על גבה ומאן דגריס אין בהן טפח טועה דאם כן טומאה תחת אחת מהן אין כל תחתיה טמא דאין בה שיעור להביא טומאה ואין על גבה כנגד הטומאה טהור שאין בה שיעור לחוץ וטומאה על גבה כנגד הטומאה טמא ומתחתיה נמי טמא דטומאה בוקעת ויורדת שאין בה שיעור לחוץ ובתוספתא [דאהלות פי"ג] גרסינן בהדיא במסקנא במה דברים אמורים פעם שניה וגרסינן הכי במה דברים אמורים כשיש פותח טפח אבל אין ביניהן כו':

להא שמעתא - דרבא:

פחות מארבעה כו' - רבן שמעון סבירא ליה פחות מארבעה לבוד בכל דוכתא:



שתי קורות המתאימות כו' - דתנן בעירובין (דף יג:) הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לרוחבו והתם פריך טפח ומחצה בעי ומשני שבולטת לשני צידי הקורה אצבע לכל רוח ומלבנן בטינא ואם לא היתה לו קורה רחבה טפח ונתן שתים זו בצד זו דהיינו מתאימות כעין תאומים:

אם מקבלות אריח לרחבו טפח - כשהן סמוכות זו לזו אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו שאין שתיהן רחבות טפח צריך להביא קורה אחרת: רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מקבלות לאורכו שלשה אין צריך להביא קורה אחרת. רבן שמעון בן גמליאל להקל בא כלומר אפילו אין בהן טפח ואם מושיב על שתיהן אריח לרחבו אינו עומד מרחיקן זו מזו ומושיב עליהן לאורכו ובלבד שיהו בריאות לקבל כובדו ואורכו של אריח שלשה:

ואם לאו - שאינן בריאות לקבלו צריך להביא קורה אחרת:

היתה אחת למעלה ואחת למטה - כשהושיבן זו אצל זו לא נתנם בשוה אלא זו נמוכה וזו גבוהה:

רואין את העליונה כאילו היא למטה - בשוה לזו או את התחתונה כאילו היא למעלה אצל חברתה:

ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים - לארץ דאינו מקום להכשר קורה:

ולא תחתונה למטה מעשרה - לארץ שאין מחיצה בפחות מעשרה:

הא זו וזו בתוך עשרים - אפילו העליונה סמוכה לשפת עשרים והתחתונה לשפת עשרה קא סלקא דעתך דמכשר אלמא אמרינן חבוט רמי בפחות מרוחב טפח:

תריץ הכי - כלומר רואין דקאמר פחות מג' הוא ובלבד דקתני הכי קאמר ובלבד שלא תהא עליונה כו':

כאן מלמעלה כאן מלמטה - הא דדייקינן כי הדדי פסולה למעלה קאי. כשיש בין קנה לקנה כמלא קנה אפילו מצומצם פסולה לפי שחמת האויר נראית בארץ רחבה הרבה מן הצל של סכך והא דדייקי' כי הדדי כשרה נקט שיעוריה מלמטה שחמה וצל שוין בידוע שהקנים רחבים מן האויר:

כזוזא מלעיל כאסתירא מלתחת - כשהנקב רחב כשיעור זוז חמתו מרובה למטה כשיעור סלע:

כוכבי חמה - כשהחמה זורחת עליה ואין זהרורי חמה נראין מתוכה אין זו דומה לסוכה אליבא דבית שמאי:

מתני' העושה סוכתו בראש העגלה - אף על גב דמטלטלא ולא קביעא ובראש הספינה שהוא מקום גבוה של ספינה והים גבוה מאד ואין הרים מקיפין והרוח שולטת שם ועוקרתה:

כשרה - דדירת עראי סגי בה:

ועולין לה ביום טוב - ומשום דבעיא למיתנא סיפא ואין עולין תנא רישא ועולין:

בראש האילן - תיקן מושבו בראשו ועשה שם מחיצות וסכך:

כשרה - לחולו של מועד ואף ביום טוב אם עבר ועלה לה יצא ידי חובתו:

ואין עולין לה ביום טוב - דגזור בה רבנן דאין עולין באילן ואין משתמשין בו שמא יתלוש:

שתים באילן ואחת בידי אדם - סמך קרקעית הסוכה רובו באילן ועשה סביבה בראש האילן שתי מחיצות ואחת עשה בידי אדם בארץ וסמך קצת קרקעית הסוכה באמצע הדופן והגביה הדופן ממנו למעלה עשרה או שתים בידי אדם ואחת באילן


הואיל ואם ינטל האילן נופל קרקעית הסוכה שאינו יכול לעמוד בסמיכת שתים שבארץ אין עולין לה ביום טוב דמשתמש באילן:

גמ' לא כלום היא - דאפי' דירת עראי לא הויא:

שאינה מצויה דיבשה - הוי כרוח מצויה דים:

יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה - דהיינו רוח מצויה דים דכולי עלמא כו' אף ע"ג דאינה עומדת ברוח שאינה מצויה דים דאפי' למאן דבעי סוכה דירת קבע איכא:

על גבי בהמה - כגון נתן דלתות על שני סוסים והם קרקעית הסוכה ועשה למעלה מחיצות וסכך:

הראוי' לשבעה - והשתא דגזור רבנן אין עולין לה נמצאת שאינה ראויה ליום ראשון:

ולא פסין לביראות - דתנן בעירובין (דף יז:) עושין פסין לביראות ארבע' דיומדין לבור שברשות הרבים והבור עמוק עשרה דהוא רה"י ואין יכול למלאות ממנה אלא אם כן מוקף מחיצות ומפני בהמות עולי רגלים התירו המחיצות בארבעה דיומדין לארבע פיאות ואמר ר' מאיר דלא עבדין חדא מהנך בבעלי חיים וטעמא מפרש לקמן:

ולא גולל לקבר - כלומר אם עשאוהו כיסוי לארונו של מת אין שם גולל עליו לטמא דאמרי' בבהמה המקשה דגולל מטמא במגע ובמשא ובאהל דתניא (חולין דף עב.) על פני השדה לרבות גולל ודופק:

ור' יוסי הגלילי - מפרש לקמיה טעמא:

גזרה שמא תמות - הבהמה ביום טוב ותפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה ולקמיה פריך ובגולל דקולא היא מאי טעמיה:

קשור - דליכא למיחש שמא תברח:

דכולי עלמא - בין לאביי בין לרבי זירא מכשיר רבי מאיר:

דאי נמי מיית - ויפול יש בנבלתו עשרה:

מיתה לא שכיחא - ואפילו רבי מאיר לא פסיל:

והאיכא רווחא - דביני כרעי שהיא פירצה ואפי' כשהיא חיה:

דעביד ליה - גדר בין רגליה:

בהוצא ודפנא - הוצא לולבי דקל דפנא ענפי עץ שקורין לורי"ר וגדל בו פרי שקורין באיי"ש:

רבעה - רובצת:

אשלי - חבלים:

הא מתיחה באשלי מלעיל - ואם תמות אינה נופלת:

זימנא דמוקי לה פחות מג' כו' - פעמים שאין בגובהה של בהמה אלא שבעה ומשהו וסוכה עשרה דקאי לה בפחות משלשה סמוך לסכך ואמרינן לבוד:



וכיון דמייתא כווצא - מתמעט רטריי"ט והוה ליה שלשה ובטיל ליה לבוד ואין כאן דופן:

ולאו אדעתיה - אינו נותן לב לתקנה דאינו ניכר:

הרי זה גיטיך - ירא שלא ימות פתאום או בעיר אחרת ותיזקק אשתו לחליצה ונותן לה גט כשהוא בריא ואומר לה גט זה יהא לגרשיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. אם הוא כהן והיא ישראלית דשמא זו היא השעה שקודם למיתתו והרי היא מגורשת ממנו אלמא מיתה שכיחא וחיישינן לה:

ואמר אביי גרס הלוקח יין מבין הכותים - קודם שגזרו עליהם כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין דף ו.):

אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש - מן המאה לתרומה הרי שם תרומה קרוי עליהם בתוכו וכגון שהגיע לילי שבת אין עמו כלים טהורים להפריש לתוכן תרומה ומעשר והאי דנקט כותים אשמעי' דגרועין הן מעמי הארץ והלוקח מהן צריך לעשר ודאי ולא דמאי ואף על התרומה נחשדו:

ומיחל - מעשר שני שהוא יכול לחללו ומחללו בתוכו על מעות שיש לו בתוך ביתו:

ושותה מיד - וסמכינן אברירה וכשיבא לביתו יפריש ואמרינן יש ברירה שאלו הן מעשרן ותרומתן:



אוסרין - ואמרינן גזרה שמא יבקע הנוד ולא יבא לידי ברירה ונמצא שותה טבלים אלמא ר' יהודה חייש לבקיעת הנוד וכל שכן למיתת אדם ור' מאיר לא חייש:

איפוך - לא שנינהו אביי כדקאמרת אלא איפכא שנינהו אביי הא דלא חייש ר' יהודה והא דחייש ר"מ ולאו מהלוקח יין שנינהו אביי אלא מהך דסוכה דר' יהודה לא חייש ור' מאיר חייש:

קשיא דרבי מאיר - דבקיעת נוד ארבי מאיר דסוכה:

דלית ליה ברירה - ואפי' אינו נבקע אסור:

לכשיבקע - נבין בדבר כלומר דלא חיישינן לה:

מתקינין לו - מזמנין לכהן גדול לערב יוה"כ:

שמא תמות אשתו - וכתיב (ויקרא טז) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו היא אשתו:

בכפרה - בכפרת יום הכפורים עשה בו מעלה זו שחשש בה במידי דלא חייש בעלמא: ופרכינן בין למ"ד טעמא דר' מאיר משום שמא תברח בין למ"ד משום שמא תמות תרוייהו מפרשי לרבי מאיר דמדאורייתא מחיצה היא ורבנן גזור שמא תברח או תמות תינח גבי סוכה מבוי וביראות דר' מאיר לחומרא אבל גבי גולל ר' מאיר מקיל וכיון דמדאורייתא בטיל היאך יכול לטהרו מידי טומאת גולל ?אלמה תנן בעירובין דבר שיש בו רוח חיים מטמא משום גולל ,ור' מאיר מטהר .וה"ה דמצי למיפרך ממתנית' דלעיל דקתני ולא גולל לקבר אלא ממתני' אלימא ליה לאקשויי ועוד משום דקתני מטהר בהדיא לשון קולא: רוח חיים לאו בידי אדם הוא שהרי אין רוח בידו לנפחו:

העומדת ברוח - על ידי רוח:

לאו מחיצה היא - דעיקר עמידתה דבר שאין בו ממש הוא:

דאוקמה בנוד תפוח - סמך הדופן על הנוד תפוח ברוח:



הרי עשויה בידי אדם - דרוח זה בידי אדם בא:

ספר - וכתב לה ספר כריתות:

אין לי אלא ספר - קלף:

מניין לרבות כל דבר - לכותבו עליו כגון לוח עץ ועלה זית:

וכתב מכל מקום - דמצי למיכתב ונתן בידה ספר כריתות:

אי הוה כתב וכתב לה כריתות בספר כדקאמרת - דהאי ספר קלף הוא:

השתא דכתב ספר - אין זה קלף ואין הכתוב מדבר שיהא נכתב עליו אלא דברי הגט קרוי ספר ספירת דברים כריתות דברים שיהו כורתין ומפרידין ביניהן:

ורבנן - כיון דספר לאו קלף הוא האי וכתב לה לא אצטריך לרבות כל דבר דמהיכא תיתי לך לייחד דבר לכתיבתו דאיצטריך לאשמועינן שכל דבר כשר לך:

ואינה מתגרשת בכסף - ליתן לה כסף לשם גירושין ולומר הרי את מגורשת בו כדרך שנתן בקידושין ואמר הרי את מקודשת בו:

ואיתקש יציאה להויי' - ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כד):

מה הוייה - כשמהווה עצמה לאיש אפשר בכסף כדנפקא לן בקידושין (דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון:

מספר כריתות - מדסמך כריתות לספר:

לדבר הכורת - שתהא ספירת דברים כורתת ביניהם ולא יהא תנאי האוגדם יחד:

אין זה כריתות - דכל ימיה קשורה בו שמחמתו צריכה לעמוד שלא לילך:

הרי זה כריתות - דיכול לבא לידי הפרדה לסוף שלשים הלכך מעכשיו מותרת לינשא מן התורה:

מכרת כריתות - דמצי למיכתב ספר כרת:

מתני' בין אילנות - בארץ ולא סמכה עליהן אבל הן דופנותיה:

גמ' שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - שהרוח מוליכה ומביאה:

בקשין - אילנות זקנים ועבים:

הא איכא נופו - שהולך ובא ופעמים שאף הנוף מן הדופן:

דעביד ליה - אורג הנוף כמין מחיצה שלא יניענו הרוח:

לאשתמושי באילן - להניח עליו כליו:

היה שם - בפסי ביראות קאי היה באחת הפיאות אילן שעוביו אמה לכל צד:

או גדר - מרובע אמה על אמה כל גדר סתם של אבנים הוא וצריך שיהא אמה על אמה כדי לחלקו לשתי מחיצות אמה למזרח ואמה לצפון או לדרום:

דיומד - ב' עמודים שהיו מחיצה לכאן ולכאן שבכך הקילו חכמים עליהם:

המיסך על הארץ - נופו גדול מאד וראשי הנוף כפופין סביב על הארץ:

מטלטלין תחתיו - דאמרינן לבוד ומחיצה זו גבוהה עשרה מבפנים שהנוף ארוך הוא ובגובה האילן הוא:

אי הכי - דעשויה בידים היא וראוי לדור תחתיה ולשמור שדה עשאה וכיון דמוקף לדירה הוא:

ליטלטל בכוליה - כלומר יטלטל בו כל כמה שהוא גדול אלמה אמר רב הונא אין מטלטלין בו כלל


אלא אם כן אינו הוה אלא כשיעור בית סאתים כחצר המשכן ששיעור זה נתנו חכמים לכל היקף שאינו לדירה ואם גדול הוא מכאן הוי כרמלית ואין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמותיו של אדם והאי כיון דבידים הוקף ולדירה אפילו הוא יותר מבית סאתים ליטלטל ביה:

שתשמישה לאויר - אינה עשויה דירה זו אלא לצורך אויר שחוצה לה לשמור השדות ואינה חשובה דירה להתיר היקף גדול:

שבת בתל - קדש היום על האדם והוא בתל גבוה עשרה וקנה שם שביתתו:

והוא מארבע אמות עד בית סאתים - גדול הוא מארבע אמות אבל אינו יותר על בית סאתים:

וכן בנקע - גומא העשויה מששת ימי בראשית ווליא"ה:

וקמה קצורה - באמצעה:

ושבולות - גבוהות עשרה מקיפות אותה סביב כל הני מחיצות נינהו להיקף בית סאתים ולא ליותר מכאן דלא נעשית לדירה הלכך מהלך את כולה למחר וחוצה לה אלפים דכל חללה הואיל ושבת זה באוירה מבעוד יום הוה כארבע אמות של מקום שביתה ולהכי נקט והוא מארבע אמות דאי לא הוה יותר מארבע אמות מאי מהלך את כולה איכא בלא מחיצות נמי ארבע אמות מקום שביתה אית ליה דהיינו שבו איש תחתיו וחוצה להן אלפים אמה דכתיב אל יצא איש ממקומו ואסמוך רבנן למילף מקום ממקום ומקום מניסה כו' כדאמרינן בעירובין (דף נא.) ותל מוקף מחיצות הוא דכל שגבוה עשרה אמרי' גוד אסיק מחיצות שלו והקף בהן את ראשו:

ושבולות מקיפות - ואע"ג דאין עומדות ברוח:

דעביד ליה - למחיצות השבלים בהוצא ודפנא משבולת לשבולת עד שאגדן וגדלן יחד סביב ומחזיקות זו את זו:

מתני' שלוחי מצוה - הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים:

פטורין מן הסוכה - ואפי' בשעת חנייתן:

גמ' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה - שאינו חייב בקריאת שמע ולקמן מפרש מאי משמע:

ובלכתך בדרך פרט לחתן - ואע"ג דהוא נמי במצוה טריד איצטריכי להו תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך למצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא טריד במחשבת בעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק"ש דטריד במחשבת בעילה:

מאי משמע - מהני קראי פרט למצוה:

כי דרך - הולך בדרך סחורה:

מי לא עסקינן כו' - וכי אינך יכול לכלול במקרא דרך מצוה עם הרשות והא דרך סתמא כתיב ומשמע נמי דרך מצוה וקאמר רחמנא ליחייב לקרות:

אם כן - דבדרך מצוה נמי קאי לכתוב בלכת בדרך:

טריד - לבו טרוד במחשבת בעילה ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד:

כונס אלמנה לא טריד - ויכול לקיים את שתיהן:

אי משום טירדא כו' - האי דפריך משמע ליה דטרדתו פוטרתו לפי שאינו יכול לכוון את לבו והלכך אפי' טבעה ספינתו דטרוד בצערו ליפטר:

שנאמר בהן פאר - כדלקמן ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל:

חתן טריד טירדא דמצוה - ואשמעינן קרא דלא מיחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר:

טירדא דרשות - שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער:

והעוסק במצוה דפטור ממצוה מהכא נפקא - משבתך בביתך:

ויהי אנשים וגו' - בפסח מדבר קרא בשנה השנית ליציאת מצרים:



הכי גרסינן בברייתא בסיפרי ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהוא ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא מי היו טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא יכלו וגו': ואם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר - שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו שרף אלעזר את הפרה שיזו על טמאי מת שבהן לעשות פסחיהן בטהרה כדאמר במסכת גיטין (דף ס.) שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ופרה אדומה אחת מהן ובאחד בניסן הוקם המשכן והוא ח' למלואים כדקיימא לן (שבת דף פז:) אותו היום נטל עשר עטרות ובו מתו נדב ואביהוא הלכך מראש חדש ועד הפסח היו יכולין ליטהר וקרא אמר ולא יכלו ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בראש חדש סיון כדכתיב (שמות יט) ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל וגו' ויסעו מהר ה':

טמאי מת מצוה - לאו מת מצוה דווקא קאמר דאפי' מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהן כגון האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) שהכהן מטמא בו:

שחל שביעי שלהן - ואע"ג דחזו לאורתא לא אישתרו דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכל מקום שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא:

דלא מטא זמן חיובא - כשנטמאו עדיין לא הגיע זמן אכילת פסח:

אבל - קריאת שמע דמטא זמן חיוב' בתוך החופה והוא ראוי לכך אימא ליחייב:

אבל פסח דבכרת הוא אימא לא - יטמאו במת כל שבעה לפני הפסח:

צריכא - למיכתב ביום ההוא לאשמועינן דנטמאו תוך שבעה דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל כו' - דקאמר ליה רחמנא הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה לא תתאבל עליה פארך חבוש על ראשך שלא כדרך שאר אבלים לפי שאני עושה אותך אות ומופת לישראל שכך עתידין למות מתיהן ואין איש מתאבל עליהם אלמא אבל אסור בתפילין:

והני מילי ביום ראשון - דעיקר מררא חד יומא כדכתיב ואחריתה כיום מר:

פשיטא - מאי שנא הא משאר מצות דאשמעינן רב לעיל דאבל חייב בכל המצות:

צערא דממילא - שהסוכה מצערתו כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן:

מיבעי ליה ליתובי דעתיה - חובה עליו ליישב דעתו למצוה:

למיחדי - לשמוח:

משום ייחוד - דסתם סוכה היו עושין בגגותיהן ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה:

צער חתן - שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא שלש דפנות ובוש לשחק עם כלתו:

תרתי - שתי מצות סוכה ומצות נישואין וכגון שנשא ערב הרגל אבל בתוך הרגל קיימא לן במועד קטן (דף ח:) דאין נושאין נשים במועד:

פטורין מן התפלה - דבעיא כוונה:

ומן התפילין - משום דשכיחא שכרות וקלות ראש:

וחייבין בקרית שמע - דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולים ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון:



משום ר' שילא אמרו חתן פטור - מקריאת שמע דטריד ושאר בני חופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה:

תגריהן - הלוקחין מהן כדי למכור ולהמציאן לצריך להם:

מוכרי תכלת - לציצית:

הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום - דכתיב בסוכות תשבו כעין ישיבת ביתו כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע:

הולכים לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה - אף על פי שאין הולכין אלא ביום ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה פטורין מן המצוה:

שלוחי מצוה אנן - שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא:

ארקתא - על שפת הנהר:

שומרי גנות ופרדסין - אין זזין משם:

כעין תדורו - כדרך שהוא דר כל השנה בביתו הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח:

פרצה קוראה לגנב - משל הדיוט הוא ואף כאן הגנב רואה אותו יושב בסוכה בלילה והוא נכנס וגונב הפירות לרוח אחרת:

כריא דפירי - כרי של פירות שהוא תמיד לפניו ויכול לשומרן ואין כאן פרצה קוראה לגנב:

רבי יוסי בריבי - יוסי החכם חריף שבדורו והוא ר' יוסי בן חלפתא:

למגנא בכילתא - ואע"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה והוי כאילו חוץ לסוכה:

משום בקי - צינצל"ש:

סרחא דגרגישתא - קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה:

מצטער - שהסוכה מצערתו:

תרתי או תלת - שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו מורשייל"ש:

כדטעים בר בי רב ועייל לכלה - בבוקר כשהולכין לבית המדרש ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה:

ירדם - שמא תחטפנו שינה וישן קבע:

אבל לא שינת קבע - שמא יפיח בהן:

מוסר שינתו לאחר - אומר לחברו אם ארדם העירני:

ערביך ערבא צריך - שמא אף הוא ישכב וישן:

בין ברכיו - דודאי לא ירדם:

רבא אמר - לשמא ירדם לא חיישינן הלכך בתפילין שרי וסוכה היינו טעמא דאסור שינת עראי לפי שאין קבע לשינה ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הלכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא שמא יפיח בהם ולאו משום איסור שינה בניים פורתא לא אתי לידי הפחה:

דנקיט להו בידיה - לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו:

דמנחי ברישיה - עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח:

דפריס סודרא עלייהו - הניחם אצל מראשותיו בין קבע בין עראי דלא נתנה תורה למלאכי השרת:

וראה קרי - צריך לסלקן מראשו בעוד הקרי עליו:



ולא יאחז בקציצה - הן תפילין עצמן דפוס מושבן ורצוען ודומה לו במס' גיטין בהניזקין (דף נח.) ארבעים סאה קצוצי תפילין:

ליישן ביום - מפני ביטול תורה:

דמר - רבה בר נחמני:

כרב - דממנו למד מדת שינתו שהיה ישן רב ביום כשיעור זה:

דרב כרבי - ורב למדה מרבינו הקדוש שגדל אצלו:

ורבי כדוד - כך קבל מאבותיו שזו היתה שינת דוד מלך ישראל:

שיתין נשמי - אלצ"ש:

הוה ניים - ביום:

כמיעל מפומבדיתא לבי כובי - דמפ' במקום אחר דהוו שיתא פרסי:

הנכנס לישן - שאין כוונתו אלא לישן ואינו מהרהר לדבר אחר:

רצה חולץ - תפילין:

רצה מניח - לפי שביום אין דרכו לשמש עם אשתו ולא לישן קבע:

בלילה חולץ - אפי' לשינת עראי דלמא מימלך וישן קבע:

הילדים - בחורים:

לעולם חולצין - ואפי' ביום:

שרגילין בטומאה - קס"ד שמא יראו קרי שהרהור מצוי בהן:

לימא קא סבר רבי יוסי כו' - ומיבעי לן למיעבד כוותיה שהלכה כמותו ברוב מקומות דקיימא לן נימוקו עמו (גיטין דף סז:):

שמא יבאו וכו' - והא ודאי אסור לבזותן לנהוג בהו קלות ראש:

עסקניות הן - ושמא נגעו במקום הטינופת:

מתני' אוכל פחות מכביצה - מאכל פחות מכביצה:

נטלו במפה - לא נטל ידיו אלא כרך במפה ידיו משום נקיות דקסבר פחות מכביצה לא בעי נט"י ולא בעי סוכה ולא בעי ברכת המזון לאחריו דדריש כרבי יהודה (ברכות דף מט.) ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה והיינו כביצה אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה:

גמ' מעשה לסתור - וכי דרך המדברים להביא אחר דבריהם מעשה הסותר דבריהם דקתני רישא אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ומביא מעש' דלטעימ' תבשיל צריך סוכ':



הכי גרסינן נימא תיהוי תיובתיה דרב יוסף - דאמר לעיל תרתי תלת:

ואביי - דאמר כדטעים בר בי רב דהיינו כביצה דכביצה אוכל הנאכל בבליעה אחת הוא כדאמרי' בפ' בתרא דיומא (דף פ.) מכל האוכל אשר יאכל:

הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה - אבל סוכה אפי' כביצה נמי לא:

מתני' י"ד סעודות - ובגמרא מפרש טעמא:

אין לדבר קצבה - אם רצה להתענות אין אנו זקוקין לו אלא אם יאכל לא יאכל חוץ לסוכה:

חוץ מלילי י"ט הראשון - שאינו רשאי להתענות כדיליף בגמרא:

ישלים - סעודתו זאת בי"ט האחרון בשמיני עצרת ואע"פ שאינו בסוכה ובגמרא פריך עלה:

גמ' מכאן ואילך רשות - דהכי ילפינן לה בפ' בתרא דפסחים (דף קכ.) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששה רשות לפי שהשביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות ויצא מן הכלל ללמד שאכילת מצות האמור בו אינו חובה אלא אם באת לאכול תהא אכילתך מצה ולא חמץ ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:

והתם גופיה מנלן - דלילה הראשון מיהא חובה:

והאמר ר' אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה - וכיון דביום אחרון לא בסוכה יתיב ואם ישב בה לשם מצוה עובר על בל תוסיף מאי השלמה דסוכה איכא הכא:

אמר בירא - שם חכם:

חזר בו ר' אליעזר - אצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה ואם רצה להתענות יתענה חוץ מלילי יום טוב הראשון ובהא מיהא פליג עלייהו דקסבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון אף בי"ט האחרון:

אילימא בריפתא - כלומר תאמר שסעודת י"ט האחרון שהוא סועד בלחם ולפתן וצורכי הסעודה תהא תשלומין לראשון:

סעודתא דיומיה קאכיל - ומאי היכר יש כאן שתהא לשם סעודה ראשונה הלא דרכו לסעוד היום:

במיני תרגימא - לאחר שסילק יביאו פרפראות ומעדנים לפניו כגון פירות וכסנין וקפלוטות מבושלות:

תרגימא - פרונגו"ש:

תניא נמי הכי - דבהכי הויא סעודה לאשלומי ואע"פ שאינו חוזר וקובע עצמו לאכול שתי סעודות של לחם ובשר:

אם השלים כו' - וכ"ש אם קבע סעודה שניה בלחם ובשר:

אפוטרופוס של אגריפס - ממונה על שלו ורב ביתו שקורין שקל"ק:

מהו שאוכל סעודה אחת ביום - בסוכה ואפטר:

פרפראות - מיני מעדנים הפותחים את בני מעיים להיות לבו משוך אחר הפת ויאכל:

מהו שאצא מסוכה לסוכה - לאכול ולישן היום בזו ולמחר בזו:

ביטל מצותה של ראשונה - אפי' ימים שעברו עליו כבר איבדן למפרע ואינו מצוה כדיליף לקמן שצריך לישב כל ז' בסוכה אחת:



אין יוצאין מסוכה לסוכה - לאכול בזו ולישן בזו או היום בזו ומחר בזו:

ואין עושין סוכה בחולו של מועד - מי שלא ישב בסוכה י"ט הראשון:

עשה סוכה לשם חג של שבעת הימים - שמעת מינה דאין עושין סוכה בחולו של מועד דאינה לשבעה ושמעינן מינה דאין יוצאין מסוכה לסוכה דאם כן לאו סוכה לשבעה היא:

פשיטא - דהא סוכת שבעה היא:

מהו דתימא האי אחריתי היא ואינה לשבעה קמ"ל - הואיל וישב בה בי"ט וזו להשלים היא סוכת שבעה קרינא ביה שתשלומין לראשונה היא:

לכם משלכם - להוציא את הגזול ואת השאול:

כל האזרח ישבו בסוכות כתיב - דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה:

בינתיים - בחולו של מועד:

וקטן שנתגדל - צמחו לו ב' שערות במועד ואתא האי כל לרבויי שעושה סוכה בחולו של מועד מה שאין כן במחויב קודם לכן כדאמר ר' אליעזר לעיל:

ורבנן כיון דאמרי עושין סוכה בחולו של מועד - ואפי' מי שמחויב קודם לכן ולא עשה תו לא איצטריך האי לרבויי דכ"ש הוא:

ברגל - י"ט ראשון והלך אצלו מערב י"ט:

אינך משובתי הרגל - הואיל ולא עמדת בביתך אצל אשתך:

משבח אני את העצלנין - אע"פ שלא בשביל הרגל מתעכבים שהרי כל ימות השנה אינן יוצאין מחמת עצלות אעפ"כ משבחן אני:

מדוע את הולכת וגו' - בעלה של שונמית אמר לה כשאמרה לו אלכה וארוצה עד איש האלהים ואשובה:

הא דאזיל ואתי ביומיה - ומשמח שמחת החג עם אשתו חייב להקביל פני רבו כגון עיר שבתוך התחום או על ידי עירוב:

ששבת בסוכתו של יוחנן כו' - לקמיה פריך הא אמר ר' אליעזר משבח אני את העצלנין:

מהו שאפרוש עליה סדין - לצל שלא תשוזפך השמש מי אסור משום מוסיף על אהל עראי בשבת או לא:

אין לך כל שבט כו' - השיאו לדבר אחר כדאמרי' לקמן (דף כח.) שלא אמר דבר אחד שלא שמע מפי רבו:

שלא העמיד שופט - מושיע את ישראל אותן שהיו משמת יהושע ועד שמואל שמשח שאול למלך יהושע מאפרים אהוד מבנימין גדעון ממנשה הרי מבני רחל שמשון מדן ברק מקדש מנפתלי הרי מבני בלהה אבצן זה בועז מיהודה עלי מלוי תולע מיששכר אלון הזבולני מזבולן אלו מפורשים אבל עתניאל ויפתח ושמגר ויאיר ועבדון לא ידעתי שמות שבטיהן ומראובן ושמעון גד ואשר לא מצאתי מפורש:

הגיע חמה - מתפשטת ומתקרבת אצלם:

מלכים על פי נביאים - שאול ודוד ע"פ שמואל:

ויצא - שלא רצה להתיר את הדבר:

לא מפני שהפליגו בדברים - מה שהשיאו לדבר אחר לא הפליגו הימנו ולדחותו שלא ללמדו תורה נתכוון אלא שלא אמר דבר כו':

אין יוצאין מסוכה לסוכה כו' - והאיך הניח שבת שבתוך הרגל את סוכתו שהיתה בלוד שהיה דר בלוד כדתניא (סנהדרין דף לב:) אחר ר' אליעזר ללוד:

רגל אחר היה - כגון עצרת והיו יושבין בסוכה משום אויר:

ותפשוט ליה מדידיה - שלא תפרוש עליה סדין דאסור להוסיף על אהל עראי:

שקשור ותלוי - שם כל שעה:

פוקקין בו - כיון דמתוקן ועומד לכך אין זה לא בונה ולא מוסיף:

ואם לאו אין פוקקין בו - דמוסיף הוא על סתימת אהל:



התם מבטל ליה - להאי פקק לגבי חלון וחשיב ליה מכותל עצמו הלכך הוי מוסיף אבל סדין אנן סהדי דלא מבטיל ליה לגבי סוכה וסופו ליטלו הלכך לא פשיטא לרבי אליעזר דליהוי מוסיף:

אינן אלא מפי השמועה - בתמיה:

הזקקתוני - כלומר תזקיקוני לומר דבר כו' אגיד לכם את מדותי וזו אחת מהן:

שיחת חולין - דברי הבאי ושחוק כלומר מה שספק בידי לא מפני (שטרחתי) בכל אלה ואי אפשר שאמרו רבותי דבר בבית המדרש ולא שמעתיו ומה שלא שמעתי לא אומר שכך היא מדתי:

בלא תורה - בלא גירסא שהיה הולך ושונה תמיד:

חוץ מערבי פסחים - מפני עשיית פסחיהם ומפני התינוקות שלא ישנו כך מפורש בפסחים (דף קט.):

וערב יום הכפורים - שצריך לאכול מבעוד יום:

משנה - כגון משנה וברייתא של ששה סדרים:

גמרא - זו היא סברא שהיו התנאים אחרונים מדקדקים בדברי הראשונים הסתומים לפרשם וליתן בהן טעם כמו שעשו האמוראים אחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהן וקבעו בהן גמרא ואותו דיוק שבימי התנאי' נקרא הש"ס:

הלכות - הלכה למשה מסיני כגון גוד ולבוד ודופן עקומה שיעורין חציצין מחיצין עשר נטיעות ערבה וניסוך המים:

דקדוקי תורה - ריבויי אותיות שבאין לדרוש בהן ריבוים ומעוטים כגון האזרח להוציא הנשים שדקדקה התורה בלשונה לכתוב אות יתירה ללמד:

דקדוקי סופרים - שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה וגזרו גזרות להרחיק את האדם מן העבירה ודכוותה בבכורות (ד' ל:) גר הבא לקבל תורה עליו חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים:

קלים וחמורים - דברים הלמדין בק"ו שניתנו לדון מעצמן לכל אדם ולא פירשו כלום בסיני:

וגזרות שוות - דברים הלמדין בג"ש:

תקופות - חשבון הילוך חמה ולבנה:

וגימטריאות - דברים הלמדין בלשון גימטריא כגון (ירמיהו כה) שש"ך בבל בא"ת ב"ש כשדים (שם נא) לב קמי בא"ת ב"ש סהדה מנון (לקמן ד' נב:) בא"ט ב"ח וכן לפי מנין האותיות כגון סתם נזירות שלשים יום (נזיר דף ה.) מקדוש יהיה יהי"ה בגימטריא שלשים הוו:

שיחת מלאכי השרת שיחת שדים שיחת דקלים - לא ידענא מאי היא:

משלות כובסין ומשלות שועלים - שיסדו קדמונים לתת אמתלא לתוכחתם ותולין אותן בכובסים ובשועלים כגון (סנהדרין לט.) מאזני צדק אבות אכלו בוסר:

הויות דאביי ורבא - כל איבעי' להו לאביי ורבא הוה מספקא להו ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם ובימי אמוראים נשתכחו:

נשרף - שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע דברי תורה מפיו:

מתני' משם ראיה - בתמיה:

נשים ועבדים - מפרש בגמרא:

גמ' האזרח - בבני ישראל ישבו בסוכות:

אזרח זה אזרח - אי הוה כתיב אזרח הוי משמע כל תולדות ישראל אנשים ונשים:

כתיב האזרח - מיומן שבאזרחים להוציא את הנשים:

לרבות את הקטנים - לקמן רמינן מתניתא עלה:

בעינוי - יום הכפורים דכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר אלמא ה' לרבויי אתא:

אמר רבה הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי - הנך תרי מילי ליכא למידרשינהו לתרוייהו מקראי דאם זו ה' לרבות אף זו ה' לרבות ואם זו למעט אף זו למעט אלא על פי הלכה שנאמרה למשה מסיני באחד מהן לחילוף נאמרו שני דברים הללו זו לחיוב וזו לפטור וחדא מינייהו לאו ממשמעותא אלא רבנן אסמכינהו אקראי חדא ממשמעותא וחדא אסמכתא בעלמא דאלו קרא חילופא משמע ולמילתא אחריתי אתא:

ה"ג הי קרא והי הלכתא ותו למה לי קרא למה לי הלכתא - הי קרא הי מינייהו ממשמעותא והי לאו ממשמעותא דקרא דאלו קרא חילופא משמע אלא מהלכתא הוא דאתמר ותו למה לי קרא למה לי הלכתא לא בסוכה לפטור ולא בעינוי לחיוב:

נשים פטורות - בפ"ק דקדושין (ד' לד.) מפרש:

ויום הכפורים - לא תעשה הוא וכרת הוא וכל מצות לא תעשה בין זמן גרמא בין לא זמן גרמא נפקא לן בקדושין (ד' לה.) מדרב יהודה דחייבות:



אמר אביי לעולם סוכה - לפטור' הלכתא היא דאלו קרא חיובא קמרבי דאזרח גברי הוא דמשמע וה' לרבות את הנשים הוה לן למדרשיה כדדרשינן ביום הכפורים אלא שהלכה למשה מסיני פוטרתן ודקתני האזרח להוציא את הנשים אסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא לרבויי אתא כדלקמן ודקשיא לך למה לי הלכתא לפוטרן הא מצות עשה שהזמן גרמא הוא איצטריך ס"ד כו':

רבא אמר אצטריך - מה התם נשים חייבות באכילת מצה ואף ע"ג דמצה מצות עשה שהזמן גרמא דנפקא כדר"א בפסחים (דף מג:) שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים ישנן במצות לא תעשה דהיינו אכילת חמץ:

והשתא דאמרת סוכה לפטורה הלכתא היא - ולאו ממשמעותא דאילו ה' דקרא רבוייא היא קרא למה לי כלומר אמאי אתא ה' דסוכה:

לרבות את הגרים - שחייבים בסוכה:

מדרב יהודה נפקא - ולמה לי קרא ה' דהאזרח לרבויי נשים לעינוי:

לתוספת עינוי - שהצריך הכתוב להתחיל ולהתענות מבעוד יום:

הואיל ומעטיה קרא - מלאו וכרת דכתיב בעינוי (ויקרא כג) בעצם היום הזה על עצמו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי ומאזהרה נמי אימעוט בפרק בתרא דיומא (דף פא.) נשים נמי למעטי דלא ליחייבו ביה אפילו למצות עשה בעלמא:

קטן שהגיע לחינוך - משאינו צריך לאמו:

אסמכתא בעלמא נינהו - וקרא לרבי אליעזר כדאית ליה לרבות גר שנתגייר בינתים וקטן שגדל דעושים סוכה בחולו של מועד מה שאין שאר ישראל עושין או לרבנן כדאית להו שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת ולהכשיר סוכה שאולה:

הכי גרסינן כל שניעור משנתו ואינו קורא אמא שאינו כרוך אחריה לקרותה בכל שעה שניעור:

ופרכינן [אמא] גדולים נמי קרו - כלומר שאינו קורא לאמו הוא דקרית ליה אין צריך לאמו הא אם קורא אמא צריך לאמו קרית ליה אפילו גדול שאינו צריך לאמו רגיל לקרותה כשניעור:

אלא כל שניעור ואינו קורא אמא אמא - שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבא אליו אבל קורא ושותק לאו צריך לאמו הוא:

מעשה לסתור - דהא קטן הצריך לאמו הוא ואמאי פיחת וסיכך:

מתני' סוכתו קבע - להיות כל עיקר דירתו בה:

מאימתי מותר לפנות - הימנה ולירד:

משתסרח המקפה - משתתקלקל המקפה כל תבשיל קפוי לא רך ולא עב קרוי מקפה:

משל לעבד כו' - כלומר גשמים היורדים בחג סימן קללה הם משל לעבד כו':

ושפך לו קיתון - של מים על פניו ובגמרא מפרש מי שפך למי:

גמ' ומשנן בסוכה - סובר למודו ומחתכו על בוריו לעמוד דהיינו שמעתא דאמוראי וסברא של טעמי משנה וברייתא מה טעם זה חייב וזה פטור זה אסור וזה מותר:

מקרי ומתני - לקרות שבכתב ולשנות משניות הערוכות ושגורות בפה:

במטללתא - בסוכה:

ותנוי - הש"ס דהוא סברא לטרוח ולשנן וכן שמעתא דאמוראי שאינן באות אלא מכלל דקדוקי שהן למדין מתוך דברי משנה דמדמו מלתא למלתא:

בר ממטללא - אם ירצה דמצטער הוא ומצטער פטור מן הסוכה והאויר יפה לו להרחיב דעתו קא סלקא דעתיה תנוי היינו משנן:

הא למיגרס כו' - כלומר תרי גווני שינון הוו למיגרס גמרא הברורה לו כבר והיינו שמעתא צריך סוכה והיינו משנן:

לעיוני - בר ממטללתא:



כי הא כו' - דבשמעתא איכא נמי ריהטא בלא טרחא ואיכא עיון בטרחא:

כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא - בתר דאגמרינהו שמעתתא:

מרהטי בגמרא - מה ששמעו מפיו דבר פלוני אסור דבר פלוני מותר:

והדר מעייני בסברא - מה טעמו של דבר ואם יש להשיב כלום:

מאני משתיא - כוסות:

במטללתא - לפי שאינן מאוסים:

מאני מיכלא - קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאן:

לבר ממטללתא - חוץ לסוכה:

חצבא - כד של חרס ששואבין בו המים:

ושחיל - דלי של עץ:

שרגא - נר של חרס שקורין קרושיי"ל:

סוכה קטנה - של שיעור מצומצם ז' טפחים אסור להניחן בתוכה:

מקפה של גריסין - ממהרת לקלקל בגשמים מעט:

ציבותא - קסמין של סכך היה משיר על המאכל: רב יוסף מאניני דעת הוה דתניא בפ' ערבי פסחים (פסחים קיג:) שלשה חייהן אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת שאינם יכולין לסבול שום דבר מיאוס ואמר רב יוסף כולהו איתנהו בי:

וירדו גשמים - וירד מן הסוכה לגמור סעודתו בבית וכשישב לו פסקו גשמים אין מטריחין אותו להפסיק ולעלות עד שיגמור:

איבעיא להו עד שיאור - עד שיעלה עמוד השחר:

או עד שיעור - משינתו הא אם הקיץ אפילו היה בחצי הלילה יקום משינתו ויעלה וישן בסוכה:

תא שמע עד שיאור ויעלה עמוד השחר - ועל כרחיך עד שיעור הוא דתניא בה דאל"כ מאי ויעלה עמוד השחר:

תרתי - בתמיה שני דברים אלו הן סותרים זה את זה שיאור משמע שהאיר לו המזרח ועלה עמוד השחר משמע קודם לכן:

אלא - על כרחך שיעור קתני וה"ק עד שיעור משיעלה עמוד השחר לאפוקי אם הקיץ משינתו בלילה דאין מטריחין ואם עלה השחר ולא ניער אין מקיצין אותו:

מי שפך למי - עבד לרבו והכי קאמר משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עובדין כשורה או דלמא הכי קאמר ושפך לו רבו קיתון על פניו לומר צא מלפני דאי אפשי בשמושך וירידת גשמים היא שפיכת קיתון ומכל מקום סימן קללה הוא ומיהו פירושא דמתניתין מיבעיא לן שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת גשמים:

בזמן שהחמה לוקה כו' - משום דאיירי הכא בסימני קללה נקט לה:

והניח פנס - לנטירנ"א:

והושיבם בחשך - כך כשהחמה לוקה אינה מאירה כל כך:

מפני שמלומדים במכותיהם - כל מיני פורעניות הבאין בעולם יש להם לישראל לדאוג ולומר לא בא סימן זה אלא בשבילנו יותר משאר אומות מפני שהן רגילין ללקות יותר מכולם:

משל לסופר - מלמד תינוקות:

ורצועה בידו - להכות:

מי דואג - אי זה מהן ירא שרגיל ללקות:

לוקה במזרח - בבקר כשהחמה במזרח:

באמצע הרקיע - בחצות היום כשעומדת בראש כל אדם:

לשק - עשוי מנוצה של עזים והוא דומה לשחור:

חיצי רעב - משחירין פנים:

לקה בכניסתו - בשקיעתו:

פורענות שוהה לבא - כדרך ששוהה הסימן להראות עד כלות היום:

ביציאתו פורענות ממהרת לבא - כדרך שמיהר הסימן לבא:

ויש אומרים חילוף הדברים - לקה בכניסתו ערבית פורענות ממהרת לבא שהסימן כשם שאין לו שהות לשמש ביום שסמוך לשקיעתו הוא כך אין שהות לפורענות לבא ביציאתו שחרית פורענות שוהה לבא כשם שיש לחמה עוד שהות ביום:

אלהיה - שרה המליץ בעדה כגון סמאל שהיה שר של עשו:

אל דרך הגוים אל תלמדו - לעשות כמעשיהם ומשתעשו רצונו מאותות השמים אל תחתו:

בשביל ד' דברים - לא שמעתי טעם בדבר:

מאורות - ירח וכוכבים:

כותבי פלסתר - שטרות מזויפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה:

מגדלי בהמה דקה - מחריבין את הארץ שאין יכולין לשמרם מלרעות בשדה חביריהם:

ועל קוצצי אילנות טובות - ואפילו הן שלהן שמשחיתין הן ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו:

על משהי שטרות פרועים - אצלם כדי לחזור ולגבות פעם אחרת:

ועל מלוי ברבית - שמלוין בעלי בתים לישראל ברבית וכתיב (משלי כח) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו ואמרינן בב"מ (ד' ע.) כגון שבור מלכא שחונן בהן עניי נכרים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/סוכה/פרק_ב"