רש"י על הש"ס/סוכה/פרק ג

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





ועל שהיה ספק בידם - של בעלי בתים הללו למחות ביד עוברי עבירות שבדורם שדבריהם נשמעים מחמת עושרם והבריות יראים מהם ולא מיחו:

ועל שפוסקין - בעלי בתים הללו צדקה ברבים שיתנוהו לעניים (והם) ולא נותנים:

לטמיון - שנטממין וכלים מאליהם:

כובש - שמדחהו בלך ושוב:

עושק - לגמרי גוזל שכרו:

ועל גסות הרוח - שמתגאים ומשתררין על אחיהם בשביל עושרן:

פרק שלישי - לולב הגזול


מתני' לולב הגזול - לולב כף של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו:

גזול - פסול ולקחתם לכם כתיב משלכם:

יבש - דבעינן מצוה מהודרת דכתיב (שמות טו) ואנוהו:

של אשירה - אילן שעובדין אותו ע"ז ובגמרא מפרש טעמא:

ושל עיר הנדחת - משום דלשרפה קאי דכתיב (דברים יג) ואת כל שללה תקבוץ ולולב בעי שיעור ד' טפחים כדלקמן (דף לב:) וכיון דהאי לשרפה קאי אין שיעורו קיים דכשרוף דמי:

נקטם ראשו - פסול דלא הוי הדר:

נפרצו עליו - משדרה ואינם מחוברין אלא על ידי אגודה כי חופיא שקורין אשקוב"א לאו הדר הוא:

נפרדו עליו - מחוברין הן בשדרה אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן:

יאגדנו מלמעלה - אם נפרדו עליו יאגדם שיהו עולין עם השדרה כשאר לולבין:

ציני הר הברזל - מפרש בגמרא ציני דקלים:

כשרות - לולבין שלהן ואע"פ שעלין שלהן קטנים מאד ואין עולין עם ארכה של שדרה:

כדי לנענע בו - מפרש בגמרא שלשה טפחים תהא השדרה כנגד אורכו של הדס וטפח יותר כדי לנענע דבעינן נענוע כדלקמן (דף לז:) מעלה ומוריד מוליך ומביא לעצור רוחות רעות וטללים רעים:

גמ' קפסיק ותני - פסול:

לא שנא בי"ט ראשון - דחיוביה מדאורייתא:

לא שנא בי"ט שני - דליתיה בנטילת לולב אלא מדרבנן דביום הראשון כתיב:

בשלמא יבש - פסול בדרבנן נמי כיון דמצוה הוא משום זכר למקדש בעינן הדור מצוה:

אמאי לא - מהיכא תיתי למיפסליה:



שנאמר והבאתם גזול וגו' - דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה:

מה פסח אין לו תקנה - לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע עולמית הוא:

אף גזול - ילפינן מינה דאין לו תקנה לאחר זמן ואפילו ביאוש דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר ווי ליה לחסרון כיס ואע"ג דלענין מקני אמרינן בבא קמא (סח.) דקני ליה ביאוש והוי דידיה ואפ"ה אקרובי למזבח לא:

שונא גזל בעולה - בעולות שאתם מביאין לי אני שונא את הגזל שאתם גוזלים אותם ואע"פ שהכל שלי ואף מתחלה שלי היתה:

אתמר נמי - דטעמא דמתני' בגזול בי"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה:

לא שנו - דגזול פסול:

מתוך שיוצא בשאול - דהא בי"ט שני לא כתיב לכם למעוטי:

לעולם בי"ט ראשון - ולא תידוק כדדייק' הא שאול כשר דכ"ש דשאול פסול ומתני' לא מיבעיא שאול קאמר:

אימא סתם גזילה - מיד ואע"ג דלא שמעינן דאייאש:

יאוש בעלים הוא - שהרי בפניו הוא גוזלו מידו ואין כח להציל:

קמ"ל - דעד דשמעינן דאייאש לא קני ליה דמימר אמר השתא הוא דתקיף מינאי למחר תפסינא ליה בדינא:

אוונכרי - תגרי כל דבר להשתכר בו כגון כלים קטנים מחטין ומסריקות ולולבין וקורין מרני"ש:

כי זבניתו אסא מנכרים - כשתקנו הדס מן הנכרים לאגוד בהן להושענא:

ליגזזו אינהו - הם יחתכוהו מן המחובר ויתנוהו לכם:

מאי טעמא סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל נינהו - ושמא אותו קרקע מישראל הוה:



וקרקע אינה נגזלת - כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעליה היא דמקראי נפקא לן בהגוזל בתרא (ב"ק קיז:) בניזקין אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו הלכך לגזזוה הן מן המחובר ויתנוה לכם שיהיו הן הגזלנין ואתם לוקחין אותה מהם והבעלים נתייאשו כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם ואחר כך הוא משתנה מרשותן לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה הוי אם אתם תחתכוה מן המחובר תהיו אתם גוזלים:

בידייהו דידהו - אוונכרי:

בידן - דידן הלוקחין אותן מהן ולדידן לאו מצוה הבאה בעבירה היא:

דאוונכרי גופייהו - באותם שהם קונין לצורכם לצאת בו:

ליקניוה בשינוי מעשה - שאגד שלשת המינין יחד דשינוי מעשה נמי קני:

החוזר לברייתו - מתיר אגדן והרי הן כבראשונה:



הושענא קרו לה - על שם שרגילין לאוגדן להושענא בחג:

והמסכך ברשות הרבים - הא נמי גזל הרבים:

מחלוקת - הא דפסיל ר' אליעזר כגון שתקף את חבירו בחזקה והוציאו מסוכתו הבנויה בקרקעו של נגזל וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע:

ור' אליעזר לטעמיה - דאמר סוכה שאולה אין יוצאין בה בפ' הישן (לעיל כז:) הלכך ממה נפשך זו פסולה:

אי קרקע נגזלת - כלומר אם יש על הקרקע תורת גזל כשאר מטלטלין לעמוד בחזקת הגזלן:

סוכה גזולה היא - ור' אליעזר דריש תעשה לך משלך ולא גזולה ולא שאולה:

ואי אינה נגזלת - וכל הימים ברשות בעליה היא הויא לה שאולה ופלוגתא היא בהגוזל (ב"ק דף קיז:) איכא למ"ד קרקע נגזלת דדריש ריבוי ומיעוט ואיכא למ"ד קרקע אינה נגזלת דדריש כללי ופרטי:

ורבנן לטעמייהו - דאמרי יוצא אדם בסוכה שאינו שלו בשאולה וס"ל דקרקע אינה נגזלת דרבנן היא דאמרי בפ' הגוזל (שם) דקרקע אינה נגזלת ופליגי עליה דר"א נמי בהא דגזילת קרקע הלכך שאולה היא וה"ה נמי דה"ל לר"נ למימר דר"א לטעמיה דאמר בהגוזל (שם) קרקע נגזלת וסוכה גזולה היא דמייאשי בעלים מינה כשאר מטלטלין דה"ל קרקע בחזקת גזלן ורבנן לטעמייהו דאמרי קרקע אינה נגזלת ושאולה היא אלא אי אמר הכי הוי משמע דמודי ר' אליעזר בשאולה ואנן קים לן בהישן (לעיל דף כז:) דאף בשאולה פסיל הלכך אמר לה רב נחמן ממה נפשך כלומר א"נ הוה סבירא ליה לר' אליעזר קרקע אינה נגזלת כרבנן אפ"ה פסיל לה משום שאולה:

אבל גזל עצים וסיכך בהן - אין זו לא גזולה ולא שאולה דקננהו בשינוי מעשה ושינוי השם ועוד משום תקנת השבים אינו צריך לסתור בנינו אלא יחזור דמים ודאמרינן בפ' הישן (שם) דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע ולא בגוזל עצים ומסכך בהן אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה דאין כאן משום תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה ולא הוציא עליה יציאות הלכך גזולה היא:

ממאי - דבגזילת קרקע פליגי ובטעמא דשאולה:

ההיא סבתא - דגזלו ממנה עבדי ריש גלותא עצים וסככו בהן:

צווחה - צווחה להחזיר לה עצים עצמן:

לאבוהא - לאברהם אבינו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות:

פעיתא - קולנית היא זו:

אלא דמי עצים - דתקנת חכמים היא זו על המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול הנגזל את דמיו ולא חייבוהו לקעקע את בנינו מפני תקנת השבים במס' גיטין (ד' נה.):

עבדו רבנן תקנתא - לטול דמיו:

מפני תקנת מריש - ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתיר סוכתו דמצוה משוי ליה כל שבעה כבנין קבע:

פשיטא מאי שנא מעצים - דאמרן לעיל גזל עצים וסיכך בהן אין לו אלא דמים:

עצים שכיחי - לקנות בדמים שיתן לו זה הלכך משום תקנת השבים לא אטרחוהו לגוזל דהא נגזל מצי מיטרח ומזבן:

ואי חברה בטינא - הוה ליה כשאר בנין קבוע:

מה אתרוג בעי הדר - כדכתיב ביה:

לא מקשינן - לא הוקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק"ו:

אבל אתרוג דברי הכל בעי הדר - דהדר כתיב ביה ולא דרשינן ליה לרבי יהודה אידור לשון יווני כדדריש ליה בן עזאי לקמן (ד' לה.):

כפות - לשון אסירה כדתנן (מכות דף כב:) כופת שתי ידיו על העמוד:

אין אוגדין את הלולב - האי לולב היינו הושענא כולהו שלשה המינים יחד:

אפילו בסיב - הגדל סביבות הדקל ונכרך סביביו כעין לולבי גפנים:

ואפילו בעיקרא דדיקלא - מן הקליפה ואע"פ שאין מראיהן דומה למראה הלולב ובלבד שיהא מאותו המין דטעמא דר' יהודה התם לאו משום הדר הוא:

אלא משום דקסבר לולב צריך אגד - הלכך כל הנאגד עמו הוי מן המצוה ונמצא עובר בבל תוסיף אם יאגד מין חמישי:

פריש - קורוני"א:

כמושים - פלצידי"ש:



בבני כרכין - שאין דרין על מקום פרדסין ואין דקלים מצוים שם:

אי מייתי מינא אחרינא - ולא אגיד ליה בהדיה:

כיון דאמר רבה אתרוג בשמאל ולולב בימין - משום דהכא תלת מצות ואתרוג חד מצוה וזימנין דמחלפין ליה שנותנין לו אתרוג בימין ולולב בשמאל וצריך להפכן מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב באחת מידיו עד שיחליף ואי הוה גדול יותר מדאי שמא יפול מידיו ויפסול שיארע בו נקב:

שנים בידו אחת - גרסינן ב' אתרוגים בידו אחת שבמקום הא' יאחז הלולב כשיהפכן:

הדר באילנו משנה לשנה - מהכא שמעינן דאתרוג אמר קרא שאין פרי אחר עושה כן:

לולב של ע"ז - ששימשו בו לע"ז לכבד לפניה קרקע אי נמי שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו:

לא יטול - דמאיס לגבוה:

ואם נטל כשר - ואע"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו:

באשרה דמשה - אותם שהיו בשעת כיבוש א"י שהצריכן הכתוב שרפה כדכתיב (דברים יב) ואשריהם תשרפון באש ולולב צריך שיעור והאי כמאן דמיכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי:

נסדק - נסדקו ראשי העלין:

כפוף - ראשו כפוף כאגמון דומות לאיש גבן והזקן שראשיהן שחין וכפופין למטה:



קווץ - שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין:

עקום דומה למגל - חדא מלתא היא:

חרות - קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ:

דומה לחרות - התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ:

אמר רב פפא - הא דקתני סדוק פסול לאו שנסדקו ראשי עלין או שדרה:

אלא דעביד כי הימנק - יפויצפו"ר של ברזל של סופרים שיש לו שני ראשים וראשו א' מפוצל כך גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן:

לאחריו - שנעקם לצד שדרה:

מלפניו - לצד שכנגד השדרה שדרה זהו צד העשוי כשדרה של בהמה שהצלעות והחוליות מחוברין בה מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל:

דסליק בחד הוצא - שכל עליו מצד אחד:

כי חופיא - אשקוב"א שבו מכבדין את הבית ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מהשדרה ואוגדין מהן הרבה ביחד:

דאיפרוד איפרודי - ראשיהן נפרדין כענפי דקל ואין מצומצמין עם השדרה אבל מלמטה הן מחוברין בה:

נחלקה התיומת - שני עלין עליונים אמצעים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם:

תיומת - לפי שמדובקין כתאומים:

חרותא - ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש ויוצאין בו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה פונה לכאן כענפי שאר אילנות:

בעינן כפות - שאם היה פרוד יכפתנו והרי זה פרוד ואין אתה יכול לכופתו שיהו ענפיו הפרודים כאן וכאן נכפתים ומתמעכים אצל אביהם שהן מחוברין בו לפי שקשין הן:

ואימא אופתא - אשטיל"א מעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן שאין לך כפות הימנו:

כפות - משמע שפרוד מתחלה ואתה כופתו:

ואימא כופרא - היינו נמי עץ כעין חרותא אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן:

דרכיה דרכי נועם - ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצין הרבה ומסרטין את הידים:

תרתי כפי דתמרי - תמרים עצמן דרכן להיות הרבה תלוין ביחד במכבדות שלהם וקורין להם כף טרוק"א:

כפת כתיב - חדא:

כף קרי ליה - וכי כתיב כפת על שם כפות אם פרודה ואין לשון זה נופל אלא על [עלי] הלולב:

ציני הר הברזל - לולבין שלהן העלין מועטין בשדרה מרוחקין זה למעלה מזה הרבה ועוד שקטנים הן לארכן ופעמים אין מגיע ראשו של עלה זה לעיקרו של זה:



ואיכא דרמי להו מירמא - למתני' וברייתא ואגב רמיא דידהו אתמר דאביי לשנויינהו:

שתי תמרות - שני דקלים:

גיא בן הנם - סמוך לירושלים:

שיהא לולב יוצא למעלה מן ההדס - כשם שהוא גבוה במינו מכולן:

שדרו - לבד שהעלים ארוכים למעלה לאחר שכלתה השדרה שאין עוד עלין דבוקין ועולין בו:

אימא וכדי לנענע - ומה שיוצא למעלה מן האגד הוא המנענע:

למר כדאית ליה כו' - לשמואל טפח עם עליו ולר' יוחנן טפח שדרה:

מאי לאו בהדי עלין - ותיובתא דר' יוחנן:

באמה בת חמשה - קא סלקא דעתיה דהכי קאמר צריך להיות הדס וערבה אמה בת חמשה טפחים:

שרא ליה מריה - ימחול לו רבונו כלומר צריך הוא לבקש מחילה על דבריו:

עבות שלשה לא משכחינן - שלשה טפחים אין אנו יכולין למצוא שיהא עבות כראוי קלוע כמין קליעה ודומה לשרשרת כדלקמן ורוב הארוכין הדס שוטה הם והוא אומר לנו באמה בת חמשה ומטריח על ישראל:

כי אתא רב דימי - פרשה לדר' טרפון ואמר דהא דר' טרפון חומרא זוטא היא דאיהו נמי שלשה קאמר אלא שמשער בטפחים גדולים וה"ק ליה לתנא קמא הטפחים האלו יהו גדולים שיהו חמשה מהן ממלאין אמה בינונית שהן ו' טפחים בינוניים:

אמה בת ששה - חתוך בטפחים גדולים ועשה הימנה חמשה חלקים ובהן תשער שלשה להדס וטפח יותר ללולב:

והשאר ללולב - רביע שהוספת ללולב יהא בטפח גדול כאלו:

כמה הוו להו - להדס וערבה תלתא טפחים בינוניים ותלתא חומשי:

לא דק - שמואל בשיעוריה ונקט שלשה:

אמה בת חמשה טפחים - בינוניים חלוק אותה לששה חלקים בטפחים קטנים ובהן שיעור שלשה להדס וארבעה ללולב ורבי טרפון לקולא והכי משמע מלתיה בברייתא דקאמר ליה לתנא קמא אותן שלשה טפחים שאנו משערין בהן וסתם שלשה טפחים חצי אמה הן טפחים הללו קטנים יהיו ולא יהיו אלא חצי אמה באמה בת חמשה:

לא דק - שמואל בשיעור שלשה דסגי בתרי ופלגא כר' טרפון:

מתני' נפרצו עליו - נשרו:

ענביו - פרי שבו שדומה לענב:

גמ' ענף עץ עבות - שכולו ענף שהעץ מחופה בעלין ע"י שהן עשויין בקליעה ושוכבין על אפיהן:

ואימא זיתא - כולו עלין ארוכים ורצופים ומתוך שהן מרובין מכסין את העץ:

בעינן עבות - מעשה שרשרת שיהו מורכבין זה על זה:

דולבא - עץ ערמון קשטניי"ר קלוע הוא אבל אין עליו רצופין לכסות כל עצו:

הירדוף - כמין קליעה עשויין עליו:

דרכי נועם - והאי מברז בריז את הידים כקוצים שראשי עליו עשויין חדין כמחט:

האמת והשלום אהבו - וזה אינו לא אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות:

תלתא תלתא בחד קינא - שלשה עלין בקן אחד יוצאין מתוך עוקץ אחד:

תרי וחד - שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים:

מהדר אתרי וחד - אף על גב דתלתא בחד קינא כל שכן דכשר הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא:

אבא לההוא - דתרי וחד הדס שוטה קרי ליה:

רוב עליו - תרי מכל עבות:



אסא מצראה - גדל על המיצר של שדה ומתוך שיש לו מקום פנוי הוא משבח ומצליח לישנא אחרינא אסא מצראה הדס מצרי:

שלשה בדי עלין לחין - שלשה בדין ובכל בד ובד שלשה עלין לחין דבבציר משלשה עלין לא הוי עבות:

ובראש כל אחד - שיהו עלין הלחין בראשי הבדים אבל באמצעם לאו הדר הוא:

ועלתה בו תמרה - כמין תמרה כעין הנמצא בעלי ערבה פעמים בעלין דבוק כמין פרי ירוק וצובעין בו הנשים צעיפיהם:

ועלתה בו תמרה ביום טוב - משנאגד דבתלוש נמי סלקא ביה:

יש דחוי אצל מצות - כלומר נוהגת תורת דחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות דאם נראה ונדחת משנשחט' אמרת ידחה דתו לא הדר חזי הכא נמי הואיל ונדחה כשנקטם תו לא הדר מיחזי בעליית תמרה והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם מעיו"ט לא נראה מעולם:

כסהו - אדם לדם חיה או עוף:

לא שנו - דכסהו הרוח חייב לכסות אלא שחזר ונתגלה:

הואיל ואידחי - על ידי הרוח מכיסוי של מצוה כדקאמר דכי לא נתגלה פטור מלכסות:

אידחי - לעולם ואפילו נתגלה: ואמר רב פפא גר':

דרב פפא גופיה - האי דיוקא דרב פפא מיבעיא לי' לר' ירמיה:

מיפשט פשיט ליה - לתנא דתנא כסהו הרוח חייב לכסות דאין דחוי:

לא שנא לחומרא - כי הכא דמחייב ליה בכיסוי משום טעמא דאין דחוי:

ולא שנא לקולא - כי ההיא דר' ירמיה דאי אמרי' אין דחוי הוי כשר ואם יש דחוי הוי פסול ואמרי' אין דחוי ומכשרינן:

או דלמא מספקא ליה - לתנא ומספיקא לחומרא הוא דמחייב ליה בכיסוי שמא אין דחוי:

אבל לקולא - כגון לענין תמרה:

לא אמרינן - אלא פסלינן שמא יש דחוי או אין דחוי:

עבר ולקטן - לעינבי הדס שהיו מרובין מעלין ותנן אם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו ואם עבר ומיעטן פסול כדמפרש טעמא ואזיל:

סברוה - רבנן דבי מדרשא דבעו למימר דהך פלוגתא ביש דחוי ואין דחוי היא:

דכ"ע - רבנן ור' אלעזר בר' צדוק:

לולב אין צריך אגד - ולא שייך ביה עשיה דלוקי טעמא דר' אלעזר דפסל משום תעשה ולא מן העשוי בפסולות וא"נ צריך אגד אפ"ה משום תעשה ולא מן העשוי לא מיפסיל דהא בדידיה לא כתיב תעשה:

ולולב מסוכה לא יליף - הלכך מהשתא ליכא למיפסליה אלא משום דחוי דכיון שאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעת דחוי נדחה לעולם ואע"ג דלא נראה ונדחה הוא אלא דחוי מעיקרא והאי דנקיט פלוגתייהו במיעטן ביום טוב משום דסתמא בתר דאגדיה הוא דהא ביום טוב לא אגיד ליה ואי לא צריך אגד. איצטריך למינקט ביום טוב משום דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי:

ומאן דמכשר סבר - אין דחוי לענין מצוה אלא לענין קדושה כגון קרבנות:

לא דכ"ע לא אמרי' יש דחוי במצוה - וטעמא דמאן דפסל משום תעשה ולא מן העשוי הוא דקסבר לולב צריך למיגד ושייך ביה עשיה והכא במילף לולב מסוכה פליגי:

ילפינן - בבנין אב הואיל וזה בעשיה וזה בעשיה מה זה ולא מן העשוי אף זה ולא מן העשוי:

ואנוהו - התנאה לפניו:

רבינו - רב:

במקום א' - שהענבים כולן ביחד ומיהו מרובין הן על העלין שבכל ההדס: הכי גרסינן לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות כשר אמר ליה רבא שנים ושלשה מקומות הוה ליה מנומר ופסול הכי גרסינן לה לקמן לענין עלתה חזזית באתרוג:



מנומר ופסול - דלאו הדר הוא שהרי הענבים שחורות והעלין ירוקין מנומר. טצ"ש בלע"ז:

אלא שהענבים שחורות - שכבר התחילו לייבש ומשחירין ומתחלתן ירוקין הם:

מיני דהדס נינהו - שמראיהן שוה לו ואינו נראה מנומר:

ואדומות כשחורות דמיין - דלאו מין ירוק הוא וזהו שחרירותן ולכשייבשו מעט יותר יהיו שחורים:

דא"ר חנינא - לענין דם נדה:

דם שחור - באשה אדום הוא:

אלא שלקה - לפיכך טמאוהו כדתנן (נדה דף יט.) חמשה דמים טמאין באשה האדום והשחור כו':

פשיטא - אמאי נפסלי' לא מן העשוי יש כאן שהרי נאגד בהכשר ולא משום דחוי יש כאן שהרי לא קרא שם מצוה עליה בדחוי:

אלא בתר דאגדיה - ואשמעי' האי תנא דלולב מסוכה לא ילפינן למיפסליה משום מן העשוי בפסול מיהו משום דחוי הוה לן למיפסליה שהרי נקרא עליו שם הושענא פסולה בשעת אגידתו ומדמכשר ליה ש"מ דחוי מעיקרא לאו דחוי הוא ונפשוט מינה פלגא דאיבעיא לן יש דחוי אצל מצות או אין דחוי נפשוט מהכא דדחוי מעיקרא לא אמרי' בה דהוי דחוי ולא הוי דחוי אא"כ נראה ביו"ט ואח"כ נדחה כל שנדחה קודם יו"ט קרי דחוי מעיקרא:

הכי גרסינן לעולם בתר דאגדי' וקא סבר אגד הזמנה בעלמא הוא - אין אגודתו קריאת שם להיות חל עליו שם לולב פסול לדחות והלכך אפילו דחוי מעיקרא אין כאן עד שיקדש עליו היום ועודנו בפסולו דכיון דמטא זמן מצוה ולא חזי ליה מיקרי דחוי אבל מקמי הכי לאו דחוי הוא:

הא מעטינהו ביו"ט כשר - ואע"ג דנאגד כבר דהא ביו"ט לא אגיד ליה ודאשחור ענבים אימת דאילו ירקות לא פסלי:

דחוי מעיקרא הוא - דהא מטא זמן מצוה ולא חזי והוה ליה דחוי מעיקרא:

אלא דאשחור ביו"ט - והרי נראה ביו"ט ונדחה כשהשחירו:

ש"מ כו' - בתמי':

תפשוט מיניה כו' - דודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמה שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו השתא הוא דמיתחזי והוי כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנה הוה ליה דחוי:

מתקן מנא - שהיה פסול ומכשירו:

שלקטן - לענבים הללו מן ההדס על מנת לאוכלן ואינו מתכוין להכשירו:

והא מודי ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות - באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות דכיון דא"א שלא תמות כמתכוין חשיב ליה וכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור כגון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע"ג דאיכא למיחש דלמא עביד חריץ כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגרירה בלא חריץ כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה לא מיחייב אבל היכא דודאי עביד מודי:

לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי - ולא צריך להאי הלכך אין כאן תיקון כלי דלא צריכא ליה לאכשורה ולא דמי השתא לפסיק רישיה דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא הוי אחריתי משוי ליה מנא דהא צריך להכי ואע"ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פסיק רישיה ולא ימות:

הותר אגדו - של לולב ביו"ט אוגדו בכריכה בעלמא יכרוך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך כמו שאוגדין אגודת ירק ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא וזה של קיימא הוא שאינו חושש להתירו עולמית:

ואמאי - דחקת ליה בכי האי גוונא:

ליענביה מיענב - והכי מקיים טפי ואיסור מלאכה ליכא דעניבה לאו קשירה:

ר' יהודה היא כו' - במסכת שבת (ד' קיג.) דתניא חבל דלי שנפסק אין קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבנו:

אי ר' יהודה קשר מעליא בעי - כדתניא לעיל שאינו אגוד פסול דגמר מאגודת אזוב והאי לאו אגוד הוא:

האי תנא סבר לה כוותיה בחדא - דעניבה קשירה היא לענין שבת:

ופליג עליה - בלולב דאין צריך אגד שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגד הוא ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה לאוגדו כדתניא לעיל משום זה אלי ואנוהו ואוקימנא כרבנן:

מתני' ערבה גזולה ויבשה פסולה - ללולב דלכם אכולהו קאי:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה - דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה:

צפצפה - מין ערבה ועלה שלה עגול כדאמרינן לקמן ופסיל לה מקרא:

כמושה - פלרי"א:

ושל בעל - גדילה בשדה שלא על הנחל ובגמ' יליף דכשרה:

בעל - קרקע שאינה צריכה להשקות דסגי ליה במטר השמים כדאמרי' במשקין בית השלחין (מ"ק ד' ב.) בעל לישנא דמייתבותא כמו כי יבעל בחור בתולה (ישעיהו סב) ומתרגמינן ארי כמה דמתייתב עלם עם בתולתא והאי דפליג להו במתני' בד' בבי ותני לולב באפי נפשיה והדס באפי נפשיה וכן ערבה וכן אתרוג ולא עירב ותני להו משום דיש בכל אחד מה שאין בחבירו דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב וענביו מרובין מעליו לא שייך אלא בהדס וצפצפה לא שייכא אלא בערבה וערלה ותרומה לא שייכא אלא באתרוג הלכך איצטריכו ארבע בבי:

גמ' ערבי נחל הגדילות על הנחל - נחלי מים מצוה בזו ומיהו של בעל כשרה כדלקמן כדכתיב ערבי לשון רבים:

משוך - ולא עגול פרט לצפצפה:

ושל הרים - ערבה של הרים ולא צפצפה:

ערבי מ"מ - לשון רבים:



אבא שאול אומר - ערבי דאמר קרא לא להכשיר של בעל בא אלא ללמדך שצריך שתי מצות של ערבה אחת לאגדה בלולב ואחת למקדש להקיף את המזבח כדאמרינן לקמן בפרק לולב וערבה (דף מה.):

ורבנן - דדרשי ערבי להכשיר של בעל ושל הרים למקדש מנא להו:

עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני - אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלכה למשה מסיני הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם וכן שיעורים וחציצין ומחיצין (לעיל דף ה:) שמען השומע וסדרן כסדר ששמען וכן בכל מקום עשר נטיעות משנה היא בסדר זרעים (שביעית פ"א מ"ו) עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה שאין בין זו לזו אלא כמה שיש בין זו לחברתה ותפסו בית סאה שהוא נ' אמה על נ' אמה מפוזרות לאורך ורוחב בשוה חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר"ה אע"פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקדש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ואסור לחרוש שלשים יום לפני ר"ה כדאמרי' בשמעתא קמייתא דמועד קטן (דף ג.) מקראי בנטיעות נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש תחתיהם עד ר"ה כדי שלא יבשו ואם עשר הן ומפוזרות כהלכתן בתוך בית סאה נאמר למשה שיונקות בבית סאה כולה ומותר לחרוש את כולן בשבילן אבל אם אינם עשר או שאינן מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל אחת ואחת כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ובאילנות זקנים נאסר ל' יום לפני ר"ה כדאמרינן במועד קטן (שם) לר' ישמעאל מהלכתא ולר"ע מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך ואמרו בזקנים מפני שיונקים הרבה שלש אילנות (ממטע עשרה) לבית סאה הרי אלו מצטרפים וחורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת לפי שכולו צריך להן ויצתה מתורת שדה לבן ונעשית שדה אילן ואם אינם שלש חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון עד עצרת והשאר אסור מפסח ואילך:

ערבה - למקדש דאילו ערבה ללולב מקרא נפקא:

וניסוך המים - לתמידין של שחר שבעת ימי החג כדאמרינן לקמן בפרק לולב וערבה (דף מח.) והתם מפרש כיצד מנסכין בין מים בין יין וכל קרבנות כל ימות השנה אין נסכיהם אלא יין חוץ מן החג בתמיד של שחר שצריך שני ניסוכין:

מאי קראה - דצפצפה לגריעותא ולא מינא דערבה היא דנרבייה מערבי מכל מקום:

קח על מים רבים צפצפה שמו - כדמפרש ליה ר' אבהו אותו שנשרש ואחוז על מים רבים נעשה צפצפה אלמא גריעותא היא דבתוכחה נאמר ביחזקאל:

א"ר אבהו - גרסינן ולא גרסינן אלא ולאו לפרושי טעמא דמתני' אלא מלתא באפי נפשה היא הואיל ואיירי בקרא פרשיה:

ואיכא דמתני להאי קרא אמתני' - דתנא דמתני' גופיה אייתיה במתני' ולאו ר' זירא והך אתקפתא דאביי מתני לה בר' זירא ותירוצא דא"כ מאי שמו מתנו לה בלא גברא:

קנה שלה - עץ שלה:

ופיה חלק - חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות פגימות:

והתניא דומה למגל כשר - מגל קציר פגימותיה כולן נוטות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה. מסר היא מגירה שקורין שיג"ה ופגימותיה הולכות נוכחו ולהם שני עוקצין אחד מכאן ואחד מכאן כפגימות סכין:

ה"ג משכחת לה בחילפא גילא - ולא גרס ומשכחת לה חילפא גילא מין ערבה כשרה היא ופיה דומה למגל אבל שאר ערבה פיה חלק:

חילפא ערבתא - לאו היינו חילפא גילא אלא צפצפה ועכשיו נשתנית משמה וקורין לה ערבה:

שיפורא - כפוף:

חצוצרתא - פשוטה ואינה של איל:

פתורתא פתורא - האחת גדולה והאחת קטנה ושם היו רגילין לקרות לגדולה חלף קטנה ושל קטנה לגדולה:

אף אני אומר - אף אני יש בידי עוד אחד שנתחלף שמה:

הובלילא - צנפיי"ל:

בית הכוסות - סוף הכרס שקורין פנצ"ה והוא עשוי ככובע וככוס ודופנו סביב (שפה) לו עבה כשתי דפנות ותניא חולין (דף נ:) מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד תחובה בעוביו ולא ניקב נקב מפולש כשר שהעובי סותמו ומגין משני צדדין שהנקב מפולש טריפה ובאותו שקורין עכשיו בית הכוסות אין חילוק להכשיר מפני שדופנו דק והוא היה רגיל לקרות הובלילא:



לגיטי נשים - דקיימא לן (גיטין דף ב.) המביא גט מחוצה לארץ צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אי משום דאין מצויין לקיימו ואי משום דאין בקיאין לשמה והמביא מארץ ישראל אינו צריך לפי שבקיאין לשמה ועולי רגלים מצויין להכיר חתימת עדים לקיימו ואמרי' התם (דף ו.) בבל כארץ ישראל לגיטין לפי שהן בני תורה ובקיאין לשמה ובני ישיבה מצויין לילך וללמוד משם תורה מכל מקומות ובורסיף סמוך לבבל ואינן בני תורה כדאמרינן (סנהדרין דף קט.) מאי בורסיף בור ששפו את מימיו ולא נשתייר בו כלום והמביא משם צריך שיאמר אבל עכשיו נתחלף שמם הלכך המביא מבבל צריך שיאמר ומבורסיף אין צריך:

מתני' שלשה הדסים - בגמרא יליף לה:

ואפילו שנים קטומין - אהדסים קאי ובגמרא פריך מה נפשך אי קטום פסול והוא צריך שלשה ליבעי כולהו שלימים ואי קטום כשר לכשיר שלשתן קטומים ומשני חזר בו ר' ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה ואמר אפי' שנים קטומין והוא הדין אי לא מייתי להו לגמרי דהא קטומים כמאן דליתנהו דמי:

ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומים - דלא בעי הדר בהדס:

גמ' כפת תמרים אחד - משמע דכפת כתיב:

ענף - חד עץ חד עבות חד:

ואפילו שנים קטומים - אהדס קאי:

יכול יאגדם כולן - ואף האתרוג עמהם אמרת וכי נאמר וכפת תמרים דניהוי משמע וי"ו מוסיף על ענין ראשון לצרפו עם פרי עץ הדר והלא לא נאמר אלא כפת משמע בפני עצמן הן ולא עם האתרוג וענף עץ מוסיף עליהם וערבי נחל מוסיף עליהם שנאמר בהן ווי"ן לפיכך נאגדין עם הלולב:

שמעכבין זה את זה - אם חסר אחת מארבעתן אין השלשה מצוה:

תמה - שלמה דדריש ולקחת תם: ור' ישמעאל דמכשיר שנים קטומים וחד מצריך שלם היכן חלקן הכתוב אי בעי הדר ניבעי בכולהו ואי לא בעי הדר אפילו בחד לא נצריך:

אמר ביראה - שם חכם:

חזר בו ר' ישמעאל - מתחלת דבריו ומכשר בחד ומיהו הדר בעי:

הלכה כר' טרפון - להקל דקטום כשר:

אשוו וזבינו - מכרו בשוה ואל תעלו על דמיהם מפני שמבקשים מכם שלשה הדסין ושלמים:

ואי לא - משויתו:

דרשינא כר' טרפון - דמכשר בקטומין:

כר"ע - דלא בעי אלא חד:

מתני' של ערלה ושל תרומה טמאה פסול - בגמרא מפרש טעמא:

לא יטול - בגמרא מפרש טעמא:

בירושלים - שהיא כשרה לאכילת מעשר שני:

לא יטול - כדמפרש בגמרא:

ואם נטל כשר - שהרי יש בה היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם:

חזזית - כמין אבעבועות דקות:

נטלה פטמתו - ראש אתרוג מפי רבי' יעקב ודוגמתו הפטמ' של רמון (עוקצין פ"ב מ"ג):

הכי גרסי' נקלף נסדק ניקב וחסר כל שהוא פסול - ניקב וחסר כל שהוא חדא מילתא דאילו ניקב ולא חסר שתחב בו מחט והוציאה כשר כדקתני סיפא:

ניטל עוקצו - זנבו כמו בעוקצי תאנים (סנהדרין דף מ.):

הכושי - שבא מארץ כוש ושחור הוא:

כרתי - כרישים פור"י:

ובגדול - שלא יהא גדול יותר מדאי:



גמ' פרי עץ - שהעץ כפרי בטעם שוה:

ממשמע שנאמר ונטעתם - וכתיב בסופיה לא יאכל איני יודע דבעץ מאכל משתעי קרא:

חייבין בערלה - דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמין רותם שאינו גבוה מן הארץ:

לא תחסר כל בה - ולמדך האי עץ מאכל דאפילו פלפלין בכלל:

ננקוט חדא - גרעין אחד:

לא מינכרא לקיחתה - מתוך קוטנה:

הדיר - פרי עץ שדומה אילנו לדיר של צאן:

אטו כולהו אילני לית בהו פירות גדולים וקטנים - והלא כל תפוחי אילן אחד אינן שוות:

ה"ק עד שבאים קטנים כו' - כלומר האי גדולים וקטנים לאו של שנה אחת קאמר אלא גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו שהאתרוג דר וגדל באילנו שתים ושלש שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין גדולים דאשתקד קיימין בו:

הדר - והיא היא דרבי אלא במשמעותא פליגי מר דריש ליה לשון דיר ומר דריש ליה לשון דירה:

לפי שאין בה היתר אכילה - ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו:

לפי שאין בה דין ממון - שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא:

קא סלקא דעתיה מאן דבעי היתר אכילה - אי הוי ביה היתר אכילה כגון מעשר שני בירושלים לא בעי דין ממון דאע"פ שאין ממונו לרבי מאיר דאמר בקדושין (דף נב:) מעשר שני ממון גבוה הוא ואינו נכסי הדיוט לקדש בו אשה כשר לצאת בו:

ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה - ומכשיר אתרוג של טבל שאסור באכילה ומותר בהנאה:

אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון - אבל היתר אכילה לא בעינן ומשום דין ממון קרינא ביה לכם:

הרי מסיקה לזו תחת תבשילו - כדאמרינן (בשבת דף כה:) תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא:

אלא בהיתר אכילה דכ"ע בעינן - ואפילו יש בה דין ממון לא מתכשרין בלא היתר אכילה דכיון דלא חזיא לכל דרכי הנאה לאו לכם הוא:

דין ממון לא בעינן - אם מותרת באכילה כגון מעשר שני בירושלים ואליבא דרבי מאיר כשר ומתניתין דקתני של מעשר שני בירושלים כשר אפילו כר' מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מתוקמא:

דין ממון נמי בעינן - ומעשר שני לר' מאיר פסול ומתני' דקתני כשר רבנן היא דאמרי ממון הדיוט הוא ומקדשין בו את האשה:

תסתיים דר' אסי הוא דאמר לפי שאין בה דין ממון - וא"נ איכא היתר אכילה דין ממון נמי בעינן ושל מעשר לר' מאיר פסול:

אין יוצא בה ידי חובתו בפסח - ידי חובת אכילת מצה לילה הראשון ולקמן פריך מי כתיב מצתכם:

פטורה מן החלה - דכתיב עריסותיכם והאי דגבוה היא ואע"ג דאיכא היתר אכילה כיון דלית בה דין שאר ממון לאו דידיה הוא:



והיה באכלכם - גבי חלה כתיב:

היא היא - ודאי מסייע ליה ומאי לימא:

אלא ודאי - בהא מסייעא ולימא דקאמרינן אסייעתא דאתרוג ומצה קאמר והכי קאמר לימא מסייע לרבי אסי בכולהו דמדבהא פליגי באתרוג ומצה נמי פליגי דהא חד טעמא הוא דהתם נמי לכם כתיב ומצה נמי מחלה ילפא:

או דלמא שאני עיסה - בהא הוא דקאמר ר"מ פטורה דכתיב מיעוטא יתירא אבל בחד מיעוטא לא נפקא לן דכיון דמשתרי לאכילה אע"ג דלית בה דין ממון לכם קרינא ביה:

שמכשירה - לקבל טומאה דאמרינן במתני' (דף מב.) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת שהיו שורין האגודה בשבת כדי שלא ייבשו וכשנוגעים באתרוג הוכשר לטומאה דכתיב (ויקרא יא) וכי יתן מים על זרע ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב (במדבר יח) משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור:

שמפסידה - קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה כדפרישית:

הרי יש בה היתר אכילה - לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לאכילת ישראל והאומר כן רשע הוא:

הרי יש בה דין ממון - כהן מקדש בה את האשה וישראל נמי אם נתנה לו הכהן מקדש בה את האשה ומוכרה לכהנים והדמים שלו:

של דמאי - לקחם מעם הארץ וסתם פירותיהן ספק אינן מעושרין:

מאי טעמייהו דבית הלל - הא לית בה היתר אכילה:

וחזי ליה - דרוב עמי הארץ מעשרין הן וחומרא בעלמא הוא שהעמידו בספק טבל וגבי עניים ואכסניא לא העמידו דבריהם:

אכסניא - חיילותיו של מלך ומטיל מזונותיהן על בני המדינה:

הרי מכשירה - ומעשר שני בעי שימור דקודש איקרי דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ וגו':

למ"ד - בערלה לפי שאין בה היתר אכילה אבל אי הוה בה היתר אכילה הוה מתכשרא ואפילו לית בה דין ממון הא יש בו נמי היתר אכילה ומתני' דתני כשר דברי הכל היא ואפילו לר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מיתוקמא דהא בהא דין ממון לא בעינן דכיון דאכיל לה לכם קרינא ביה:

ומ"ד - בערלה לפי שאין בה דין ממון דאי נמי הוה בה היתר אכילה הוה פסיל לה משום דליתיה ממון לשאר הנאות כגון מעשר שני בירושלים לר"מ:

מתניתין רבנן היא - דאמרי מעשר ממון הדיוט הוא ולא ר"מ דאילו לר"מ פסול: ה"ג אלא אי אתמר אסיפא אתמר:

ובחוטמו - בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו:

אפילו כל שהוא פסול - שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו:

תני רבי יצחק בר אלעזר נטלה בוכנתו - במתניתיה הוה תני להאי נטלה פטמתו בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא זה לשון מורי הזקן רבינו יעקב אבל רבינו יצחק הלוי היה מפרש פטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו לפיכך פסול והיינו דתני רבי יצחק בר אלעזר נטלה בוכנתו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא ולשון רבינו יעקב נראה לי שלא מצינו בכל מקום פטמא עוקץ:

האי אתרוג דאגליד - נקלף:

כאהינא סומקא - תמרה אדומה ואף זה לאחר שנקלף נהפך לאדמומית כדרך כל הנקלפים בפירות:



בכולה - כשר:

במקצתה - פסול דמנומר הוא:

תני עולא בר חנינא - אניקב ולא חסר קאי דמכשר תנא דמתני' ואתא האי תנא למימר דאם מפולש הוא מצידו לצידו פסול בנקב כל שהוא אפילו של מחט ונקב שאינו מפולש בכאיסר אם רחב כאיסר פסול ואע"פ שלא חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה ומתני' בפחות מכאיסר ובשאינו מפולש:

סימני טרפה - שהבהמה נטרפה בה ולקמיה מפרש ליה:

נקלף - סימני טרפה הוא דהיינו הגלודה:

נסדק - דהיינו גרגרת שנסדק כולה שלא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה:

ניקב - כגון ניקב קרום של מוח:

ריאה שנשפכה כקיתון - הבשר שבתוך הקרום נימוח ונעשה כמים:

הא לא קיימי סימפונהא טרפה - אלמא מסימני טרפה הוא:

הכא מאי - אם נימוח וקיימי סימפונהא דהיינו חדרי הזרע שהגרעינין בתוכם:

סרוחי מסרחת - נרקבת:

תפוח סרוח - מפרש לקמן:

כבוש - בחומץ או בחרדל:

שלוק - מבושל ביותר באור ברותחין:

(כדור) - העשוי כמין כדור עגול כדור פלוט"א:

התיום - שנים דבוקין יחד:

הבוסר - קטן כפול הלבן:

גידלו בדפוס - שעושה לו דפוס כשהוא קטן ונותנו בתוכו במחובר וגדל כמדת הדפוס דפוס פורמ"א בלע"ז כל דבר העשוי לעשות למדתו דברים אחרים על גביו כמו מנעלין או בתוכו כעין שהיו עושין קדרות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדרה והלחם נעשה בצורתה כגון אלו קרי דפוס:

כמין בריה אחרת - שאינו דומה לאתרוג כלל:

מאי לאו תפוח מבחוץ - שנפחת ונרקב מבחוץ:

סרוח מבפנים - וקליפתו קיימת כמין ריאה שנשפכה כקיתון:

לא תפח אע"ג דלא סרח סרח אע"ג דלא תפח - תפח אינפל"ה בלע"ז כגון שנפלו גשמים בתלוש ותפח סרח נרקב ל"א תפח נרקב סרח ריחו רע מחמת תולעים שאכלוהו:

דומה לכושי - שגדל כאן והרי הוא שחור:

פסול - שנדמה הוא קונטרפא"ט בלע"ז אבל כושי עצמו היינו טעם דכשר דאורחיה הוא:

הא לן והא להו - לעולם מתני' כושי נמי פסיל ולא קשיא מתניתין לבני ארץ ישראל שרחוקין מארץ כוש ואינם רגילים בהם ברייתא לבני בבל שקרובים לכוש ורגילין בהם ומכל מקום בגדל כאן ודומה לכושי נדמה הוא ופסול:

רבי עקיבא - דאמר דעד גמר בישוליה לא הוי אתרוג פרי ורבי שמעון אמרו דבר אחד:

פוטר את האתרוגים בקוטנן - מן המעשרות:

כרבנן סבירא ליה - דחייבין במעשר דפרי הוא הואיל ותחילתן וסופן אוכל:

שבני אדם מוציאין לזריעה - פרי העשוי לצמוח ולא משכחת לה אלא בבשל כל צורכו והא דנקט אתרוגין משום דלא פלוג רבנן בני פלוגתייהו לחיובי בקוטנן אלא אתרוגין ותפוחין דקסברי תחילתן וסופן אוכל הוא כדתנן לה פ"ק דמסכת מעשרות כל שתחילתו וסופו אוכל אע"פ ששומרו במחובר להוסיף אוכל חייב בין גדול בין קטן וכל שאין תחילתו אוכל וסופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל כו' האתרוגים והתפוחים חייבין בין גדולים בין קטנים ופליג ר' שמעון עלייהו באתרוגים ומודי בתפוחים דקסבר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים שנוטעם אינם צומחין אבל תפוחין קים ליה דאף על פי שלא בישלו כל צורכן צומחין ובקטני קטנים אפילו בתפוחין ודאי פליגי הואיל וטעמא משום מוציאין לזריעה הוא:



ותו לא מידי - אין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר"ש כר"ע ולא ר"ע סבר כר' שמעון:

דעבידא דפי דפי - כמין קרשים קרשים כעין גלגל של רחיים של מים ורבא אשמעינן דהוא נמי ברייתו:

והא ר' חנינא מטביל בה - אוכל מקצתו:

ונפיק - ויוצא ידי חובתו בנותר ומברך עליו והא דנקט מטביל שכל מאכלם ע"י טיבול היה כדאמר בפסחים (דף קז:) השמש מטביל בבני מעיים רבי יצחק מטביל בירקא:

ופרכינן ולר' חנינא קשיא מתני' - דקתני חסר כל שהוא פסול: ומשנינן בשלמא מתני' לר' חנינא ל"ק מתני' ביום טוב ראשון שלקיחתו מן התורה ובעינן לקיחה תמה דכתיב (ויקרא כג) ולקחתם לקיחה תמה וביום טוב שני נפיק ביה ר' חנינא אע"ג דלא היה שלם:

אלא לרב - דאמר אין זה הדר קשיא דר' חנינא דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו כדאמר בריש פירקין יבש פסול לא שנא בי"ט ראשון ולא שנא בי"ט שני ואוקימנא דבעינן הדר וליכא: ה"ג ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק:

כדרך שחולקין כאן - כשיעורן כאן כך שיעורן כאן:

מותר להכניס לבהכ"ס - בתוך ד' אמות ובהכ"ס בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור:

במקורזלות - הראוים לקינוח מקורזלות פיקוד"ש בלע"ז:

כאגוז - קסבר בהכי חזיא לקינוח אבל גדולה לא חזיא:

על כתפו - מרוב גודלו:

אין זה הדר - ואע"ג דאוקימנא (לעיל לא.) דטעמא דר' יהודה לאו משום הדר הוא הכי קאמר ליה אפילו לדידך דלא חיישת לאנפולי ומייתית ראיה מדר' עקיבא אינה ראיה דאף הם אמרו לו אין זה הדר:

מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו - כדמפרש בגמ':

חוט של משיחה - ליכויי"ל בלע"ז:

גימוניות - חוטי זהב כפופין כגימון על שם הלכוף כאגמון (ישעיהו נח):

במינו אוגדין אותו מלמטה - לשם מצות אגד וזה לנוי בעלמא:

גמ' בסיב - אוליר"ה שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כלולבי גפנים:

עיקרא דדיקלא - לחתוך ממנו נצרים וקולפן עד שראויין לאגד וטעמא דר' יהודה לאו משום הדר הוא דהא אוקימנא דלא בעי הדר אלא משום דבעי מינו:

ומאי טעמא - בעי מינו כיון דאמר לולב צריך אגד הוה ליה אף האגד מן המצוה:

ואי מייתי מינא אחרינא כו' - ועובר משום בל תוסיף:

אלא בארבעת מינין שבלולב וכו' - לקמן בפ' לולב וערבה (דף מג.) ילפינן מקראי לולב ביום וסוכה בין ביום בין בלילה: אמרו לו כל דין ק"ו שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. קל וחומר שאתה מתחיל לדרוש על ידי חומר שיש בו להביא לו חומר אחר בק"ו מן הקל כגון זה וסופו שאתה מיקל עליו בחומר זה שהבאת בו שהוא נהפך להקל אינו ק"ו הגון שהרי הדין מלמד עליו חומר ואתה מביא עליו קל:



לא מצא אחד מד' מינין הללו יהא יושב ובטל - מסוכה נמצא זה קל והדין היה מלמד חומר מתחלתו כדדרשת מה לולב הקל שאינו נוהג בלילות כבימים יש בו חומר זה שאינו נוהג אלא בד' מינין סוכה חמורה שנוהג בלילות כו':

עלי זית ועלי עץ שמן - לאו ד' מינין נינהו: ור"י סבר הנך לדפנות ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך ותנן מסככין בנסרים. ול"ג של ארז ונהי נמי דהני נסרים מאחד מד' מינים הם מיהו מעיקרא דדיקלא נינהו אלמא לר"י סיב ועיקרא דדיקלא כשירין לאגדו של לולב דאי לאו הכי הוו להו כמין אחר דהא לר"י אין סוכה אלא בהכשר לולב מק"ו: סככה בנסרים של ארז גרסינן הכא:

י' מיני ארזים הם - והדס חד מינייהו במסכת ר"ה (דף כג.):

ביקירי ירושלים - מנכבדי ירושלים העשירים:

במינו אוגדין אותו מלמטה - נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף:

מגדלי הושענא - אוגדי הלולבים לשון גדילין ולשון הש"ס לומר לכל אומן בדבר לשון זה כגון הך דבפרק משקין (מו"ק דף יא.) למגדלי אוהרי ולמגדלי תנורי בחולו של מועד הא למדת שפירוש לשון זה לשון עשיה ותקון:

שיירי ביה בית יד - מתחת לאגד שלא יקחנו במקום אגדו דקסבר אין האגד מן המצוה כרבנן דאמרי אין צריך אגד:

דלא נהוי חציצה - בין יד להושענא ואין זו לקיחה:

לא לינקוט איניש הושענא בסודרא - כשנוטלו לצאת בו לא יכרוך סודר שבין כתפיו על ידו ויאחוז בו הלולב:

אזוב קצר - שהיו מביאין מי חטאת מעיר לעיר בשפופרת של קנים ארוכות ומצניעין אותם בהם לטהרת טמאים ומטביל האזוב ומזה ואם היה קצר כשמכניסו בפי השפופרת אינו מגיע למים שבראש השני:

מספקו - מאריכו כדי ספוקו:

בכוש - פלך פוזי"ל בלע"ז שהנשים טוות בו:

ולקח - אזוב וטבל במים בשעת טבילה בעינן לקיחה:

אלא שמע מינה שמה לקיחה - ומיהו כשהוא מזה צריך לאחוז באזוב מפני שאם אוחזו בספוקו הוא מנענע כאן וכאן ואינו מכוין ומזה על הכלי:

נפל משפופרת לשוקת - אף האפר היו מביאין בשפופרת ומקדשין בו את המים בשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים היתה אם אפשר והיה נותן אפר משפופרת למים שבשוקת שהאפר נותן למעלה כדילפינן בסוטה (דף טז:) מים חיים אל כלי שהמים נותנין תחילה אל כלי ולא יפסיק אפר ביניהן והא דכתיב ונתן עליו מים מוקמינן (שם) לערבן ואם כשבא לקדש נפל האפר משפופרת לשוקת שלא במתכוין פסול הקידוש דבעינן ולקחו מעפר שרפת החטאת ונתן וגו' שיהא לוקח בידו ונותן:



הא הפילו הוא - במתכוין דומיא דנפל מאליו שלא אחז באפר עצמו אלא אחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת כשר:

ה"ג - אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש"מ לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה:

ואמר רבה גרס בכולהו - לא לידוץ איניש לוליבא בהושענא. לאחר שאגד הערבה וההדס יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד:

דלמא נתרי טרפי - הלולב משיר עלי ההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין בין מין למין ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת:

לא (ליגוד) איניש לוליבא בהושענא - אם הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה ובא לקצצו מתחת לא יקצצנו בעודו באגודה אלא יוציאנו ויגוז מתחת ויחזור ויאגוד:

דמשתיירי הוצא - של לולב תלושין מן השדרה בתוך האגד לפי שעלי הלולב ארוכים ומחוברים מתחת השדרה ונמשכין ועולין כנגד גובהו של לולב וכשקוצצן מתחת נמצאו חתוכין מן השדרה ונשארין באגודה:

אסור להריח בו - דגמרינן מסוכה דילפינן בפרק קמא (דף ט.) דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה:

מריחא - שהוא דרך הנאתו אקציה:

הדס במחובר - לענין שבת נקט לה כל ימות השנה:

כי שרית ליה - כלומר אע"ג דשרית ליה להריח לא אתי למיתלש דהא במחובר נמי מריח ליה שפיר ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו:

אבל אתרוג דלאכילה קאי - כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה:

הואיל וגבוה מכולן - חשוב הוא ונקרא האגד על שמו:

ולגבהיה לאתרוג - קא סלקא דעתיה דהואיל דגבוה דקאמ' היינו הא דאמרן לעיל (לב:) שדרו של לולב צריך שיצא למעלה מן ההדס טפח:

ובמינו - גבוה משלשתן:

מתני' תחלה וסוף - הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף ההלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשתא במנין פרשיות של ספר תהלים:

גמ' נענוע מאן דכר שמיה - שיהא אדם חייב לנענע דפשיטא ליה לתנא וקבעי היכן היו מנענעים:

כדי לנענע בו - אלמא מצוה לנענע כדלקמן לעצור רוחות רעות וטללים רעים:

כיצד עושה - אותם שהוא צריך להניפם יחד חיים כדכתיב (ויקרא כג) והניף הכהן אותם על לחם וגו' על שני כבשים וגו' הכבשים חיים ומניח שתי הלחם על שני הכבשים כדכתיב על לחם הבכורים תנופה על שני כבשים ואף על גב דרישיה דקרא משמע אותם על לחם ילפינן לה במנחות מלחם המלואים דלחם למעלה:

הונף - היינו מוליך ומביא ונטלי"ר בלע"ז:

הורם - מעלה ואין עלייה בלא הורדה והאי קרא לאו בכבשי עצרת כתיב אלא במלואים ומיהו כל תנופות ילפינן מינה:

למי שארבע רוחות שלו - מצוה זו אנו עושין לשמו כן מראה בהנפתו:

זאת אומרת - הא דרבי יוסי דקאמר תנופה עוצרת רוחות רעות וטללים רעים:



שירי מצוה - מצוה שהיא שירים שאינה עיקר לעכב כפרה אעפ"כ חשובה היא לעכב את הפורענות: שהרי תנופה שירי מצוה היא ואינה מעכבת כדתניא בתורת כהנים ומייתינן לה בגמרא דיומא (דף ה.) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה ששיירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר וכיפר כלומר אעפ"כ כיפר שאין צריך להביא קרבן אחר:

וכן לולב - מוליך ומביא מעלה ומוריד:

ממטי ליה - מוליך:

ומייתי - מביא:

גירא בעיניה דסטנא - הרי זה לחץ בעיניו של שטן שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצות:

ולאו מלתא היא - אין נכון לומר כן:

לאיגוריי - שיתגרה בו שטן שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר:

מתני' יטול על שלחנו - אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב:

גמ' אם התחילו אין מפסיקין - גבי תפלת המנחה תנן לה במסכת שבת לא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס לא לאכול ולא לדון ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל:

הא דאיכא שהות ביום - התם בדאיכא שהות להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא בדליכא שהות שתמשך סעודתו עד שתחשך:

ומאי קושיא - דתפלה אלולב דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה דלמא תרוייהו בדאיכא שהות וגבי לולב מפסיקין דמדאורייתא היא אבל תפלה דרבנן:

אלא אי קשיא - דאיצטריך רב ספרא לשנויי היא גופה קשיא דלולב אלולב רישא דקתני מפסיק וסיפא משמע ימתין אם ירצה שהרי יש לו שהות כל היום:

דלמא מצוה לאפסוקי - שמא ישכח ויפשע:

אלא אמר ר' זירא לעולם - כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך:

מתני' מקרין אותו - כך היו נוהגין אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים ואם היה עבד או אשה או קטן הואיל ואין מחויב בדבר אין מוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר:

ותבא מאירה - שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה:

עונה אחריו הללויה - על כל דבר שהוא אומר והכי קתני לה במסכת סוטה (דף ל:) כיצד אמרו ישראל שירה בים כגדול המקרא את ההלל והם עונין אחריו הללויה משה אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה' אלמא דעל כל דבר ודבר קאמר דעונין הללויה:

לכפול - כל פסוק ופסוק ונהגו כן מפני שיש פרשה שכולה כפולה הודו תחלה וסוף יאמר נא שלשה פעמים קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי ה' לי טוב לחסות טוב לחסות סבבוני סבוני דחה דחיתני ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה' ימין ה' לא אמות ולמות לא נתנני פתחו לי שערי זה השער וגו' אבל מאודך ולמטה אינו (כופל) והיינו דאמרינן לקמן (דף לט.) מוסיף לכפול מאודך ולמטה:

גמ' באמת אמרו - כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר:

בן מברך לאביו - ברכות המזון משהגיע לחינוך דחייב מדרבנן ובמסכת ברכות פרק מי שמתו (דף כ:) מוקים לה כגון שלא אכל אביו אלא כזית או כביצה דהוי שיעורא דרבנן דמדאורייתא לא מיחייב עד דשבע דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הלכך אתי מדרבנן ומפיק מדרבנן:

שאשתו ובניו מברכין לו - דודאי מחמת שלא למד הוא:



הלכתא גיברתא - הלכות גדולות:

ממנהגא דהלילא - ממה שאנו רואים שנוהגין עכשיו בימינו בבתי כנסיות כדמפרש ואזיל שהיו נוהגין לענות הללויה שתי פעמים ולא יותר ואומרים כל ההלל עם המקרא עד הודו ועונין הודו אחריו וחוזרין וקורין עמו עד אנא ועונין אנא הושיעה נא ואנא הצליחה נא אחריו כמו שאנו עושין ואין זו כקריאת הראשונים שהיו עונים הללויה על כל דבר כדאמרינן במתניתין דהכא ובסוטה (דף ל:) ואמר רבא ממנהג של עכשיו אנו למדים מהו עיקר קריאת הלל כשתיקנוהו תחילה לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו תקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונים מקצת ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו ואעפ"כ עונין שתי פעמים הללויה והודו לה' ואנא מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין:

הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה - ממה שאנו נוהגין שהמקרא פותח בהללויה ואנו שותקין ועונין אחריו הללויה והוא שותק ואין אנו מתחילין לקרות עמו כסדר שאנו גומרים עמו שאר ההלל למדין אנו מכאן שמצוה לענות הללויה בפתיחתו ואפילו לבקיאין: הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה מכאן למי שגדול מקרא שעונה אחריו הללויה. ממה שנוהגין עכשיו לענות עוד הללויה פעם שניה ושאר הלל קורין כולן עמו אנו למידין תקנה הראשונה מי שאינו בקי או בקי ואינו גומרו אלא סומך על המקרא דיו לענות הללויה על כל דבר ודבר ולפיכך החזיקו עכשיו במנהג הזה לסמוך בהללו עבדי ה' על המקרא ולענות הללויה לדעת תקנה ראשונה ולא תשתכח שמותר בכל הלל לסמוך עליו ולענות הללויה למי שאינו בקי:

הוא אומר הודו - והן שותקין ואחר כך עונין:

מכאן - שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן ולא סגי ליה בהללויה ומיהו אנן דגמרינן כוליה לא צריכינן אלא שבזה החזיקו שלא תשתכח תקנה הראשונה למי שאינו גומר:

הוא אומר אנא והם אומרין אחריו אנא - ואין זה מראשי פרקים בזה החזיקו להיות סימן לעיקר תקנה למי שסומך על המקרא שפעמים שצריך לענות אחריו כל דבר ודבר שהוא אומר והיכי דמי כגון מי שהיה קטן מקרא אותו כדתנן במתניתין:

הוא אומר אנא ה' הצליחה נא - והן שומעין ואחר כך עונין סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול את ההלל כופל כמו שזה נכפל שהרי שומע כעונה כדלקמן ואלו שומעין ועונין הרי זו כפילה וכל הני מכאן דקאמר רבא מכאן לקטן המקרא כו' מכאן שאם בא לכפול לאו דווקא דהוא הדין נמי מצי למילף איפכא מאנא הושיעה נא שאם בא לכפול ומאנא הצליחה נא לקטן המקרא אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרין את ההלל לענות דברים הללו אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל:

הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' - וברוך הבא סומכין עליו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונין וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות:

חכימיא - כמשמעו:

וספריא - מלמדי תינוקות:

אשר קרא המלך וגו' - בספר שמצא חלקיה הכהן משתעי קרא בספר מלכים (ב כב):

לא לימא איניש - מי שאין אחר מקרא אותו לא לימא ברוך הבא וינשים בינתים והדר בשם ה' דלא קיימא אזכרה אמילתא דלעיל ומיחזי כמוציאו לבטלה:



משה - גדול הדור:

[שפיר קאמרת] - בתמיה: כל אסוקי מלתא הואיל וכוונתו לגמור לית לן בה:

כופל בה דברים - מאנא והלאה:

מוסיף בה - בהלל מוסיף לכפול על כפילתו של רבי:

מאודך ולמטה - כדפרי' לעיל שכל המזמור כפול מראשו ועד כאן:

ל"ש - דתליא ברכה במנהג אלא ברכה שלאחריו:

עובר - קודם:

ויעבור את הכושי - קדמו לרוץ לפניו:

מתני' הלוקח לולב מחבירו - לי נראה דהלוקח לולב מעם הארץ גרסי' דהא בעם הארץ קמיירי כדאמרי' בגמ' ועם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו ואי לוקח נמי עם הארץ מי ציית לן להחזיק חבירו בחשוד:

נותן לו אתרוג במתנה - חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ בשביעית יבקש ממנו ליתן לו אתרוג במתנה:

לפי שאין רשאי כו' - בגמ' מפרש טעמא:

גמ' מבליע ליה דמי אתרוג בלולב - ימכור לולב ביוקר עד שיתן לו אתרוג במתנה:

וליתיב ליה - דמי אתרוג בהדיא מ"ט אין רשאי ללוקחו בשביעית:

אין מוסרין דמי פירות כו' - דהתורה אמרה (ויקרא כה) לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר ועמי הארץ חשודין על כך לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח מהם כלום בדמים דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט):

יותר ממזון שלש סעודות - אבל מזון ג' מוסרים כדי חייו דאיכא למימר לסעודת שבת הוא צריך וכיון שהותר בערב שבת הותר לכל ימות השבת:

ואם מסר - ששכח ומסר לו:

יאמר - חבר זה שמסר לו:

מעות הללו - שמסרתי לעם הארץ זה (וכו') וחלה עליהם קדושת שביעית כדאמרינן לקמן שביעית תופסת דמיה בקדושת' מקראי:

יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי - שאינם של שביעית ויכנסו הפירות לקדושה תחתיהן:



ובא - חבר זה ואוכל אותם הפירות בקדושת שביעית אכילה ושתיה וסיכה והדלקת הנר שהן הנאות המותרות בהן כדמפרש במס' שביעית (פ"ח מ"ב):

בד"א - דמזון ג' סעודות מיהא מוסרים בלוקח מן המופקר שראה חבר זה שנתלקטו פירות הללו בשדה המופקר שאין ע"ה זה שומרו הואיל ולא ראינוהו חשוד מותר למסור לו מעט אבל לא הרבה שלא תהא עינו צרה להצניען:

אבל בלוקח מן המשומר - ששדה זו היתה משומרת בגדר ופתח נעול זה נחשד לענין שאינו מפקיר לעניים דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך וגו' והערמה היא שמוכרן על יד על יד:

הפיגם - עשב שקורין רוד"א:

הירבוזין - הנפל"ש בלשון אשכנז וכאן קורין לו אוידל"ש והן עשבים וטעמם קרוב ללולבי גפנים:

והשיטין - אישפרו"ש ומין ירק הוא:

וחלגלוגות - פולפי"ד:

והכוסבר של הרים - אליינדר"א והוא גדל בהרים אבל כוסבר של גנה חשוב הוא:

והכרפס של נהרות - שקורין בלע"ז קירשו"ן אבל של גנה חשוב הוא וי"א כרפס אפי"א וכן שמעתי אבל נראה שאינה גדילה בנהרות:

והגרגיר של אפר - אורוג"א הגדילה באחו אבל של גנה חשוב הוא:

פטורין מן המעשר - בכל השנים כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאין חשובין על הבריות ומפקירין אותן לכל והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך:

וניקחין מכל אדם בשביעית - ואף על גב דשביעית נהגא במופקרים מפני שאין כיוצא בהן נשמר והוה ליה לוקח מן המופקר ואף על גב דלא ידעינן ביה בהאי דודאי הפקיר מחזקינא ליה בהכי דאין דרך לשומרן לפיכך מוסרין לו דמיהן ולא חשדינן ליה שיצניעם לסחורה אלמא בלוקח מן המופקר מסרינן טובא דהא ונקחין קתני משמע אפי' טובא:

בכדי מן - בכדי מזונותיו שנו דנקחין והיינו שלש סעודות:

וימן להם המלך - בצרכי סעודה משתעי קרא בדניאל (א') וימן המלך ויפרנס המלך:

אי הכי - דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ לולב נמי לא נזבין מיניה שאף בו נוהג שביעית וטעמא מפרש לקמן:

ומשני לולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא - דעל כרחך בחמשה עשר יום שמראש השנה עד החג לא גדל וקיימא לן אילן בתר חנטה אזלינן ביה במסכת ראש השנה (דף יג:):

אתרוג בתר לקיטה אזלינן - דחלוק משאר אילנות ודינו כירק שהלכו בו בתר לקיטה משום דגדל על כל מים כדאמרינן בר"ה (דף יד:) ותבואה ואילנות גדילין על מי גשמים ואתרוג גדל על כל מים שמשקין אותו תמיד כירק כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ג.):

בין לר"א בין לר"ג - דאפליגו באתרוג לענין מעשר מודו לענין שביעית דבתר חנטה אזלינן ביה:

לערלה - שנוהג בו כאילן וכן רבעי נוהג בו:

ולשביעית - דאזלינן ביה לענין שביעית בתר חנטה:



שבשעת לקיטתו עישורו - שאם חנט בשנה שניה שמעשרותיה מעשר ראשון ומעשר שני ונלקט בשלישית לשמיטה שמעשרותיה מעשר ראשון ומעשר עני מתעשר כדין מעשר שלישית ואילו שאר אילנות שחנטו פירותיהן בשניה ונלקטו בשלישית מתעשרין כדין שניה ולענין מעשר השוו אתרוג לירק דמעשר פירות האילן וירקות דרבנן ומעשר גורן ויקב דאורייתא ובגורן ויקב ילפינן בראש השנה (דף יג:) שמתעשר אחר השנה שהביאו שליש מקראי ואסמכו רבנן מעשר דבריהם אגורן ויקב מה גורן ויקב מיוחדים שגדילים על רוב מים דהיינו מי גשמים ומתעשרין לשנה שעברה אף כל הגדילין על רוב מים כגון פירות האילן מתעשרין לשנה שעברה יצאו ירקות שגדילין על כל מים שמתעשרים לשנה הבאה ואתרוג נמי גדל על כל מים כירק:

לכל דבר - אף למעשרות:

הוא דאמר - תנא דמתני' דמקפיד אאתרוג:

(דאמר) כי האי תנא - דקתני ורבותינו נמנו באושא ואמרו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית:

טעמא דלולב בר ששית כו' - קושיא היא כלומר לעיל אמר דהיינו טעמא דלולב ניקח משום דבר ששית הוא הא שביעית הוא אסור ונפקא מינה שלולבי שביעית קדושת שביעית נוהג בהו שלא ליקח בדמיהן חלוק וטלית:

שגבבן - שכינסן לאוצרן:

לחובה - לשון מחבא:

לקטן לאכילה - למאכל בהמה:

שאני התם - גבי עצי הסקה להכי לא נוהגין בהן שביעית דאמר קרא והיתה שבת וגו' ומשמע לכם לכל צרכיכם וכתיב לאכלה למימרא דאין מותר ליהנות מפירות שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה:

שהנאתו וביעורו שוה - כלומר שהנאתו וביעורו שמתבער מן העולם באין כאחד כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר ומהך דרשה נמי ילפינן שאין שביעית נוהג אלא בפרי העומד להנאות הללו דה"נ מידרש קרא והיתה שבת הארץ נוהגת במה שלכם לאכלה שהנאתו דומה לאכילה:

יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן - משנעשו גחלים אופין בהן אבל לולב עיקר הנאתו לכבד את הבית והוא שעת ביעורו וקלקולו ודמי להנאת אכילה ועלי קנים וגפנים קיימי להכי ולהכי הלכך בתר מחשבה אזלי:

והא איכא עצים דמשחן - עץ שמן שהעץ עצמו מדליקין בו להאיר כמו באבוקות והוי הנאתו וביעורו שוה נימא השתא מיהא אם לקטן להדלקת אורה דנהגא בהו שביעית:

ומשני סתם עצים - של היסק להסקה ניתנו לבריות וסתמן לאו להאיר קיימו הלכך לא נחתא בהו קדושת שביעית מעיקרא ואפילו לקטן להאיר:

ה"ג עצים דהסקה תנאי היא - ועצים דהסקה גופייהו שהנאתן אחר ביעורן תנאי היא אי נהגא בהו שביעית אי לא דאיכא תנא דדריש לכם דומיא דלאכילה למעוטי כל שהנאתו אחר ביעורו כדדרשינן לעיל ומההיא דרשה אימעוט עצים ואיכא דלא ממעט מיניה אלא דבר שאין הנאתו שוה בכל אדם כגון מלוגמא וזילוף ואפיקטויזין ואני שמעתי מרבותי שהיו גורסים וסתם עצים להסקה נינהו תנאי היא וכן כתוב בכל הספרים וטרחתי מנעורי בכל צידי שיטת הש"ס לישבה כפי דבריהם ואיני יכול ומצאתי גירסא זו בספר כתב ידו של רבינו גרשום בן יהודה מנוחתו כבוד ובסדר ישועות של רבינו יצחק בר מנחם כתוב ואינו מוגה וכן נראה בעיני:

אין מוסרין פירות שביעית לא לתוך משרה - לשרות פשתן ביין של שביעית:

ולא לכבוסה - לכבוס בגדי' ביין של שביעית משרה וכבוסה הנאתן אחר ביעורן שמשעה ששורה הבגדים או הפשתן ביין שעה אחת נתבער ואבד לו והנאתו אינה עד שילבש הבגדים:

למלוגמא - לרפואה:



מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם - שהכל צריכין לה כמו אכילה ששוה בכל אדם:

מלוגמא שאינה שוה בכל אדם - שאין הכל חולין:

ולא לזלף - יין שמזלפין בבית לריח טוב:

אפיקטויזין - להקיא והוא בנוטריקון אפיק טפי זין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא:

כמאן כר' יוסי - דלא ממעט אלא הנאה שאינה שוה בכל והנך נמי אינם אלא לצורך חולי ואסטניס והיינו תנאי דלעיל דלרבנן לא נהגא שביעית אלא בדבר שהנאתו וביעורו שוה דדרשינן ליה נמי הכי והיתה שבת הארץ נוהגת בדבר שהוא לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ולא בעצים ורבי יוסי דריש הכי והיתה שבת הארץ נוהגת כולו שהנאתו שוה בכל אדם ואפילו עצים להסקה:

אין שביעית מתחללת - לתפוס דמיה בקדושתה אלא דרך מקח שמוכרה זה לחבירו אבל לא ע"י חילול לומר הרי פירות הללו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות:

בשנת היובל - שביעית ויובל חדא היא:

וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר - ודרשינן סמוכין למימרא דלא שייך בפירות לתפוס קדושת הדמים אלא ע"י ממכר:

קודש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול - דכתיב (ויקרא כז) ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי חילול ואם לא יגאל ונמכר בערכך (שם) הרי מקח:

ורבי יוחנן - הך דרשה דסמוכין דסמיך וכי תמכרו ליובל מאי דריש ביה:

דרבי יוסי בר חנינא - במסכת ערכין (דף ל:) ארוכה היא מאד וכאן לא נכתבה כולה בספרים כמה קשה אבקה של שביעית מידי דלא הוי עיקר האיסור תלוי בו קרוי אבק וכן אבק רבית וכן אבק לשון הרע שאינו לשון הרע גמור אלא צד לשון הרע כמו אבק העולה מדבר הנכתש במכתשת:

אדם נושא ונותן בפירות שביעית - לסחורה דהיינו אבק שביעית דעיקר איסור שביעית לא תזרע לא תזמור וזהו איסור קל שבה:

לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו - מחמת עניות:

שנאמר בשנת היובל הזאת וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר - ודרשינן סמוכין שבשביל עונשה של שביעית תבא לידי כך:

קודש תופס את דמיו - פדיה כתיב ביה שזה יוצא וזה נכנס תחתיו יוצא הקדש לחולין ונכנסין הדמים תחתיו דהיינו ופדה והיינו נמכר דכל מכירה יוצאה מכחו של זה ובא לזה והדמים נכנסין לרשות המוכר:

בהוייתה תהא - בקדושתה:

מתבערין בשביעית - בתוך זמן הביעור:

יצא בשר - שהדמים יוצאין לחולין ע"י פדיה בדמים של קודש דלא כתיב תהיה אלא בפירות עצמן:

ופרי עצמו - פרי הראשון אסור לנהוג בעצמו חול אלא קדושת שביעית עליו:

מתחללין - משמע דרך חילול בפדיה ולא במקח וממכר:

שמא יגדל מהם - ישהם אצלו לגדל וולדות ונמצא משהה מעשרותיו והתורה אמרה (דברים יד) שנה שנה ואכלת ואם שהה ראשונה ושניה חייב בשלישית לבער כל מעשרותיו בסוף שנה שלישית מן הבית ולהתוודות וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר והתורה אמרה ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן:



בזכרים - שאין מגדלים מהם וולדות ואפ"ה גזרו רבנן אטו נקבות:

אמר רב אשי מחלוקת - דרבי אלעזר ורבי יוחנן: בפרי ראשון בפירות שביעית הוא דא"ר אלעזר דרך חילול לא משום דדריש סמוכין:

פרי שני - דמי שביעית:

והא דתניא - בברייתא דמסייע ליה:

לקח לקח - בכולהו בין בפרי ראשון בין בדמיו דקתני לקח בבשר יין ולא קתני חילל בשר ביין:

איידי דתני רישא לקח - דאיירי בפרי עצמו:

וביקש לו ליקח חלוק - ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה:

הרגיל אצלו - שמתוך כך יעשה לו חפצו:

וחוזר ואומר לו - לחנוני:

הרי פירות הללו - שמכרת לי שהיו של חולין ונכנסו לקדושת שביעית נתונים לך במתנה ואוכל אותם בשביעית והחנוני אומר לו ואני נותן לך סלע חולין זה שיצא לחולין במתנה ובא ולוקח מאותו סלע כל מה שירצה והחנווני יאכל הפירות בתורת שביעית:

והא הכא - דהא סלע פרי שני הוא דמי שביעית וקתני דצריך לילך אצל חנווני ולהוציאו לחולין דרך מקח וממכר אלמא בפרי שני נמי איכא מאן דפליג דאי הוי סגי בדרך חילול למה ילך אצל חנווני יקח פירות חולין שיש לו בביתו שוה סלע ויחללנו עליהם ויאכלם בתורת שביעית:

אלא - אי אתמר דרב אשי הכי אתמר:

מחלוקת בפרי שני - בהא הוא דאיכא למאן דשרי דרך חילול אבל פרי ראשון כו':

והא דקתני - בברייתא דמסייע לר' יוחנן אחת שביעית ואחת מעשרות מתחללין אלמא שביעית עצמה דרך חילול:

מעשר מעשר ממש - בתמיה וכי יש לומר שהמעשר עצמו יתחלל על בהמה חיה ועוף:

והכתיב - ונתתה בכסף וצרת דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה:

מתני' במקדש שבעה - כדדרשינן בת"כ מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג) ולא בגבולין ז' ימים: במדינה בירושלם שאף הוא כגבולים:

ושיהא יום הנף - של עומר דהיינו ט"ז בניסן כולו אסור בחדש ובעוד המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלין חדש בו ביום כדכתיב (שם) עד הביאכם וכשחרב הבית מותר מן התורה משהאיר המזרח כדאמר במנחות (דף סח.) כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה דהיינו האיר המזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום כדמפרש טעמא בגמרא:

גמ' מהרה יבנה בית המקדש - ויחזור דבר לאיסורו דהשתא קרינא ביה עד הביאכם ואי הוו נהיגי בחורבנו לאכול בהאיר מזרח כדין תורה אתיא למיכל נמי בבניינו ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו כו':

דאיבני אימת - הך חששא דחיישינן למהרה יבנה אימת תגמור המלאכה דאיכא למיחש לאיסור חדש כל היום דאצטריך לרבן יוחנן בן זכאי למיסר השתא כל היום משום סירכא דההוא יומא:

אי נימא דאיבני בשיתסר - שלא נבנה עד יום ט"ז עצמו:

הרי התיר האיר המזרח - ושפיר קאכלי דהואיל דהאיר המזרח ואין מקדש בנוי אשתרי ליה בחדש:

אלא דאיבני בחמיסר - או קודם לכן דכי מטא שיתסר לא התיר האיר המזרח שהרי המקדש בנוי הלכך אכלי איסורא וגזר ריב"ז השתא משום ההוא יומא:

מחצות היום ולהלן נשתרי - השתא דאי נמי אכלי ההוא יומא מחצות היום ולהלן כסירכא דמעיקרא נכלי וליכא איסורא דודאי קרב העומר:

דתנן - במסכת מנחות (שם):

הרחוקים - מירושלים לא היו רואין ולא היו שומעין שעת הקרבת העומר:

מותרין - בחדש:

מחצות היום ולהלן - לפי שיודעים שאין ב"ד מתעצלים בו מלהקריבו קודם חצות:

לא צריכא דאיבני בליליא - כלומר לשמא יבנה בליליא חייש ולא יהו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום ויש טורח הרבה בעומר שהיו מייבשין אותו באבוב של קלאים וצוברין אותו שיזובו מימיו וטוחנין אותו ברחים של גרוסות ומניפין אותו בי"ג נפה בגסה בדקה כדאמרינן התם וזה שלא יוכלו להתעסק בו מתחילת לילה לא יספיקו להקריבו למחר קודם חצות:

אי נמי - דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה והיא היא ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקי"ל בשבועות (דף טו:) דאין בנין בית המקדש בלילה דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא י"ט דקי"ל בשבועות (שם) דאין בנין ב"ה דוחה י"ט ה"מ בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך:

בשיטת ר' יהודה - אותה שיטה שהיה ר' יהודה שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו דרש גם הוא בימיו:



עד עצם עד עצמו של יום - כל היום קרוי עצם היום:

וקסבר עד ועד בכלל - ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר מזרח כי ליכא עומר והכי מתוקמא קראי אין עומר עד עצם ועד בכלל יש עומר עד הביאכם:

והא מיפלג פליג - רבי יהודה עליה שמצינו שתמה רבי יהודה בדורו על תקנת ריב"ז למה תלה הדבר בעצמו דמשמע לעשות סייג בא והלא מן התורה הוא אסור:

דרש - המקרא עד ועד בכלל:

והתקין - לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן:

מתני' י"ט הראשון כו' - דאמרינן לקמן (דף מג.) דדוחה מצות לולב שבת בי"ט הראשון לבדו:

מוליכין את לולביהן - מערב שבת:

שהוציאו ברשות - ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן:

גמ' מנא הני מילי - דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו:

לכם משלכם - משמע:

למה לי למימר החזירו - מה אנו למידין מחזרה זו דאצטריך תנא למיתנייה במתני':

הא קמ"ל - דר"ג ע"מ שיחזירוהו לו נתנו להם ואפ"ה הויא מתנה עד שיצאו בו:

החזירו לו יצא - דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא והרי החזירו לו אבל אם לא החזירו אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו: ה"ג למה ליה למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהם:

הוה מצלי ביה - כשהיה מתפלל היה לולבו בידו מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו:

לא יאחז אדם כו' ויתפלל - מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו:

לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי - שמא יפלו מידו והכי אוקימנא ליה בהישן (לעיל דף כו.) דהא דקתני לא קבע ולא עראי בדנקיט ליה בידיה:

סכין - מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו:

וקערה - מליאה:

ומעות - שלא יתפזרו:

וככר - שאם יפול יהא נמאס:

לאו מצוה נינהו - לאוחזן והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם:

הכא - נטילתה ולקיחתה מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד:

קורא בתורה - צריך להניח הלולב לפי שגולל ס"ת ופותחו:

נכנס לבית המדרש - טריד בשמעתא ויפול מידיו:



לא שנו - דפטור אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה אבל יצא בו קודם שהוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה:

ה"ג הא מדאגבהיה נפיק ביה אמר אביי כשהפכו - הכי קשיא ליה ה"ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא"כ הגביהו ומדאגבהיה נפק ביה ידי חובת לקיחה וקתני פטור אמר אביי כשהפכו כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה ואמרינן לקמן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן:

דרך כבוד - כגון בסודר שכורך ידיו בסודר כדאמרן לעיל (ד' לז.):

ודרך בזיון - כגון בקערה:

אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים - נראה בעיני דהאי בין אגפיים אינו אלא לשון עופות עולת העוף שנמצאת בין עופות המלוקים לחטאת המפרכסין אצל המזבח שפעמים שהן נעשין על קרן אחת כדתנן בשחיטת קדשים (זבחים דף סג.) חטאת העוף היתה נעשית על קרן מערבית דרומית ושלשה דברים היתה אותה הקרן משמשת מלמטה וג' מלמעלה מלמטה חטאת העוף והגשות ושירי הדם ומלמעלה ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה במזרח שעיקר מקום עולת העוף בקרן דרומית מזרחית וכשהיו כהנים רבים עומדים ומולקים עולת העוף במזרח באים למערב ונעשית שם בקרן חטאת העוף אלא שהעולה למעלה מחוט הסקרא והחטאת למטה:

וכסבור - הכהן חטאת העוף היא:

ואכלה - ונמצא שמעל בקדשי שמים בשוגג:

פטור - מקרבן מעילה הואיל דעם החטאת נמצאת ואכילתה מצוה דכתיב (שמות כט) ואכלו אותם אשר כפר בהם הוה ליה טועה בדבר מצוה ופטור:

היינו הך - למה ליה לרב הונא למימר פשיטא דממתני' שמעי' ליה:

מהו דתימא - במתני' הוא דפטור משום דטעה בדבר מצוה וסוף סוף עשה מצוה שנטל הלולב בהוצאה זו אבל הכא לא עשה מצוה באכילתה אם עולת העוף היא:

קא משמע לן - רב הונא דשמיע ליה מרביה דלא שני לרבי יוסי בין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה לטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה: הכי גרסינן רבי יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו מן המומין בשבת חייב חטאת משום שחיטה בשבת שאינה של מצוה ואינה דוחה אלמא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב שהרי טרוד זה במצוה שהיה רוצה לשחוט תמיד של שבת וכסבור שהוא מבוקר: להכשירן לא גרסינן:

מלשכה שאינן מבוקרין - דאין זה טועה בדבר מצוה שבטלאים שבלשכה זו אינו טרוד שאינן עומדין להקרבה להיות חרד עליהם מתי יקרבו ואף חרדת זמן התמיד לא שייכא הכא שקרוב למזיד הוא ולא דק בלשכות להבחין מאיזו יביא:

מתני' מקבלת אשה מיד בנה ובעלה - את לולביהן ולא אמרינן קמטלטלא מידי דלא חזי:

מחזירין למים - שלא יכמוש:

בשבת מחזירין - שהרי מכאן נטלום היום אבל לא מוסיפין מים כ"ש שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מהני דטרח לתקוני מנא:

במועד מחליפין - בחולו של מועד מצוה להחליף:

גמ' אימא לא - דלגבה איכא איסור טלטול:

קא משמע לן - כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל:

חייב בלולב - לחנכו מדבריהם:

לשמור תפילין - שלא יכנוס בהן לבית הכסא:

היודע לשמור גופו - מטומאת מגע ומשא ואהל:

אוכלין על גופו טהרות - אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם אבל לא על ידיו אם נגע בידיו בטהרות חוששין להם שיש יודע לשמור גופו ואין יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים שגזרו עליהם להיות שניות אלא אם כן יודע לשומרם אבל היודע לשמור את ידיו משנטלם אינו נוגע בשום דבר ספק או בספק המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות נוטל ידיו:

אוכלין על ידיו טהרות - שנגעו ידיו בהם:

והיודע לישאל - שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע להשיב הן או לאו או איני יודע:

ברשות הרבים ספיקו טהור - אם שאלוהו ואמר איני יודע:

ברשות היחיד ספיקו טמא - הכי גמירי לה הלכתא מסוטה כדאמרינן במסכת סוטה (דף כח.) ומכאן אתה דן לשרץ כו':

היודע לפרוס כפיו - כשהוא כהן:

חולקין לו תרומה בבית הגרנות - ומקמי הכי אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה דהכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (דף צט:) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות חרש שוטה וקטן כו' וכולן משגרין להם לבתיהם בבית הגרנות אין חולקין להם שבזיון תרומה הוא שאין כל רואיו יודעים בו שהוא בקי לשומרה אבל לביתן משגרין להם הבקיאים ומכירין בהם ומשיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעים שהביא שתי שערות שאין קטן פורס כפיו כדאמרינן במגילה (דף כד.) הלכך חולקין לו:



היודע לשחוט - לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה:

מותר לאכול משחיטתו - כדאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס:

כזית דגן - כל חמשת המינין קרי דגן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:

מרחיקין מצואתו - משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת:

ד' אמות - לענין קריאת שמע ותפלה:

והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס - לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו:

פרס - חצי ככר ששיערו בו חכמים מזון שתי סעודות לעירוב ולשון פרס פלגא כדתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע לבא בבית המנוגע ליטעון כיבוס בגדים שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס בגדיו:

מכאוב - מסריח:

שוחטין עליו את הפסח - ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכסו הראוי לאכילה: מתני'

פרק רביעי - לולב וערבה


מתני' לולב וערבה - שהן במקדש כל שבעה לולב לנטילה וערבה להקיף מזבח כדלקמן בפירקין (דף מה.):

ששה ושבעה - פעמים שדוחין שבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ימים ולקמיה מפרש ואזיל לה:

ההלל - לגמור כל שמונה כן תקנו נביאים הראשונים ובערכין (דף י.) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן:

והשמחה - לאכול בשר שלמים דקיימא לן בפסחים (דף קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואף על גב דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דהאי קרא בהר גרזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך:

סוכה - לישב בסוכה:

ניסוך המים - בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפ' שני (דף כו:):

החליל - שמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומחללים בחלילים ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה יום טוב הלכך פעמים שהוא חמשה ימים בחג כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת דכיון דלא דחי יום טוב וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו חמשה ופעמים שהוא ששה כגון שחל יום טוב ראשון בשבת דפשו להו ששה של חול המועד דבזמן מקדש אין עושין יום טוב שני:

לולב שבעה - דיום טוב ראשון דחי שבת:

ושאר כל הימים - שחל בהן יום טוב ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא וכן ערבה בשביעי ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי:

מצות לולב - ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כיצד: ה"ג י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית מערב שבת:

החזנין - שמשין שהיו שם לצורכי צבור:

ע"ג האיצטבא - רחבה של הר הבית היתה מוקפת איצטבאות לישב שם ומסוככת למעלה מפני הגשמים. על גב האיצטבא גר' במתני' דהיינו על גבי הספסלים:

והזקנים - שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל הכל לקחת איש לולבו:

ומלמדין - ב"ד את כולם לומר אם יבא לולבו לידי חבירו הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:

גמ' טלטול בעלמא - אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו:

ללמוד - נענועו או ברכתו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/סוכה/פרק_ג&oldid=2792123"