ר"ן על הרי"ף/סוכה/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים



   לולב. כף תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו:

 גזול פסול. דכתיב ולקחתם לכם משלכם אי נמי משום מצוה הבאה בעבירה כדמפרש לקמן:

 יבש. דכתיב באתרוג פרי עץ הדר ויבש לאו הדר הוא וילפינן שאר מינין מאתרוג והאי יבש היינו שיבשו רוב עליו אבל אחרים אומרים דלא מיפסל עד שתייבש רוב שדרו ורוב עליו ולא מיחוור ומיהו באיפכא ליכא לספוקי שאין הדבר מצוי שיהיה שדרו יבש ויהיו העלין לחין וסימן יבשותו איכא מאן דתלי בי"ב חדש כדאמרינן [ע"ז דף לד א] לענין חרצנים וזגין של נכרים דלחין כל י"ב חדש ולא מסתבר שאין הנדון דומה לראיה ועוד דבגמ' אמרי' [דף לג ב] יבשו רוב עליו ונשתיירו ג' בדין עלין לחין אלמא לא תלי בזמן שהרי הזמן שוה הוא לכל העלין וליכא למימר נמי דבעינן שיהא נפרך בציפורן כדאמרינן [דף מו ב] גבי ריאה שאין דרכו של לולב בכך וכבר יהא יבש מכמה שנים ולא יהא נפרך בצפורן ועוד דלולב כיון דשליט ביה אוירא לא בעינן ביה שיהא נפרך בצפורן כדאמרינן נמי גבי אוזן בכור בפרק אלו טריפות [שם] לפיכך נראה שהדבר תלוי באומד מראית העין כשנשתנה מראהו ללובן מצד יבשות והרי הוא כעץ יבש:    וגרסי' בגמרא עלה דמתני' קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא יו"ט ראשון ולקחתם לכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא ביו"ט שני אמאי לא א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי [דף ל א] משום דהויא ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר [מלאכי א] והבאתם גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש תיפוק ליה דהא קנייה ביאוש אלא לאו משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה איתמר נמי א"ר אמי יבש פסול לפי שאינו הדר גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופליגא דרבי יצחק בר נחמני דא"ר יצחק ב"נ אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול מתיב ר"נ בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימתי אילימא ביו"ט ראשון כשר ולקחתם לכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאו ביו"ט שני וקתני גזול פסול א"ר אשי לעולם ביו"ט ראשון ולא מבעיא קאמר לא מבעיא שאול דרחמנא אמר לכם ולאו דידיה הוא אלא גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים איכא וקנייה ביאוש קמ"ל זו היא סוגית הגמ':    ולענין הלכה הרב אלפסי ז"ל כתב משנתינו כצורתה ולא כתב עליה מחלוקת של רבי יוחנן ושמואל ומדקא סתם לה סתומי משמע דפסיק כר' יוחנן דלא שנא ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני של דבריהם וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל לפסוק כרבי יוחנן דקי"ל שמואל ורבי יוחנן הלכה כר"י וכ"ש הכא דמשמיה דרשב"י קאמר לה דהוא תנא ורבי אמי ס"ל כוותיה ולפיכך אפילו בשני של מצות זקנים גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה.  ומיהו כי אמרינן לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה"מ בשלא קנהו עדיין א"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעתו בקנין דמש"ה אמרינן גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה דס"ל לרבי יוחנן דיאוש בכדי לא קני כדמוכח במרובה [דף סח ב] ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשנוי רשות ההקדש ודאמרינן בגמרא תיפוק לי דהא קנייה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרינן וכיון דמצות הקרבן דהיינו הקדש סייעיה בקנייה אמרי' דאית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. אבל כל שנקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה. והיינו דמקשינן בגמ' עלה דהנהו אוונכרי ולקנינהו בשנוי השם ונקנינהו בשנוי מעשה דמשמע דכל שנקנין בתחלה קודם המצוה ליכא למיחש ביה תו משום מצוה הבאה בעבירה והיינו נמי דגרסינן בפרק מרובה [דף סז א] מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש ואי איתא דאפילו היכא שנקנה לגמרי קודם המצוה אית ביה משום מצוה הבאה בעבירה היכי מוכח מהאי קרא דיאוש בכדי לא קני דילמא קני ואפ"ה פסול לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה כדמסיקנא הכא אלא ודאי משמע דכל שנקנה לגמרי קודם המצוה תו ליכא למיחש למצוה הבאה בעבירה כדמסקינן והיינו דגרסינן בירושלמי מה פליגין בשגזל משופה אבל גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו כלומר דקנאו בשנוי מעשה:    ומיהו איכא למידק אשמעתין דהכא אמרינן קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני אלמא משמע לן דמתני' סתמא קתני אפילו בשני של דבריהם ואמרינן נמי בשלמא יבש בעינן הדר וליכא דאלמא כל שאינו הדר פסול כל שבעה ואלו לקמן משמע דלא מפסל אלא ביו"ט ראשון דאמרינן [דף לו ב] אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר ופרכינן והא רבי חנינא מטביל ביה ונפיק ולרבי חנינא קשיא מתני' דתנן חסר כל שהוא פסול ופרקינן הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני ומסקינן הכי אלמא ביו"ט שני לא בעינן הדר י"ל דאין ה"נ דבשני נמי בעינן הדר והיינו טעמא דמכשרינן לקמן אתרוג שנקבוהו עכברים משום דמקיים ביה הדר במה שנשאר ממנו מה שאין כן ביבש שנטל כל הדרו וכבר אמרו בירושלמי היבש פסול משום לא המתים יהללו יה הלכך גרע טפי מה שאין כן כשנקבוהו עכברים שמקיים בו הדר במה שנשאר ממנו ולשון הגמרא מוכיח כן דאמרינן עלה דההיא בלישנא בתרא אמר רב זה הדר אלמא אף ביו"ט שני בעינן הדר אלא דקאמר דשפיר מקיים ביה הדר ומשמע לי דהיינו טעמא שאלו אמרה תורה בפירוש דנקב וחסר כל שהוא פסול אף בשני של דבריהם היינו פוסלין אותו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אבל הכתוב לא פרט בהדר כלום אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו מהודרת ומסרה לחכמים ובודאי שכל שהמצוה חמורה יותר יש להחמיר בהדר ולפיכך קיימוהו חכמים בכלל בשל דבריהם כשל תורה אבל בפרטיו אינו בדין: אבל מ"מ עדיין קשיא מאי דאמרי' הכא קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני דאלמא כיון דתנא סתמא תני בכולהו יומי משמע וכיון שכן למה נכשיר נקב וחסר כל שהוא השנוי בפסולי אתרוג ביו"ט שני ולא נאמר דתנא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני כדאמרינן הכא ואפשר דסמכינן הכא אדיוקיה דרב נחמן בר יצחק דדייק שאול כשר אימת וכו' מה שאין לומר כן במתניתין דלקמן עוד נ"ל דמיבש מפקינן לה דפשיטא לן דביבש לא מקיים הדר כלל הלכך פשיטא לן דבשני נמי פסול דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דקתני גזול בהדי יבש משמע לן דבדידיה נמי ל"ש בי"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני אבל לקמן במתני' דנקב וחסר כל שהוא עסקינן וכיון דאכתי מקיים ביה הדר במקצת דוקא בראשון הוא דפסול אבל בשני כשר אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דודאי תנא בכולי פרקין קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני מיהו יו"ט שני דשמעתין לא דמי ליו"ט שני דאיתמר בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים משום דיו"ט שני דשמעתין דהכא היינו (איסור) של תורה וכולה מתני' דפרקין

דף יד עמוד א[עריכה]

בשל תורה איירי ולא עסקינן בשל דבריהם כלל עד מתני' דתנן [דף מא א] בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א' הלכך כולהו פסולין דמתניתין לא שנא ביום טוב ראשון לא שנא ביום טוב שני של תורה ולקמן בשמעתא באתרוג שנקבוהו עכברים הוא ביום טוב (באיסור) של דבריהם דאע"ג דתנן בנקב וחסר כל שהוא אסור בשל תורה בשני של דבריהם מיהא כשר וכי תימא היכי נימא דכולה מתניתין אפי' ביום טוב שני של תורה דהא תנן לקמן [דף לה ב] אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול ואמרינן עלה בגמרא לפי שאין בהן היתר אכילה או שאין בהן דין ממון והני טעמי לא סגי אלא ביו"ט ראשון דבעינן לכם אבל בשני אמאי איכא למימר דכיון דאסורי הנאה נינהו כתותי מכתת שיעורייהו דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה היא עומדת וכן תרומה טמאה מן מן הנשרפין היא כדאמרינן פרק בתרא דתמורה ואמרינן נמי בפרק ב"מ [דף כה א] כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אלא מה שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הלכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמרא היינו אסור הנאה כדאמר בעלמא [פסחים דף כא ב] לא יהא בו היתר אכילה הלכך כולה מתני' בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני ומיהו היינו דוקא בשני (באיסור) דאורייתא אבל בשני (באיסור) של דבריהם הוא שחדשו ואמרו בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים כשר וממנו יש ללמוד לכל הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ד' מינין שבלולב מפני שאינן הדר שכולן כשרין ביו"ט שני של דבריהם ובירושלמי נמי גרסינן עלה דמתני' דעלתה חזזית על רובו רב יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא ביו"ט ראשון בלבד וכבר הסכימו הגאונים לסמוך על הירושלמי דכיון שהכשירו בגמרא דידן בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאיס היאך נפסול בעלתה חזזית ושנטלה פטמתו אלא ודאי כולן כשרים ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ד' מינין שבלולב אבל הפסולין מפני אסורן כגון של אשרה דמשה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסולין כל ז' אפילו בגבולין דכתותי מיכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו ואין צ"ל הפסולין מפני שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יוצאין בהן לעולם וכן הפסולים מפני שעוריהן כגון הדס וערבה שאין בהן ג"ט ולולב שאין בו ארבע ואתרוג הקטן וכן לולב הגזול שאע"פ שסוגיא זו דריש פרקין ביו"ט שני של תורה היא לפי שטת הרמב"ן ז"ל אעפ"כ כיון דמצוה הבאה בעבירה קטיגור הוא אין יוצאין בו לעולם ומקרא מלא דבר הכתוב שונא גזל בעולה והיאך יברך על שנואיו של מקום אין זה מברך אלא מנאץ ואדרבה דשני יותר פסול שנטילתו אינה מצוה של תורה והוא מזכיר עון להתפש ולפי מה שכתבתי למעלה אף היבש אע"פ שפסולו הוא משום דבעינן הדר אפ"ה פסול אף בב' של דבריהם לפי שנטל כל הדרו לגמרי [דהרי הוא כעץ יבש] והרמב"ן ז"ל לפי שטתו מכשיר אף היבש בשני של דבריהן אבל הראב"ד ז"ל הביא ראיה בשם הרב מנחם בר' יצחק לפוסלו אף בשני של דבריהם מדפליגי רבנן ור' יהודה ביבש דרבנן אמרי יבשין פסולין ור' יהודה אומר דאף יבשים כשרים וא"ר יהודה [דף לא ב] מעשה באנשי כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהן ואמרו לו אין שעת הדחק ראיה ואם איתא דביו"ט שני כשר לדברי הכל מה ראיה יש מזה אם היו מורישין לולביהן לבניהם שהיבש יהא כשר ביום ראשון שמא בשביל יום שני היו עושים שאם לא ימצאו לחים שיהיו יוצאין בהם מיום ראשון ואילך אלא ש"מ שהיבש היו חכמים פוסלין אותו כל שבעה. והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו ואמר דודאי ר' יהודה לא מן הירושה הביא ראיה לדבריו שהרי נחלה ממשמשת עד סוף כל הדורות והלולבין עם שאר כל הנכסים היו נוחלין ומנחילין אותן ושמא כדי לעשות מהן חבלין וקופות ולכבד בהן את הבית היו עושין אלא ר' יהודה ה"ק מעשה בבני כרכום שהיו מורישין את לולביהן לבניהם והם נוטלין אותם ויוצאין בהן בחג ואמרו לו שעת הדחק היה וא"א להם בלחים נוטלין היבשין למצותן [לזכר שלא תשכח מצות לולב] אלו דבריו ז"ל ואינם ברורים אצלי דודאי רבי יהודה לא מנטילתם הביא ראיה שהרי או היו מברכין עליהן או לא אם תאמר לא היו מברכין עליהם מה ראיה הביא רבי יהודה לדבריו הרי על כרחו לזכר בעלמא היו עושין כן בשביל שעת הדחק ולא שהיה כשר וא"ת מברכין היו עליו היאך אמרו לו אין שעת הדחק ראיה דודאי בשביל שעת הדחק אין מברכין על לולב שהוא פסול מן התורה ורבי יהודה ודאי אם ידע בנטילתן כבר ידע אם היו מברכין עליהן אלא על כרחין מירושתן בלבד הביא ראיה שמא תאמר לעשות חבלים ומשיחות הרי אין דרך לקיים הלולב כמו שהוא עד דור שלישי לצורך חבלים והיאך יורישום לבני בניהם בשביל כך שמא תאמר כשם שידע רבי יהודה מירושתן כך היה יכול לידע בנטילתן לא כי שאע"פ שרבי יהודה מכשיר היבש מודה הוא למצוה מן המובחר לח בעינן ואנשי כרכום היו מורישין אותן לבני בניהם שאם לא ימצאו לחים יצאו בהם הלכך משמע ודאי דיבש פסול אפי' ביו"ט שני של דבריהם כדברי הראב"ד ז"ל ויש לרז"ה ז"ל דעת אחרת כאן שהוא פוסק כשמואל דביו"ט שני מתוך שיצא בשאול יצא נמי בגזול משום דרב אשי מפר' מתני' אליביה ולדידן דאית לן תרי יומי של יו"ט מסתברא דכל הפסולין ביו"ט ראשון פסולין בשני דאע"ג דידעינן השתא בקביעא דירחא אפ"ה הרי אנו תופסים אותו כאלו היה ספק אצלנו מפני מנהג אבותינו אבל יש מי שאומר שאין הפסולין הנוהגין ביו"ט ראשון נוהגין ביו"ט שני בזמן הזה דכיון דידעינן בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת יום שני אלא להזהר במנהג אבותינו כדאיתא בפירקא קמא דביצה [דף ד ב] אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות ביום ראשון אין לנו שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין שהרי אם לא מצא הדר יושב ובטל ממצוה של דבריהם וכיון שאין לנו ראיה מכרעת לפטור אין לנו לפטור מזה ולא נ"ל דבריו דודאי אין לנו להפטר מנטילתו אלא הרי אנו בזמן הזה כאבותינו שלא היו בקיאין בקבוע של חדש ואינהו ואנן פסולי ראשון בשני נטלינן אבל ברוכי לא מברכינן:    של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. מוקמינן לה בגמרא [דף לא ב] באשרה דמשה כלומר אותן אשרות שמצאו ישראל בארץ דהוו ע"ז דישראל דלית להו בטול כדכתיב ואשריהם תשרפון באש דכתותי מיכתת שעוריה דכל העומד לישרף כשרוף דמי אבל באשרה דעכו"ם לא יטול ואם נטל כשר וא"ת והלא כיון שבא ליד ישראל וזכה בו הוה ליה אשרה דמשה וכ"ת בשנטלו בשאלה שלא לזכות בו הא לא קרינא ביה לכם משלכם תירץ הראב"ד ז"ל דבאשרה ומשמשין עסקינן דמיירי שהע"ז ביד עכו"ם וכיון שכן הוא [לא] קיימא לשריפה דקי"ל [ע"ז נב ב] עכו"ם שביטל ע"ז בטל משמשיה ונמצא שאפשר לשמשין שיבואו לכלל היתר. ואין זה ברור דדילמא כי אמרינן דעכו"ם שבטל ע"ז בטל משמשיה דוקא כשהמשמשין ברשותו אבל משמשין שזכה בהן ישראל אפשר שאין להם בטול לעולם אע"פ שבטל עכו"ם ע"ז שלו לפיכך נראה דכי מכשרינן אשרה דעכו"ם היינו בשאול שלא זכה בו ישראל דכיון שיש לו בטול לא מיכתת שיעוריה וביו"ט שני עסקינן שהוא יוצא בשאול אבל ביו"ט ראשון פסול ממה נפשך דאי לא זכה בו ישראל הוה ליה שאול ולא קרינא ביה לכם ואי זכה ביה הוה ליה אשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעוריה וכי אוקימנא מתני' באשרה דמשה היינו משום יום שני דאלו באשרה דעכו"ם יוצא הוא בשאול ומש"ה אמר רבא בגמ' דלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר והא דרבא אפילו קודם בטול היא דאי לאחר בטול אפילו לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דריש לקיש מבעיא ליה התם בפרק כל הצלמים (דף מז א) רבא פשיטא ליה וכו' כמ"ש שם בס"ד וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"פ שמקבל עליהן שכר אין זה אלא גרמא בעלמא כענין שאמרו המודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים כיון שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכדאמרינן נמי בסנדל של ע"ז דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה אפ"ה כיון דלא מתהניא מגופו של אסור גרמא בעלמא הוא ולית לן בה:    נקטם ראשו. פירש הראב"ד ז"ל דראשו של לולב היינו ראש שדרו שהלולב הוא השדרה והוא עצומו זה נקרא לולב ואין עליו אלא כעלי ההדס שאינו נפסל משום קטימת העלין דהא תנן [דף לב ב] בהדס נקטם ראשו פסול ובודאי מגוף העץ קאמר מדאמרינן עלה דאם עלתה בו תמרה כשר ואין התמרה עולה אלא בעץ עצמו והקשו עליו דלולב סתם בהדי עלין משמע וראיה לדבר ממאי דאפליגו רבי יוחנן ושמואל לקמן [שם] בשיעורו של לולב דשמואל אמר דשיעורו בהדי עלין קרינן ליה לולב סתם ורבי יוחנן דמשער ליה לבד מעלין מפרש ואמר שדרו של לולב אלמא לולב סתמא בהדי עלין משמע ועוד שאם אתה אומר שאין העלין מכלל הלולב היאך נחלקו בו אם העלין מן הכלל או לא והרי כיון שאינן מעצמו של לולב אין ראוי שיהיו נכללות בשיעורו ואין אלו תשובות אצלי דודאי שמואל הכי ס"ל [דלולב סתמא בהדי עלין משמע אבל רבי יוחנן דקי"ל כוותיה ס"ל] דסתם לולב לא משמע אלא שדרו דהא תנן במתניתין לולב שיש בו ג' טפחים וכדי לנענע בו וברייתא נמי תנן לולב ארבעה ומפרש להו רבי יוחנן לבר מעלין אלא משום דשמעיה רבי יוחנן לשמואל דאמר לולב ארבעה בהדי עלין הוצרך לפרש ולומר שדרו של לולב אע"ג דלדידיה לולב סתמא שדרו משמע ושמואל נמי אע"ג דס"ל דסתם לולב בהדי עלין משמע אפשר דמודה נקטם ראשו ראש שדרו קאמר דבר הלמד מעניינו הוא מנקטם ראשו של הדס ומ"מ ראייתו מנקטם ראשו של הדס אינה מכרעת דאפשר הא כדאיתא והא כדאיתא שמפני שעליו של לולב מגופו הם כשנקטם עלהו העליון הוי נקטם ראשו אבל עלי הדס מתוך שאינו מגופו לא מקריא נקטם סתמא אלא בשנקטם עצו ולפיכך יש להחמיר ולפסול בקטימת עליו אלא שיש אומרים שאינו נפסל בקטימת עליו האמצעיים שלו בלבד אלא שנקטמו רוב עלין שלו ואין זה במשמע מדקתני נקטם ראשו ולפיכך יש לפסול בקטימת ראשו בכל שהוא וכן מה שאמרו בברייתא בגמרא לולב הכפוף סדוק בעלה זה אמרו ומשמע דמפסלי' בכל דהו לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דאמרי' בגמרא דאפילו כל שהוא פסול בו:    נפרצו עליו. פרש"י ז"ל והרב אלפסי ז"ל שנטלו העלין


דף יד עמוד ב[עריכה]

ממקום חבורן בשדרה ולא מחוור דגבי הדס דקתני ביה נפרצו עליו ליכא לפרושי ביה הכי שאם נתקו העלין מן העץ מיד הן נושרין ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכין ועוד מדאמרינן בגמרא אמר רב פפא נפרצו דעביד כחופיא ובפרק הגוזל [דף צו א] משמע דחופיא היינו כשהעלין נחלקו לשנים דאמרינן התם האי מאן דגזל לולבא ועבדי הוצי קני כלומר שנתק את העלין ממנו קנה גזל הוצין ועבדינהו חופיא קני והיינו שחלק את ההוצי דהיינו העלין לשנים ולשלש ואע"פ שדחק הרמב"ן ז"ל גזל לולבא ועבדא הוצי היינו שחלק הלולב לשנים בשדרתו והוצי ועבדא חופיא היינו שגזל חצי לולב ונתק העלין ממנו אין זה במשמע לפיכך נראה כמו שפירש הראב"ד ז"ל דנפרצו עליו היינו שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנין לעשות מהן קופות והעלין נקראין הוצי וכשמחלקין אותן לארכן נקראו חופיא הכי מוכחא בירושלמי דאמרי' התם נפרצו עליו נעשה כמו שנחלקה התיומת אלמא שכשם שחלוק התיומת הוא במקום המתוים כך נפרצו עליו שנחלקו במקום רחבן אחת לשנים לארכן שאלו לפירוש של רש"י ז"ל והרב אלפסי ז"ל מה ענין נחלקה התיומת לנפרצו העלין שהעלין שלמים אלא שנתקו ממקום חבורן ודינם לא הוזכר לפי שהוא פשוט שכל שנתקן ממקום חבורן פסול אע"פ שעומדים ע"י אגד ומיהו דוקא ברוב עלין אבל במיעוטן משמע דכשר דומיא דערבה ומיהו דוקא בששדרו של לולב מכוסה בעלין הא לאו הכי פסול אפי' במיעוטן כדפסלינן ציני הר הברזל [דף לב א] כל שאין ראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה. ופסול זה ג"כ שנפרצו עלין לפי' הראב"ד ז"ל כיון דתלי בעלין משמע שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה והכי איתא בתוספתא בהדיא או שנפרצו רוב עלין וכן בדין ולא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן [דף לג ב] נשרו מקצת עליה כשרה. ונראה שהמינין הללו שוין בפסולין כדקתני בכולהו נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל המין הפסול המיוחד בו כגון חזזית ונטלה פטמתו ונקב וחסר כל שהוא באתרוג וענביו מרובין מעליו בהדס וצפצפה בערבה הא לאו הכי כל מאן דכשר בחד כשר באידך עד דפסיל ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיח בערבה טפי תני לה בערבה וה"ה בלולב וכמו ששנינו בה שהכמושה כשרה וה"ה לשאר מינין כדתניא וכולן כמושין כשרין ותנו אותה במשנה בערבה מפני שמצויה בה יותר הלכך משמע דה"ה לנשרו מקצת עלי הלולב שהוא כשר דבהדס היינו טעמא דפסול משום דבעינן ביה עבות ולפיכך אין ללמוד בה לזה מערבה כמו שאין ללמוד ג"כ לולב ממנו בנשרו מקצת עליו כל שנשארה השדרה מגולה דהיינו [דף לב א] אופתא:    נפרדו עליו כשר. שנפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן דאע"ג דכתיב כפות ללמדך שתהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפיתה מעכבת בו אבל חרות שאינו ראוי לכפותו כפיתה מעכבת בו וכדרבי זירא [יבמות דף קד וש"נ]. ורבי יהודה דאמר יאגדנו מלמעלה היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תלי בפלוגתא [דף יא ב] דלולב צריך אגד דהתם היינו לאגדו עם ההדס וערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין:    ציני הר הברזל. דקלים קשים הגדלין בהרים:

 כשרים. לולבים שבהן ואע"פ שעלין שלהם קטנים מאד אפ"ה כיון שמגיע ראש עלה זה בצד עקרו של זה כדמוקמינן לה בגמרא כשרות: כל לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענעו מפרשינן להו בגמ' דה"ק כל לולב ששדרו ג' טפחים כנגד ארכו של הדס והשדרה עודפת עוד טפח כדי לנענעו כשר ולקמן [דף לז ב] מפרש האי נענוע דהוי מוליך ומביא מעלה ומוריד כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים:    גמ' אמר רב הונא א"ר (חסדא) [חנינא] לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר. כבר כתבתי במשנתינו דנקטם ראשו היינו ראש העלה


דף טו עמוד א[עריכה]

העליון ובדידיה נמי אמרינן דנסדק כשר אלא היכא דעביד כי המנק וכ"ת והא אמרינן לקמן דנחלקה התיומת פסול ופירשו בו דהיינו העלה האמצעי אלמא דאע"ג דלא עביד כי המנק פסול תירצו בזה דכי פסלינן בנחלקה התיומת היינו דוקא ברובא אבל מיעוטא לא מיפסל אלא היכא דעביד כי המנק [ויש מחמירין ומפרשין דנסדק במקום התיומת פסול והא דדייקינן אבל נסדק כשר הוא באמצע העלה לארכה אבל נסדק במקום התיום נחלק שמו ופסול] ומחמירין עוד לומר דכל שנחלק התיום אפילו במיעוט פסול וכי שרינן נסדק בדלא עביד כי המנק היינו בשנסדק לרחבו ואין זה במשמע אלא שראוי לחוש ולהחמיר ואחרים פירשו דנחלקה התיומת לאו בעלה האמצעי בלחוד קאמר אלא העלין הכפולין יש להן בגבן דבר שמחבר אותם ומתאימן ונקרא תיומת ואם נחלקו רוב העלין ורוב כל עלה ועלה מהם באותו מקום פסול והכי משמע בירושלמי דאמרינן נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת [אלמא] בכל העלין הוא דומיא דנפרצו עליו מדקא מדמי להו להדדי וכן פירש הרב אלפסי ז"ל בסמוך ולפי זה אפשר דאפילו נסדק רובו או כולו של עלה האמצעי כשר אא"כ עביד כי המנק ומקילין עוד לפי זה ואומרים דכי פסלינן בדעביד כי המנק היינו שהלולב עשוי כך מתחילתו כעין ב' שדראות מקצת עלין כאן ומקצת עלין כאן אבל נסדק ראש העלין והשדרה ויכול לאגדו כה"ג נסדק מיקרי וכשר:    תניא לולב כווץ. שעשוי קמטים קמטים כדאמרי' בחולין גבי כל שחתכו וכווץ:

 קווץ. שיש בו קוצים:

 סדוק. דעביד כי המנק ויש שגורסין כן בברייתא:

 כפוף. שראשו כפוף כאגמון:

 חרות. שהוא קשה ואינו יכול ליכפף:

 דומה לחרות. שהתחיל להתקשות ולא נתקשה לגמרי:

 לאחריו. שנעקם לצד השדרה:

 לפניו. לצד שכנגד השדרה:

 שדרה. זהו הצד העשוי כשדרה של בהמה שהחוליו' והצלעות מחוברות בה מכאן ומכאן ואף העלין העולין מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל:

 האי לולבא דסליק בחד הוצא. פרש"י ז"ל שאין בו עלין אלא מצד אחד ואחרים פירשו שאין רוב עליו כפולים אלא עולין אחד אחד ומדאמרי' בעל מום הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה וי"א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול:

 נפרצו דעביד כחופיא. פרשתיה במשנתינו:

 נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה התיומת ופסול. פירוש אם נחלקו העלין במקום שמתאימין הרי הוא כאילו נטל בכולן בכל אחת ואחת אותו חוט המתאימן והוה ליה חסרון בכולהו ובהא ודאי פסול דמשמע דפשיטא לן דחסרון בכולהו פוסל:    אמר ר' פרנך א"ר יוחנן שדרו של לולב צריך שיוצא מן ההדס טפח. קי"ל כוותיה ודלא כשמואל דסגי ליה כל שיצא לולב מן ההדס טפח אפי' בהדי עלין ומסתברא דאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה אפילו כמה צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהן טפח ומשום הכי נקטי ליה ר' יוחנן ושמואל בהאי לישנא ולא אמרו סתם לשמואל לולב ארבעה בהדי עלין ולרבי יוחנן לבר מעלין:    מיהו הרב אלפסי ז"ל כאן לא דק דבגמרא אמרי' דהני טפחים דהדס וערבה טפחים קטנים הם שחוזרין לשני טפחים ומחצה שהן עשרה גודלין דהכי מפרשינן אליביה דר' טרפון בגמרא דקי"ל כוותיה וי"א שהטפח שצריך שיהיה יתר בו הלולב על ההדס וערבה טפח קטן הוא ג"כ ונמצא שעור לולב ד"ט קטנים השלשה מהם הם עשרה גודלין כמ"ש והטפח אם היה גדול היו בו ארבעה גודלים שהם י"ב שלישי גודל צא מהן שתות כדי להעמידו על טפח [קטן] נשארו עשרה שלישי גודל שהם שלשה גודלים ושליש ונמצא שיעורו של לולב שלשה עשר גודלין ושליש וכן כתבו בתוספות והרב רבי יונה מנח ביה סימנא מי בעל דברים יגש אליהם שהלולב שנאמר בו דברים הרבה דהיינו ברכת לולב והלל שיעורו י"ג"ש דהיינו י"ג גודלים ושליש אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא חלק ר"ט בטפח עודף של לולב ומודה הוא שצריך שיהא טפח שלם של ד' גודלים וראיה לדבר מדאמרי' בפ' (התכלת) [המפלת] [בנדה דף כו א] חמשה


דף טו עמוד ב[עריכה]


שעורן טפח וחד מינייהו שדרו של לולב ומשמע דכי היכי דהנך כולהו טפחים שלמים הכי נמי טפח של שדרו של לולב ותמצא שיעורו י"ד גודלין לפי שהשלשה טפחים קטנים הם והרביעי טפח שלם:    מתני' הדס הגזול והיבש פסול. גזול משום מצוה הבאה בעבירה ופסול כל שבעה אפילו בגבולין לר' יוחנן כמו שכתבתי במשנתנו ויבש פסול במקדש כל שבעה אבל בגבולין משני ואילך יש להכשיר ויש לפסול ע"פ הסברות שכתבתי במשנתנו גבי לולב:

 של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. כמו שפירשתי בלולב:

 נקטם ראשו. ראש עצו דהכי מוכח ממאי דאמרינן בגמרא ועלתה בו תמרה כמו שכתבנו במשנתנו שאין דרכו של תמרה לעלות אלא בעץ:

 נפרצו עליו. כמו שפירשתי בלולב:

 ענביו. פירי שבו דומה לענבים:

 ואין ממעטין אותו ביו"ט. משום [דנראה] דמתקן מנא ולא שרו ליה משום מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה שלא לצורך דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו"ט:    גמ' ענף עץ עבות. עץ שכולו ענף שהעץ מחופה בעליו על ידי שהן עשויין כקליעה ושוכבין על אביהן:

 רבי אליעזר בן יעקב אומר ענף עץ עבות. רבנן דייקי עבות ורבי אליעזר דייק ענף עץ:

 תלתא תלתא בקינא. שלשה עלין במקום אחד זה בצד זה:

 תרי וחד. שני עלין כסדרן ועלה אחד מלמטה ארוך ועולה על השנים:

 מהדר אתרי וחד. אע"ג דתלתא בחד קינא נמי כ"ש דכשר הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא:

 הדס שוטה קרי ליה. לפי שעליו הולכין שלא כסדר כדרך השוטה אי נמי לפי שאינו הדס גמור קרוי שוטה כדקרי לבכור מן האם בוכרא סכלא בפ' י"נ [דף קכו ב]:

 משכחת לה בהדס מצראה. הגדל על המצר אבל בהדס דעלמא שנשרו מקצת עליו לא נתפרש דינו ויש מי שאומר שצריך שיהא כולו עבות ואם נשר מכל שיעורו אפילו עלה אחד פסול והיינו דאמרי' בגמרא השתא עבות תלתא לא משכחינן וכו' אלמא בעינן שיהא כוליה עבות וה"נ אמרינן ובלבד שתהא עבותו קיימת ואוקימנא (בראש תור) [בדאשתייר] תלתא בקינא דאלמא בפחות מכאן לא מיקרי עבותו קיימת אבל הרא"ה ז"ל סובר דכי אמרי' בעי' כוליה עבות היינו שיהא כל השיעור ממין עבות דקיימי תלתא בחד קינא ואי איכא בכוליה שיעורא חד קינא דלא הוי עבות פסול משום הכי אמרי' דעבות שלשה לא אשכחינן אבל כל שהוא ממין עבות אלא שנשרו מקצת עליו כל שנשאר רוב בכל קן וקן והיינו שני עלין כשר דשפיר מיקרי עבות ודייק לה מדאמרינן בגמרא כיון דנתרי תרי עבות היכי משכחת לה דאלמא כל היכא דלא נתרי תרי שפיר מקרי עבות דאי לא לימא כיון דנתרי מיניה כלל עבותו קיימת היכי משכחת לה ואין ראוי להקל בכך שאין ראייתו ברורה:    ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין. פי' שלשה קנין שיש בכל אחד ואחד ג' עלין ופירש רב חסדא שיהא קן אחד בראש כל אחד מן ההדסים ונקט לה אליבא דר' ישמעאל דאמר לקמן שלשה הדסים משום דלכתחלה בעינן שלשה הדסים משום נויי מצוה אבל אין ה"נ דמדינא בהדס אחד סגי שיש קן אחד לח בראשו כיון דמדינא בהדס אחד סגי לדברי מי שסובר כן כמו שנכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא לחין אבל כמושין לא דאע"ג דכולן כמושין כשרין כדאיתא בברייתא בגמרא היינו דוקא כולן אבל לא יפה כחו של כמוש להציל על היבש כשם שיפה כחו של לח. ואחרים אומרים דלחים דקאמרינן היינו למעוטי יבשים אבל הוא הדין דכמושים סגי וראוי לחוש לדברי הראב"ד ז"ל ומסתברא שכשם שראשו של הדס כשהוא לח מציל על הכל כך כשהוא יבש פוסל את הכל:    ועלתה בו תמרה. מין תמרה כעין הנמצא בעלי של ערבה וכתב הרב אלפסי ז"ל ואסיקנא הלכתא בהדיא כרבי טרפון אפילו שלשה קטומין וכו' ואין דבריו ז"ל בזה נכונים דנקטם ראשו דמתני' לאו כקטומין דר' טרפון כמו שאפרש לפנינו בס"ד הלכך בנקטם ראשו דמתני' ליכא מאן דפליג דפסול מיהו אם עלתה בו תמרה כשר ודוקא בשנקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה מערב יו"ט אי נמי נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט משום דהוי דיחוי מעיקרו לפי שמשנכנס יו"ט לא היה ראוי כלל ודחוי מעיקרו לא הוי דחוי אצל מצות דהכי אסיקנא בגמרא [דף לג ב] גבי ענביו מרובין מעליו דאם מיעטן ביו"ט כשר כיון דהוי דיחוי מעיקרו ומינה משמע דמיפשטא בעיין דמבעיא לן בגמ' בנקטם ראשו מבערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט אם יש דיחוי או לא אבל נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט מספקא לן דדילמא דכיון דנראה מתחלת יו"ט והדר אידחי חלה עליו תורת דיחוי ושוב אינו חוזר ונראה דחמיר טפי מדיחוי מעיקרו משום דההוא הוי כאילו לא בא לעולם עד עכשיו ואחרים מחמירין עוד לומר דאע"ג דגבי ענביו [מרובין] מסקינן דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי לא פשטינן מינה בעיין דעלתה בו תמרה ביו"ט משום דשאני התם לפי שבידו לתקן דאע"ג שאין ממעטין אותן ביו"ט מכל מקום בידו הוא ומשום הכי לא הוי דיחוי אבל הכא בנקטם ראשו אין בידו כלל שתעלה בו תמרה ומיהו ההוא דענביו מרובין מעליו לאו בידו לתקן לגמרי חשבינן ליה דאי הכי אפי' נראה ונדחה לא הוי דיחוי דהכי תנן במסכת זבחים פרק כל הפסולין [דף לד ב] קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ופרכינן עלה ולהוי דיחוי ופריק רב אשי דכל שבידו לתקן לא הוי דיחוי ואע"ג דנראה ונדחה הוא והיינו טעמא משום דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכא אבל הכא אין בידו אלא בעבירה דהא אין ממעטין אותן ביו"ט:    דבר זה רבינו הגדול אמרו. רב:

 ואם עבר ולקטן כשר. ומפרש בגמ' בשהשחירו מערב יו"ט דהוי דיחוי מעיקרו


דף טז עמוד א[עריכה]

אבל השחירו ביו"ט הוה ליה נראה ונדחה ואין חוזר ונראה:

 ולהדור מצוה עד שליש במצוה. עיקר מימרא התם והכי איתא [ב"ק דף ט ב] אמר רבי זירא למצוה עד שליש ופרכינן מאי שליש אילימא שליש ביתו אילו מתרמיין ליה שלשה מצות יהיב כוליה ביתיה אלא אמר רבי זירא להדור מצוה עד שליש במצוה וממאי דפרכינן מעיקרא משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו וזה תימה היאך נתנו [קצבה] למצוה עוברת וכתב הראב"ד כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרי' [כתובות נ א] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש מפני שהעוני כמיתה ומיהו מסתברא דלא אמרי' הכי אלא במצות עשה משום דשב ואל תעשה שאני אבל במצות לא תעשה את כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה. ומיהו כל חד וחד מיחייב ליתן כפום ממוניה כדי לקיים מצות עשה כר"ג שלקח אתרוג באלף זוז ולהדור מצוה מסקינן דעד שליש בדמים יתן יותר כדי להדרה והתם אבעיא לן שליש מלבר או שליש מלגיו והרב אלפסי ז"ל מסתם לה סתומי כי היכי דננקוט לחומרא שליש מלבר דהכי ודאי טפי עדיף:

 מכאן ואילך של הקב"ה כלומר לוו עלי ואני פורע:    והשתא דקי"ל לולב אין צריך אגד אי לא אתנחי' בהושענא מערב יו"ט פירוש באגד ההדס מתנח ליה ביו"ט ושפיר דמי. זהו לשון הרב אלפסי ז"ל ופירושו דאילו היה צריך אגד הוה מיתסר משום מלאכה כיון דבלאו הכי לא מתכשר וכדתנן אין ממעטין אותן ביו"ט אבל השתא דקי"ל אין צריך אגד לאו כלום קא עביד דהא אי אינקט כל חד וחד לחודיה נמי נפיק:

 לא אגיד ליה אלא כאגודה של ירק. משום דחזי לאכילה ולאו מוקצה הואי:

 אי נמי דעניב ליה מיענב. דלא קיימא לן כר' יהודה דאמר [דף לג ב] דעניבה היינו קשירה:    מתני' ערבה גזולה ויבשה פסולה. כלולב דלכם אכולהו קאי: וגזולה ודאי פסולה אפילו במדינה כל שבעה משום מצוה הבאה בעבירה אבל יבשה איכא למימר דכשרה בגבולין מראשון ואילך ואיכא למימר דפסולה על פי אותן הסברות שכתבתי למעלה בלולב:

 של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה. כמו שפירשתי בלולב:

 צפצפה. מין ערבה ובברייתא בגמרא מפורשין סימניה ופסלי לה בגמרא מקראי:

 כמושה. הוא הדין לשאר מינין דכמושים כשרים דהא יבש תנן בהו דפסול הא כמוש כשר ובהדיא תנן בברייתא בגמרא דכולן כמושין כשרין יבשין פסולין אלא לגבי ערבה אצטריך למתני הכי סד"א כיון דכתיב ערבי נחל כמושה לא קמ"ל:

 ושל בעל. שגדלה בשדה שלא על הנחל ובגמ' יליף מנ"ל דכשר. בעל קרקע שאינה צריכה להשקות דסגי ליה במטר השמים כדאמרינן בפרק משקין (את) [בית] השלחין [דף ב א] דבעל לישנא דמתיבותא כדכתיב כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא: והא דפליג לה מתני' בארבעה בבי ותנא לולב באפי נפשיה והדס באפי נפשיה וכן ערבה וכן אתרוג ולא עריב ותני להו משום דיש בכל אחת ואחת מה שאין בחבירו דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב וענביו מרובין מעליו לא שייך אלא בהדס וצפצפה לא שייך אלא בערבה וערלה ותרומה לא שייכי אלא באתרוג הלכך איצטריכו ארבעה בבי:    גמ' ערבי נחל. שגדלות על הנחל נחלי מים מצוה בזו ומיהו של בעל כשרה ומפיק בגמ' מדכתיב ערבי לשון רבים:

 שעלה שלה משוך. כנחל ולא עגול כצפצפה:    וכתבו בתוס' [דף לד. ד"ה ורבנן]  דכיון דמוכחא בגמ' דשל בעל מרבויא דערבי ילפי' ומוכח נמי התם דמערבי לא דרשי תרי דרשי מדפרכינן ורבנן למקדש מנא להו ומוכח נמי בגמרא [דף לד ב] דמאן דבעי שלשה הדסים ותרתי ערבות יליף להדס מדכתיב וענף עץ עבות ויליף ערבה מדכתיב וערבי נחל שתים הלכך כיון דלקמן פסקינן כר' טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין ופשטא דמלתא משמע דבעינן שלשה ודריש להו לקראי כדדריש להו ר' ישמעאל מעיקרא מקמי דחזר בו כדאיתא בגמ' ומוקים רבויא דערבי נחל לשתי ערבות לית לן לרבויי של בעל ושל הרים ולפי זה צריך להזהר בערבה שהיא גדלה על הנחל ושלא לצאת בשל בעל ושל הרים ואע"ג דסתם לן תנא דמתני' ושל בעל כשרה הא תליא מלתא בפלוגתא דערבה אי סגי לן באחת או בעינן שתים הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כל זה על דעת מי שפוסק כר' טרפון אבל לפנינו נכתוב עוד דעת אחרת שפוסקין כר"ע דסגי בהדס אחד וערבה אחת ולפי זה פש ליה ערבי לאתויי של בעל ושל הרים:    קנה שלה אדום. עץ שלה:

 ופיה חלק. חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות פגימות:

 והא תניא דומה למגל כשר. מגל קציר שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה:

 מסר. היא מגרה שקורין סירה ופגימותיה הולכות נכחן ולהן שני עוקצין אחד מכאן ואחד מכאן כפגימות הסכין:

 כי תניא ההיא בחילפא גילי. מין ערבה כשרה היא ופיה דומה למגל אבל שאר ערבה פיה חלק:

 חילפא גילי כשר להושענא. אע"ג דאית לה שם לווי דחילפא היינו שמיה וגילא היינו שם לווי ואפ"ה כשרה דערבי נחל אמר רחמנא מכל מקום וחילפא גילא דרכה להיות גדלה על הנחל וכיון שכן אע"ג דאית לה שם לווי כשרה ומשמע לי דמדאביי דבתרא הוא מכשר חילפא גילא אין לחוש הרבה למה שחוששין בעלי התוס' ז"ל בשל בעל ושל הרים דאלמא סבירא ליה דרבויא דערבי לרבויי מינין מוקמינן ליה ולא לרבויי תרתי ערבות בלבד:    מתני' ר' ישמעאל אומר ג' הדסים ושתי ערבות. בגמרא יליף לה:

 ואפילו ב' קטומים. אהדסים קאי ובגמ' פריך מה נפשך אי קטים פסול כיון דמצריך שלשה ליבעי כולהו שלמים ואם קטום כשר ליסגי בשלשתן קטומין ומשני דחזר בו ר' ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה ואמר דאפילו שלשתן קטומים וה"ה אפילו אי לא מייתי להו כלל דקטומין כמאן דליתנהו דמו ומכשר בחד שלם ומיהו אפשר דמשום מצוה מיהא בעי שלשה אלא שכיון שאין השנים מעכבים סגי אפילו בקטומין:

 ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין. אפשר דר"ט בעי שלשה מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומין או אפשר דר' טרפון לא נקט לעכובא אלא סירכא דר' ישמעאל נקט ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת אבל במנינא


דף טז עמוד ב[עריכה]

אפשר דסבר כר"ע דמכשיר בהדס אחד ועוד יתבאר זה בס"ד ור"ע דאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד שאינו קטום קאמר ומשום הכי לא פריש לה והכי מוכח בגמרא דאמר ולדרוש להו כר"ע ומפרקינן דחד ולא קטום לא שכיח אלמא ר"ע חד ולא קטום בעינן ופי' קטומים סבר הרב אלפסי ז"ל דהיינו קטימת הראשים ולפיכך דחה למעלה מתני' דתנן [דף לג א] נקטם ראשו פסול מדאיפסקא הלכתא כר"ט והקשו עליו דמה טעם להכשיר נקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין ועוד מדאמרינן בתורת כהנים ומייתי לה בירושלמי שתי דליות ואחת שאינה קטומה הרי שקראו לקטומין דליות ומשמע שאינן קטומי הראש דמה ענין לקרותן דליות ועוד דא"כ דאדחי ליה סתם מתני' דלעיל אדחיא נמי כולה שמעתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך אפשר שתהא כל אותה סוגיא דחויה מהלכה וכי תימא דאע"ג דהלכתא כר"ט לא דרשינן ליה בפרקא מפני שמצוה בשאינו קטום להדור מצוה והיינו דלא בעי שמואל למדרש ליה כדאיתא בגמרא ולהכי שקלינן וטרינן עלתה בו תמרה כדי שיהא הדור למצוה הא ודאי ליתא דהא בגמרא שקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה אי אמרינן ביה דהואיל ונדחה ידחה והיכי אפשר דליהוי דיחוי ונהי דמהדרינן דלא ליהוי קטום לכתחילה הא מדינא קטום בלא תמרה כשר והשתא נמי כי עלתה בו תמרה הדר מקיים ביה והיאך ידחה מפני שלא היו יוצאין בו לכתחילה בשעה שלא היתה בו תמרה ועוד דאמרי' בגמרא דחד ולא קטום לא שכיח ואם איתא דהך קטימה היינו קטימת הראש היכי אמרינן דלא שכיח והא ודאי שכיחי טובא שאין קטומי הראש והרמב"ן ז"ל מחזר לתרץ קושיות אלו ואמר דהאי דמכשרינן נקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין היינו משום דע"י שהוא עבות בעלין אין הקטימה ניכרת בו כמו שהוא ניכר בשאר המינין ומה שקראו אותם בתורת כהנים דליות הענפים שהן קטומי הראש נקראים דליות שהן זמורות בלשון הפסוק והם הענפים שדרכן לקטום את ראשן כדי שירבו בהם ענפים ולפיכך נקראות זמורות על שם שזומרין אותן מלשון לא תזמור ומלשון דליות אמרו במשנה [פאה פ"ג מ"ג] המדל בגפנים כלומר הזומר וכולה סוגיא דלעיל דשקלי וטרו בעלתה בו תמרה כולהו סבירא להו דקטומין כשרין כרבי טרפון אלא דבעי' הדור מצוה בר מרבי ירמיה דבעי אי האי הוי דיחוי מעיקרו ואיהו ודאי פליג וסבירא ליה דלית הלכתא כרבי טרפון ואידך אמוראי לא חשו ליה ומהדרי ליה לפום טעמיה ודאמרי' בגמרא דחד ולא קטום לא שכיח היינו במקומו של שמואל שהיו מביאין ההדס ממקום רחוק ומתייבש ראשו מתוך שהוא רך ונקטם ולא היה מצוי אפילו אחד שלא יהא ראשו קטום וכדאמרי' לעיל בגמרא [דף לב ב] השתא עבות שלשה לא משכחינן שנראה שלא היה ההדס מצוי להם וכל זה דוחק והיותר נכון הוא מה שפי' בה הר"ז הלוי ז"ל דנקטם לחוד וקטומין לחוד דקטומין דמתניתין היינו שדרך ענפי ההדס שיוצאין מצדיהן בדין ופארות והן מפסיקין בקני ההדס דלא הוו תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם משם ולאחר שקוטם אותן מהם נקראין הבדים קטומין ומאן דפסיל סבר דהפסק הוי ולא הוי הדר ורבי טרפון סבר דלא הוי הפסקה והדר הוא והשתא אתי שפיר דקי"ל כסתם מתני' דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר המינין ואתא כהלכתא כולה שמעתין דשקלינן וטרינן בעלתה בו תמרה ואתי שפיר האי דאמרי' דחד ולא קטים לא שכיח שרחוק הוא שיהא ענף של הדס שלא יצאו בו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמקרו קטומין סתם ומקרו נמי דליות על שם שקוצצין אותם מלשון המדל דגפנים:    גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון. וגרסינן עלה בגמרא ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו ואי לא דרשינא לכו כרבי טרפון כלומר מכרו בשוה ולא תעלו על דמיכם מפני שמבקשין מכם שלשה הדסים ושלמים ואי לא דרשינא לכו כרבי טרפון דמכשר בקטומין ופרכינן עלה ולדרוש להו כרבי עקיבא דמיקל טפי ומשני תלתא וקטומין שכיחי חד ולא קטים לא שכיח והקשו בתוס' ואי לא ס"ל כר"ע אלא כרבי טרפון היכי פרכינן עליה דלדרוש להו כוותיה ותירצו שכל זה הוא מן הדיוק שבא להוכיח דשמואל לטעמיה ומוכיח לה הכי ודאי כי אמר ואי לא דרשינא לכו כרבי טרפון היינו משום דאזדא לטעמיה וס"ל הכי דאי לא תימא הכי אלא אף על גב דלא סבירא ליה כוותיה כדי להפחידם שלא ימכרו ביוקר היה אומר להם דלדרוש כרבי טרפון אם כן ביותר מזה היה אפשר לו להפחידם דלדרוש כר"ע דמיקל טפי אלא ודאי אזדא לטעמיה וס"ל כר' טרפון ודחי' תלתא וקטימי שכיחי כלומר לעולם לא תפשוט דאזדא לטעמיה דדילמא להפחידם אמר כן וליה לא ס"ל ודקאמרת א"כ יפחידם כר"ע דמיקל טפי ליתא דאדרבה רבי טרפון מיקל ממנו דתלתא וקטימי שכיחי וחד ולא קטום לא שכיח אבל צריך לדקדק שיש סוגיא כיוצא בזו בפרק כל שעה [דף ל א] ויש בה חלוף בב' דברים דאמרי' התם דאמר שמואל דקדרות בפסח משהינן להו עד לאחר הפסח ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ואמרינן התם ואזדא שמואל לטעמיה דאמר ליה שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואי לא דרשינא לכו כרבי שמעון כלומר דשרי חמץ אחר הפסח כי ליתא בעיניה ופרכינן התם ולדרוש להו כר"ש ומפרקינן התם אתרי' דרב הוה כלומר דפליג עליה כדאיתא התם והרי סוגיות הללו מתחלפין דהכא מספקינן אי אזדא שמואל לטעמיה במאי דאמר הכי או לא אלא שמא להפחידם אמר כן וכמו שפירשנו והתם לא מספקינן בהכי כלל אדרבה פרכינן ולדרוש להו כר"ש ועוד דהכא לא קשיא לן כלל כי סברי' דאזדא לטעמיה אמאי לא דריש להו כר"ט דהתם פרכינן ואמאי ולדרוש להו כר"ש וטעמו של חלוף זה משום דהתם ליכא לספוקי כלל שמא להפחידם אמר כן דבשלמא הכא איכא לספוקי דאמר הכי כדי שתהא מצוה מצויה אצל הכל ומשום הכי הוה מפחד להו במידי דלא ס"ל אבל התם גבי קדרות אין מצוה תלויה בכך דלימא להו הכי אי לאו דס"ל והכא היינו טעמא דלא פרכינן ולדרוש להו כר"ט כדפרכינן התם ולדרוש להו כר"ש דמשום דבשאינו קטום איכא הדור מצוה הוה ניחא ליה דליהדרו בתריה כל זמן שהמוכרין לא יעלו בדמים יותר מדאי והתם נמי בריש בבא בתרא [דף ה א] גבי רוניא דאקפיה רבינא מד' רוחותיו ואתא לקמיה דרבא ואמר ליה זיל [פייסיה] ואי לא דרשינא לך כרב הונא ואליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר היינו טעמא דלא דריש הכי לפי שכבר נתפייס רבינא בפחות מכן כדאיתא התם ויש לרמב"ן ז"ל שטה אחרת שהוא אומר דכי פרכינן ולדרוש להו כר"ע דדוקא פרכינן הכא הכי דאע"ג דאמר שמואל הלכה כרבי טרפון היינו לומר דקטומין כשרין אבל במנינא ודאי קי"ל כר"ע דסגי בהדס אחד דהא ר"ט לא משמע דפליג במנינא אלא אדרבי ישמעאל סמיך דאמר אפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום כלומר אחד שאינו קטום מעכב ובעינן שנים קטומין בר מיניה להדור מצוה ורבי טרפון עלה קאי דאמר אפילו שלשתן קטומין סגי ולעיכובא לא משמע דפליג אדרבי ישמעאל שחזר והודה דבחד סגי ואי נמי פליג עליה כיון דהודה רבי ישמעאל לר"ע הוה ליה ר"ט יחידאה ומשום הכי פרכינן דוקא ולדרוש להו כר"ע משום דקים לן דהלכתא כוותיה דאפילו תימא דלא בעי למדרש בקולי תרוייהו ולאכשורי בחד וקטום מ"מ לדרוש כר"ע לחודיה דמכשר בחד ולא קטום דהא קילא טפי ומהדרינן דחד ולא קטום לא שכיח הלכך אליבא דהלכתא נקטינן כתרוייהו דלמניינא בחד סגי מדרבי עקיבא וקטום נמי שרי מדרבי טרפון אלא דלהדור מצוה בעינן שלשה ואחד מהן שאינו קטום ומיהו באתרא דלא שכיח מוקמי' אדינא ומכשרין בחד וקטום זו היא שטתו ז"ל ולבי מגמגם בה דאם איתא דרבי טרפון כי אמר שלשתן קטומין שלשה בעי לעיכובא לית לן למיפרך ולדרוש להו כרבי עקיבא משום דרבי טרפון אע"ג דהוה ליה יחידאה לגבי רבי ישמעאל ורבי עקיבא כיון דחזינן דשמואל פסק בקטום לקולא כרבי טרפון אע"ג דהוה ליה יחידאה לגבי רבי ישמעאל ורבי עקיבא כל שכן דמצי למפסק כוותיה לחומרא דבעינן שלשה לעכובא ואי רבי טרפון האי שלשה דקאמר לאו לעכובא בעי להו אלא למצוה ובשעת הדחק בחד וקטום סגי ליה אי הוה דריש הלכה כרבי טרפון הוה מיקל טפי דהוה מכשר אפילו חד וקטום ועוד שבכל הנוסחאות כתוב מאי טעמא אילימא משום דמיקל וזה הלשון מורה הפי' הראשון שכתבתי דלישנא דאילימא משמע דהכי קאמר אילימא דכי אמר הכי לאו משום דאזיל לטעמיה אלא משום דמיקל אבל לשטת הרמב"ן ז"ל דלא מספקינן כלל במאי דאמרינן דאזיל לטעמיה אלא דפרכינן אדדריש להו כרבי טרפון משום דמיקל לדרוש להו כרבי עקיבא משום דמיקל טפי היכי שייך לישנא דאילימא והרב ז"ל כתב דאיכא מקצת נוסחאות דלא גרסי מאי טעמא אילימא משום דמיקל אלא גרסינן ולדרוש להו כרבי עקיבא וזו הגירסא ודאי אם היתה עקרית מורה כדבריו ז"ל אבל בכל הנוסחאות הנמצאות אצלנו כתוב בהן מאי טעמא אילימא משום דמיקל וזו הגירסא איני יכול לישבה ע"פ פירושו:    תניא ר' אליעזר הגדול אומר יכול יאגדם כולם כאחת. ואף האתרוג עמהם:

 וכי נאמר וכפות. תמרים דניהוי וי"ו מוסיף על ענין ראשון לצרפו עם פרי עץ הדר והלא לא נאמר אלא כפות דמשמע בפני עצמן הן ולא עם אתרוג וענף עץ עבות וערבי נחל מוסיף עליהן שנאמר בהן ווי"ן לפיכך נאגדים עם הלולב:

 שמעכבין זה את זה. שאם חסר אחד מארבעה אין השלשה מצוה:

 תמה. שלימה:    תניא ד' מינים שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן. יש מפרשין אין מוסיפין עליהן אפילו ממינן ומפקפקין לפי זה שלא להוסיף בהדס וליתא דהא אמרינן בגמרא [דף לד א] אמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו ואי לא דרשינא לכו כרבי טרפון כלומר דמכשר אפילו שלשתן קטומין ופרכינן ולדרוש להו כר"ע כלומר דסבר דלא בעינן אלא הדס אחד ומדפרכינן הכי אלמא כר"ע סבירא ליה דבחד סגי ואפ"ה מהדר שמואל אתלתא ואמר להו אשוו וזבינו אלמא כי אמרינן הכא אין מוסיפין עליהן דוקא ממין אחר אבל ממינן שפיר דמי ולי לא תליא מלתא בין מינן ומין אחר דהא מכשירין גימוניות של זהב אע"ג דמין אחר הוא אלא בלנאותו תלי דכיון דלרבנן דאמרי לולב אין


דף יז עמוד א[עריכה]

צריך אגד ליכא למיחש משום בל תוסיף אלא מדרבנן כמו שכתבתי בחדושי כל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות שופר וסוכה ולולב שאם רצה להוסיף בהדס או בערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינין אין מוסיפין על מניינן פירוש משום דבהנהו ליכא נוי:

 לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רמון. בגמרא [דף לא ב] שיילינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא לייתי כי היכי דלא לישתכח תורת אתרוג קמ"ל דאתי למיסרך ומשמע דדוקא פריש ורמון הוא דלא יביא אבל לא מצא אתרוג כשר מביא אתרוג פסול וה"ה לשאר המינין והכי מוכח בגמרא דאמרינן וכולן כמושין כשרין יבשים פסולין רי"א אף יבשים כשרין א"ר יהודה מעשה באנשי כרכום שהיו מורישין לולביהן לבני בניהן אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה אלמא דבשעת הדחק מביא הפסולין שבמינן:    ואע"ג דנטל כל חד וחד לחודיה נפיק ידי חובתיה. ר"ת ז"ל חולק ואומר דכיון דכולן מצוה אחת כל שנטלן בזה אחר זה לא יצא ידי חובתו והכא הכי קאמרי' לא שנו דמעכבין משום לקיחה תמה אלא בשאין לו כלומר שאינו אוחזם כאחת בידו אבל כשכולם בידו אע"פ שלא אגדם אין מעכבין ואין זה במשמע ובשם הרמב"ן ז"ל מקילין עוד ואומרים אע"פ שלא היו ברשותו ביחד כל שנטלן כולם יצא וכי אמרי' דאין לו מעכבין היינו לומר שכל שלא נטל את כולן אפילו באחד מהן לא יצא אבל כל שבאו לידו אפילו בזה אחר זה יצא ואעפ"כ אין ראוי לברך על הלולב אא"כ הוא יודע בבירור שיבואו לידו כולן שאע"פ שאין מברכין אלא על הלולב אפילו הכי כיון דאמרינן שאם לא יבואו כולן לידו לא יצא שמא לא יבואו לידו והוי ליה ברכה לבטלה:    מתני' אתרוג היבש והגזול פסול. יבש דאתרוג היינו דאין בו לחלוחית:

 של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. משום דלא חזו כלל דלשרפה קיימו וכתותי מיכתת שיעוריה:

 של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר. אם נטל כהן שהוא שלו כשר ואפילו ביום ראשון וטעמא דלא יטול מפרש בגמרא [דף לה ב] אם מפני שמכשירו לקבל טומאה שעל ידי הלולב שנוגע במים נוגעין המים ג"כ באתרוג ומכשירו ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב את משמרת תרומותי או משום דמפסידה ע"י שממשמשו בידו:    של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. משום דלא קרינא ביה לכם לב"ש מפני שיש בו חלק לכהן והוה ליה כאתרוג של שותפין דלא נפיק חד מינייהו ולכולי עלמא בטבל גמור אין יוצאין בו ביום ראשון אלא משום דתנא לא תני אלא מאי דפסול אפילו ביום שני של תורה לא תנא טבל דאע"ג דתנא דמאי לב"ש שאין פסולו אלא ביום ראשון תנא לא קפיד בדב"ש כיון דב"ה מכשירין אפילו ביום ראשון דלכם קרינן ביה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה השתא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' כדאיתא בגמרא אבל הרמב"ן ז"ל אומר דשל טבל קרינא ביה לכם כיון שיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על זה דהוה ליה כההיא דאמרינן פרק יש נוחלין [דף קלז ב] באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית דכל היכא דאיכא אתרוג לכל חד וחד יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו הלכך על כרחין יוצאין בטבל וכי פסלו ב"ש של דמאי ארישא קאי [דהיינו תרומה טמאה של דמאי דלב"ש לא חזי למידי ולב"ה כשם שמאכילין את העניים דמאי כך מאכילין אותם תרומה טמאה של דמאי וממתניתין דהכא ילפינן לה] ואין דינו ז"ל ברור אצלי דאתרוג של אחין שאני דכיון דדעתייהו שכל אחד יטול איזה מן האתרוגים שירצה לעצמו הוה ליה כדידיה אבל טבל כיון דאסור ביה עד שיפריש עליו ממקום אחר כשהוא נוטלו לצאת בו א"א לומר דליהוי דידיה כשם (שאי) שאפשר לומר באתרוג:

 של מעשר שני בירושלים לא יטול. מפני שמכשירו לקבל טומאה ומפסידו ג"כ במשמוש ידים:

 ואם נטל כשר. דכשלו הוא דקסברי רבנן מעשר שני ממון בעלים הוא והוא הדין נמי חוץ לירושלים דאם נטל כשר דהא ראוי לאכילה הוא בירושלים אלא לרבותא תני ליה דאפילו בירושלים לכתחלה לא:    גמ' פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוה. דהכי משמע פרי עץ הדר שהעץ כפרי בטעם שוה:

 לנקוט חדא. גרעין אחד:

 לא מינכרא לקיחתה. מתוך קוטנה:    מתני' עלתה חזזית על רובו. חזזית כמין אבעבועות דקות ובירושלמי אמרו דאפילו רובו מצד אחד:

 נטלה פטמתו. יש שפירשו שושנתו ויש שפירשו בו הדד שתחת השושנה או מה שבראש העץ הבולט הנקרא עוקץ שהוא בסוף האתרוג ונכנס בו כבוכנא באסיתא:

 נקלף. פי' שנקלפה כל הקליפה החיצונה והיא הקליפה העבה שיש בה חריפות כשאוכלים אותה כדאמרינן בגמרא שקרא עליה שם חוץ מקליפתו החיצונה. ולא נהירא דא"כ בלאו הכי נמי תפסל מדין חסר כאיסר כדאיתא בגמרא ועוד דבגמרא פרכינן עלה מדרבה דאמר האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא ואם נקלף כל אותה קליפה העבה הרי אינו נשאר כאהינא סומקא ולפיכך נראה דנקלף היינו שהוסרה ממנו אותה קליפה דקה כמין גלד שהיא על האתרוג והשתא הוי כאהינא סומקא וליכא חסרון בגופו של אתרוג כלל:

 נסדק. יש שפירשו (או) [בו] לארכו או ברחבו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה אבל בחוטמו אפילו בכל שהוא פסול וכדאמרינן בגמרא גבי חזזית ואמר רבה ובחוטמו אפילו בכל שהוא ומשמע דה"ה לכל פסולי האתרוג ויש מחמירין לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו או אפי' אינו מגיע לחללו כל שנסדקה רוב הקליפה החיצונה העבה:

 ניקב וחסר כל שהוא. יש שפירשו בו דתרי פסולי נינהו שניקב נקב מפולש אע"פ שאינו חסר או שחסר כל שהוא אע"פ שלא ניקב וכי קתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא כשר היינו שניקב נקב שאינו מפולש ורישא במפולש וסיפא באינו מפולש ולא נהירא דכיון דניקב סתמא קתני ברישא ובסיפא משמע דכי הדדי נינהו ועוד דאי תרי פסולי נינהו ליתני ניקב חסר כל שהוא בלא וי"ו כדתני אידך כולהו בלא וי"ו נסדק נקלף ניקב אלא ודאי חד פסולא הוא דרישא קתני ניקב וחסר כל שהוא פסול וסיפא קתני דנקב ולא חסר כל שהוא אפילו בנקב מפולש כשר וסיפא איצטריכא ליה לאשמעינן דרישא חדא פסולא קתני:    עלתה חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר. לכאורה משמע דהנך תלתא בבי לא צריכי דעלתה חזזית על מיעוטו וניקב ולא חסר מדיוקא דרישא שמעינן להו ונטל עוקצו מדלא קתני ליה בפסולין ממילא כשר וליתא אלא מצרך צריכי ופירושא דרישא נינהו דעלתה חזזית על מיעוטו איצטריך לאשמועינן כשר דלא תימא אפילו בשנים ושלשה מקומות כל שאין בין כל החזזית עלין כדי רובו כשר מש"ה הדר ותנא עלתה חזזית על מיעוטו כשר לומר שאינו כשר אלא כשאין החזזית אלא על מיעוטו בלבד אבל כשהיא מפוזרת ברובו שאפילו נצרף כל אותן החזזיות שבו אינן אלא על מיעוטו פסול וכדאמרינן בגמרא אבל בשלשה מקומות הוה ליה כמנומר ופסול ופירושא דמתניתין היא דהא אתא לאשמועינן בסיפא שכל שהיא מפוזרת ברובו של אתרוג בשנים ושלשה מקומות ה"ל כמנומר ומעתה אין לך להכשיר בה אלא בשאינה מפוזרת אלא במיעוטו ולפי שטה זו כל שהיא מפוזרת במיעוטו בלבד אע"פ שהיא בשנים ושלשה מקומות כשר:

 וניטל עוקצו. לדברי מי שמפרש שפטמתו היינו מה שנכנס בתוך האתרוג מלמטה כבוכנא באסיתא תאנא ניטל עוקצו לאשמועינן דדוקא כשניטל מה שנכנס בתוך האתרוג פסול אבל כשניטל העוקץ היוצא כשר ולדברי מי שמפרש דפטמתו היינו השושנה תנא ניטל עוקצו לאשמועינן


דף יז עמוד ב[עריכה]

שאף השושנה בכלל הפסול ולא הדד בלבד שאין בו דבר שניטל וכשר אע"פ שאינו מגוף האתרוג אלא עוקצו בלבד והא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא לדברי מי שמפרש דניקב וחסר כל שהוא דלעיל תרי פסולי נינהו וניקב נקב מפולש אפילו לא חסר כל שהוא פסול תנא הכא ניקב ולא חסר כל שהוא לאשמועינן דניקב נקב שאינו מפולש כשר ולדברי מי שמפרש דניקב וחסר כל שהוא חד פסולא הוי תני ניקב ולא חסר כל שהוא כשר כי היכי דלא ניטעי ונימא דרישא תרי פסולי נינהו:    גמ' תאני ר' יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו. פירש הרב אלפסי ז"ל דפטמתו היא השושנה כמו שקורין פטמא של רמון לאותו נץ שעל הרמון בראשו וכך אמרו בירושלמי ניטלה פטמתו תמן אמרין שושנתו וניטלה בוכנתו דתני רבי יצחק בר אלעזר פסולא אחרינא הוא שאם ניטלה הבוכנא שבסוף עוקץ האתרוג הנכנסת באתרוג כבוכנא באסיתא פסול ולא נהירא דא"ה היכי אמרינן תני רבי יצחק בר אלעזר ניטלה בוכנתו ה"ל למימר ניטלה בוכנתו פסול שהרי לא בא ללמד פירוש הפסול השנוי במשנתנו אלא שבא ללמדנו פסול אחר ועוד שלא מצינו לשון פטמא על הפרח כי מה ששנינו פטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא הדד שבראשו שהפרח נץ שמו דהא תנן [עוקצין פ"ב מ"ג]  פטמא של רמון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו והירושלמי שפירש פטמתו שושנתו הא פליג עליה התם ר' יצחק דהכי איתמר התם נטלה בוכנתו תמן אמרין שושנתו ר' יצחק חקולא אמר פיקא ורבי יצחק חקולא היינו ר' יצחק בן אלעזר השנוי בגמרא שלנו כדאיתא בהדיא בפרק ע"פ [דף קיג: ע"ש וצ"ע]  והוא חולק שאין פטמתו שושנתו אלא פיקא וכל דבר עגול נקרא פיקא כאותו העץ הנתון בראש [הכוש] שהנשים טוות בו וכדאמרי' [בכורות כב. ע"ש]  שלשה פיקות הן ולפיכך נראה דרבי יצחק אתא לפרושי דפטמתו ששנינו במשנתנו היינו בוכנתו והוא הדבר העגול שנכנס באתרוג בסופו כבוכנא באסיתא דומה לפיקא ולא הזכירו בגמ' שלנו אלא דברי ר' יצחק בן אלעזר דאידך טעותא היא דטעו בפירוש פיטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו הלכך לפום גמ' דילן אם ניטלה שושנתו כשר ופטמתו דמתני' היינו בוכנתו שהוא העגול שבסוף העוקץ והיינו דתנן בסיפא דמתניתין ניטל עוקצו כשר לפרושי דפטמתו דרישא היינו הבוכנא שבסוף העוקץ אבל כל שניטל העוקץ ונשאר הבוכנא בתוך האתרוג כשר ומצינו לשון פטמא ועוקץ [במקום אחד] כיוצא בזה בדדי אשה דאמרינן במסכת נדה [דף מז א] איזו היא סימניה משתשחיר הפטמא רבי יוסי אומר עד שתתן ידה על העוקץ והוא שוקע וסופו לחזור הרי שקראו עוקץ חודו של דד הנכנס בפיו של תינוק שהוא בולט חוץ מן הדד וקראו פטמתו לאותו עגול המשחיר הסמוך לעוקץ וכן באתרוג קראו עוקץ העץ הבולט ופטמתו העגול שבראשו הנכנס באתרוג. ואחרים מפרשים דניטלה בוכנתו היינו הדד שהפטמא בראשו ורבי יצחק בן אלעזר בא לפרש דהא דתנן ניטלה פטמתו אינו אמור על הפטמא בלבד שאינו נפסל בכך אלא כשניטל הדד ולפיכך יש להחמיר ולפסול כל שנטלו אחת משתי הבוכנות אבל ניטלה השושנה בלבד כשר:    האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא. תמרה אדומה אף זה אחר שנקלף נהפך לאדמומית כדרך כל הנקלפים בפירות:

 הא בכולה הא במקצתה. פירש רש"י ז"ל במקצתה פסול דהוי ליה כמנומר אבל הרב אלפסי ז"ל פי' שהמקצת הנשאר מציל כדאמרינן בגלודה שאם נשתייר בה כסלע כשרה:

 ניקב נקב מפולש במשהו פסול. יש מחמירין ואומרים שהקליפה דבר בפני עצמו הוא וכל שניקבה כולה מצד אחד נקב מפולש מקרי ודאמרינן ושאינו מפולש בכאיסר אתי שפיר למאן דמפרשי במתני' דניקב וחסר כל שהוא חד פסולה הוא דמש"ה אמרי' דדוקא נקב מפולש הוא דפסול מחסרון משהו אבל שאינו מפולש לא מיפסיל עד כאיסר אבל למאן דמפרש דתרי פסולי נינהו וכל שחסר כל שהוא פסול צריך לדחוק ולפרש דכי אמרינן ושאינו מפולש בכאיסר היינו בשאינו חסר כלום אלא שנעץ בו יתד ועשה בו גומא בכאיסר:    אבל בשנים וג' מקומות ה"ל כמנומר ופסול. פרשתיו במשנתנו. וכתב הראב"ד ז"ל דמנומר דפסול דוקא שהוא מנומר בגוונים הפוסלין באתרוג הלבן וכושי וירוק ככרתי אבל מנומר בגוונים שאילו היה אתרוג כולו בגוון אחד מהם כשר כשהוא מנומר ג"כ בהם כשר אבל אחרים פוסלין שכל שעשוי גוונין אין זה הדר:    אמר רבא ובחוטמו אפילו כל שהוא פסול. פרש"י ז"ל בחוטמו בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו אפילו כל שהוא פסול שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו ואחרים אמרו חוטמו אותו מקום גבוה שתחת הנץ שהוא עשוי כמו נזר. ונראין הדברים שכשם שאמרו בחזזית דבחוטמו אפי' כל שהוא פסול כך הוא הדין בכל הדברים שפוסלין באתרוג:    תניא אתרוג תפוח. שנתפח ונרקב מבחוץ:

 סרוח. מבפנים וקליפתו קיימת או שהוא סרוח מבחוץ:

 כבוש. בחומץ או בחרדל:

 שלוק. מבושל ביותר ברותחין:

 כושי. לקמן מפרש:

 כדור. העשוי כמו כדור עגול פילט"א בלע"ז:

 התיום. שנים דבוקים יחד:

 אתרוג הבוסר. שאינו נגמר אלא כבוסר זה:

 ואע"ג דעבדיה דפי דפי. כעין קרשים:

 איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים וכו' דהא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק. פי' מן האתרוגין שהיו לו לאכילה היה אוכל מקצתן ויוצא בשאר למחר אבל באתרוג של מצוה ודאי אסור שהרי הוקצה למצותו:    הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני. פרש"י ז"ל דביו"ט


דף יח עמוד א[עריכה]


ראשון אסור משום דבעינן לקיחה תמה נראה שסובר הרב ז"ל דכולהו פסולי דפסילי משום הדר כי היכי דפסילי ביו"ט ראשון פסילי ביום טוב שני וכדאמרינן בריש פירקין בשלמא יבש בעינן הדר וליכא ופרש"י ז"ל דפסול משום זה אלי ואנוהו אבל פסולין שפסלה תורה ולאו מטעמא דהדר אלא כגון שאול דמפסיל מדכתיב לכם משלכם וחסר דמפסיל משום דבעינן לקיחה תמה הני כולהו מכשרי' בשני של דבריהם ולפיכך אתרוג שנקבוהו עכברים כיון שמה שנשאר ממנו מהודר הוא הדר קרינא ביה והיינו דאמרי' בגמ' א"ד אמר רב זה הדר ולפי זה ראוי לחוש באתרוג בעל חזזית אף בשני של דבריהם ומיהו כי שרי אתרוג חסר ביו"ט שני דוקא כשרובו קיים דשמו עליו הא לאו הכי לא דאתרוג אמר רחמנא ולא חצי אתרוג:    מתני' ובגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות אבל אינה נכונה דלאיזה ענין ישער ר' יהודה שהוא כשיעור שיאחז שני אתרוגין בידו אחת והלא אינו צריך לכך לפיכך עיקר הגירסא כמו שנמצא במשניות ישנות ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג מטעמא דפריש בגמ' בריש פירקין [דף לא ב] דכיון דאמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמחליף ליה כלומר שאוחז אתרוג בימין ולולב בשמאל וצריך להפכן מיד ליד ולפיכך צריך שיוכל להחזיק בידו אחת הלולב ואתרוג באותה שעה ואי לא איכא למיחש שמא יפול מידו ויארע בו נקב ויפסל ור' יוסי אומר אפילו בשתי ידיו כלומר שיאחז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש לדילמא מפיך להו והכי איתא בירושלמי דגרס' התם אמר לו רבי יוסי וכי נאמר וכפות תמרים שיהא צריך ליטול שניהם כאחד שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת ע"כ ור' יוסי דאמר אפי' בשתי ידיו לאו דוקא שיוכל ליטול שניהם בשתי ידיו אלא אפילו הוא צריך שתי ידיו לאתרוג אחד בלבד או שהוא צריך ליטלו על כתפו יצא שכיון שאין מעכבין זה את זה בשיש לו נוטל הלולב ואחר כך נוטל האתרוג והיינו דפרכינן בגמרא לרבי יוסי ממה שאמרו לו לרבי עקיבא כשהביא אתרוגו על כתפו אין זה הדר דאלמא רבי יוסי מכשיר אפי' באתרוג שהוא גדול כמה:    מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו. כדמפרש טעמא בגמ':

 משיחה. ליציו"ל בלע"ז:

 גימוניות. חוטי זהב כפופין כגימון וסובבין האגודה וחבירו אין העגל יוצא בגימון על שם הלכוף כאגמון ראשו [ישעיה נח]:

 במינו. אוגדין אותו מלמטה לשם מצות אגד וזה לנוי בעלמא:    גמ' דגדלי הושענא. אוגדים הלולב לשון גדילים:

 שיירו בה בית יד. מתחת לאגד שלא יקחנו במקום אגדו דקסבר אין האגד מצוה כרבנן דאמרי אין צריך אגד:

 דלא נהוי חציצה. בין היד להושענא ואין זו לקיחה:    לא לינקוט איניש הושענא בסודרא. כשנטלו לצאת בו לא יכרוך סודר שבין כתפיו על ידו ויאחז בו הלולב:

 ורבא שרי. דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וא"ת וכיון דלא הוי לנאותו להוי חציצה י"ל דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן ביה היינו משום דלא הוי לקיחה תמה ומסקינן דכל לנאותו בטל לגבי לולב והרי הוא כאילו נוטל בו ממש וכל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאילו נוגע ממש ידו בלולב לאפוקי כל שאינו לנאותו ולא טפל לידו כגון שכרך הסודר על הלולב או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד כדאמרינן לקמן דמפסיל משום דלא הויא לקיחה תמה והויא כחציצה אבל לאו משום חציצה ממש אתינא עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כטבילה [סוכה דף ו א] דכתיב ביה ורחץ בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ וכתפילין [מנחות לז ב] דכתיב בהו לך לאות ולא לאחרים לאות:    אמר רבה לא לידוץ אינש לולבא בהושענא. לאחר שנאגד ההדס והערבה יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד:

 דילמא נתרי טרפי. הלולב משיר העלין מההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין:    הדס של מצוה אסור להריח בו. דגמרי' מסוכה דילפי' בפ"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה:

 כי מקצי ליה. משאר הנאתו ומכינו ומזמינו למצוה מריחא שהוא דרך הנאתו מקצהו. ומסתברא דהוא הדין להדס שנותנין בסוכה דמריחא אקצייה אבל יש חולקין ואומרים שלא אמרו כן אלא בהדס שבלולב שכיון שהוא צריך למצותו ואי אפשר אלא בו לריחיה שהוא עומד אקצייה אבל הדס של סוכה כיון דאפשר ליה בעצים בעלמא מעשה עץ בלבד משמש ומהבערה בלחוד אקצייה שלא יפחות מסוכה אבל מריחא לא אקצייה:    ואמר רבא הדס במחובר. לענין שבת נקט לה כל ימות השנה:

 אי שרית ליה. כלומר אע"ג דשרית ליה להריח לא אתי למתלש דבמחובר נמי מורח ליה שפיר וא"ת דהא אמרי' בסוף פרק בכל מערבין [דף מ א] הנהו בני גננא דגזו להו נכרים אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר ומסקינן התם דצריך בכדי שיעשו ואמאי והלא לפי דעת ר"ת ז"ל כל מעשה שעשה נכרי בשבת לצורך ישראל אינו אסור ליהנות ממנו בשבת אלא כשאי אפשר לו לישראל ליהנות ממנו ע"י עצמו אלא באיסור של תורה או של דבריהם כגון שהדליק לו את הנר או שעשה לו כבש או שמלא מים לבהמתו כדאיתא בפרק כל כתבי [דף קכב א] וכמו שכתבתי שם בסיעתא דשמיא אבל כל שאפשר לו לישראל ליהנות מאותו דבר בהיתר אע"פ שעשה בו הנכרי מלאכה גמורה כגון שהביא לו אוכלין וכיוצא בהן דרך רשות הרבים מותר לישראל ליהנות ממנו והכא נמי הרי אפשר ליהנות מן הריח בהיתר במחובר וכיון שכן כי גזייה נכרי אמאי מתסר לאורוחי ביה י"ל שאותו ההדס שהביאו הנכרי מחוץ לתחום היה שלא היה אפשר לאותו ישראל ליהנות ממנו אלא באיסור תחומים ומשום הכי ביו"ט עצמו לא נחלקו דאסור להריח בו אבל בליל מוצאי יו"ט נחלקו דרבינא שרא לאלתר משום דסבר נכרי שתי מלאכות עשה בו גזיזתו והבאתו מחוץ לתחום ומשום גזיזתו לא מיתסר דכיון דלא אהניא לן מידי דהדס במחובר מותר להריח בו אבל בהבאתו מחוץ לתחום הוא דאיכא למיחש דאהני לן לפי שלא היינו יכולין לילך שם ולהריח בו ואפ"ה שרא רבינא לאורוחי לאלתר דמשום איסור תחומים בלחוד לא בעינן כדי שיעשו משום דאיסור תחומין קיל ואינו שוה לכל שהאסור לזה מותר לזה שמפני טעם זה [עירובין דף מ א] הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כמו שכתבתי בפרק אין צדין [סי' תתצ"ד] בס"ד ואפ"ה מסקינן דצריך בכדי שיעשו דכיון שנעשית בכאן גזיזה שהיא מלאכה גמורה ואי אפשר לנו ליהנות ממנו עד שיגזז ויובא לכאן אין זה איסור תחומין לבדו אלא איסור מלאכה גמורה שאסורה לכל אפי' למי שלא נעשה בשבילו וצריך להמתין בכדי שיעשו:


דף יח עמוד ב[עריכה]

מתני' והיכן היו מנענעין. פירוש על הנענועים שבשעת קריאת ההלל שיילינן דאילו בשעת נטילת לולב פשיטא שיש לו לנענע שזהו עיקר מצותו כדאמרינן התם [ברכות דף ל א] השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע בו לולב ומנענע בו ואמרי' נמי בגמרא [מכילתין דף לח א] דרב אחא בר יעקב (כי) מייתי ליה וממטי ליה אמר גירא בעיניה דסטנא ובודאי בשעת נטילתו היה אומר כן דאילו בשעת ההלל לא היה מפסיק:    בהודו לה' תחלה וסוף. פי' בהודו לה' שבתחלת הפרשה ובהודו לה' שבסוף הפרשה וכתבו בתוס' שעכשיו שהצבור עונין הודו אחר שהחזן אומר יאמר נא ישראל ויאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ה' צריכין הצבור לנענע על כל פעם ופעם שאומרים הודו אבל שליח צבור אינו מנענע (אלא) כשאומר יאמר נא ישראל ויאמרו נא או אפשר שכיון שהצבור מנענעים כשעונים אחריו אף הוא מנענע זה דעתם ז"ל ואינו מחוור שכיון שמה שעונין הצבור הודו אינו אלא כדי לצאת מיאמר נא ויאמרו נא כשם שיאמר נא ויאמרו נא אין צריך נענוע כך עניית הודו אינה צריכה נענוע ולפיכך אין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלים אותו ש"ץ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו:    גמ' כיצד הוא עושה. שהוא צריך להניפם יחד כדכתיב והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה:

 על שני הכבשים. הכבשים חיים והלחם יחדיו:

 מניח הלחם על שני הכבשים. כדכתיב לחם בכורים על שני כבשים:

 מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו. ואעפ"כ דיו לנענע בשתי רוחות שהמושל בשתי רוחות העולם הוא מושל בד' אלא שמכוין למי שד' רוחות שלו וכן נהגו:    אמר רבא וכן ללולב. כלומר שמוליך ומביא מעלה ומוריד וגרסי' בירושל' תני צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד תמן תנינן צריך לנענע ג"פ על כל דבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד ולא איפשיטא ויש מן הראשונים ז"ל שכתבו שבנענוע של לולב אינו צריך אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כך משמע פשטא דמימרא דרבא דאמר וכן ללולב ואינו צריך טרוף אחר ולפי דבריהם יהיה פירוש הירושלמי כך צריך לנענע על כל דבר ודבר ג' פעמים כלומר בשעת נטילה ועל כל אחד ממקומות ההלל שמנענעין בהן ובתר הכי מיבעיא לן הכין חד והכין חד כלומר פשיטא לן דמעלה ומוריד לא חשיב אלא חד שכיון שיעלה הלולב אי אפשר לו שלא יורידנו הלכך פשיטא לן דהעלאה והורדה חדא מילתא היא ומיהו אהולכה והבאה מספקא לן מי אמרי' דאינהו נמי חדא מילתא הוו וכיון דאמרי' דצריך לנענע ג' פעמים על כל דבר צריך שיוליך ויביא ויעלה ויוריד ויחזור עוד ויוליך ויביא או דילמא נהי דמעלה ומוריד לא חשיבי אלא חד הולכה והבאה תרי מילי נינהו ולפי שטה זו כיון דהתם לא איפשטא וחזינן בגמ' דילן דלא קאמר ויוליך ויביא שתי פעמים משמע דהולכה והבאה תרי מילי נינהו וסגי במוליך ומביא מעלה ומוריד ולפי זה אין צריך בלולב כסכוס וטירוף אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד וכן כתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל אבל אין זה נכון שא"כ למה הצריכו בגמרא שיהא הלולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו והלא בכל שהוא בין גדול בין קטן ראוי להוליכו ולהביאו אלא ודאי לפי שצריך לטרוף הלולב ולכסכס (בעצמו) [בעליו] הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהל' שופר וסוכה ולולב שיש לו לטרוף הלולב שלש פעמים כשמוליך וכן כשמביא וכן כשמעלה וכן כשמוריד ונראה שהוא ז"ל היה מפרש הירושלמי דכי קאמר צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעי ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לו לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע ג' תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהם וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא ומנענע ג' פעמים בכל דבר ודבר זו היא שטת הרב אלפסי ז"ל ואחרים פירשו הירושלמי על דרך אחרת לפי שטה זו שמצרכת לטרוף הלולב ג' פעמים חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד ואומרים דכי אמרינן דצריך לנענע על כל דבר היינו על (כל) המקומות מהלל ועל שעת הנטילה שמנענעין בהן שצריך לטרוף את הלולב ג' פעמים בתנועות קטנות חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד ואח"כ שאלו באותן תנועות קטנות אם ההולכה הקטנה חשיבה חד והבאה קטנה חשיבה חד וסגי במוליך ומביא ומוליך בתנועות קטנות או דילמא ההולכה וההובאה לא חשיבא אלא חד וצריך ג' זוגות של תנועות קטנות מהולכה והבאה ובהאי פירושא אתי שפיר טפי מה (שדחו) [שדמו] אותה שם ואמרו תמן תנינן צריך לכסכס ג"פ על כל דבר ודבר ומתני' היא במס' נדה בפ' האשה [דף סב א] דתנן התם שבעה סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין וכו' וצריך לכסכס ג' פעמים בכל אחד ואחד ואיבעי לן בגמרא התם אמטויי ואתויי חד או דילמא אמטויי חד ואתויי תרין והיא היא בעיין דירושלמי דבעינן הכין חד והכין חד ומשמע דכי היכי דבעיין התם היא על הכסכוס בעצמו אם הולכתו והבאתו חשיבי תרין או חד כך בעיין דלולב על הנענוע הקטן בעצמו אם הולכתו והבאתו חשיבי תרי או חד וכיון דלא איפשיטא נקיטינן לחומרא ונמצא על זה סדר נטילת לולב מוליך ומביא מעלה ומוריד על כל דבר ודבר ואח"כ יטרוף את הלולב ג' זוגות של תנועות קטנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל:    מתני' מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב. ופרכינן עלה בגמ' מדתנן במס' שבת [דף ט ב] לא ישב אדם לפני הספר ולא לאכול סמוך למנחה ואם התחילו אין מפסיקין פירוש אפילו התחילו לאחר שהגיע זמן המנחה דאי לא מאי קא פריך לימא ליה הכא היינו טעמא דמפסיק לפי שהתחיל לאכול משהגיע זמן נטילת לולב דמצפרא זמניה הוא אלא ודאי כי תנן ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו משהגיע זמן המנחה קאמר ועוד ראיה מדאמרינן פרק קמא דשבת [שם] דלמאן דאמר תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה ופרכינן ולמאן דאמר חובה מטרחינן ליה והא תפלת המנחה חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין אלמא כי תנן אין מפסיקין אפילו התחילו משהגיע זמן תפלה קאמר דומיא דערבית דאיירי בשהגיע זמנה דאי לא מאי פריך ומש"ה פרכינן הכא שפיר ממתני' דשבת אמתני' דהכא ומשני הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום כלומר דמתני' דהכא בדליכא שהות ביום ומש"ה תנן יטול על שלחנו דמפסיק ומתני' דשבת בדאיכא שהות ביום לאכול ולהתפלל אחר כן ומש"ה תנן אם התחילו אין מפסיקין ומיהו כי אמרינן דאין מפסיקין בדאיכא שהות דוקא במצוה דרבנן כתפלת המנחה אבל למצוה דאורייתא מפסיקין אע"ג דאיכא שהות והיינו דתנן התם ומפסיקין לק"ש אע"ג דאוקי למתני' דהתם בדאיכא שהות ביום והא דאיצטריכא לאוקמא מתניתין דהכא בדליכא שהות משום דביו"ט שני [דהוי] מצוה מדרבנן עסקינן כדאיתא בגמרא ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואי ס"ד ביו"ט ראשון מי שרי ומשום דמצוה מדרבנן היא אצרכינן לאוקומא בדליכא שהות ומשום הכי תנן דיטול על שולחנו כלומר דמפסיק הא איכא שהות בדרבנן לא מפסיק:    הלכך נקטינן דבמידי דלא מיחייב ביה אלא מדרבנן כתפלה אפילו התחיל לבתר דמטא זמן חיוביה כיון דאיכא שהות בתר הכי אינו מפסיק ובמידי דמחייב ביה מדאורייתא כק"ש כל שהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיובא מפסיק אע"ג דאיכא שהות בתר הכי והיינו דתנן מפסיקין לק"ש ומיהו הני מילי בדאתחיל בתר דמטא זמן חיוביה או סמוך לו דהיינו חצי שעה אבל אתחיל מקמי הכי אפי' בדאורייתא כיון דאיכא שהות לא מפסיק דהא קדוש היום דאורייתא הוא כדאיתא בפרק מי שמתו [דף כ ב] נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואע"ג דבמס' נזיר משמע דמדרבנן הוא דאמרי' התם [דף ג ב] לאסור יין מצוה כיין הרשות ואמרי' עלה אי קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מסיני הוא פי' בתמיה דאלמא משמע דמדרבנן הוא היינו לומר דעל היין הוי מדרבנן אבל קידוש עצמו דאורייתא היא כדמוכח ההיא דפרק מי שמתו ואפ"ה תנן בפרק ערבי


דף יט עמוד א[עריכה]

פסחים [דף ק א] במי שהתחיל לאכול מבעוד יום מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין מפסיקין כלומר אלא גומר סעודתו ואח"כ מקדש והא דר' יוסי לא פליג אמתני' דמפסיקין לק"ש ולא אמתני' דהכא ואפ"ה אמרי' התם דאין מפסיקין משום דאתחיל מקמי דמטא זמן חיובא טובא ואע"ג דאסיקנא התם אמר ר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש התם היינו טעמא משום דקידוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתחיל [כלומר הקידוש הוא מתחיל בסעודת שבת ומתקן אותה] אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אינו מפסיק כל היכא דאיכא שהות וכבר כתבתי זה בפרק יציאות השבת [סי' רעח] בס"ד:    מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו. כך היו נוהגין אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים ואם היה עבד או אשה או קטן הואיל ואין מחוייב בדבר אין מוציא את המחוייב ידי חובתו הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר:

 ותבא לו מארה. מפני שלא למד שאילו למד לא היו מקרין אותו כיון שצריך לענות אחריהן כל מה שאומר אבל כשהגדול מקרא אותו והוא עונה אחריו הללויה לא אמר שתבא עליו מארה שדרך הגדול לקרות אפילו לבקיאין:

 ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה. רש"י ז"ל מפרש שעל כל דבר ודבר שהוא אומר בכל ההלל כולו עונה אחריו הללויה חוץ מראשי פרקי' שצריך לומר ראשי פרקים עצמן ואחרים מפרשים דבפ' א' בלבד הוא שעונין הללויה אבל בשאר כל פרק ופרק עונה ראש פרקו ויתבאר עוד בגמ' בס"ד:    גמ' ת"ר באמת אמרו. כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר:

 בן מברך לאביו. בהמ"ז ובפ' מי שמתו [דף כ ב] שקלינן וטרינן אשה [חייבת] בבהמ"ז דרבנן או דאורייתא ונפקא מינה לאפוקי אחרים י"ח דאי דאורייתא מפקא ואי דרבנן לא מפקא ואתיא למפשטא מהא דאשה מברכת לבעלה ומוציאתו אלמא דמחייבא מדאורייתא דהך מתני' לאו בעונה אחריהם מה שהן אומרים היא כעונה דמתני' אלא בשומע ושותק ודחי דדילמא בדאכל בעלה שיעורא דרבנן דמחייב בבהמ"ז מדרבנן בלחוד ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ולהך אוקימתא כי קתני בן מברך לאביו היינו בן שהגיע לחנוך דחיוביה מדרבנן אבל למאי דקי"ל דאשה מחויבת מדאורייתא מתוקמא מתניתין כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעור דאורייתא ואתו הני ומפקי ליה מש"ה תנא תבא לו מארה דהא ודאי שלא בזימון היא דאשה לאו בת זימון וכיון שכן על כרחיך מפני שלא למד הוא שאם למד אין לו לצאת בברכת אחרים שהרי מצוה ליחלק וכ"ש אם למד ולא שמע למצות חכמים שאמרו מצוה ליחלק אלא רצה לצאת בברכתן של אלו שתבא לו מארה:    אמר רבא הלכתא גברתא. הלכות גדולות:

 ממנהגא דהלילא. שאנו רואין נוהגים עכשיו בבתי כנסיות כדמפרש ואזיל שהיו נוהגין לומר הללויה ב"פ ולא יותר ואומר כל ההלל עם המקרא עד הודו ועונין אחריו הודו וחוזרין עמו עד אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ועונין אחריו כמו שאנו עושין ואין זו כקריאת הראשונים שהיו עונין הללויה על כל דבר ודבר כדאמרינן במתניתין וקאמר רבא ממנהג של עכשיו אנו למדין מה היא עיקר תקנת קריאת ההלל כשתקנוהו תחלה לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו ותקנו שיהא אחד קורא והכל שומעין ועונים אחריו הללויה וראשי פרקים ועכשיו שהכל בקיאין וקורין אותו הכל ואעפ"כ הן עונים פעמיים הללויה והודו ואנא מכאן אנו למדין מה תקנו הראשונים לענות לבקיאין ולמי שאינן בקיאין ובמקומו של רבא היו נוהגין מנהג זה המוכיח מתוך מימריה ומה שאין אנו נוהגין כן הוא משום דמנהגא קרי ליה והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג:    הוא אומר הללויה והם אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה. כתב רש"י ז"ל ממה שאנו נוהגין שהמקרא פותח הללויה ואנו שותקין ועונין אחריו הללויה והוא שותק ואין אנו מתחילין לקרות עמו כסדר שאנו גומרים עמו שאר ההלל לפיכך למדין אנו מכאן שמצוה לענות הללויה בפתיחתו ואפי' לבקיאין ע"כ ונ"ל פירוש לפירושו ז"ל לפי שבתחלה כשהיה גדול מקרא ועונין אחריו על כל דבר ודבר הללויה מי שהיה בקי אם רצה היה אומר בשוה עם ש"צ אבל במלה ראשונה דהיינו הללויה שתקנו אפילו הבקיאין ישתקו ויענו בקיאין ושאינן בקיאין כאחד הללויה משום דבקיאין אם ינהגו בזה כשאינן בקיאין לא מחסרי מידי שהרי הם אומרים מה שש"צ אומר ומה איכפת להו אם (אמרו) [אחרו] מעט ולפיכך רצו להשוות כולן בראש ההלל כדי שידעו שמצוה לענות הללויה והיינו טעמא דאמרינן הכא מכאן שמצוה לענות הללויה ולא אמרינן מכאן שאם היה גדול מקרא אותו כדאמרינן בתר הכי לפי שמצוה זו אף על הבקיאין שאין אדם מקרא אותם היא מטעמא דאמרן:    הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה. ממה שנוהגין עכשיו לענות עוד הללויה פעם שניה ושאר ההלל קורין עמו אנו למדין תקנה ראשונה שמי שאינו גמרו אלא סומך על המקרא דיו לענות הללויה על כל דבר ודבר לפיכך החזיקו עכשיו במנהג זה לסמוך בהללו עבדי ה' על המקרא ולענות הללויה כדי לזכור תקנה ראשונה שמותר לסמוך עליו בכל ההלל ולענות אחריו הללויה:    הוא אומר הודו לה' והם אומרים הודו לה' מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים. הוא אומר הודו והם שותקים ועונין אחריו הודו לה' מכאן שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן ולא סגי להו בהללויה כך כתב רש"י ז"ל מכלל דסבירא ליה שבשאר הפרקים גם כן עונה הללויה חוץ מראש הפרק ואינו נראה [כן] במסכת סוטה בפרק כשם [דף ל ב] דגרסינן התם כיצד אמרו ישראל שירה על הים כגדול המקרא את ההלל והם עונין ראשי פרקים משה אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' וכו' ומדאמרינן והן עונין ראשי פרקים משמע שמענה כל פרק ופרק הוא ראש פרקו ונראה שמתחלת הלל ועד הודו פרק אחד כיון שלא עשו סימן לדבר עד הודו שהרי בפרק ראשון הבא אחר ראש ההלל היה להם לעשות סימן זה ומה שאנו נוהגין עכשיו הש"צ אומר יאמר נא ויאמרו נא והצבור עונין על כל אחד ואחד הודו לא מצינו מנהג זה בתלמוד ואפשר שנהגו כן לרמוז שמצוה לענות ראשי פרקים ע"פ זה הפירוש האחרון שכתבתי ולפי שהוא פסוק של הודאה ושבח נהגו כן ומ"מ יוצאין בו מאותן הפסוקים שאומר ש"צ דשומע כעונה:    הוא אומר אנא ה' הושיעה נא. ואין זה מראשי פרקים בזה החזיקו להיות סימן למי שסומך על המקרא שפעמים שצריך לענות אחריו כל דבר ודבר שהוא אומר והיכי דמי כגון מי שהיה קטן מקרא אותו כדתנן במתניתין:

 הוא אומר אנא ה' הצליחה נא. והם שומעים ואח"כ עונין סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול קצת פסוקים שבסוף ההלל כמו שנהגו עכשיו כופל כמו שזה נכפל שהרי שומע כעונה כדלקמן ואלו שומעין ועונין ה"ז כפילה. והני מכאן דאמר רבא מכאן לקטן המקרא וכו' מכאן שאם בא לכפול לאו דוקא דהוא הדין דמצי למימר איפכא מאנא ה' הושיעה נא שאם בא לכפול ומאנא ה' הצליחה נא קטן המקרא אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרים את כל ההלל לענות דברים הללו אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל. ואע"ג דאמרינן במגילה [דף כב א] דאין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות של בית רבן והכא מפסיקין באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא והפסוק אחד הוא היינו טעמא לפי שאמרוהו


דף יט עמוד ב[עריכה]

שני בני אדם כדאיתא בפרק ערבי פסחים [דף קיט א]:    הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה'. ובברוך הבא סומכין עליו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן ללמוד למי שאינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע ע"פ שלא ענה יצא:

 חכימיא. כמשמעו:

 וספריא. מלמדי תינוקות:

 אשר קרא המלך וגו'. בספר שמצא חלקיה משתעי קרא בספר מלכים:    וכתב רש"י ז"ל דמכאן למתפללין בצבור וש"צ אומר קדושה או יהא שמיה רבא שישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד הרב יהודאי גאון ז"ל בה"ג והקשו עליו מדאמרינן בפ' מי שמתו [דף כא ב] הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש' או למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל ואם איתא יתפלל כדרכו וכשיגיע ש"צ לקדוש' ולמודים ישתוק אלא ודאי אם היה שותק כיון ששומע כעונה הוה מפסיק תפלתו ואין זו ראיה דאע"ג דשומע כעונה אפ"ה עונה עדיף טפי ומצוה מן המובחר ובהכי נמי מידחי מה שרצו להביא ראיה מההיא דאמרינן [הכא] דשמע ולא ענה יצא היינו דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו [יכול] לענות כגון שאינו בקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה ולפיכך אמרו דמי שנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללין שאם אינו יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה אל יתפלל כדי שיאמר קדוש' עם הצבור ולא סגי ליה שישתוק בתוך תפלתו כיון שאינו רשאי לענות ולאו ראיה היא כדאמרן דאע"ג דשמע ולא ענה יצא אפ"ה מצוה מן המובחר לענות ופירוש דברי רש"י ז"ל עיקר:    מתני' מקום שנהגו לכפול יכפול. לכפול כל פסוק ופסוק ונהגו כן מפני שיש בו פרשה שכולה כפולה. הודו תחלה וסוף. יאמר נא ג"פ. מן המצר כולו כפול. קראתי יה. ענני במרחב יה. ה' לי לא אירא. [ה' לי בעוזרי. טוב לחסות בה']. טוב לחסות בה'. סבוני גם סבבוני. דחה דחיתני. ויהי לי לישוע'. קול רנה וישועה. ימין ה' רוממה. ימין ה' עושה חיל. לא אמות כי אחיה. ולמות לא נתנני. פתחו לי שערי צדק. זה השער לה'. אבל מאודך ולמטה אינו כפול והיינו דאמרי' לקמן מוסיף לכפול מאודך ולמטה:    הלוקח לולב מחבירו בשביעית. כתב רש"י ז"ל דהלוקח לולב מעם הארץ גרסי' דהכא בעם הארץ מיירי כדאיתא בגמרא ועם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו ואי לוקח נמי עם הארץ מי ציית לך להחזיק את חבירו בחשוד ואין צריך לשנות את הגרסא דהא אשכחן בפרק הנזקין [דף סא א] משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית ובמסכת עירובין [דף לב א] נמי אמרינן חבירו נכרי:

 נותן לו אתרוג במתנה. חבר שקנה כולה הושענא מעם הארץ בשביעית יבקש ממנו ליתן לו אתרוג במתנה:

 לפי שאינו רשאי. לתת דמי האתרוג שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות כדאיתא בגמרא אבל דמי לולב שרי משום דבת ששית הנכנסת לשביעית הוא כדאיתא בגמרא אי נמי דלולב עצים נינהו ועצים אין בהם קדושת שביעית:    גמ' כופל בה דברים. מאנא ולמטה:

 מוסיף בה דברים. מוסיף לכפול על כפילתו:

 מאודך ולמטה. כדפרישית לעיל שכל המזמור כפול מראשו ועד כאן:

 ל"ש. דתליא ברכה במנהג אלא ברכה שלאחריו:

 עובר. קודם:

 ויעבור את הכושי. קדמו לרוץ לפניו והכא לא שיילינן לאחריו מאי מברך לפי שידועה היתה להם שהיא יהללוך ולא נחלקו בה אלא בלילי הפסח שאינה על ההלל אבל ברכת שבח והודאה היא על הכוס ולפיכך קראוה ברכת השיר ונחלקו בה בפרק ערבי פסחים [דף קיח א]:    מתני' בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה. כדדרשינן ליה בתורת כהנים מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולים שבעת ימים:

 במדינה. בירושלים שאף היא כגבולין:

 ושיהא יום הנף. של עומר דהיינו ט"ז בניסן:

 כולו אסור. בחדש ובעוד שבית המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלין חדש בו ביום כדכתיב עד הביאכם וכשחרב הבית הותר מן התורה משהאיר מזרח כדאמרינן במנחות [דף סח א] כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה דהיינו האיר מזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום כדמפרש טעמא בגמרא מהרה יבנה בית המקדש ויחזור הדבר לאיסורו דהשתא קרינא ביה עד הביאכם ואי הוו נהיגין בחורבנו לאכול משהאיר מזרח כדין תורה אתו למיכל בבנינו בהאיר מזרח ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו:    והא דקתני הכא הך תקנתא משום דהא מתני' אתנייה במסכת ר"ה [דף ל א] דמני עשר תקנות שתקן רבן יוחנן בן זכאי וכיון דאייתי הכא רישא דמתניתין סיימה כולה אבל במסכת מנחות דאיצטריך ליה סיפא לא תנא רישא משום סיפא וקתני סיפא בלחוד:    יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת. דאמרינן לקמן דדוחה מצות לולב שבת ביו"ט ראשון לבדו:

 כל העם מוליכין לולביהן לבית הכנסת. מע"ש מפני איסור הוצאתו בשבת ולאחר שהיו שם מע"ש נוטלין אותו בשבת דלולב דוחה שבת לענין נטילתו בלבד וה"מ בזמן שבית


דף כ עמוד א[עריכה]

המקדש קיים אבל לאחר חורבן לא דמסקינן פרק לולב וערבה [דף מב ב] דלולב לא דחי שבת אפילו לענין נטילתו דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר:    גמ' מנה"מ. דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו:

 ולקחתם לכם. משלכם משמע:

 למה לי למימר החזירו לרבן גמליאל. מה אנו למדין מחזרה זו דאיצטריך תנא למתנייה במתניתא:

 הא קמ"ל. דר"ג על מנת שיחזירוהו לו נתנו להם ואפ"ה הויא מתנה עד שיצאו בו:

 החזירו יצא. דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והרי החזירו אבל אם לא החזירו איגלי מילתא דמעיקרא גזל הוא בידו:    ויש שלמדו מכאן שהנותן לולב לחבירו ביו"ט ראשון סתם מתנה על מנת להחזיר היא ואומדנא דמוכח היא אע"פ שלא פירש שאין אדם מתרוקן ממצותו ונותן לאחרים דהא הכא סתם נתנו להם ואפ"ה אמר דקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולבו לחבירו ביו"ט סתם וטעמא דמסתבר הוא אע"פ שאין בכאן ראיה מכרחת.  ומסתברא דכי אמרינן החזירו יצא דוקא בשהחזירו בענין שיכול עדיין לצאת בו הא אם החזירו לאחר שעברה מצותו לא יצא דאומדן דעתיה הכי הוי וחזרת דמים הכא ודאי לאו חזרה היא דאלולב קפיד וכדאמרי' בפ' מי שאחזו [דף עד ב] דעל מנת שתתן לי אצטלתי אצטלתי דוקא קאמר (דלצעוריה קא מיכוין) וכ"ש הכא שצריך לו לצאת ידי חובתו ואיכא למידק כי אמר ע"מ שתחזירהו לי היאך יצא בו והא לא מצי מקדיש ליה דמידי דחזי ליה קאמר כיון דאמר לי כדאיתא בפ' יש נוחלין [דף קלז ב] ואמרינן בנדרים [דף מח א] כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפני זה כתב ר' שמואל ז"ל שם בב"ב דלא גרסי' לי והראב"ד ז"ל תירץ דשפיר גרסי' לי דהא הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן דמי הנאה להקדש ואין צורך לכך דכי אמר דכל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה היינו מתוך שהיא בהערמה אינו יכול להקדישה כמתנת בית חורון דאמר אינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה וכדאמרינן התם סעודתו מוכחת עליו והכי איתא בירושלמי בההיא דגרסינן התם אלא מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים ופריק דה"ק מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שנעשית בהערמה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והיינו לישנא כל מתנה שאינה כלומר כל מתנה שמתוך הערמתה אינה כלום עד שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה:    ושמעינן משמעתין דמתנה ע"מ להחזיר נותנה לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו כמה דכל שחוזרת לבסוף לבעלים סגי כי הכא שר"ג נתנו לרבי יהושע ור' יהושע לר' אלעזר ור' אלעזר לר' עקיבא והחזירו לרבן גמליאל:

 אם יכול לאכלו. לפי שיש שם אתרוגין אחרים ומגיע זה לחלקו יצא דכדידיה דמי וכ"ת ואפי יש שם אתרוגין אחרים מאן פליג ליה י"ל דהכא באחים שאינן מקפידים זה על זה עסקינן והלכך כיון שאף להם יש אתרוגין אפילו נוטל זה היפה אין מקפידין בכך אבל אם אין להם אלא פריש או רמון ודאי מקפידים הם שאף הם רוצין לקיים מצוה כמוהו:    אבא מצלי ביה. כשהיה מתפלל היה לולבו בידו:

 לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל. מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ואין דעתו מכוונת עליו בתפלתו:

 התם לאו מצוה נינהו וטריד. נטילתן בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם אבל הכא מתוך שחביבה עליו המצוה אין משאו ושמורה כבד עליו ולא טריד:

 קורא בתורה צריך להניח הלולב. לפי שגולל ספר תורה ופותחו:

 נכנס לבהמ"ד. טרוד בשמעתא ויפול מידו:    מתני' שהוציאו ברשות. שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתני' דוקא בזמן שבית המקדש קיים:    גמ' לא שנו. דפטור:

 אלא שלא יצא בו. ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טריד במצוה אבל יצא בו קודם תו לא טעה בדבר מצוה הוא דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה:

 והא מדאגבהיה נפק ביה. ידי חובת לקיחה וקתני פטור:

 אמר אביי בשהפכו.

דף כ עמוד ב[עריכה]

כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה:

 הנ"מ דרך כבוד. כגון כורך ידו בסודר דאמרי' לעיל ודרך בזיון כגון בקערה:    ומדפרכינן כיון דאגבהיה נפק ביה ואצרכינן לשנויי שנויי דחיקי בשהפכו או בשהוציאו בכלי ש"מ דקי"ל מצות אין צריכות כוונה ומיהו איכא למידק ל"ל לאביי לשנויי בשהפכו דהא בסוף ראוהו ב"ד [דף כח ב] אמר רבא דמצות אין צריכות כוונה ואותיב ליה התם אביי טובא והא הכא ודאי לא מכוין כ"ז שלא בירך ועוד שהולך אצל בקי ללמוד ואפשר דאביי קבלה מרבו: ויש שלמדו מכאן שצריך לברך על הלולב בעודו בכלי לפי שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ואי מברך עליה בתר דאגבהיה אין זה עובר לעשייתה דהא אמרינן הכא דמדאגבהיה נפק ביה ואין זה נראה דהיאך יברך עליו בעוד מונח בכלי והא אמרי' בפ' הקומץ רבה [דף לה ב] תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה אלמא כ"ז שאין המצוה מזומנת לו לעשותה אינו מברך עליה ואחרים אומרים שנוטלו שלא כדרך גדילתו עד שעת ברכה וכדאמר בשהפכו כלומר מלמעלה למטה לפי שכל המצות כולן אין יוצאין בהן אלא כדרך גדילתן ואף זה אינו מחוור דבפרק קמא דפסחים [דף ז ב] מוכח שברכת לולב בתר דאגבהיה ונפק ביה הוא דמותבין התם למ"ד לבער חמץ מדאמרי' גבי לולב נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב ומפרקי' שאני התם דמדאגבהיה נפק ביה אלמא דברכת לולב לבתר דאגבהיה ונפק ביה היא והיינו טעמא שא"א לברך עליו בעת שהוא בכלי כמ"ש ואף להפכו לא הצריכוהו ונמצא שא"א לברך עליו אלא בתר דאגבהיה ונפק ביה ולא תקשי לך הא דאמרינן שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן דהכא נמי אע"ג דמדאגבהיה נפק ביה אפ"ה עדיין יש כאן שירי מצוה שצריך לנענעו הלכך שפיר מיקרי עובר לעשייתה שלא בא למעט אלא שאין גומרין את המצוה כולה קודם שיברך עליה:    ודאמרי' שהוציאו בכלי לא תקשי לך אמאי אינו חייב על הכלי דבטל הוא לגבי הלולב כדתנן [שבת צג ב] המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו ואת החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו והכא נמי הכלי טפל ללולב:    מתני' מקבלת אשה הלולב מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת. פי' ביו"ט ראשון בלבד ובזמן שהיה בית המקדש קיים היה לולב דוחה את השבת ומתניתין תרתי קמ"ל חדא דאפי' אשה מותרת לטלטל את הלולב דסד"א כיון דלאו בת חיובא היא לא חזי לה לטלטולי קמ"ל דכיון דראוי לנטילת אנשים מותר לטלטל לכל וקמ"ל נמי דמותר להחזירו למים בשבת אבל השתא לדידן דלולב לא דחי שבת אפי' ביו"ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל:

 וביו"ט מוסיפין אבל לא מחליפין. דטורח הוא לתקוני מנא:

 ובמועד מחליפין. ובחש"מ מצוה להחליף:    כל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב. מדרבנן משום חנוך:    גמ' יודע לשמור תפיליו. בנקיות:

 יודע לשמור ידו. מתורת סתם ידים שגזרו עליהם להיות שניות אלא א"כ יודע לשמרן שמשנטל שחרית לא נגע בשום דבר המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות נוטל את ידיו:

 אוכלין על ידו טהרות שנגעו ידיו בהן. ואיכא נוסחי דגרסי' יודע לשמור אוכלין אוכלין על ידו טהרות והא קמ"ל שאם הוא יודע לשמור אוכלין מטומאה כלומר שיודע לשום אל לבו אם נגע בה טומאה ולומר לנו אוכלין ע"פ שמירתו טהרות אע"ג דקטן לא מהימן באיסורי דאורייתא כדאמרינן בפ"ק דפסחים [דף ד ב] כיון דבדיקת חמץ מדרבנן המנינהו רבנן בדרבנן דאלמא בדאורייתא לא מהימנין ואמרינן נמי לקמן והוא שגדול עומד על גביו אלמא אי לאו הכי לא סמכינן עליה לומר ששחט כראוי הנ"מ במילתא דקיימא בחזקת איסור שאין סומכין על התינוק להעמידה בחזקת היתר אבל להעמיד דבר על חזקת בשמירת טהרות מהימן ומכאן יש ללמוד שסומכין על הקטנים לשמור דברים המותרים ומיהו דוקא בידו ממש אבל ביד נכרי לא שלא למדנו על עדות קטן לשמור מה שביד אחר:    יודע לישאל. שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע [להשיב הן או לאו אם אמר איני יודע] ברשות הרבים ספיקו טהור ואם שאלוהו ואמר איני יודע ברה"י ספיקו טמא הכי גמירי לה הלכתא מסוטה:    יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ומקמי הכי אין חולקין לו תרומה בגורן אבל משגרין לו בביתו אם יודע לשמרה בטהרה דהכי תניא בגמ' דנושאין על האנוסה ביבמות [דף צט ב] עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות חרש שוטה וקטן [כו']  וכולן משגרין להם בבתיהן בבית הגרנות אין חולקין לו שאין רואיו בקיאין בו שיודע לשמור אותה אבל לביתו משגרין לו אבל משיודע לפרוס כפיו ופורס הכל יודעין שהביא שתי שערות שאין קטן פורס כפיו כדאמרינן במגילה [דף כד א] הלכך חולקים לו כך פרש"י ז"ל ואחרים פירשו דהכא בקטן ממש קאמר ולא שיהא פורס דהא תנן במסכת מגילה קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו עובר לפני התיבה [ואינו נושא את כפיו] אלא יודע לפרוס קאמר דכיון שיש לו דעת לפרוס חולקין לו תרומה בבית הגרנות [וההיא דאמרי' ביבמות חש"ו אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וכו'] בשאינו יודע לפרוס אי נמי דהכא פורס את כפיו ממש קאמר ולא בפני עצמו אלא שמבשם בקול עם אחיו הכהנים וכענין שאמרו בערכין [דף יג ב] שהיו לויים קטנים מסייעין לגדולים בשיר [וצעירי] (וצוערי) הלוים היו נקראים:    יודע לשחוט. לאמן את ידיו לשחיטה אע"פ שאינו בקי בהלכות שחיטה:

 מותר לאכול משחיטתו. כדמפרש רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס וא"ת אי הכי למה לי יודע לשחוט דהא תנן בריש חולין [דף ב א] וכולן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה י"ל דהתם דיעבד אבל לכתחלה לא כדאמרינן עלה התם בגמרא [דף יב ב] זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה אבל הכא כיון שיודע לאמן את ידיו [מותר] לשחוט אפילו לכתחלה:    ואם יכול לאכול כזית דגן. כל חמשת המינין קרי דגן חטים ושעורים וכוסמין שבולת שועל ושיפון:

 ומרחיקין מצואתו. משאכל כזית מכל אלו בכל ענין אכילה שצואת מינין הללו מסריח:

 ארבע אמות. לענין ק"ש ותפלה:

 והוא שיכול לאכול כזית בכדי שיעור אכילת פרס. אבל אם צריך לשהות יותר מכן הרי הוא כאוכל מעכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכך הלמ"מ שאין אכילה מצטרפת לשהייה מרובה מזה:

 פרס. חצי ככר ששערו בו מזון שתי סעודות לעירוב לשון פרס פלגא כדתנן במסכת עירובין [דף פב ב] חציה לבית המנוגע לשהייה בבית המנוגע לכבוס בגדים שתלאם הכתוב בשהיית שעור אכילה כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו:    אם יכול לאכול כזית צלי. יש שיכול לאכול כזית מבושל ואין יכול לאכול כזית צלי משערינן בצלי לפי שהפסח אינו נאכל אלא צלי:

 שוחטין עליו את הפסח. ממנין אותו עם בני חבורה ואי לא לא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו הראוי לאכילה ר' יהודה אומר עד שיודע הפרש אכילה דסבר ר' יהודה דביודע קרינא ביה לפי אכלו ושוחטין עליו את הפסח הא לאו הכי לא:

 סליקו להו לולב הגזול