ר"ן על הרי"ף/סוכה/פרק ד

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף כא עמוד א

לולב וערבה. שהם במקדש כל ז' כלומר לולב לנטילה וערבה להקיף את המזבח כדלקמן בפירקין:

ו' וז': פעמים שדוחים שבת והם שבעה ופעמים שאין דוחין והויא להו ששה ימים ולקמיה מפרש להו ואזיל:

ההלל: נגמר כל ח' כך תקנו נביאים הראשונים ובערכין (דף י א) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקין בקרבנותיו:

והשמחה: לאכול בשר שלמים וקי"ל בפסחים (דף קט א) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ואע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דבהר גרזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך ואע"ג דכי מקלע בשבת ביום ראשון אי אפשר בשלמים דלמישחטינהו בשבת אי אפשר ולא למשחטיה נמי בע"ש ויו"ט משום דבעינן זביחה בשעת שמחה דנפקא לן [פסחים דף ע ב] מדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אפ"ה איתא לשמחה בבשר של חולין או בשאר מיני שמחות שלא אמרו אין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר אבל לא לעכב:

סוכה וניסוך המים שבע': סוכה לישב בה ניסוך המים בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפרק שני (דף כו ב):

החליל: שמחת בית השואבה היו שמחין בחג לשאיבת ניסוך המים ומחללין בחלילין ובכנורות אותו חליל אינו דוחה אפי' יו"ט הלכך פעמים שהוא ה' ימים בחג כגון שלא חל יו"ט הראשון בשבת וכיון דלא דחי יו"ט וכ"ש שבת שבחש"מ פשו להו ה' ופעמים שהוא ו' כגון שחל יו"ט בשבת ופשו להו ו' ימים של חולו של מועד דבזמן מקדש אין עושים יו"ט ב' ימים:

לולב שבעה: דיו"ט ראשון דחי שבת ושאר ימים שחל בהן יו"ט ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דכל ז' הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא:

גמ' ושאר כל הימים ששה אמאי טלטול בעלמא הוא: אין בו צד איסור אלא שמטלטל עצים דאע"ג דחזו למצוה שייך בו איסור טלטול כיון שאין עליו תורת כלי כדאשכחן גבי קנים של לחם הפנים דכתיבי כדתניא במנחות בפרק שתי הלחם (דף צז א) ומנקיותיו אלו הקנים ואמרינן התם לא סדור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת אע"פ שיש בו איסור טלטול כיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה למה לא ידחה איסור טלטול זה:

גזירה שמא יטלנו וילך אצל בקי ללמוד: נענועו או ברכתו:

ויעבירנו ד' אמות ברה"ר: וכתב רש"י ז"ל דה"ה דהוה מצי למימר ויוציאנו מרשות לרשות אלא שברוב המקומות ועניינים יש לחוש להעברת ד' אמות ואין לחוש להוצאה כגון אם היה מונח בכרמלית בקרפף או אם הגביהו על מנת ליטלו ולא להוציאו ונמלך עליו להוציאו דפטור אם לא עמד לפוש בינתים כדאמר בפירקא קמא דשבת (דף ה ב): ואין זה מחוור דגבי העברה נמי אם מעיקרא נטלו על מנת שלא להעבירו ד' אמות אע"פ שהעבירו אח"כ לא מיחייב כל שלא עמד לפוש בינתים ויותר נראה לומר דחדא מינייהו נקט א"נ דמרה"י לרה"ר אית ליה היכרא במחיצות ומדכר אבל ברה"ר כיון דלית ליה היכרא לאו אדעתיה:

ראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין: דחשיבא נטילתו דאפילו בגבולין חייב לא גזרו ביה רבנן לא בגבולין ולא במקדש אבל שאר ימים שאינן מן התורה אלא במקדש לא חשיבא נטילה דידהו וגזור בהו רבנן משום חומרא דשבת אף במקדש וכי תימא נמצא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותיבנא ביבמות (דף צ א) ושנינן שב ואל תעשה שאני:

א"ה: דמאי דאיתיה בגבולין לא גזור ביה רבנן:

האידנא נמי לידחי: ביו"ט ראשון את השבת:

לא ידעינן בקבועא דירחא: שמא אין יו"ט עד למחר דהוה לן למעבד אלול מעובר ואע"ג דהשתא ידעינן בקבועא דירחא כדאמרי' בריש ביצה (דף ד ב) אפ"ה הרי אנו כאילו לא ידעינן משום גזירה דדילמא גזרי גזירה ואתי לאיקלקולי כדאיתא התם ודאמרי' פ' מקום שנהגו [דף נא ב] דא"ל רב ספרא (לרבא) [לר' אבא] כגון אנא דידענא בקבועא דירחא בישוב לא עבידנא [מלאכה ביו"ט ב'] במדבר מאי לא שהיה בקי בסוד העבור כמו שפרש"י ז"ל דהרי אסור כדכתיבנא אלא דהוה דייר היכא דמטו שלוחי תשרי דגזרי בהנהו דוכתי ניסן אטו תשרי ועבדי תרי יומי כדאיתא פ"ק דר"ה (דף כא א) וכן פר"ת ז"ל:

אינהו דידעי בקבועא דירחא: (בזמן שאנו) מקדשין ע"פ הראיה לידחו אף לאחר חורבן:

כיון דאנן לא דחינן: משום דלא קים לן בקבועא דירחא:

אינהו נמי לא דחו:

דף כא עמוד ב

שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ותורה כשתי תורות. וא"ת והא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ואפ"ה לא דחי שבת ואפילו בזמן שבהמ"ק קיים דתנן בפ' בתרא דר"ה (דף כט ב) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה י"ל דהיינו טעמא לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באין שחרית דמשום הכי תמיד של שחרית הוה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו העדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכן ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה ג"כ יתקעו ואע"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקענו עכשיו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קודש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזין וכתב הרמב"ן ז"ל שלזה כוון הרב אלפסי ז"ל שכתב בפ"ק דמגילה [סימן אלף ס"ו] גרסינן במסכת סוכה מפני מה אין לולב דוחה שבת ביו"ט ראשון והלא מצותו מן התורה אפילו בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעינן בקבועא דירחא ומספיקא לא דחי שבת והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה וכתב עליו הר"ז הלוי ז"ל שזה כשגגה שלא נאמר והיינו טעמא דשופר אלא לענין גזרה אבל לענין ספיקא דקבועא דירחא אין בזה טעם לשופר ולמגלה שהרי אפילו במקום שלא היה להם ספק בקבועא דירחא לא דחו שבת כדתנן גבי שופר במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה ומגילה מעולם לא דחתה את השבת בשום מקום וממה שכתבנו נתברר מה שכתב ז"ל היינו טעמא דשופר אבל עדיין לא עלה יפה מה שאמר והיינו טעמא דמגילה דכיון דמדבריהם היא אפילו היינו בקיאין בקבועא דירחא לא היתה דוחה שבת וכתב הרמב"ן ז"ל שכלפי מה שאמר והלא מצותו מן התורה ואפילו בגבולין ואמר משום דלא ידעינן בקבועא דירחנא ולא דחי שבת אלא ודאי דדברי תורה מש"ה אמר והיינו טעמא דמגילה כלומר שאינו דבר תורה ואינו עולה יפה בלשון לפיכך נ"ל דכיון דמסקינן דמשום דלא ידעינן בקבועא דירחא אפילו מידי דאורייתא כלולב ושופר לא דחי משום הכי אמר דהיינו טעמא דמגילה שהרי מעתה טעמו של שופר ולולב מספיק בה ואינה צריכה לטעם בפני עצמה ואילו היה נותן בה טעם מפני שהיא של סופרים היה קשה עליו א"כ שופר ולולב דאורייתא לידחו ולפי דרכו של הרב אלפסי ז"ל כך היה ראוי לכתוב. ומ"מ קשה מאי שנא דבתר חורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולא תקנו כן בלולב י"ל משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן הלכך במקום ב"ד ליכא למיחש משא"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפילו במקום ב"ד איכא למיחש ביה משום גזירה דרבה:

וראשון דאית ליה עיקר בגבולין מנ"ל וכו' ביום ואפי' בשבת: דמשמע כל דהו יום וקרא יתירא הוא דמצי למכתב בראשון:

ראשון ואפי' בגבולין: לאו מריבויא דריש ליה אלא כיון דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא פריש מקדש משמע דאפי' בגבולין:

הראשון: מיעוטא הוא כלומר הראשון לחודיה הוא דאמינא לך אפילו בשבת וכן בפרק גיד הנשה (דף צא א) דרשינן הירך המיומנת שבירך כלומר למעוטי דשמאל וכן העולה [פסחים נח ב] כלומר עולה ראשונה ומיהו זמנין דאתיא לרבות כדאמרינן לעיל בסוף פרק הישן (דף כח ב) גבי תוספת ענוי דיוה"כ האזרח לרבות את הנשים וגבי סוכה האזרח לרבות את הגרים וכל א' וא' כפי ענינו:

פשיטא טלטול בעלמא הוא איצטריך קרא למשרי טלטול: טלטול דרבנן הוא ועדיין לא נאסר טלטול בעולם ובא הכתוב להתירו כאן:

למכשירי לולב: בא הכתוב ללמדך שמכשירי לולב דוחין את השבת כל תקוניו ואפילו לקצצו מן המחובר ולאגדו וליתא לדרבי אליעזר:

מתני' ערבה ז' כיצד יום ז' של ערבה שחל להיות בשבת ערבה ז': פי' במקדש דוקא:

ובשאר כל הימים ששה: אי אתי שבת בשאר ימים לבד משביעי ערבה אינה אלא ששה משום דלא דחי ערבה שבת אלא כי אתי שבת ביום שביעי וטעמא מפרש בגמרא:

גרסי' עלה בגמרא [דף מג ב] ערבה בשביעי מ"ט דחיא שבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה א"ה לולב נמי גזרה משום דרבה א"ה ערבה נמי ליגזר ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב לכל מסור א"ה כל יומא נמי לידחי א"כ פקפקת בלולב ולידחי יו"ט ראשון לא מינכרא מילתא דאמרי' לולב הוא דקא דחי מ"ש בשביעי כיון דאפיקתיה מראשון עייליה בשביעי א"ה אנן נמי נדחי אנן לא ידעי' בקבועא דירחא אינהו דידעי בקבועא דירחא לידחו כי אתא בר הדיא אמר לא איקלע כי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחי מ"מ קשיא ומסקינן כל מילתא דאנן לא דחינן ליה אינהו נמי לא דחו ליה וכל מילתא דאנן דחינן ליה אינהו נמי דחו ליה: הכי פירושו מעיקרא מקשינן ערבה בשביעי מ"ט דחיא שבת ולא גזור כי היכי דגזור בלולב דהא ערבה ליתא מן התורה בגבולין כלל ואמאי לא גזור בה במקדש ומפרקינן כדי לפרסמה שהיא מן התורה כלומר שלפי שאינה מפורשת בתורה בהדיא שבקו לה רווחא דתדחי שבת חד יומא ופרכינן א"ה לולב נמי נידחי בשאר ימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל ז' דהא לא מיפרשא בהדיא דאתי למטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים לאו שמחת לולב קאמר ומפרקינן ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא כהנים מקיפין בה את המזבח כך פרש"י ז"ל. פירוש לפירושו דאין ישראל יכולים להקיף כדתנן בפ"ק דכלים דאין ישראל כשרים ליכנס בין האולם ולמזבח וה"נ מוכח לישנא לולב דלכל מסור כלומר אבל ערבה אינה מסורה לכל אלא כהנים בלבד ועוד דאם איתא דבהבאה לחוד תליא מילתא לתקון בלולב שיביאוהו שלוחי ב"ד ולידחי אלא ודאי הדבר תלוי בזה דכהנים זריזין הם ולא אתו לידי חלול שבת אבל לולב דלכל מסור כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי דלא פלוג ומיהו הא דפרכינן לבסוף א"ה האידנא נמי לידחי לא אתי שפיר דהא האידנא ערבה מסורה לכל ורש"י ז"ל הוצרך לדחוק ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב"ד של כהנים ואחרים פירשו דבערבה לית בה משום גזירה דרבה לפי ששלוחי ב"ד היו מביאין אותה מן המקום הנקרא מוצא כדתנן [דף מה א] במתני' ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה וכו' וכולן נוטלין ממה שהיו נותנין להן שלוחי ב"ד וכיון שהיו נוטלין אותה לפני ב"ד ולא היו מביאין אותה כל אחד מביתו לית בה משום גזירה דרבה ואפילו בגבולין שהיו נוטלין אותה זכר למקדש היו שלוחין מביאין אותה דומיא דמקדש הלכך אע"פ שהיתה נטילתה ביד כל אדם אפי' במקדש לפי שלא הוזכרו כהנים אלא בהקפה שמצות כהנים היתה בנטילה ובהקפה ומצות שאר העם בנטילה בלחוד שהיו נוטלין אותה במקום שהיה אפשר להם ליכנס שם אפ"ה כיון שיש לב"ד עסק בדבר ומלפני ב"ד הן נוטלין אותה אימת ב"ד עליהן וליכא למיחש לדרבה ולפיכך נהגו עכשיו בערבה שהמתעסקין בצרכי צבור מביאין אותה כמו שנהגו בתחלה מתוך שהמקום הנקרא מוצא היה בצד ירושלים והיה אפשר לשלוחי ב"ד להביא לכולם משם אבל הלולבין אפשר שלא היו מצוין שם והיה צריך כל אחד לחזר אחריו ולהביאו מעירו:

ופרכינן תו אי הכי כל יומי נמי נידחי כלומר אי הכי דליכא למגזר בה מידי והא כל ז' במקדש מן התורה כל יומא נמי דמיקלע שבת נידחי ומ"ש חד יומא ותו לא ומפרקינן א"כ פקפקת בלולב כלומר משום דלא דחי אלא חד יומא וערבה דחיא כל יומא אתי למימר דלולב לאו מצוה חשובה היא ופרכינן ולידחי ערבה ביום ראשון כלולב ומפרקינן דלא מינכרא מילתא דמשום ערבה היא ולא תתפרסם שהיא מן התורה דאמרי' דמתוך שנתנה שבת לדחות אצל לולב נתנה לדחות ג"כ אצל ערבה ופרכינן תו מ"ש שביעי טפי משאר ימים ומפרקינן כיון דאפיקתיה מראשון אוקמיה אשביעי כדי שיהא יום מסוים או ראשון או אחרון ופרכינן א"ה אנן נמי נידחי ופרקינן דלא ידעינן בקבועא כלומר דאע"ג דידעינן בקבועא דירחא יש לנו לעשות עצמינו כאילו לא ידעינן משום חששא דזימנין גזרו גזירה ואתי לאיקלקולי וכמו שכתוב למעלה ופרכינן תו דאינהו דידעי בקבועא דירחא לידחו ומפרקינן לא איקלע פירוש לפי שהיו מעברין אחד מן החדשים כשרואין שיארע שביעי של ערבה בשבת והכי איתא בירושלמי רבי סימון מפקיד להלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא ואי אדחוק עבדין תקיעתא ולא תעבדון ערבתא פירוש שהיו מקפידים יותר בערבה אע"פ שאינה אלא זכר למקדש בעלמא ושופר דאורייתא משום דערבה ליתא בגבולין אלא מדרבנן ולפיכך היה קשה להם שתדחה שבת בגבולין וכן היה קשה להם שיבא יום ערבה בשבת ולא תדחה אותו דהא בעינן דתדחה כדי לפרסמה שהיא מן התורה ועוד מפני מחלוקת הביתוסין שלא היו מודין בה ולפיכך אף לאחר חורבן שאינה אלא זכר למקדש היתה חמורה להן מן השופר והלולב והיו רוצין שלא תבטל לעולם ועוד דכיון דמספיקא עבדינן תרי יומי כי מקלע יום ראשון של לולב ושופר בשבת לא בטלי לגמרי אבל אי מקלע שביעי של ערבה בשבת כיון דליתיה אלא חד יומא היתה בטלה לגמרי ולפיכך חששו לה ביותר והיו מחשבין כי

דף כב עמוד א

היכי דלא ליקלע ז' של ערבה בשבת והיו רשאין בכך לפי שאין מועדות אלא אותן שב"ד קובעין כדדרשינן מאשר תקראו אותם מקראי קדש אפילו מזידין וכן הקביעות שאנו מחשבים בו עכשיו הוא בענין שא"א ליום ערבה שיבא בשבת ומ"מ המנהג שלנו ע"פ הירושלמי שכתבנו דלפום גמרא דילן הא אסיקנא דכי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחי ומסקינן טעמא דכיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי אבל מי שתקן לנו הקביע שאנו מחשבין בו ראה דברי הירושלמי בכך:

וגרסי' תו בגמרא א"ל אביי לרבא מ"ש לולב דעבדינן שבעה זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן שבעה זכר למקדש כלומר אלא יום אחד דיום אחד ודאי עבדינן כדאמרינן לקמן [דף מד ב] בההוא גברא דאייתי ערבה קמי רבי אלעזר בר צדוק ושקיל חביט חביט ולא בריך והוא היה לאחר החורבן שהרי רבי צדוק אביו בימי רבי אליעזר ורבי יהושע ור"ג היה כדמוכח בבכורות [דף לו א] עלה דההיא כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ הלכך יום אחד דעבדינן ליה זכר למקדש אבל אביי מתמה אמאי לא עבדינן ליה ז' כדעבדינן בלולב ומסקינן אלא אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאיתיה בגבולין מדאורייתא עבדינן ז' זכר למקדש ערבה דליתא בגבולין מדאורייתא לא עבדינן בה ז' זכר למקדש כדעבדינן בלולב פירוש לולב אי אפשר לו לעשותו יום א' בלבד זכר למקדש שכבר הוא נטל בגבולין יום אחד מדינו מן התורה ולא יהא כאן זכר למקדש כלל וכיון דלא סגי ביום א' עבדינן ז' אבל ערבה שאינה נטלת מן התורה בגבולין כלל ביום א' בלחוד איכא זכר למקדש:

ובגמרא נמי שקלינן וטרינן הא דתנן במתניתין בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום ז' כלומר בז' מקיפין את המזבח ז' פעמים אי הואי האי היקף בלולב או בערבה ולפי מנהגנו עכשיו שמקיפין את התיבה בכל יום פ"א ובז' ז' פעמים משמע דסברינן שאותו היקף הוא בלולב דאי בערבה כיון שאין אנו עושין בערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל אי הוה בלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש ז' הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש וכ"כ רש"י ז"ל בתשובה ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן בפ"ז מהלכות שופר וסוכה ולולב לפי זה אף בז' של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה:

איתמר רבי יוחנן וריב"ל חד אמר ערבה יסוד נביאים: תקנת נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממסדרי תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה התקינו שתהא ערבה נטלת בגבולין:

וחד אמר מנהג נביאים: הנהיגו העם ולא תקנו להם ונ"מ דלא בעינן ברכה דליכא למימר וצונו דאפי' בכלל לא תסור ליתא וכדמסקי' בההוא גברא דאייתי ערבה קומי רבי אלעזר ברבי צדוק ושקל חביט חביט ולא בריך כלומר שנענע אותה בלא ברכה דקסבר מנהג נביאים היא בגבולים ולא יסוד נביאים לפיכך אינה צריכה ברכה ויש שלמדו מכאן דלא מברכינן אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדאמרינן בפ' בתרא דתענית (דף כח ב) דרב איקלע לבבל בר"ח וחזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו וכיון דחזנהו דמדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ור"ת ז"ל אומר שאין ראיה ערבה להלל דערבה כיון דאינו אלא טלטול בעלמא כיון דלא הויא תקנתא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל חשיבא ומברכינן עלה דהא אשכחינן דמברכינן אשני ימים טובים של גליות אף על פי שאינו אלא מנהג בעלמא כדאמרינן בפרק קמא דביצה [דף ד ב] הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם ובתוספות דחו ראיה זו משום דהיינו טעמא דלא מברכינן אערבה למאן דאמר מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו ושני ימים טובים של גליות (לענין ביצה) אין בהם אלא קדושה והזכרת היום בתפלה ובברכת המזון ואין אומר וצונו ואי משום דמברך על תקיעת שופר ביו"ט ב' של ר"ה היינו משום דהנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' י"ט של גליות לענין ביצה דקדושה אחת הן כדמוכח בפ"ק דביצה (דף ד ב) וזו היא דחייתם ז"ל ולא ידעתי מה היא דהא אנן דידעינן בקבועא דירחא לא עבדינן שני ימים טובים אפילו בשל ר"ה אלא משום מנהג אבותיהן ולא הותקן כלום בשל ר"ה יותר משאר י"ט של גליות אלא משום דאבהתין לא נהגו בשל גליות אלא בשתי קדושות אף אנו כן ולפי שנהגו בשל ר"ה בקדושה אחת אף לנו קדושה אחת הן ועוד ברכת מצה של יו"ט ב' של פסח מאי איכא למימר ולפיכך אם ראיית הרב ז"ל ראייה איני רואה שתדחה בזה אבל מ"מ ראייתו איני מכיר וכי מפני שהוזכר שם מנהג מביא אותה ראיה לכאן והלא שם עיקר תקנה היא דאמרינן שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זימנין דגזרו גזירה ואתי לאיקלקולי דמשמע שתקנה קבועה אמרו כאן שינהגו כמנהג אבותיהם מפני חשש קלקול ואע"ג דמשמע שאם לא נהגו כן לא היו גוזרין כך עליהם דאי לא תימא הכי אף בי"ט של גליות יש לעשות לבני ארץ ישראל ב' ימים אפ"ה אע"ג דזימנין דגזרינן גזירה לא סגיא לחדושי מנהג מ"מ תקנה קבועה היתה לאותם שכבר נהגו שינהגו כן אפילו לאחר דידעי בקבועא דירחא ועוד הביא ר"ת ז"ל ראיה מדאמרינן בפרק היה קורא (דף יד א) דרב שבא איקלע לגבי רבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסיק ליה ויהב טעמא משום דרב שבא לא הוה חשיב עליה דרבינא [להפסיק בשבילו] ואם איתא שאין מברכין עליו מה חשש הפסק יש בו ואף ראיה זו אינה כלום אצלי דהא בברכות [דף יג א] מוכח שאין ברכות ק"ש מעכבות קריאתה אלא קראה בלא ברכותיה יצא ועוד שאפילו אומר אותן כסדר אין ברכות ק"ש כברכת המצוה שאין אנו מברכין לקרות את שמע ואעפ"כ אסור להפסיק בה אלא מפני היראה ומפני הכבוד ואפילו קורא אותה לצאת בה קודם ברכותיה ולמה לא יהא אפשר שיהא הדין כן בהלל אחר שהנהיגוהו לאמרו מפני שבחו של מקום ואיזה איסור מוצא הרב יותר מפני שמברכין עליו והלא אין השיחה פוסלת בברכה אלא בין ברכה למצוה אבל לאחר שהתחיל במצוה לא כמו שכתבתי במסכת פסחים [סי' תש] בס"ד והרי רב אחא בר יעקב הוה אמר [דף לח א] גירא בעיניה דשיטנא אע"פ שמברכין על הלולב כמו שכתבתי למעלה שכל שיחה שהיא באמצע המצוה אינה מפסקת ולפיכך היה נראה דכיון דאיפליגו אמוראי בגמרא אי מברכין אמצוה דרבנן או לא הבו דלא לוסיף עלה דדוקא במצות קבועות הוא שנחלקו אבל אמנהגא לא מברכין כדמוכח סוגיין וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מגילה וחנוכה שאין מברכין על הלל שבראשי חדשים לפי שאינו אלא מנהג ואין מברכין על המנהג ומיהו כבר פשט המנהג שמברכין עליו וכיון שכן יש לנו לומר דדוקא על חבוט ערבה שאינה אלא חבטה בעלמא הוא שאין מברכין אבל בהלל דר"ח מברכין וכבר כתבתי מזה במקומות אחרים:

א"ר אמי ערבה צריכה שיעור: לקמן מפרש שיעורה:

אינה ניטלת אלא בפני עצמה: אין דבר אחר נאגד עמה כדי שיוכיח שהיא המצוה:

ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שהיא בלולב: בגמרא פרכינן וכיון דאמרת אינה נטלת אלא בפני עצמה פשיטא דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ומפרקינן מהו דתימא הני מילי דאגבהיה ולא הדר אגבהיה אבל אגבהיה והדר אגבהיה אימא נפיק בה קמ"ל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שופר וסוכה ולולב שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב:

וכמה שיעורה ג' בדי עלין לחין: ג' בדין שיש בכל אחד ואחד ג' עלין לחין ונ"ל דהיינו טעמא דרב נחמן דכיון דקי"ל [דף לג א] דלולב אין צריך אגד פעמים שאדם נוטל ערבה בפני עצמה לצאת בה ממצות ערבה שעם הלולב [ומשום דאיפלגו תנאי בערבות דאיכא מאן דאמר ערבה אחת ואיכא מ"ד שתי ערבות בעי רב נחמן ג' בדין כדי שיהא ניכר שלשם מצות ערבה נוטל אותה ולא לשם מצות ערבה שבלולב] ורב ששת פליג ואמר דאפילו עלה אחד בבד אחד וקי"ל כוותיה דמנהג נביאים היא ואזלינן ביה לקולא. ומיהו מסתברא דשיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב שלא מצינו שהקלו בה בזה:

ת"ר העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו' ואע"פ שברך ביום ראשון חוזר ומברך ביום שני: כלומר דבכל הימים מברך על נטילת לולב אבל שהחיינו לא מברך אלא בשעת עשייתו או ביום ראשון:

העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו נכנס לישב אומר בא"י אמ"ה לישב בסוכה: (ולא) ומיקרי עובר לעשייתן ואע"פ שכבר נכנס וישב בה מפני שישיבתה מצוה נמשכת שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שהצריך לברך עליה קודם ישיבתה בפ"ז מהלכות סוכה:

ואסיקנא דכל שעה שנכנס מברך לישב בסוכה: דגמרינן מתפילין דקי"ל דכל אימת דמנח להו מברך ובגמרא נמי אמרינן דרבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי להו מברכי פי' משום דמצוה במשמוש בהן כדי שלא יסיח דעתו מהן ק"ו מציץ כדאיתא בפ"ק [דיומא] (דף ח א):

וכתבו בתוספות דלא איתפרש מאי מברך דלא מסתבר שהיו מברכין להניח כמו שהיו מברכין קודם הנחה דהכא הרי הן מונחין ועומדין וכתבו דמסתברא דמברכין לשמור חוקיו כי היכי דמברכי בני מערבא בתר דמסלקי תפילייהו כדאיתא בפרק בא סימן (דף נא ב): ולא ידעתי מהו דהא מיפרשי בירושלמי דאתי כמאן

דף כב עמוד ב

דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר כלומר דלילה לאו זמן תפילין וקרא הכי קאמר ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה כלומר שלא יהו עליך אלא ביום ומשום הכי שייך למימר חוקיו אבל בעידנא דממשמשי בהו היכי שייך למימר בהו הכי לפיכך נראה לי שהיו מברכין עליהן לשמור את התפילין כלומר מהיסח הדעת או כיוצא בזה ולא ידעתי למה השמיטוה פוסקי ההלכות להא דרבנן דבי רב אשי ואפשר דהיינו משום דאינהו הוה קים להו בתוך כמה שיעור של זמן אדם חייב למשמש בהן אבל אנן דלא קים לן אם נברך כל שעה שנמשמש בהן אפשר שנמשמש שלא בשעת חיוב ונמצינו מברכים לבטלה ויש מפרשין דכל אימת דממשמשי היינו כשיצאו ממקומן להחזירן במקומן:

וכתבו בתוספות שיש מצות שתקנו בהן שהחיינו כסוכה ולולב כדאיתא הכא ומקרא מגילה כדאיתא במגילה (דף כא ב) ופדיון הבן כדאיתא בסוף פ' ערבי פסחים (דף קכא ב) ויש מצות שלא תקנו בהן שהחיינו כתפילין דהא בפרק התכלת (דף מב ב) דייק מדאמר רבי יוחנן על התפילין של יד אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין דלעשות תפילין לא מברך מדלא חשיב ליה התם וכמו כן יש לדקדק משם דשהחיינו לא מברך ליה מדלא חשיב ליה התם ובפ' ר' אליעזר דמילה (דף קלז ב) בהדי ברכות מילה אבל לא פירש מפני מה תקנו במקצתן שהחיינו ובמקצתן לא תקנו ולי נראה דשהחיינו דמצות בזמן תלי כדמוכח בסוף פרק בכל מערבין (דף מ ב) דאמרי' בר"ה ויוה"כ דכיון דמזמן לזמן קאתי אומר עלייהו זמן הלכך סוכה ולולב ומקרא מגילה מזמן לזמן קאתו ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן קאתי אפ"ה כיון שהיא מצוה תלויה בזמן ל' יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו אבל תפילין ומילה לא תלו בזמן והלל של ב' ימים טובים נמי אע"ג דתלו בזמן כיון שתקנו לומר על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור אין זמנו קבוע וצ"ע לפ"ז למה אין מברכין זמן על ספירת העומר וראיתי מי שכתב שאם לא ספר בלילה לא יספר ביום כדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר משמע דהא ביום לא יצא ומשום הכי לא אמרי' ביה זמן:

ואם לאו לכשיכנס מברך שתים: משמע דאם בירך שהחיינו בשעת עשיה אינו מברך כשנכנס לישב בה ויש לתמוה דהא צריך לברך משום יו"ט כשם שמברך שהחיינו בשאר י"ט ואפשר דכיון דסוכה מחמת חג קא אתיא זמן דידה פטר לזמן דחג וכתב הראב"ד ז"ל שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אע"פ שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירכו עליה בשעת עשיה כשם שמברכין על הלולב זמן אע"פ שכבר בירך אותו בלילה וי"א שאין מברכין זמן על הלולב ביום שני שאין עיקר ברכה זו אלא בשעת עשיית לולב כדמוכחא סוגיין אלא שאנו מסדרים אותה בשעת נטילה כדרב כהנא דהוה מסדר להו אכסא דקדושא וכיון שבירך ביום ראשון שהחיינו שוב אינו מברך דלא גרע ממברך בשעת עשייה ולא נהגו כן משום דשעת עשייה או שעת מצוה בעינן:

אמר ר' יוחנן אתרוג בשביעי אסורה בשמיני מותרת: פי' טעמיה דרבי יוחנן משום דקסבר דאתרוג לכולי יומא דשביעי אתקצאי משום דכיון דאם לא נטל בשחרית יטול בין הערבים דכל היום חזי למצוה ומשום הכי בשמיני מותרת דליכא למימר דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא משום דלבין השמשות גופיה לא איתקצאי שהרי בין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג שאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בין השמשות דכיון דלולב בזמן הזה מדרבנן בר מיום ראשון ובין השמשות ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא וליכא למימר דמגו דאתקצאי אפלגא דיומא דשביעי אתקצאי נמי לכוליה ונמצא שהוקצה אף בין השמשות דלא אמרינן הכי אלא בשבת ויו"ט לפי שכל דבר שאינו מוכן בין השמשות של שבת או יו"ט אי אפשר שתבא לו הכנה כל היום אבל ביום של חול אינו אסור אלא בשעת ההקצאה בלבד ובין השמשות כיון שאינו ראוי לנטילת לולב אין האתרוג מוקצה בו אבל סוכה אפילו בשמיני אסורה משום דאתקצאי לבין השמשות לשביעי משום דאי מתרמיא ליה לסעודתא בבין השמשות מיבעי ליה למיכל בגווה וכיון דאתקצאי בבין השמשות של תחילת שמיני שהוא יו"ט איתקצאי לכולי יומא:

ולדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר אביי שמיני ספק שביעי אסורה וא"ת ואמאי והא אמרינן לעיל שאין האתרוג מוקצה אלא בשעה שיכול לצאת ידי מצוה ובח' ספק ז' הרי אין יכול לצאת בו יש לומר דאי שרינן ליה אתי למימר דלא מספקינן בז' כלל אלא ודאי ח' הוא ולא ישמע לנו לישב בסוכה אבל ט' ספק ח' מותרת דליכא למיסרי ליה בט' משום טעמא דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא דהאי טעמא ליתא באתרוג וכדכתיבנא:

כל א' וא' יוצא בו ואוכלו לאלתר: דס"ל דלא אתקצאי אלא למצותו בלחוד וקי"ל כרב אסי דלכולי יומא איתקצאי דהא ר' יוחנן כוותיה ס"ל דלכולי יומא אתקצאי:

והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן: ופירוש מיתב יתבינן אע"ג דידעינן בקבועא דירחא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם אבל ברוכי לא מברכינן כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו"ט וכך פי' הרב אלפסי ז"ל ואע"ג דביום שני של פסח עבדינן יו"ט ועבדינן ספירת העומר ולא חיישינן לזלזולי ביו"ט שאני התם דהיינו טעמא משום דספירת העומר וקדושה לאו כי הדדי קא אתו אלא כל חד וחד עבדינן באפי נפשיה אבל כאן ברכת לישב בסוכה היא בכוס אחד עם הקידוש ואם מברך לישב בסוכה בח' איכא למיחש לזלזול יו"ט. ולי אין צריך לכך דספירת העומר א"א לדחותה משום זלזול דכיון דידעינן בקבועא דירחא הרי חייב בספירת העומר מדאורייתא ואין ראוי שתעקר ברכתו אבל ישיבת סוכה בשביעי ספק שמיני מדרבנן בעלמא הוא וא"ת וכי היכי דמסקינן בסוכה דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן למה לא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה לאו קושיא היא חדא דלולב בגבולין דרבנן וסוכה מדאורייתא ועוד דבלולב איכא איסור טלטול כדאמרינן בריש פירקא טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת אבל בסוכה לא עביד מידי:

גרסי' בגמ' א"ר זירא לא לקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא מ"ט ינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו פירוש בתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות דזוכה לעצמו ואינו מזכה לאחרים דאי בשהגיע לעונת הפעוטות כבן ו' או כבן ז' אקנויי נמי מקני דהא קי"ל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומסקינן נמי בפ' הניזקין (דף נט א) דמתנתו מתנה ואם תאמר והא איהו על מנת להחזיר יהביה ניהליה ואי אקנויי נמי לא מקנה ולא מצי לאהדורי נמצאת מתנתו בטלה ליתא דהא קי"ל (גיטין דף פד א) דכל תנאי שאי אפשר להתקיים בסופו והתנה עליו בתחלה תנאו בטל ונמצא שהקטן קנאו ואע"פ שאינו יכול להחזירו:

דף כג עמוד א

אומרים זמן בשמיני של חג. משום דרגל בפני עצמו הוא כדמפרש ואזיל:

פייס בפני עצמו: שבכל פרי החג לא היו מטילין גורל איזה משמר יקריב לפי שכסדר היו מקריבין אותן עד שכל עשרים וארבע משמרות היו שונות ומשלשות בהן חוץ משתים כדאיתא בפרק החליל [דף נה ב] ומשום הכי סגי לפרים בפייס של יום ראשון ופר דשמיני בתחלה מפיסין וקרי ליה לגורל פייס לפי שהיה מסלק קטטה מביניהם ומפיסן:

זמן בפני עצמו: שמברך שהחיינו:

רגל בפני עצמו: לבסוף מפרש ליה:

קרבן בפני עצמו: דביום ראשון י"ג פרים מכאן ואילך ממעט בכל יום פר אחד ונמצא ביום שביעי ז' פרים ויום שמיני אינו על סדר זה שאין שם אלא פר אחד:

שיר בפני עצמו: כתב רש"י ז"ל דשיר של שמיני לא אתפרש ובמס' סופרים משמע שהיו אומרים בבהכ"נ למנצח על השמינית ואפשר שכמו כן היו אומרים הלוים בבית המקדש והכי משמע בירושלמי: וחלוקו של שיר של יום השמיני הוא שהיו אומרים בו מזמור שלם משא"כ בכל ימות החג שלא היו אומרים אלא חציו היום וחציו למחר כדאיתא בפרק החליל [דף נה א] דמותיב בה סימנא:

רגל בפני עצמו למאי הלכתא לענין אבל: לשון הרב אלפסי ז"ל הוא שהוא סובר דכי אמרינן רגל בפני עצמו היינו לענין אבל שיש דברים שנוהגין בשבעה ימים ויש שנוהגים כל שלשים יום ואם קבר מתו יום אחד לפני הרגל עולה לו לשבעת ימים ואפילו שעה אחת לפני הרגל וימי החג עולין לו לשבעת אחרים ויום שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו עולין לו לשבעה אחרים נמצא שעלו לו כ"א יום ומונה עוד עליהן ט' ימים ונמצא שכלו לו שלשים יום ובטלה ממנו גזרת שלשים ואחרים פירשו רגל בפ"ע לומר שטעון לינה:

מתני' ההלל והשמחה שמונה: ההלל שגומר ההלל שמונה ימים והשמחה שלמי שמחה:

סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר סוכתו: נ"ל דהיינו טעמא דכיון דאמר רחמנא (ויקרא כג) בסוכות תשבו שבעת ימים צריך שתהא לו סוכה כל שבעה והיינו דקתני סיפא אבל מוריד הוא הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג כלומר שאף על פי שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע היו לו כלים נאים ומצעות נאות ראוי שיהו בסוכה כל שבעה אפילו הכי מפני כבוד יום טוב האחרון של חג רשאי להורידן:

גמ' אין לו מקום להוריד כליו מאי: אין לו מקום אחר לאכול שם שיוריד כליו וצריך לאכול בסוכה ביום טוב האחרון מה יעשה ויוכיח שהוא אינו כמוסיף על המצוה לעשות סוכה ח' ימים:

רב חייא בר אשי אומר פוחת בה ארבעה: פרש"י פוחת בה ארבעה טפחים ופוסלה:

והקשו בתוספות ואיזה שיעור הוא ארבעה טפחים לפסול והרי אויר פוסל בג' אפי' בסוכה גדולה כדאיתא בפ"ק (יז א) ולי נראה ארבעה בעיא משום היכרא ומיהו בעינן נמי דמפסלא ביה שאם היתה סוכה גדולה לא סגיא בפחיתת ארבעה ולפיכך כתב רש"י ז"ל ופוסלה:

מדליק בה את הנר: לפי שבזמן סוכה אסור להניחו שם בשעה שהוא דולק כמו שכתבתי בפ' הישן [בסופו] הלכך איכא היכרא:

ולא פליגי הא לן כו': ואע"ג דרב חייא בר אשי הוה מבבל ורבי יהושע בן לוי היה מארץ ישראל דרכן של תלמידי חכמים שבבבל לסדר דבריהם לתלמידי ארץ ישראל היושבים לפניהם וכן אותם של ארץ ישראל לתלמידי בבל והכי מוכח בפרק המגרש [דף פד ב] דרבי יוחנן אמר דילכון אמר שאני הכא הואיל ופסלתו מן הכהונה ופירש שהיה רבי יוחנן אומר לתלמידיו שמבבל שאחד מארצם דהיינו רב כהנא אמר הכי כשפירש כל ספקותיו כדאיתא סוף ב"ק [דף קיז א]:

אבל בסוכה גדולה מעייל בה מאני מיכלא ומיפסלא: ומיפסלא ודאי לאו דוקא שלא נפסלה מהכשרה בכך שלא יצא בה בזמנו אלא הכי קאמר שעושה היכר לפוסלה שאינו יושב בה בתורת סוכת החג:

גרסי' בפרק החליל [דף נו א] והלכתא סוכה ואחר כך זמן פירוש כשנכנס בחג לישב בסוכה תחלה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה ואחר כך מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה:

סליקו להו לולב וערבה וסליקא לה מסכת סוכה