רי"ף על הש"ס/סוכה/דף כא עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
וראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין מנא לן? דתניא: "ולקחתם", שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. "לכם", משלכם, להוציא את הגזול ואת השאול. "ביום" ואפילו בשבת, "ראשון" ואפילו בגבולין. "הראשון", מלמד שאינו דוחה אלא יום טוב ראשון בלבד.
אמר מר: ביום ואפילו בשבת, פשיטא טלטול בעלמא הוא, איצטריך קרא למישרי טלטול? אמר רבא: לא נצרכה אלא למכשירי לולב ואליבא דרבי אליעזר, דתניא: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי רבי אליעזר. מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא: "ביום" ואפילו בשבת. ורבנן סברי, "ביום" ולא בלילה:
מתני'
ערבה שבעה כיצד? יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת, ערבה שבעה, ושאר כל הימים ששה:
רבנו ניסים (הר"ן)
שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ותורה כשתי תורות. וא"ת והא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ואפ"ה לא דחי שבת ואפילו בזמן שבהמ"ק קיים דתנן בפ' בתרא דר"ה (דף כט ב) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה י"ל דהיינו טעמא לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באין שחרית דמשום הכי תמיד של שחרית הוה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו העדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכן ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה ג"כ יתקעו ואע"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקענו עכשיו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קודש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזין וכתב הרמב"ן ז"ל שלזה כוון הרב אלפסי ז"ל שכתב בפ"ק דמגילה [סימן אלף ס"ו] גרסינן במסכת סוכה מפני מה אין לולב דוחה שבת ביו"ט ראשון והלא מצותו מן התורה אפילו בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעינן בקבועא דירחא ומספיקא לא דחי שבת והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה וכתב עליו הר"ז הלוי ז"ל שזה כשגגה שלא נאמר והיינו טעמא דשופר אלא לענין גזרה אבל לענין ספיקא דקבועא דירחא אין בזה טעם לשופר ולמגלה שהרי אפילו במקום שלא היה להם ספק בקבועא דירחא לא דחו שבת כדתנן גבי שופר במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה ומגילה מעולם לא דחתה את השבת בשום מקום וממה שכתבנו נתברר מה שכתב ז"ל היינו טעמא דשופר אבל עדיין לא עלה יפה מה שאמר והיינו טעמא דמגילה דכיון דמדבריהם היא אפילו היינו בקיאין בקבועא דירחא לא היתה דוחה שבת וכתב הרמב"ן ז"ל שכלפי מה שאמר והלא מצותו מן התורה ואפילו בגבולין ואמר משום דלא ידעינן בקבועא דירחנא ולא דחי שבת אלא ודאי דדברי תורה מש"ה אמר והיינו טעמא דמגילה כלומר שאינו דבר תורה ואינו עולה יפה בלשון לפיכך נ"ל דכיון דמסקינן דמשום דלא ידעינן בקבועא דירחא אפילו מידי דאורייתא כלולב ושופר לא דחי משום הכי אמר דהיינו טעמא דמגילה שהרי מעתה טעמו של שופר ולולב מספיק בה ואינה צריכה לטעם בפני עצמה ואילו היה נותן בה טעם מפני שהיא של סופרים היה קשה עליו א"כ שופר ולולב דאורייתא לידחו ולפי דרכו של הרב אלפסי ז"ל כך היה ראוי לכתוב. ומ"מ קשה מאי שנא דבתר חורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולא תקנו כן בלולב י"ל משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן הלכך במקום ב"ד ליכא למיחש משא"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפילו במקום ב"ד איכא למיחש ביה משום גזירה דרבה:
וראשון דאית ליה עיקר בגבולין מנ"ל וכו' ביום ואפי' בשבת: דמשמע כל דהו יום וקרא יתירא הוא דמצי למכתב בראשון:
ראשון ואפי' בגבולין: לאו מריבויא דריש ליה אלא כיון דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא פריש מקדש משמע דאפי' בגבולין:
הראשון: מיעוטא הוא כלומר הראשון לחודיה הוא דאמינא לך אפילו בשבת וכן בפרק גיד הנשה (דף צא א) דרשינן הירך המיומנת שבירך כלומר למעוטי דשמאל וכן העולה [פסחים נח ב] כלומר עולה ראשונה ומיהו זמנין דאתיא לרבות כדאמרינן לעיל בסוף פרק הישן (דף כח ב) גבי תוספת ענוי דיוה"כ האזרח לרבות את הנשים וגבי סוכה האזרח לרבות את הגרים וכל א' וא' כפי ענינו:
פשיטא טלטול בעלמא הוא איצטריך קרא למשרי טלטול: טלטול דרבנן הוא ועדיין לא נאסר טלטול בעולם ובא הכתוב להתירו כאן:
למכשירי לולב: בא הכתוב ללמדך שמכשירי לולב דוחין את השבת כל תקוניו ואפילו לקצצו מן המחובר ולאגדו וליתא לדרבי אליעזר:
מתני' ערבה ז' כיצד יום ז' של ערבה שחל להיות בשבת ערבה ז': פי' במקדש דוקא:
ובשאר כל הימים ששה: אי אתי שבת בשאר ימים לבד משביעי ערבה אינה אלא ששה משום דלא דחי ערבה שבת אלא כי אתי שבת ביום שביעי וטעמא מפרש בגמרא:
גרסי' עלה בגמרא [דף מג ב] ערבה בשביעי מ"ט דחיא שבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה א"ה לולב נמי גזרה משום דרבה א"ה ערבה נמי ליגזר ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב לכל מסור א"ה כל יומא נמי לידחי א"כ פקפקת בלולב ולידחי יו"ט ראשון לא מינכרא מילתא דאמרי' לולב הוא דקא דחי מ"ש בשביעי כיון דאפיקתיה מראשון עייליה בשביעי א"ה אנן נמי נדחי אנן לא ידעי' בקבועא דירחא אינהו דידעי בקבועא דירחא לידחו כי אתא בר הדיא אמר לא איקלע כי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחי מ"מ קשיא ומסקינן כל מילתא דאנן לא דחינן ליה אינהו נמי לא דחו ליה וכל מילתא דאנן דחינן ליה אינהו נמי דחו ליה: הכי פירושו מעיקרא מקשינן ערבה בשביעי מ"ט דחיא שבת ולא גזור כי היכי דגזור בלולב דהא ערבה ליתא מן התורה בגבולין כלל ואמאי לא גזור בה במקדש ומפרקינן כדי לפרסמה שהיא מן התורה כלומר שלפי שאינה מפורשת בתורה בהדיא שבקו לה רווחא דתדחי שבת חד יומא ופרכינן א"ה לולב נמי נידחי בשאר ימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל ז' דהא לא מיפרשא בהדיא דאתי למטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים לאו שמחת לולב קאמר ומפרקינן ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא כהנים מקיפין בה את המזבח כך פרש"י ז"ל. פירוש לפירושו דאין ישראל יכולים להקיף כדתנן בפ"ק דכלים דאין ישראל כשרים ליכנס בין האולם ולמזבח וה"נ מוכח לישנא לולב דלכל מסור כלומר אבל ערבה אינה מסורה לכל אלא כהנים בלבד ועוד דאם איתא דבהבאה לחוד תליא מילתא לתקון בלולב שיביאוהו שלוחי ב"ד ולידחי אלא ודאי הדבר תלוי בזה דכהנים זריזין הם ולא אתו לידי חלול שבת אבל לולב דלכל מסור כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי דלא פלוג ומיהו הא דפרכינן לבסוף א"ה האידנא נמי לידחי לא אתי שפיר דהא האידנא ערבה מסורה לכל ורש"י ז"ל הוצרך לדחוק ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב"ד של כהנים ואחרים פירשו דבערבה לית בה משום גזירה דרבה לפי ששלוחי ב"ד היו מביאין אותה מן המקום הנקרא מוצא כדתנן [דף מה א] במתני' ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה וכו' וכולן נוטלין ממה שהיו נותנין להן שלוחי ב"ד וכיון שהיו נוטלין אותה לפני ב"ד ולא היו מביאין אותה כל אחד מביתו לית בה משום גזירה דרבה ואפילו בגבולין שהיו נוטלין אותה זכר למקדש היו שלוחין מביאין אותה דומיא דמקדש הלכך אע"פ שהיתה נטילתה ביד כל אדם אפי' במקדש לפי שלא הוזכרו כהנים אלא בהקפה שמצות כהנים היתה בנטילה ובהקפה ומצות שאר העם בנטילה בלחוד שהיו נוטלין אותה במקום שהיה אפשר להם ליכנס שם אפ"ה כיון שיש לב"ד עסק בדבר ומלפני ב"ד הן נוטלין אותה אימת ב"ד עליהן וליכא למיחש לדרבה ולפיכך נהגו עכשיו בערבה שהמתעסקין בצרכי צבור מביאין אותה כמו שנהגו בתחלה מתוך שהמקום הנקרא מוצא היה בצד ירושלים והיה אפשר לשלוחי ב"ד להביא לכולם משם אבל הלולבין אפשר שלא היו מצוין שם והיה צריך כל אחד לחזר אחריו ולהביאו מעירו:
ופרכינן תו אי הכי כל יומי נמי נידחי כלומר אי הכי דליכא למגזר בה מידי והא כל ז' במקדש מן התורה כל יומא נמי דמיקלע שבת נידחי ומ"ש חד יומא ותו לא ומפרקינן א"כ פקפקת בלולב כלומר משום דלא דחי אלא חד יומא וערבה דחיא כל יומא אתי למימר דלולב לאו מצוה חשובה היא ופרכינן ולידחי ערבה ביום ראשון כלולב ומפרקינן דלא מינכרא מילתא דמשום ערבה היא ולא תתפרסם שהיא מן התורה דאמרי' דמתוך שנתנה שבת לדחות אצל לולב נתנה לדחות ג"כ אצל ערבה ופרכינן תו מ"ש שביעי טפי משאר ימים ומפרקינן כיון דאפיקתיה מראשון אוקמיה אשביעי כדי שיהא יום מסוים או ראשון או אחרון ופרכינן א"ה אנן נמי נידחי ופרקינן דלא ידעינן בקבועא כלומר דאע"ג דידעינן בקבועא דירחא יש לנו לעשות עצמינו כאילו לא ידעינן משום חששא דזימנין גזרו גזירה ואתי לאיקלקולי וכמו שכתוב למעלה ופרכינן תו דאינהו דידעי בקבועא דירחא לידחו ומפרקינן לא איקלע פירוש לפי שהיו מעברין אחד מן החדשים כשרואין שיארע שביעי של ערבה בשבת והכי איתא בירושלמי רבי סימון מפקיד להלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא ואי אדחוק עבדין תקיעתא ולא תעבדון ערבתא פירוש שהיו מקפידים יותר בערבה אע"פ שאינה אלא זכר למקדש בעלמא ושופר דאורייתא משום דערבה ליתא בגבולין אלא מדרבנן ולפיכך היה קשה להם שתדחה שבת בגבולין וכן היה קשה להם שיבא יום ערבה בשבת ולא תדחה אותו דהא בעינן דתדחה כדי לפרסמה שהיא מן התורה ועוד מפני מחלוקת הביתוסין שלא היו מודין בה ולפיכך אף לאחר חורבן שאינה אלא זכר למקדש היתה חמורה להן מן השופר והלולב והיו רוצין שלא תבטל לעולם ועוד דכיון דמספיקא עבדינן תרי יומי כי מקלע יום ראשון של לולב ושופר בשבת לא בטלי לגמרי אבל אי מקלע שביעי של ערבה בשבת כיון דליתיה אלא חד יומא היתה בטלה לגמרי ולפיכך חששו לה ביותר והיו מחשבין כי
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)