קטגוריה:רות ג ח

נעמי היא מואביה, שמשה פקד שעד דור עשירי אסור למואבים לבוא בקהל אדוני (ביאור:דברים כג ד).
בועז, ואולי בשיתוף עם נעמי, החליטו לעשות מרות בת-ישראל ולהעבירה את תלאות היהודים.

• בועז פקד על רות לעבוד עבודת פרך בשדה בליקוט ולדבוק בנערותיח (ביאור:רות ב ח), בדומה לכתוב: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א יד).
• בועז החמיר בליקוט, כמו פרעה שפקד: "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן" (שמות ה ז). בועז לא התיר לנעריו או נערותיו לעזור לרות.

ועכשו אנו מוצאים סימוכין נוספים ליציאת מצרים, רגע לפני הגאולה, ככתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה" (שמות יב כט). כך ברגע הזה כאשר בועז ישן חזק לפתע הוא התעורר בפחד.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה - הסיפור מזכיר את סיפור סינדרלה, גם שם באמצע הלילה השעון צילצל, הקסם עבר, סינדרלה ברחה והשאירה נעל. כאן באמצע הלילה, פחות או יותר, בועז התפכח מהיין שהוא שתה, רות מתגלה לפניו, הם שמחים שאהבתם נחשפה ונשאר להם מספיק זמן עד הבוקר לישון ביחד, אחד בזרועות השני. בועז מקווה שזה הלילה הראשון כהקדמה לרבים נוספים, ולא הלילה האחרון כשהגואל הראשי יקח אותה אליו.

בועז הרגיש משהו. בחרדה הוא שלח ידיו ולפת את הזר שלפת אותו.
"וַיֶּחֱרַד" - פָּחַד, חָשַׁשׁ (מילוג). חרדה זאת דרגה גבוה של פחד, על גבול הטרור, ככתוב: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (ביאור:בראשית כז לג) אחרי שעולמו חשך, כי הוא ברך את יעקב במקום את עשו. אדם חרד רוצה לקפוץ, לאחוז, להתקיף, להתחבא, לברוח.

מיד בהמשך מופיעה המילה "וְהִנֵּה" - זאת מילה מרגיעה, הפתעה אבל ללא סכנה, ככתוב: "וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל" (ביאור:בראשית כב יג).

פרוש המילה 'וילפת' תלוי בהקשר, המנקד בחר פירוש מספר 1, אבל רש"י מביא את שתי האפשרויות (ייתכן שרש"י לא השתמש בתנ"ך מנוקד, או לא נתן חשיבות לניקוד):

1. "וַיִּלָּפֵת" - אחזו בו בידיים (מילוג). כלומר רות נשענה על בועז ואחזה בו בידיה בחוזקה כדי שהוא לא יקום ויברח לפני שהוא שומע אותה. ייתכן שהיא שמה יד על פיו כדי שהוא לא יצעק. הפרוש הזה לא מסביר איך בועז ידע שהמחזיק בו היא אישה. המנקד בחר לנקד "וַיִּלָּפֵת" ולא "וַיִּלְפֹּת", כי חסרות מילים מה בועז לפת, והיה צריך להיות כתוב: "וַיִּלְפֹּת [את ראשה/גופה], וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. וַיֹּאמֶר: מִי אָתְּ" (ביאור:רות ג ח-ט).
2. "וַיִּלְפֹּת" - לאחוז, לגעת, אחז חזק בידיו (מילוג), ככתוב: "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ" (שופטים טז כט). כלומר, רות נשענה על בועז לאורך רגלו. בועז שלח את ידיו ונגע/אחז בראשה או גופה, הרגיש את שערותיה ולכן הוא ידע שאישה (ולא איש או חיה) שוכבת/נשענת עליו ושאל: "מִי אָתְּ"? (ביאור:רות ג ט).
3. 'וַיִּלָּפֵתוּ' - חסרה ה-וּ' בסוף המילה, וכך שני הפרושים נכונים כאחד: היא לפתה אותו, והוא לפת אותה, ושניהם היו לפותים.

"מַרְגְּלֹתָיו" - מהשרש 'רגל'. מילה קשה, שמופיעה מספר פעמים בסיפור רות ללא הסבר. 'מרגלות ההר' - זה שימוש מודרני לתחתית ההר. אולם בדניאל אנו מוצאים: "וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק, וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ ,וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל, וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. (דניאל י ו). ניתן להבין שמרגלותיו זה כמו זרועתיו. מרגלותיו זה כל אורך הרגל - מלמעלה עד למטה - מהחיבור לאגן הירכיים במפשעה עד כפות הרגלים.

לא ברור איך בועז ידע שהדבר שנוגע בו זאת אישה!
איש או נערה או חיה היו יכולים לגעת בו, כאשר הוא ישן בשדה ליד הערמה - בטעות או בכוונה.

לא נאמר אם רות ישנה באותו הזמן שהוא התעורר.
סביר שהיא העירה אותו בלילה בעדינות, כדי לשוחח איתו, וכך היא תשלוט במה שיקרה.
סביר שהיא הניחה יד על פיו כדי שהוא לא יצעק, וסביר שהיא החזיקה בו חזק, לפתה אותו, כדי שהוא לא ינער אותה, יקום ויברח.

איך בועז ידע שהיא אישה - נקבה בוגרת?

• היא הרגיש בגופו ובאבר המין שלו שהוא במגע עם אישה בוגרת, שיש לה נסיון בחיי אישות, ולא עם נערה בתולה שאינה יודעת מה לעשות.
• הוא שלח את ידיו למפשעתו שבראש רגליו, ותפס ולפת את ראשה. הוא הרגיש את שערותיה הרחוצות והנעימות, והבין שזאת אישה ולא איש.

ייתכן ששני הדברים האלה קרו ביחד.

הוא לא ידע מי היא האישה, ולכן הוא שאל: "מִי אָתְּ"? (ביאור:רות ג ט). בועז לא צעק, לא קפץ, לא היכה, הוא רק לפת אותה והחזיק אותה. הוא הבין שהיא לא רוצה להרע לו.

ייתכן שהוא ידע מנעמי שזה יקרה, ולכן למרות חרדתו, הוא נרגע מיד.