קטגוריה:דניאל ד כז

מיד לאחר שדניאל פרש את החלום והציע למלך "וַחֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה פְדֵה וַעֲוֹנוֹתֶיךָ בְּחֹן עֲנִיִּים" (ביאור:דניאל ד כד), המלך ענה.
הפסוק הקודם שטוען שהמלך הסתובב בהיכל 12 ירחים ורק אז ענה לא נראה סביר. הפסוק ההוא שייך אחרי שאלוהים העניש את נבוכדנצר, והעונש נמשך 12 ירחים.

המלך מודה שממלכת בבל המפוארת והגדולה, נראית בכל הארץ וגם מהשמים כפי שאמר המלאך בחלומו.

• אולם נבוכדנצר דוחה שהוא חייב כבוד לאלוהים.
• הוא מסרב לקבל שאלוהים עזר לו להצליח.
• הוא לא מוכן ללמוד שהוא למעשה רק היה כלי בידי אלוהים, להעניש את ממלכת יהודה, מסיבה דומה.
• הוא לא מעוניין לשנות את דרכו לדרך הצדק והענווה.

המלך טוען שהכל קרה בזכות כוחו וחוכמתו, והכל נעשה לכבודו כדי להדר אותו - אני ואפסי עוד - כדברי הנביא צפניה: ”זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה מַרְבֵּץ לַחַיָּה כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרֹק יָנִיעַ יָדוֹ“ (צפניה ב טו), ואת זה עשה נבוכדנצר לירושלים.

המלך הוא גאה ועקשן. כמובן הוא לא היחיד והאחרון שחושב שכל הצלחתו היא בזכותו בלבד.

כל מטרת הסיפור היא להראות לנו שלאלוהים חשוב שגם הגויים ילמדו אותו ויכבדו אותו. ויגיע יום שהם, בצערם, יגלו את הטעויות שלהם.