אחת הקללות הנזכרות בספר דברים היא:

(דברים כח מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל - וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ"

הפסוק מחמיר בעונשו של עם ישראל כאשר הוא לא עובד את ה' " בשמחה ובטוב לבב מרב כל ". מה משמעות מושג זה?

על-פי הפשט, הכוונה "לא עבדת את ה' אלהיך כשהיית במצב של שמחה וטוב לבב": " "מרוב כל - בעוד שהיה לך כל טוב" " ( רש"י ) . לפי פירוש זה, שמחה וטוב לבב הם הנאה וסיפוק הנובעים משפע חיצוני. כך משמעות הצירוף בפסוקים:

• (אסתר ה ט): "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב"- לאחר שישב במשתה עם אחשורוש ואסתר;
• (מלכים א ח סו): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ"- לאחר שהשתתפו בחנוכת בית המקדש הראשון.
• וכך עשו בני ישראל גם בימי בניין בית המקדש השני, עזרא ו כב: " "וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה" ", כִּי" "שִׂמְּחָם ה' וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ".

אפשר להבחין בין המושגים: שמחה = הנאה הנובעת משפע חומרי - אכילה, שתיה וכד'; טוב לבב = הנאה הנובעת משפע רוחני - כבוד, הצלחה, ביצוע משימה וכד'.

ה' נותן לעם ישראל שפע חומרי ורוחני המאפשר לו לחיות חיים מאושרים. אם עם ישראל ייהנה מהשפע אבל ישכח לעבוד את ה', עונשו יהיה שיצטרך לעבוד את אויביו " ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל" - הוא גם יאבד את השפע, וגם יצטרך לעבוד קשה בגלות.

כך פירש רבי יצחק בפתיחתו למגילת איכה, המפרט 22 דברים טובים שהתהפכו לרעים כתוצאה מחטאי עם ישראל, למשל: " "אילו זכיתם, הייתם קוראים בתורה 'איכה אשא לבדי...?' ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: 'איכה ישבה בדד'" " ( איכה רבה פתיחה יא ) .

פירוש זה מתאים לדברי רבי יונתן: " "כל המבטל את התורה מעושר - סופו לבטלה מעוני" " ( משנה אבות ד ט ) ; וכן פירש הרמב"ם את פסוקנו ( הלכות תלמוד תורה ג יג ) .

ויש שפירשו שהכוונה "לא עבדת את ה' אלהיך מתוך מעשים ורגשות של שמחה וטוב לבב". לפי פירוש זה, שמחה וטוב לבב הם הנאה וסיפוק הנובעים מעבודת ה' עצמה. אין זה מספיק לעבוד את ה' - יש לעשות זאת בשמחה, כמו בפסוקים:

• תהלים ק ב: " "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה," "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" "
• (תהלים סח ד): "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ, יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה"
• (תהלים קמט ב): "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם"

וכך עשו דוד ובני ישראל באירועים שונים:

•   שמואל ב ו יב: " "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה" "; וַיְהִי" "כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא" "
• דברי הימים א כט יז: " "עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה" "לְהִתְנַדֶּב" "לָךְ" "
• דברי הימים ב כג יח: " "לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת ה' כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה בְּשִׂמְחָה" "וּבְשִׁיר" "עַל יְדֵי דָּוִיד" "
• דברי הימים ב ל כא: " "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה" "גְדוֹלָה" "וּמְהַלְלִים לה' יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לה'" "
• עזרא ג יב: " "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה" "לְהָרִים קוֹל" "
• (תהלים קד לד): "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בה'"
• (תהלים מג ד): "וְאָבוֹאָה אֵל מִזְבַּח אֱלֹהִים, אֶל אֶל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי"

חז"ל פירשו שהכוונה למעשים של שמחה, שיש לעשות כאשר עובדים את ה': " "מניין לעיקר שירה מן התורה? רב מתנה אמר מהכא... איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב - הוי אומר: זה שירה" " ( בבלי ערכין יא א ) . פירוש זה מתאים לפסוקים שהובאו למעלה, המקבילים בין שמחה לבין רננה, שיר, תהילה לה' ותרועה.

חכמי ישראל, במיוחד מעולם המוסר והחסידות, דנו לעומק במשמעות של מצוה זו, לדוגמה: 

הרמח"ל הסביר שהשמחה מבטאת אהבה לה': " "השמחה היא עיקר גדול בעבודה... ואמרו רז"ל (שבת ל'): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה", ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה' בשמחה, אמרו במדרש (מדרש שוחר טוב): אמר רבי: כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי... ומצינו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחיסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב..." ".

רבי נחמן מברסלב הרחיב את המצוה וקבע ש" "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" " (רבי נחמן מברסלב) , שהרי האדם צריך תמיד לעבוד את ה', וגם עבודת ה' התמידית הזאת צריכה להיות בשמחה.

הראי"ה קוק הסביר את ההבדלים בין המושגים שמחה וטוב לבב, ואפשר לפרש את דבריו בשתי דרכים:

• שמחה = פעולות חיצוניות המלוות את עבודת ה', כגון שירים וריקודים; טוב לבב = תחושה פנימית של שביעות רצון מכך שאנחנו עובדים את ה': " "הרבה ראו בספרים חיוב העבודה התורה והתפלה בשמחה, וכפו עצמם לעשות בשמחה, אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה ראויה עליהם השמחה בתורה ובתפלה ובכל עניני עבודת השם יתברך. אם כן, אע"פ שנכנס בלב רוח שמחה, אבל אין לבו טוב עליו, שאינו חפץ בשמחה זו באמת ואינה נוחה לו, רק שהיא חובה עליו. ואפשר להיות שייטב לבבו בעבודה, כי יכיר שראוי לעבוד לאדון כל יתברך, וגם שהוא ראוי לעבוד כאשר הוא יציר כפיו וחננו דעה" "והשכל לעבדו, אבל לא יכיר שהעבודה היא דבר גדול למעלה ממדרגתו בעצם..." " ( מוסר אביך א ח ) .
• שמחה = תחושה פנימית של התפעלות מגודל העבודה, קדושתה וחשיבותה, ואיזו זכות גדולה יש לנו שזכינו בעבודה זו; טוב לבב = תחושה פנימית של התאמה בינינו לבין העבודה, שאכן אנחנו ראויים לעשות עבודה זו: " "השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו הרבה, וטוב-לבב - מצד הידיעה שראוי לו לעבוד, בידיעתו... מעלת נפשו ורוחניותה מצד ענינה, שאע"פ שנטנפה בכל גלולי החומר... היא" "עומדת בזהרה מצד עצמה" " (שם) .

בעל התניא הביא פירוש זה בשם האר"י, נתן עצות מפורטות, איך לסלק מהלב כל עצבות - בין אם היא קשורה לעניינים חומריים ("מילי דעלמא"), ובין אם היא קשורה לעניינים רוחניים ("מילי דעלמא"), כדי להיכנס לתפילה וללימוד תורה מתוך שמחה ( תניא חלק א כו ) .

וכן על דרך השלילה הוא אומר -

תהלים קלט כד: "וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם"

-- hagai hoffer, 2010-11-18 12:02:48