בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:איכה א ה.

היו צריה לראש[עריכה]

(איכה א ה): "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר"

צריה ואויביה לא נענשו על הצער שגרמו לה, להיפך: צריה עלו במעמדם והיו לראש לכל העמים, ואויביה זכו לשלום ושלוה; כי הם רק שליחים - ה' הוא שהביא עליה יגון ואבל, על פשעיה הרבים; והיגון הגדול ביותר הוא שהיא רואה את העוללים (התינוקות) שלה הולכים בשבי לפני הצר (האויב), ההולך אחריהם ומוביל אותם לגלות.

הקבלות[עריכה]

1. היו צריה לראש מזכיר את הקללה ב (דברים כח מד): "הוּא יַלְוְךָ, וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ; הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב". נושא הפסוק שם הוא "הגר אשר בקרבך" - הגויים הגרים בקרבנו בארץ ישראל. כשאנחנו עושים את רצון ה', אנחנו מנהיגים, והם נשמעים לנו והולכים אחרינו; אבל כשאנחנו חוטאים לה', הוא מגלגל את העניינים כך שהשלטון מגיע לידיהם, הם מחזיקים בידם זכות וטו על כל החלטה של הממשלה, ואנחנו צריכים לציית להם:-(.

2. אולם על-פי ההקשר, הפסוק מתייחס לתקופה שאחרי החורבן. ואם כך, ה"צרים" אינם העמים היושבים בינינו, אלא העמים שכבשו והחריבו את ארצנו. האויבים שאנחנו מתפללים עליהם, (ירמיהו י כה): "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ; כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ". אבל במציאות קורה ההיפך: האויבים המצרים לנו נהיים לראש, זוכים למעמד גבוה בעולם, ו שָלוּ (יושבים בשלוה). והדבר מתקיים לא רק בעולם החומרי אלא גם בעולם הרוחני: ה' מעלה את אויבי ישראל ל"ראש הקליפה". וכמו שנרמז בחלום נבוכדנאצר מלך בבל, דניאל ב לח: "אנתה[אַנְתְּ] הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא" (ע"פ רמ"ד ואלי) . כל זה, כדי להראות שהאויבים לא פעלו מרצונם ומדעתם, אלא היו רק שליחים ביד ה' להכות את ירושלים על פשעיה. ובכל זה יש גם צד חיובי: עם ישראל אינו נופל ביד עם שפל ובזוי, אלא ביד העם החשוב והנכבד ביותר - ראש כל העמים (ע"פ רמ"ד ואלי) .

3. פשעיה של ירושלים נבעו כנראה מעודף שמחה והוללות, (דברים כח מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"( פירוט ); ולכן התיקון הוא להביא עליה יגון.

דקויות[עריכה]

שָלוּ - בניין קל מהשורש שלה, שממנו גם המילה שלוה. והעניין: האויבים היו בשלוה.

הוגה - בניין הפעיל מהשורש יגה, שממנו גם המילים יגון, תוגה, נוגות (בפסוק הקודם). והעניין: הביא יגון. וכן (איוב יט ב): "עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי, וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים"( אבן עזרא ) .

עולליה הלכו שבי לפני צר - מה הקשר לתחילת הפסוק? נראה שהדבר בא להמחיש את היגון: היגון הגדול ביותר הוא לאבד את הילדים, לראות אותם הולכים בשבי, למקום שממנו כנראה לא יחזרו לעולם.

אגדות[עריכה]

ספר ירמיהו מספר על מגילה שכתב ירמיהו והביא אל יהויקים מלך יהודה. אדם בשם יהודי קרא אותה לפני המלך. (ירמיהו לו כג): "וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה, יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר, וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח; עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח". לפי חכמי התלמוד (בבלי מועד קטן כו.) , המגילה הזאת היא מגילת איכה, ואותו יהודי קרא ארבעה פסוקים ועוד שלוש מילים לפני שהמגילה הושלכה לאש. מדוע?

בפסוק הראשון נאמר " איכה ישבה בדד" - ירושלים מבודדת ועזובה. זה לא ריגש את יהויקים; הוא אמר "אני מלך - אני בטוח".
בפסוק השני נאמר " בכו תבכה בלילה" - כולם בוכים ועצובים. גם זה לא ריגש את יהויקים; הוא אמר "אני מלך - אני שמח".
בפסוק השלישי נאמר " גלתה יהודה מעוני" - כולם נוטשים את הארץ בגלל המצב הכלכלי הקשה. גם זה לא ריגש את יהויקים; הוא אמר "אני מלך - אני עשיר".
בפסוק הרביעי נאמר " דרכי ציון אבלות" - כל הדרכים שוממות אפילו בחגים. גם זה לא ריגש את יהויקים; הוא אמר "אני מלך - אצלי הכל בסדר".
בפסוק החמישי נאמר " היו צריה לראש" - עכשיו יהויקים התעורר: אם הצרים יהיו לראש, זה אומר שהוא כבר לא יהיה מלך! הוא שאל "מי אמר את זה?" אמרו לו " כי ה' הוגה על רב פשעיה" - ה' יעשה את זה. ובמקום לחזור בתשובה, הוא כעס על ה' ועל הנביא המזהיר אותו, חתך את כל שמות ה' מהמגילה וזרק אותם לאש.

"ירמיהו מתאר עם וארץ בהתפוררותם. מוראל נמוך, מסים גבוהים, בכי וחוסר בטחון בכל מקום. אנשים בוגדים איש ברעהו. יורדים מן הארץ בגלל עוני וקשיי חיים. דרכי ציון אבלות, אין בטחון בדרכים, הכהנים נאנחים על המקדש ששמם. והמלך שומע כל זאת באווירה האינטימית של לשכתו המחוממת, ואינו מזדעזע. לא הדרכים האבלות, לא הירידה לגלות, לא השערים השוממים והכוהנים הנאנחים. גם לא הבתולות הנוגות. אבל כאשר שומע המלך כי השלטון יעבור ממנו לצריה, זאת אין הוא יכול לשאת עוד. והוא מוחק את שם ה', שורף את המגילה, ומסתיר פניו מראות את המציאות המקיפה אותו" (יהודה איינזברג, ההופעה הראשונה של מגילת איכה ) .

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:היו צריה לראש

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2021-07-18.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/ei-01-05