(איוב כח כח): "וַיֹּאמֶר לָאָדָם 'הֵן יִרְאַת ד' הִיא חָכְמָה, וְסוּר מֵרָע  - בִּינָה'"

לטעות שני גורמים:

1. טכנית - חוסר ידיעה והבנה את העובדות והתהליכים, או אף פגם ריכוז ו\או זיכרון.
2. הטית הלב ורצון, המכונה גם דעה סובייקטיבית.

כך גם להצלחה עיונית, קרי חוכמה, שני גורמים:

1. שלימות ידיעה והבנה את העובדות והתהליכים, ושלמות יישומם (ריכוז ו\או זיכרון)
2. התעלמות וסלידה מהטית הלב ורצון, כלומר מסובייקטיביות של הדעה.

ובכן, ידע והבנה הם חלק הכרחי אך לא מספיק. הטית הלב והרצון לראות דברים בצורה מסוימת עלולים להניע את העיון רחוק מאוד מהאמת, ובכך להפוך לסרק כל רוב ידיעתו וטוב הבנתו (ויש דוגמאות לרוב בהיסטוריה האנושית).

בתחום ה"ריאלי" ה', בחסדו כי רב, הציב מרפא - הריתוק למציאות, הידוע יותר בתור קללה "בזיעת אפך תוכל לחם". "קללה" זו גורמת למעשה להכרח להשוות בין הקביעה העיונית והמציאות, ומכריחה את האדם להתעלם ואף לסלוד מהטית לבו, לטובת האמת האובייקטיבית.

בתחום ה"הומאני" אין קנה מידה של מציאות כדי להשוות מולו, אין "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" שיכריח את האדם להתעלם מדמיונות ליבו. אלא אם כן הוא מבחירתו יסלוד מדעותיו הסובייקטיביות.

אני קורא לבחירה זו " יראת ה' ", יש יקראו לה "מצפון", ויש "יושר עיוני" - הכוונה זהה - קיום מערכת מכתיבה, אשר לא תיתן לסובייקטיביות להשתולל. על כן: "הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה". היא ממש, היא חלק הכרחי, אך, כנראה, לא מספיק. כאמור הם שתים.

תבונה = הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות .

יראה = פחד שנובע מראיה .

חכמה = הכישרון לשמוע, ללמוד וללמד .

חכמה וחכמים בספר קהלת .

...