עין איה על שבת ב קעה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על שבת · ב · קעה · >>

(שבת דף עמוד): "תמתיים דר"א הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דא"ר יוחנן משום ר"א אין לו להקב"ה כעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ד' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, תמתיים".

יראת שמים ויראת חטא, שתי מדות יקרות הנה, הראשונה היא עיונית, והשניה מעשית. והנה בכלל נמצא בעומק המחשבה את יסוד החיוב והשלילה, החיוב לטוב לנשגב ולקדושה יוליד הכרח החכמה והאהבה, והשלילה מכל רע וכל השחתה תזכך את הרעיון ואת המעשים ותעמיד את האדם בקרן אורה. המה אחוזים זה בזה, בעקב החיוב הטוב תבוא השלילה הטובה, ועקב השלילה הטובה ישאר האדם עומד על דרך החיים להיות הלך ועלה לדרך החיים בדרך החיוב המתוקן והטוב. איזה ציור אמנם יהיה הכח היסודי שמשנהו יבא עמדו בהכרח, זאת היא השאלה הגדולה שחכמי קודש אלה נחלקו עליה, וכאשר כל המושגים היותר קרובים מתבחנים לעולם ע"י הגדולים מהם והנשגבים, ע"כ מראש צורים נחזה, ציור מציאות העולם והוייתו בחפץ בוראו וכחו הבלתי תכליתי, כשיצוייר באופן חיובי לא נמצא חידת מציאותו, באשר כל חיוב הוא יתרון ומעלה, וכל יתרון וכל מעלה, כל הוד ושלמות, הרי הם כבר נמצאים בתכלית הטוב, במציאות אדון כל ב"ה ומה צורך עוד לנבראים ועולם. אמנם הדעה השלמה באור תורה תלמדנו דעת, שמציאות ההגבלה, שהיא השלילה המתחברת אל החיוב להגביל כל מצוי בערכו ותעודתו, זהו הטוב הראוי להמצא בנבראים מיד בוראם אדון כל ב"ה, "הכל יכול וכללם יחד". א"כ מציאות העולם הראוי ליחש חפץ השם יתברך בו, היא הגבלתו, שהכח המגביל שפועל בורא כל יתברך נחזה בו, היא השלילה, המודדת כל מעשי בראשית ויצורי קדם. א"כ היחש היותר נשגב לשם ד' בעולמו היא השלילה הנפלאה, שכל החיובים ממנה יצאו. וכאשר תבא חכמה זאת בלבו של אדם הבא לדעת את קונו למען ירא מלפניו, אז תטביע היראה הרוממה בו את חותמה, ומכחה יבא עז כח האהבה והחמדה לדעת אור ד' אלהים חיים ודרכי טובו, מצותיו ותורותיו. ע"כ אין לו להקב"ה כעולמו כ"א יראת שמים בלבד, וחוץ לזה אין צורך ואין אפשר בעולם. וכאשר הציור הפנימי אשר בכח מחשבת הנפש העליונה יתפשט לחוץ, לעולם המעשה, תצא מזה הציור עצמו, שהוא דעת יראת שמים בכח העיון, דעת יראת חטא בפועל והנהגת החיים. והן מרוממות את החיים בסלקן מדרכיו כל אבן נגף וצור מכשולי, ואז הולך הוא בדרכו אל מרומי אור מקור החיים, ד', להיות מתברך ממקור החיים. וכאשר הלשון היונית היא מיוחדת להוציא את המושגים הגנוזים אל הפועל החיצוני, להציגם בעולם המורגש, שזהו יסוד היופי המקנן בה, שעליה דרשו חכמים ז"לנ בתרגמם את התורה יונית "יפיפותו של יפת יהיה באהלי שם", 'ו'הנה זה הציור הגנוז בעמקי הדעת לרומם את היסוד השלילי בתור הכח העקרי במציאות ובמוסר, (ש)הוא מובן לחכמי לב בעומק ההשגה הפנימית ע"י דעת אלהים ממקור תורת חיים אשר בשפת קודש, היותר טבעית לאדם להוציא בה לעצמו מושגיו היותר נשגבים, שיסודם הוא כח יראת שמים הבא מציור האמת העיונית, המשגת את גבורת החיובים מכח אור ההגבלה והשלילה - אמנם להיות מאוגד כח העיון עם כח המעשה ע"י הסתכלות חודרת שהיופי האמיתי הטבוע במציאות בעולם, מכח יד ד' אשר לו התפארת וההוד כי כל בשמים ובארץ, זה אנו יודעים ממקרא שכתוב "ויאמר לאדם הן יראת ד' היא חכמה", ובלשון יוני קורין לאחת הן. ע"כ באפס הוכחת מופתים מוכרחים, כ"א מה שכח היופי המוטבע הוא המביא את המציאות בחוברת של קישור ושויון, הננו מבינים מראש צורים שכשם ש'ב'מציאות העולם אין לו להקכ"ה בעולמו אלא יראת שמים, כן המדה היותר מאושרת בחיי המוסר היא יראת חטא. וזאת השלילה, תרומם את האדם ותרחיב צעדיו לחיי אמת מלאי עז ד', שכן החכמה היא אחת, ונמצאת בכל מעלותיה בצביון אחד, כראוי להרגשת היופי השורר בכל היקום במציאות הרוחנית כמו בחומרית, ובמוסרית כמו בשכלית. ע"כ ר"א האומר זה, הוא המוצא את היתרון היותר שרשי ויסודי הכולל הכל בגבר דחיל חטאין, האוחז במדה הרוממה המתאחדת עם החכמה האחת המתחלקת בשינוי ערכיה רק לפי נושאיה. אבל הרעננות והחיים שבה אחת היא, ההולכת ומתרחבת להודיע בעמים שם ד', "אודך בעמים ד' ואזמרך בלאומים, כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך, רומה על שמים אלהים ועל כל הארץ כבודך" .


<< · עין איה על שבת · ב · קעה · >>